ע.א. 88+99/83 - ב. קידרון נגד פקיד שומה גוש דן
*שומת מס הכנסה לפי מיטב השפיטה ליהלומן שלא ניהל ספרים(הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערער עוסק בתיווך יהלומים מאז שנת 1970 וכמו מרבית העוסקים בענף לא ניהל ספרים עד לשנות המס הנדונות שהן 1975, 1976 ו- 1977. לשנים אלה הגיש הצהרות על הכנסותיו בסך 28,000 ל"י לשנת 1975, 47,000 ל"י לשנת 1976 ו-74,000 ל"י לשנת 1977. המשיב לא קיבל את הצהרות המערער בנימוק שהכנסות המערער נפלו בהרבה מהכנסות נישומים אחרים במקצוע תיווך יהלומים; רמת החיים שניהל המערער לא התיישבה עם רמת ההכנסה שעליה הצהיר; ההצהרות היו סתמיות, "שאין מאחוריהן ולא כלום". המשיב ערך למערער שומה לפי מיטב השפיטה לשנת 1975 - 120,000 ל"י לשנת 1976 - 180,000 ל"י ולשנת 1977 - 300,000 ל"י. המשיב ביסס את שומתו, לפי האמור בנימוקי השומה, "בהתאם לידע והנסיון בתיקים אחרים באותו ענף". למעשה חושבה השומה על פי תחשיב להכנסת מינימום שקבע המשיב למתווכים בענף היהלומים לשנים 1977-1975 בהסכמה עם נציגי הענף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אמנם יש להחיל על המערער את הדינים החלים על נישום שאינו מנהל ספרים, בסברו כי היהלומנים היו חייבים מאז ומעולם בניהול ספרים, אך מאידך דחה את השומה שנעשתה עפ"י התחשיב. ביהמ"ש סבר כי התחשיב הקובע שעור מס אחיד לכל הענף הופך את מס ההכנסה למס גולגולת ולכן לא ניתן לקבל שומה שנעשתה על פיו. כן לא קיבל ביהמ"ש את הצהרות המערער והורה להחזיר את השומה למשיב על מנת שיחשבה מחדש עפ"י בדיקת רמת החיים והוצאות שהוציא המערער בשנות המס הנדונות. שני הצדדים מערערים על קביעתו של ביהמ"ש המחוזי. המערער טוען נגד אי קבלת הצהרותיו ואילו המשיב מבקש כי השומה שהוציא תקויים. ערעורו של המערער נדחה וערעורו של המשיב נתקבל. ב. הצדדים התייחסו לשאלה אם היתה מוטלת על יהלומנים חובת ניהול ספרים בשנות המס הרלבנטיות. פקיד השומה קבע בנימוקי שומתו כי המערער חייב היה לנהל ספרי חשבונות בהתאם להוראות שלטונות מס הכנסה. בחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה הובהר כי היהלומנים חוייבו בניהול ספרים כבר בשנת 1975 ועוד לפני כן לפיההוראות הרגילות. בפועל נמנעו רשויות המס לאכוף חובה זו עד 1 בינואר 1981. צעד זה נבע מנסיבות מיוחדות הקשורות לענף היהלומנים במדינת ישראל. ההוראה שלא לאכוף את ניהול הספרים היתה הוראה מינהלית פנימית של רשויות המס. השאלה היא מה דינה של נורמה מעין זו שבגדר הוראה לפנים משורת הדין ואם היא ניתנת לאכיפה בביהמ"ש. הדעה הרווחת היא שאין לראות בהוראה לפנים משורת הדין בסיס לזכות שפיטה. אין להסתמך בביהמ"ש על הוראה הנמנית על הסוג הנ"ל שכן מדובר בהוראה שבאה ליתן גושפנקה למנהג פסול ובלתי חוקי. אין הרשויות רשאיות למחול לאזרח על חובה חוקית בדרך של הוראה "לפנים משורת הדין" ועל כל פנים בתי המשפט לא יאכפו הוראה כזו.
ג. המערער טען לחילופין כי עומדת לו דוקטרינת ההשתק ביחס לתוצאות הנובעות מאי ניהול הספרים בכל הענף בנסיבות ששררו בענף בהסכמת האוצר, וזאת הן בקשר לנטל הראיה והן בקשר לשיעורי המס לפי סעיפים 121(ב) ו- 151ב, לפקודה. טענת השתק זו היא למעשה אחת הדרכים להתגבר בעקיפין על ההלכה בדבר אי שפיטות הוראה לפנים משורת הדין, אך ביהמ"ש העליון כבר שלל את טענת ההשתק ביחסים שבין האזרח והרשות המינהלית במידה שמדובר ביחסים שלטוניים, להבדיל מהבטחות חוזיות או מעין חוזיות שהרשות נתנה לאזרח במילוי תפקידיה. אמנם קשה להשלים עם הכלל שאזרח הסומך בתום לב על הבטחת הרשות יוותר ללא אפשרות לקבל סעד מביהמ"ש, על כן הוכרו מספר חריגים בהם אין להפעיל את הכלל, אך בתחום המיוחד של הוראות לפנים משורת הדין בקשר למסים נקבע שאין מקום להחיל את החריג. המסקנה היא כי היתה מוטלת על המערער חובת ניהול ספרים וכתוצאה מכך שלא ניהל ספרים
אינו זכאי לשעור המס המופחת בסעיף 121(ב) לפקודה; עפ"י הוראות סעיף 145 לפקודה רשאי פקיד שומה לקבוע את סכום הכנסתו החייבת של נישום כזה ולשום אותו עפ"י מיטב השפיטה; במידה והשומה נראית לנישום מופרזת עליו נטל הראיה להוכיח זאת עפ"י סעיף 155 לפקודה.
ד. השאלה האחרת שנותרת לדיון היא אם צדק המשיב כשהסתמך על התחשיב כדי להוציא את השומה הנדונה ולענין זה יש לקבל את ערעורו של המשיב. התחשיב הוא אמצעי חלופי שהשימוש בו נדרש כתוצאה מהעדרם של חשבונות מסודרים. אמצעי זה בנוי על אומדנות וצופה את המצוי והממוצע. בהכרח יהיה מי שימצא עצמו מקופח על ידי התחשיב, אך לזה אין להלין אלא על עצמו שלא ניהל ספרים כחוק. המערער תוקף את דרך חישוב הכנסת המינימום בטענה כי זה חישוב ממוצע הלא חישוב מינימום. ברם לפי ההבהרות עשיתנו מטעם המשיב המסקנה היא שהחישוב שבתחשיב הוא אכן חישוב מינימום. אין לאמר כי השומה של המערער המבוססת על התחשיב מופרכת מעיקרה גם בשל הנימוקים הבאים: המערער לא הוכיח כי הנתונים העובדתיים שעליהם התבסס התחשיב יסודם בטעות; אמנם מדובר בניחוש ובהשערה אך אלו נעשו על ידי פקיד שומה המוחזק כבקי בתחום זה; הכנסת המינימום שנקבעה בתחשיב נקבעה בעקבות מו"מ עם נציגי היהלומנים ועל יסוד הסכמתם ו-%97 מהנישומים קיבלו את השומה ללא עוררין; המערער לא הוכיח כי במקרהו המיוחד יש מקום לסטיה מן התחשיב ופנייתו לועדת חריגים בהתאם להנחיה של המחלקה הכלכלית של משרד האוצר נדחתה.
ה. אין לקבל את גישתו של ביהמ"ש המחוזי לענין הסתמכות על התחשיב. התחשיב הוא אמצעי לגיטימי וצודק לאותם המקרים שהנישום לא מסר לפקיד שומה נתונים לצורך קביעת השומה וכמו כן כאשר מוציא פקיד השומה שומה עפ"י מיטב השפיטה את ביהמ"ש משים שיקול דעתו במקום שיקול הדעת של פקיד השומה. אמנם השופט לא קבע ממצאים במקום פקיד השומה אך גם פסילת השומה והחזרתה למשיב עם הוראות לא היתה במקומה. אכן במקרים מסויימים יכולה רמת החיים וההוצאות של נישום לשמש בסיס לעריכת שומה, אך במקרה דנן לא ניתנו על ידי הנישום נתונים גם לנושאים אלו על כן השימוש בתחשיב על ידי המשיב היה נכון.
ו. עוד מבקש המערער שביהמ"ש יתערב בקביעת הריבית והפרשי ההצמדה על סכומי המס השנויים במחלוקת. המחוקק ייחד לנציב מס הכנסה את הסמכות בעניין הפחתת שיעור הריבית והפרשי ההצמדה וביהמ"ש מוסמך להתערב בענין זה רק לגבי התקופה שמיום הגשת הערעור העד למתן פסק הדין. מכל מקום, הפרשי הצמדה וריבית מחושבים החל מתום שנת המס ללא קשר ותלות בשאלה מתי ובאיזה מועד נקבעה השומה ומה היתה הסיבה לפיגור בתשלום, שהרי ריבית אינה קנס ואינה עונש אלא תשלום המתחייב עקב השארתו של הכסף בידי הצד החייב בתשלום, העקב היעדרו מקופתו של מי שזכאי לתשלום.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד א. קינדרמןלמערער, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 10.12.87).
ע.א. 149/86 - כהן ציונה נגד יצחק מזרחי ואח'
*הצגת שאלות הבהרה למומחה רפואי (הערעור נדחה).
א. המערערת נפגעה בתאונת דרכים והגישה תובענה, בשנת 1976, נגד המשיבים. הוסכם בין הצדדים כי ימונה מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, כי הצדדים לא יחקרו את המומחה על חוות הדעת שיגיש ובמידת הדרוש יציגו לו שאלות הבהרה בכתב. המומחה נתן את חוות דעתו וב"כ המערערת ביקש להגיש למומחה שאלות הבהרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ולאחר מכן נדחתה גם תביעת המערערת. על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ערערה המערערת בשעתו לביהמ"ש העליון כשערעורה נסב בין היתר
על כך שנדחתה בקשתה להגיש למומחה שאלות הבהרה. ביהמ"ש העליון החזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שתוגשנה שאלות ההבהרה ולמטרה מצומצמת זו ביטל את פסק הדין. משחזר התיק לביהמ"ש המחוזי ביקש ב"כ המערערת להגיש למומחה רשימה של שאלות הבהרה השונות מאלה שביקש להגישן לראשונה. בקשתו זו של ב"כ המערערת נדחתה וכן נדחתה בקשתו להגיש חוות דעת שנתן אותו מומחה למערערת, אחרי שהציגה עצמה בשם אחר, ובחוות דעת זו העריך את נכותה הנאורולוגית בשעור %15. לאחר שנשלחו שאלות ההבהרה המקוריות נתן ביהמ"ש פסק דין שהשאיר על כנו את פסק הדין הראשון. הערעור נדחה.
ב. ערעורה הקודם של המערערת נסב על מסמך שכונה "שאלות הבהרה למומחה הרפואי" ובו פרט ב"כ המערערת שבע שאלות. באשר לשאלות אלה נקבע שיש להתיר את הגשתן למומחה, ועל אלה היה המומחה צריך להשיב לאחר שהוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי. צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע שאין להגיש שאלות הבהרה חדשות ורק אם תשובות המומחה לשאלות שהוגשו לו יצדיקו זאת ייפתח הדיון מחדש. משקבע ביהמ"ש כי השאלות לא הצדיקו פתיחת הדיון מחדש הרי שאין לקבל את הטענה נגד אי התרת הגשת שאלות הבהרה אחרות.
ג. צדק ביהמ"ש גם כשלא התיר למערערת להגיש את חוות הדעת השניה של המומחה. נימוק אחד המצדיק החלטה זו הוא הנימוק הדיוני, היינו כי מסגרת הדיון לכשיוחזר התיק נקבעה ע"י ביהמ"ש העליון בפסק דינו והוא מצטמצם בענין שאלות ההבהרה בלבד. טעם אחר הוא טעם ענייני, שכן המערערת פנתה למומחה בשם בדוי וסיפרה לו סיפור שונה מהסיפור שסיפרה לו בעבר ומהעובדות שהוכחו בביהמ"ש. אין לקבל גם טענות אחרות של המערערת בשאלות אם צריך היה לפתוח את הדיון מחדש בעקבות תשובותיו של המומחה וכן לענין חקירת המומחה, כמו שאין לקבל את הטענה כי השופט צריך היה לפסול עצמו מלדון בתביעה כשהוחזר אליו התיק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. המערערת לעצמה, עוה"ד צבי רפפורט וב. זייגר למשיבים. 9.12.87).
בג"צ 31/87 - עכרמה סלים שראב נגד ראש המינהל האזרחי לרצועת עזה ואח'
*איחוד משפחות" של תושב רצועת עזה (העתירה נדחתה).
העותר הוא יליד תושב חבל עזה. ב- 1984 נשא אשה, ילידת האזור, הגרה עם משפחתה בכווית והנושאת תעודת מסע מצרית. סמוך לאחר הנשואין פנה העותר בבקשה ל"איחוד משפחות" עם אשתו אך בקשתו נדחתה. אשת העותר יצאה ונכנסה לאזור מספר פעמים מכח רשיונות ביקור שהוצאו לה וביוני 1986 הגיעה לביקור לתשעים יום. במהלך הביקור הגיש העותר מחדש בקשה לאיחוד משפחות וכן ביקש הארכת תוקף רשיון הביקור. בקשתו נדחתה ולאחר פנייה לבג"צ וביטול העתירה בהסכמה פנה העותר מחדש בבקשה לאיחוד משפחות כשלבקשתו צורפו שתי תעודות רפואיות. מהתעודות עולה כי אשת העותר נמצאת בחודש השלישי להריונה, כי היא סובלת מדימום שיש עמו חשש להפלה וכי מומלץ שתמנע מנסיעה עד לאחר הלידה. בינתיים ילדה אשת העותר והנימוק הרפואי שוב אינו קיים. העתירה החדשה נדחתה.
מדובר באחד ממקרים רבים למדי שבהם מתעוררת בעיה של איחוד משפחות, כאשר אחד מבני הזוג הוא תושב האזור. גישתו של בג"צ הינה כי אין הוא מתערב במדיניות המשיבים, לפיה העובדה לבדה שתושב האזור מתחתן עם מי שאינו תושב האזור, אינה מספיקה כנימוק הומניטרי להענקת היתר לבן הזוג הזוג להכנס לאזור. לשם התערבות בג"צ בסרוב להעניק היתר דרושות נסיבות הומנטיריות יוצאות דופן, שבכוחן להפוך את החלטת הרשויות שלא לאפשר איחוד משפחות לבלתי סבירה ושרירותית. נסיבות כאלה אינן מצויות כאן.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג, החלטה - השופט ברק. עוה"ד ש. בן יעקב וא. בן יעקב לעותר,עו"ד גב' נ. בן אור למשיבים. 29.12.87).
בג"צ 648/87 - עפיף סאלח קאסם נגד הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים
*ביטול רשיון להפצת עתון (העתירה נדחתה).
העותר פרסם שבועת בשם "אל ג'מאהיר" ורשיון הפצת העתון בוטל ע"י הממונה על המחוז מכוח סמכותו לפי תקנה 94 לתקנות ההגנה ושעת חירום). כפי שהוסבר לעותר בוטל הרשיון באשר השבועון מתפרסם במימונו ובהכוונתו של הארגון הטרוריסטי החזית העממית לשחרור פלשתין של ג'ורג' חבש. עתירת העותר נדחתה. העותר טען כי אין השבועון מתפרסם במימונו של הארגון הטרוריסטי, אך מתוך עיון בחומר שהוצג בפני בג"צ עולה כי קיימות ראיות מהימנות ומשכנעות לכך שהטענה העובדתית הנ"ל באמת יסודה. העותר טען כי אין במקרה כגון זה יסוד חוקי לפעולה לפי תקנה 94. לדבריו יכול הצנזור, אם בכלל, לאסור את אשר מותר לו לאסור לפי תקנות 101-86 לתקנות ההגנה הנ"ל והממונה על המחוז אינו מוסמך לפעול לפי תקנה 94 במקרים בהם יש טענה של קשר עם ארגון כנ"ל. אין ממש בטענה זה סמכויות הממונה לפי תקנה 94 הן כלליות ובכך אפשרות יישומן הרחבה. קיומה של צנזורה לגבי תוכן הפרסומים אינו שולל כוחו של הממונה. זאת ועוד, כאשר מדובר בקשר עם ארגון טרור ולא בבדיקה מראש על התוכן, אין גם מעמד כלשהו לצנזור. סיכומו של דבר, אין ללמוד מקיומה של תקנה אחת על הגבלת פרשנותה של האחרת, כי מדובר בשתי רשויות להן הוענקו סמכויות לפי החקיקה המנדטורית הנ"ל. אשר לטעם הענייני לביטול הרשיון - הובאו כאמור ראיות התומכות בתיזה שהועלתה על ידי המשיב וכנסיבות כאלה אין הצדקה לכך שבג"צ יתערב כדי לאפשר הוצאתו לאור של שבועון כמתואר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. קוהלי וע. מנסור לעותר, עו"ד מנחם מזוז למשיב. 31.12.87).
בג"צ 747/87 - קרן הופר ואח' נגד שר המשפטים ואח'
*בקשה לקבלת מענק לצורך הגשת תביעה ייצוגית נגד הבנקים (העתירה נדחתה).
העותרים ביקשו מספר סעדים נגד המשיבים, שר המשפטים, היועץ המשפטי, המפקח על הבנקים, ארבעת הבנקים הגדולים ואח'. נגד שר המשפטים מבוקש בעתירה כי ימליץ בפני ועדת השרים לקביעת יעודם של עזבונות לטובת המדינה להעניק לעותרת הלוואה עומדת או מענק בגובה של כ- 3,650,000 שקל לצורך תשלום אגרות הנדרשות ממנה בקשר לתביעה כספית ייצוגית שהעותרת הגישה נגד מספר בנקים. ועדת השרים דחתה דרישת העותרת בציינה כי בגלל חוסר משאבים לא אושרה ההקצבה. במצב זה אין בג"צ יכול להתערב. אין בידי ועדת השרים ליצור יש מאין. יתר על כן, כאשר המשאבים המיועדים לסעד משפטי מצומצמים לאחוזים מסויימים, על העדת השרים לשקול את הצרכים הכוללים באותו פריט הוצאה והקצאת הסכום המבוקש על ידי העותרים, שהוא גדול מאוד, ימנע מנזקקים רבים ליהנות מאותה קרן אשר תאוכל על ידי הקצבה אחת גדולה של תביעה יצוגית שאינה בהכרח של נזקקים.
עתירה אחרת מכוונת נגד היועץ המשפטי לממשלה כי ישתמש בסמכותו לפי סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) ויתייצב בתביעה ייצוגית שהוגשה על ידי העותרת ביחד עם אחרים בביהמ"ש המחוזי בירושלים. היועץ המשפטי סירב להצטרף כצד בתיק האמור, בהדגישו כי אם יראה צורך להביא את הנושא להכרעה לפני הערכאות יעשה זאת בדרך ובמועד שיבחר. רק לעתים נדירות יתערב בג"צ בשיקול דעתו של היועץ המשפטי בעניין הצטרפות כצד לדיונים אשר נפתחו על ידי צדדים שונים. עניינו הציבורי של היועץ המשפטי לקחת חלק בהליכים משפטיים שנפתחים על ידי מאן דהוא, לא בהכרח זהים עם האינטרס של אותם תובעים או נתבעים, ועצם פתיחת הליך כזה לא בהכרח מחייב או מצדיק הצטרפותו של היועץ המשפטי. גם עתירות אחרות נגד המפקח על הבנקים ונגד שר המשפטים נדחו.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ד. הופר לעותרים. 29.11.87).
ע.פ. 87/87 - מאיר כליפה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממשמורת חוקית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער, יליד 1963, היה במאסר והובא להסתכלות בבית חולים לחולי נפש. הוא דאג שיוברח לשם נשק עבורו ותוך כדי שימוש בנשק ברח ממשמורת חוקית. הוא הורשע בעבירות של בריחה ממשמורת חוקית, גרימת חבלה בכוונה מחמירה, החזקת נשק, התפרצות וגניבה והחזקת 0,2 גרם הרואין. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל וכן הפעיל שנה וחצי מאסר על תנאי במצטבר. ביהמ"ש קבע כי המערער ירצה עונש זה לאחר שיסיים ריצוי מאסר אחר של ארבע שנים שהושת עליו בגין מעשים אחרים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
מדובר בעבירות חמורות ואילו היה הענין מסתיים בעונש של חמש שנים מאסר והפעלת מאסר על תנאי של שנה וחצי לא היה לערעור בסיס כלשהו. ברם, בהתחשב בכך שהמערער מרצה עונש של ארבע שנים מאסר הרי יצטרך לשאת במאסר תקופה מצטברת של 10 שנים וחצי ועונש זה חמור למרות שלא נמצאו נקודות אור בתסקיר שירות המבחן. לפיכך הוחלט, ולו אך כדי לעודד את המערער, לחפוף שנתיים מתוך המאסר החדש עם המאסר הקיים שהמערער מרצה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מקסים אטיאס למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 87. 29.11).
ע.פ. 71/87 - אהרון שוורצמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער קשר קשר עם שתי נשים לפרוץ לדירה בתל אביב ולבצע שוד. בעזרת אחת הקושרות, אשר הכירה אישית את בעלת הדירה, הצליחו העבריינים לחדור לדירה כשהמערער נושא אקדח. השלושה דרשו מבעלת הדירה באיומים למסור להם תכשיטים אך המתלוננת ברחה למרפסת וקראה לעזרה ואז נמלט המערער מן הדירה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור על חומרת העונש נדחה. טענת המערער היא כי העונש חמור יתר על המידה, במיוחד בהתחשב בעובדה שבעת ביצוע העבירה היה מכור לסמים ונגמל כעת משימוש בסמים. ברם, ישנה חומרה מירבית הן במהות העבירות שבהן נמצא המערער אשם והן בנסיבות ביצוען. לכך יש להוסיף שלמערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות בגין התפרצויות וגניבות ורשימה זו כוללת אף הרשעה בשוד מזויין. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בך, חלימה, וינוגרד. עו"ד דינרי למערער, עו"ד גב' בן אור למשיבה. 87. 26.11).
ע.פ. 481/87 - חמדה זיאד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
למערער ואחיו היה דין ודברים עם המתלונן בענין כספי וכשהלה ניסה להסתלק רדפו אחריו השניים, השיגוהו ותקפו אותו, והמתלונן נחתך בחלקי גופו השונים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען בין היתר כי הפציעה לא היתה חמורה ואולם אין להקל במהות הפציעות כאשר מדובר בחתכים באורך של 10 עד 15 ס"מ. ביהמ"ש המחוזי כבר ציין כל הגורמים לקולא אך מצא כי כאשר מדובר בעשיית שימוש בסכין כדי לחסל חשבונות יש לגזור עונש משמעותי על מי שכך מחסל חשבונותיו עם זולתו. אין לומר כי ביהמ"ש החמיר עם המערער עד כדי הצדקה להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, וינוגרד: עו"ד עמנואל זלצמן למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 9.12.87).
בש"פ 435/87 - סוזי חסן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת, בעלה ונאשם נוסף הואשמו בהחזקת 8.3 גרם הירואין ועשיית עיסקה בסם זה ושימוש בו. הנאשמים נעצרו עד תום ההליכים ועררה של העוררת נדחה. הסניגור טען כי אין ראיות לכאורה בידי התביעה ואולם עיון בתיק התביעה מראה שנמצאות ראיות לכאורה במידה הדרושה בשלב זה של המעצר עד תום ההליכים. מהראיות עולה לכאורה כי המשיבה היתה מעורבת ופעילה הן באשר לזריקת הסם בעת מרדף של המשטרה אחרי הנאשמים והן באשר ללקיחת הסם והחבאתו לאחר מכן, וכן מצוייה הקלטה משיחה של המשיבה עם בא כוחה המאשרת לכאורה את חלקה של העוררת בפרשה. אין בהחלטה זו כדי לקבוע סופית בענין קבילותה של ההקלטה, דבר שייעשה בעת הבירור המשפטי, אך על פני הדברים יש בה משום הוספה למשקל הראיות נגד העוררת. למשיבה שלושה ילדים בגילים 4, 6 ו- 10, וכאמור שני ההורים עצורים עתה עד תום ההליכים. הכלל הוא שגם כאשר יש לעצור נאשם עד תום ההליכים, כפי שהדבר במקרה דנא כאשר מדובר בעבירה חמורה ביותר ובכמות גדולה של סמים המעוררת חשש של עבריינות פלילית מתמשכת המסכנת את שלום הצבור, יש לתת את הדעת על גורל הילדים שאמם ומכל שכן שני הוריהם נתונים במעצר. אולם, התובעת הבהירה כי עפ"י החומר שבתיק עולה שהמשיבה נעדרה מהבית לפרקי זמן ניכרים, ולא זו בלבד אלא קיים חשש רציני שהבת הגדולה יודעת על עסקי הסמים המתקיימים על ידי הוריה, ואלה אינם חסים על נפשה ורוחה של הילדה. הילדים נמצאים בטפולם של קרובי משפחה ובכל הנסיבות יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט אלון. עו"ד בר עוז לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 11.12.87).
בש"פ 449/87 - מדינת ישראל נגד פלוני
*שחרור בערובה (אינוס) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בחמישה אישומים של אינוס ושני אישומים של סחיטה באיומים. ארבע עבירות אינוס בבתו הגדולה, שהיא כיום קרוב לגיל 18, ועבירה אחת בבתו הקטנה שהיא כיום כבת 13. מצויות הודעות של הבנות, כאשר הקטנה נחקרה על ידי חוקרת נוער שהתרשמה מאמיתות דבריה ושל אשת המשיב שהיא אמן של הבנות. בבדיקה רפואית נקבע כי אצל הבת הגדולה נקרע קרום הבתולים, ובאשר לבת הקטנה ממצאי הבדיקה אינם מאשרים ואינם שוללים פגיעה מקומית חד פעמית בעבר. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיב בערבות ובתנאים מגבילים והערר נתקבל.
מצויות ראיות לכאורה במדה הדרושה, בשלב זה, למעצר עד תום ההליכים. הבנות מסרו על אשר אירע להן מיד לאחר מעשה לאמן אך זו כבשה את הדברים מבושה ומחשש מהיא תפגע בעתיד בנותיה. טענת המשיב שאין כאן אלא עלילה של האם נגדו - קשה לקבלה. קשה להעלות על הדעת שאם תעליל עלילה כזאת על בעלה, גם אם היא מסוכסכת עמו, כאשר היא יודעת שבכך היא פוגעת בצורה קשה ביותר בבנותיה. למשיב עבר פלילי עשיר בעבירות סמים, עבירות רכוש, בריחה ממשמורת והוא מרצה עתה מאסר של 36 חודשים ושני שלישים מתקופת מאסרו עומדים להסתיים בחודש פברואר 1988. שתי עבירות שבכתב האישום מייחסות לו איום על הבנות שאם יספרו את אשר עשה להן הוא ירצחן נפש. הבת הקטנה מצוייה עד היום במצב נפשי קשה מאד. בנסיבות האמורות ובגלל אפיו האלים של המשיב קיים חשש של ממש שאם יתהלך חפשי הוא עלול לשבש הליכי משפט על ידי איומים על האם והבנות. במכלול הנסיבות יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים הן מפאת מהות העבירות שמעצם מהותן מעוררות חשש של ממש שימשיך בביצוען והן בגלל החשש של שיבוש הליכי משפט.
(בפני: השופט אלון. עו"ד גב' נורית ישראלי לעוררת, עו"ד יוסף אסמעיל למשיב. 14.12.87).
בש"פ 479/87 - מדינת ישראל נגד אליהו מיכאל
*שחרור בערובה (התפרצות) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בהתפרצות וגניבה כאשר חלק מהרכוש הגנוב נמצא בחזקתו. במהלך החקירה ציווה ביהמ"ש על מעצר המשיב ל- 15 יום והורה כי בתקופה זו יאושפז לבדיקה פסיכיאטרית. בהיותו נתון במשמורת לצרכי הבדיקה ברח המשיב והוא מואשם גם בבריחה ממשמורת חוקית. מלבד זאת מיוחס לו כי איים על עד האמור להעיד נגדו. המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים והדגישה הן את חומרת העבירות המיוחסות לו והן את העובדה שלמשיב הרשעות קודמות בענייני רכוש והעבירות המיוחסות לו כעת בוצעו בתקופה בה הוא נתון לפיקוח שירות המבחן וכי אין למשיב כל מקום מגורים קבוע. ביהמ"ש המחוזי פתח את החלטתו באמרו כי יש ראיה לכאורה לביצוע עבירת הגניבה וההתפרצות והיא החזקה התכופה בחלק מהרכוש הגנוב וכן דבר הבריחה ממשמורת חוקית אינו שנוי במחלוקת ויש ראיות של איום על עד וכי כל אלה מחייבים לכאורה מעצר עד תום ההליכים. אעפ"כ סבר ביהמ"ש כי לפנים משורת הדין יש להורות על שחרור המשיב בערבות באשר בעבירת רכוש אין עוצרים בדרך כלל עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אין לומר שקיים כלל כי בעבירות רכוש לא ייעצר נאשם לעולם עד תום ההליכים. קיימת אמנם נטיה כזאת אך הכל תלוי בנסיבות המקרה. אין דומה נאשם בביצוע עבירת רכוש לראשונה לנאשם אשר עיסוקו בעבירות רכוש מסוג התפרצות וכאשר הרשעותיו הקודמות מלמדות שהוא מהווה סכנה לציבור כי אינו פוסק מלבצע פריצות וגניבות. זהו המקרה כאן. זאת ועוד, הבריחה ממשמורת חוקית מלמדת כי המשיב מנסה להתחמק מהדין ולכך נתווספה העובדה שאין למשיב כתובת שניתן יהיה לאתרו כדי להזמינו להתייצבות לדין. כמו כן איים המשיב על עד כי "יחתוך אותו לחתיכות" ועבירה זאת מתווספת לצידוק שלא לאפשר למשיב להלך חופשי. לפיכך יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' אפרת ברזילי לעוררת, המשיב לעצמו 6.12.87). בש"פ 481/87 - שמשון ארונוביץ נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר לצורך חקירה (בקשה לשחרור ממעצר - הבקשה נתקבלה).
העורר היה עצור להמשך חקירה בחשד של מעשי פריצה והחזקת רכוש החשוד שהושג בפשע ומעצרו נמשך מיום 1.12.87 ועד 3.12.87. אז שוחרר בפקודת בימ"ש השלום ולמחרת נעצר שוב עפ"י החלטת ביהמ"ש המחוזי בעקבות עררה של המדינה. עמדת התביעה היא שהמשך החקירה דרוש כדי להגיע באמצעותו של העורר אל שותף לעבירה וחשיבות המעצר היא למנוע כל מגע בין העורר לבין אותו שותף. ביהמ"ש המחוזי האריך את המעצר עד ליום 10.12.87. העורר חולה לב שעבר לא מכבר נתוח לב פתוח ותנאי מעצר מהוים סכנה עבורו. רופא מחוזי של המשטרה אישר כי יש לשחררו או להעבירו לאשפוז לאלתר וב"כ המדינה ציינה שאפשר להעביר את העורר לבית החולים של שרות בתי הכלא. מאידך ביקש הסניגור לשחרר את העורר בתנאי מעצר בית. בקשת הסניגור נתקבלה.
אם כוונת המעצר או האישפוז בתנאי בית הכלא היא לדובב את העורר כדי שיפליל את שותפו אין הדבר לגיטימי. מאידך, אם הכוונה היא למנוע מגע בינו לבין שותפו יש הצדקה אובייקטיבית למעצר. הבעיה היא מצבו הבריאותי של העורר ובמצב זה אין הצדקה להחזיקו במעצר למען המטרה המבוקשת. ממילא כבר היה משוחרר ליממה ויש אפשרות סבירה שהקשר עם השותף, אם אמנם ישנו כזה, כבר נוצר. מכל מקום מדובר במעצר לימים ספורים נוספים, ובנסיבות המיוחדות מצדיק המצב שחרורו של העורר בתנאים של מעצר בית תוך מניעת קשר עם החוץ, אפילו כרוך הדבר במאמץ מיוחד של המשטרה להבטיח כי תנאי מעצר הבית ישמרו.
(בפני: השופטת נתניהו. עוה"ד ספיר ובן עמי לעורר, עו"ד גב' ברזילי למשיבה. 7.12.87).
בש"פ 488/87 - יצחק ומוריס אזולאי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בנסיון פריצה למקום מגורים והעורר הראשון גם בבריחה ממשמורת חוקית. ביהמ"ש המחוזי דן בבקשת המדינה לעצור את השניים עד תום ההליכים, הרחיב את היריעה בעת הדיון וניתח את הראיות שבידי התביעה ובהחלטתו נתן דעתו למהימנות הראיות וגירסאות העוררים. בעקבות אלה הורה ביהמ"ש על מעצר העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה. צודק הסניגור כי ניתוח הראיות שייך הלכה למעשה לסוף הדיון ולהכרעת הדין ואין להתייחס לממצאים אלה בשלב הנוכחי. לגופו של ענין, העורר נתפס ע"י שוטר בשעות הערב כאשר הוא מטפס למרפסת דירה ובצעקות סימן, כנראה, לעורר השני כי נתפס. השני נתפס על ידי אותו שוטר בקרבת מקום כשהוא מסתתר מאחורי בלונים של גז. השוטר הודיע לשניים כי הם עצורים וניסה להזעיק משטרה בטלפון, אז ניצל העורר הראשון הזדמנות וברח מהמקום. בחיפוש נמצאו במקום מברג וכן כפפות. לגבי העורר הראשון ניתן לומר כי הוא נתפס בכף. גם העורר השני נתפס במקום בנסיבות מחשידות ביותר כאשר על פי דברי השניים הם היו אותו יום יחד במרבית שעות היום. משום כך הראיות לכאורה דן מבוססות. לכך יש להוסיף כי לשני העוררים הרשעות קודמות לעשרות, לרוב בפריצות וגניבות. לחובת העורר גם עבירה של בריחה ממשמורת חוקית וביום המקרה היה בחופשה ממאסר. נגד העורר השני תלויים שלושה מאסרים על תנאי. נוכח מכת המדינה הנובעת מריבוי הפריצות לדירות, אישיותם של העוררים ועברם הפלילי המגוון, צדק ביהמ"ש כאשר הורה על מעצרם עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד שמואל זילברמן לעוררים, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 17.12.87).
ע.א. 235/86 - מרקוס מנדל נגד עזבון המנוח שלום הוכצייט ואח'
*דרך השערוך של יתרת התשלום עבור נכס (הערעור נדחה).
המחלוקת שבין בעלי הדין היא אם חייב מנהל העזבון, המערער, לשלם למשיבים את יתרת חובה של המנוחה, כשהיא צמודה למדד יוקר המחיה או שמא צדק השופט כאשר שיערך את החוב חלקית לערכה של החנות נשוא החוזה ביום מתן פסק הדין. צדק השופט בשיקוליו ובדרך בה נקט. המשיבים הסכימו שיש לבצע את העיסקה וגם מסרו את החזקה במימכר למנהל העזבון שהפיק ממנו פירות. לפיכך יש לבחון את השאלה באספקלריה של התנאים אותם רשאי ביהמ"ש לקבוע כתנאי לאכיפה בהתאם לסעיף 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). השאלה היא אך זאת אם השופט הפעיל את שיקול דעתו כהלכה. בנסיבות המקרה אין בטענות המערער דבר שיש בו כדי להניע את ביהמ"ש שלערעור להתערב בשיקול דעת זה, הן מבחינת העיקרון והן מבחינת אופן יישום שיקול הדעת.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד יוסלוביץ למערער, עו"ד שגיא למשיב. 16.12.87).
בג"צ 407+468/87+296 - עבד שמחמד זיארה נגד שר הפנים ואח'
*גירוש מהארץ של מחבל שהסתנן לישראל וסיים ריצוי ענשו (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר היה תושב רצועת עזה והתפקד במפקד האוכלוסין בספטמבר 1967. בפברואר 1968 החליט לעזוב את עזה לצמיתות, הודיע על כך לשלטונות ויצא ברשיון ביום 4.2.68 לרבת עמון. ביום 15.1.69 נלכד העותר עם חוליית מחבלים מזויינת שהסתננה לישראל דרך הערבה ועמה נשק. הוא נדון ל- 18 שנות מאסר וריצוי עונשו יסתיים בינואר 1988. ניתן לגביו צו גירוש מן הארץ בשל שהותו בה שלא כדין ובעתירתו לבג"צ טען כי אין סמכות לתת לגביו צו גירוש כמסתנן מאחר והוא תושב קבע של הרצועה. לחילופין טען כי צו הגירוש נחתם ע"י שר הפנים ובידיו אין סמכות לצוות על גירוש תושב רצועת עזה. העתירה נדחתה.
העותר חדל להיות תושב קבע של רצועת עזה משעזב אותה לצמיתות בשנת 1968. הסמכות לגרשו נובעת מכך שהוא הסתנן מירדן בשנת 1969 ואף הורשע בכך, אם כי ההרשעה בדין אינה תנאי לגירוש. אשר לטענה כי שר הפנים לא היה מוסמך להורות על גירושו של העותר - במועד הרלבנטי היה הענין בסמכותו של השר. יתירה מזו, מפקד צה"ל המוסמך להורות על גירוש מי שנמצא שלא כדין ברצועת עזה, לפי הצו בדבר מניעת הסתננות, עמדתו כעמדת שר הפנים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד חסין אבו חטין ואניס ריאד לעותר, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 6.12.87).
בג"צ 762/87 - הני וייס נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה בני ברק ומרדכי לוי
*בקשה למנוע מתן היתר בניה והעתירה נדחתה).
העותרת ביקשה צו נגד המשיבה שתימנע מלדון בבקשת המשיב השני (להלן: המשיב) למתן היתר בניה במגרש ברחוב רבי עקיבא בבני ברק. העותרת מראה בעתירתה, לכאורה, כי למשיב אין זכות חוקית להקים מבנה בשטח הנדון וכי עבודות בניה שבוצעו על ידו נעשו שלא כדין. כמו כן יש לכאורה רגליים לטענה כי היתר בניה באם ינתן בנתונים הקיימים על ידי הועדה המקומית לא יעמוד באמות המידה של המשפט הציבורי. אולת מתברר שלעותרת אין מעמד לבקש סעד בבג"צ. העותרת היא, לטענתה, דיירת מוגנת בחנות הנמצאת בחלקה האמורה אך החנות מושכרת על ידה בשכירות משנה. בא כח העותרת הסכים כי אין לעותרת מעמד אישי לצורך הפניה לבג"צ והוא מעמיד את העתירה על ההיבט של האינטרס הציבורי. ברם בנתונים אלה אין בידי בג"צ להעתר לעתירה. אמנם בג"צ התיר לאחרונה את הרצועה בכל הנוגע למעמדו הדרוש של העותר בבג"צ, כשמדובר בשאלות עקרוניות ביותר בעלות חשיבות קונסטיטוציונית או אחרת מהדרגה הראשונה, אך מתן היתר לכל אזרח המדינה לפנות אל בג"צ כל אימת שנראה לו כי עלול להינתן לפלוני היתר בניה ללא הצדק חוקי, היה פותח פתח הנוגד את המדיניות השיפוטית.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - השופט בך. עו"ד לוינגר לעותרת. 29.11.87).
ע.פ. 224+236/87 - יעקב אליאס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה ומידת העונש (ערעור על ההרשעה וכן ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).
המערער הורשע בכך כי במשך תקופה של כשלוש שנים זייף בצורה מתוחכמת דרישות לתשלום מאת המוסד לבטוח לאומי עבור שירות במילואים ולשם כך הצטייד באישורי שירות מילואים של זכאים בדויים. המערער פתח חשבון בבנק על שם אדם שנפטר שנים רבות לפני כן וכן שכר תיבת דואר בזהות בדויה על מנת שהשיקים הנשלחים לזכאים יגיעו לאותה תיבת דואר. הוא זייף גם חתימות של הזכאים הבדויים ושילשל את הכספים לכיסו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשורה של עבירות מרמה ודן אותו לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער ערער אישית על ההרשעה ואילו הסניגורית שלו ערערה על חומרת העונש והמדינה ערערה על קולת העונש. הערעורים נדחו.
לענין ההרשעה - היו ראיות מספיקות שלפיהן היה זה המערער שפתח את החשבת בבנק בשם הבדוי, לחשבון זה הוזרמו הכספים והמערער הוא אשר שכר את תיבת הדואר על שם האדם שנפטר ולשם הופנו השיקים ששלח המוסד לביטוח לאומי לזכאים המדומים. בבדיקות מעבדתיות נקבע מעבר לכל ספק כי כתב היד על הבקשות לתשלום נכתבו בכתב ידו של המערער וכן היתה ברשותו מכונת כתיבה שבה נעשה שימוש למילוי הטפסים השונים. על יסוד ראיות אלה ואחרות אין מקום להתערב בהכרעת הדין. אשר לעונש - הסניגורית העלתה נסיבות מקילות ובכללן תסקיר שירות מבחן בדבר הפרעות
פסיכוטיות אצל המערער ומאידך עמד ב"כ המדינה על חומרת המעשים והנזק הציבורי הרב שנגרם וכן על כך שהכספים בסכומים גדולים לא הוחזרו. אכן העונש אינו חמור ובנסיבות רגילות היה מקום לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונש אך בהתחשב בתסקיר שירות המבחן הוחלט שלא להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד גב' נ. לידסקי למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה.15.11.87).
בש"א 218/87 - שחף נתיבי אויר בע"מ נגד נסטון בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
ביום 9.11.87 פסק ביהמ"ש המחוזי כי המטוס שבמחלוקת הוא בבעלות נסטון, וכי ושחף חייבת למסור את המטוס לנסטון לאלתר. שחף ביקשה בו במקום לעכב את ביצוע פסק הדין ומשנדחתה בקשתה פנתה לביהמ"ש העליון בבקשה לעיכוב ביצוע. נסטון היא חברה זרה הרשומה באנגליה והיא הבעלים של המטוס ושחף היא חברה רשומה בישראל ומנהלת עסק של הובלה באויר. בספטמבר 1985 החכירה נסטון את המטוס לשחף לתקופת זמן קבועה ובהגיע מועד החזרת המטוס סירבה שחף להחזירו ונימוקה כי נסטון הסבה לה נזקים ניכרים ועל כן שחף מפעילה את זכות העכבון עד אשר יתבררו תביעותיה הכספיות נגד נסטון. ביהמ"ש המחוזי דתה טענותיה של שחף, בין היתר בשל כך ששחף נקבה בסכומי נזקים ללא פרוט וללא הוכחות, וכן משום שלפי ההסכם שבין הצדדים מקום השיפוט לתביעה הכספית מטעם שחף צריך להיות באנגליה ושם רשאית היא לבקש גם סעדים זמניים. טוענת שחף כי סיכוייה טובים לזכות בערעור שהגישה על החלטת ביהמ"ש המחוזי וכן כי נסטון היא חברה ללא נכסים, חברה קיקיונית שהוקמה לצרכים מסויימים על ידי חברת האם שלה ואם שחף תזכה בערעורה לא יהא לה ממה לגבות נזקיה אם פסק הדין יבוצע. בינתיים הגישה שחף תביעה כספית לביהמ"ש המחוזי ושם התביעה היא הן נגד נסטון והן נגד חברת האם שלה. נטען בכתב התביעה כי חברת האם היא הגורם הממשי שעמה התקשרה התובעת בחוזה החכירה ובתור שכזו ערבה היא להתחייבויותיה של נסטון. שנוי חזית זה משמיט את עיקר טענת שחף בדבר חוסר יכלתה של נסטון כנימוק לעיכוב ביצוע פסק הדין. לפיכך יש לדחות את הבקשה.
כדי שביהמ"ש יעכב ביצוע פסק דין שעליו מערערים, על המבקש לשכנע את ביהמ"ש שיש לו סיכויים טובים לזכות בערעור ושעלול להגרם לו נזק העולה על הנזק שעשוי להגרם למי שזכה בדין אם פסק הדין לא יבוצע. אין צורך להזקק בשלב זה לשאלת טיבו של הערעור וסיכוייו, כי ההכרעה תפול עפ"י החלטה בשאלה העיקרית המתעוררת והיא טיב ומצב הנזק שעלול להגרם לשחף אם פסק הדין לא יעוכב. שחף לא השמיעה דברים של ממש בענין זה ואין לראות את גודל הנזק כפי ששחף מציגה אותו. גירסת שחף אינה ברורה ואינה עקבית. זאת ועוד, עיקר הטענה בבקשה לעכוב ביצוע פסק הדין היא שנסטון היא חברה דלה, אך כאמור הוגשה תביעה כספית גם נגד חברת האם ומכאן שנימוק זה נופל. נוסף לכך מתברר מטיעוניה של שחף כי מצבה הכלכלי קשה מאד ואין בידה לתת ערובה לנסטון לכיסוי נזקים שייגרמו לה אם יעוכב פסק הדין ושחף לא תזכה לאחר מכן בתביעתה. חברת נסטון טוענת לנזקים רבים שנגרמו לה בעבר בגלל אי תשלום דמי השכירות ושנגרמים לה יום יום בגלל קרקוע המטוס וחוסר טיפול בו. העובדה שחברת נסטון היא חברה זרה אין בה כדי לשמש נימוק לעיכוב ביצוע פסק הדין. מעולם לא נאמר כי חברה זרה לא תהא זכאית לביצוע פסק דין במקרה שהוגש עליו ערעור רק משום שחברה זרה היא וקשה יהיה לדרוש בחזרה כספים ששולמו.
(בפני: השופט אלון. עו"ד שביט למבקשת, עו"ד קיפרמן ולשם למשיבה 16.11.87).
בש"פ 438/87 - איברהים חאג' יחיא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (זיוף תוצאות מבחני נהיגה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשורה ארוכה ומתמשכת של עבירות שעניינן זיוף תוצאות מבחנים עיוניים בנהיגה ומסמכים רפואיים בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. קיימות ראיות לכאורה בחומר שבידי התביעה במידה הדרושה בשלב זה למעצר העורר עד תום ההליכים. אמנם אין בחומרת העבירה כשלעצמה כדי להצדיק מעצרו של נאשם בטרם משפט, אולם מדובר כאן במספר רב וגדול ביותר של זיופים, לרבות של מסמכים רפואיים, שתוצאותיהם היא מסירת כלי רכב רבים בידי נהגים שאינם כשרים לנהוג וממילא מהוים סכנת נפשות לצבור הרחב. העורר היה ידוע ברבים כמי שמוכן לסדר בחינות בלתי כשרות אלה ואם יתהלך חפשי קיים חשש של ממש שימשיך בכך בצורה זו או אחרת ויהווה סכנה לצבור. גם נסיבותיו האישיות של העורר שהוא בעל משפחה של ששה ילדים ושאין לו עבור פלילי לא יכולות לעמוד לו מפני מעצר עד תום ההליכים בעבירות כה מרובות וחמורות והחששות הנגזרות מהן.
(בפני: השופט אלון. עו"ד אדי גונן לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 13.12.87).
ע.פ. 147/87 - עבד אלכרים קשעם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער התנפל על המתלוננת, תיירת, שהלכה ברחוב קרן היסוד בירושלים, היכה אותה בחזקה, הפילה ארצה, חטף את התיק שהיה תלוי על כתפה וברח מהמקום. המתלוננת נחבלה ונזקקה לטיפול רפואי שכלל תפירת חתכים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ודן אותו ל- 33 חודשים מאסר בפועל ו- 17 חודשים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. הסניגור טוען כי יש להקל בעונשו של המערער בהתחשב בשלושה נימוקים: המערער ביצע את העבירה כאשר היה שתוי; המערער הוא טעון הגנה; רמת הענישה בגזר דין זה חמורה מן המקובל בבתי המשפט המחוזיים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ספק אם העובדה שהמערער לגם משקה לפני ביצוע המעשה מהווה נימוק לקולא. למערער שורה של הרשעות קודמות ואין הסבר לאיזו מטרה הזדמן המערער למקום שבו ביצע את המעשה. העובדה שהכניס עצמו למצב שבו אולי התרופפו במידה מסויימת מעצוריו הנפשיים, אינה יכולה בנסיבות הענין לשמש נסיבה לקולא. העובדה שהמערער טעון הגנה כבר הובאה בחשבון שיקוליו של ביהמ"ש. הסניגור הפנה לשורה של פסקי דין שבהם הוטלו על נאשמים בעבירות מן הסוג הנדון עונשים קלים יותר ואולם אין לומר שהמקרים האמורים משקפים הלכה כללית שיש להקל בעבירות מסוג זה. אם אמנם קיימים פסקי דין בבתי המשפט המחוזיים שבהם הוטלו על נאשמים בעבירות שוד מהסוג הנדון ענשים קלים, מן הראוי להעלות את רמת הענישה.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 19.10.87).
ע.פ. 754/86 - ניסים ביבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת רכב וזיוף מספרי רישוי, החזקת סמים ונשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של גניבות רכב, זיוף מספרי רישוי, החזקת סמים והחזקת נשק וביהמ"ש המחוזי גזר לו חמש שנים וחצי מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. כן פסל את המערער לצמיתות מקבלת רשיון לרכב והפעיל מאסר על תנאי של 18 חודשים כששנה אחת מצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער החל בדרך של עבריינות בגיל צעיר ועד כה לא למד לקח מהעונשים שהושתו עליו. אין לומר שהעונש חמור מדי ומצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. המערער לעצמו, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 10.87. 21).
עע"א 3/87 - מדינת ישראל נגד רפי סוויסה
*אי הענקת חופשות מבית הסהר והערעור נתקבל).
שר המשטרה ורשויות בתי הסוהר החליטו שלא להעניק למשיב חופשות מבית הסוהר וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו והורה לאפשר לו לצאת לחופשה. הערעור נתקבל. מיונם וחלוקתם של האסירים לסוגים, לצורך הענקת חופשה מן הכלא, הוא הכרח בל יגונה. הרשויות חייבות לשקול את השאלה איך יושפע בטחון הציבור ממתן החופשה. לצורך כך רשאי שרות בתי הסוהר לתת דעתו למידע הזורם מן המשטרה. אין ביהמ"ש מתערב בשיקול הדעת המסור לשר המשטרה. לפיכך, משלא הוכח פגם בדרך קבלת ההחלטה או בתום לבן של הרשויות המוסמכות מן הדין היה לדמות את בקשתו של המשיב ולהשאיר בעינה את החלטת שר המשטרה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד גב' נ. בן אור לעותרת, עו"ד צ.אמיר למשיב. 25.10.87).
רע"א 294/87 - עו"ד ג. שלום ולואיז שלום נגד נציגות הבית המשותף ברחוב בן יהודה 2 ירושלים
*תשלום מסי בית בבית משותף (הבקשה נדחתה).
המבקש טען כי עליו לשלם את מסי הבית רק אחרי שההוצאות התגבשו באשר לטענתו מסתבר לאחר מעשה כי המסים עולים בהרבה על ההוצאות בפועל. המפקח לפי חוק המקרקעין ולאחר מכן ביהמ"ש המחוזי דחו את עמדת המבקש ובקשתו לרשות ערעור נדחתה. מי שטוען כי דרישת תשלום הלא מופרזת, או כי לא נערכה בעקבות חשבונות כראוי, או כי נפל פגם אחר, תרופתו היא בפנייה לאסיפה הכללית, או, בהיעדר הסדר המניח את הדעת, אל המפקח הפועל לפי חוק המקרקעין. אולם אין לקבל את הטענה כי תשלום לפי סעיף 58 לחוק המקרקעין יכול שייעשה שנים אחרי שהדרישה נשלחה ואחרי שאחרים מבין הדיירים כיסו את חלקו של המבקש. האפשרות לדרוש הצמדה וריבית עקב פיגור אין בה כדי ליצור היתר מראש לאי תשלום ההשתתפות בהוצאות במשך שנים. תשלום הוצאות הבית אחרי חלוף השנה, במקום במועדים הקבועים תוך מהלך השנה כפי שהחליטה האסיפה הכללית, נוגד מטרתן ויעודן של ההוצאות, ואם כולם ינהגו כדוגמת המבקש לא יוכל הבית לכסות הוצאותיו באופן שוטף.
(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד א. רודניק למשיבה. 28.10.87).
ע.פ. 149/87 - שמעון וילסון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע, על פי הודאתו, בעבירת שוד תוך שימוש בכלי יריה שגם הופעל. ההודאה בעובדות באה על יסוד עיסקת טיעון שלפיה הומלץ בפני ביהמ"ש כי המערער ישא בשלש שנות מאסר שיצטברו לעונש מאסר אחר שריצה המערער אותה שעה. ביהמ"ש המחוזי ציין בגזר דינו את חומרת העבירה והוסיף כי שוכנע בסופו של דבר לגזור את העונש המומלץ. לפיכך הטיל על המערער שלש שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי והורה כי העונש יצטבר לכל עונש אחר שהמערער נושא על פי דין. בערעור טען המערער כי לא הובאה בחשבון תקופת מעצר לפני המשפט וביקש כי תקופה זו תופחת מן המאסר שהוטל עליו. הערעור נדחה. תקופת המאסר הקצובה שהוצעה על יסוד עיסקת הטיעון על דעת כל בעלי הדין הביאה בחשבון את מכלול הנסיבות, וגם ביהמ"ש שקיבל את ההמלצה, לא בלי היסוס, סבר כי הוא מטיל תקופה מצטברת של שלש שנים. ביהמ"ש כבר הביא בחשבון את תקופת המעצר. עיקרו של דבר, העונש שהוטל אינו מופרז לחומרה ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד קרביס למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 14.10.87).
בש"פ 152/87 - מרק ווטר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים בקטינים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך שפיתה, בשלושה מקרים נפרדים, שלושה קטינים, לאמר שהראה להם חומר פורנוגרפי מגרה, וקיים עמם מגעים מיניים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. בידי התביעה חומר למכביר שיש בו תשתית ראייתית התומכת לפחות לכאורה בגירסתה. מדובר בשלשה קטינים אשר עקב המעשים המיוחסים לעורר נפגעו גופנית ונפשית כאחת. לא רק חומרת העבירות עומדת בעוכרו של העורר, כי אם גם תכיפות המעשים ומספרם של הקטינים הנפגעים אשר עמדו חסרי אונים מול העורר. הוגש תצהיר לביהמ"ש העליון שלפיו מוכן המצהיר, שאין בביתו ילדים, לאסוף את העורר לביתו אם ישאר העורר במעצר בית. אין להסכים להצעה זו. מדובר בנאשם המהווה סכנה של ממש לשלומם של קטינים הנקרים בדרכו ואל לו לביהמ"ש לאפשר לנאשם, שכאלה תכונותיו ומעשיו, להלך חופשי לפני שיוכרע דינו. יתירה מזו, מבצעם של מעשים מהסוג הנזכר, כשהוא חוזר על מעשיו תכופות, מחייב, אולי, שהוא יקבל טיפול נפשי ע"י מומחים לדבר וכל עוד שלא ניתן לו טיפול כזה, מחייבת טובת הציבור לנתקו מאותו ציבור שבו פגע ובו עלול לפגוע.
(בפני: השופט חלימה. 5.10.87).
בש"א 209/87 - אליהו עבודי ואח' נגד גד שט שותפות לבנין והשקעות ואח'
*בקשה למחיקת ערעור על הסף עקב אי תשלום אגרה מספקת (בקשה למחיקת ערעור על הסף בשל אי תשלום אגרה מספקת - הבקשה נדחתה).
בעקבות תובענה שהגישו המבקשים נגד המשיבים בסדר דין מקוצר ניתן תחילה פס"ד על חלק מהסכום ולגביו הוגש ערעור לביהמ"ש העליון ושולמה האגרה. לאחר מכן חוייבו המשיבים בדיון הסופי לשלם סכום נוסף והגישו שוב ערעור כשהמשיבים מציינים כי שווי הסעד המבוקש על ידם הוא 56,000 דולר ולפי זה הושבה אגרת הערעור. המבקשים טוענים כי שווי הסעד המבוקש על ידי המשיבים גבוה בהרבה מן הסכום שעליו הצהירו וביקשו למחוק את הערעור בשל כך. המשיבים נתנו הסבר לכך ששילמו אגרה מופחתת בטענה כי בתיק הערעור הראשון, שהיא עדיין תלוי ועומד, שילמו אגרה מיותרת ועל כן ביקשו לאחד את שני הערעורים ולקבוע כי סכום האגרה ששולם בשני התיקים תואם את שווי הסעד המבוקש בשניהם. הבקשה למחיקת הערעור נדחתה ומאידך חוייבו המשיבים בתשלום הפרש האגרה.
החיוב בתשלום אגרה מתייחס לכל הליך בנפרד וסכום האגרה נקבע לפי שווי הסעד המבוקש כפי שהגדיר אותו בעל הדין עצמו. אין מניעה שבעל דין יגביל, משיקולי האגרה, את סכום הסעד המבוקש על ידו לסכום הנמוך משווי פסה"ד שנתן בימ"ש קמא, אך אין להתיר מצב של חוסר התאמה בין שווי הסעד המבוקש בתיק מסויים לבין סכום האגרה ששולם בו. סכום האגרה נקבע לכל תיק בנפרד ולהחלטה לאיחוד תיקים לא יכולה להיות השפעה על גובה האגרה. על כן אין מקום להורות על איחור התיקים לצורך קביעת האגרה. נמצא שבתיק הנדון כאן שילמו המשיבים אגרה הנמוכה משווי הסעד המבוקש אך אין לקבל את טענת המבקשים כי במצב זה יש להורות על מחיקת הערעור. תקנות האגרות מסמיכות את ביהמ"ש, בכל שלב משלבי ההליכים, להעריך מחדש את שווי הסעד המבוקש ולעדכן את סכום האגרה, אך אין בתקנות האגרות כל הוראה המסמיכה את ביהמ"ש למחוק הליך לגביו לא שולמה אגרה מספקת. לפיכך יש להורות למשיבים לשלם את הפרש האגרה או לוותר על חלק מן הסעד. הואיל והדיון בבקשה נגרם עקב פעולה מוטעית של המשיבים עליהם לשאת בהוצאות הבקשה לטובת המבקשים.
(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' קוגלר למבקשים, עו"ד הורוביץ למשיבים. 18.12.87).
בש"פ 490/87 - מוחמד שתאת ודניאל צבי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בהחזקת כמות מסחרית נכבדה של סמים וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טוען כי אין ראיות לכאורה נגד העוררים שניתן לסמוך עליהן הרשעה אך אין הדבר כך. קיימת עדות של עד בשם נידל המפלילה את העוררים באופן ברור. עד זה הוא עד מדינה ועדותו תהיה טעונה סיוע. הטענה היא כי אין לסמוך על הראיות המסייעות שבידי התביעה. אין צורך להכנס לבדיקה מפורטת של ראיות אלה ומשקלן שכן הלכה היא (אם כי קיימת דעה אחרת) ששאלת הסיוע אינה צריכה בחינה בהליך זה. טענה אחרת בפי הסניגור ששני מעורבים אחרים בפרשה שוחררו בערבות ועל כן יש לשחרר גם את המשיבים. גם טענה זו אין לקבל. השניים האחרים הם העד נידל הנזכר ועד נוסף בשם רפי צבי. נידל שוחרר כחלק מעיסקה שנעשתה אתו כעד מדינה ואילו רפי צבי סובל מבעייה רפואית, אינו אחראי למעשיו וזקוק לאשפוז דחוף.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גולדברג למבקשים, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 17.12.87).
ע.פ. 446/87 - מוחמד אבו עיסא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצתת תא מאסר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה כלוא בתא בידוד בכלא באר שבע, הצית את התא במזיד וגרם נזק של קרוב ל- 5,000 ש"ח. ,למערער עבר עשיר וכבד מאוד, כולל עבירת הצתה ואיום בהצתה אשר בגינה נדון בשעתו ל- 16 חודשים מאסר בפועל ו- 24 חודשים מאסר על תנאי. הוא לא למד לקח וחזר לסורו ובנסיבות אלה גזר עליו ביהמ"ש המחוזי שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הדבר היחיד שהטריד את ביהמ"ש במידת מה הוא שאותו זמן ריצה המערער מאסר אחר של 32 חודש ועוד נותרו לו אז כמה חודשים לריצוי. אולם לאור ההרשעות הקודמות הרי אי חפיפה של חלק מהעונש החדש עם המאסר האחר היתה מובנת. לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ש. עידא למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 16.12.87).
רע"א 415/87 - צינצקרן חיים וקרנית נגד שמואל זילברשטיין
*קביעת שעור נכות שלא לפי הדרגה שנקבעה ע"י הביטוח הלאומי
(הבקשה נדחתה).
המשיב נפגע בתאונת דרכים ומטעם המבקשים הודע למשיב במכתב כי הרופא מטעמם של המבקשים (הנתבעים) מאמץ את קביעת הנכות שנקבעה למשיב (התובע) ע"י רופא א.א.ג. מטעמו (%28) וזאת "לאחר שהובא לידיעת הנתבעים קיומו של ההליך במוסד לביטוח לאומי ושדרגת הנכות שנקבעה שם היא בשיעור אפס אחוז - וכל זאת לאחר שהתיקון לחוק נכנס לתקפו...". ביהמ"ש המחוזי נתן החלטה הקובעת כי שיעור הנכות בתחום א.א.ג. אינו שנוי במחלוקת אף שהשיעור סוטה מקביעתו של המוסד לביטוח לאומי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. מותר היה לשופט להגיע למסקנתו על יסוד המכתב הנ"ל. טוענים המבקשים כי המכתב נכתב מתוך טעות משפטית גרידא שהתבטאה באי ידיעת ההלכה שנפסקה בר"ע 23/86 (פדי' מ'(4) 160) כי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים פעולתו היא למפרע, בהיותה הוראה דיונית. טענה זאת יש לדחות, ראשית, משום שאין אדם יכול להתנער מהחזקה שהוא יודע את החוק, ידיעה הכורכת בחובה ממילא גם את פרושו; שנית, משנבדק המשיב ע"י מומחה מטעם המבקשים והלה מצא כי דרגת נכותו של המשיב אינה אפס כקביעתו של המוסד לביטוח לאומי אלא %28, הפך הדבר לענין שבעובדה שבקיומה הודו המבקשים במכתב.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מ. זליגמן ושות' למבקשים. 4.12.87).