ע.א. 198/86 - בנימין בוסי נגד רחל ועופר בוסי
*סמכות דיון במזומן(הערעור נדחה).
א. בני הזוג נשואים כ- 30 שנה ולהם מספר ילדים ובהם המשיב השני שהוא קטין. המחלוקות בין בני הזוג נמשכות מספר שנים, היתה טענה של אלימות מצד המערער והאשה עזבה את הבית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עזיבת הבית היתה בשל טעם שהוא בגדר אמתלה מבוררת ועל כן אין האשה מפסידה את מזונותיה. ביהמ"ש קבע כי הכנסת הבעל מסתכמת ב- 1,400 ש"ח ואילו האשה משתכרת 450 ש"ח. הבן הקטין נמצא בפנימיה אך הוא מגיע לבית אמו בשבתות ועל כן יש להביא בחשבון גם הוצאות עבור הקטין. על יסוד הנתונים האמורים חייב ביהמ"ש את המערער לשלם למשיבים 475 ש"ח למזונותיהם.
ב. אשר לשאלת הסמכות - המערער טען כי מאחר והסכסוך בין בני הזוג נדון לפני כ- 10 שנים בביה"ד הרבני, הרי פסה"ד שניתן אז ע"י ביה"ד הרבני הוא בגדר פס"ד מתמשך והולך והסכסוך הוא אותו סכסוך, ועל כן כל פנייה חוזרת חייבת להיות מופנית לביה"ד הרבני ולא לביהמ"ש המחוזי. שאלה זו נבחנה ע"י ביהמ"ש המחוזי שהגיע לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין יש ליישם את העקרונות שנקבעו בע.א. 167/63 (פד"י י"ז 2617). ביהמ"ש המחוזי ציין כי המבחן לכלל ההמשכיות איננו קיומו הפורמלי של פס"ד שניתן ע"י ערכאה שיפוטית אחרת, כי אם התנהגות הצדדים והאם הם רואים את פסה"ד כממשיך להיות קיים ועומדים על ביצועו או ששניהם מתנהגים כאילו פג תוקפו. בענייננו התברר כי בני הזוג התעלמו מפסה"ד ולא ביצעו אותו. הערעור נדחה.
ג. לעניין הסמכות יישם ביהמ"ש המחוזי כדין את העקרונות שהותוו בע.א. הנ"ל. סכסוך חדש מוליד ברירה חדשה לגבי מקום בירורו. ריחוק בין המחלוקת שפרצה ובין המחלוקת הקודמת שחוסלה מבחינת הזמן, הוא לבד נותן שהדיון בביהמ"ש לא יתפרש כהסגת גבולו של ביה"ד שדן בענין הקודם. בנסיבות העניין אין גם להתערב בממצא שהאשה אינה אשמה בעזיבת הבית וכי המערער בהתנהגותו הביא לתוצאה שעליה הוא מלין עתה. אין גם פגם בדרך החישוב של ההכנסה ושל חלוקת המשאבים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מיכאל טאוסיג למערער,עו"ד נמרוד תבור למשיבים. 9.4.87).
ע.א. 308/85 - חיים ולאה שיטרית נגד כפר שמואל מושב עובדים... בע"מ
ן *דחיית בקשה לרשות להתגונן. *עיכוב הליכים בטענה של קיום בוררות. *אי פסיקת הוצאות(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערער נתבע בביהמ"ש המחוזי, עפ"י סדר דין מקוצר, לתשלום חוב שהוא חב למשיבה, תמורת שירותים שונים, הכוללים אספקת מצרכים וטובין וחיובים אחרים שנרשמו לחובתו בפנקסי החשבונות של האגודה. המערערים ביקשו למחוק מהתביעה את המלים "בסדר דין מקוצר" ולחילופין ביקשו רשות להתגונן. הבקשה על שתי חלופותיה נדחתה משנמצא כי התביעה ראוייה להתברר לפי סדר דין מקוצר, ואילו התצהיר התומך בה אינו עונה לדרישות תקנה 205 לתקנות סדר הדין ועל הכלל כי המבקש רשות להתגונן בתביעה חייב להיכבד ולהיכנס לפרטי העובדות ולפרט טענות ההגנה המהותיות וכולל התייחסות לפרטי החשבונות עפ"י גירסת המבקש ואם הוא חולק על מלוא התביעה או על חלק ממנה. לאחר מכן ניתן פסק דין נגד המערער. לא נפסקו הוצאות ושכר טרחת עו"ד לזכות המשיבה. הערעור של המערערים נדחה ומאידך נתקבל ערעור המשיבה על שלא זוכתה בהוצאות ושכר טרחת עורך דין.
ב. הודעת הערעור אינה כוללת כל טענה נגד הנימוקים שבגינם נדחתה הבקשה לרשות להתגונן והטענה היחידה המועלית בערעור מכוונת נגד סמכות ביהמ"ש המחוזי באשר היתה קיימת בוררות באותו נושא ממש בין הצדדים. אכן, המערערים מודעים לכך שטענה כזו לא נטענה כלל בביהמ"ש קמא ולא הוגשה כל בקשה לעיכוב הליכים מכח חוק הבוררות, אך כדי לגבור על קושי זה הוגשה יחד עם הודעת הערעור בקשה להרשות
למערערים לתקן כעת את הבקשה המקורית לרשות להתגונן, כדי לכלול טענת חוסר סמכות מחמת הבוררות הקיימת.
ג. מבחינה דיונית גרידא היה מקום לדחות את הערעור שכן הוגש לאחר המועד, אך בהתחשב בהיסטוריה הארוכה של הסכסוך מן הראוי לא לפסוח על פרטי העובדות ולהראות שגם לגופו של ענין אין בערעור ממש. תולדות הסכסוך בשנת 1979, כאשר המשיבה תבעה מהמערערים בביהמ"ש המחוזי כספים המגיעים מהם כחברים באגודה. במהלך הדיון הסכימו הצדדים למנות בורר ומשפסק הבורר נגד המערערים עתרו לביהמ"ש המחוזי לביטול הפסק. ביהמ"ש הורה להחזיר את הענין לבורר כדי שיוסיף לשמוע ראיות ויתן פסק דין חדש. בדיון המחודש נעתר הבורר לבקשת המערער והתפטר מתפקידו. משנכשלה הבוררות בעטיו של המערער הוגשה התביעה נשוא הדיון. מכח סעיף 5(א) לחוק הבוררות יעכב ביהמ"ש הליכים עפ"י בקשתו של צד שהיה מוכן ועדיין מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה. התנהגותו של המערער לפני הבורר, לאחר שהענין הוחזר אליו, ודרישתו שהלה יתפטר, אינן מלמדות על נכונות לקיום הבוררות. כבר מסיבה זו אין למערער כל פתחון פה וגם אילו הוגשה בקשה מתאימה היה ביהמ"ש רשאי שלא לעכב את ההליכים לפניו. אולם כאמור המערער לא הגיש כל בקשה לעכב את ההליכים תם בבקשתו למתן רשות ערעור לא ביקש זאת.
ד. עפ"י סעיף 5 הנ"ל בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת "אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של עניין התובענה". התוצאה מאי הגשת בקשה כנדרש לפי סעיף 5 לחוק היא שביהמ"ש לא יעמיד את הדיון בתביעה. בין שלא נתבקש לעשות כן ובין שנתבקש וסירב פוקע תקפו של שטר הבוררות וכמוהו כלא היה. השאלה היא אם יש להעתר לבקשה שהוגשה יחד עם כתב הערעור ולהרשות בשלב זה לתקן את הבקשה לרשות להתגונן כדי שתיראו? כאילו כללה במקורה עתירה לעיכוב ההליכים. התשובה לכך שלילית. מצוות המחוקק היא כי בקשה כזו תוגש "לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה" ובמקרה דנן נטען לגוף התובענה עת נתבקשה רשות להתגונן. החוק עומד על כך שבעל דין יגלה ללא כל השהייה את דעתו אם רצונו להסתמך על שטר הבוררות או לא. אילו נעתר ביהמ"ש למערער בשלב זה היה בכך משום התעלמות מוחלטת מהוראתו המפורשת של המחוקק ומתן יתרון לצד אשר זנח במתכוון או ברשלנות את הטענה בדבר עיכוב ההליכים. בזאת היה נפתח פתח נרחב לשימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש ומתאפשר למתדיין לבחון תחילה שמא התוצאות במשפט יהיו לטובתו, רק אם לא יצליח ישלוף באיחור את טענת חוסר הסמכות ובכך יפתה כל ההליך מחדש. מטרת חוק הבוררות היא הפוכה ועצם הסחבת בדיונים בניהול הבוררות תשמש לביהמ"ש שיקול שלא לעכב הליכים משפטיים.
ה. אשר לערעור הנגדי לענין פסיקת הרצאות - ביהמ"ש לא נתן כל הסבר לאי פסיקת הוצאות לטובת המשיבה. יתכן והדבר נעוץ בשיכחה טעכית, משום שביהמ"ש השתמש בטופס מודפס הנמצא בשימוש מקובל לרישום פסקי דין בתביעות בסדר דין מקוצר לאחר שלא הוענקה רשות להתגונן. בדרך כלל אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בענין פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין, מלבד כאשר מתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת, אך כלל אחר קיים כי בהיעדר סיבות מיוחדות המצדיקות אי פסיקת הוצאות זכאי הזוכה בדין כי לא ייגרם לו חסרון כיס והוא יבוא על הוצאותיו. במקרה דנן לא הוזכר ענין ההוצאות ושכר טרחת עורך דין כלל ואין כל סיבה לשלול את אלה מהמשיבה אשר זכתה בדין. לפיכך יש לחייב את המערערים לשלם למשיבה הוצאות וכן שכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד אל. ירון למערערים, עו"ד ר. טלמון למשיב. 7.4.87).
בג"צ 716/86 - מלון מרחצאות מוריה ים המלח ואח' נגד המועצה האזורית תמר ואח'
*העלאת שיעורי הארנונה של בתי מלון(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. בעתירה קובלות העותרות נגד החלטת המשיבה להעלות בשנת 1986 את שיעורי הארנונה הכללית החלה על בתי המלון בשיעור של כ- %300 ונגד אישור שיעורי הארנונה בהתאם לחוק הסדרים לשעת חרום ע"י שרי האוצר והפנים. טענות העותרים הן כי ההחלטה עצמה וגם אישור השרים לא פורסמו ברשומות כמצוות סעיף 17 לפקודת הפרשנות ועל כן אין לה תוקף וכן כי ההעלאה בשיעורי הארנונה אינה סבירה. העתירה נדחתה.
ב. נקודת המוצא היא שההחלטה בדבר הגדלת הארנונה היא תקנה בת פועל תחיקתי. סעיף 17 לפקודת המועצות המקומיות מדבר על הגדלת שיעור הארנונה ע"י מועצה מקומית באישורו של השר וסעיף 18 לפקודת המועצות קובע כי הודעה על הטלת ארנונות או הגדלתן "תפורסם במשרדי המועצה המקומית". השאלה היא אם סעיף 18 נחשב כ"הוראה אחרת" לענין סעיף 17 לפקודת הפרשנות בדבר הצורך בפרסום ברשומות. התשובה לענין זה אינה ברורה מאליה ומכיון שמדובר בשאלה של פרשנות ניתן להביא בחשבון את הוראות הדין הנוגעות בדבר על רקע כוונתו המשוערת של המחוקק. בבדיקת כל הנתונים עולה כי הדין עם המשיבות ואין צורך בפרסום ברשומות של ההחלטה בדבר העלאת הארנונה. הוא הדין באישור השרים שאין צורך לפרסמו ברשומות.
ג. אשר לענין סבירות הסכומים שהוטלו - האישור להעלאה חריגה ניתן בהתחשב בעובדה שבשנים קודמות היו ממוצעי הארנונות נמוכים באיזור זה מהממוצע הארצי והאישור של השרים ניתן על יסוד המלצת צוות מקצועי שהביא בחשבון את הנתונים הלוקליים לעומת המקובל במקומות אחרים ואת שיעורי התפוסה של המלונות באזור. בבדיקת החומר עולה שאין להתערב בשיקול דעת המשיבים.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין, הוסיף השופט ברק. עוה"ד י. סמואל ומ.דויטש לעותרים, עוה"ד גב' אסנת מנדל, ח. מלצר וד. פדר למשיבים. 28.4.87).
ע.א. 14/85 - פקיד שומה חיפה נגד זיסו גולדשטיין
*קיזוז הפסדי השקעות בחברה נגד רווח הון ממכירת נכס(הערעור נדחה).
א. בשנת 1978 הצטרף המשיב לחברה בע"מ (להלן: החברה) כמנהל ובעל מניות בשיעור של %25. בתמורה למניות שילם המשיב כ- 17,000 שקלים ישנים ועוד 30,000 שקלים הפקיד בקופת החברה כהלוואת בעלים. לצורך פעילותה השוטפת נזקקה החברה לאשראי והמשיב יחד עם המנהלים האחרים ערב באופן אישי להלוואות שקיבלה החברה מגופים שונים. החברה לא עמדה בפרעון חובותיה, הערבויות מומשו והמשיב שילם סכום של 550,000 שקלים ישנים מכח היותו ערב (להלן: סכום הערבות), ולחברה מונה כונס נכסים והיא פורקה. בשנת המס 1980 מכר המשיב חלקת אדמה שהניבה לו רווח הון טעון מס. המשיב ביקש לקזז את הסכומים שהוציא בחברה, כולל סכומי השקעתו וכן דמי הערבות ששילם, כנגד רווח ההון שהיה לו מחלקת הקרקע. המערער הסכים לבקשת המשיב לקיזוז הסכומים ששילם המשיב עבור המניות והלוואת הבעלים, אך סירב לקזז את סכום הערבות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב זכאי לקזז גם את סכום הערבות. המחלוקת סבה על השאלה אם ניתן לראות בסכום הערבות ששולם. הפסד הון כאמור בסעיף 92(א) לפקודת מס הכנסה, כך שניתן לקזזו כנגד רווח ההון הנובע משבח מקרקעין. הערעור נדחה.
ב. ההכרעה בשאלת מעמדו של הערב שפרע את חוב החייב, תחרוץ את הדין בערעור. סעיף 9 לחוק הערבות קובע כי הערב זכאי לחזור ולתבוע מן החייב את מה שנתן למילוי
הערבות. זכות זו אינה זכות חדשה שצמחה עם מילוי הערבות, אלא זוהי זכותו של הנושה אשר הומחתה אל הערב מכח הדין. הערב נכנס לנעליו של הנושה וזוכה במעמדו. כיוון שכך הרי זכותו של הערב כלפי החייב היא זכותו של הנושה שהומחתה אליו. ג. המערער טען כי "הערבות" ו"זכות השיפוי" שישנן למשיב אינן "נכס" ואף אם בגדר "נכס" הן, הרי שלעולם לא יצמיחו רווח הון שכן החברה פשטה את הרגל ואין לך ממי לגבות את הסכום. נקודת המוצא לטענות אלו היא ראיית "הערבות" או "זכות השיפוי" כזכות חדשה אשר נוצרה עם מילוי הערבות. אין הדבר כך. הערב עומד כאמור בנעליו של הנושה ולפיכך אם זכותו של הנושה היא "נכס" וזכות זו הומחתה לערב, אף זכותו של הערב היא "נכס" שהרי מדובר באותה זכות. השאלה אם ייתכן שזכות זו תצמיח רווח הון, צריכה להבחן דרך משקפיו של הנושה ולא דרך משקפיו של הערב. זכותו של הנושה עשוייה להצמיח רווח הון וזכות זו הומחתה למשיב. על כן גם אין לומר כי משפורקה החברה החייבת והמשיב לא יכול היה לגבות חזרה את סכום הערבות לא יכול היה לזכות ברווח הון. השאלה היא אם היתה ההלוואה עשוייה להצמיח רווח הון בעת מתן ההלוואה על ידי הנושה ולא בעת מילוי הערבות כאשר החברה פשטה את הרגל. ברגע מתן ההלוואה על ידי הנושה לא היתה החברה בפירוק ולכן ההלוואה לפי אופיה עשויה היתה להצמיח רווח הון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עוזי חסון למערער, עו"ד מ. לוינסון למשיב. 9.4.87).
ע.פ. 773/85 - לורנס נריה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של יבוא סמים(הערעור נדחה).
א. המערער ועד התביעה יעקב דיין נסעו בצוותא לחו"ל לאחר שקנו יחדיו כרטיסי טיסה באותה סוכנות נסיעות. עפ"י המוסכם עם העובדת בסוכנות הנסיעות, שהכירה את המערער מנסיעות קודמות, הפקיד בידיה כל אחד מהם שיק "פתוח" עבור כרטיס הטיסה ואת סכומו אמור היה לרשום אחרי שובו ארצה. המערער ערב לתשלום חובו של דיין. השניים שהו יחד במספר ארצות באירופה ולאחר חמישה ימים חזר המערער לארץ. יומיים אחריו חזר דיין ובחיפוש אצלו נמצאו כ-200 גרם הירואין. משנתפש דיין מסר לחוקריו כי את הסם קנה ביוזמתו ובמימונו ובגירסה זו דבק שבוע ימים. לאחר שהתייעץ עם עורך דין שהציע לו לומר את האמת ושוחח עם אשתו שינה דיין את גירסתו ומסר כי המערער הוא ששלח אותו לחו"ל כדי לייבא עבורו את הסם שאותו סיפק לו המערער בחו"ל. בעדותו בביהמ"ש חזר דיין לגירסתו הראשונה, אך ביהמ"ש לא נתן אמון בעדות זו והעדיף על פניה את דבריו של דיין באמרתו האחרונה במשטרה. ביהמ"ש קבע כי הוא משוכנע שהמערער היה היוזם, המממן, המשדל והשולח את דיין, כאמור באמרתו של דיין. ביהמ"ש הרשיע על כן את המערער ביבוא סם וגזר לו שבע שנים מאסר בפועל. הערעור נדחה.
ב. קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי מעוגנות הן בהגיונם של דברים והן מהתרשמות ישירה מדיין שלמצוקתו על דוכן העדים נתן ביהמ"ש ביטוי בהכרעת דינו. הסניגור טען כי דיין העלה את גירסתו השניה במשטרה נגד המערער רק מן הטעם שהוסבר לו כי בייבוא סם אין דינו של בלדר כדינו של בעל הסם, אך לטענה זו אין אחיזה בחומר הראיות. מאידך, יש מקום לסברה העולה מעדותו של עד המשטרה כי דיין נקט בגירסתו הראשונה כיוון שחשש מפגיעתו של המערער, ומשהובטח לדיין כי לא יהיה בכלא יחד עם המערער מסר את גירסתו השניה.
ג. הסניגור תוקף את מסקנת ביהמ"ש כי התנהגות המערער בחקירה, בה לא סיפר על נסיעתו עם דיין ובחר בשתיקה, כל עוד לא מסר דיין את אמרתו האחרונה, והאימות לדברי דיין בעדותה של סוכנת הנסיעות ושובו של הנאשם לישראל לפני דיין, מהווים
סיוע וממילא גם חיזוק לאמרתו של דיין. לטענת הסניגור אין בשתיקת המערער במשטרה, עד שמסר את גירסתו, משום סיוע, כשם שאין סיוע ביתר העובדות שמנה ביהמ"ש כשאלה לא היו בגדרה של חזית המריבה. דא עקא, כי אין בהכרעת הדין כל ממצא שדיין היה עד מדינה ושעדותו טעונה היתה על כן סיוע. לדעת הסניגור יש צורך בסיוע משום שהובטחו לדיין שתי הבטחות: האחת - כי איש משטרה יעיד במשפטו על התנהגותו הטובה במהלך החקירה, והשניה כי לא יהיה בבית כלא אחד עם המערער. לדעת הסניגור הופכות הבטחות אלה את דיין ל"עד מדינה" כהגדרתו בסעיף 54(א) לפקודת הראיות שכן הוא "שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה". טענה זו אין לקבל. המאפיין את "טובת ההנאה" הנדונה הוא כי השותף לאותה עבירה יפיק או יצפה להפיק רווח או תועלת של ממש, ולא רק הנאה של מה בכך שאינה מעלה את החשש כי בשל הנאה זו יעוות העד בעדותו את האמת. תנאי נוסף הוא כי לעד לא ניתנה או הובטחה טובת הנאה שממילא היתה מובטחת או ניתנת לו על פי חובתם הכללית של השלטונות, שאז שוב אין לחשוש כי טובת ההנאה היא ששימשה תמריץ לעדות. ההבטחה לדיין כי יופרד מהמערער בבית הכלא, נוכח חששו כי ייפגע לאמר מסירת עדות נגד המערער, אינה יכולה להחשב כ"טובת הנאה" שכן מחובת המשטרה בכל מקרה היתה להגן עליו. הוא הדין בהבטחה לדיין להעיד במשפטו עדות אופי שכן עדות כזו חייב היה איש המשטרה לתת ולומר בה את האמת לכשיהיה מוזמן למשפט בין אם הבטיח לתתה ובין אם לא הבטיח לתתה.
ד. כיוון שדיין לא היה עד מדינה אין עדותו טעונה סיוע כי אם "דבר לחיזוקה". אין נדרשים לראיה המחזקת את הקשר ההוכחתי בין המערער ומעשי העבירה המיוחסים לו, אלא לראיה שיש בה להוסיף משקל לאמינות דבריו של דיין באמרתו. החיזוק בא להסיר חשש מפני מתן אמון באמרה והוא יכול על כן ללבוש צורת חיזוק לתיזה המועלית באמרה. חיזוק כזה לתיזה שבגרסתו של דיין מצוי בעדותה של סוכנת הנסיעות וחזרתו של המערער ארצה לפני דיין. יש גם שהחיזוק הנדרש מצוי באי גילויין של העובדות ע"י הנאשם בעת החקירה. לא את זכות השתיקה המוקנית לנחקר באים לתקוף, אלא שעל פי נסיון החיים אין לאדם ישר לב סיבה להסתיר מחוקריו עובדות תמימות, ומאידך גיסא לא תמיד חושף נחקר עובדות שיש בהן לדעתו כדי לקשור אותו או אחרים למעשה עבירה. משמסתיר הנאשם בחקירתו במשטרה עובדות שלכאורה לא היתה לו סיבה שלא לגלותן חזקה היא כי יש דברים בגו אלא אם כן מצוי בידו הסבר להתרחקותו מהן. בענייננו הסתיר המערער מהמשטרה את דבר נסיעתו המשותפת עם דיין גם לאחר שכבר ידע כי האחרון נתפש עם סמים. התרחקות המערער מכל הקשור לנסיעה אומרת דרשני. אלא שבמקרה דנא יש חיזוק אחר ולפיכך די בו להביא להרשעת המערער.
השופט ברק הסכים לפסק דינו של השופט גולדברג וציין כי ניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה אם בשתיקת המערער בנסיבות הענין יש לראות כשלעצמה משום חיזוק כנדרש על פי הוראת סעיף 10(א) ו- 54א'(א) לפקודת הראיות.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ששי גז למערער, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 26.4.87).
ע.פ. 153/86 - עאטף עלי חאלדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של שוד ושימוש ברכב ללא רשות ונדון בגין עבירת השוד לשש שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי ובגין העבירה של שימוש ברכב ללא רשות נדון לשנתיים מאסר בפועל חופפות את המאסר בפועל בגין עבירת השוד. כעבור זמן הורשע המערער בגין עבירות של שימוש ברכב ללא רשות והתפרצות שביצע לפני העבירות שבתיק זה ובגינן נדון
לשנתיים מאסר בפועל וכן למאסר על תנאי ונקבע כי המאסר בפועל יצטבר לשש שנות המאסר כך שבסה"כ ישא המערער שמונה שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון ביקש פרטים על התנהגות המערער בבית הכלא והוברר כי חל שיפור ממשי וניכר בהתנהגותו וכי החל לעלות על מסלול תקין וחיובי. מבחינת מהות העבירות שהמערער ביצע לא היה מקום להתערב בעונש שהוטל עליו גם אם מדובר בשמונה שנות מאסר. ברם, לאחר לבטים לא מעטים הוחלט כי המערער, המבקש לתקן את דרכיו והחל להתנהג כראוי, מן הדין שיוקל עונשו במידת מה כדי לעודדו להמשיך בדרך החדשה. משום כך בלבד הוחלט לקבל את הערעור ולהעמיד את המאסר בפועל שבתיק הנדון על חמש שנים כך שמאסרו הכולל יהיה שבע שנים בפועל.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - השופט אלון. עו"ד כריים למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 28.4.87).
ע.פ. 235/87 - עבד אללה יוסף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גירושין בעל כרחה של האשה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער התיר את קשר נשואיו עם אשתו בעל כורחה, הועמד לדין ונדון לארבעה חודשים מאסר בפועל ושמונה חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. למעשה, העונש שהוטל על המערער אינו כבד כלל ועיקר והוא תואם את מדיניות הענישה שנקבעה לעבירות אלה ויש בו התחשבות ראויה בנסיבותיו האישיות של המערער. ברם, לאחר פסה"ד חל שינוי משמעותי בענין במובן זה שהקשר בין המערער לבין אשתו לשעבר חזר להתקיים והוא מבקש עתה לחזור ולשאתה לאשה והיא הסכימה לכך. בנסיבות המיוחדות של המקרה זהו שיקול חדש שמן הראוי להתחשב בו במידת מה. לפיכך הועמד המאסר בפועל על שלשה חודשים.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עו"ד אטרש למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 27.4.87).
ע.פ. 743/86 - אריה גדסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת כ- 3.6 קילוגרם חשיש ונדון לשנתיים מאסר בפועל ותשלום קנס של 10,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה. ההנחה היא שהמערער לא החזיק את הסם לשימוש עצמי אלא לצרכי סחר שהרי מדובר בכמות מסחרית בלתי מבוטלת. בהתחשב בכך הרי עונש המאסר אינו מופרז ואין להתערב בו. הסניגור טען כי המערער אינו יכול לעמוד בתשלומו של הקנס ולפיכך הוחלט לאפשר לו לשלם את הקנס בחמשה שיעורים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד רוניק למשיבה. 26.4.87).
ע.פ. 226/86 - חליל קיסוואני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשלושה מעשי שוד בנסיבות מחמירות כאשר ההרשעה מתבססת על דברים שנאמרו ע"י המערער בשיחה עם אחד עבאד חיריה, שיחה שהוקלטה; על הודאה בפני אנשי משטרה ועל הודאה חלקית נוספת וראיות אחרות. די בראיות אלה כדי לבסס את ההרשעה בדין. על המערער נגזר עונש של 6 שנים מאסר בפועל וגם הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הצביע על מצבו המשפחתי הקשה של המערער שהוא אב לארבעה ילדים קטינים, השתכרותו נמוכה ואין מדור מספיק לו ולמשפחתו וכן הוא עיוור בעין אחת. ברם, מדובר בשלושה מעשי שוד בנסיבות מחמירות ולאור אופי העבירות ואופן הביצוע שלהן אין לומר שהעונש מופרז לחומרה. יש גם להביא בחשבון את העובדה שהמערער הוא בעל הרשעות קודמות בעיקר בתחום האלימות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. בירגר למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 26.4.87).
בג"צ 225/87 - קנדרה שרמיון אביטן נגד מאיר אביטן
*החזרת ילד שנחטף מקנדה לאמו (העתירה נתקבלה).
העותרת היא אמו של הקטין מיכאל אביטן שהוא כבן שנה והמשיב הוא אביו. האם היתה בת הדת הפרוטסטנטית והתגיירה ובני הזוג נישאו בקנדה כדת משה וישראל. נתגלו ביניהם חילוקי דעות ונערך הסכם שלפיו הקטין יהא בחזקת העותרת ולמשיב יהיו זכויות ביקור. כן נקבע בהסכם כי הקטין יתחנך כיהודי. ההסכם אושר בפס"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה בקנדה וכעבור שבוע התגרשו הצדדים. בפברואר 1987 נטל המשיב את הקטין לצרכי ביקור, עזב את קנדה ובא לישראל ללא הסכמת העותרת. העותרת הגישה עתירה לבג"צ כי יורה על החזרת הקטין אליה ועתירתה נתקבלה.
המשיב עשה דין לעצמו וחטף את בנו בניגוד לפס"ד של בימ"ש מוסמך בקנדה. על פי הלכתו של בג"צ, בנסיבות אלה, על המשיב להחזיר את בנו לאמו כדי שתיטול אותו עמה. ב"כ המשיב טען כי העותרת אינה מחנכת את הקטין ואף היא אינה מתנהגת ברוח היהדות אלא היא חוזרת לדתה הקודמת שהיא הדת הפרוטסטנטית ובכך היא מפרה באופן מהותי את אחד התנאים הבסיסיים של ההסכם. אין צורך לבחון כאן טענה זו שכן המקום הראוי לבחינתה הוא ביהמ"ש המוסמך בקנדה. אין לקבל את הטענה כי בימ"ש זר לא יוכל לבחון במלוא העומק וההבנה את טענת העותר כי חינוך ילדו כיהודי עמד במרכז הסכם הגירושין וכי בהתנהגותה הפרה העותרת את ההסכם הפרה קשה. חזקה על בתי המשפט הקנדיים, הפועלים במדינה דמוקרטית נאורה, כי יתנו דעתם על מלוא טענות המשיב. אין כל ראיה כי בעצם העברת הקטין לרשות אמו כדי שתחזור עמו לקנדה ייגרם לקטין נזק קשה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עוה"ד עצמון יניב ואריה אלעל לעותרת, עו"ד ניסים אבולוף למשיב. 12.4.87).
בג"צ 250/87 - הרשל וגולדין בלומברג נגד ביה"ד הרבני ופול לוין
*סמכות בי"ד רבני לעקל נכס מסויים (העתירה נדחתה).
בביה"ד הרבני נדון צו עיקול לגבי נכס מקרקעין הרשום ע"ש פול לוין וע"ש גב' סוזן לוין, שהיא בתם של העותרים. העותרים טוענים כי הם הבעלים של הנכס וכי הרישום במרשם המקרקעין איננו משקף את הבעלות כהוויתה. לדבריהם רכשו את הנכס עבור בתם סוזן לוין ובעלה המשיב, הבעלות לא הועברה לבני הזוג הנ"ל והנכס נמסר לבני הזוג כנאמנים של העותרים ומכאן שביה"ד הרבני אינו מוסמך לעקל את הנכס. העתירה נדחתה. השאלה היא בראש ובראשונה למי הבעלות בנכס ואין זה נושא שבג"צ צריך לדון בו. שאלת הבעלות בנכס, שיש לה השלכה ישירה על סמכות ביה"ד הרבני לתת צו עיקול, צריכה להתברר בפני ביהמ"ש המחוזי ובידי העותרים האפשרות ליזום הליכים כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עו"הד חיימוביץ וע. סימון לעותרים. 30.4.87).
ע.פ. 389/86 - מנחם יוסף לב נגד מדינת ישראל
*התערבות בענין מהימנות עדים (הערעור נדחה).
אין פגם או טעות בפסה"ד הנדון שערכאה היושבת לערעור נוהגת להתערב בשכמותם. מדובר במהימנות שני עדי מדינה וזו שאלה המסורה קודם כל לשיקולה של הערכאה הדיונית. משנמצאו מהימנים הם גם יכלו לסייע זה לזה. יתירה מזו, מדובר במעשים שבוצעו בשרשרת תוך אותו חודש בהפרש של ימים ספורים זה מזה ולפיכך חלה כאן ההלכה שלפיה הסיוע שנמצא לאחת העבירות כוחו יפה גם לגבי העבירות האחרות. גם בעונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי בגין ארבע עבירות רציניות אין להתערב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 1.4.87).
ב.ש. 290/87 - מדינת ישראל נגד יוסף גבסו
*שחרור בערובה (סמים) (הערר נדחה).
ביהמ"ש המחוזי הורה שלא לעצור את המשיב דנא ועוד אחד בשם חלובה בגין עבירת סמים שהואשמו בה. אשר לחלובה כבר החליט ביהמ"ש העליון בערר אחר שלא להעתר לערר של המדינה ובענייננו מודה ב"כ המדינה כי מצבו של גבסו טוב יותר לעומת השני. על כן, משלא נענה ביהמ"ש העליון לבקשת המדינה לעצור את השני אין מנוס אלא לדחות גם את ערר המדינה בקשר לגבסו בנושא הסמים. ברם, ב"כ המדינה מצביעה על שוני בין השניים והוא שגבסו הודה בביצוע עבירת מטבע חוץ בכך שהעביר לאחר 34,000 דולר. כן מצביעה היא על כך כי גבסו נדון לעונש מאסר בגין עבירה דומה ובעוד הוא ממתין לערעורו על אותה עבירה עבר את העבירה דנא. לדעת ב"כ המדינה מוכיחים מעשיו כי העברת מטבע חוץ באורח לא חוקי היא אצלו שיטה ועיסוק של קבע ומטעם זה יש לקבל את ערר המדינה ולעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
אין להעלות לראשונה בקשת מעצר עד תום ההליכים על עבירה מסויימת בשלב של ערר על החלטת שופט ביהמ"ש דלמטה. בערר דן ביהמ"ש העליון בשאלה אם צדק השופט בהחלטתו בכל הקשור לעבירת הסמים. אין בהחלטת השופט דלמטה כל רמז שנתבקש לדון בנושא מטבע חוץ וכי נתן בכלל את דעתו לענין זה כאשר דן בבקשה למעצרו של גבסו. יתירה מזו, לפי הנאמר ע"י הסניגורית הצהירה ב"כ המדינה בביהמ"ש המחוזי כי אין היא מבססת בקשתה למעצר עד תום ההליכים על נושא המט"ח. המדינה לא העלתה כלל על הדעת לדרוש מעצר בשל עבירת המטבע ורק משנוכחה לדעת שבעבירת הסמים היא לא תצליח הפנתה את נקודת הכובד לענין מטבע החוץ. לפיכך אין בקשת המדינה ראויה לידון בביהמ"ש העליון. אם יש נתונים למעצר המשיב בגין עבירת המט"ח לבדה יש להגיש בקשה על כך לביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט וינוגרד. עו"ד גב' טפיירו לעוררת, עו"ד גב' דרמן למשיב. 21.4.87).
ע.פ. 80/87 - יוסף אסא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מרמה (הערעור נדחה).
המתלוננת, דודתו של המערער, היתה מאושפזת בבית חולים לחולי נפש וקיבלה חופשה. המערער לקח אותה לדירתה, הביא אליה עורך דין והחתים אותה, ביזמתו, על יפוי כוח כללי. עורך הדין הסביר לה כי בעקבות חתימתה על יפוי הכח יכול מיופה הכח למכור את נכסיה ולקנות עבורה נכסים ולעשות פעולות שונות בשמה ומטעמה. כמחצית השעה אחרי שחתמה על יפוי הכח החזיר אותה המערער לבית החולים ומיד בבואה לשם הביעה חשש שעקב חתימתה על יפוי הכח תלך דירתה לאיבוד. אכן, אח"כ מכר המערער את דירתה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת עושק וקבלת דבר במרמה והערעור נדחה.
המערער ניצל את חוסר האונים של דודתו, החתימה על יפוי כוח שמעצם טבעו מאפשר אך לפעול עבור ומטעם השולח ולטובתו, כשהוא עצמו מתכוון כבר באותה עת להשתמש ביפוי כוח זה כדי להעביר את הדירה על שמו. בפועל הוא גם עשה כן ימים ספורים לאחר החתימה וכעבור זמן מכר את הדירה לאחרים. ההעברה והמכירה בוצעו מאחורי גבה וללא ידיעתה או הסכמתה של המתלוננת, ואך מקרה הוא שהענין נתגלה וכי הדירה הוחזרה לדודה. מבחינת התרגום המשפטי של העובדות המוכחות צדק ביהמ"ש בקבעו שבכך עבר המערער עבירת עושק וכן עבירה של קבלת דבר במירמה. המירמה התבטאה בהעמדת פנים כאילו מדובר ביפוי כוח כללי "תמים" וזאת ביודעין כי למעשה ישמש המסמך כדי להעביר את רכוש המתלוננת על שמו של המערער. זו מירמה שחומרתה בולטת על פניה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 1.4.87).
ע.פ. 158/87 - חיים קדוש ושלמה אזולאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה על יסוד אמרות שהוגשו לפי סעיף 10 לפקודת הראיות (הערעור נדחה).
הרשעת המערערים מבוססת על תכנן של אמרות שניתנו ע"י העד הרשקוביץ ושהתכחש להן בעדותו והוכרז כעד עויין. ביהמ"ש העדיף את הגירסה שבאמרותיו על זו שבעדותו וכן מצא חיזוק לאמרות אלה. הערעור נדחה. אין יסוד לטענת הסניגורים שלא הוכח מתן האמרות כנדרש לצורך קבילותן עפ"י סעיף 10. האמרות הוגשו ע"י התביעה לאמר שהסניגור הצהיר שאין לו התנגדות לקבילותן. ביהמ"ש נימק מדוע העדיף את הגירסה של האמרות על פני זו שבעדות ואין מאומה בטענות הסניגורים כדי לקעקע נמוקים אלה. נותרה לדיון שאלת הזיהוי של המערער אזולאי ושאלת החזוק לתוכן האמרות, אך גם בטענות נגד אלה אין מאומה.
העד הרשקוביץ לא זיהה את אזולאי במסדר זיהוי חי. מסדר כזה לא נערך, הוא גם לא זיהה אותו בזיהוי וודאי במסדר זיהוי תמונות. לאחר רישום דבריו שאין הוא רואה אותו באלבום הוא התבונן שנית בתמונות ואז אמר, בהצביעו על תמונת המערער אזולאי, "זה הוא, אך אני לא בטוח". בין אם אי הזיהוי מתחילתו נבע מפחד ובין אם מעודף זהירות, זיהוי בטוח אין כאן אך הדברים האחרונים שנאמרו אינם חסרי משקל לחלוטין. יש להם משקל המצטבר למשקלם של דברים נוספים ודי בכל אלה לזיהוי שניתן לסמוך עליו מבלי שיותיר ספק סביר. הרשקוביץ נתן באמרותיו תאור כללי של אזולאי אם כי לא נקב בשמו. הוא הצביע על מקום מגוריו, על הקשר בינו לבין המערער הראשון, הוא סיפר כי אזולאי מתגורר בקומה מסויימת של הבנין עם אשתו שהיא בהריון והסתבר שהתאור והעובדות האלה כולם נכונים. המקריות שאדם נוסף גם הוא יענה על תאור חזותי ועובדתי כמתואר היא כה רחוקה עד כי ניתן להתעלם ממנה. אשר לחזוק - הוא עולה מתוך העקביות והקוהרנטיות של הגרסה שבאמרות, הן הבודדות והן המשולבות זו בזו, וכן הקשר שהרשקוביץ ייחס למערערים הוכח באופן עצמאי מתוך מידע מודיעיני. הרשקוביץ, שלא הכיר את המערערים, לפי גירסתם, לא יכול היה לדעת זאת אלמלא היתה גירסת אמרותיו אמת.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"ד גב' רייך ורובינשטיין למערערים, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 28.4.87).
ע.פ. 20/87 - אהרון יחיא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד לבוחן רישוי) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, מורה נהיגה, הורשע בשבע עבירות של מתן שוחד לבוחן במשרד הרישוי, אשר פעל בעת ההיא כסוכן משטרתי סמוי. ביהמ"ש גזר למערער 16 חודשים מאסר בפועל, 20 חודשים מאסר על תנאי ו-7,000 ש"ח קנס. הסניגור טען כי העונש שנגזר אינו עומד ביחס נאות לעונשים שנגזרו, בעקבות עבירות דומות, על מורי נהיגה אחרים או שהוטלו על בוחנים במשרד הרישוי אשר הורשעו בקבלת השוחד. לדבריו הוטל על המערער עונש העולה בשיעורו במספר חודשי מאסר על זה שהוטל על נאשמים אחרים ולמען שמירה על כלל אמידות העונשים מן הראוי להפחית את תקופת המאסר למערער. הערעור נדחה.
מדובר בעבירה חמורה שיש בה משום שחיתות מידות ובמקרים כאלה יש להטיל עונשים מהותיים שיש בהם כדי להרתיע מפני תופעות כגון אלה אשר מערערות את האמון של האזרח בשירות הציבורי בכלל ובתקינותם של תהליכי רישוי בפרט. לכך יש להוסיף שבמעשה יש אלמנט של סיכון הרבים, שהרי התרת נהיגה למישהו שאינו כשיר לכך, יש בה כדי להוות סיכון ליתר המשתמשים בדרכים. אשר לעונשים שהוטלו על מורי נהיגה אחרים, אין למצוא הבדלים מהותיים מהסוג המחייב ומצדיק התערבות ביהמ"ש העליון. יכול שיהיו הבחנות, למשל, לפי כמות המקרים בהם ניתן השוחד או אורך הזמן בו נמשך הקשר הפסול בין הבוחן לבין מורה הנהיגה. גם לפי גירסת הסניגוריה אין מדובר אלא על הבדלים המתמצים בשלושה או ארבעה חודשי מאסר ובהבדל כגון זה אין
ביהמ"ש העליון צריך להתערב. בסופו של דבר נבחן כל מקרה עפ"י מהותו הספציפית ולא ניתן להגיע לדגם אשר יוצר מתכונת ענישה אחידה לגבי כל מקרה ומקרה. ביהמ"ש העליון מתערב רק אם יש זהות בנתונים ולמרות זאת מתגלה שוני מהותי בין העונשים וכזאת אין בענייננו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מוסק למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 30.4.87).
ע.פ. 457/86 - סאלח מחג'נה וסעדה פואד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד קשישים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים, ביחד עם אדם שלישי, קשרו קשר לשדוד כספים מזוג קשישים. המערערים פרצו לדירת הקשישים כשהם חמושים באקדחים ופניהם רעולים ותקפו את הקשישים בדרישה כי ימסרו להם כספים. כאשר לא נענו, הפליגו מכות בבעל הדירה, איימו עליו באקדח, ערכו חיפוש יסודי בדירה והתייחסו לשני בני הזוג באכזריות רבה. ביהמ"ש גזר למערערים מאסר של חמש שנים בפועל ושלוש שנים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור ציין כי למערערים אין עבר פלילי ואולם מלבד החומרה שבעצם ביצוע שוד בצורה אכזרית, גוברת החומרה בהרבה כאשר הקרבנות הם ישישים נטולי יכולת הגנה. לגבי עבירות מסוג זה חייב ביהמ"ש להחמיר בעונשים על מנת שיהא ברור לכל כי מי שבוחר כקרבנות אנשים חסרי יכולת הגנה יהא עליו לתת מלוא הדין על כך. אלמלא הודאתם של המערערים באשמה ואלמלא היעדר הרשעות קודמות היה מקום להטיל עליהם עונש חמור בהרבה.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. עו"ד אניס ריאד למערערים, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 5.4.87) .
בש"פ 6/87 - אמיל בן גיגי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירת סמים המתייחסת לכ- 0.27 גרם הירואין וכן בהחזקת רכוש שנגנב בהתפרצות וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. ספק אם ניתן היה לקיים את החלטת המעצר ככל שהיא מתייחסת לעבירת הסמים. לכאורה הגירסה שהעורר והסוכן המוסווה ביקשו לרכוש ביחד כמות קטנה של סם כדי לעשנו בצוותא מתיישבת לא פחות מהגירסה שעל פיה בוצעה עבירה של סחר בסמים. אולם יש לקיים את החלטת המעצר בגין העבירה הקשורה בטובין שנגנבו בהתפרצות. קיים חומר ראייתי הקושר את העורר לביצוע עבירה זו. חומר זה מתחזק חיזוק רב בעיקר לאור סירובו של העורר למסור לגביו גירסה במשטרה. אין לקבוע מסמרות לגבי השאלה אם החומר שיש נגד העורר מצדיק לכאורה האשמתו בהתפרצות עצמה או רק בהחזקת רכוש שהושג בפשע או בעבירה אחרת. מה שמכריע את גורל הבקשה לחובת העורר הן הרשעותיו הקודמות הכוללות בין השאר עבירות רכוש ובכללן עבירת שוד וכן העובדה שנגד העותר תלוי ועומד מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד יצחק ניניו לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 12.4.87).
בש"פ 35/87 - טלי שלו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת ובעלה הואשמו ביבוא 60 גרם קוקאין וביהמ"ש הורה על מעצר העוררת עד תום ההליכים. הערר נדחה. העוררת, בת 20, יוצאת קיבוץ, וניתן להניח שהעבירה היחידה שבה הסתבכה נעברה בהשפעת בעלה. עם זאת חומרת העבירה כה רבה והתוצאות שהיו צפויות מהפצת כמות גדולה של סם מסוכן כה מחרידה, עד כי לא היה מנוס אלא לעצרה עד לסיום ההליכים.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד הורביץ לעוררת, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 30.4.87).
בש"פ 21/87 - גבריאל קרופנין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הטלת רימונים לבית עסק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהשתתפות בשני מקרים שבהם הוטלו רימונים לבית עסק. העבירות המיוחסות לעורר, נעברו לפני כשש שנים, בשנת 1981, וכתב האישום הוגש רק באפריל 1987, לאחר שהראיות הגיעו למשטרה. ביהמ"ש המחוזי ציין שעבירות של נסיון להרוס בחומר נפץ הן עבירות חמורות המצדיקות בדרך כלל מעצר הנאשם עד סיום ההליכים אך בשל חומרת העבירות, וכן קבע שקיימת תשתית ראייתית מספקת להצדקת המעצר. לפיכך הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
צדק השופט בקביעותיו הנ"ל אולם השופט לא ייחס משקל מספיק לעובדה שהעבירות שמדובר בהן נעברו לפני כשש שנים. העורר ביצע עבירות גם בשנת 1981, הורשע בדין ונשלח לתקופת מאסר ושוב נעצר לתקופה של שבעה חדשים בשל עבירה אחרת שמביצועה זוכה, אך לאחר מכן התהלך העורר חופשי וגם בעת שנתבקש מעצרו בתיק זה הוא לא היה נתון במעצר. בינתיים הסתדר העורר בעבודה ומעבידו העיד כי הוא מוכן להמשיך ולהעסיקו. בנסיבות אלו האינטרס הציבורי אינו מחייב החזקת העורר במעצר עד לברור דינו ומן הראוי לשחררו בערובה ובתנאים מגבילים מסויימים. אין טענה כי שחרור העורר ממעצרו עשוי לגרום לשיבוש הליכי משפט.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' ע. קפלן לעורר, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 26.4.87).
על"ע 14/86 - עו"ד הרלוף כהן נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים
*היעדר סמכות לבי"ד משמעתי של לשכת עוה"ד לפסוק הוצאות משפט נגד הקובל (הערעור נדחה).
המערער זוכה בהליכים משמעתיים שהתנהלו נגדו בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין וביקש כי יפסקו לטובתו הוצאות משפט. בקשתו נדחתה ע"י בתי הדין המשמעתיים והערעור נדחה. צודק ב"כ הלשכה כי אין כלל סמכות לפסוק הוצאות נגד הקובל כפי שביקש המערער. סעיף 69(א) (5) לחוק לשכת עורכי הדין מסמיך את ביה"ד המשמעתי לחייב מתלונן בתשלום הוצאות משפט לנאשם אם הנאשם זוכה וביה"ד מצא שהתלונה הוגשה בקלות ראש או לשם קינטור או ללא יסוד. בסעיף האמור השתמש המחוקק במטבע הלשון "מתלונן" אך נמנע מהקניית סמכות מקבילה של הטלת הוצאות ככל שהדבר נוגע לקובל, היינו הועד המחוזי, הועד המרכזי, פרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה. צודק ב"כ הלשכה כי יש ללמוד מנוסח הכתוב כי מדובר בהסדר שלילי, היינו אי אזכורו של הקובל בסעיף 69 הנ"ל מלמד על היעדר אפשרות להטיל הוצאות מן הסוג אותן ניתן להטיל לפי הוראות החוק הנ"ל על מתלונן. אשר למונח "מתלונן" הרי הכוונה היא למי שמגיש את התלונה לקובל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בך. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד חנן רובינשטיין למשיב. 22.4.87).
בר"ע 133/87 - הסנה... בע"מ נגד יהודה שיטרית
*קביעת אחוזי נכות בתאונה (הבקשה נדחתה).
עתירת המבקשת היתה כי הוראת סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תחול על תביעת המשיב. ב"כ המשיב מודה שהשופט נתפס לכלל טעות שכן ההלכה קובעת שההוראה בסעיף 6ב' הנ"ל היא דיונית ותופסת גם בעילות שהתגבשו לפני כניסתה לתוקף. עם זאת דין הבקשה להדחות מטעם אחר. המשיב הודיע בישיבת קדם המשפט שהוא מוכן לקבל את גירסת רופא המבקשת (הנתבעת), היינו את אחוזי הנכות לפי חוות הדעת של רופא הנתבעת אשר צורפה לכתב הגנתה. צודק ב"כ המשיב כי דווקא באשר בהוראה דיונית עסקינן, אין כל סיבה שתובע לא יוכל להסכים לאחוזי הנכות להם טוען הנתבע. זוהי שאלה עובדתית ככל שאלה אחרת אשר לגביה רשאי תובע "לחיות" מפי יריבו (הנתבע). על יסוד נימוק זה יש לדחות את הבקשה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ישראל וינברג למבקשת, עו"ד מ. גלעד למשיב. 3.4.87).
ב.ש. 260/87 (ע.א. 699/85) - בידרמן חברה לביטוח בע"מ נגד מתפרת אהרונסון ערד בע"מ
*הטלת עיקול עד לפס"ד בערעור (בקשה להטלת עיקול עד לפסה"ד בערעור - הבקשה נדחתה).
תביעת המבקשת נגד המשיבה לשיפוי על כספים ששילמה למבוטח פלוני בגין נזק שנגרם לו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועל כך הוגש ערעור ב- 1985. כעת ביקשה המבקשת לעקל נכס מקרקעין שבבעלות המשיבה עד למתן פס"ד בערעור. הבקשה נתמכת בתצהיר לקוני של מי שמציגה עצמה כעובדת אצל המבקשת ובצורה סתמית נאמר ע"י המצהירה כי "עפ"י חוות דעתם של יועצינו המשפטיים טובים סיכויינו לזכות בערעור" וכן נאמר בתצהיר כי חקירה כלכלית של המבקשת העלתה שאין למשיבה פעילות עסקית מזה שלש שנים ואין לה נכסים אחרים. הבקשה נדחתה.
לא זו בלבד שהמבקשת לא טרחה לפרט בתצהירה את העובדות אשר מצדיקות מתן הצו המבוקש, אלא אותה מצהירה אף לא הציגה עצמה כדבעי ולא פרטה מה תפקידה אצל המבקשת, מהיכן שאבה ידיעותיה על מצבה של המשיבה ועל מה מבוססת דעת היועצים המשפטיים כי טובים סיכויי הערעור. המבקש סעד זמני מסוג הטלת עיקול על נכסי נתבע, לאחר שתביעתו נדחתה, חייב לפרט נימוקים שיצדיקו זאת, הן מבחינת סיכויי הערעור והן מבחינת סיכול מטרת הערעור. אין די בכך כי פקידה כלשהי מצהירה באופן סתמי מה דעת היועצים המשפטיים של המבקשת ובלי לפרט טעמים מיוחדים שיצדיקו המשכתו או הטלתו של עיקול אף שהתביעה נדחתה. לא ניתן גם שום הסבר מה הצידוק לתת צו עיקול כעת לאחר שעברו כשנה וחצי מאז נדחתה התביעה ולא הוזכר באף מלה שבינתיים חל שינוי כלשהו במצבה של המשיבה. יתירה מזו, מתוך פסה"ד והודעת הערעור עולה שהדין הוכרע בעיקרו על רקע עובדתי כשהמבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה. בכגון זה לא בנקל מתערבת ערכאת הערעור ומבחינה זו אין לדעת על מה מבוססת חוות דעתם האופטימית של היועצים המשפטיים של המבקשת.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד אברהם פיינגולד למבקשת, עו"ד אברהם גולדברג למשיבה. 15.4.87).
ע.פ. 487+522/86 - סעיד כחיל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער וחברו נכנסו רעולי פנים ומזויינים בסכינים לביתה של אשה מבוגרת, כפתו את האשה, היכוה בשיניה עד שנשברו וגנבו ממנה כסף ותכשיטים. הרשעת המערער בעבירת שוד מבוססת בעיקר על עדותה של עדה שהעידה כי בליל השוד הגיעו שני השודדים אל ביתה כשהם מתנשפים ועל ידיו של המערער היו כפפות. מספר ימים לאחר מכן סיפרו לה השניים פרטים מלאים על ביצוע השוד והציעו למכור לה את הרכוש הגנוב. ביהמ"ש ציין שהעובדות המדוייקות שהיו בפי העדה הן כאלה שיכלו להגיע לידיעתה רק מפי השודדים עצמם וכן קבע כי העדה העידה אמת וכי לא היה לה מניע להעליל עלילה על המערער ועל חברו. ביהמ"ש קבע עוד כי נסיונו של המערער להוכיח אליבי נכשל וכי האליבי למעשה הופרך. כן הוגשו לביהמ"ש תמלילים של שיחות שהוקלטו בין הנאשמים ובין מקור סמוי ולפחות הערה אחת מאותן שיחות יש בה כדי להפליל את המערער. ביהמ"ש גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש רשאי היה להשתית את הרשעתו של המערער על הראיות והעובדות הנ"ל. אשר לעונש - המעשה הנפשע שבוצע הוא לא רק חמור מבחינת מהות העבירות, אלא שהוא בוצע במידה כה רבה של אכזריות וברוטליות, עד שאין לומר בשום פנים כי יש בגזר הדין משום סטייה לחומרה. עבריינים מסוגו של המערער צריכים לדעת כי על מעשי שוד המלווים מידה כה רבה של אלימות אין להם לצפות אלא לעונש רציני ומכאיב.
(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. עו"ד נחמן בטיטו למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 2.4.87).
ע.פ. 435/86 - בועז אברהם בוטבול נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביצוע שש עבירות של התפרצות וגניבה ונדון ל- 42 חודשים מאסר בפועל ו- 24 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בישיבה קודמת של ביהמ"ש העליון הוחלט לבקש מאת שרות המבחן בדיקה נוספת של מצב המערער וזאת לרגל הנסיבות האישיות המיוחדות שבתיק שבפנינו, שהרי מבחינת חומרת העבירות העונש שנגזר אינו חמור כלל ועיקר בהתחשב גם בעברו הפלילי של המערער. ברם, לביהמ"ש העליון נראה היה שקיים סיכוי של ממש לשיקומו של המערער אם יאופשר לו לטפח את המשפחה שהקים, אשתו וילדם בן השנתיים. בגלל נסיבות מיוחדות אלה הסכימה הפרקליטות בישיבה הקודמת שעונש המאסר על תנאי של 18 חודשים שהיה צריך להפעיל יהיה חופף למאסר החדש. מתוך התסקיר שהומצא בינתיים עולה שנעשו פעולות שונות ע"י הלשכה לשרותים חברתיים של מועצת ערד ובכללן הכנת דירה למערער ולמשפחתו וכן החלה הלשכה לסייע בידי האשה והילד. המערער לא הופיע עם עו"ד וב"כ המדינה הסבה את תשומת לבו של ביהמ"ש העליון כי שני שותפיו של המערער יצאו בעונש הרבה יותר קל מאשר המערער. אמנם יש מקום להבחין בין המערער לבין שני שותפיו, אך בכל זאת בנסיבות המקרה מן הראוי להקל עם המערער כדי להביא לכלל תיאום מסויים, אם כי לא מלא, בין העונשים השונים שנגזרו בתיק זה. הנימוק העיקרי שבגינו נהג ביהמ"ש העליון במקרה זה לפנים משורת הדין הוא שקיים סיכוי של ממש, ואולי הסיכוי האחרון, להציל את כל המשפחה ולשקמה. עם כל החששות והספקות מצווה ביהמ"ש ללכת בדרך זו. בהתחשב בכל הנ"ל הוחלט כי המאסר בפועל בתיק הנדון יהיה 24 חודשים והמאסר עם תנאי שהופעל יהיה חופף.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 29.4.87).
על"ע 2+4/87 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד
*השעיה חלקית זמנית ע"י לשכת עוה"ד עד למתן פס"ד במשפט פלילי נגד ביהמ"ש (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער הושעה זמנית וחלקית ע"י ביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עוה"ד בתל- אביב באופן שנאסר עליו זמנית להופיע בפני ערכאות משפטיות כעו"ד עד להכרעת דינו ע"י ביהמ"ש המחוזי בתיק פלילי שהוגש נגדו. לטענת המערער לא היה מקום להשעיה זמנית כלשהי ואילו לטענת הועד המחוזי ההשעיה הזמנית צריכה להשתרע על כל פעילותו של המערער כעו"ד. הערעורים נדחו.
הטענה הראשונה שהועלתה ע"י המערער היתה כי אין לועד המחוזי זכות ערעור על החלטת השעיה זמנית מוגבלת כפי שניתנה בביה"ד המשמעתי וכי לא היה מקום לכך שיוגש ערעור ע"י הועד המחוזי לביה"ד הארצי של לשכת עוה"ד (שדחה את הערעור) וממילא לא היה גם מקום לערעור בביהמ"ש העליון. טענה זו יש לדחות. הוחלט על השעיה ואין זה משנה איזה סוג של השעיה ובמקרה כזה ודאי יש זכות ערעור הן למי שהושעה והן לקובל או ליועץ המשפטי. אשר לעצם ההשעיה וערעור שני הצדדים לגבי מידתה - יש ממש בטענות ב"כ הועד המחוזי שהתחייבה השעיה זמנית רחבה יותר, ככל שהדבר מתייחס לפעילותו המקצועית של המערער כעו"ד, כאשר מיוחסים לו אישומים חמורים. היה הגיון בכך שבעקבות אישומים כאלה תוטל הגבלה על קבלת כספים ע"י המערער בין בצורת פקדונות ובין בצורה אחרת. אולם, הדיון נמשך כבר זמן רב והמשפט עדיין לא החל ובמקרה כזה אין הצדקה לכך שבשלב הנוכחי, אחרי כל הזמן שחלף, תורחב ההוראה בדבר ההשעיה הזמנית. לאור האמור אין גם מקום לביטול ההשעיה הזמנית כפי שביקש המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בך. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן לועד המחוזי. 10.5.87).
בר"ע 163/87 - ברנס אברהם נגד עירית ראשון לציון
*הגשת תביעה בדרך המרצה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
שניים הם הטעמים המחייבים קבלתו של הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי כי תובענת המבקש צריך היה להגיש בסדר דין רגיל ולא בדרך המרצה. ראשית, נקבע במפורש בסעיף 9 לפקודת הקרקעות שסכסוך כמפורט שם יתברר על פי "בקשה" שתוגש ע"י התובע. "בקשה" נאמר, כתב תביעה בסדר דין רגיל לא נאמר, ועל כן אין זה צריך להיות כתב תביעה בסדר דין רגיל. שנית, העובדה שהתביעה היא כספית אינה כשלעצמה נימוק להמנע מלדון בתובענה על דרך של המרצת פתיחה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. ברטלר למבקש. 12.5.87).
רע"א 3/87 - ציון אילוז נגד בוריס קיסלמן
*המדיניות של ביהמ"ש העליון במתן רשות ערעור (הבקשה נדחתה).
אין במקרה דנן אף עילה מן העילות היכולות להצדיק מתן רשות לקיומו של ערעור שני כפי שנקבע בבר"ע 103/82 וחניון חיפה בע"מ נגד מצת אור בע"מ, פד"י ל"ו(3) 123). דומה הענין לדבריו של הנשיא זוסמן בהמרצה 648/78 (אלקינד ואח' נגד פוזניאק, סביר י"ג 314) כאשר אמר "הויכוח בין בעלי הדין נסוב כולו סביב נסיבות הענין דנן, ומהן לא עלתה כל שאלה עקרונית או בעלת חשיבות כללית אשר תצדיק מתן רשות -להגשת ערעור לבימ"ש זה (ביהמ"ש העליון). אין צורך לומר שבדוני בבקשת רשות ערעור, שאלה זו, היינו קיומה של שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה הכרעה בבימ"ש זה, היא המבחן היחיד, ואין אני עוסק בשאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי אם לאו. ואם תאמר כי ביהמ"ש המחוזי שגה, אף אני אשיב לך שכבר היו דברים מעולם, ואף בימ"ש זה טעה, לאמור ריבוי הערכאות איננו מבטיח בעצמו עשיית הצדק". לפיכך דין הבקשה לרשות ערעור להדחות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. חדד למבקש, עו"ד רוני חן למשיב. 12.5.87).
רע"א 42/87 - יגאל שלומי נגד אורלי ג'אמס
*הוצאות משפט (הבקשה נדחתה).
אין להעלות על הדעת הענקת רשות ערעור בנושא ההוצאות בלבד אחרי שנושא זה כבר נבדק בביהמ"ש המחוזי בשבתו לערעור על החלטת רשם של אותה ערכאה. יתירה מזו, לאור ההנמקה ביסוד החיוב בהוצאות, אין גם יסוד לטענות המבקש לעיצומו של החיוב. הוסבר בביהמ"ש דלמטה שרק טכנית לא היתה המסירה כדין, אך מעשית בוצעה המסירה ולו גם שלא כפי דרישת הדין. ניצול הכלל של "חובת הצדק" עשוי לעתים להצדיק חיובו של המבקש בהוצאות יריבו, אפילו אין מנוס מלבטל את פסה"ד שניתן נגדו. מכל מקום, אין במקרה זה שאלה משפטית חשובה אשר לבירורה רצוי להרשות ערעור לערכאה שלישית.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ד. אלדור למבקש. 12.5.87).
רע"א 17/87 - איילון חברה לביטוח בע"מ נגד ציצאשווילי סימון
*השיקולים בפסיקת תשלום תכוף
(הבקשה נדחתה).
לשם פסיקת תשלום תכוף די בהוכחת זכות לכאורה לפיצויים. מטרת התשלום התכוף היא, בדומה לדמי מזונות זמניים, לספק לתובע ולתלויים בו צרכי קיום חיוניים עד להכרעת הדין בתביעה. כמו במזונות זמניים כך גם בנושא התשלום התכוף, דוחקת המטרה הנ"ל במידה רבה הצידה את השיקול הרגיל המנחה את בתי המשפט בבואם לשקול עיכוב ביצועו של הסעד הזמני, היינו אם יקשה על הנתבע להחזיר את המצב לקדמותו אם בסופו של דבר יתברר שהוא כלל אינו נושא בחובת התשלום שיוחסה לו. לאור זאת אין בטענה לבדה שהמבקשת חולקת על גירסת המשיב שבזמן הרלבנטי היתה ברשותו תעודת ביטוח כדין כדי להצדיק מתן רשות ערעור.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. דייויס למבקשת, עו"ד ב. שיפמן למשיב. 15.5.87).