בג"צ 897/86 - רמזי חנא ג'אבר נגד אלוף פיקוד המרכז ואח'
*הריסת דירות מחבלים(העתירה נדחתה).
א. העותר הוא אביו של אחד נאדר ג'אבר. לטענת המשיבים תכנן וביצע נאדר, יחד עם שניים אחרים, פיגוע באוטובוס בירושלים שבו נהרגו ששה אנשים ונפצעו חמשים. המקרה אירע בדצמבר 1983 ושני שותפיו של נאדר נתפסו בסוף שנת 1986 והורשעו בדינם. בהודעותיהם למשטרה סיפרו כי נאדר הנ"ל היה שותפם הפעיל. נאדר עצמו עזב את יו"ש אחרי האירוע וחזר לארה"ב, מקום שם למד עוד לפני כן הנדסה. באוקטובר 1986, כאשר נודע לו על חשיפת החוליה, עזב נאדר את האוניברסיטה בארה"ב וטס לעמאן. אשתו יצאה אף היא בעקבותיו לעמאן. העותר טוען כי מאז אין לו קשר עם בנו. בעת הפיגוע התגורר נאדר בבית אביו ברמאללה בחדר שעל הגג. עתירת העותר היא להורות למשיבים שלא להרוס את החדר שעל גג ביתו של העותר וכן שלא לאטום את הקומה השניה בבנין. העתירה נדחתה.
ב. בתשובת המשיבים נאמר כי לאור חומרת המעשים שביצע נאדר קמה הסמכות למפקד כוחות צה"ל ביו"ש להורות על החרמת הבית שבו התגורר נאדר ועל הריסתו. אולם, בשל גדלו של הבית והעובדה כי נאדר אינו מתגורר בו מאז סוף 1984 שקל מפקד האיזור להרוס את החדר שעל הגג ואת הקומה השניה בלבד. בבדיקה הנדסית התברר כי לא ניתן להרוס את הקומה השניה בלי לפגוע בקומות האחרות ועל כן, לפנים משורת הדין, הוחלט להסתפק בהריסת החדר שעל הגג ובאטימת הקומה השנית פרקליטו של העותר טוען כי אין סמכות להפעיל במקרה כאמור את כוחו של מפקד הצבא לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום בדבר הריסת בתים מאחר ואין למפקד האיזור בסיס ראייתי להפעלת סמכותו, שכן חלקו של נאדר במעשה הנ"ל לא הוכח. לחילופין טוען הוא שאין ראייה לכך שנאדר היה דייר בבית הנ"ל ולחילופי חילופין שאין צידוק לשימוש בסמכות בנסיבות העניין. אין ממש בטענות אלו.
ג. בפני מפקד האיזור היו הודעות מפורטות של שני השותפים לפשע שתיארו את חלקו הפעיל של נאדר בפשע. לפי תקנה 119 הנ"ל אין נדרשת הרשעה בדין של האיש כתנאי מוקדם להפעלת הסמכות על פיה. זאת ועוד, לא הובא כל הסבר או טיעון מטעם נאדר, בין בצורת תצהיר ובין בצורה אחרת, שלפיו אין אמת בטענות של שותפיו. טענת אביו כי הקשר עם נאדר נותר, אינה תחליף להסבר כלשהו המתייחס לטענותיהם של אלה שהיו לפי דבריהם שותפיו לעבירה. אשר לטענת אי הדיירות - גם בה אין ממש. די במגורים מעת לעת, היינו בחופשות מן הלימודים, כדי לקיים את היסוד של דיירות לפי תקנה 119 המאפשר הפעלת הסמכות. במקרה דנן היו מגורים רצופים של נאדר בבית הנ"ל בתקופה הרלבנטית מאז שובו לראשונה מארה"ב ועד חזרתו אליה. לגוף הענין, מדובר במעשה טרור חמור אשר בעקבותיו קופחו חיי ששה אנשים ואין ספק שהוראות התקנה כוונו לנסיבות כגון אלה שבפנינו.
ד. פרקליטו של העותר העלה גם טענה כי התקנה נוגדת הוראות האמנות הבינלאומיות ועל כן אין להפעילה. בהקשר לכך הביא חוות דעת של הועדה הבינלאומית של הצלב האדום שעניינה פרשנותו של סימן 53 לאמנת ג'נבה הרביעית. דא עקא, השאלה בענייננו אינה פרשנותו של סימן 53 לאמנה הרביעית. תקנה 119 היא חלק מן המשפט שהיה חל ביהודה ושומרון ערב כינונו בו של שלטון צה"ל. בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי הפומבי הושאר החוק המקומי בתוקפו ומכאן כי הסמכות לפי תקנה 119 הנ"ל היא בגדר משפט מקומי הקיים באיזור יו"ש ושלא נתבטל בזמן השלטון הקודם או בעת השלטון הצבאי ואין יסוד לראותו כבטל עתה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"דדרויש נאסר לעותר, עו"ד גב' תמר הקר למשיבים. 6.5.87).
בג"צ 110+160/87 - גלעד בלוי ואח' נגד שר המשפטים ולשכת עוה"ד ואח'
*שינוי תקנות בחינות ההתמחות של לשכת עוה"ד(העתירות נדחו).
א. בשנת 1980 התקין שר המשפטים את התקנה 18(א) מתקנות לשכת עוה"ד לעניין סדרי בחינות ההתמחות. התקנה דנה בבחינות במקצועות מעשיים וחדושו של התיקון בכך שבחינות התמחות אינן צריכות להיות דווקא בעל פה כהוראת התקנות המקוריות אלא "רשאית הלשכה לקבוע שבחינת ההתמחות תהיה בכתב, כולה או מקצתה, בנוסף לבחינה בעל פה או במקומה". בספטמבר 1986 החליטו מוסדות לשכת עוה"ד להנהיג בחינות התמחות בשיטה האמריקאית בנוסף לבחינת התמחות בעל פה הנהוגה זה מכבר. כן החליטה כי נבחנים שלא יעמדו בבחינה בכתב לא יוכלו לגשת לבחינה בעל פה. העותרים הם סטודנטים למשפטים ומתמחים הטוענים כי ההחלטה נתקבלה תוך חריגה מסמכות ולדעתם גם התקנה שהתקין השר היא חריגה מסמכות. לטענתם נגועה ההחלטה גם בחוסר סבירות קיצוני, מהווה פגיעה בתקנת הציבור ובחופש העיסוק בהעבירה את משקל הכובד בקביעת מספרם של אלה שיוסמכו כעורכי דין מהוהעדה הבוחנת שהיא גוף אובייקטיבי ללשכת עורכי הדין שהיא גוף אינטרסנטי. העתירה נדחתה.
ב. את הטענה כי התקנה המאפשרת בחינה בכתב חורגת מסמכות שר המשפטים מבססים העותרים על לשונו של סעיף 40 של חוק לשכת עוה"ד האומר כי "הבחינות... יהיו בפני ועדה בוחנת... ". הם מדגישים את התיבה "בפני" ולטענתם בחינות בפני הועדה הבוחנת יכולות להיות רק בחינות בעל פה שכן בחינות בכתב אינן בחינות בפני הועדה הבוחנת. טענה זו יש לדחות. מטרתו של סעיף 40 היא לקבוע מי הם אלה שיבחנו את המתמחים בבחינה שהלשכה מופקדת על קיומה. קביעתו של הגוף הבוחן היא מטרתו של סעיף 40 ובקביעת הרכבה של הועדה הבוחנת, שופט, ושני עורכי דין שמהם אחד חבר השירות המשפטי, ביקש המחוקק לתת את ההכרעה בידי גוף אובייקטיבי, ולא בידי מוסד ממוסדות הלשכה. המחוקק לא קבע מאומה בדבר סדרי הבחינה ואם תתקיים בכתב או בעל פה אלא השאיר זאת בידי מחוקק המשנה. פרשנות לפי רוחו ומטרתו של החוק אינה מחייבת דוקא בחינות בעל פה.
ג. טענה אחרת שהעלו העותרים היא נגד אימוץ המבחן האמריקאי. בחינת במתכונת כזו אינה מאפשרת לדעת העותרים התרשמות הוועדה הבוחנת מתשובותיו של הנבחן ודרך חשיבתו, והבדיקה נעשית לא ע"י הוועדה אלא על ידי עזרה טכנית פקידותית או בצורה אוטומטית. לדעת העותרים מבחן השאלון טומן בחובו שינוי מרחיק לכת המעניק ללשכה את הכח להחליט על צמצום מספר המועמדים שיוסמכו מבלי להזדקק לועדה הבוחנת. גם טענה זו אין לקבל. הוועדה היא הקובעת את השאלות המרכיבות את השאלון, היא חפשית לקבוע שאלות כהנה וכהנה והיא הקובעת מראש מה התשובה הנכונה לכל שאלה. בכך מגיע לביטוי ולמיצוי תפקידו המלא של הבוחן.
ד. אכן, אין השאלון נותן לנבחן חופש התבטאות ועל פי מבחן השאלון נמנע מהוועדה הבוחנת להתרשם מאישיותו של הנבחן ולהביא בשיקוליה את דו"ח המאמן שלו שהוועדה חייבת להתחשב בו במסקנותיה. אילו החליטה הלשכה שבחינות ההתמחות תערכנה בדרך מבחן השאלון בלבד היו טענות העותרים מקובלות על בג"צ. ברם, המבחן בכתב הוא רק חלק מהבחינה המלאה וחלקה השני הוא בעל פה. מטרת מבחן השאלון היא לבדוק את התמצאותו המעשית של הנבחן בנושאים שיש לבחון בהם את הנבחנים על פי שאלות שהמצב המשפטי לגביהן אינו פתוח לפרובלמטיקה וניתן להשיב עליהן תשובה ברורה וחדה על פי אחת האפשרויות המוצעות בשאלון. טענת העותרים היא שמבחן השאלון יפגע בנבחנים שהתמחותם התמקדה רק בשטח מסויים זה או אחר ואינם מסוגלים להשיב על שאלות שנקבעו מראש לכל הנבחנים בשטחים זרים להם. טענה זו חייבת להדחות. בבחינת התמחות צריך להיות מכנה משותף מינימלי שכל מתמחה חייב לענות
עליו. מי שלא רכש ידע מינימלי באיזה מהנושאים שוועדת הבוחנים ראתה בם נושאים חיוניים, אינו כשיר להסמכה כעורך דין האמור מיד עם הסמכתו להציע את שרותיו המקצועיים ללקוחות.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"ד משה גל ומשה ברנדוייןלעותרים, עוה"ד גב' נאוה בן אור ומ. עליאש למשיבים. 16.4.87).
רע"א 9/87 - כונס הנכסים ואח' נגד בנק הפועלים
*נושה מובטח" ע"י רישום משכון על מקרקעין(הבקשה נדחתה).
א. למנוח אברהם גורוכובסקי היו זכויות חוזיות עפ"י חוזה בינו ובין מוכרי מקרקעין. הזכויות מושכנו ע"י המנוח לבנק הפועלים. המשכון נרשם בלשכת רשם המשכונות בנובמבר 1981, כארבע וחצי שנים לפני פשיטת רגלו של עזבון המנוח הנ"ל. בכך הפך הבנק ל"נושה מובטח" ולטענתו כוחו של המשכון יפה גם כלפי נושים אחרים של העזבון לפי סעיף 4 לחוק המשכון. המבקשים טוענים כי הואיל ובעסקת מקרקעין דן החוזה דלעיל, יש לראות בזכויות שמושכנו אך זכויות אובליגטוריות להבדיל מקנייניות או מעין קנייניות. גישה זו לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש דלמטה ונדחתה הבקשה לרשות ערעור.
ב. זכותו של אדם כלפיו התחייבו לעשות עסקה במקרקעין עשוייה להיות שייכת לתחום החיובים לצורך סוגיה אחת, ועשויה להשתייך לתחום הקניינים לצורך סוגיה אחרת. חוק המשכון חל "על כל עיסקה שכוונתה שעבוד נכס כערובה לחיוב יהא כינויה של העיסקה אשר יהא" כאמור בחוק המשכון. חוק זה חל איפוא על שעבוד "נכס". אעפ"כ נקבע בחוק שגם זכויות במשמע, ללמדך שכל זכות בת שעבוד היא "נכס" היינו קניינית לפי טיבה. בענייננו שועבדו הזכויות לבנק כערובה לסילוקו של חיוב כספי ומשלא סולק קמה לבנק הזכות להפרע מתוכן, שכן "תביעת חוב אינה בת גבייה מנכס המשועבד לאחר". תפקידו העיקרי של משכון הוא להעניק לנושה המובטח זכות העדיפה על פני זכויותיהם של נושיו האחרים של החייב, אלא שבמקרה זה, לפי סעיף 4 לחוק המשכון, צריך היה לרשום את המשכון וכך אמנם נעשה.
ג. המישכון לא בוצע כהמחאה על דרך השעבוד, אך התוצאה לא היתה משתנה אילו היתה זו המחאה כזו. אלא שאילו בוצע שיעבוד בענייננו לפי חוק המחאת חיובים, היתה אולי מתעוררת השאלה כלום היה צורך לרשום את ההמחאה בלשכת המשכונות. בענין זה נטושה מחלוקת בין מלומדים אך משבוצע השעבוד על פי חוק המשכון אין מחלוקת בדבר תקפו.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עוה"ד מ. קליבץ וש. טננבלט למבקשים, עו"ד גב' שרה גולדין למשיב. 5.5.87).
רע"א 10/87 - יוסף אברהים ג'דיד נגד ג'אבר בן עלי שופאניה ואח'
*אכיפת "הסכם" לרכישת מקרקעין(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המערער תבע בביהמ"ש המחוזי אכיפתו של חוזה לרכישת מקרקעין הרשומים בחלקים שווים על שמם של שני אחים, המשיבים הראשון והשני. ההסכם אמנם נקשר, לטענת המערער, עם המשיב בלבד, אך זאת על סמך מצג שהוא מוסמך לעשות כן גם בשם אחיו ומטעמו. בו במעמד, ביום 2.7.86, שילם המערער למשיב את מלוא התמורה היינו כעשרת אלפים דולר. ההסכם באותו תאריך נעשה בעל פה. קבלת הסכום ע"י המשיב אינה שנויה במחלוקת והיא מאושרת במסמך שעליו חתם המשיב ביום 3.9.86, במסמך זה נאמר "אני הח"מ מודה ומתוודה שקיבלתי סך של 10,650 דולר בכסף ישראלי ממר איברהים ג'דיר... נושא תעודת זהות... תמורת אדמה", וכאן באה החתימה. לאחר החתימה נאמר "הערה... את הסכום קיבלתי בתאריך 2.7.86". טענת המשיבים היא שהמשיב קיבל את הכסף כפקדון תוך תנייה שהמכר יבוצע רק אם האח יסכים לעשות
את העסקה. האח סירב לבסוף לבצע את העסקה ועל כן הוצע להחזיר למערער את הכסף אך הוא לא היה מוכן לקבלו. המשיב ואחיו מוסיפים וטוענים כי ביום 20.8.86 כרתו חוזה עם המשיב השלישי (להלן: הקונה) למכירת אותה חלקה עצמה. עסקה זו טרם הושלמה ע"י רישום וכדי למנוע את העברת החלקה לקונה או לאדם אחר ביקש המערער צו מניעה זמני אך בקשתו נדחתה. ביהמ"ש קבע כי מאחר שההתחייבות בכתב לעשיית עסקה במקרקעין, לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, היא מהותית, הרי בהעדר פרטים, כגון בדבר זהות "האדמה" הנזכרת במסמך, סיכויי התביעה הם קלושים ואין הצדקה להעניק למערער צו מניעה כבקשתו. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. העקרון שהציב השופט שצריכה להיות תביעה בת סיכוי כדי לתת צו מניעה כאמור, הוא עקרון נכון, ובהעדרו של סיכוי אין מקום להושטת הסעד. ברם אין לומר על תביעת המערער שהיא נעדרת סיכוי של ממש. נכון שהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין חייבת להיות בכתב ולפרט את התנאים החיוניים כפי שפורטו בפסיקה. כרגיל, בהיעדר תנאי חיוני במסמך אין הוא עונה על דרישת סעיף 8 אלא אם כן ניתן לדלות את התנאי מחזקה שבדין. קבלה עשויה לספק את דרישות סעיף 8 בתנאי שתוכנה מכיל את הפירוט הנדרש. בענייננו נראה, לפחות לכאורה, שכל מה שכביכול חסר בקבלה ניתן להשלמה על דרך הפירוש בעזרת ראיות חיצוניות. לענין הסכום - הרי שהסכום שנתקבל משקף את מחירה של החלקה במלואו. תשלום המחיר המלא "תמורת אדמה" יוצר ראיה לכאורה לרכישת הנכס. גם המלה "תמורת" אדמה כשהיא עומדת לבדה, פירושה כפשוטו הוא מתן הכסף כדי לקבל את הנכס תמורתו.
ג. אשר לדברי ביהמ"ש המחוזי כי המסמך חסר "מהות הנכס וזיהויו" - גם כאן אין לקבל את קביעתו. אין כלל מחלוקת בין בעלי הדין לגבי החלקה שעליה מדובר ואין טענה כי למשיב, או לשני האחים, אדמה אחרת כלשהי מלבד החלקה הנדונה. כאשר אין למוכר אדמה אחרת הרי זהו מקרה מובהק בו זיהוי נושא העסקה "ידוע" או ניתן להוכחה בראיות חיצוניות. אשר לעובדה שהמסמך נחתם רק ע"י המשיב ואילו החלקה רשומה על שם המשיב ואחיו בחלקים שווים - גם עובדה זו אין בה כדי להוביל למסקנה שהכתב אינו ממלא אחר דרישת הפירוט של הצדדים לעיסקה. ברור מהמסמך שהמתקשרים בעסקת המקרקעין הם המשיב כמוכר והמערער כקונה. שאלה אחרת היא אם המשיב היה מוסמך לבצע את העסקה הלכה למעשה. משהתחייב המשיב לעשות כן שומה עליו לקבל את הסכמת האח כדי לעמוד בהתחייבותו זו. הצדדים להסכם פורטו במסמך לאשורם ואילך השאלה אם ניתן לאכוף את העסקה או רק לתבוע פיצויים להשבה מאת המשיב בלבד יתבהרו במשפט גופו ולא בשלב זה. לשון אחרת, התחייבות בת נפקות לבצע עסקה במקרקעין יכול לתת גם אחד השותפים לבעלות במקרקעין, ואפילו מי שעדיין אינו הבעלים כלל. ועובדה שעשה כן על דעת עצמו ולא הצליח להשיג את הסכמת השותפים האחרים או הבעלים אין בה כדי לגרוע מתוקפה של ההתחייבות אלא רק כדי להשפיע על הסעד שיוענק. יש להוסיף כי המשיב אמר, לטענת המערער, שהוא מיופה כח של אחיו למכור את החלקה ושאלת קיומה של השליחות הנטענת היא נפרדת ואין בינה לבין הכתב הנדרש בסעיף 8 ולא כלום.
ד. אשר להעדר הוראה בקבלה הקובעת מי הנושא בנטל המסים והוצאות - גם בענין זה קיימת שורה של הוראות חוק ותקנות הקובעות מי ומי הנושאים בנטל ההוצאות, האגרות והמיסים. העדר הוראה בענין זה הוא מקרה מובהק בו ניתן להשלים את המסמך באמצעות הוראות מן הדין. בדרך דומה ניתן לפתור גם את העדר ההוראות בדבר מועד להעברה שכן לפי החוק יש לבצע את ההעברה תוך זמן סביר ממועד כריתת החוזה. גם מאזן הנוחות נוטה לטובת המערער. דחיית הבקשה עלולה להביא לקיפוח זכותו של
המערער אם יזכה בתביעתו שכן הקרקע עלולה להגיע לידי קונה בתום לב שזכותו תגבר על זכותו של המערער. לעומת זאת קשה לראות את הנזק שיגרם למשיבים אם יצא צו מניעה שישמור על המצב הקיים עד להכרעה בסכסוך הנדון. לפיכך הוחלט להעניק את הסעד הזמני כפי שביקש המערער.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. המבקש לעצמו, עו"ד י. ברגמן למשיבים. 25.5.87).
ע.פ. 169+614/86 - חסאם חסונה נגד מדינת ישראל ומדינת ישראל נגד מחמוד סרסור ושמואל וולצ'ק.
*הרשעה ביבוא הרואין(הערעור של חסונה נדחה, ערעור המדינה נגד וולצ'ק נדחה וערעור המדינה נגד סרסור נתקבל).
א. ביהמ"ש המחוזי (השופט אבן ארי) הרשיע את המערער בעבירות של נשיאת נשק והחזקתו ועל כך אין ערעור ובשתי עבירות של יבוא הירואין. בשל החזקת נשק נדון המערער לחמש שנים מאסר בפועל ובשל כל אחת מעבירות הסמים נדון לשנתיים וחצי מאסר כשחלק מהמאסרים חופף כך שעל המערער לרצות שבע שנים מאסר בפועל. חסאם מערער על הרשעתו וחומרת עונשו. בתיק אחר שנתברר בביהמ"ש המחוזי בפני השופט שטרוזמן זיכה ביהמ"ש שלשה נאשמים משתי עבירות של יבוא הירואין והמדינה מערערת על זיכויים של סרסור ושל וולצ'ק. האישום נגד שניים אלה מתייחס לאותו אישום סמים שבו הורשע חסאם ע"י השופט אבן ארי. ערעורו של חסאם על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה, ערעור המדינה על זיכוי סרסור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי וערעור המדינה על זיכוי וולצ'ק נדחה.
ב. ביולי 1983 ייבאו אחד פאוזי חסונה ואח' כ- ק"ג הירואין והמדינה טענה שסרסור השתתף במימון היבוא. פאוזי נסע לטורקיה ומשם העביר את הסם לברלין כשהוא נתון בתוך כדורגל והסם יובא ארצה בתוך רדיו טייפ על ידי וולצ'ק. בנובמבר 1983, כך נטען, קשרו פאוזי חסונה הנ"ל ואח' קשר לייבא ארצה הירואין, סרסור מימן חלק מהיבוא, פאוזי ומסילתי נסעו לתורכיה ורכשו שם כ-3 וחצי ק"ג הירואין וכמות זו הובאה ארצה ע"י מסילתי. הראיה המרכזית נגד חסאם והנאשמים האחרים בעבירות הסמים היו הרשעותיו של פאוזי במשטרה והקלטת דבריו. פאוזי סרב להשיב לשאלות במשפטו של חסאם והסתפק במסירת הצהרה האומרת שכל האמור בהודעותיו במשטרה שקר. במשפטם של סרסור וולצ'ק הודע לביהמ"ש כי פאוזי מסרב להעיד ולפיכך לא ציווה ביהמ"ש להביאו לאולם ביהמ"ש. השופט כתב כי "בשעה שברור היה לכל, אף לסניגורים שקיבלו רשות לשוחח עמו, שאין בכוונתו להעיד - אין להורות על הבאתו לביהמ"ש." השופט אבן ארי הרשיע את חסאם על יסוד הודעות פאוזי במשטרה לאחר שקבע שהוכח כי הופעלו אמצעים פסולים על מנת לשכנעו שלא יעיד. הוא מצא חיזוק לאימרותיו של פאוזי. לעומת זאת קבע השופט שטרוזמן על יסוד אותן ראיות ממש כי לא הוכח אמצעי פסול שיביא להימנעותו של פאוזי מלהעיד. השופט שטרוזמן הוסיף כי לו היו אימרותיו של פאוזי קבילות היה מרשיע את סרסור באישום השני, שכן באותו אישום יש חיזוק לאימרותיו של פאוזי, ולעומת זאת לא היה מרשיע את סרסור באישום הראשון שכן לא מצא חיזוק לאימרותיו של פאוזי. את וולצ'ק החליט השופט שטרוזמן לזכות ללא כל קשר לאמור לעיל בקבעו כי ראיות התביעה בעניינו אינן מהימנות וביהמ"ש לא שוכנע באשמתו. השופטים שדנו בערכאה הראשונה וכן הפרקליטים הניחו שעל המקרה חולשות הוראות סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות ולא הוראות סעיף 10א(א) וביהמ"ש העליון הניח כי אכן כך הדבר מבלי לפסוק שזה הדין. עם זאת העיר ביהמ"ש שאין דעתו נוחה מהעובדה שפאוזי לא הובא לאולמו של השופט שטרוזמן. אין תחזית שעד לא יעיד באה במקום מראה עיניים, והתרשמות מדרך התגובה של העד על דוכן העדים יכולה להיות בעלת חשיבות לענין קבילות אימרותיו.
ג. לפי סעיף 10א(ב) רשאי ביהמ"ש לסמוך על אימרת מי שאינו עד אם ביהמ"ש "שוכנע שבנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האימרה מלתת את העדות". כאמור הגיעו השופטים אבן ארי ושטרוזמן לתוצאות שונות לענין אימרותיו של פאוזי. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי צדק השופט אבן ארי וזאת על יסוד העובדות שהוכחו ובכללן איומים על אחיו של פאוזי וכיוצא באלה עובדות. המועד הרלוונטי לקיומו של "אמצעי פסול" הוא זמן מסירת העדות ובאותו זמן אפשר היה לקבוע שפחדו של פאוזי לא היה פחד סובייקטיבי בלבד. יכולה הפעלת אמצעי הפסלות להשתמע מנסיבות הענין, כפי שהוכחו, ואין צורך להוכיח שהיה מעשה לחץ או איום במילים מפורשות, אם כי אין די בהשערות גרידא. לעיתים עשויה הפעלתו של אמצעי פסול שהוכח לשמש כראיה שגם בדיעבד לא היה חששו של עד מלמסור את גרסתו חשש סובייקטיבי בלבד. די גם אם אמצעי פסול משמש כאחד הגורמים המרכזיים להמנעות ממסירת העדות. בנסיבות מסויימות עשוי ביהמ"ש להסיק מהתנהגותו של העד ומעצמת פחדו גם את קיומו של המרכיב האובייקטיבי ומטבע הדברים הוא שכמות הראייה הנדרשת להוכחת הקשר הסיבתי בין האמצעי הפסול לבין ההמנעות ממסירת העדות אינה חייבת להיות מעל לכל ספק סביר.
ד. לעניין ערעורו של חסאם חסונה - אין עילה להתערב בשיקוליו של השופט אבן ארי שעל פיהן קבע על יסוד אימרותיו של פאוזי את מעורבותו של המערער בעבירות הסמים שיוחסו לו. אף התיקים שעליהם הצביע השופט מספיקים. אין החיזוק נדרש אלא כתוספת משקל לאמינות ואין הוא צריך להתייחס דווקא לשאלה השנויה במחלוקת. אף העונש שהוטל על חסונה אינו חמור יתר על המידה.
ה. אשר לערעורה של המדינה על זיכויו של סרסור - כאמור כתב ביהמ"ש כי במידה ואימרתו של פאוזי קבילה נגד סרסור היה מרשיע אותו באישום השני. הוא לא קבע כן לענין האישום הראשון שלא מצא לו חיזוק. בניגוד להכרעת דינו של השופט צודקת התובעת כי חיזוק כזה נמצא הן בסמיכות הזמנים והמקומות שבהם שהו סרסור ואשתו ופאוזי והן בעובדה שלאימרותיו של פאוזי באישום השני נמצא חיזוק. החיזוק הנדרש אינו מחייב דווקא ששני האישומים יהיו דומים בנסיבותיהם, די בכך שהוכח ביצועה של עבירת סמים על יסוד אימרותיו של פאוזי שנסתייעו באימרה אחרת כדי להוסיף אמינות לאימרות פאוזי שסרסור השתתף גם בעסקה האחרת. דא עקא שהשופט לא קבע חד משמעית, לענין האישום הראשון, שאמנם היה מרשיע את סרסור על יסוד אימרות פאוזי לו נמצא להן חיזוק וקביעותיו לענין האישום השני אינן מנומקות. בנסיבות אלה יש לבטל את הזיכוי של סרסור ולהחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי כדי שישמע טענות, אך לא ראיות, ויתן פסק דין חדש מנומק בו יתייחס להשגותיו של הסניגור.
ו. אשר לערעורה של המדינה על זיכויו של וולצ'ק - על משיב זה רובץ חשד במעורבות בעיסקת הסמים כבלדר, אך מסקנות השופט מבוססות לא רק על אדני ההגיון אלא גם על התרשמותו הבלתי אמצעית מעדותו של וולצ'ק. בכגון דא אין ערכאת הערעור מתערבת. לא זו אף זאת, אין לשלול את הנמקת השופט שעל פיה הקפנדריה לשווייץ בדרכו לישראל שעשה וולצ'ק וקניית הרדיו טייפ על ידו מתיישבות גם עם גרסת החפות לה האמין ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד בן שחר לחסונה, עו"ד גב' י. ליבוביץ למדינת ישראל. 12.4.87).
ע.פ. 409/86 - אדורם מהנדסים בע"מ נגד אחים בכור... בע"מ
*אכיפת פס"ד של פשרה ע"פ פקודת בזיון ביהמ"ש(הערעור נדחה).
א. בהליך שהתקיים בבימ"ש השלום הגיעו הצדדים להסכם פשרה שלפיו אדורם מוותרת על בצוע התקנת מעלית אחת מתוך השתיים שהוזמנו ע"י האחים בכור, אדורם
תספק לאחים בכור מעלית אחת וזו תורכב בבנין לפי בחירת אחים בכור. האחים בכור התחייבה לרכוש מאדורם שתי מעליות נוספות במחיר השוק בימ"ש השלום אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין. התעוררו סכסוכים בין הצדדים בדבר ביצועו של ההסכם לאחר שהאחים בכור קבעה את הבנין בו תותקן המעלית. האחים בכור עתרה לביהמ"ש המחוזי למתן הצהרה כי היא "רשאית להתקשר בהסכם עם יצרן ו/או קבלן להרכבת מעליות על מנת לבצע... והפעלת המעלית... אשר מחמת מחדלי המשיבה (אדורם)... לא הושלמו עד היום...". לאחר שהחלו באי כח הצדדים לטעון טעוניהם הודיעה האחים בכור כי תכבד את הסכם הפשרה "כפי שאושר בבימ"ש השלום וקיבל תוקף של פסק דין, ככתבו". בתגובה הודיע ב"כ אדורם כי הצהרת המשיבים מקובלת עליו והוא מצהיר כי אדורם תתחיל "בעבודות להשלמת התקנת המעלית מיד, ולסיים במהירות". בעקבות ההצהרות ההדדיות נתן ביהמ"ש המחוזי פסק דין בו נאמר: "אני מאשר את ההסכם בין הצדדים כפי שבא לידי ביטוי בהצהרות האמורות המהוות חלק מפסק הדין". אדורם לא ביצעה את התקנת המעלית והמשיבה הגישה לביהמ"ש בקשה עפ"י סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש.
ב. בפסק דינו ציין השופט כי בהמרצת הפתיחה האחרונה "הגיעו הצדדים לידי הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, בהסכם זה התחייבה המשיבה (אדורם) להשלים את התקנת המעלית" וזאת לא קיימה. טענת אדורם כי התחייבותה זו כרוכה בהתחייבות מצד אחים בכור להזמין אצל אדורם שתי מעליות נוספות, וכי כל עוד לא קיימה האחים בכור התחייבות זו לא חלה על אדורם החובה לקיים את פסה"ד, לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי לא קיימת תלות בין שתי ההתחייבויות. גם טענת אדורם כי לא ניתן לאכוף את ביצוע פסה"ד באמצעי של בזיון ביהמ"ש נדחתה מן הטעם כי "משאושרה התחייבותה של... (אדורם) היא הפכה לחבות מכוחו של פס"ד וכמוהו ככל פס"ד חובה לקיימו... יש מקום לאכוף ציות לו בדרכים המותרות בפקודת בזיון ביהמ"ש". השופט הוסיף כי אם סבורה אדורם שהאחים בכור הפרה חבות המבוססת על פסה"ד יכולה היא לנקוט בהליך דומה. לפיכך חוייבה אדורם בקנס של 500 ש"ח עבור כל יום שיחליף בלי שהמעלית תהיה מותקנת לאחר תום אורכה של שלושים יום שניתנה לה. הערעור נדחה.
ג. נכונה טענת אדורם כי עניינו של סעיף 6(1) לפקודה בהחלטה המורה לעשות מעשה או האוסר לעשות מעשה וכי אם ביהמ"ש לא הורה דבר אלא אך הצהיר על הדין ועל הסמכויות, הכוחות והזכויות וכו', ניתן לומר כי פלוני בהתנהגותו פעל שלא כדין אך אין לומר עליו שהוא אחראי לבזיון ביהמ"ש. לפיכך אילו פסה"ד בהמרצת הפתיחה האחרונה היה עומד בפני עצמו כי אז אין למצוא בו כל חיוב שהוטל על המערערת, התחייבות שקיבלה עליה המערערת בהצהרתה בביהמ"ש להשלים את התקנת המעלית אמנם הפכה לחבות מכחו של פסה"ד, אך בכך לא סגי כדי שיינקטו נגדה אמצעי האכיפה שבפקודה. דא עקא כי אין לראות את התחייבות המערערת בהמרצה האחרונה במנותק מהסכם הפשרה עצמו. ההסכם שאליו הגיעו הצדדים בהמרצה האחרונה הוא כי הסכם הפשרה שביניהם וההליך הראשון שריר וקיים וכי הם יפעלו על פיו כשהמערערת מוסיפה התחייבות כי תתחיל בעבודות להשלמת התקנת המעלית מיד. יש לראות על כן את ההסכם האחרון בביהמ"ש במובנו הרחב ככולל בחובו את הסכם הפשרה הקודם ומוסיף לו. כך נבלע הסכם הפשרה אף הוא בפסה"ד כחלק בלתי נפרד ממנו ומאחר שהסכם הפשרה נוקט לשון הוראה שלפיה אדורם תספק לאחים בכור מעלית וזו תורכב לפי בחירת אחים בכור הרי מצינו, על דרך ההכללה, גם בפסה"ד האחרון הוראה למערערת לעשות מעשה.
ד. אשר לטענת המערערת כי מדובר בחיובים שלובים - התשובה לטענה זו נעוצה בכוונת הצדדים כפי שהובעה בהסכם הפשרה. אם נתכוונו הצדדים לחיובים שלובים
פטורה המערערת מחיובה להשלים את התקנת המעלית הואיל וחיובה מותנה בקיום חיובה של המשיבה להזמין את שתי המעליות, ואילו אם בחיובים עצמאיים מדובר כי אז חבותו של כל צד לחוזה עומדת בפני עצמה גם כאשר לא עמד הצד השני במילוי חיוב כלשהו שהוטל עליו. כשהולכים כאן אחר לשון הכתוב בהסכם הפשרה אין למצוא בו כל רמז להתחייבויות שלובות. קריאת ההסכם מלמדת כי מדובר בהתחייבויות המצויות בשני עניינים שונים שאינם משליכים זה על זה. חובת המערערת להתקין מעלית במקום אחד, ובנפרד ממנה חובת המשיבה להזמין שתי מעליות במקומות אמרים. כיון שהתחייבות המשיבה עומדת בפני עצמה על המערערת להשלים את התקנת המעלית לאחר שקיבלה את הסכומים המגיעים לה על פי ההסכם. אין לראות את אכיפת הביצוע כבלתי צודקת בנסיבות הענין, כשם שאין לראות חוסר תום לב מצד המשיבה אך בשל כך כי לא מילאה את התחייבותה טרם השלימה המערערת את התקנת המעלית.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אמיתי נחמן למערערת, עו"ד פיירשטיין למשיבה. 2.4.87).
ב.ש. 291/87 - אלי לוגסי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בפריצה לבנין כאשר השתתפו בכך עוד שניים אחרים. אין חולקין כי בידי התביעה ראיות מוצקות שכן העורר זוהה ע"י שוטר שהוזעק למקום בעת שהתבצעה הפריצה והלה הכירו בשמו וגם כתובת מגוריו ידע. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל. הטענה היחידה שהעלה הסניגור היא גילו הצעיר של העורר שהוא בן 19. לחובתו שש עבירות במשך השנתיים האחרונות שנדונו בבימ"ש לנוער אך הוא לא הורשע בדין בהתחשב בגילו. לעורר פעילות עבריינית נמשכת. העורר טרם ריצה עונש מאסר כלשהו והסניגור מדגיש כי בהתחשב בעומס המוטל על ביהמ"ש יתכן והעורר ישאר במעצר תקופה העולה על זו שבסופו של דבר עשויה להיגזר עליו בסיום הדיון, בהתחשב בגילו ובנסיבותיו האישיות. אכן, סמיכות האישום הנוכחי למועד בו ניתנה הכרעת הדין בגין עבירות אחרות מצביעה כי העורר מהווה סכנה לציבור ולא למד לקחו אף שביהמ"ש לא גזר לו מאסר עד כה. מאידך ניתן להתחשב עדיין בגילו הצעיר וכדי לא להקדים מקדמה על חשבון העונש שעשוי להיגזר, ולאור העובדה כי משתתף אחר באותה פריצה שוחרר בערובה, יש לשחרר את העורר בתנאים שיהא בהם מידת פיקוח מה על מעשיו עד למשפטו.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד ספיר לעורר, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 2.4.87).
ע.א. 80+670/79/78+82 - בצלאל מזרחי נגד הוצאת עתון הארץ ואח'[פ"ד מא (2) 169]*הוצאת דיבה (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו). עניינם של הערעורים שתי כתבות שעתון הארץ פרסם אודות בצלאל מזרחי ואשר בהן יוחס למזרחי ביצוע עבירות והוגדר בהן כאחד מראשי הפשע המאורגן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הארץ פרסם לשון הרע על מזרחי באשר רוב העבירות שיוחסו לו, פרט ל"שיחת הירואין", לא הוכחו, וחייב את הארץ לשלם למזרחי סכום ששווה לכ- 8,500 דולר. ביהמ"ש קבע שהארץ לא הוכיח את ההגנה של אמת הפרסום לפי חוק איסור לשון הרע ודחה את הטענה שהוכחה ההגנה לפי סעיף 15 לחוק. שני הצדדים ערערו על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי והערעורים נדחו. ביהמ"ש העליון סקר בהרחבה את נשוא הכתבות וחומר הראיות שהוגש וכן את המצב המשפטי וההגנות העומדות למפרסם לשון הרע והגיע למסקנה שאין להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, לא באשר לקביעה המשפטית של חיוב עתון הארץ ולא באשר לקטעים שביהמ"ש סבר כי הארץ הוכיח שדיבר אמת וכן נדחה הערעור באשר לגובה הפיצויים.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד כספי לבצלאל מזרחי, עו"ד ליבליך לעתון הארץ. 12.4.87).
ע.פ. 192/87 - איוון ג'ון דמיאניוק נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
סניגוריו של המערער עתרו לביהמ"ש המחוזי כי יפסול עצמו מלהמשיך ולישב בדין. לטענת הסניגורים גילה ביהמ"ש עויינות כלפי הנאשם והביטוי העיקרי לכך היה פסילתן, מיוזמתו של ביהמ"ש, של שאלות רבות שהסניגוריה ביקשה להציג לעדים. כן הלין הסניגור על משוא פנים המתגלה, לדבריו, מאז תחילת המשפט. ביהמ"ש המחוזי סירב לפסול עצמו והערעור על כך נדחה. המערער ביקש גם כי ביהמ"ש המחוזי יפסיק את הדיון עד שיתברר הערעור על החלטתו שלא לפסול עצמו וביהמ"ש המחוזי סרב. גם לענין זה נדחו טענות המערער ע"י ביהמ"שהעליון.
אין יסוד כלשהו לטענות הסניגורים שלפיהן גילה ביהמ"ש משוא פנים, עויינות ואיבה. נהפוך הוא, הערכאה הראשונה נהגה בכל משר ההליכים בגישה של אורך רוח, סבלנות וסובלנות ואין כל ביטוי לגישה השלילית שעליה התלוננו הסניגורים. אין מקום לפסילתו של שופט אלא אם קיימת אפשרות ממשית של משוא פנים ומשמעות מבחן זה היא כי ערכאת הערעור תתרשם מן הנסיבות החיצוניות שקיימת אפשרות מאד מסתברת שאכן נבצר מן השופט לשפוט את דינם של בעל הדין או של אחד מהם באובייקטיביות הדרושה. בענייננו לא רק שלא נתגלתה אפשרות ממשית למשוא פנים אלא אין גם מקום לחשש כגון דא. אם במסגרת ההתייחסות לכשרות הראיות או קבילותן ניתנת ע"י ביהמ"ש החלטה אשר אינה נראית לבעל דין אין בכך כדי ליצור יסוד להעלאת טענת פסלות אם כי יכול וטענה כזו תועלה כנימוק ערעור אם יהיה כזה. אשר לאי דחיית המשך המשפט עד לבירור הערעור על טענת הפסול - לאור תוצאות הערעור אין בטענה זו בשלב הנוכחי כדי להוסיף עוד לגרוע.
(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד מ. אוקונור י. שפטל וג. גיל למערער, פרקליט המדינה עו"ד י. בלטמן ועו"ד מ. הורביץ למשיבה. 2.4.87).
בג"צ 337/86 - אנרג'י אקספלוריישן ואח' נגד שר האוצר ואח'
*השקעה לפי חוק עידוד השקעות הון (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת קיבלה רשות לחיפושי נפט והשקיעה בקידוח כ- 12 מליון דולר. אח"כ עיבדה תכנית לחיפושי נפט בהשקעה של 10 מליון דולר ולתכנית הוענק מעמד של מפעל מאושר לפי החוק לעידוד השקעות הון. משנתקבל האישור מצאה העותרת משקיעים שהביעו נכונות להשקיע כספים אך הודיעו כי בכוונתם לממן את חלקם על ידי פדיון מוקדם של אגרות בונדס שבידם והיתנו את השתתפותם במימון בדרך זו. משרד האוצר סירב לתת היתר לפדיון מוקדם של האגרות ועתירת העותרת נדחתה.
לפי החוק הוסמך שר האוצר לקבוע כללים לפדיון מוקדם של האגרות ולפי כללים שהוציא השר אושר פדיון מוקדם של אגרות לשם השקעה במפעלים מאושרים כמשמעותם בחוק לעידוד השקעות הון. העותרת טוענת שהואיל ומרכז ההשקעות הכיר בהוצאות הקידוח כהשקעה במפעל מאושר זכאית העוררת לפדיון מוקדם כנ"ל. לעומת זאת טוענים המשיבים כי התכנית של העותרת הותנתה בכך שההשקעה תמומן כולה במטבע חוץ. בהענקת מעמד של מפעל מאושר נאמר כי המימון "ייעשה כולו במטבע חוץ" והתנאי היה שהקידוח ימומן "במטבע חוץ מיובא". פדיון מוקדם של אגרות בונדס הוא פדיון במטבע ישראלי. כשנקכע באישור מרכז ההשקעות שההשקעה תהיה במטבע חוץ הכוונה היתה שמטבע חוץ יגיע לבנק מוסמך בארץ שימיר אותו לשקלים ואילו כשפודים פדיון מוקדם של בונדס אין מביאים ארצה מטבע חוץ אלא מטבע ישראלי שהוא התמורה לאגרת כזו. לפיכך אין כספי הפדיון יכולים להוות השקעה בתכנית המסויימת במטבע חוץ ועל כן בדין נדחתה הבקשה.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, וינוגרד, החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד ויגדור לעותרים, עו"ד גנסין למשיבים. 5.4.87).
ע.פ. 740/86 - רפי כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד ופריצה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת שוד ובעבירות התפרצות למקום מגורים. מדובר בשלוש עבירות של גניבה כשמעשה השוד בוצע כלפי אשה בת 66 שהותקפה ע"י המערער בביתה ומצווארה נתלשה שרשרת זהב עם תליון. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן הורה על הפעלת שתי תקופות מאסר על תנאי של חמשה חדשים ושל ארבעה חודשים כשמאסרים אלה מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור מבקש כי שתי תקופות המאסר על תנאי שהופעלו יחפפו את תקופת המאסר שהוטלה בשל העבירות האחרונות. אין להתערב במידת העונש כביטוייה בהצטברות העונשים. העבירות, ובעיקר עבירת השוד, חמורות לפי טיבן וביהמ"ש המחוזי לא יכול היה להתעלם מכך שנעברו תוך תקופת התנאי ואחת מן העבירות אך נעברה ביום בו הוטל על המערער אחד המאסרים על תנאי. בנסיבות אלה אין תימא שביהמ"ש המחוזי הורה על הצטברות המאסר המופעל ולא גילה טעמים מיוחדים, אשר רק בהתקיימם ניתן להורות על חפיפה של מאסר על תנאי המופעל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד סילמאן סולימאן למערער, עו"ד עוזי חסון למשיבה. 6.5.87).
ע.פ. 66/87 - סמיר טויל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בארבע עבירות שעניינן מכירה של 9 מנות הירואין. הוא נדון ל- 32 חודשים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 2,500 ש"ח או חמישה חודשי מאסר נוספים תמורתו. הערעורעל חומרת העונש נדחה. בהתחשב בעובדה שהמערער מכר בהזדמנויות שונות הירואין, אחד הסמים הקטלניים ביותר, אין העונש חמור מדי ומה גם שלמערער רשימה ארוכה ביותר של הרשעות קודמות. הסניגור עמד במיוחד על שאלת הקנס והודיע כי אין לאל ידו של המערער לשלם את סכום הקנס. גם בענין זה אין להתערב. הסחר בסמים, המבוצע לשם בצע כסף, כרוך ברווחים מפליגים, וטוב שידעו כל העבריינים העוסקים במסחר בזוי זה כי במקרה וייתפסו יפגע בהם העונש, בנוסף לפגיעה בחירותם, גם מבחינה חומרית.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, וינוגרד, עו"ד מנחם בלום למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 10.5.87).
ע.פ. 625/86 - אלי מלכה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת נכסים שהושגו בפשע וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בבצוע עבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע ונדון לששה חודשים מאסר על תנאי וקנס של 6,000 ש"ח. הערעור הוא בעיקרו באשר לגובה הקנס שהוטל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש רשאי היה להסיק על יסוד החומר שבפניו כי המערער ידע שמכשיר הוידיאו, נשוא האישום, גנוב והושג בפשע. לפיכך יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. אשר לעונש - הרי זה עונש קל ובכל זאת יש להתערב בו מהטעמים הבאים: ראשית, המערער שימש כמוביל לתקופה קצרה של הוידאו לבקשת חבר, מבלי שהיה לו חלק בהשגת הוידיאו, וללא שהוכח שהיתה לו איזו שהיא טובת הנאה מן ההובלה; שנית, חברו של המערער לכתב האישום נידון לקנס בסכום של 4,000 שקל, ונימוקו של השופט שיש להכביד על המערער משום שלא הודה בעבירה המיוחסת לו אינו יכול לעמוד; שלישית, הוברר שחלקו של המערער הוא שולי לעומת מעשי חברו. מטעמים אלו יש לקבל את הערעור על גזר הדין ולהעמיד את הקנס על 2,000 ש"ח.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עו"ד בן יהודה למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 12.5.87).
ע.פ. 560/86 - דוד וקנין ומישל זיקרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה)(ערעור על חומרת העונש- הערעור נתקבל) המערערים הורשעו, לפי הודאותיהם,בהתפרצות למחסן משקאות של מלון באילת וגניבת משקאות חריפים בשווי של כ- 6,500 ש"ח. החלק הארי של הרכוש נתפס. המערערים נדונו למאסר על תנאי של שנה ולתשלום קנס של 12,000 ש"ח שישולם בשלושה שיעורים או 120 ימי מאסר תמורתם. הערעור על גובה הקנס נתקבל. מתסקיר שרות המבחן עולה כי שני המערערים מתפקדים כראוי, עובדים ומרויחים את לחמם, שניהם נשואים ולאחד תינוק בן ששה חודשים. הנימוק שביהמ"ש המחוזי לא גזר מאסר בפועל הוא, ככל הנראה, כדי להחזיר אותם למעגל של חיי אזרח תקינים לרגל העובדה שאין להם עבר פלילי כל שהוא. לפיכך לא נראה שהיה מקום להשית עליהם קנס בסכום שאין להם כל אפשרות לשלמו ופירושו למעשה
שיישלחו למאסר בפועל. השכר שהם משתכרים הוא אלף ש"ח לחודש ולמעלה ממחציתו מיוחד לכיסוי חובות, כגון משכנתאות וכיוצא בזה. הן הסניגור והן ב"כ המדינה הסכימו שהסכום שנגזר פירושו למעשה מאסר של המערערים ונמצא שהמטרה שהיתה לנגד עיני ביהמ"ש הוחטאה. לפיכך הוחלט להעמיד את הקנס על 1,200 ש"ח לכל אחד מהמערערים שישולמו בשנים עשר שיעורים.
(בפני השופטים: אלון, בך, וינוגרד. החלטה - השופט אלון. עו"ד קרביס למערערים, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 5.5.87).
ע.פ. 501/86 - דהן סלביה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ביבוא סמים וחומרת העונש(הערעור נדחה).
המערערת הורשעה ביבוא של 153 גרם הירואין ונדונה לארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - היו ראיות שביהמ"ש היה יכול לבסס עליהן את ההרשעה. ביהמ"ש לא נתן אמון בגירסתה של המערערת והסיק כי היתה מודעת לסם שהיא מביאה במעיל הפרווה שהיה עמה. גם העונש שהוטל על המערערת אינו מצדיק התערבות בו שכן הוא תואם את מדיניות הענישה בעבירות מסוג זה.
(בפני השופטים: ברקת ש. לוין, גולדברג. עו"ד שביט למערערת עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 5.5.87)
ע.פ. 107/86 - מאיר ברק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל).
המערער שימש קצין בטחון של משרד התקשורת מחוז חיפה והחזיק ברשותו במשך תקופה ניכרת רובה צייד וקלצ'ניקובים ללא היתר כדין.נשק זה בידו כדי שישמור עליו ולא בקשר למלוי תפקידו לדאוג להגנה נאותה על המפעל. המערער הורשע בעבירה של החזקת נשק שלא כדין ונדון לתשלום קנס של 750 ש"ח. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל לאחר שביהמ"ש קבע כי מדובר בעבירה טכנית. ההגנה הכלולה בסעיף 10(א) לחוק כלי היריה אינה יכולה לעמוד למערער שכן מדובר בסעיף זה במתן היתר לאחראי לבטחון במפעל "להחזקת כלי יריה להגנת המפעל... וכן לאימונים הקשורים בהשגת מטרות אלה" והכלים נשוא האישום לא הוחזקו ע"י המערער לאף אחת מהמטרות אלה. על כן בדין הורשע בעבירה לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין. עם זאת ניתן להתייחס לעבירה זו, בנסיבות המקרה, כאל עבירה טכנית בלבד. כדי לתת ביטוי לעובדה שמדובר בעבירה טכנית באופיה הוחלט להקטין את הקנס מסכום של 750 ש"ח לסכום של 100 ש"ח בלבד. חיובו של המערער לחתום על התחייבות להמנע בעתיד מעבירות דומות בוטל.
ן (בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - השופט בך. עו"ד י. דונר למערער, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 10.5.87).
ע.א. 730/86 - אריאנה בנימין, קטינה נגד שלום בנימין
*סמכות בתביעת מזונות (הערעור נתקבל).
בחודש ספטמבר 1975 נערך בין הורי המערערת הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין ע"י ביה"ד הרבני. בהסכם נקבעו גם מזונותיה של הקטינה. לאחר מכן הגישה המערערת תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש פסק שאין לו סמכות. ביהמ"ש ציין כי אמנם הסכם בין הורים אינו מחייב ואינו יכול לחייב את הילד, ואילו היה כאן רק ההסכם היה מחליט שאין בו כדי לחייב את התובעת, ברם, בינתיים, בחודש ספטמבר 1984 הגיש האב לביה"ד הרבני תביעה להקטנת המזונות ואילו האם הגישה תביעה להגדלת מזונות. הן התביעה להקטנת המזונות והן התביעה להגדלת המזונות שתיהן נגעו לשעור המזונות של הבת. ביהמ"ש המחוזי ציין כי שני ההורים הינם האופוטרופסים הטבעיים של בתם ובכך ששניהם פנו לביה"ד הרבני, כאפוטרופסים טבעיים של הבת, הסכימו שמזונות הבת יקבעו ע"י בית הדין הרבני. לפיכך קבע שאין לו סמכות לדון בנושא. הערעור נתקבל.
אין מדובר כאן בנושא המצוי בסמכות ייחודית של ביה"ד הרבני. מקובל, כי כאשר ניתן פסק דין בתביעת מזונות בבית דין רבני נחסמת בכך הדרך להגשת תביעה נוספת באותו ענין בביהמ"ש המחוזי. במה דברים אמורים - בתביעה שהוגשה ע"י אותו בעל דין שדרכו לערכאה שיפוטית אחרת מבקשים לחסום. התדיינות בין הורים אינה מונעת התדיינות המוגשת מטעם קטין, התובע מזונותיו מן ההורה. תביעת מזונות של האם לכלכל את הבת, היינו להחזיר לאם את יציאותיה, אינה חוסמת דרכה של הבת לתבוע במישרין את מזונותיה בביהמ"ש המחוזי ותביעת האם בביה"ד הרבני בשמה היא, ולא בשם הבת, אינה בגדר דיון קודם המונע פנייה לביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בענין והתיק הוחזר אליו לדיון.
בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. יעקובי למערערת, עו"ד מ. אהרוני למשיב. 13.5.87).
ע.א. 513/85 - אגודת שוחרי המרכז הגריאטרי (מלב"ן) נגד האפוטרופוס הכללי
*קיום צוואה (הערעור נתקבל).
השאלה שהתעוררה בביהמ"ש המחוזי היתה אם יש להכיר בצוואתה על ערש דווי של המנוחה גרטרוד קלמן כצוואת שכיב מרע לפי האמור בסעיף 23 לחוק הירושה. לפי הראיות שהיו בפני ביהמ"ש היתה המנוחה בגדר "שכיב מרע" במועד הרלוונטי, היינו כאשר הביעה בפני עו"ד קנפ מת"א את משאלתה בענין רכושה לאחר מותה. הפרקליט הוזמן למנוחה ע"י גיסתה. זו סיפרה לו כי המנוחה היא גלמודה, כי היא, הגיסה, אינה רוצה דבר מרכוש המנוחה, וכי המנוחה ביקשה ממנה להזמין אליה פרקליט. הלה התקשר למנוחה פעמיים טלפונית למרכז הגריאטרי בפרדס חנה ולאחר מכן התקשרה המנוחה אליו ואמרה לו כי היא רוצה להוריש את רכושה למרכז הגריאטרי בהתחשב בטיפול הטוב שהיא זוכה לו במרכז. לאחר שבוע הוזמן למרכז עפ"י בקשת המנוחה ואז היתה במצב קשה אך בהכרה מלאה. לפיכך החליט לערוך לה צוואת שכיב מרע בנוכחות עדים, ערך פרוטוקול מדברי המנוחה והחתים את העדים ואח"כ הפקיד את הפרוטוקול בביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי סירב להכיר בצוואה הנ"ל כבצוואת "שכיב מרע" והערעור נתקבל.
דברי המצווה נרשמו בזכרון הדברים, נחתמו בידי שני עדים והופקדו כנדרש. כוונתה של המנוחה להוריש רכושה למערערת התגבש במשך זמן ממושך לפני פטירתה ומה שהביעה בפגישה האחרונה כ"צוואת שכיב מרע" ביטא את מה שהחליטה במועד מוקדם. לפיכך אין כל ספק בדבר גמירת הדעת של המנוחה להוריש את נכסיה כפי שציוותה כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר סורקיס למערערת, עו"ד קליבץ למשיב. 20.5.87).
בג"צ 81/87 - לסר ערן נגד עירית ראשון לציון
*פסיקת הוצאות בעתירה(בקשה לביטול עתירה ולפסיקת הוצאות - הבקשה נתקבלה).
ביום 5.2.87 יצא מלפני בג"צ צו על תנאי נגד המשיבה שהורה לה להשיב בתוך 30 יום על עתירתו של העותר. תצהיר תשובה לא הוגש והתיק נקבע לדיון בבקשתו של העותר למתן צו החלטי ליום 1.6.87. כשבוע לפני כן הודיע ב"כ העותר לבג"צ כי ביום 15.5.87 קיבל העותר את הסעד שביקש בעתירה וביקש למחוק את העתירה ולפסוק לה הוצאות. ב"כ המשיב הודיע לביהמ"ש כי לאחר שהמליץ בפני המשיבה להעתר לעתירה הסכימה זו להעניק לעותר את הסעד שביקש, אולם מאחר ולא התקיים דיון משפטי אין לפסוק לעותר הוצאות. הבקשה לפסיקת הוצאות נתקבלה. המשיבה הסכימה לתת לעותר את סעדו רק לאחר הגשת העתירה ורק לאחר שהתיק נקבע להוצאת צו החלטי. נכון אמנם שטרם התקיים דיון משפטי לגופו של ענין, דבר שחסך מב"כ העותר את הצורך להכין את התיק לטיעון, אך עבור הגשת העתירה מגיע לעותר שיוחזרו לו הוצאותיו. לפיכך חוייבה המשיבה לשלם לעותר סכום של 400 ש"ח הוצאות משפט.
(בפני: סגן הרשם גילון 26.5.87).
ב.ש. 1072/86 - זכריה עורקבי נגד יצחק יוסף עואד ואח'
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בבימ"שהשלום התנהלה תביעה לסילוק יד שהגישו המשיבים נגד המבקש ובמהלך הדיונים ניתן צו לגילוי מסמכים. המבקש חתם על תצהיר לגילוי מסמכים אך בדיון הודיע כי התצהיר נלקח ממנו שלא ברצונו, הוא התכחש לו ופיטר את עורך דינו. משלא קיים המבקש אחר הוראות הצו בדבר גילוי מסמכים נמחק כתב ההגנה וניתן פס"ד לטובת המשיבים. על פס"ד זה הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש המחוזי ובדיון לא היה מיוצג ע"י עו"ד. במהלך הדיון בערעור ניסו השופטים, לפנים משורת הדין, לשכנע את המבקש להסכים ליתן תצהיר לגילוי מסמכים אך המערער עמד בסירובו. לפיכך נדחה הערעור ביום 27.11.86. המועד האחרון להגשת בקשת רשות לערער על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי היה 27.12.86 וביום 30.12.86 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. בבקשה זו ובתצהיר התומך בה טוען המבקש שלא היה מיוצג, אינו יודע קרוא וכתוב ואינו מתמצא בהליכי ביהמ"ש וכן כי סבר שעומדים לרשותו 45 ימים להגשת בקשת רשות ערעור. עוד מסתבר שרק לאחרונה קיבל המבקש שחרור מעוה"ד שייצג אותו בבימ"ש השלום ועתה הוא מוכן ליתן תצהיר לגילוי מסמכים ואף צירף תצהיר זה לבקשה להארכת המועד. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
מן התצהיר התומך בבקשה עולה שהוא נחתם ביום 24.12.86, היינו בתוך המועד הקבוע להגשת הערעור ולא ניתן כל הסבר מדוע הבקשה הוגשה לאחר חלוף המועד. במהלך הדיון טען המבקש שהיה זקוק לאישור כלשהו מביהמ"ש המחוזי אך הדברים לא נזכרו בבקשה ולא בתצהיר וחרגו ממסגרת הדיון וכן הדברים היו מבולבלים. התנהגותו של המבקש מתמיהה, הוא לא שעה לעצות עורכי דינו ופיטר אותם, לא שעה לנסיונות ביהמ"ש המחוזי לסייע בידו וכיום נמלך בדעתו אך הוא אחר את המועד ואין בידו להצביע על כל טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד. העובדה שלא היה מיוצג בדין אינה מהווה נימוק להארכת המועד. גם אם סבר בטעות שפרק הזמן להגשת בקשת רשות ערעור היא 45 ימים, הרי ראשית - נסיבות הטעות לא פורטו ולא הובהרו, ושנית - טעות שכזו אינה מהווה כשלעצמה טעם מיוחד המצדיק את האחור. לפיכך, הוחלט לדחות את הבקשה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד מנחם גרון למבקש, עו"ד ראובני למשיבים. 27.5.87).
בג"צ 369/87 - אדוארד רוזנצויג נגד ביה"ד הרבני הגדול לערעורים ואח'
*פס"ד בי"ד רבני בענין גירושין (העתירה נדחתה).
ביה"ד האיזורי בחיפה נתן פס"ד ברוב דעות, במחלוקת שבין העותר לאשתו, כי על הצדדים להפרד בגט אך מכל מקום "אין מקום לחייב את הבעל בגט". דעת המיעוט היתה ש"יש לחייב את הבעל לגרש את אשתו לאלתר, ואם יסרב יש לדון בדרך כפיה ההולמת מקרה זה". על פסה"ד הוגשו ערעורים לביה"ד הגדול וביה"ד נתן פס"ד בו נאמר "אחרי שמיעת הערעורים והעיון בחומר שבתיקים... אנו מוצאים שאין כל מקום לחייב את האשה בשלום בית... וערעורו של הבעל יש לדחות מיסודו. יתר על כן... לדעתנו יש לחייב את הבעל במתן גט לאשתו... אשר לערעורה של האשה... עליה להפנות בקשה לכבוד ביה"ד האזורי, בהתאם לדעת המיעוט כנ"ל...". בעתירה קובל העותר על ההחלטה הבלתי מנומקת, לדעתו, שניתנה בביה"ד הרבני הגדול והוא עותר לבטל את פסק דינו. הוא סומך טענותיו בין השאר על הילכת בג"צ שבה מתח ביהמ"ש ביקורת על החלטה "אילמת" של בי"ד הרבני. העתירה נדחתה.
אילו היה ברור שמדובר כאן בהחלטה "אילמת" היה בג"צ נוטה ליתן לעורר צו על תנאי, על מנת ששאלת היקף התערבותו בכגון דא תתברר במלואה. דא עקא שבמקרה דנן ניתנו בביה"ד האזורי שלשה פסקי דין מנומקים שהקיפו את המערכת העובדתית והמשפטית שבין בני הזוג ביריעה רחבה של קביעות ושיקולים. יתכן שמוטב היה שביה"ד הגדול היה מאריך קצת יותר כדי להסביר מדוע הוא מבכר את דעת המיעוט על דעת הרוב, אך למקרא פסק דינו ברור שהוא עיין בכל החומר שהיה לפניו ובחר לאמץ את עמדת המיעוט המנומקת על תשתיתה העובדתית. בהתחשב בנסיבות אלה אין לומר שהמקרה הנוכחי מתאים להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, וינוגרד. עו"ד יוסף בן מנשה לעותר. 27.5.87).
בג"צ 107/87 - באזם אברהים חסונה ואח' נגד חברת החשמל לישראל ואח'
*העברת קו מתח ע"י חברת החשמל במקרקעי העותרים (העתירה נדחתה).
העותרים מלינים על קו מתח עליון שמבקשות חברת החשמל ורשויות צה"ל להעביר מעל אדמותיהם. עתירתם נדחתה. אכן, כל העברת חוטי חשמל מעל אדמה יש בה פגיעה מסויימת בבעלי אותה אדמה, אך בכך בלבד אין כדי למנוע ביצוע העבודה, שהיא חיונית לציבור התושבים של העיר חברת. אשר לטענה כי ההחלטה נגועה בחוסר סבירות - בג"צ עיין בשתי התכניות שהוגשו לפניו, התוואי שהוחלט עליו והתוואי החילופי שהעותרים מציעים, ונחה דעתו של בג"צ שהחלטת חברת החשמל אינה נגועה בחוסר סבירות. עניין לנו במספר דרכי פעולה חוקיות אשר לכל אחת מהן מעלות וחסרונות. משנתקבלה בענין זה החלטה ע"י הגוף המוסמך והמומחה לא יתערב בג"צ בענין.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עו"ד נעמנה אבו חוסין לעותרים, עוה"ד ב. גרוס וי. בך למשיבה. 25.5.87).
בש"א 5/87 ואח' - דיור ב.פ. בע"מ ואח' נגד בת שבע דמביץ ואח' *החלפת מקום דיון
(בקשה להחלפת מקום הדיון מת"א לירושלים - הבקשה נדחתה).
תביעת המשיבים הוגשה בתל אביב מקום בו נמצאים משרדיהן הראשיים של המבקשות. דירות המשיבים הן אמנם בשכונת רמות בירושלים אך הם שבחרו בתל- אביב כמקום ההתדיינות, ובקשתם היא כי ביהמ"ש לא ישנה את מקום הדיון מאחר והעדים המומחים שהם מתכוונים להביא, מושבם בתל- אביב וזימונם לירושלים תהיה כרוכה בקשיים כספיים לא מועטים מבחינת המשיבים. לאור מאזן הנוחות המתואר ולאור נטייתו של ביהמ"ש העליון שלא להעביר התדיינות מבימ"ש למשנהו, ביחוד בנסיבות כמתואר לעיל, הוחלט לדחות את הבקשות של המבקשות להעביר את הדיון לירושלים.
(בפני: הנשיא שמגר. 28.5.87).