ע.א. 721+722/84 - ישעיהו משען נגד מדינת ישראל
*הפקעת מקרקעין(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. ביום 1.8.68 פורסם בילקוט הפרסומים צו מכח פקודת הדרכים ומסילות הברזל בדבר החלת הפקודה על שטח שכלל גם את חלקת המערער. עניינו של הצו הפקעת השטח. היוזמה להוצאת הצו באה מאת מע"ץ שהיתה זקוקה לשטח לצורך סלילת מערכת של כבישים ומחלף. חלפו מספר שנים לאחר פרסום הצו האמור ואז הגישה מע"ץ לאישורה של הועדה המקומית בני-ברק, שבשטח שיפוטה שוכנת חלקת המערער, תכנית הידועה כתכנית "צומת גהה" החובקת בתוך גבולותיה שטח של כ- 90 דונם הכולל גם את חלקתו של המערער. באותה תכנית נאמר כי השטחים המיועדים לדרך ולסלילת כביש יופקעו ויירשמו על שם המדינה. הועדה המחוזית דנה בתכנית ופרסמה הודעה בדבר אישורה ביום 6.6.76, אך רק בספטמבר 1978 פנה המערער לועדה המחוזית שהשיבה על פנייתו ביום 6.10.78. המחלוקת בין הצדדים נסובה על התאריך שלפיו ייקבעו הפיצויים שמגיעים למערער. המדינה סברה כי התאריך הקובע צריך להיות 1.8.68 ואילו המערער סבר שיש לקחת בחשבון את התאריך 6.6.76 ולאחר מכן ביקש להעלות תאריך נוסף שהוא 6.10.84. תאריך זה נדחה ע"י ביהמ"ש משום שלא הועלה במסגרת כתבי הטענות שהוגשו מטעם המערער וביהמ"ש בחר בתאריך 6.6.76. ערעורו של המערער נידחה וערעור המדינה נתקבל.
ב. המדינה סברה שהתאריך הקובע חייב להיות 1.8.68 שהוא יום פרסום ההודעה מכח פקודת הדרכים ואילו המערער סבר כי ההפקעה לפי תוכנית צומת גהה ביטלה מכללא את ההפקעה לפי פקודת הדרכים שאין להתחשב בה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי ההפקעה השניה ביטלה מכללא את ההפקעה הראשונה ובזאת הסתמך על הלכה שנקבעה בשעתו, ואולם ההלכה שביהמ"ש המחוזי הסתמך עליה כבר שונתה ע"י ביהמ"ש העליון ומכל מקום אין ההלכה חלה במקרה הנדון ובנסיבות שהוכחו, כאשר המדינה כבר תפסה חזקה בחלקה אחרי פרסום הצו הראשון. לפיכך הוחלט לקבל את ערעור המדינה ולקבוע כי התאריך הקובע הוא יום 1.8.68.
ג. המערער ביקש בביהמ"ש המחוזי, בהמרצת פתיחה, לתקן את כתבי הטענות הן כדי להעלות תאריך חדש של 1984 והן כדי להעלות עילה נוספת. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וגם בענין זה אין לקבל את הערעור. בעניין המועד הרי לא תועיל למערער החלפת התאריך המבוקש שכן כאמור התאריך הקובע הוא תאריך פרסום צו ההפקעה הראשון. אשר להוספת עילה חדשה הרי הבקשה הועלתה בשלב של כמעט סיום הדיון כשעמדה הערכאה הראשונה להכריע בתיק שהיה מונח לפניה. אין סיבה שתצדיק את האיחור בהגשת בקשת התיקון כאשר הדיון היה כמעט בשלב הסופי. מצב עניינים זה היה מביא לסירבול הדיון ומחייב פתיחתו מחדש לצורך שמיעת ראיות חדשות. אין ספק שביהמ"ש יכול להרשות תיקון כתבי הטענות בכל שלב משלבי הדיון, לרבות בשלב מתקדם של המשפט, אך כשמדובר בתוספת עילה חדשה שהראיות לגביה שונות מאלה של העילה שהובאה בכתב התביעה, בעיקר כשבקשת התיקון מוגשת בשלב של סיום מסכת הראיות, כאשר הרשאת התיקון יהיה בה משום הכבדה רבה והארכת הדיון וסרבולו, אין להרשות את התיקון. גם המטרה שעומדת מאחורי התיקון היא בעוכרי מערער, שכן מטרתו להראות לביהמ"ש שהוא לא קיבל הודעה על ההפקעה מטעם הרשות הרוכשת, ואולם לאחר שנקבע כי ההפקעה התופסת היא זו של פקודת הדרכים, הרי שפקודה זו אינה מחייבת משלוח הודעות באותה צורה ומתכונת שבפקודת הרכישה לצרכי ציבור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת. ברק, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ד. בסוןלמערער, עו"ד י. כהן למשיבה. 5.4.87).
ע.א. 614/84 - דניאל ספיר ואח' נגד דוד אשד ואח'
*תביעת פיצויים מאפוטרופוסים של חסויה עקב אי קבלת אישור בימ"ש להסכם מכירת נכס של החסויה(הערעור נדחה).
א. המשיבים כיהנו כאפוטרופסים של חסויה. לחסויה היתה דירה סמוכה לדירה של המערערים ואלה ביקשו לרכוש את דירת החסויה. המשיבים, שני אפוטרופסים, החליטו למכור את דירת החסויה. נעשו שתי עסקאות שבהן נחתמו הסכמים בין המערערים לבין המשיבים לענין מכירת הדירה ובסופו של דבר לא אושרו ההסכמים ע"י ביהמ"ש ולא באו לידי מימוש. העסקה הראשונה נחתמה ע"י שני האפוטרופוסים ולא אושרה ע"י ביהמ"ש לאחר שהמשיב השני ביקש שלא לאשר את העיסקה עקב המהפך הכלכלי שחל בין החתימה לבין הדיון. ב- 1978 נחתם הסכם חדש בין הצדדים בו נאמר כי האפוטרופסים ממליצים וימליצו בפני השופט לאשר את המכירה. המשיב הראשון הגיש את ההצעה לאישור ביהמ"ש ואילו המשיב השני, למרות שחתם על ההסכם, אמר בביהמ"ש כי התייעץ עם אנשי פיננסים ואין צורך במכירת הדירה. ביהמ"ש קבע כי מאחר שהאפוטרופוסים חלוקים בשאלה אם יש למכור את הנכס או לא, הרי שאין הוא מאשר את המכירה. המערערים אינם מערערים על תוקפה של החלטת ביהמ"ש וטענותיהם מכוונות כלפי האפוטרופוסים כמי שבאו עם המערערים במשא ומתן ולא נהגו, לטענתם, בתום לב. לגירסתם לא רצו האפוטרופוסים מלכתחילה למכור להם את הדירה ואף על פי כן הוליכו אותם שולל וחתמו על שני ההסכמים. לפיכך תבעו פיצויים מן האפוטרופסים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים. אמנם התנהגות המשיב השני בעיסקה השניה לא מצאה חן בעיני ביהמ"ש, אך לדעתו התובעים אינם זכאים לפיצויים. ביהמ"ש קבע כי אין להטיל על האפוטרופסים חבות אישית נרחבת מאשר להביא את הנשיא לביהמ"ש. אשר לטענה לפיה פעל המשיב השני בחוסר תום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, קבע ביהמ"ש כי אין ראייה שלפיה העמיד המשיב השני פנים כמסכים לתנאי ההתקשרות ושעשה כן מתוך כוונת זדון להוליך את המערערים שולל. הערעור נדחה.
ב. בערעור העלו המערערים טענה של הפרת חוזה ע"י האפוטרופסים. בענין זה יש לבחון את מאזן האינטרסים שנוצר בהתקשרותו של האפוטרופוס הפועל כלפי צד ג' כנציגו של החסוי כאשר מדובר בהתקשרות שביהמ"ש צריך יהיה לאשרה. האינטרס הראשוני בעיסקה כזו הוא האינטרס של החסוי שהרי האפוטרופוס מתמנה ע"י ביהמ"ש כדי להגן על האינטרס האמור. מאידך קיים אינטרס של הקונה, האינטרס של הצד השני לעיסקה. לאדם המתקשר עם אפוטרופוס של החסוי יש אינטרס שההתחייבות שהתחייבו כלפיו תקויים. האינטרס של הצד השני לעיסקה קשור בעקיפין גם לאינטרס של החסוי שאם לא יובטח ביצוע העיסקה לא ירצו אנשים להתקשר עם פסולי דין. עם זאת, מי שמתקשר בעיסקה עם אפוטרופוס יודע מראש שאין בטחון מלא שהעיסקה תקויים שהרי על הצד השני לדעת שתוקפה של העיסקה תלוי באישורו של ביהמ"ש. ביהמ"ש אינו קשור בהחלטתו לעמדה המוצגת ע"י האפוטרופוס וביהמ"ש יכול שלא לאשר עיסקה גם אם האפוטרופוס ימליץ בחיוב. מכאן כי אדם הבא בדברים עם אפוטרופוס בנוגע לעיסקה הזקוקה לאישור ביהמ"ש מוותר על בטחון עיסקי מסויים.
ג. האפוטרופוס יכול להתחייב באופן אישי כלפי הצד השני כי יביא את ההסכם לאישורו של ביהמ"ש תוך זמן סביר ובכך יובטח כי הנושא ייפרש בפני ביהמ"ש שבידיו המפתח לאישור העיסקה. להתחייבות להביא את הענין בפני ביהמ"ש יהיה תוקף גם אם האופוטרופוס נמלך בדעתו לאחר עריכת ההסכם ולפני אישורו ע"י ביהמ"ש והוא משנה את דעתו ומגיע לכלל מסקנה שההסכם אינו לטובת החסוי. גם במצב כזה עליו להביא את הענין לביהמ"ש כדי שזה האחרון יהיה הגוף שיחליט על עתיד העסקה. האפוטרופוס יכול להתחייב בתשלום פיצויים אם לא יביא את העניין לביהמ"ש אך אין הוא יכול
להתחייב באופן אישי שההסכם יאושר ע"י ביהמ"ש. התחייבות מפורשת כזו בטלה באשר היא נוגדת את תקנת הציבור. התחייבות כזו אינה בת ביצוע כי קיומה אינו בידי הצד המתחייב אלא בידי ביהמ"ש ושיקול דעתה של הערכאה השיפוטית אינו ניתן לכבילה מראש. אין גם להכיר בתוקפה של התחייבות של האפוטרופוס להמליץ בפני ביהמ"ש בכל הנסיבות ובכל תנאי על ביצוע ההסכם ויש לראותה כבטלה. גם התחייבות אישית כזו מעמידה את האפוטרופוס במצב של ניגוד אפשרי בין האינטרס האישי שלו לבין האינטרס של החסוי אותו הוא אמור לייצג, כך ששיקול דעתו לא יוכל להיות נקי משיקולים זרים. בענייננו, עצם החובה להביא את ההסכם בפני ביהמ"ש קויימה ונותרה השאלה אם שינוי העמדה של האופוטרופוס השני שטען כי שקל את הנושא מחדש ושינה את עמדתו יש בו כדי לחייבו בתשלום פיצויים.
ד. יש לקיים את שיקול הדעת החפשי והבלתי כבול של האופוטרופוס כדי שלא יחשוש מהבעת דעה שתהיה לטובת החסוי. התחייבות להמליץ על אישור צריכה להתפרש כהתחייבות לפרוס את הנושא בפני ביהמ"ש, אך תוך שמירת הזכות להוסיף ולבחון את טובתו של החסוי עד לשלב ההכרעה של ביהמ"ש ולגבש את העמדה הסופית לפי מיטב מצפונו של האפוטרופוס.
ה. אשר לטענה בדבר חוסר תום לב במשא ומתן - החובה לנהל משא ומתן בתום לב חלה גם על הנציג של החסוי, גם אם תוצאות משא ומתן נטולות תוקף משפטי עד לאישורו של ביהמ"ש, סעיף 12 לחוק החוזים בדבר תום לב מתייחס לשלב המשא ומתן ללא זיקה לשאלה אם החוזה ייכרת או לאו ואם יהיה בר תוקף או לאו. על פי הנתונים אין להסיק כי כבר בשלב המשא ומתן החליט המשיב השני שלא לכרות את החוזה וכי הסתיר כוונתו בפני עמיתיו לדיון. מתוך החומר אפשר גם להגיע למסקנה כי האופוטרופוס השני אמנם החליט תחילה בחיוב אך הוסיף לשקול את הנושא ובסוף הגיע למסקנה שאין העיסקה כדאית.
ו. ב"כ המערערים טוען שהיתה כאן עוולת נזיקין של תרמית אך גם טענה זו אין לקבל. ההקשר העובדתי היחיד שבמסגרתו ניתן לדבר על תרמית הוא התנהגותו של המשיב השני בנסיבות העיסקה השניה. חמישה יסודות נדרשים כדי שעוולת התרמית תתקיים: היצג כוזב של עובדה; היעדר אמונה באמיתות ההיצג; כוונה שהתובע יוטעה ע"י ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו; התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג. הצהרה על התחייבות לבצע דבר כאשר למתחייב אין כוונה לקיים את התחייבותו היא היצג כוזב של עובדה לצורך עוולת התרמית. ביהמ"ש לא שוכנע כי שתיקתו של המשיב השני בעת המשא ומתן נבעה מכוונת זדון להוליך את המערערים שולל. במסקנה זו אין להתערב. מידת ההוכחה הנדרשת מן התובע בעוולת התרמית הינה מרובה יותר מן הנדרש כרגיל בתביעות אזרחיות ואין לקבוע שהמשיב השני התכוון להטעות את המערער ע"י ההיצג.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עמוס ויצמן למערערים,עו"ד דוד אשד למשיבים. 9.4.87).
ב.ש. 298+368/86 - בן ציון ציטרין ויפעת נבו נגד ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד ואח'
*ביטול קנס שהוטל על עתונאים ע"י בי"ד משמעתי של לשכת עוה"ד באשר סירבו למסור מקורות מידע(הערעור נתקבל).
א. שתי הבקשות עניינן קנס שהוטל על שני עיתונאים שהוזמנו בשני תיקים נפרדים לביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עוה"ד ונתבקשו להשיב על שאלות בדבר מקורות המידע שלהם אשר על יסודו פירסמו כתבות בעיתונים בהם הם עובדים. בשתי הכתבות ניתן פומבי לשמותיהם של עורכי דין שטיפלו בענין ושני עוה"ד הועמדו לדין משמעתי עפ"י תקנות האתיקה של לשכת עוה"ד. משסירבו העיתונאים למסור את מקורות המידע
שלהם החליט ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד לקנוס אותם מכח סמכותו לפי סעיף 66 לחוק לשכת עורכי הדין הקובע כי סעיפים 9 עד 11 וכן 27(ב) לחוק ועדות חקירה יחולו בביה"ד המשמעתי כאילו היה ועדת חקירה. השאלה המרכזית המונחת ביסוד הבקשות לביהמ"ש העליון היא אם חלה על העיתונאים חובה להשיב לשאלות שהוצגו להם או שמא עומד להם חסיון אשר על יסודו רשאים הם לסרב להשיב לשאלות בדבר מקורות מידע. הערעור נתקבל והוחלט כי לעיתונאים יש חסיון חלקי באשר לעדות בענין מקורות המידע שלהם.
ב. סעיפים שונים בפקודות הראיות מעניקים חסיון לבעלי מקצועות מסויימים באשר לעדות בבתי משפט ובתי דין אך לא מוזכר כלל חסיון העומד כאילו לעיתונאי. טענת הסניגורים היא שהחסיון התפתח ומוכר כמעין משפט מקובל מעל ומעבר להוראותיו של החוק החרות וכי יש להוסיף ולקיים את ההכרה בחסיון אף בהעדר הוראה חקוקה מפורשת. מאחר שביהמ"ש העליון טרם פסק בנושא זה סקר הנשיא את ההתפתחויות שחלו בסוגיה דנא בארצות אחרות בהן נוהגת שיטת משפט דומה לשלנו. הנשיא ציין כי אין להעלות את התיזה שלפיה יש לראות בהוראות פרק ג' של פקודת הראיות הדן בחסיון לבעלי מקצועות שונים מעין הסדר שלילי שיש בו כדי למנות באופן ממצה את סוגי הזכאים לחסיון ולהוציא מכלל החסיון את אלה שלא נמנו שם. שיטת המשפט שלנו בה נתגבשו הכללים של דיני הראיות, במידה רבה יחסית, בפסיקתו של ביהמ"ש, ובה לא הגענו לכדי קודיפיקציה בצורת חוק ראיות כולל וממצה, אין מניעה לכך שנכיר בקיומה של הלכה בדיני הראיות שאין לה ביטוי מפורש בחוק ואשר התפתחה בדרך שבה צמחו ועלו רבות מההלכות שלנו בדיני הראיות, ומה גם שהיא שואבת מתפיסות היסוד שלנו בתחום התחוקתי הכללי.
ג. חרות הביטוי היא תנאי מוקדם לקיומה של הדמוקרטיה ולפעולתה התקינה. השמעת הדעות החופשית והחלפת הדעות הבלתי מוגבלת בין איש לרעהו הן בגדר תנאי שאין בלעדיו לקיומו של משטר מדיני וחברתי בו יכול האזרח לשקול מה דרוש ואיך יובטח קיומם של המשטר הדמוקרטי ושל המסגרת המדינית שבתוכה הוא פועל. בבירור ובליבון הבעיות ממלאים כלי התקשורת תפקיד בעל חשיבות ראשונה במעלה. האינטרס של העיתונאים להגן על מקורות המידע שלהם מפני חשיפתם נובע מרצונם להגן על חופש העיתונות והרי זה האחרון כולל בחובו מכללא את הזכות לאסוף מידע. הזכות לאסוף מידע כוללת בחובה מכללא את הצורך להגן על מקורות המידע. כנגד זאת טבעי הוא שהעיתונאי הוא לעתים קרובות מקור מידע בעל ערך רב לערכאות החקירה והשיפוט. גם החובה להעיד היא אחת מאבני היסוד של ההליך המשפטי. יש לראות במסירתה של עדות אינטרס ציבורי כולל החורג מן האינטרס הצר יותר של בעלי הדין. מדובר איפוא על שני אינטרסים של הציבור. לציבור זכות לקבלת כל מידע שיש לו נגיעה לענייניו כדי לקיים הליכים משפטיים. אולם העיתונות היא גם זרועו הארוכה של הציבור המופעלת לצורך איסוף מידע שידיעתו ופרסומו חיוניים לציבור לשם קיום משטר חברתי מתוקן, חרות ביטוי וממשל תקין. ההגנה על מקורות המידע של העיתונאי היא אינטרס של הציבור ולא עניינו של העיתון או העיתונאי הנוגעים בדבר.
ד. כאשר ביהמ"ש בוחן את מהותו של החסיון ואת גבולותיו על ביהמ"ש לתת דעתו לכך שבפניו שני אינטרסים בעלי חשיבות אשר לא אחת מנוגדים זה לזה וסותרים זה את זה. המסקנה המתבקשת היא שהחסיון אינו יכול להיות אבסולוטי אלא חייב לכפוף עצמו לסייגים שמגמתם הכללית עולה מן העובדה שקיימים שני אינטרסים נוגדים. אף הסמכות לכוף את פלוני לגלות את מקורות המידע שלו אינה אבסולוטית וצריכה להיות כפופה לסייגים. מכאן שיש להכיר בקיומו של חסיון לעיתונאי שלא לגלות מקורות מידע, אך חסיון זה אינו החלטי אלא יחסי והוא כפוף לשיקול דעתו של ביהמ"ש אשר יכול
להורות על מתן תשובה לשאלה. אם הורה ביהמ"ש כך חייב העד להשיב. אין להצר את תחומה של זכות היסוד לשמור על מקורות המידע אלא אם הדבר רלבנטי להליכים שבפני ביהמ"ש ובנוסף לכך ובנפרד מכך אם הדבר לדעת ביהמ"ש "חיוני ובעל חשיבות לשם עשיית משפט צדק בנושא מהותי". בענייננו, כאשר מדובר במשפט משמעתי של עורכי דין הנוגע לפרסומת עצמית בניגוד לכללי האתיקה אין לומר שמדובר בנסיבות שבהן על חופש העיתונות לסגת בפני הדרישה לעשיית צדק בנושא חיוני ובעל חשיבות. אין מדובר כאן בפשע חמור או בעוון מהותי שגרר תוצאות או משמעויות קשות או בהפרה קשה של הסדר הציבורי. ההליך המשמעתי אינו יכול להטות את כפות המאזניים למען ביטולו של החסיון העיתונאי. לפיכך יש לקבל את הערעור ולבטל את הקנס.
(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד חיים שטנגר, אבי הורביץ ומיבי מוזר למבקשים, עוה"ד שמעון בן יעקב וארנון בן יעקב למשיבים. 7.4.87).
ע.א. 393/82 - חיים חיים נגד גדי אביוב ואח'
*ביטול הסכם למכירת נכס השייך בחלקו לקטינה בנימוק שאין חתימה בשם הקטינה. *הגשת תביעה בדרך המרצה(הערעור נדחה).
א. המשיבים גדי אביוב, אחותו מיכל אביוב ואחותו הקטינה ליאורה אביוב הינם בעלים משותפים, יחד עם דודם שלמה אביוב, בחלקת מקרקעין בראשון לציון. על החלקה בנוי בית בו מתגוררים המשיבים עם אמם אסתר אביוב. הקטינה ליאורה מיוצגת במשפט ע"י אמה. באוקטובר 1980 נחתם זכרון דברים בין המערער, שהינו קבלן בנין, לבין המשיבים הראשון והשני שהם בגירים והאם, המתייחס לעיסקת קומבינציה. בני משפחת אביוב הצהירו כי הם הבעלים כחוק בנכס הנ"ל והתחייבו למכור את החלקה למערער תמורת ארבע דירות. על המסמך אינה מופיעה חתימתו של הדוד שלמה אביוב שיש גם לו חלק בנכס וכן אינה מופיעה חתימתה של הקטינה ליאורה, לא במישרין ואף לא בעקיפין ע"י אפוטרופסה עורך דין פלוני, וגם האם לא ציינה על גבי המסמך שהיא חותמת עליו בשם בתה הקטינה. לאחר מכן החליטו המשיבים שלא להמשיך בביצוע העיסקה. הם טענו כי זכרון הדברים לא התיימר להוות הסכם מחייב ומכל מקום אין לו תוקף בשל העדרן של שתי החתימות הנ"ל. המערער חלק על כך ורשם הערת אזהרה בטאבו. המשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה וביקשו פסק דין הצהרתי הקובע כי זכרון הדברים בטל וכי הערת האזהרה דינה להמחק. ביהמ"ש המחוזי נתן פסק דין הצהרתי כמבוקש והערעור נדחה.
ב. טענתו הראשונה של המערער היא שביהמ"ש טעה בדחותו את בקשת המערער להעביר את התובענה לפסים של תביעה רגילה. ב"כ מסתמך על תקנה 312 לתקנות סדר הדין האזרחי האומרת כי "מוכר או קונה של מקרקעין זכאי בכל עת לבקש בהמרצת פתיחה החלטה בכל שאלה המתעוררת ... או בכל שאלה אחרת הנובעת מתוך חוזה המכר או הכרוכה בו ואינה נוגעת לקיומו או לתקפו של החוזה". מאחר שמדובר בתובענה דנן במחלוקת ביחס לתוקפו של חוזה מכר הרי לדעתו אין התקנות מתירות בירור שאלה זו בפרוצדורה של המרצת פתיחה. ביהמ"ש המחוזי פרש את התקנה האמורה אחרת ובנוסף לכך ציין כי ניתן לדחות טענה זו באשר לפי תקנה 317 לתקנות "תובענה לסעד הצהרתי גרידא מותר להגיש בדרך המרצת פתיחה" והשופט סבר כי מדובר כאן ב"סעד הצהרתי גרידא" ועל כן רשאי הוא לדון בענין בהמרצת פתיחה. נימוקו זה של השופט נכון הוא. ב"כ המערער טוען כי המשיבים לא ביקשו "סעד הצהרתי גרידא" שכן ביקשו מחיקת הערת אזהרה, אולם ברור מפסק הדין שהשופט ראה עתירה זו כחלק מההצהרה המבוקשת וכפועל יוצא אוטומטי מההצהרה בדבר בטלות זכרון הדברים. אין איפוא פגם בקביעת השופט כי מה שעומד בפניו להכרעה זוהי בקשה לסעד הצהרתי גרידא.
ג. ב"כ המערער חולק על נימוק זה של השופט גם מבחינה עקרונית שכן גוברות לפי דעתו הוראות תקנה 312 הנ"ל על ההוראה הכלולה בתקנה 317. טענה זו אין לקבל שכן
היא נוגדת את לשון התקנות ואת רוחן. אם התקנה 317 רחבה וגורפת ולפיה מותר לביהמ"ש לדון בדרך של המרצת פתיחה בכל תובענה שיעדה סעד הצהרתי גרידא. זאת בתנאי שלגופו של ענין מתאימה התביעה לפרוצדורה פשוטה וקצרה זו. מאידך, אין הסיפא של תקנה 312 מכילה איסור חד משמעי שיהיה בכוחו לגבור על ההוראה הכללית שבתקנה 317. אין גם לקבל את טענת ב"כ המערער לגופו של ענין שאין המחלוקת מתאימה לדיון בהמרצת פתיחה בשל אופיין המורכב כביכול של הבעיות העובדתיות והמשפטיות. השאלות שביהמ"ש צריך להציג לעצמו בטרם בא להכריע בשאלת התאמתו של הדיון להליך של המרצת פתיחה, הינן בעיקר מעשיות ופרגמטיות וקשורות הן ביעילות הדיון והסיכויים לסיימו במהירות מבלי שדרישות הצדק תקופחנה. בענייננו העמיד השופט להכרעה שאלה ספציפית ומוגבלת בדבר תקפותו של זכרון הדברים מבחינה משפטית ותצהירי הצדדים הבהירו את התשתית העובדתית להבנת הסוגיה המשפטית בצורה יעילה וממצה. החלטת השופט לדון בתובענה זו בדרך של המרצת פתיחה היתה איפוא נכונה ואין להתערב בה.
ד. לגופו של ענין טוען ב"כ המערער כי ביהמ"ש המחוזי טעה כשפסק כי אין חתימה על זכרון הדברים מטעם הקטינה ליאורה, שכן, לדעתו, האם חתמה בשמה. לטענתו אין לאם זכות קניינית בנכס הנדון ואם היא חתמה על זכרון הדברים משמע שעשתה זאת בשם הבת ומה גם ובערעור הנוכחי מייצגת היא את הבת הקטינה בתור אפוטרופסה הטבעי. גם טענה זו אין לקבל. קודם כל לא הוכח מי היה האפוטרופוס של הקטינה במועד שנערך זכרון הדברים, אם היתה זו האם או עורך דין פלוני עפ"י מינוי של ביהמ"ש. בנסיבות אלה אילו באמת רצתה האם לחתום עבור הבת, חייבת היתה לכתוב זאת במפורש. ללא ציון ברור כאמור, אין החתימה שלה קונקלוסיבית, וזאת במיוחד לאור העובדה שגם היא התגוררה בבית המצוי על החלקה והיתה איפוא משמעות כלשהי להסכמתה לעיסקה אף כי לא היו לה זכויות בעלות על החלקה עצמה.
ה. זאת ועוד, אפילו חתמה הקטינה, או מישהו מטעמה, על זכרון הדברים, לא יכול היה להיווצר על ידי כך הסכם מחייב לגביה, כל עוד לא ניתן אישור מטעם ביהמ"ש. לפי סעיף ס2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות "פעולה שתוקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל עפ"י חוק" אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין בה מבלי שביהמ"ש אישר את הפעולה מראש. היוצא מכך כי אין ההתחייבות שבזכרון הדברים תקפה כנגד הקטינה בהעדר אישור מטעם ביהמ"ש ולא כל שכן כאשר זכרון הדברים לא נחתם ע"י הקטינה או ע"י אפוטרופוס מטעמה.
ו. משבטל תוקף החוזה ביחס לקטינה לא ניתן לאכוף את החוזה גם על הצדדים הבגירים. העיסקה הנדונה הינה עניין משותף ולא עניינו של כל אחד, שהרי עיקר התמורה ניתנה בדירות וכל העיסקה הינה להקים בית ובלי מכירת חלקה של הקטינה אי אפשר להקימו. מהנסיבות עולה שלא נתקיימו כאן מספר חוזים נפרדים, אלא הצדדים התכוונו במפורש להסכם אחד. בזכרון הדברים מופיעים כל יחידי המשפחה ביחד בתור "המוכר" ואין להניח שהמערער היה מסכים לרכוש את הנכס רק בחלקו ולהחזיק בו בבעלות משותפת עם הקטינה.
ז. פסה"ד ניתן מפי השופט בך. המשנה לנשיא העירה כי הפירוש שניתן לתקנה 312 שאין הוא מונע דיון בהמרצת פתיחה בשאלת תוקפו של הסכם במקרקעין אינו נראה לה ונראית לה יותר דעת המיעוט בע"א 811/76 (פד"י ל"א(3) 729) שכל עוד קיימת תקנה 312 אין לדון בהליך של המרצת פתיחה בסכסוך מקרקעין המתבסס על חוזה אשר תוקפו או קיומו שנוי במחלוקת. אולם בעניינים שבסדר דין לעסקינן, תחום אשר לגביו, יותר מאשר לגבי תחומים אחרים, חשובה הלכה עקיבה וחד משמעית. על סמך שיקול זה, בתוספת השיקול הפרגמאטי שעניין שעובדותיו מתבררות היטב מתוך תצהירי הצדדים
מסתיים בהמרצת פתיחה מהר יותר, היא מצטרפת למסקנתו של השופט בך. עם זאת ציינה שהפירוש שניתן ע"י הרוב בע.א. 1/76 81 הנ"ל מתבסס על שיקול הדעת הרחב של ביהמ"ש עפ"י מבחן היעילות בלבד ולאו דווקא על הרעיון שתקנה 317 גוברת על תקנה 312 סיפא. המשנה לנשיא הוסיפה כי לאותה מסקנה היתה מגיעה גם אילו דבקה בדעתו של שופט המיעוט שאין לרוקן את תוכן הסיפא של תקנה 312. הטעם לכך הוא שעובדות הנוגעות לעניין שבפנינו ברורות הן וכבר נאמר לא פעם בפסיקה שביהמ"ש ימנע מלקבל ערעור כאשר אותה תוצאה ממש ממילא תחזור על עצמה. יש לזכור שלא מדובר כאן בחריגה מסמכות עניינית אלא לכל היותר בסטיה מדרך הניהול המתאימה לענין. אם סטיה כזאת לא גרמה לבעל דין עוול ולא פגעה בזכות מזכויותיו, אין לומר שהדיון היה אפס וכי יש הצדקה להורות על דיון בדרך אחרת שסופו להניב אותה תוצאה גופה. ברור לדעת המשנה לנשיא שהקטינה והבגירים היוו יחדיו, ולא חד ולחוד, את "המוכר" ולפיכך אם הקטינה לא חתמה לא קמה התקשרות חוזית בת נפקות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, בך. החלטה - השופט בך, הוסיפה המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ע. עדיני למערער, עו"ד י. שלמון למשיבים. 2.4.87).
ע.א. 428/82 - רפיק נאצר אל דין נגד מנהל מס ערך מוסף
*שומה לפי מיטב השפיטה ע"י מנהל מע"מ (הערעור נדחה).
א. המערער הוא בעל חנות מכולת והמשיב קבע כי הדוחו"ת שהגיש מיולי 1976 עד מרץ 1980 למס ערך מוסף לא היו נכונים. לפיכך הוציא למערער שומה לפי מיטב השפיטה. המערער הגיש השגה אך זו נדחתה הואיל ולטענת המשיב נתגלו קניות רבות שלא נרשמו בספרי המערער, מהן מוצרים שרכש המערער מספקים קבועים אשר אצלם מצא המשיב חשבוניות על רכישת מוצרים ע"י המערער, ומהן שנרכשו ע"י המערער מספקים אקראיים. הערעור נדחה.
ב. המנהל פעל לפי סעיף 77 לחוק מס ערך מוסף. כדי להוציא שומה לפי סעיף זה אין הכרח בפסילה קודמת של הספרים. נושא פסילת ספרים אינו נזכר כלל בחוק מס ערך מוסף אלא מדובר בחוק על ניהול בסטיה מהותית מהוראות החוק או על דו"ח שאינו נתמך בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין. בענייננו השאלה היא אם המנהל היה רשאי לפעול לפי סעיף 77 ועל מי היתה חובת הראיה בערעור. ביהמ"ש המחוזי התבסס על הצהרת המשיב כי המערער מנהל לכאורה את הספרים הנדרשים לפי החוק, אך הרישום בספרים אינו מלא ולפיכך אינו נכון. השופט סבר שהמשיב עמד בנטל ההוכחה של הצהרה זו ועל כן היתה לו הזכות לפעול לפי סעיף 77. אכן, הוכח שהמערער קנה מוצרים מספקים קבועים ולא רשם אותם וכן הודה המערער עצמו כי רכש סחורה מספקים אקראיים ואת אלה לא רשם. מסקנות השופט מעוגנות היטב בראיות ואין מקום להתערב בהן. מכאן שמסקנת המשיב שהספרים של המערער לא היו מלאים ועל כן לא נכונים היתה מסקנה נכונה והיא הקנתה לו את הסמכות לשום את המערער לפי מיטב השפיטה. כך גם עברה חובת הראיה מכח סעיף 83(ד) לכתפי המערער.
ג. אשר לטענת המערער כי הליכי ההשגה בפני המשלב היו פגומים הואיל ולא ניתן לו לעיין בחומר שבדעת המשיב להסתמך עליו ולא ניתנה לו האפשרות להשמיע את טיעוניו בפני המשיב - בחוק מס ערך מוסף אין הוראות בדבר שמיעה בפני המנהל וחובתו של המנהל אינה אלא לדון בהשגה ולהחליט בה. דיון זה אינו חייב להתנהל בנוכחות המשיב ואף לא על פי טיעונים בעל פה. כדי שהמערער לא יקופח בהבאת ראיות - נקבע כי בהליכי הערעור יהא המשיב רשאי להביא ראיות וביהמ"ש בערעור אכן קובע ממצאים עובדתיים על פי ראיות שהובאו בפניו על ידי שני הצדדים. אם המערער סבר שהחמיץ משהו בפני המשיב - נפתחו לפניו כל האפשרויות לפני ביהמ"ש המחוזי. בערעור בביהמ"ש העליון אין מקום לשוב ולהעלות טענות הנוגעות לשלב ההשגה.
ד. אשר לסבירות השומה ושיטת קביעתה - ביהמ"ש המחוזי בחן את הראיות באשר לסבירות השומה ואין להתערב במסקנתו. נושא אחד בלבד שיש להתערב בו הוא לענין התשומות. טענת המערער היתה כי יש לנכות תשומות בגין כל סכומי הקניות שנעשו על ידי המערער ולא נרשמו. טענה זו נדחתה בצדק ע"י ביהמ"ש המחוזי שכן ההוראה בחוק מתירה ניכוי רק כאשר יש בידי העוסק חשבונית מס שהוצאה לו כדין. אולם טעה השופט כאשר לא התיר ניכוי תשומות בגין אותן חשבוניות שהוצגו על ידי המשיב ושהשופט קיבל אותן כחשבוניות המתייחסות למערער. לפיכך יש להתיר ניכוי התשומות בגין חשבוניות אלה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד ש. תוסיה כהןלמערער, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיב. 5.4.87).
ע.א. 504/83 - רמדאן יוסף זיתון וסרורה ח'ליל זיתון נגד ח'ליל בדר זערורה ואח'
*תביעת קונה נכס לביצוע הסכם מכר כאשר אשת המוכר קיבלה, לאחר מועד ההסכם, פס"ד שהיא בעלת זכויות בנכס מכח איזון משאבים(הערעור נדחה).
א. המשיב, קטין, רכש באמצעות אביו חלקת קרקע מאת המערער הראשון (להלן: המוכר). התמורה שולמה במזומנים ובשלמות במעמד המכר והמוכר חתם על הסכם מכר ויפוי כח נוטריוני לטובת הקונה. הקונה רשם הערת אזהרה כדין וכן הגיש את ההצהרות הדרושות למס שבח. כל הפעולות הללו בוצעו בין 4 ל- 27 לאוקטובר 1980. ב- 29 לאוקטובר 1980 הגישה המערערת השניה שהיא אשתו של המוכר תביעה לביהמ"ש וטענה שמכח איזון המשאבים יש להצהיר עליה כבעלת זכויות בחלקה הנדונה. הנתבע באותה תביעה, בעלה - המוכר, לא התגונן ועל כן ניתן פסק דין לטובת האשה. לתביעה הנ"ל לא הוזמן הקונה כצד על אף שהאשה ידעה בכל המועדים הרבלנטיים על פעולת המכר ולא ציינה בתביעתה דבר על אודות המכר הנדון. כשנודע לקונה על פסק הדין הגיש בקשה להצטרף לאותו תיק אך מכיוון שכבר ניתן פסק הדין נדחתה בקשתו. המשיב פנה לביהמ"ש וביקש הצהרה כי פסק הדין בתיק הנ"ל הינו בטל בכל מה שנוגע לחלקה נשוא המכר וביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעה זו והורה לבטל את פסק הדין בכל הנוגע לחלקה ולמחוק עיקול שהוטל על החלקה בעקבות אותו פסק דין. הערעור נדחה.
ב. ב"כ המערערים טען כי פסק הדין ההצהרתי בתיק הראשון לא יצר זכויות אלא הצהיר עליהן בלבד, משמע הזכויות היו קיימות מקדמת דנא ועל כן לא יכול היה המוכר למכור לקונה את החלקה. ניתן לפטור טענה זו בקביעת ביהמ"ש המחוזי שכל נושא התביעה בתיק האיזון היה קנוניה בין הבעל ואשתו על מנת לבטל את המכר. אפשר לומר שהיה כאן שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש כאשר הבעל והאשה קשרו קשר לקבל פסק דין הצהרתי בכך שהבעל לא התגונן כנגד תביעה אשתו. ברם, גם מעבר לקנוניה אין לטענה כל יסוד. הלכת השיתוף אינה מעניקה זכות שיתוף בנכסים בכל מקרה ובכל הנסיבות. הלכת השיתוף מבוססת על קיומו של הסכם בין בני הזוג או על ייחוס כוונת שותפות בנכסים בין בני הזוג כעולה מכל נסיבות המקרה. חזקה זו ניתנת לסתירה על ידי כל אחד מבני הזוג. תנאים ונסיבות שמדובר בהם בהלכת השיתוף הם "אורח חיים תקין" בין הצדדים וכן "המאמץ המשותף" של שני בני הזוג. בענייננו התברר שהיו סכסוכים רציניים בין בני הזוג ובנימוקי הערעור אף מתרעם ב"כ המערערים שביהמ"ש לא קבע שאביו של המשיב ידע על היחסים המעורערים בין בני הזוג. מכאן שאילו היתה התביעה בתיק האיזון מתבררת לגופה ופסק הדין לא היה ניתן על פי קנוניה, היה ביהמ"ש באותו תיק צריך לבחון את הנסיבות האמיתיות של חיי הנישואין של בני הזוג ולקבוע על פיהן אם נתקיימה חזקת איזון המשאבים. אין איפוא לקבל את טענת המערערים כי פסק הדין ההצהרתי היה מובן מאליו כמצהיר על זכויות מובנות מאליהן של האשה.
ג. ביהמ"ש לא התיימר בתביעת המשיב לפסוק בשאלה אם זכאית האשה לקבל פסק דין הצהרתי כלפי בעלה אם לאו אלא עסק בשאלה אם פסק הדין שניתן תקף בכל הקשור
לקונה החלקה ועל כן טענות ב"כ המערערים לגופן של העובדות המתייחסות ליחסי הבעל והאשה אינן מענייננו וצריכות להדחות. אשר לטענת המערער כי זכויות האשה עדיפות על אלו של הקונה מאחר שקדמו להן - אין צורך להתייחס לשאלות בדבר השפעת סעיף 161 לחוק מקרקעין על זכויות בן זוג לפי הלכת השיתוף, ועל חלות סעיפים 8 ו- 9 לחוק הנ"ל על זכויות אלו, שכן התשובות לשאלות אלו אינן חד משמעיות. בענייננו, אם היו זכויות לאשה בנכסים נשוא הדיון הרי אלו נרכשו לפני תחילת חוק המקרקעין ולפי הדין שקדם לחוק המקרקעין עדיפה זכות הקונה על זכות האשה. על כן, זכות המשיב עדיפה על זכות האשה גם אילו היתה תביעתה נגד בעלה בתום לב. התביעה הוגשה לאחר שנעשתה העסקה עם הקונה ולאחר שנרשמה הערת אזהרה על עסקה זו ואין היא יכולה לפגוע בזכויות הקונה.
ד. זאת ועוד, הקונה היה צד נכון בתביעת האיזון והיה צורך להזמינו על מנת להגן על זכויותיו. משלא צורף, אפילו אי הצירוף היה בתום לב, אין פסק הדין מחייב אותו ויש באי צירופו יסוד המצדיק התערבות ביהמ"ש כדי לבטל את פסק הדין ההצהרתי מעיקרא במה שנוגע לזכויות הקונה. על אחת כמה וכמה שזה דינו של פסק הדין ההצהרתי כשאי הצירוף נעשה במכוון ומתוך העלמת עובדה מהותית מידיעת ביהמ"ש.
ה. אשר לטענת ב"כ המערערים כי בהסכם לא פורש המחיר של העסקה ועל כן ההסכם פגום - מחיר הנכס הוא ללא ספק פרט מהותי שצריך להופיע בהסכם בכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין. הרציו מאחורי דרישה זו היא "המסויימות", היינו שההצעה למכר תהא מסויימת ומגובשת כדי שהקיבול ייצור חוזה תקף. אולם, בענייננו לא היה צורך בכך הואיל וכל התמורה שולמה במעמד חתימת ההסכם והמוכר אישר כי קיבל את כל התמורה. על כן יסוד אי הוודאות שבגינו נדרש ציון התמורה במסמך ניטל עוקצו. אגב, אף אילו לא היתה מסויימות בהסכם הנדון, הרי ציון המחיר ביפוי הכח שניתן באותו מעמד יש בו כדי להשלים את הסכם המכר והוא מקיים את דרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין.
(בפני השופטים: אלון, בר, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד זכי כמאל למערערים, עו"ד זיאד הווארי למשיבים. 6.4.87).
ב.ש. 281/87 - מדינת ישראל נגד מקס אפרגן ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (רצח) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בעבירת רצח וכתב האישום הוגש ביום 4.4.86. עד עתה כמעט שלא החלה שמיעת הראיות והמדינה ביקשה הארכת מעצר המשיבים לתקופה של שלשה חודשים. הבקשה נתקבלה. את הקולר לעיכוב שמיעת התיק אין לתלות בביהמ"ש או בתביעה, שעשו מצדם כל שניתן כדי לקדם את השמיעה. עיקר הבעיה היה טמון בייצוגם של המשיבים. תחילה בקשו דחיות כדי למנות לעצמם עורכי דין, אחרי שמונו להם עורכי דין לא היה שיתוף פעולה מצדם או שעוה"ד לא היו מוכנים למשפט בשל החומר הרב וביקשו להתפטר מתפקידם וביהמ"ש נאלץ לדחות את המשפט. מגמת ביהמ"ש היתה לקיים את ההליכים, אך יחד עם זאת לא לפגוע בזכויות הנאשמים להיות מיוצגים. כך נגרמו דחיות בזו אחר זו. במשך למעלה מחודש היו המשיבים 1,2 מחוץ לכלאם לאחר שברחו ונתפסו רק כשבוע לפני המועד שבו אמור היה המשפט להמשך. בנסיבות האמורות ובהתחשב בחומרת העבירה יש להענות לבקשת המדינה ולהאריך את המעצר לשלשה חודשים.
(בפני: השופט וינוגרד. 9.4.87).
ע.פ. 214/87 - ג'ורג' בן שטרית נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
אין יסוד לטענה שלפיה על ביהמ"ש לפסול עצמו אם הובאה לידיעתו עיסקת טיעון שלאחר מכן לא יצא לפועל. עסקת הטיעון
היא הליך מקובל. גם אם נפל פגם כלשהו הרי יכול הדבר לשמש יסוד לטענת ערעור אם יהיה ערעור. אולם הטענה כי על השופט לפסול עצמו בשל כך שהובאה לידיעתו, ביוזמת בעלי הדין, הצעה לעיסקת טיעון אין לקבלה. זאת ועוד, גם הגירסה שלפיה יש לפסול שופט בשל כל קטע מידע או רמז על עבירה של הנאשם אשר מגיע לידיעתו אין לקבלה, שכן גישה כזו היא בלתי סבירה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 7.4.87).
ע.פ. 197/87 - איתן מנצור נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בעת הדיון במשפטו של המערער לא התייצב עד פלוני וביהמ"ש קיבל חומר מודיעיני סודי בקשר לנסיבות אי הופעתו. בשלב הטיעון בביהמ"ש הוצג החומר גם בפני הסניגור. המערער ביקש מביהמ"ש לפסול עצמו, ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור נדחה. אכן, לא היה מקום להציג בפני ביהמ"ש חומר מודיעיני ללא הצגתו בפני בעל הדין השני, אולם השאלה איננה אם נפל פגם דיוני בהליכים, אלא אם יש לפסול את ביהמ"ש מהמשך הדיון. לענין זה המבחן הברור הוא שאין לפסול שופט אלא אם יש אפשרות ממשית של משוא פנים. אין לומר שיש חשש כאמור במקרה דנן וגם המבקש טען בעיקר שהוא מתבסס על כך שנפגמה מראית פני הצדק. זאת ועוד, המבקש היה מיוצג על ידי סניגור אחר והלה לא התנגד להגשת המסמך. הטענה גם לא הועלתה במועדה כנדרש בחוק. ביהמ"ש גם הבהיר מצדו שאינו זוכר כלל את הרשום במסמך. מכל מקום אין לבקש פסילת שופט בשל הבאתו של כל קטע מידע הפסול לידיעת ביהמ"ש.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבים. 7.4.87).
ב.ש. 11/87 - עליזה עזרן נגד סלינז' ישי ואח'
*דחיית אגרה ופטור מערבון (בקשה לדחיית אגרת ערעור ופטור מערבון - הבקשה נתקבלה).
אמה של המבקשת היתה הבעלים של דירה בה התגוררה עם בעלה ושלושת ילדיה. האם נפטרה ובצוואתה הורישה את זכויותיה בדירה לשלושת הילדים. האב פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש להצהיר כי הוא בעל מחצית הזכויות בדירה וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. על כך הגישה המבקשת ערעור ובעקבות זאת ביקשה פטור מאגרה ופטור מחובת הפקדת ערבון. בתצהיר התומך בבקשתה מציינת המבקשת כי היא נשואה למובטל והיא עצמה אינה עובדת וכל הכנסתה באה לה מכספי הבטחת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי בסך 500 ש"ח וכספים אלו מיועדים לפרנסת 5 נפשות. המבקשת לא נחקרה על תצהירה אף שהתייצבה לדיון. מאידך הגיש האב תצהיר בו ציין שלמבקשת הכנסה נוספת מקיצבת ילדים בסך 200 ש"ח וכן הוא אומר כי בעלה של המבקשת עובד בשוק הירקות ברמלה כעצמאי ולהערכתו ועל סמך שיחות שקיים עם מוכרי ירקות בשוק, הכנסתו לפחות 1,500 ש"ח. הבקשה נתקבלה.
לצורך הדיון דנא יש להזקק לתצהירה של המבקשת בלבד שכן התייצבה לדיון ולא נחקרה על תצהירה ועל מקורות הכנסת המשפחה. המנעות זו מחקירה על התצהיר כמוה כהסכמה לנתונים המופיעים בו. מאידך יש להתעלם מתצהירו הנגדי של האב. הוא לא התייצב לחקירה ועקב כך נמנע מלברר אל נכון את הדברים האמורים בתצהיר. יתירה מזו, הפרטים המתייחסים להכנסת הבעל מקורם בשמועות ובהערכות ואין להם כל משקל. לפיכך יש לקבוע לצורך הבקשה דנא כי המבקשת היא חסרת יכולת לשאת בתשלום האגרה והפקדת הערבון. שיקול נוסף שיש להביאו בחשבת הוא סיכויי הצלחת הערעור. הערעור נסוב על יישום ההלכה המשפטית על נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה ובהודעת הערעור מעלה המבקשת טענות בשני ראשים: האחת - טענה בדבר חריגה ממסגרת הדיון שנקבעה ע"י נשיא ביהמ"ש המחוזי; השניה - טענות לענין משמעות
הנתונים העובדתיים שהיו לנגד עיני ביהמ"ש בבואו לקבוע אם הסכימה המנוחה לשתף את בעלה בנכס. טענות המבקשת ראויות להדון בערעור ואין לומר שערעורה נטול סיכוי. לענין פטור מאגרה ומערבון הגישה היא מקילה ודי להראות שיש סיכוי כלשהו לזכות בערעור ולו גם סיכוי קלוש. המבקשת עומדת במבחן מקל זה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד צאירי למבקשת, עו"ד הדרי למשיב. 21.4.87).
ע.א. 522/86 - עמרם מלכה נגד עליזה מלכה ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות שלשת ילדיו הקטינים בשיעור של 400 ש"ח לחודש. המערער הוא קצין בשירות קבע בצה"ל, אשתו הגישה בשעתו תביעה לביה"ד הרבני בענין מזונותיה וביה"ד פסק לה סכום של 350 ש"ח לחודש צמוד לתוספת היוקר לשכירים. כן נקבע כי האשה תשלם את ההוצאות השוטפות של הבית. בביהמ"ש המחוזי התבררה תביעת מזונות הילדים הקטינים. הבעל משתכר כ- 1,400 ש"ח ברוטו לחודש ולאחר ניכוי מס הכנסה, ביטוח לאומי ומסי קופת חולים נותרים בידיו כ- 1,100 ש"ח לחודש. האם אינה עובדת. במאי 1986 נערך הסכם שבו נקבע הסדר לגבי חובות העבר וטענת המערער היא שיש לו חובות אחרים רבים וכן שכר לעצמו דירה שעבורה הוא משלם 250 ש"ח לחודש ואפשרויותיו הכספיות מוגבלות ביותר. ביהמ"ש המחוזי קבע את סכום המזונות של הקטינים בסך 400 ש"ח לחודש כאמור ועם זאת קבע כי האשה תשלם את כל ההוצאות השוטפות לבית פרט למסי קופת חולים. חיוב זה הוא בנוסף לחיוב של דמי מזונות שנפסקו לאשה. טענת הערעור המרכזית היא שביהמ"ש צריך להסתפק במזונות שנפסקו ע"י ביה"ד הרבני וכן נטען שאין בהכנסת המערער כדי לאפשר תשלום מזונות בשיעור שנפסק. אין עילה להתערבות ביהמ"ש העליון בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. הנתונים בקשר לצרכי הקטינים והשתכרות המערער אינם מצביעים על עילה לעריכת חישוב מחודש ע"י ערכאת הערעור. ביהמ"ש בירר כנאות את כל מה שטעון הבהרה ואין הצדקה לכך שערכאת הערעור תכנס לבירורים בענין פרטי הניכויים מן השכר או נתונים דומים כיוצא באלה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שלמה שרשבסקי למערער, עו"ד מרדכי טורים למשיבים. 9.4.87).
ע.א. 531/85 - דניאלה בילו נגד אהרן בילו
*ביטול הסכם גרושין באשר ההסכם אינו מסויים (הערעור נדחה).
בדצמבר 1982 נערך בין המערערת למשיב הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בו נקבעה הסכמת בני הזוג להתגרש וכן הוראות שונות לגבי החזקת ילדי בני הזוג וענייני הרכוש שבין בעלי הדין. בין השאר נקבע בהסכם כי "האשה תקבל דירת 2 וחצי חדרים בסביבת גבעתיים או רמת גן..." וכי "בקשר למקום הדירה ורמתה במידה ויהיו חילוקי דעות בין הצדדים יקבע שמאי מוסמך את המקום ורמת הדירה...". לפי בקשת הבעל ניתן בביהמ"ש המחוזי פסק דין הקובע כי ההסכם ועמו פסק הדין המאשר בטלים והערעור על כך נדחה.
ביהמ"ש המחוזי סבר כי בעלי הדין לא הגיעו לכלל הסכם לגבי טיבה של הדירה שעל המשיב לקנות ואף לא לגבי אישיותו של השמאי שמתפקידו לקבוע מה טיבה של הדירה בגדר ההסכם. הוא הגיע למסקנה שיש להצהיר על בטלות ההסכם, בין היתר, על יסוד סברתו שההסכם אינו מסויים מספיק כדי לתת לו תוקף ולאכפו. צדק ביהמ"ש בנימוקו זה. ההסכם אינו קובע מנגנון למינויו של "שמאי מוסמך" במידה שבעלי הדין לא יגיעו לכלל הסכם לגבי אישיותו של השמאי ואין כל אסמכתא הקובעת מנגנון למינויו של שמאי כזה במידה שבעלי הדין אינם מגיעים לידי הסכם. יתירה מזו, המערערת כותבת בכתב הערעור כי היא עצמה לא הצליחה למצוא באיזור הנדון אף דירה אחת המתאימה לתנאי ההסכם. בנסיבות אלה צדק השופט שבעלי הדין לא הגיעו לכלל הסכם מוגדר
ומסויים בסוגיית הדירה ומאחר שלא נטען כי ניתן להפריד עניין זו: משאר חלקי ההסכם שוב אין עילה להתערב במסקנה כי ההסכם בטל.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין המערערת לעצמה, עו"ד דיבון למשיב. 7.4.87).
ע.א. 17/84 - מלכין אלקטרוניקס ואח' נגד החברה אי.טי.טי. שאוב לורנץ
*דחייה על הסף של בקשה לפס"ד הצהרתי כאשר התובע מתכוון לפתוח בהליך נוסף לסעד המהותי (הערעור נדחה).
המערערות (אלקטרוניקס ניו יורק ואלקטרוניקס ישראל) עתרו לסעד הצהרתי כי בינן לבין המשיבה נכרת הסכם סוכנות וכי המשיבה הפרה הסכם זה, ולחילופין שנוצרה התקשרות מחייבת לחתום על הסכם סוכנות אלא שהמשיבה הפרה התחייבות זו תוך הסבת נזקים כבדים למבקשות, ולחילופי חילופין כי המשיבה נהגה במו"מ לכריתת החוזה הנ"ל בחוסר תום לב. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה על הסף בציינו שאין ספק כי בעקבות הדיון בתיק הנדון מתכוונות התובעות לפתוח בהליך נוסף והראיה החזקה ביותר היא בקשתן לפצל סעדים. ביהמ"ש ציין כי כמעט כל תובענה כורכת בתוכה יסוד הצהרתי ואם תתקבל גישת התובעים ימצא עצמו ביהמ"ש מכפיל את כל הדיונים או את מרביתם. סעד הצהרתי שהוא חלק מתובענה מקפת חייב להתברר במסגרת התובענה הכוללת ואין לפצל את הדיון לשני הליכים נפרדים. הערעור נדחה.
לערכאה הדיונית שקול דעת רחב בשאלה אם ראוי התיק המונח בפניה להתברר בהמרצת פתיחה או בסדר דין רגיל ואין ערכאת הערעור נוטה להתערב בכגון דא אלא על יסוד טעמים כבדי משקל. יתכנו מקרים חריגים בהם יכול התובע לעתור לסעד הצהרתי בלבד גם כשיש בידו עילת תביעה מגובשת, כגון, למשל, כשהוא מוכן לוותר על הסעד המהותי ולהסתפק בסעד ההצהרתי הניתן תמיד ממילא כסעד נגרר לחיוב המהותי. אולם, בענייננו אין המערערים מתכוונים לוותר על הסעד המהותי. לפיכך בדין נדחתה הבקשה לסעד הצהרתי. אגב, גם מורכבות התובענה הספיקה לכאורה כשלעצמה כדי להורות על סדר דין רגיל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דנ. לירן למערערות, עו"ד ראובן בכר למשיבה. 29.4.87).
בר"ע 19/87 - ש.א.מ. מצנני מדבר בע"מ ואח' נגד חלליות פרסום ושווק בע"מ ואח'
*בקשה להעלות בערעור נוסף שאלת קבילותה של ראיה לצורך הטלת עיקול זמני (הבקשה נדחתה).
השאלה לגביה מבוקשת רשות הערעור היא אם שיחה מוקלטת בין המשיב השני לבין אחד ממנהלי החברה המבקשת קבילה כראיה בדיון אם להטיל עיקולים זמניים על נכסי המשיבים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין בדרך כלל להעניק רשות ערעור לערכאה השיפוטית העליונה על שאלת קבילותה של ראיה במסגרת דיון תלוי ועומד, קל וחומר למתן סעד זמני, אחרת יהפוך ביהמ"ש העליון שותף פעיל בדרך ניהולו של המשפט במדה בלתי רצויה. ניתן לערער על החלטת הרשם לפני שופט של אותה ערכאה. ערעור כזה המוגש בזכות משלים את עמדת אותו בית משפט בשאלה שבמחלוקת ועל כן יש אולי מקום להתרת מה של הרצועה. העובדה שדעותיהם של הרשם מזה ושל השופט מזה היו חלוקות בשאלת הקבילות אין בה כדי להצדיק פתיחת שעריו של ביהמ"ש העליון בכגון דא.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. קשלס למבקשים. 19.4.87).
בר"ע 206/87 - הועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה נגד חב' סילביה להשקעות בע"מ
*אי הגשת בקשה לרשות להתגונן במועד כאשר הנתבע הסתפק בבקשה למחוק את הכותרת של "סדר דין מקוצר" (הבקשה נדחתה).
מי שמסתפק בבקשה למחוק את הכותרת "תביעה בסדר דין מקוצר" מבלי להעלות בו זמנית את טענות ההגנה בצירוף בקשה לרשות להתגונן, מסתכן בכך שאם הכותרת לא תימחק, יאחר את המועד ובקשתו להאריכו תדחה. העובדה לבדה שנתבע בסדר דין מקוצר בחר לנהוג כאמור אינה מצדיקה את האיחור בהגשת בקשה
לרשות להתגונן במועד הקבוע בתקנות סדר הדין. אפילו צרפה המבקשת לבקשה למחיקת הכותרת גם בקשה להארכת מועד, אין בצירוף זה כדי לתרץ את אי הגשתה במועד של בקשת רשות להתגונן. לפיכך נדחתה בקשה לרשות ערעור.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב' רבקה רוטשילד למבקשת. 17.4.87).
בר"ע 179/87 - יוסף גבע נגד שי.ט.א. בע"מ
*פס"ד ביהמ"ש המחוזי בערעור תוך הפעלת תקנה 460 לתקנות סדר הדין (הבקשה נדחתה).
צדק ביהמ"ש המחוזי כי אין מקום להתערבותו בממצאיו ובמסקנותיו המשפטיות של בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי הפעיל נכונה את הוראת התקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. ביהמ"ש בוחן את פסק הדין בשלמותו ואין הוא מנוע מהפעלתה של תקנה 460(ב) רק בשל כך שטענה כלשהי שהועלתה ע"י הפרקליט של המבקש בבימ"ש השלום, לא נדונה שם לפרטיה. הקובע לענין זה הוא משקלה של הטענה ומהותה, כטענה המחייבת התייחסות. מבחינה זו לא היה *כטענה האמורה כדי להצדיק התייחסות של ערכאת ערעור. מדובר בטענה בענין אמינותו של עד ובכגון דא אין ערכאת הערעור חייבת לקיים בחינה חוזרת אם אין מתקיימים התנאים המיוחדים המצדיקים התערבות ערכאת ערעור במהימנות עדים.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. בר טל למבקש, עו"ד דוד קולקר למשיבה. 7.4.87).
רע"א 4/87 - מ.ש.ש.... בע"מ ואח' נגד אבו זינה עבד אל חפיז ואח'
*פירוש החלטת ביניים בדבר החלת הדין בישראל (הבקשה נדחתה).
אין לראות בהחלטת ביהמ"ש דלמטה "קביעה פסקנית מוחלטת וסופית", כפי שטוענות המבקשות, שאין להחיל במקרה דנן את הדין הישראלי. אין חולקין על הנאמר בהחלטת ביהמ"ש המחוזי כי "כנגד הזיקות הרבות בדין הישראלי קיימות גם זיקות לדין הירדני" אלא שהמבקשות גורסות, ובצדק, כי ההכרעה הסופית לאיזה דין הקשר האמיץ ביותר לענין הנדון צריכה ליפול רק לאחר שמיעת הראיות, היינו במסגרת פסק הדין. זהו כלל בסיסי אשר ודאי לא נעלם גם מעיני השופט המחוזי. לפיכך, אפילו לא נקט לשון מסויימת בהחלטתו, אין ספק שעליו להיות ער לבדיקת השאלה לעומקה בבוא העת לחרוץ את הדין, ואילו את טעמיו בהחלטה יש לראות כטעמים במסגרת מתן צו זמני גרידא. בכפוף להערה זו אין להעניק רשות ערעור על ההחלטה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד נ. אבולוף למבקשות, עו"ד מנחם בלום למשיבים. 21.4.87).
ב.ש. 244/87 - יגאל לפידות נגד שושנה לפידות ואח'
*בקשה לעכב ביצוע פס"ד מזונות עד לערעור (הבקשה נדחתה).
בדצמבר 1982 נקבעו בהסכמה דמי מזונות שעל המערער לשלם לשני ילדיו הקטינים ולהסכם ניתן תוקף של פס"ד. המבקש הגיש תביעה לשינוי סכום המזונות והעילה היחידה שבה ראה צידוק להפחתת המזונות נעוצה בכך כי בינתיים נישא מחדש ונולדו לו שני ילדים. ביהמ"ש המחוזי התייחס לטענה זו ומצא כי אין זה שינוי שלא ניתן היה לצפותו מראש עת נערך ההסכם וניתן פסה"ד, בעיקר כשמדובר באדם צעיר שכוונתו ודאי היתה לבנות חייו מחדש. כמו כן, ובעיקר, סבר ביהמ"ש כי לא עלה בידי המבקש להעלות סיבות בעלות משקל שיצדיקו שינוי מהמוסכם כדי לספק הצרכים שהקטינים נזקקים להם. מה עוד כי סכום דמי המזונות שבעת מתן פסה"ד עמד על 611 ש"ח הוא הסכום הממוצע הרגיל שנוהג ביהמ"ש לקבוע לקטינים בגילם ובמעמדם של שני הקטינים ולכל היותר גבוה במקצת מהממוצע הרגיל. ביהמ"ש לקח בענין זה בחשבון את התקדמותו של המבקש בתפקידו ולא מצא שאין ביכולתו לספק לילדיו את הצרכים כפי שהתחייב לעשות. לפיכך דחה ביהמ"ש המחוזי את תביעת המבקש להפחית משעור המזונות. בד בבד נדחתה גם תביעה שכנגד של הקטינים שביקשו לשנות את מועדי העדכון משלושה חדשים לחודש אחד. המבקש הגיש ערעור על
פסה"ד והוא עותר כי עד להכרעת הערעור יועמדו דמי המזונות על אותו סכום שנקבע בנובמבר 1985 כדמי מזונות זמניים וכן כי אלה יהיו צמודים רק למחצית המדד. לחילופין עותר המבקש לעכב גביית ההפרשים שנצטברו לטובת הקטינים, כתוצאה מכך שלבקשת המבקש הוקטנו במהלך הדיונים דמי המזונות הזמניים וכעת עם דחיית התביעה נותר חוב לפרעון. הבקשה נדחתה.
כל הפחתה, ולו זמנית, של דמי מזונות לקטינים, כשאלה עומדים על הממוצע הרגיל והמקובל, יש עמה כדי ליצור מצוקה. אם עוד היה מקום לצמצם דמי ההצמדה, בעת אינפלציה דוהרת עד שתתברר התביעה ותיבחנה הנסיבות לאשורן, אין מקום להמשיך בכך לאחר מתן פסה"ד. מאותה סיבה אין מקום לעכב תשלום הפרשי דמי המזונות שבפיגור. משנתברר כי ההפחתה הזמנית של דמי המזונות השוטפים לא היתה מוצדקת, הרי עם פסיקת הדין הגיעה גם העת כי יוחזר לקטינים ללא דיחוי מה שנמנע מהם עקב ההליך בו נקט המבקשו ממילא אין סכום המזונות מותיר להם ריווחת יתר.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד א. רייזל למבקש, עו"ד בצלאל הוכמן למשיבים. 6.4.87).
ב.ש. 299/87 - כרמלה חורי נגד חנא פדיל חורי
*זכות ערעור על החלטת רשם ביהמ"ש העליון לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין (הערעור נדחה).
המשיב העלה טענה טרומית לפיה אין זכות ערעור על החלטה של הרשם של ביהמ"ש העליון הנשענת על הוראות תקנה 431 לסדר הדין האזרחי. בענין זה הסתמך המשיב על האמור בהלכה שנפסקה בשעתו. דא עקא שמאז מתן פסה"ד שעליו מסתמך המשיב תוקן החוק ובתיקון בחוק בתי המשפט שתחילתו ביום 13.8.86 נקבע במפורש כי "פסק דין של רשם ביהמ"ש העליון ניתן לערעור לפני ביהמ"ש העליון שידון בו בשופט אחד". משמע עתה יש זכות ערעור על החלטת הרשם הנדונה. לגוף הענין אין עילה להתערבות בהחלטת הרשם לאי הארכת המועד ולהפעלת סמכותו לפי תקנה 431 לתקנות הנ"ל. לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מוחמד עסאקלה למערערת, עוה"ד סלימאן סלימאן ועזאב גיהאד למשיב. 29.4.87).
ב.ש. 298/87 - מדינת ישראל נגד קוגלביץ
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים)
(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נדחתה). המשיב נעצר עד תום ההליכים בגין אישומים הקשורים עם החזקת סמים ויבואם בכמויות רציניות ומשעברה שנה ממעצרו וטרם ניתנה הכרעת הדין ביקשה פרקליטות המדינה להאריך את המעצר מעבר לשנה. ביום 1.3.87 ניתן צו המאריך את המעצר עד יום 1.4.87 או עד מתן גזר הדין עפ"י המוקדם. סיכומי הטענות נסתיימו ביום 17.2.87 ובהתאם לתקנה 30א' לתקנות סדר הדין הפלילי אמורה היתה להינתן הכרעת הדין תוך 30 ימים מתאריך זה, ואולם המועד לכך נקבע ע"י ביהמ"ש רק ליום 30.3.87. ביום 25.3.87 הפנה ביהמ"ש תשומת לב באי כח בעלי הדין לענין כלשהו שעלה מפרוטוקול הדיונים ולאחר שזימנם לבירור הודיע ביום 30.3.87 כי הכרעת הדין תנתן רק ביום 7.4.87. לפיכך ביקשה המדינה להאריך את מעצר המשיב לשבועיים נוספים או עד למתן הכרעת הדין לפי המוקדם יותר. הבקשה נדחתה. המחוקק קצב תקופת מעצר לשנה בלבד ורק בנסיבות שאין שליטה עליהן תוארך תקופה זו. בענייננו הוארכה התקופה בחודש מעבר לקבוע בחוק וגם מאז נסתיימו הסיכומים עברו ששה שבועות כאשר התקנות קובעות כי הכרעת הדין תינתן תוך 30 יום. בנסיבות כאלה אין להאריך עוד את המעצר. בהסכמת ב"כ המשיב הורה ביהמ"ש כי המשיב יהיה במעצר בית עד למתן גזר הדין וכן יפקיד ערובה משמעותית להבטחת הופעתו לדין.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' נ. בן אור למבקשת, עו"ד יפתח למשיב. 1.4.87).