ע.פ. 377/87 - קלקא נחום בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*צו הפסקת בניה כאשר היתר הבניה ניתן בחריגה מסמכות(הערעור נדחה).
א. המערערים בונים בנין רב קומות הכולל דירות מגורים וקומה מסחרית ברחוב סוקולוב ברמת השרון. המקרקעין הנדונים כלולים בתכנית מיתאר למרחב רמת השרון, כאשר לתכנית זו נתקבל תיקון שיזמו המערערים. וועדת בנין ערים מקומית רמת השרון הוציאה למערערים שני היתרי בניה שעל פיהם בנו את הבנין, אלא שבשלב מסויים התערבה הועדה המחוזית לתכנון ולבניה וביקשה צו הפסקת הבנייה. שופט בימ"ש השלום החליט בספטמבר 1984 כי היתר אחד ניתן שלא כדין ועל כן נתן צו הפסקת עבודה בעוד שלדעתו היתר אחר שניתן היה במסגרת סמכויות הועדה המקומית. ביהמ"ש המחוזי שדן בערעור על ההחלטה הנ"ל קבע במרץ 1987 כי שני ההיתרים חורגים מסמכויות ההעדה המקומית ותשאיר את צו הפסקת העבודה על כנו. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון סקר בהרחבה את הרבדים שמהם בנוי חוק התכנון והבניה, כולל מוסדות התכנון שהם המועצה הארצית, מתחתיה הועדה המחוזית ומתחת לזו הועדה המקומית וכן התוכניות כאשר בראש הפירמידה תכנית המיתאר הארצית, מתחתיה תכנית מיתאר מחוזית, לאחר מכן תכנית מיתאר מקומית ותכנית מפורטת. כל אחת מהתכניות כפופה להוראות של קודמתה וחייבת להיות בהתאמה לה. מעל לכל המוסדות האלה ומעל לכל התכניות האלה, בראש הפירמידה, נמצאות הוראות החוק הקובעות הוראות והנחיות שונות. היתרי הבניה שניתנו נוגדים את הוראות תכניות המיתאר וסטייה מתכניות המיתאר ע"י מתן הקלה או שימוש חורג מותרת רק על פי הוראות החוק ובענייננו לא נתמלאו הוראות החוק. אין בסיס לטענת המערערים כי סמכותה של הועדה המקומית להתיר הקמת מרתפים אינה נעוצה בהסמכה פוזיטיבית בתכנית המפורטת וכי אין הגבלה על מתן היתר להקמת מחסנים. אין תכנון ואין בניה ואין זכויות בניה או שימוש לפיהן אלא לפי הוראות התכניות השונות לדרגותיהן ומותר לבנות רק במסגרת המותרת בתכנית ומה שאין תכנית המיתאר מרשה במפורש אינו מותר. אם רצו המתכננים רשות לבנות מחסנים, כספות, ארכיונים או שטחי מסחר בשטח המרתף, היה עליהם לפרט שטחים ושימושים אלה במפורש בתיקון לתכנית המיתאר שהם יזמו ומה שלא פורש כאמור אינו מותר בבניה. "מרתף" הוא "בנין" לפי ההגדרה בתכנית, וכאשר התכנית קובעת כי הבנייה תיעשה אך ורק בגבולות האחוזים המותרים הרי שאין הועדות המחוזית או המקומית יכולות להקנות אחוזי בניה מעבר למה שנקבע בתכנית המיתאר אלא במסגרת החוק.
ג. אשר לטענה כי תכניות המיתאר מגבילות את חופש הקניין וחופש העיסוק ועל כן יש לצמצם את ההגבלות - לזכות הקניין ולחופש העסוק אין ולא כלום לנושא שדנים בו. זכות הקניין של אדם במקרקעין שלו כפופה מכח חוק התכנון והבניה למגבלות הבנייה שבחוק ושבתכניות המיתאר החלות על המקרקעין. כל הרוכש מקרקעין רוכש אותם בכפוף לאותן מגבלות ואין לו לרוכש יותר ממה שרכש וממה שהשביחו המקרקעין לאחר הרכישה על ידי שינוי תכניות המיתאר החלות עליהן. כיוון שהיתרי הבנייה חרגו מהאחוזים שמותר היה לבנות על פי תכנית המיתאר הרי הם ניתנו בחוסר סמכות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עוה"ד א. עברון וא. מקובלמערערים, עו"ד אברהם פורז למשיבה. 19.11.87).
ע.פ. 296/85 - עודה חמידאת וסעד אבו סולב נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס. *זיהוי הנאשמים *עיון באמרות ובסרט שחזור במשפט הזוטא. *חומרת העונש(הערעור נדחה).
א. שני המערערים הורשעו בעוון מעשי אינוס בנסיבות מחמירות, האחד ב"פרשת נען" והשני ב"פרשת אשדוד", בחטיפת אדם למגע מיני אסור בפרשת אשדוד ובשימוש ברכב בלי רשות בשתי הפרשיות. סעד נדון ל- 20 שנים מאסר וכן הופעל במצטבר מאסר על
תנאי של שנתיים וכן נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה לצמיתות ואילו עודה נדון ל- 15 שנים מאסר. ב"פרשת נען" גנב המערער באוקטובר 1982 טנדר ממקום חנייתו ונהג בו כשלידו יושב עודה. כשהגיעו לצומת נען עצרו ליד שתי המתלוננות שהמתינו לטרמפ. השתיים עלו לארגז הטנדר ונסעו בו עד שסטה מדרכו, נכנס לשביל עפר ועצר. המערערים משכו את המתלוננות מהרכב וכל אחד מהם לקח אחת מהן לכוון אחר ואנסה. ב"פרשת אשדוד" נהגה המתלוננת בשעות הערב, באפריל 1983, במכוניתה בכביש הנמל באשדוד כאשר מכוניתה נחסמה ע"י מכונית בה נסעו המערערים. משנאלצה המתלוננת לעצור את רכבה, יצא אליה עודה, איים עליה בסכין ומשכה ממכוניתה. סעד בא לעזרתו והשניים גררו את המתלוננת תוך מהלומות ובעיטות למכוניתם ולאחר שהסיעוה למקום חשוך אנסוה זה אחר זה בתוך המכונית ואחרי כן החזירוה למכוניתה. הרשעת המערערים בשתי הפרשיות מושתתת בעיקרו של דבר על הודיותיהם במשטרה שנתקבלו כראיה לאחר משפט זוטא בדבר קבילותן. בפרשת אשדוד זיהתה המתלוננת את סעד בוודאות מוחלטת במסדר זיהוי שנערך לאחר שנעצר, כשקודם למעצרו הצביעה על תמונתו בין שמונה תמונות שהוצגו לפניה. לשתי המתלוננות בפרשת נען ניתנו הזדמנויות לזהות את אונסיהן אך לכלל ודאות מוחלטת בזיהויים לא הגיעו. ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי אין ספק שקשה מאד היה למתלוננות לזהות את הנאשמים, שכן הן ישבו בארגז האחורי של הטנדר בעוד המערערים ישבו בתא הנהג וכשנעצר הטנדר היה המפגש מלווה במהלומות ואחר כך הסתלקו האנסים ברכבם. ההתרגשות והזעזוע שליוו את הארועים הקשים על הזיהוי. הסניגורים ריכזו את טענותיהם כלפי החלטת ביהמ"ש הדוחה את טענות המערערים כי ההודאות באו תחת לחץ ואלימות שהפעילו החוקרים. הערעור נדחה.
ב. אין יסוד לטענת הסניגור כי ההודאות מפי המערערים ניתנו תחת לחץ וצדק ביהמ"ש כשקבע כי הם ניתנו מרצונם הטוב והחופשי של המערערים. מחומר הראיות עולה כי סעד הודה על מעשיו לאחר שזוהה ואם לא די בחומר הראיות כדי להצביע על רצונו החופשי להתוודות, בא סרט השיחזור, בו צפה גם ביהמ"ש העליון, וחיזק מסקנה זו. כפי שניתן להווכח מצילומי השיחזור לא נראה אותה שעה על גופו של סעד כל סימן חבלה ולא ניכר בתנועותיו כי הוא מוגבל בהן, כפי שטען. אשר להודיית עודה - זו באה אחרי עימות בינו לבין סעד וגם בקבלת הודייתו אין להתערב. כמו כן היו ראיות מספיקות לחיזוק ההודיות של הנאשמים.
ג. טענה משפטית שנטענה ע"י סניגורו של עודה נוגעת להחלטת ביהמ"ש המחוזי, שנתקבלה ברוב דעות, לעיין, לבקשת התביעה, באמרות המערערים ולצפות בסרטי השיחזור לצורך הכרעה במשפט הזוטא. בסיס הגישה השוללת עיון באמרת נאשם לפני שהוחלט על קבילותה, נעוץ בחשש כי השופט, אף ששופט מקצועי הוא, יושפע מתכנה של האמרה, גם אם יפסלנה בסופו של דבר כראיה. בביהמ"ש העליון קיימת מצד אחד הלכה שאין לעיין באמרת נאשם לפני שהוחלט על קבילותה ומאידך קיימת גישה שונה שלפיה, כיוון שמדובר בישראל בשופט מקצועי, מותר לו לעיין בהודייה לפני קבלתה, כדי שיוכל להסיק מתוכה אם ניתנה תחת לחץ או מרצון חפשי. בפסיקה נמצאת גם דרך אמצעית וראוי שביהמ"ש ילך בה. דרך זו אינה מתעלמת מנימוקי השוללים אך מאידך גם אינה עוצמת עיניה מן המקרים בהם עשוייה ההודייה לשפוך אור ישיר על נסיבות גבייתה. יש שהמאזן ייטה לצד ההיתר ויש שייטה לצד האיסור כשהשאלה שעל ביהמ"ש להציג לעצמו היא אם יהא בעיון כדי לתרום תרומה של ממש לחקר האמת בנושא העומד להכרעה במשפט הזוטא, דהיינו אם ההודייה היתה חפשית ומרצון. אם קיימת ראיה כזאת מן הראוי הוא שביהמ"ש לא יתעלם ממנה ואפילו מצוייה היא בתוך הודיית הנאשם שעל קבילותה טרם הוחלט. הגישה האמורה יפה הן להודייה כתובה, הן להודייה מוקלטת והן להודייה מוסרטת. לא די לתביעה כי תבקש מבית המשפט שיעיין באמרה, ישמע את
ההקלטה או יצפה בסרט, אלא עליה לפרט בקשתה ולנמקה. זאת כדי לשכנע את ביהמ"ש כי על פי המבחן הראוי קיימת הצדקה להיעתר לבקשה.
ד. לענייננו, נוכח טענתו של סעד כי תודרך על ידי אנשי משטרה בעת השיחזור היתה הצדקה להיענות לבקשת התובעת כי ביהמ"ש יצפה בסרט השיחזור בו נראה סעד מוביל את חוקריו ללא כל התערבות מילולית או אחרת מצדם. הוא הדין לגבי סרט השחזור של עודה שאין כמותו להפריך את הטענה שהוכה סמוך לפני כן והתנועע בקושי, כשם שישבו לסתור את הטענה כי הראה לחוקרים את הדרך בעזרתם. מאידך, אין בהודיות הכתובות דבר שיש בו כדי לפקוח את עיני ביהמ"ש בשאלת קבילותן, כך שלא היה מקום לקרוא בהן לפני שנתקבלו כדין, אך בדיעבד משלא נגרם למערערים בנסיבות המקרה עיוות דין עקב הגשת ההודיות בטרם זמן, אין בטעות זו כשלעצמה כדי להביא לביטוי ההחלטה בדבר קבילותן.
ה. אשר לעונשים שהוטלו - אמנם קשים הם אך זה דינם של אנסים המבצעים שיטתית את זממם, תוך איומים ואלימות, בנשים המזדמנות על דרכם. בצדק אבחן ביהמ"ש בין עודה הצעיר שעברו נקי, לבין סעד המבוגר ממנו שיש לו הרשעה קודמת בעבירות של נסיון לאינוס ושותפות לאינוס שבגינן נדון כבר לחמש שנים מאסיר בפועל .י ולשנתיים מאסר על תנאי.
ו. פסה"ד ניתן מפי השופט גולדברג. השופט ד. לוין העיר שיש לשקול בחיוב שינוי המדיניות הקיימת וביטול משפט הזוטא, שכן פרישת היריעה כולה בפני השופט המקצועי תקדם את חשיפת האמת ועשיית דין צדק. ברם, זהו נושא למחוקק לעסוק בו. אשר למקרה דנן, הרי על פי ההלכה הקיימת ובנסיבות המקרה מקומם היה לעיין, לשם קביעת הקבילות, לא רק בשחזורים אלא גם בהודאות.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גולדברג. עו"ד ח. קאזיס לעודה, עו"ד ש. זילברמן לסעד, עוה"ד גב' ר.רבין וד. שפירא למשיבה. 18.11.87).
ע.פ. 397/86 - יוסף מחג'נה נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס. *טביעות אצבע. *זיהוי לא בטוח *חומרת העונש(הערעור נדחה.
א. המערער הורשע בשלשה מעשי אינוס שבוצעו בתאריכים שונים ובמרחקי זמן האחד מהשני בצפון תל אביב והם היו קשורים גם בהתפרצויות ושוד. כן הורשע בעבירות התפרצות ותקיפה ועבירות של נסיון להתפרצות. בגין כל אחד משלושת מעשי האינוס נגזרו למערער 7 שנים מאסר בפועל כשהתקופות מצטברות ומסתכמות ב- 21 שנים. על כל יתר העבירות נגזר למערער מאסר כולל של 7 שנים כשתקופה זו חופפת את המאסר שהוטל בגין מעשי האינוס. הערעור מכוון רק נגד ההרשעות במעשי האינוס והעבירות הנלוות להן ולחילופין מתייחס הערעור לחומרת העונש. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. המערער נעצר בשתי הזדמנויות בנסיבות מחשידות בחצרות בתים בתל אביב, איזור שהיה מועד למעשי התפרצות ואינוס. בחקירה הואשם בהתפרצויות ואינוס, אך לא רק שהתכחש למעשים המיוחסים לו, אלא גרס כי איננו מכיר כלל את תל אביב מלבד מספר רחובות ראשיים ולא לן בה כלל. משנשאל על כתובות ספציפיות הוא "נזכר" לאט והודה כי היה במקומות אלה וכהסבר מסר כי ביצע שם עבודות בנין ושיפוצים. משנאמר למערער כי נמצאו טביעות אצבעותיו במקומות בהם בוצעו מעשי אונס, לא נתן לכך תחילה הסבר, אך לאחר זמן הודה בביצוע 11 פריצות לדירות. לטענתו בוצעו הפריצות בשעות אחר הצהריים ולא היו מלוות במעשי אינוס או בנסיון לאינוס. אחד ממעשי האונס בו הורשע המערער בוצע במתלוננת המתגוררת לבדה בקומת קרקע בצפון תל אביב כאשר ההרשעה מושתתת על טביעת אצבעותיו שנמצאו מעל חלון ומשקוף במרפסת הדירה, שדרכה פרץ האנס לדירה לאחר שחתך את הסורגים. המערער נתן הסבר למציאת טביעות אצבעותיו בדירה, אך הסבר זה הופרך מעיקרו בדברי המערער
עצמו. משנכשל הסברו של המערער כבלתי סביר, ולמעשה אף בלתי אפשרי, רשאי היה ביהמ"ש להרשיע את המערער על פי ראיה מפלילה יחידה זו, לאחר שהיה מודע לזהירות שיש לנהוג כדי להשתכנע כי נוצרו טביעות האצבעות במקום המעשה ובשעת המעשה. במקרה דנן אף לא מתעוררת השאלה אם די כי ההסבר הוא סביר או שצריך הוא להיות גם מאמין, פלוגתא שבה נחלקו הדעות בביהמ"ש העליון, באשר נתקיימו כאן שני המבחנים השליליים גם יחד. על כן יש לדחות את הערעור על הרשעה זו.
ג. האונס השני בוצע לפנות בוקר כלפי מתלוננת שאף היא התגוררה לבדה בקומת קרקע בצפון תל אביב. במקרה זה תיארה המתלוננת את האנס. משעזב האנס את הדירה מצאה המתלוננת סכין שהשאיר. על שלב התריס הסמוך לזה שנעקר במרפסת נמצאה טביעת אצבע של המערער על פי 12 נקודות השוואה זהות. על הסכין שהושארה בדירה נמצאו 7 נקודות השוואה זהות עם זו של המערער וביהמ"ש ציין כי על פי ממצא זה בלבד לא היה מבסס את הרשעת המערער באינוס זה, אף שבספרות המקצועית מקובל להסתפק ב- 7 נקודות זיהוי באשר החשיבות היא באפיונים שונים. עדותו של המומחה בנדון והסוגיה בכללותה לא נתלבנו די הצורך. אין צורך להדרש לשאלה זו שכן ביהמ"ש קבע שגם ללא הסתמכות על טביעת האצבע בסכין יש חומר מספיק לצורך הרשעת המערער. גם בענייננו נדחה הסברו של המערער להמצאות טביעת האצבע שלו כבלתי סביר ושיקרי. הסברו של המערער אינו עומד במבחן ומשלא הביא הסבר סביר כיצד הגיעו טביעות אצבעותיו למקום דרכו פרץ האנס לדירה ניתן היה להרשיעו גם באונס זה. הרשעת המערער באינוס נוסף מתייחסת לאינוס עוד אשה שהתגוררה בקומת קרקע בצפון תל אביב וגם במקרה זה מושתתת ההרשעה על טביעות אצבעותיו של המערער ואלה שנותרו על סכין שמצאו השוטרים על שידה ליד מיטת הנאנסת. לכך מתווספות ראיות נוספות ועל יסוד כל אלה יכול היה ביהמ"ש המחוזי להרשיע את המערער גם במעשה אונס זה.
ד. אישום אחר ייחס למערער נסיון לאינוס מתלוננת בדירה אחרת בתל אביב. בשעה 3.30 לפנות בוקר שמעה האשה צעדים בחדר השינה ואדם התנפל עליה וסתם את פיה כדי להשתיק את צעקותיה. היא הצליחה לחמוק לחלון ולצעוק ואז ברח האנס. אור קלוש חדר לחדר השינה מפנס רחוב והמתלוננת הבחינה בקווים מסויימים של האיש ותיארה אותו למחרת: "נמוך ממנה, קרחת מלפנים, שפתיים עבות ומשהו מעורר תשומת לב באיזור הפה" וכדומה. משנעצר המערער בפעם השניה, קרוב לשנה לאחר האירוע, הוזמנה המתלוננת למסדר זיהוי תצלומים. היא לא היתה בטוחה שתצליח לזהות את האיש, אך משהונחו לפניה עשרה תצלומים הצביעה על תמונתו של המערער ואמרה כי "כל שאר התמונות חוץ מהתמונה... הם לא. התמונה הזו (של המערער) זה הכי קרוב למה שאני זוכרת. אני זוכרת אותו יותר מבוגר". לחוקר והוסיפה ואמרה "אני לא בטוחה ב- %100 שזה הוא". בביהמ"ש המחוזי הסבירה מדוע לא היתה בטוחה בזיהוי. ביהמ"ש המחוזי החליט ברב דעות להרשיע את המערער גם בעבירה של נסיון לאינוס בקבלו את הזיהוי של המתלוננת בעוד ששופט המיעוט סבר שאין להרשיע את המערער באישום זה. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור על ההרשעה באישום זה. אכן, אין לייחס חשיבות יתר לכך שלפני המסדר אמרה המתלוננת שאינה בטוחה שיעלה בידה לזהות את מי שניסה לאנוס אותה, שכן עברה שנה תמימה מאז האירוע. עדיין קיימת אפשרות זיהוי וודאית כאשר רואים במציאות את הדמות או תצלומה. אין פסול שהזיהוי נעשה בדרך האלימינציה כאשר המתלוננת פוסלת את יתר התמונות מלבד זו של המערער, אך גם לגבי תמונת המערער אמרה המתלוננת "זו הכי קרוב למה שאני זוכרת. אני זוכרת אותו יותר מבוגר". לא רק שאין כאן זיהוי מוחלט, אלא גם "הכי קרוב" מוחלש במידה מסויימת על ידי היעדר זיכרון ביחס לגיל. משמעות יתר יש לדברים שאמרה המתלוננת
לחוקר "אני לא בטוחה ב- %100 שזה הוא". לאור דברים ברורים אלה אין משמעות יתר להסבר שנתנה המתלוננת מעל הדוכן. יכולה ראיה נוספת לחזק זיהוי כזה, יוכן גם אם אין לבסס עליו הרשעה הרי איננו זיהוי חסר ערך, ואולם במקרה דנן נותר הזיהוי הלא מוחלט כראיה יחידה, ומכאן שלא היה בטוח להרשיע על פיו. על כן יש לזכות את המערער מאישום זה.
ה. אשר לעונש - העונש שנגזר למערער על כל מעשי האינוס אינו קל, באשר הוא מצטבר ל- 21 שנות מאסר, אך מדובר בשלשה מעשים חמורים המלמדים שהמערער עשה לו שיטה לתקוף נשים ולאנסן בתוך ביתן מעוזן. נוצר מצב מסוכן שאשה המתגוררת לבדה שוב איננה בטוחה בביתה בשכבה לישון. המערער גם נהג לאיים על הקרבנות בסכין כדי לגבור על התנגדותן. ביהמ"ש מצווה להגן על החברה נגד מעשים שלוחי רסן כאלה, הן כדי להרתיע והן כגמול למבצעיהם. אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה ועל כן אין להתערב בעונשים שנגזרו בגין מעשי האינוס. על כל יתר העבירות נגזרו 7 שנים מאסר לריצוי חופף. כיוון שנתקבל הערעור לגבי נסיון האינוס יש להפחית את העונש בגין העבירות האחרות ולהעמידו על שש שנים, אך כיוון שבין כה ,י וכה עונש זה חופף, לא תהיה לכך השפעה על תקופת המאסר של 21 שנים שעל המערער לרצות בפועל.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד דן מור ואניס רלאד למערער, עו"ד גב' פנינה דבורין למשיבה. 9.12.87).
ע.פ. 116/87 - דוד נחמיאס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת שוחד ע"י סוהר(הערעור נדחה).
א. המערער הואשם כי בהיותו סוהר בכלא רמלה קיבל שוחד משני אסירים, יוסף סיאם ואחד קראג'ה, עבור אספקת מצרכים שונים בבית הסוהר, וכן שקשר קשר עם סיאם להבריח לבית הסוהר 200 גרם חשיש. כן הואשם בקשר עם אסיר נוסף לאפשר לאותו אסיר להחזיק נשק בבית הסוהר. ביהמ"ש המחוזי מצא את המערער אשם רק בעבירות הקשורות בסיאם, היינו בקבלת שוחד ובקשירת קשר להבריח סמים, וגזר לו 7 חדשי מאסר על תנאי בהתחשב בנסיבות מקילות. המסקנות המפלילות נגד המערער בענין סיאם מבוססות בעיקר על גירסתו של סיאם הנכללת באמרותיו בעת החקירה המשטרתית. בביהמ"ש הכחיש סיאם לחלוטין שכאילו אמר בעת החקירה את הדברים הרשומים מפיו בהודעות האמורות. ביהמ"ש קיבל כמהימנות את האמרות ובהסתמכו על הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות קבע את הממצאים בהכרעת הדין על פי דברים אלה. הערעור נדחה.
ב. טענתו המשפטית העיקרית של הסניגור הינה שטעה ביהמ"ש ביישמו את סעיף 10א' על המקרה הנדון ובקבלו את הודעות סיאם כראיה קבילה במשפט. הסניגור הסתמך על סעיף משנה 10א'(א)(2) המתנה את קבילות האמרה בכך ש"נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו". לטענת הסניגור משהכחיש העד בעדותו את עצם מסירת האמרות, הרי שלא ניתנה לסניגוריה ההזדמנות לחקרו על הגירסה המפלילה את המערער, ובהעדר תנאי חיוני זה אין לקבל את האמרות כראיות. הסניגור התבסס על ההלכה כי כאשר עד מופיע בבית המשפט אך אינו פוצה פיו ונמנע מלמסור מעל דוכן העדים עדות כלשהי, אזי אין מדובר בעדות של עד הניתנת לחקירה על ידי שני הצדדים והוראות סעיף 10א'(א) לפקודה אינן ישימות. אדם כזה נחשב בגדר עד "המסרב להעיד" ויחול עליו סעיף 10א'(ב), היינו שהאמרה תהיה קבילה כראיה רק אם שוכנע ביהמ"ש "שמנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות". לטענת ההגנה אין לעשות הבחנה לענין זה בין עד
המסרב לתת עדות בכלל לבין עד המתכחש בעדותו למתן ההודעה נשוא הדיון. טענה זו אין לקבל. העד סיאם מסר עדות מעל דוכן העדים ונחקר עליה. בעדותו התכחש לאמרות שלטענת המשטרה נמסרו על ידו ובכך העיד על נקודה שהינה רלבנטית מאד למשפט הנדון. יתכן ובנסיבות אלה לא יכלה החקירה של העד להיות פרדוקטיבית ויעילה ביותר, אך בכל זאת יש להניח כי שופט מנוסה יכול היה לעמוד על מהימנותו הכללית של העד גם מתוך חקירה אשר מטבע הדברים היתה מצומצמת בהיקפה. לפיכך בדין נתקבלו האמרות כראיות קבילות.
ג. אשר לטענת הסניגור כי אין להתייחס באמת לדבריו של סיאם באמרותיו במשטרה בהתחשב באופיו של העד ובסתירות הכלולות באמרות השונות - ביהמ"ש מצא סימני אמת באמרותיו וקבע כי לא היה לעד זה מניע של ממש להעליל על המערער שגילה יחס חיובי כלפיו וכלפי יתר האסירים. השופט לא התעלם מאופיו המפוקפק של העד ומהעבירות הפליליות שבוצעו על ידו. אשר לחיזוק הדרוש לתוכן אמרותיו של סיאם - הסניגור העיר כי דרוש "חיזוק" בעל משקל משמעותי להודעותיו של עד, במסגרת ההסתמכות עליה על פי סעיף 10א', כאשר הצורך בו מתעורר בגין שתי סיבות נפרדות, היינו הן בשל היות העד שותף לעבירה והן בשל סטייתו בעדותו מהאמור בהודעותיו. צודק הסניגור שהחיזוק חייב במקרה זה להיות משמעותי ובעל משקל ואין להסתפק בחיזוק כלשהוא מבחינה טכנית.
ד. החיזוק צריך לנבוע מראייה חיצונית לדברי העד עצמו, אשר הודעתו טעונה חיזוק. ביהמ"ש המחוזי מצא חיזוק לדברי העד בכך שגילה את פרטי הקשר הפלילי והציע למשטרה לשלם למערער בשטרי כסף מסומנים עבור משלוח נוסף של מצרכים, הצעה שלא נתממשה. אין לראות בעובדה זו חיזוק. עובדה זו רשאי היה השופט לקחת בחשבון במסגרת שיקוליו בדבר מהימנותו של העד סיאם, אך יש להבחין היטב בין שיקולים הבאים להצדיק את אמונו של השופט בעדות העד והנובעים מדברי העד עצמו, לבין נקודות חיזוק חיצוניות העונות על דרישות החוק. אולם, קיימות בחומר הראיות נקודות חיזוק שהינן משמעותיות ובעלות משקל מספיק. בין היתר עולה חיזוק כזה מעדותו של האסיר קראג'ה שהעיד כי המערער סיפר לו על היותו במצוקה כלכלית ועל היותו זקוק מאד לכסף. הוכחה בדבר מסירת פרטים על ידי סוהר בבית כלא לאסירים בדבר מצוקתו הכספית, כאשר סוהר זה נוהג לעשות טובות לאסירים ע"י הכנסת חפצים עבורם לבית הסוהר בניגוד להוראות, יש בה משום חיזוק משמעותי לטענת אחד האסירים הנוגעים בדבר שנתן לאותו סוהר טובת הנאה עבור העברת המצרכים ושקשר אתו קשר לספק לו סמים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד דוד גולן למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה 20.12.87).
על"ע 17/86 - עו"ד פלונית נגד לשכת עורכי הדין
*עיכוב כספי פקדון. *גילוי פרטים על עסקת הלקוח שנעשתה לאחר שהלה כבר לא היה לקוחו של עוה"דוהערעור נתקבל).
א. המערערת ייצגה לקוח בשם הרב בישארי החל בשנת 1977 בעיסקאות ובהליכים משפטיים עם אחד גיורא איצקוביץ. במהלכם של אלה הפקיד איצקוביץ בידי המערערת ביום 31.10.79 130,000 ל"י במזומנים רכן שיק על סך 100,000 ל"י (שלא כובד) להבטחת תשלום מס שבח בעיסקה עם הרב בישארי, שעל שומתו התכוון איצקוביץ לערער. בעוד המערערת מטפלת בשומת מס שבח הגיש איצקוביץ ביום 9.3.80 לביהמ"ש המחוזי בתל אביב הסכם פטורה שנחתם בינו לבין הרב בישארי ובו הוצהר על חיסול הסכסוכים ביניהם. בהסכם הפשרה מצוייה הוראה למערערת להעביר את הפקדת שבידה, אשר בהשקעה צמודה הגיע בינתיים ל- 200,000 ל"י, לידי עורך דין עצמון יניב עבור איצקוביץ. חתימת הסכם הפשרה הדהים את המערערת הן משום שנערך ע"י עורך
דין מאחורי גבה והן משום שתכנו לא תאם את המצב האמיתי כפי שהיה ידוע לה מטיפולה הממושך ולפי הערכתה נגד גם את האינטרס של לקוחותיה. היא ביקשה מביהמ"ש לעכב אישור הסכם הפשרה, אך הוגש תצהיר בשמו של בישארי כי חתם על הסכם הפשרה מרצונו הטוב וביהמ"ש אישר את הסכם הפשרה ונתן לו תוקף של פסק דין. המערערת סברה תחילה כי איצקוביץ הוליך שולל את לקוחה הישיש והחולה והניעו לחתום על פשרה לא סבירה, אך נוכחה לדעת כי היא עצמה הולכה שולל וכי התנאים שבוטאו בהסכם הפשרה אינם אמיתיים והסכומים הנקובים בו כתמורה עבור עיסקת מקרקעין אינם כל הסכומים ששולמו בפועל. הדבר נעשה, לדעתה, תוך קנוניה בין איצקוביץ לרב בישארי במטרה כפולה: להונות את שלטונות מס שבח מקרקעין ולקפח את שכרה של המערערת שכן שכר טרחתה נקבע באחוזים משיעור הזכייה מאיצקוביץ מעל לסכום קרן החוב. המערערת דרשה מהרב בישארי במשך החודשים אפריל, מאי 1980 כי ישלם לה את שכר טרחתה והוא לא שילם. בידה היה הפקדון של 200,000 ל"י שאותו דרש איצקוביץ אגב הדגשה שהכסף מיועד לרב בישארי וגם הרב בישארי אמר לה כי הכסף הוא שלו. גם עו"ד יניב עצמון לא ביקש להעביר לידו את כספי הפקדון והמערערת עיכבה אותם תחת ידה.
ב. לאחר התייעצות עם יו"ר ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין הגישה המערערת תביעה נגד הרב בישארי ובה תבעה שכרה שעלה על סכום הפקדון ובמסגרתה ניתן צו עיקול זמני על כספי הפקדון שעל פי גירסתה שייך כולו לרב בישארי. בגדר כתב התביעה, לצורך קביעת שיעור שכר טרחתה, ציינה המערערת את הסכומים המוצהרים ששולמו לבישארי, נוסף על הנקוב בהסכם הפשרה, אגב ציון כי הסכומים המוצהרים הם רק למראית העין ונועדו להונות את שלטונות המס ולהפחית משכר טרחתה. הקובלנה נגד המערערת ייחסה לה עבירות בשני מישורים והורשעה בשניהם: עיכוב כספי הפקדון שבידה ואי העברתם לעורך דין עצמון בין יום אישור הסכם הפשרה לבין יום הטלת העיקול על כספי הפקדון, שכן רק מאז היתה רשאית להחזיק בכספים מכח העיקול; אי קיום חובת הסודיות המחייבת עורך דין ביחסיו עם לקוחו, בזאת שגילתה בתביעתה "כי למדה מפי לקוחה, הרב בישארי, כי הסכם הפשרה נעשה למראית עין, כדי להונות את שלטונות מס הכנסה ומס שבח". ביה"ד המשמעתי המחוזי קבע כי מעשים אלה של המערערת נראים בעיניו כחמורים ביותר שכן כדי לזכות בשכר טרחה העמידה את לקוחה בסכנה של חקירות מס ובכך ערערה את אחד מיסודות היחסים בין לקוח לעורך דין. בגין מעשים אלה הורשעה המערערת בעבירות על חוק לשכת עורכי הדין וכללי האתיקה. הערעור נתקבל.
ג. באשר לעיכוב הפקדון - סעיף 88 לחוק קובע כי "להבטחת שכר טרחתו... רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפקדון... שלא לטובת לקוחו בלבד...". על פי הוראה זו, אם תחילה ניתן הכסף בפקדון שלא לטובת לקוחו בלבד ובהמשך הפך כסף זה, מכח כתב ההפקדה או מכל סיבה אחרת, כספו של לקוחו של עוה"ד בלבד, שוב אין מניעה לעשות שימוש בזכות העיכבון בהתאם לסעיף 88 הנ"ל. הובאו ראיות על כך כי עם חתימת הסכם הפשרה בין איצקוביץ לרב בישארי שינה הפקדון את מהותו ומכאן ואילך היה מיועד כולו לרב בישארי. גם בסופו של דבר אושר העיקול הומני והכסף נשאר בידי המערערת לפי פסק דין ביהמ"ש וסופה של ההשתלשלות מלמד גם על תחילתה. כיוון שהפקדון הפך כפקדון לטובת לקוחה של המערערת, הרי בהחזיקה את הכספים המופקדים לאחר הסכם הפשרה, החזיקה אותם לטובת לקוחה בלבד ולא היתה מנועה לעכב תחת ידה את הכספים להבטחת שכר טרחתה. זאת בתנאי שתגיש תביעה על שכר הטרחה תוך שלשה חודשים ותביעה כזו היא הגישה. לפיכך יש לקבל את הערעור באשר להרשעה זו.
ד. ההרשעה האחרת מתייחסת כאמור לאי קיום חובת הסודיות המחייבת עו"ד ביחסיו עם לקוחו. אכן, המערערת גילתה בשתי הזדמנויות שנודע לה מפי הרב בישארי שהסכם הפשרה אינו מבטא את הסכומים האמיתיים וכי הוא אמור לקבל סכומים נוספים שאינם משתקפים בהסכם הפשרה. היא הזהירה את הרב בישארי לבל יעשה כן באשר הדבר עלול לסבכו עם רשויות המס וניתן להניח שהיה למערערת גם עניין אישי שמלוא התשלומים יבוטאו בהסכם שכן שכרה משתלם באחוזים. והשאלה היא אם על גילויו של הרב בישארי באותו שלב חל החסיון בדבר שמירת סוד מקצועי בין עורך דין ללקוח סעיף 90 לחוק קובע "דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין שיש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש...". סעיף 34 לכללי האתיקה קובע כי עו"ד ישמור בסוד כל דבר שהובא לידיעתו ע"י לקוח ואולם ההוראה אינה חלה על גילוי בהליך משפטי שאינו חסוי על פי סעיף 90 לחוק. מכאן שאם גילויה של המערערת את דברי לקוחה אינם כלולים בחסיון על פי סעיף 90 לחוק, ממילא לא תחול עליהם חובת הסודיות לפי כלל 34 לכללי האתיקה.
ה. השאלה הראשונה הלא אם הדברים שנאמרו על ידי הרב בישארי למערערת "יש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן ע"י עו"ד ללקוח" בשלב שנאמרו הדברים לא הגישה כבר המערערת שירות מקצועי ללקוחה, כי הרי הלקוח עקף את המערערת ונזקק לשירותיו של עו"ד אחר. לה נודע הדבר לאחר שהסכם הפשרה הוכן ע"י עו"ד אחר וכבר נחתם ע"י הלקוח שלה. אך גם פירושי מרחיב, היינו כי גם אזהרת המערערת יש לה קשר ענייני לשירות המקצועי, אף שהלקוח איננו רוצה כבר בשירות זה ונזקק לשירותו של עו"ד אחר, עדין אין מקום לפרוש את החסיון על כגון דא. אין לגרוס כי הדברים הנאמרים על ידי לקוח בקשר להגשת הסכם בדוי מלא נכון לאישור ביהמ"ש כדי להונות שלטונות המס "יש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן ע"י עו"ד ללקוח". שירות מקצועי של עו"ד ללקוח נועד להגיש ללקוח מיטב היעוץ בדרכים חוקיות ואם נוכח עוה"ד שהלקוח ביוזמתו עשוי לסטות מהקו החוקי חובתו היא להתריע ולמנעו מכך. "שירות מקצועי של עורך דין יכול שיתייחס לעבירות פליליות, אך זאת כאשר העבירה כבר בוצעה והעברין מבקש מעו"ד שירות מקצועי בקשר לכך. מקום שהעבריין מוסר לעו"ד על כונתו לבצע עבירה בעתיד והוא אף נוהג כך כי אז אין זה מסוג הדברים שיש להם קשר לשירות מקצועי שניתן ע"י עו"ד. בענייננו, ההסכם החדש בין הרב בישארי לבין הרב איצקוביץ, שלמערערת לא היתה יד בו, היה הסדר שמכוחו יקבל הרב בישארי כספים מעבר לאמור בהסכם הפשרה ובהסדר זה לא ניתן ייעוץ משפטי ע"י המערערת. לפיכך המידע שמסר הרב בישארי למערערת בנוגע להסדרים הכספיים נעשה במסגרת חילופי דברים בין עו"ד לבין מי שהיה לקוחו ולא בין העו"ד לבין לקוחו. ייתכנו חילופי דברים חסויים בין העוה"ד לבין לקוחו, אך זאת בנוגע לעניינים הקשוריםבשירות המקצועי שניתן ע"י עו"ד בעבר ולא בנושאים החורגים מכך. מטעם זה יש לקבל את הערעור גם על ההרשעה על פי סעיף 90 הנ"ל.
ו. כיוון שנתקבל הערעור אין צורך לדון בטענה נוספת של המערערת כי אין חובת הסודיות חלה על עו"ד כאשר הוא נאלץ לתבוע את לקוחו לתשלום שכרו ובמידה ולמטרת עילת התביעה נאלץ הוא לגלות דברים שהוחלפו בין השניים. ברם, כיוון שהעניין הועלה התייחס לכך ביהמ"ש העליון בדרך אגב. חריג כאמור לחובת שמירת הסודיות מוכר בפסיקת בתי המשפט בארצות הברית, בתנאו כי החשיפה היא הכרחית להגנת זכויותיו של עוה"ד ובלבד שלא יגלה דבר מעבר להכרחי למטרה זו החסיון של סעיף 90 בא להבטיח יחסים של כנות ופתיחות בין הלקוח לבין העוה"ד בבואו להזקק לשירותיו המקצועיים של עו"ד, ולכאורה אין מטרת החסינות להעניק ללקוח מגן להסתתר
מאחוריו כדי לשלול בעזרתו את שכרו של עוה"ד או כדי למנוע מעו"ד הגנה בסכסוך אחר שנפל בין השניים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד אהרן אבקר למערערת. 14.12.87).
בג"צ 583/87 - יהושע הלפרין נגד סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי בירושלים ואח'
*בקשה כי משפטו של העותר יתקיים בהרכב של 3 שופטים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. נגד העותר הוגש כתב אישום בביהמ"ש המחוזי בירושלים בעבירות שענשן פחות מ - 10 שנים. על פי חוק בתי המשפט ידון ביהמ"ש המחוזי בהרכב של שלשה שופטים במשפטים בשל עבירה שענשה מוות או מאסר של 10 שנים או יותר ואולם נשיא ביהמ"ש המחוזי או סגנו יכולים לקבוע כי גם בעבירות שענשן פחות מ-10 שנים ידון ביהמ"ש בשלשה. בפרשה שאליה מתייחס כתב האישום נגד העותר הוגשו בעבר שני כתבי אישום נגד אנשים נוספים ובכל אחד משני המקרים האחרים הורה סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי כי ידון בהם הרכב של שלשה שופטים. בעניינו של העותר קבע סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי כי שופט דן יחיד ידון במשפטו, הסניגור ביקש כי במשפט ישב הרכב של שלשה, וסגן נשיא ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי האילוצים בהם נמצא ביהמ"ש המחוזי אותה שעה אינם מאפשרים לו להורות על דיון בהרכב של שלשה שופטים. פרקליטיו של העותר טוענים כי חוש הצדק מחייב שינהגו כלפי העותר בדרך זהה לזו בה נקטו כלפי שני האחרים שהיו מעורבים באותה פרשה. פרקליטו של העותר הבהיר כי בהסבר בעל פה אמר סגן הנשיא כי אילו היה לו עודף של שופטים יתכן שהיה ממנה הרכב של שלשה, מכיוון שחוש הצדק היה דורש כי מה שנעשה בענין שני האנשים האחרים ייעשה גם במקרהו של העותר. העתירה נדחה.
ב. העתירה מעלה את השאלה המקדמית אם נכון וראוי הוא כי נושא כגון זה יידון בפני ביהמ"ש הגבוה לצדק. סעיף 15 לחוק יסוד השפיטה סייג את סמכותו של בג"צ לתת צווים בכך שקבע כי סמכותו לא תחול "על בתי משפט שחוק זה דן בהם". כאשר החלטתו של ביהמ"ש היא בגדר חריגה מסמכות יפעיל בג"צ את סמכותו, וכעולה ממקצתה של הפסיקה לא יתערב בג"צ רק בפעולה שיפוטית של בתי המשפט, להבדיל מפעולה אדמיניסטרטיבית. בענייננו הדיון כרוך בצורה זו או אחרת בהליך פלילי, היינו, בענין שצמח מתוך תחום ההליכים הפליליים המתנהלים כסדרם לפני בתי המשפט שכוננו לפי חוק יסוד השפיטה. לצורך בחינת הסוגיה שלפנינו תתעורר השאלה אם עניין קביעת ההרכב הוא נושא שיפוטי או נושא מינהלי ואם יש לאבחן בין השניים לצורך סמכות בג"צ. יכולה להשמע הדעה כי צריכה להיות נכונות להכיר באפשרות שבג"צ יתערב בענין אם מדובר בנושא מינהלי אך לא כן כאשר מדובר בנושא שיפוטי. בדרך סיווג זו אין כדי למצות את הדילמה כי ניתן להוסיף ולשאול אם יש לאבחן בין מקרים בהם יש אפשרות לבקש רשות ערעור, היינו בדיון בעניין אזרחי, לבין המקרים בהם אין אפשרות לבקש רשות ערעור, היינו בדיון בענין פלילי. ההכרעה בתיק זה תהיה בעלת השלכה לגבי שורה של נושאים אחרים כגון החלטות לקביעת מועדים או לדחיית מועדים, לרבות מקרה בו מסרב ביהמ"ש לבקשה לדחות מועדו של משפט, קביעת השופטים שידונו בתיק וגודל המותבים, העברת דיון מבימ"ש שלום למשנהו וכיוצא בכך. אגב, הענין יכלול, כמובן, גם החלטות בענין הרכב או בעניין מועדי הדיונים בביהמ"ש העליון, שהרי אין להניח כי האפשרות לטעון טענה בדבר שרירות מינהלית בקביעת הרכב או מועד למשפט, נעצרת בשעריו של ביהמ"ש העליון דווקא.
ג. הנשיא שמגר סוקר באריכות את הפסיקה הנוגעת לשאלת סמכותו של בג"צ באשר להתערבות בהחלטות של בתי המשפט, אם שיפוטיות ואם מינהליות, ומגיע למסקנה שאין
ללמוד על קיומה של הלכה אחידה לצורך ענייננו מן הדעות השונות והחולקות בסוגייה בה דנים כאן. הנשיא הגיע לכלל מסקנה כי חלוקת התחומים הרצוייה היא זו שבג"צ לא יתערב בהליכים אזרחיים ופליליים בפני בתי המשפט הרגילים, אלא אם עולה טענה של היעדר סמכות, או אם נתגלתה תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור. קביעת ההרכבים, קביעת מועדים, דחיית משפטים והעברת תיקים צריכות להיות בשיקול דעתו של הגורם השיפוטי המוסמך בביהמ"ש ושבג"צ לא יתערב בו. לפיכך הנושא דנא אינו צריך לידון ע"י בג"צ.
ד. מעבר לשאלה אם בג"צ צריך לדון בסוגיה כגון זו, סבר הנשיא שמגר, בניגוד לדעתה של השופטת נתניהו, כי אין ממש בעתירה לגופה. הנשיא הבהיר כי, פרט לכך שעניינם של אנשים אחרים שהיו מעורבים באותה פרשה נדונו בפני שלשה, לא נוצרה תשתית לטענה כי שיפוט ע"י שלשה שופטים, יש בה, ככלל, כדי להעניק לנאשם הגנה טובה יותר. המגמה כבטויה בחקיקה היא בשנים האחרונות להרבות דווקא בסוגי משפטים היכולים להיות נדונים בפני שופט יחיד. לו היה מדובר בעניין שבזכויותיו של הנאשם, סביר היה שהמחוקק היה קובע חובה לקיים דיון טרומי ובו לאפשר לנאשם להשמיע את טענותיו בעניין ההרכב וזאת לא רק באותם מקרים בהם בחר הנאשם לבקש הרכב של שלשה. אין גם לקבוע כלל שלפיו הדרך שבה נהגו לגבי תיק פלוני מחייבת גם בתיק פלמוני באותה פרשה. חל שינוי בנסיבות כאלו מאז המשפט של השניים האחרים החל משפט רב חשיבות המעסיק כבר כשנה שני שופטים מאותו בימ"ש וקיימים משפטים חשובים נוספים. העקרון של גישה אחידה אינו צריך לגבור על היכולת הארגונית של ביהמ"ש. אין גם הצדקה עניינית להתערב בשיקוליו של סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי, אף כי הסכים שאילו רווח לו מבחינה אירגונית היה נוטה להעתר לבקשה ולקבוע הרכב מורחב יותר. לפסק דין זה הסכים השופט חלימה.
ה. השופטת נתניהו הסכימה לדחות את העתירה בשל כך שהעניין אינו צריך להיות נדון בגדר עתירה לבג"צ, אך להבדיל מגישתו של הנשיא אין דעתה נוחה מהחלטתו של סגן הנשיא של ביהמ"ש המחוזי. לדעתה, אילו ניתן היה לתקוף את החלטת סגן הנשיא בפני בג"צ היה טעם להתערב בשיקוליו. ככלל, העבירות של כתב האישום אינן נדונות בפני הרכב אלא בפני דן יחיד, אך על פי סעיף 37 לחוק כל עניין שנשיא ביהמ"ש המחוזי או סגנו יורה כך ידון בפני הרכב של שלשה. כך למשל יש מקום להורות על הרכב מורחב אם המשפט מעורר שאלות עובדתיות או משפטיות קשות וסבוכות, או שיש לו השלכות משפטיות או ציבוריות מרחיקות לכת. חשיבותו של הענין או משקלו המהותי הם שיכולים להניע את מי שמוסמך לכך לקבוע הרכב מורחב. בפרשה הנדונה כבר הוגשו בעבר שני כתבי אישום וסגן הנשיא הורה שם על הרכב של שלשה שופטים. הוא לא פירש את נימוקיו לכך והדעת נותנת כי שקל את נושא כתב האישום לגופו והגיע למסקנה עניינית כי ממהותו ראוי הוא שידון על ידי הרכב מורחב של שלשה. אין זה מתקבל כלל על הדעת שתנתן הוראה כזו רק מפני ששופטי ביהמ"ש אינם עמוסים דיים ויש לתת להם תעסוקה נוספת. מאידך, בהחלטה נשוא העתירה נתן נימוק מפורש כי האילוצים בו נמצא ביהמ"ש אינם מאפשרים להורות על דיון בהרכב של שלשה שופטים. נימוק זה מתעלם מהשיקולים הענייניים, שעליהם כבר הביע את דעתו במשתמע מעצם הוראתו הקודמת בדבר הדיון בכתבי האישום האחרים בפני הרכב של שלשה. לשאלת ההרכב נודעת חשיבות לא מבוטלת. אין לדעת אם הרכב מלא היה מגיע לאותה תוצאה אליה יגיע שופט יחיד, קיימת אפשרות שהרכב, בדעת רוב, היה מגיע לתוצאה שונה ויש כאן אפליה של העותר. ברם, כאמור, הנושא אינו ניתן לתקיפה בעתירה לבג"צ ולכן יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, חלימה. עוה"ד יעקב רובן וי. גרין לעותר, עו"ד גב' דורית בייניש למשיבים. 7.12.87).
ע.פ. 305/87 - נחום אלי, נחום זכי ויוסף עזרא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
שלשת המערערים הורשעו בעבירות סמים שונות המערער הראשון הורשע בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע הקשור בסמים, ובהחזקת כגרם אחד חשיש שבה הודה, המערער השני הורשע בעבירות של קשירת קשר וביבוא הירואין והמערער השלישי הורשע בקשירת קשר וביבוא הירואין וכן בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. המערער הראשון נדון לשלש שנים מאסר שמתוכן 15 חודשים לריצוי בפועל, המערער השני נדון לשש שנים מאסר שמתוכן 4 שנים לריצוי בפועל והמערער השלישי נדון ל- 10 שנים מאסר שמתוכן 7 שנים לריצוי בפועל. המערער הראשון מערער על הרשעתו, המערער השני מערער על ההרשעה ועל חומרת העונש והמערער השלישי מערער על חומרת העונש בלבד. כל הערעורים נדחו.
מדובר ביבוא סמים מחו"ל כאשר המערערים השני והשלישי נסעו לחו"ל יחד עם אחד עזרא מרכוס ולאחר שנרכש הסם בהולנד שוגר לישראל בדרכים שונות. כאשר נעצר מרכוס בעת שהוציא מהדואר מעטפה שהכילה סם הציע להיות עד מדינה וכאשר זכה למעמד זה גילה את הפרשיות כולן על פרטי פרטיהן. אין לקבל את הטענה כי עדותו של מרכוס לא היתה ראויה לאמון. ביהמ"ש המחוזי היה מודע לאישיותו של מרכוס וכן לסתירות שנתגלו בעדותו, אך בסופו של דבר הגיע למסקנה שעדותו היתה עדות אמת ובכך אין להתערב. בהיות מרכוס עד מדינה טעונה עדותו סיוע וסיוע כזה היה בחומר הראיות בין היתר יש סיוע בכך שמרכוס צורף לנסיעה לחו"ל והמערערים האחרים מימנו את הוצאות נסיעתו, כאשר ההסבר שניתן לכך ע"י המערערים נשלל מכל וכל בהיותו לא אמין ולא הגיוני. כמו כן היו שקרים אחרים בעדויות המערערים השני והשלישי רכן עובדות נוספות שהיה בהן ראיות סיוע לעדותו של מרכוס. אשר לעונש - יש לייחס חומרה רבה ליבוא סמים מסוכנים מכל סוג ובעיקר הירואין. ריבוי המקרים מלמד כי הנגע פשה ומתרחב במדינה באשר הוא מבטיח רווחים קלים וגדולים. מצב זה מחייב מלחמת חרמה נגד העוסקים בכך וחלקו של ביהמ"ש חייב להתבטא בהטלת עונשים חמורים. שניים מהמערערים שערערו על חומרת העונש ציינו את נסיבותיהם האישיות ובעיקר הסבל הנגרם למשפחותיהם העניפות ואולם כשמדובר ביבוא סמים בכמויות ניכרות חייבות הנסיבות האישיות לסגת בפני האינטרס הציבורי והסכנה שביבוא והפצת סמים.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד קידר למערערים הראשון והשני, עו"ד מרוז למערער השלישי, עו"ד רזניק למשיבה. 88. 5.1).
ע.פ. 374/86 - עזרא יחזקאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברצח אשתו וערעורו נדחה. למעשה הודה בכך שגרם למות האשה אלא שלטענתו נגרם המוות במפתיע, כתוצאה ממכה שהנחית על צווארה תוך כדי ריב מילולי, מבלי שהתכוון לפגוע בה מעבר לנובע מסטירה או מכה רגילה. טענת המערער הינה כי מדובר ב"מוות רפלקטורי". תופעה של מוות כזה מוכרת בעולם הרפואה והוא עלול להתרחש כתוצאה ממכה מקרית בצווארו של אדם, אם היא פוגעת בנקודות רגישות במיוחד. תופעה כזאת כרוכה בדום לב מיידי, היינו על אתר ממש, כך שהנפגע קורס על עמדו. ביהמ"ש המחוזי עמד על נסיבות העניין ובכלל זה התנהגות המערער לאחר מוות המנוחה ועד שנמצאה גופתה במזבלה העירונית כשהיא מפוחמת והגיע למסקנה שמדובר ברצח. לממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי יש יסוד ושורש בחומר הראיות.
באשר לשאלה אם מדובר ב"מוות רפלקטורי" הרי לאחר עיון בשיחזור שנערך למערער ואשר הוקלט בסרט וידאו המסקנה היא שאין לקבל טענה זו. השיחזור מלמד
שהמנוחה לא התמוטטה "על עמדה" עם ספיגת המכה שלה טוען המערער בגירסתו, אלא לאחר שהונחתה המכה על צווארה צעדה מספר צעדים לעבר הכורסה והתמוטטה שם. צעדים מצד המנוחה לאחר ספיגת המכה אינם מתיישבים עם התופעה של מוות רפלקטורי כפי שטוען המערער. גם מדברי המערער במהלך עדותו עולה שהיה מרחב מה, ולו אך כדי צעד או שניים מהמקום בו עמדה המנוחה כשהנחית עליה את המכה עד לכורסה עליה נפלה. די בצעד אחד, ולו אך פסיעה קטנה, כדי להפריך את הטענה הסומכת על התופעה של "מוות רפלקטורי". גם תנוחת המנוחה לפי שיחזורו של המערער אינה מתיישבת עם נפילה של המנוחה "על עמדה".
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ג. זילברשטיין למערער, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 88. 1. 31).
ע.פ. 16/87 - יום טוב בלולו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות סמים שונות ובכללן יבוא 318 גרם הירואין, החזקת אקדח שלא כדין, החזקת מטבע חוץ ושטר כסף מזויף. נגזרו לו 8 שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי וכן חולט חלק מהכסף. הסניגורית לא טענה כי העונש בתור שכזה אינו הולם את העבירות כאשר מדובר בנסיבות רגילות אך לטענתה לא התחשב ביהמ"ש המחוזי במידה מספקת בנסיבות האישיות המיוחדות של המערער. מדובר בנכה צה"ל בשיעור של %100 אשר כנראה עקב פציעתו נתמכר לסמים. לפי תסקיר שירות המבחן חל מפנה לטובה אצל המערער, קיימת אצלו נטיה להתארגן ומצפים כי אם יזכה להמשך תמיכה טיפולית יעלה על דרך המלך. על יסוד אלה ביקשה להתערב במידת העונש ולהקל בענשו של המערער. הערעור נדחה.
העונש שנגזר למערער איננו חמור בהתחשב בעברות בהן הורשע ולמרות הנסיבות האישיות כאמור ושינויים מסויימים שבאו לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן אין להתערב בגזר הדין. מהתיקים הרבים הבאים לפני ביהמ"ש העליון עולה כי מתרבים המקרים בהם מגייסים לעיסוק נפשע זה אנשים שאין חשש כלפיהם כי ייתפסו. האינטרס הציבורי והסכנות החמורות הנובעות מיבוא והפצת סמים מחייב לתת לאינטרס זה משקל מכריע, המחייב התחשבות מועטת ביותר בנסיבות אישיות של העוסקים בכך. כל מי שעושה דרכו בעסקי סמים חייב להיות מודע לכך כי על ביהמ"ש להגן בראש ובראשונה על האינטרס הציבורי ומניעת הסכנות הקשות הנובעות מהפצת סמים. לפיכך אין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד גב' פ. חנוך למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 88. 28.1).
ע.פ. 482/86 ואח' - זוהיר עמאר ועיסא עמאר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו פרט לתיקון טעות בהפעלת מאסר על תנאי של זוהיר).
המערער עיסא עמאר הורשע בעבירות של סחר בסמים בתיק אחד ונדון בו למאסר בפועל של 21 חודשים ושלש שנים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים שכבר הוארך בעבר כך שעל המערער לרצות בתיק דנא 49 חודשים מאסר בפועל. בעניין אחר הרשיע אותו ביהמ"ש בעבירת סחר בסמים וגזר לו שלש וחצי שבים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי כשמחצית המאסר בפועל תהיה חופפת את המאסר הקודם ומחציתו מצטברת כך שעל המערער לרצות בשני התיקים 70 חודשים מאסר בפועל. בתיק והשני הורשע גם המערער זוהיר עמאר ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל שנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי לתקופה של
שנתיים כל אחד כשהחצי מצטבר והחצי חופף, כך שעל זוהיר לרצות 4 שנים וחצי מאסר בפועל. ערעורו של עיסא נדחה וערעורו של זוהיר נתקבל.
אשר לענשו של עיסא - מדובר בכמויות סמים בקנה מידה גדול וכל הנסיבות המקילות כבר הובאו בחשבון. לעומת זאת, בענשו של זוהיר לא היה מקום להפעלתו של המאסר על תנאי שהוטל בתיק אחד הואיל והעונש שהוטל באותו תיק לא היה על המערער אלא על אחיו. לפיכך יש להתערב בעונש באופן שתופעל תקופת מאסר על תנאי של שנתיים בלבד ומזו מחצית חופפת ומחצית מצטברת כך שמערער זה ירצה שלש שנים וחצי במקום 4 שנים וחצי מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. החלטה - השופט לוין עו"ד י. חורב למערערים, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 88. 14.1).
ע.פ. 234/87 - ראבח סביטני נגד מדינת ישראל
*בקשה לעבודת שירות בעבירות מס (הערעור נדחה).
המערער הורשע בניהול פנקסי חשבונות כוזבים במזיד ובכוונה להתחמק ממס וכן בהשמטת הכנסה במזיד ובכוונה להתחמק ממס ונדון ל- 4 חודשים מאסר בפועל, 14 חודשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 150,000 שקלים או 15 חדשי מאסר תמורתו. המערער שילם חלק מהקנס. בהחלטת ביניים שניתנה לפני פסה"ד נקבע כי יתרת הקנס, אחרי ניכוי תקופת המאסר שרוצתה, יכולה להשתלם בשני מועדים ולפיכך שוחרר המערער ממאסרו וביהמ"ש העליון החליט לבקש מהממונה לפי חוק העונשין חוות דעת לצורך עבודות שירות של המערער. בינתיים נתקבלה חוות הדעת של הממונה שלפיה ניתן להציב את המערער בעבודת שירות בבית החולים הדסה בירושלים שזו עבודה ללא מאמץ גופני. אחרי שנתקבלה חוות הדעת נתקיים דיון נוסף בביהמ"ש העליון והסתבר שהמערער לא שילם את הקנס. משמע עליו לרצות עונש מאסר שהוטל עליו למקרה של אי תשלום הקנס, היינו עשרה חודשים נוסף לאלה שכבר ריצה בגין אי תשלום הקנס. יחד עם המאסר שנגזר במישרין עולה איפוא תקופת המאסר הכוללת על ששה חודשים כפי שנקבע בסעיף 51(ב) לחוק דיני עונשין לעניין עבודות שירות. ההוראה שבסעיף 51(ב) הנ"ל לא פתחה פתח להבחנות בין סוגי מאסר בפועל, וגם מבחינה עניינית אין הגיון בכך שאדם יישלח לעבודת שירות במקום להשלח למאסר בפועל כאשר הוא ממילא יכלא, ובדרך כלל על אתר, במקום ללכת לעבודת השירות, בשל אי תשלום הקנס. בנסיבות אלה אין הפעלתו של סעיף 51(ב) יכולה לעמוד על הפרק. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יצחק בורובסקי למערער, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 7.12.87).
ע.פ. 354/87 - פנחס מאירוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בשל מעשי מרמה שונים נדון המערער ל- 3 שנים מאסר בפועל והגיש ערעור הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. בפתח הדיון בערעור הודיע הסניגור כי הוא חוזר בו מן הערעור על ההרשעה ומצמצם ערעורו לחומרת העונש בלבד. טוען הסניגור כי העונש שהושת על המערער חמור במידה מופרזת ממה שראוי היה להשית עליו בנסיבות המקרה ובהתחשב במצבו האישי והמשפחתי. לעומת זאת טוענת ב"כ המדינה כי העונש הולם את המעשים החמורים שבהם הורשע. ב"כ המדינה הוסיפה עם זאת כי מאחר והמערער חזר בו מן הערעור על ההרשעה וחסך בכך רבות מזמנו של ביהמ"ש העליון, מוכנה התביעה להסכים לחפיפה מסויימת של העונש בתיק זה עם עונש שהושת על המערער בתיק קודם. הערעור נתקבל כהצעת התביעה.
אכן, העבירות שבהן הורשע המערער, חומרתן, היקפן ונסיבותיהן, אינן מצדיקות התערבות בעונש שהושת עליו. באשר לחפיפה המסויימת של העונש - המערער חזר בו
כאמור מן ההרשעה וחסך מזמנו של ביהמ"ש ובחזרה זו מן הערעור אולי ניתן גם לראות פתח של חרטה מצד המערער על אשר עולל במעשיו החמורים ללקוחותיו, לחברה ולו עצמו, ובראש ובראשונה לילדיו ולרעיתו. כמו כן, הטיפול בחלק ניכר מהאישומים נמשך כארבע שנים מאז שהתגלו ועד להגשת כתב האישום, דבר שיש בו משום עינוי דין גדול וקשה למערער. בנסיבות אלה נענה ביהמ"ש להצעה בדבר חפיפה מסויימת של העונש עם עונש קודם של 18 חודשים מאסר שהושת על המערער בחלק אחר. הוחלט כי שנה אחת של המאסר בפועל יחפוף את תקופת המאסר הקודמת כך שהעונש הכללי של המערער בשני התיקים יהיה שלוש שנים וחצי מאסר בפועל.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, וינוגרד. החלטה - השופט אלון. עו"ד הגלר למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 27.12.87).
על"ע 13/86 - עו"ד דרור חוטר ישי נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*אישום בעבירת אתיקה של פרסומת עצמית
(הערעור נתקבל).
במהדורת החדשות של הטלויזיה שודרה כתבה על מאבקם של עובדי "אל על" נגד פירוק החברה. על המסך נראו מאות עובדי החברה הנכנסים ויוצאים ממשרדי המערער שסייע להם בחתימה על מסמכים. בהמשך הכתבה פנה הכתב אל המערער וביקש ממנו הסברים על המתרחש. המערער הסביר לו כי העובדים מתנגדים לבקשת הפירוק וכי הוא, המערער, עוסק בהחתמת העובדים, כל אחד אישית, על בקשת התנגדות שתוגש לביהמ"ש המחוזי הדן בבקשת הפירוק. בגין כך הוגשה נגד המערער קובלנה לביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בה נאמר כי יש בהתנהגותו של המערער כדי להוות עבירה של פרסומת עצמית בניגוד לחוק לשכת עורכי הדין וכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). ביה"ד המחוזי זיכה את המערער בקבעו שלא היתה למערער כוונת פרסומת וכי הפרסומת היתה תוצאת דברי המערער ולא מטרתם. לדעת ביה"ד היה זה מחובתו של המערער, בעניין בעל חשיבות ציבורית, להסביר את שיקוליו. ביה"ד המשמעתי הארצי קיבל את הערעור והרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. לדעת ביה"ד הארצי יש בפעולת המערער משום פרסומת לעצמו האסורה על פי הכללים ועשה כן במחשבה הפלילית הנדרשת. הערעור נתקבל.
סעיף 55 לחוק לשכת עורכי הדין קובע כי "עו"ד לא יעשה לעצמו פרסומת כעוסק במקצוע עריכת דין". כללי האתיקה הוסיפו וקבעו כי עו"ד לא יתן הסכמתו לפעולות "שמטרתן פרסומת לעצמו כעוסק בעריכת דין" והכללים קובעים כי לכאורה "מתן ראיון לפרסום ברבים בנוגע למשפט שהוא מנהל בשם הלקוח" מהווה פעולה שמטרתה פרסום לעצמו, אלא אם כן עו"ד עושה כן "לשם הגנתו האישית של עוה"ד או לשם תיקון דברים שנתפרסמו ברבים" או כתגובה "בשם הלקוח על דברים שנתפרסמו אודותיו". הדיבור "לא יעשה לעצמו פרסומת" סובל, מבחינה לשונית, פירושים שונים ויש ליתן לו אותה משמעות שיש בה כדי להגשים את תכלית החקיקה. תכלית זו הינה איזון ראוי בין כבוד מקצוע עריכת הדין ושמירה על רמתו הראויה לבין האינטרס של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. איזון זה מביא לידי כך שהופעת עו"ד בכלי התקשורת על פי בקשתם של אלה, בעניין בעל חשיבות ציבורית, על מנת ליתן הסבר ענייני בבעייה משפטית, אין לראותה כעשיית פרסומת לעצמו. בהופעה שכזו ממלא עו"ד את תפקידו, שומר על כבוד המקצוע ורמתו ומספק מידע שלציבור עניין בו. יש למלא את הדיבור הנ"ל של "עשיית פרסומת" תוכן על פי נסיבותיו המשתנות של כל מקרה ובנסיבות העניין שלפנינו אין ההופעה מהווה עשיית פרסומת עצמית האסורה על פי החוק והכללים. אין בהופעה גם פגיעה בכבוד המקצוע או תחרות בלתי הוגנת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, וינוגרד. החלטה - השופט ברק. המערער לעצמו, עו"ד שמחה איתן למשיב. 88. 10.1).
ב ת ו כ ן
*ע.פ. 377/87 - צו הפסקת בניה כאשר היתר הבניה ניתן בחריגה מסמכות.........162 ─*ע.פ. 296/85 - הרשעה באינוס. *זיהוי הנאשמים *עיון באמרות ובסרט ─ שחזור במשפט הזוטא. *חומרת העונש..........................162 ─*ע.פ. 397/86 - הרשעה באינוס. *טביעות אצבע. *זיהוי לא בטוח ─ *חומרת העונש............................................ 164 ─*ע.פ. 116/87 - הרשעה בקבלת שוחד ע"י סוהר............................... 166 ─*על"ע 17/86 - עיכוב כספי פקדון. *גילוי פרטים על עסקת הלקוח שנעשתה ─ לאחר שהלה כבר לא היה לקוחו של עוה"ד......................167 ─*בג"צ 583/87 - בקשה כי משפטו של העותר יתקיים בהרכב של 3 שופטים..........170 ─*ע.פ. 305/87 - הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש..........................172 ─*ע.פ. 374/86 - הרשעה בעבירת רצח........................................ 172 ─*ע.פ. 16/87 - חומרת העונש (סמים)...................................... 173 ─*ע.פ. 482/86 - חומרת העונש (סמים).......................................173 ─*ע.פ. 234/87 - בקשה לעבודת שירות בעבירות מס.............................174 ─*ע.פ. 354/87 - חומרת העונש (מרמה)...................................... 174─*על"ע 13/86 - אישום בעבירת אתיקה של פרסומת עצמית.......................175 ─
─
─
─
─
─