ע.א. 85+327/84/256 - מדינת ישראל נגד מגן דוד אדום
*הגדרת "ציוד רפואי" לצורך פטור ממכס לפי חוק מגן דוד אדום(הערעורים נתקבלו).
א. חוק מגן דוד אדום קובע בסעיף 2(ד) כי "האגודה תהא פטורה מכל מכס... על יבוא מכשירים, ציוד רפואי ותרופות, המשמשים את המטרות של האגודה כמפורט בסעיף 3, לרבות אמבולנסים, ניידות דם על ציודן ואביזריהן, ציוד קשר, וציוד חמרים לבנק הדם...". במספר מקרים ייבא המשיב מכוניות נוסעים רגילות שקיבל כתרומה מחו"ל והמכוניות הוגדרו ע"י המשיב כ"רכב פיקוד". על ייעוד הרכב נאמר בתצהיר מטעם המשיב כי המכוניות מצויות בשימוש בעלי תפקידים מרכזיים וחיוניים של מגן דוד ושעברו הכשרה מתאימה בעזרה ראשונה, כך שבאמצעות מכשיר הקשר שברכב יכולים בעלי התפקידים ליצור קשר עם כל תחנות מגן דוד ולתת הוראות להפעלת מערך שירותי החרום וכו'. המשיב ביקש פטור ממסים עקיפים בייבוא, על פי סעיף 2(ד) הנ"ל, ואילו המערערת סירבה לתת את הפטור. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי, ובשתי תובענות נפרדות קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיב פטור מתשלומי מסים עקיפים וכי הסעיף חל על מכוניות אלה. בשתי התובענות הוגשו ערעורים ובפסק הדין דנן התקבלו הערעורים.
ב. השאלה שבמחלוקת היא אם המכוניות האמורות הינן בגדר ציוד רפואי וכו' המשמשים את מטרות האגודה. "ציוד רפואי" אכן אינו כולל בתוכו, כפשוטם של דברים, "כלי רכב" סתם, ואולם "אמבולנסים וניידות דם" עשויים, בהקשר מתאים, להכלל בגדר "ציוד רפואי". אשר למשמעות התיבה "לרבות" האמורה בסעיף הפטור סבר ביהמ"ש המחוזי ש"אמבולנסים" הם כלי רכב שאינם בכלל "מכשירים" ו"ציוד" ועל כן באה תיבת "לרבות" להוסיף גם כלי רכב, ומשהוסיף המחוקק כלי רכב כגון אמבולנסים הרי הפירוט שלאחר תיבת "לרבות" אינו ממצה וניתן לכלול גם מכוניות נשוא הערעור בגדר סעיף הפטור. פירוש זה אין לקבל. התיבה "לרבות" נועדה להדגיש ולהסיר ספק, ביחס לתחולת העקרון הכללי שברישא. הוספת "אמבולנסים" לא באה אלא כדי "הסיר ספק באשר להמצאותם בגדר "ציוד רפואי" ולא לשם הרחבת התחולה על "כלי רכב" בדרך כלל.
ג. אמנם, אין בעובדה ש"רכבי הפיקוד" הינם "כלי רכב" כדי לשלול את תחולת הפטור עליהם. שאלה זו יש לבחון על פי הפונקציה שהם ממלאים בשירות המשיב, דהיינו, אם הם "משמשים את מטרות האגודה...". סעיף 3 הנ"ל מפרט את מטרות האגודה, ובהן שירותי עזרה ראשונה, שירותי אשפוז, ושירותי אגירת דם וכו'. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המכוניות נשוא הערעור משמשות את מטרות האגודה "שכן המכוניות אכן מיועדות לשימוש בלעדי למטרות המבקשת". לתוצאה זו הגיע ביהמ"ש המחוזי בשל כך שהמטרות שהוזכרו בסעיף 3 מנוסחות בצורה הכללית ביותר, ואכן ניתן להגיע למסקנה לפיה כל פריט בשירות מגן דוד מקיים את התנאי האמור. ברם, סעיף הפטור לא נתכוון לפטור כל פריט רק בשל כך שהוא נמצא בשירות האגודה ומשמש אותה. יש להבחין בין פריטים שהשימוש בהם מייחד את פעילות האגודה לבין פריטים אחרים בשירות האגודה. מבחינה פרשנית ניתן לייחס לסעיף הפטור את שתי המשמעויות האמורות ומלאכת ביהמ"ש היא לבחור במשמעות הסבירה. לעניין זה יש להתחקות אחר מטרת החקיקה תוך ניתוח החוק ודברי ההסבר שנתלוו להצעת החוק. ניסוח החוק מלמד שהמחוקק התכוון להעניק פטור רק לחלק מהפריטים הנרכשים ע"י האגודה, היינו אותם פריטים שהשימוש בהם מייחד את פעולתה של האגודה במילוי מטרתה העיקרית, מתן שירותי רפואה. הפטור אינו משתרע על פריטים נלווים שאמנם משמשים את האגודה וחיוניים לפעולתה, אך אלו הם מייחדים אותה יותר מכל ארגון אחר. השימוש במכוניות נשוא הערעור אינו מייחד את פעילות האגודה, להבדיל מן האמבולנסים וניידות הדם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר, הוסיף השופט גולדברג. עו"ד גב'לאה מרגלית למערערת, עו"ד מרדכי רז למשיב. 87. 12.11).
ע.פ.947/85 - עוזי עצמון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס(ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל בחלקו ונדחה בחלקו ברוב דעות).
א. המערער, עורך דין, הואשם בחמשה אישומים הנוגעים להשמטת הכנסה בכוונה להתחמק ממס והגשת דו"ח כוזב בכוונה להתחמק ממס. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער בחלק מן האישומים והרשיעו בחלקם. אישום אחד התייחס לכך כי בשנת המס 1974 קיבל המערער מאת הלוואה וחסכון ירושלים, אגודה הדדית, (להלן: האגודה) 251,000 ל"י כשכר טרחה ולא הצהיר עליו לשנת המס הנ"ל, בשנת המס 1975 קיבל 175,000 ל"י מהאגודה והצהיר על הכנסה של 55,000 ל"י בלבד, בשנת המס 1976 קיבל מהאגודה 25,000 ל"י ולא הצהיר ואילו בשנת המס 1977 קיבל מהאגודה 67,000 ל"י והצהיר לאותה שנת מס על כ- 49,000 ל"י בלבד. בשנות המס 1974 ו- 1975 הגיש המערער למס הכנסה גם מאזן ובו ננקבו הסכומים הנ"ל שקיבל המערער אם כי לא כהכנסה. לפיכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש לזכות את המערער מחמת הספק לגבי שנות המס 1974 ו- 1975 בקשר לפרטי האישום לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. אמנם, ניתן היה להרשיע את המערער לגבי שתי שנות מס אלה בהגיית דו"ח הכנסה שאינו נכון ללא הסבר סביר, בניגוד לסעיף 217 לפקודת מס הכנסה, אלא שעבירה זו התיישנה. מאידך הרשיעו באשר לשנות המס 1977-1976. באישום זה סבר השופט וינוגרד בדעת יחיד שיש לזכות את המערער גם לגבי שנות המס 1976 ו- 1977, ואילו השופט אלון, בדעת הרוב, החליט שיש לדחות את הערעור לגבי ההרשעה בסעיף זה.
ב. אישום שני שהועלה נגד המערער היה כי בהיותו יועץ משפטי לחברת האחים עיני בע"מ, קבלני בנין, שבנו בנין בירושלים, קיבל המערער, לפי ההסכם שבינו לבין עיני, כשכר טרחתו, חנות בבנין שנבנה בשווי 118,000 ל"י. ההסכם נעשה ב- 1972 והמערער לא הצהיר על הכנסתו זו בדו"ח לשנת 1973. ביהמ"ש המחוזי סבר כי כל עוד לא קיבל המערער את החזקה בחנות לא צריך היה לדווח על ההכנסה ולפיכך זיכה אותו באשר לאי דיווח בשנת 1973. מאידך סבר השופט כי המערער קיבל את החזקה ב- 1976 וצריך היה לדווח על ההכנסה בשנת 1977. לפיכך הרשיעו באי דיווח בשנת 1977. באשר להרשעה זו נתקבל הערעור פה אחד. באישום אחר זוכה המערער מאי רישום תקבול של 50,000 ל"י בשנת המס 1975 והורשע באי רישום תקבול של 12,000 ל"י שקיבל מהאגודה ובסעיף זה זוכה ע"י ביהמ"ש העליון גם מהחלק השני. אישום אחר התייחס להצהרת הון שהגיש המשיב ליום 31.3.75 בה הצהיר על השקעותיו בחברות יעוז ונחלת שחר שהיו בבעלותו ובשליטתו בסך כולל של 494,000 ל"י והשמיט סכום של 284,000 ל"י. באישום זה הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי וזוכה ע"י ביהמ"ש העליון. ערעור המדינה על זיכויים שונים בביהמ"ש המחוזי נדחה.
ג. פסה"ד ניתן מפי השופט וינוגרד שציין את הממצאים העובדתיים שנקבעו והם: בשנות המס הנדונות טיפל משרד רו"ח ברוידא, משרד מכובד וידוע, בהגשת הדוחו"ת למס הכנסה מטעם המערער ומשרד רוה"ח הינחה את המערער שלא לדווח על ההכנסות שקיבל מהאגודה. זאת כאשר באגודה קמה אופוזיציה להנהלה וזו איימה לתבוע החזר שכר הטרחה שקיבל המערער. האופוזיציה טענה כי בשל קרבת משפחה בין מנהל האגודה לבין המערער שילמה האגודה למערער שכר טרחה שאינו מגיע לו. מחמת החשש האמור נרשמו ההכנסות מן האגודה בינתיים כפקדון ולא כהכנסה. לגבי חלק מההכנסות סבר שאינם טעונים דיווח באותו שלב הואיל והעבודות עבורם התקבלו לא בוצעו והיה ספק לגבי ביצועם. לדעת שופט המיעוט וינוגרד טרם נסתיים הסכסוך כאשר דיווח המערער על הכנסותיו לשנות המס 1976 ו- 1977 ועדיין חל הסיכון באשר לצורך להחזיר את הכספים, ולפיכך יש לזכות את המערער גם באשר לדיווח על ההכנסות
לשנות מס אלה. השופט וינוגרד הוסיף כי גירסת התביעה שלגבי חלק, לפחות, משכה"ט לא היה סיכון של החזרה היא "חכמה לאחר מעשה". בדיעבד, כשידוע שהמערער לא חוייב להחזיר את כל שכר הטרחה קל לבוא ולומר למערער שהסיכון לא היה סיכון המערער צריך היה להתחשב בדעת רוה"ח וכך הוא עשה. השופט וינוגרד דחה את טענת התביעה כי נישום שהוא עו"ד במקצועו אינו יכול להסתתר מאחורי גבו של רוה"ח באשר הוא, עוה"ד הנישום, מצוייד בידע המשפטי הדרוש ויודע שאין כל סיכון שיחזיר כספים שקיבל בתורת שכר טרחה או לפחות הסיכון קלוש ביותר. המערער לא היה מצוייד בידע המשפטי בענייני מיסוי שכן לא היה עוסק בענייני מסים. אפילו אם צודק ב"כ המדיני שנדרש גם שיקול דעת מצד המערער והוא לא צריך לסמוך רק על רוה"ח, הרי העובדה שרו"ח בעל מקצוע המליץ בפני המערער על שיטה מסויימת, שהיתה שיטה מקובלת ולא בלתי סבירה, שללה לפחות את הזדון ואת הכוונה להתחמק ממס.
ד. לעומת זאת סבר השופט אלון, בדעת הרוב, שיש לדחות את הערעור לענין השמטת ההכנסות לשנים 77, 76. סך כל התגמולים שקיבל המערער על חשבון שכר הטרחה בתור יועץ משפטי של האגודה לארבע שנות המס 1977- 1974 היה קצת פחות מ- 500,000 ל"י, וסכומי ההכנסה שעליהם דיווח היה קצת מעל 100,000 ל"י. המערער עבד על בסיס שיטה של מזומנים ולפי שיטה זו ההכנסה נרשמת עם קבלתה בעין וכן ההוצאה נרשמת בעת הוצאתה בעין. על התביעה נטל הראיה כי השמטת הכנסה נעשתה במזיד, וכוונת הזדון מוכחת בענין זה בדרך כלל ע"י ראיות נסיבתיות על פי התנהגותו ומעשיו החיצוניים של הנישום. יכול נישום לסמוך על חוות דעת רו"ח ומומחים כאשר קיימות שיטות חשבונאיות שונות באשר לקביעת מועד התגבשות הכנסות או הוצאות. זוהי שאלה המתעוררת מתוך גופם של דברים ודרושה מומחיות מקצועית מיוחדת ובכגון דא הגנה של ממש תעמוד לנישום שסמך על חוות דעתם ונוהגם של המומחים לדבר. לעומת זאת, בנדון דנן לא מתעוררים מתוך גופם של דברים ולפי הנתונים האובייקטיביים ספק או בעיה כלשהם כיצד לדווח על ההכנסה. הכלל לפי שיטת המזומנים הוא פשוט, היינו כל מה שנתקבל או הוכנס בפועל יש לדווח עליו. הנישום, הוא המערער, הוא אשר עורר מיזמתו שאלה בדבר מידת הסיכון הקיימת בקשר לאפשרות של תביעה מצד הלקוחות להחזר שכר הטרחה וכדי להגיע לפתרונה של שאלה זו "חי" רואה החשבון מפיו של הנישום. השאלה אם קיים סיכון של החזית שכר הטרחה והיקף הסיכון הם בראש ובראשונה בידיעתו המשפטית של המערער מבחינת שיקול הדעת, הערכת העובדות וסבירות התוצאות ואין מקום לשעות בנקודות אלה לטענת הסתמכות על רו"ח לענין הוכחת הכוונה.
ה. הפער הגדול שבין הסכומים שהמערער קיבל לבין הסכום שהצהיר מטיל על המערער חובה לתת הסבר סביר ומתקבל על הדעת כיצד נוצר הפער. הסבר סביר כזה יכול וימצא כשקיימים סבירות גבוהה וספקות רציניים שסכומי שכר הטרחה יוחזרו לנותנם, אך סיכון וספקות כאלה אינם בנמצא אצלנו, לא רק כ"חכמה לאחר מעשה" אלא גם לפי כל קנה מדה של סבירות בשעת המעשה. אין סימוכין לכך שהטענות שהעלו אנשי האופוזיציה של האגודה היה בהן כדי לשלול מהמערער את כל שכר הטרחה.
ו. השופט אלון העיר כי מדובר כאן בהכרעה עקרונית, שכן אם נאמר שכל הכנסה, שלדעת מקבלה קיימת סכנה בצדה שמא יצטרך להחזירה, אין צורך לדווח עליה, כי אז נמצאנו פוגעים בעיקרי מערכת מס הכנסה ויעדיה. יתכנו מקרים שבהם מידת הסיכוןבדבר החזרת ההכנסה היא כזו שלא יהא בה משום הכנסה החייבת בדיווח, אך לא כן בכל מקרה של חשש. הנישום, ובודאי שכך הוא כשהנישום עצמו הוא משפטן, לא יוכל לחסות בצלה של הכרעת רואה החשבון בשאלה בעלת אופי משפטי, ומכל שכן כאשר הנישום בקי בשאלה המסויימת לא רק מבחינה משפטית אלא גם מבחינה עובדתית ובידו
מיומנות מקצועית לבדוק את העובדות כהוייתן, את סיבת הסיכון ושיעור הסיכון הסביר שההכנסה תהיה חייבת בהחזרה כפי שכך הוא במקרה שלפנינו. מחומר הראיות עולה שלמערער לא היתה עילה מספקת לראות את הכנסותיו מהלוואה וחסכון כהכנסות שיידרש להחזירן הלא היה כל סיכון סביר לכך.
ז. אשר להרשעה בענין אי דיווח על הכנסה מחברת עיני - בענין זה התיקון בכתב האישום והעברת ההרשעה מ- 1973 ל- 1976 לא באה לבקשת התביעה אלא מיוזמת השופט. לא ברור מתוך החומר אם בשנת 1976 כבר נמסרה החזקה. המערער ביקש להביא עדים לענין תאריך מסירת החזקה והשופט דחה את הבקשה בקבעו כי אינו חושב שזכויות הנאשם יתקפחו ע"י אי קריאת העדים. לא ניתנה למערער "הזדמנות סבירה להתגונן" כנגד האישום לאחר שינויו ובשל כך בלבד יש לזכות את המערער. גם לגופו של ענין שגה השופט. על התביעה היה לשכנע את ביהמ"ש שהנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו ועל כן התביעה היתה צריכה להוכיח שהחזקה אכן נמסרה ב- 1976. הוכחה כזו אין בחומר הראיות.
ח. אשר לעונש - המערער נדון לשלשה חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וכן הושתו עליו קנסות שונים. בהתחשב בקבלתו של הערעור על חלק של האישומים וכן בהתחשב בעינוי הדין שעבר על המערער כאשר החקירה הפלילית החלה כבר בשנת 1979, וכן בכך שקיימת אפשרות שלאחר הרשעתו יוזמן המערער לתת את הדין בדיון משמעתי, יש להקל בעונש ולהעמידו על שנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, ד.לוין, וינוגרד. עוה"ד יובל לוי, עופר לוי וס. מזרחי למערער, עו"ד עוזי חסוןלמשיבה. 10.12.87).
בש"א 130/87 - עזיז שנסי ואח' נגד יהודית גלעדי ואח'
*מחיקת חלקים מכתב הערעור(בקשה למחיקת חלקים מכתב הערעור - הבקשה נתקבלה).
א. המבקשים והמשיבים רכשו במשותף חלקת קרקע בהוד השרון, הסכימו לחלק ביניהם את הקרקע אך נתגלו ביניהם סכסוכים שהגיעו עד ביהמ"ש. במהלך הדיוניםהושג בין הצדדים, באפריל 1978, הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בהסכם נקבעה חלוקת הקרקע בכפוף לסידורים כספיים שונים. הצדדים פנו לרשויות התכנון על מנת שיאשרר את הסכם החלוקה ופנייתם נדחתה לאחר שהסתבר כי נמצאת בהכנה תכנית בניין עיר שלפיה מתוכננת דרך שתעבור על חלק הארי מאותו חלק של הקרקע שהוקצה על פי הסכם הפשרה למבקשים. כיון שכך ביקשו המבקשים לשנות את הסכם הפשרה בדבר חלוקת הקרקע ומשסרבו לכך המשיבים פנו המבקשים לביהמ"ש המחוזי בתביעה לבטל את הסכם החלוקה בשל טעות לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים המסמיך את ביהמ"ש לבטל חוזה עקב טעות, בנסיבות מסויימות, ומשעשה כך רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בתשלום פיצויים לצד שכנגד. על רקע הוראה זו הסכימו הצדדים לפצל את הדיון בביהמ"ש המחוזי באופן שתחילה תידון השאלה אם זכאים המבקשים לבטל את החוזה ואם יוחלט על כך בחיוב תידון שאלת הפיצויים בגין הנזק שנגרם למשיבים אם נגרם. ביום 15.7.85 נתן ביהמ"ש המחוזי "פסק דין חלקי" בו קיבל את תביעת המבקשים וביטל את הסכם הפשרה בדבר חלוקת הקרקע בהתאם להסכמת הצדדים על פיצול הדיון הגישו המשיבים במסגרת אותו תיק הליך בעניין פיצוי כספי לפי סעיף 14 הנ"ל וביום 6.5.87 ניתן פסק דין בשאלת הפיצויים. המשיבים הגישו ערעור על פסק הדין "על שני שלביו", היינו הן על עניין הפיצויים שנפסק ביום 6.5.87 והן על פסק הדין הראשון שקבע שיש לבטל את הסכם הפשרה. המבקשים טוענים עתה שיש למחוק אותם חלקים בערעור המתייחסים לפסק הדין החלקי מיום 15.7.85. טענתם היא שאין מדובר בהחלטה אחרת אלא בפסק דין חלקי ולפיכך צריכים היו המשיבים לערער על פסק הדין החלקי תוך המועד שמיום נתינתו ביולי 1985. הבקשה נתקבלה.
ב. המשיבים טענו כי אין סמכות בידי הרשם להורות על מחיקת החלקים מכתב הערעור. לדידם אין דרך לסלק על הסף ערעור שהוגש וטענות בעניין זה יש להביא בפני ביהמ"ש עצמו במסגרת הטיעון בערעור. אכן, שאלת טמכות ביהמ"ש לסלק ערעור על הסף על בסיס העילות הקבועות בתקנות 100 ו- 101 לא הובהרה כל צרכה. אולם בצדה של סמכות זו קיימת סמכות בידי ביהמ"ש לבקר את ההליכים המובאים בפניו ולבחון אם קיבולם נעשה כדין. זוהי סמכות מוגבלת הנושאת אופי מינהלי, אף שהפעלתה עשויה להיות כרוכה בדיון והכרעה שיפוטיים. בביהמ"ש של הדרגה הראשונה נפתח הליך ב"מסירה" של כתב התביעה לביהמ"ש, אין למזכירות סמכות לסרב קבלת כתב תביעה וטענות בדבר סילוק על הסף מתבררות בפני ביהמ"ש או הרשם. הדין שונה בערעור. כאן חלה תקנה שלפיה "ערעור שאינו ממלא אחרי הוראות פרק זה לא יקובל לרישום...". הוראה זו מחייבת את משרד ביהמ"ש שלערעור "בדוק, לפני קבלת המסמכים, אם כתב הערעור נערך בהתאם לתקנות, אם הוגש תוך המועד החוקי, אם נתקבלה רשות לערער כשזו דרושה ואם צורפו לכתב הערעור כל המסמכים הדרושים. מכאן שהמזכירות מוסמכת לסרב לקבל ערעור אם נמצא שהוגש שלא כהלכה. אין לפרש סמכות זו כמוגבלת לשלב שלפני קבלת הערעור לרישום דווקא. אם נמצא לאחר מעשה שהערעור הוגש שלא כדין ניתן לתקן את המעוות ולהורות על מחיקת הערעור מן הרישום. הסמכות הנושאת אופי מינהלי ניתנה בידי מזכירות ביהמ"ש. רשם ביהמ"ש הממונה, בין השאר, על עבודת המזכירות ובידיו נתונות כל הסמכויות שבידי המזכיר הראשי של ביהמ"ש, מוסמך להורות בכל עניין הנוגע לניהולו של הליך. אם מתעוררת שאלה בדבר קיבולו של הליך על ידי המזכירות יובא העניין בפני הרשם והוא מוסמך להחליט בדבר. החלטת הרשם אינה סופית והיא נתונה לערעור.
ג. לגופם של דברים, אכן מדובר כאן בפסק דין חלקי הנתון לערעור בזכות בתוך המועד הקבוע בתקנות. כיוון שהמשיבים לא ערערו במועד ואף לא ביקשו להאריך את המועד יש למחוק אותם חלקים מן הערעור המתייחסים לפסק הדין החלקי. המפתח להבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת מצוי במישור הדיוני ועיקרו הוא האם סיים ביהמ"ש, עם מתן ההחלטה, את בירור המחלוקת שבאה בפניו ו"סגר את התיק", ובעניין זה אין משיבות לכותרת אותה העניק ביהמ"ש להחלטתו. ביהמ"ש מוסמך להוציא פסק דין חלקי, הן לגבי חלק מבעלי הדין והן לגבי מקצת העילות או העניינים הכלולים בתובענה, וזאת כל אימת שנראה לביהמ"ש שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות לעניין אותה תביעה או חלקה. קיימת דרך טכנית להבחנה ולפיה החלטה המעניקה את מלוא הסעד המבוקש מבין מספר סעדים העומדים לדיון, אשר אינה מהווה נידבך או שלב ביניים לצורך קביעת הסעד הסופי והמשך הדיון בתובענה אין בו כדי להביא לשינויה או ביטולה - הרי הוא פסק דין חלקי. בענייננו, מדובר בתביעה לביטול הסכם לפי סעיף 14 לחוק החוזים. המבקשים פנו לביהמ"ש לפי אותו סעיף וביקשו לבטל את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ומבחינת המבקשים היה זה סעד מוגדר וסופי. היענות ביהמ"ש לבקשה והענקת הסעד מביאה למיצוי תביעת המבקשים והחלטתו היא בבחינת פסק דין מלא - להבדיל מחלקי. ברם, בפתח הדיון הסכימו הצדדים על קיום שלב נוסח שעניינו תביעת פיצוי עקב ביטול ההסכם, והרי זוהי תביעה שונה ונפרדת אף שאחד ממרכיבי עילתה הוא תוצאת ההחלטה הראשונה. הסעד המבוקש בתביעה זו שונה לחלוטין מן הסעד אותו ביקשו התובעים ומבקש הסעד הוא הצד שכנגד. פיצול הדיון לשני שלבים גרם לכך שהחלטתו הראשונה של ביהמ"ש המחוזי היתה פסק דין חלקי ולא סופי, אך אין לומר שהיתה זו החלטה אחרת.
(בפני: הרשם צור. עו"ד בנקל למבקשים, עו"ד הררי למשיבים. 8.12.87).
ע.פ. 371/86 - דוד בן זכאי ואח' נגד מדינת ישראל עירית תל אביב
*הגדרת "מבנה של קבע" לצורך רישוי עסקים(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ש. לוין וגב' נתניהו נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר).
א. תשעת המערערים הם בעלי דוכנים על מדרכות ברחוב ליד התחנה המרכזית בתל אביב. כל אחד עסק ברוכלות בדוכן שלו. הדוכן הוא בצורת ארגז שדפנותיו עשויות מתכת וחזיתו נפתחת בשעות ההפעלה ע"י דופן קדמי שהופך למדף המשמש למכירת מרכולתו של בעל הדוכן. בשעות הלילה נסגרת החזית והמבנה מקבל צורת קוביה או ארגז של מתכת בגודל 2 על 3 מטר. לכתחילה עמדו "המבנים" על גלגלים ואח"כ יצקו רצפת בטון על גלגליו המקוריים של המבנה והמבנה מחובר לקרקע. חלק מן המבנים שמדובר בהם מחובר לרשת החשמל ובחלקם אף הותקנו טלפונים. העירייה גם גובה ארנונה מבעלי הדוכנים האמורים. העירייה טענה כי מדובר במבנים ארעיים ואם מדובר במבנים ארעיים טעון בעל הדוכן רשיון רוכלות, בעוד המערערים טוענים כי מדובר במבנים של קבע ואז אין הם טעונים רישוי על פי הוראות החוק, כי לפי סוג המרכולת אין הם זקוקים לרשיון אם מדובר במבני קבע. כל אחד מתשעת המערערים הועמד לדין בבימ"ש השלום וזוכה מן העבירה של עיסוק ללא רשיון בעסק טעון רשיון. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה והרשיע את המערערים בקבעו כי מדובר במבנים ארעיים ולא במבני קבע. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ש. לוין רגב' נתניהו, בפסק דין מפי השופט לוין, כנגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר.
ב. (הנשיא שמגר) דעת מיעוט: אין בחוק הגדרה של המונח "מבנה של קבע". יש לקבל את הפרשנות שננקטה בבג"צ 868/86 למונח "בנין של קבע" כמבנה ששלובים בו יסודות של זמן ומהות. רוצה לומר, שמלכתחילה לא הוקם כבנין ארעי לפרק זמן בלבד, ובנייתו אינה ניתנת לסתירה במעשה של מה בכך וברוח מצויה ושאינה מצויה. באותו פסק דין נקבע כי אין לקבל מבחן של משך הזמן בו עומד הבנין על תילו לצורך קביעה אם מדובר בבנין של קבע. לפי ההגדרה בפסק הדין האמור הרי גם אם בנו המערערים את סככותיהם כדי שישמשו אותם דרך קבע אין לראות בדוכנים בנין של קבע עפ"י המבחן המשולב הנ"ל. אין להתעלם מן העובדה שתחילת המבנים בעגלות ורק לאחר מכן עוגנו הגלגלים בבטון. השאלה היא אם יש ביציקת הבטון שבוצעה לאחר הבאת העגלות למקום כדי לשנות מאופיו של המבנה ולהפכו ממבנה ארעי למבנה של קבע.
ג. לצורך מתן מענה לשאלה זו ניתן ליישם מבחן המשלב שני יסודות, האחד פיזי והשני נפשי. המבחן הפיזי במהותו עניינו ייעודו של המבנה עפ"י תכונותיו החיצוניות, היינו האם המבנה נועד עפ"י יסודותיו לשמש לאורך ימים. על שאלה זו ניתן להשיב על פי סימני היכר שונים, כגון צורת המבנה ותכונות החומר שלו, תכנונו, אופן הצבתו ושיטת חיבורו לקרקע וכדומה. בנייה היא תהליך אשר מבחינתו הפיזית אינו יכול להתמצות בכך שדבר שהוא נייד לפי ייעודו וטיבו נקשר בשרשראות או מעוגן בבטון באופן שרירותי לקרקע, ומה גם במקום ציבורי, מדרכה. היסוד של זמן שהמבנה עומד אינו יכול להשפיע בדרך כלל על המבנה מבחינת מהותו הפיזית. עגלה שרותקה למקומה על ידי יציקת בטון על גלגליה אינה משנה מזהותה ומאופייה ע"י עצם חלוף הזמן מאז הותקן החיבור המתואר לקרקע. גם חיבור טלפון למבנה אינו סימן לקביעות נייחת בימינו, כי גם במכונית יכול ויותקן מכשיר כאמור והוא הדין בענין חיבור החשמל. היסוד השני הוא נפשי במהותו והוא מחייב שתהיה למקימי המבנה כוונה שהמבנה יהיה מבנה של קבע. בענייננו ברור ממהות הארגז על גלגליו כפי שהובא למקום שתחילה לא נועד לשמש מבנה של קבע ואין בעצם יציקת בטון סביב הגלגלים כדי להפכו למבנה של קבע. מכל הבחינות יש לראות את המבנים כארעיים וממילא כטעוני רשיון ולפיכך יש לדחות את הערעור.
ד. השופט לוין (דעת הרוב): קיים דמיון בין הסוגייה שלפנינו להגדרת הדיבור "בנין" לצורך חוק התכנון והבניה. השאלה שיש להציג בכל מקרה היא מהי התמונה הכוללת המתקבלת במערכת ראיות נתונה. אין להסכים אפילו בהקשר הרחב של חוק התכנון והבניה שמבנים עם רצפת בטון המחוברים לרשת החשמל והטלפון, הקיימים במקום הימצאם עשרות בשנים, ושאין סיכוי ממשי להעתקתם מהמקום בו הם נמצאים, יחשבו כמבנים שאינם מבנים של קבע.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד מ. שקד למערער, עו"ד א. שבתאי למשיבה.87. 9.11).
ע.א. 766/85 - עליזה חסיד נגד דר' לוטה שטיינברגר
*קיום צוואה(הערעור נדחה).
א. המנוח בנימין פוגל היה מאושפז בבית אבות בכפר סבא. ארבעה ימים לפני פטירתו, ביום 11.11.83, חתם על צוואה שבה ציווה את רכושו למשיבה שטיפלה בו בבית האבות. המערערת הינה בת אחיו של המנוח ונמנית על יורשיו על פי דין. היא פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה לבטל צו שניתן לקיום הצוואה וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. המנוח חתם על הצוואה בהיותו בגיל 90 בקירוב ובמקביל, באותו יום, חתם גם על יפוי כח שבו מינה את המשיבה כבאת כוחו בעניני כספים. גם הצוואה וגם יפוי הכח נערכו ע"י עו"ד שהוזמן ע"י הבעלים של בית האבות כדי לערוך צוואה. עוה"ד נפגש עם המנוח ודיבר איתו בשפות אנגלית ועברית שהיו שגורות בפיו של המנוח. עוה"ד התרשם שהמנוח הבהיר את עצמו ואת רצונו לצוות למשיבה את הכספים שיש לו בבנק ועוה"ד ערך את הצוואה הנדונה. גם יפוי הכח נערך על פי בקשת המנוח לאחר שעוה"ד הסביר לו את משמעות החתימה על המסמך והמנוח הביע אמון מלא במשיבה. עוה"ד לא הכיר את המשיבה. המערערת משיגה על דחיית בקשתה לקיום הצוואה וטענותיה הן כי מחמת גילו המופלג, 90 בקירוב, לא היה המנוח מסוגל להבחין בטיב מעשיו וכן כי מצבו הפיזי והשכלי היה כזה שלא יכול היה לעשות צוואה. הערעור נדחה.
ב. לענין הגיל המופלג קבע ביהמ"ש עובדתית כי ביום החתימה על הצוואה ועל יפוי הכח דיבר המנוח לעניין וידע לבטא את רצונו במלים מובנות והגיל לא טבע רישומו עליו. אשר למצבו הפיזי והשכלי של המנוח - נערכו לגביו ע"י המטפלים בו רישומים יום יומיים אודות מצבו. המנוח גילה סימני בלבול בתקופות שונות והדבר נרשם. לגבי היום הרלוונטי לא נרשם דבר. בנתונים אלה רשאי היה ביהמ"ש לסמוך על עדותו של עוה"ד ולתת לה את הערך המלא הראוי לה כי ביום החתימה דיבר המנוח לענין. מכל מקום לא הוכח על פי עדות רפואית או על פי ראיה אחרת שכשרו של המנוח היה מוגבל בעת החתימה על הצוואה, במידה שלא היה יכול להבחין בטיבה של הצוואה.
ג. טענה אחרת העלתה המערערת באשר לנסיבות החתימה על הצוואה ולגירסתה מתיישבות נסיבות אלה עם השפעה חמורה ובלתי הוגנת של המשיבה על המנוח. ברם, לפי חוק הירושה אין כל חזקה לגבי קיומה של השפעה בלתי הוגנת והמתנגד לקיום צוואה עליו הראיה שנערכה עקב השפעה כזו. במקרה שלפנינו שוכנע ביהמ"ש שהמשיבה טיפלה במנוח וכאילו היתה בת משפחה, היא ארחה את המנוח וסעדה עמו בלילות שבת וגם התעניינה בו יותר מאשר קרובים קרבת דם. ביהמ"ש לא קיבל את הגירסה שהתנהגות המשיבה היתה מלכתחילה כדי לנצל יחסיה עם המנוח וגם לא היה מוכן לקבוע כל החתימה על הצוואה היתה תולדה של השפעה בלתי הוגנת ששללה מהמנוח את רצונו החפשי. אין להתערב במסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי כאשר לא הוכח כי הסיוע שניתן למנוח יצר תלות במשיבה עד כדי שלילת חופש הרצון מהמנוח לפעול כפי שפעל.
ד. טענה אחרת הועלתה והיא טענת טעות בעריכת הצוואה. אכן, התנהגות המשיבה לאחר החתימה על הצוואה ועל יפוי הכח מעוררת תמיהה. המשיבה השתמשה ביפוי הכח סמוך מאד לאחר החתימה עליו וניסתה להוציא את כל כספו של המנוח מהבנק. מעשה זה עורר חשדם של האחראים על סניף הבנק. לפיכך הוחלט בבנק כי נציגי הבנק ייפגשו עם המנוח בבית האבות ויעמידוהו על המצב. עובדה זו היתה לנגד עיניו של ביהמ"ש המחוזי, שהיה גם מודע לכך שיפוי הכח לא ניתן למשיבה כדי שתוציא מהבנק את כל כספו של המנוח ותעבירו לחשבון אחר, אלא למטרה אחרת שתכליתה להוציא כספים במידת הצורך לכיסוי ההוצאות השוטפות של המנוח. ברם, חרף המשמעות השלילית ביותר המתבקשת מהתנהגות המשיבה אשר ביהמ"ש הוקיע אותה במלים חריפות, לא היה ביהמ"ש מוכן לשנות את עמדתו ולראות באקט החתימה על הצוואה אקט שיסודו בטעות. זאת משום שלא הונחה לפני ביהמ"ש תשתית ראייתית שיש בה כדי להסיק את המסקנה כי טיפולה המסור של המשיבה במנוח היה מיוסד על תאוות בצע. גם בכך צדק ביהמ"ש המחוזי. כל הסימנים מעידים שתאוות הבצע התעוררה אצל המשיבה אחרי החתימה על הצוואה הלא לפניה ואין ללמוד ממצב זה על "טעות" בחתימת הצוואה שתחייב התערבות בפסק הדין. נטען גם שהמשיבה היתה נוכחת בבנין בית האבות כאשר נעשתה הצוואה, אולם גם אם היתה בתחום הבניין הרי לא התערבה וגם לא היתה נוכחת בחדר שבו היה המנוח והצוואה נערכה בהיעדרה. בנתונים אלה אין לייחס למשיבה כאילו לקחה חלק כלשהו בכל הנוגע להכנת הצוואה.
פסק הדין נכתב ע"י השופט חלימה והסכים לו השופט ברק. השופט לוין העיר כי הוא מסכים לדחיית הערעור לא בלי היסוסים.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חלימה. עו"ד גב' ח. חובב למערערת, עו"ד ב. שיבר למשיבה. 87. 29.11). ע.א. 175/87 - שרה לובצקי נגד משה גילגור
*קיום צוואה(הערעור נדחה).
א. המנוחה פנינה הלר נפטרה ביום 16.1.83 ויורשתה על פי דין היא אחותה המערערת. בצוואה שנעשתה ביום 15.9.77 ציוותה המנוחה למשיב את רכושה מלבד 10 ל"י שציוותה לכל יורש שלה על פי דין. המערערת התנגדה לקיום הצוואה בנימוקים של: השפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצד המשיב; המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה בעת עריכתה; המנוחה לא היתה במצב נפשי שאיפשר לה להבחין במשמעות עשיית הצוואה; המנוחה ערכה צוואות רבות לאנשים שונים וזו היתה אחת הדרכים שבהן ביטאה את סבלה ואת בעיותיה הנפשיות והמשיב ניצל את חולשתה זו ולחץ עליה לערוך את הצוואה לטובתו. באחת מישיבות ביהמ"ש הודיעה ב"כ המערערת כי ההתנגדות לצוואה תתבסס על הטעמים הבאים: קיים פער בין מועד חתימת הצוואה וקיומה ועל כן אין הצוואה עומדת בתנאי סעיף 20 לחוק; לגבי תוכן הצוואה נטען כי במועד עריכת הצוואה ב- 1977 לא הבחינה המנוחה בטיבה של הצוואה; היתה כאן השפעה בלתי הוגנת מצד היורש באמצעות עורך דינו. שמיעת ההתנגדות, כולל הראיות שהושמעו במהלכה, נעשתה בפני שופט ביהמ"ש המחוזי והסיכומים בכתב של בעלי הדין הוגשו לתיק ביהמ"ש לאחר שהשופט פרש מכהונתו. התיק הועבר לשופט אחר שכתב את פסק הדין והלה קיים את הצוואה. הערעור נדחה.
ב. מכח תקנות סדר הדין רשאי היה השופט השני לנהוג בעדויות שנרשמו בפרוטוקול כאילו הוא עצמו שמע אותן ורשאי היה להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. השופט היה ער לקושי שהוא עומד בפניו כשעליו להכריע בעניין על אף שלא שמע את העדים ואינו יכול להתרשם מהם, אך לאחר קריאת הפרוטוקול הגיע למסקנה שאין עובדה זו מונעת ממנו לסיים את הדיון בתיק. ב"כ המערערת סברה בעת שהגישה את סיכומיה ששופט אחר יכול לכתוב את פסק הדין על סמך קריאת הראיות שנגבו על ידי השופט הראשון
וכדי להקל על השופט השני ערכה את סיכומיה בפירוט רב כפי שהיא העירה. אכן, לאחר קריאת הפרוטוקול והמסמכים עולה כי היה בהם כדי לאפשר לשופט הקורא אותם בעיון להכריע בסכסוך נשוא הדיון. אין מקום לכך שביהמ"ש לערעורים יתייחס לפסק דין זה באורח שונה מבחינת הערכת הראיות ממה שהוא נוהג כלפי פסק דין שנתן שופט ששמע את העדים.
ג. השופט קבע שהצוואה נערכה ביום 15.9.77 וב"כ המערערת טוענת כי על פני הצוואה מופיעים שני תאריכים: 15.9.77 כתאריך שבו נחתמה הצוואה ו- 15.9.75 כתאריך שבו כאילו חתמו עדי הצוואה. על אי התאמה זו אומר השופט כי זוהי טעות קולמוס וברור הדבר כי הצוואה נחתמה ביום 15.9.77 והתאריך הנקוב ליד חתימת העדים מקורו בטעות. בבחינת הראיות אין מקום להגיע למסקנה אחרת מזו שאליה הגיע השופט. טוענת המערערת כי אין להתייחס לפגם זה בצוואה כאל טעות סופר שכן סעיף 32 לחוק הירושה אומר "נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתאורו של אדם או של נכס, בתאריך... האפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן ביהמ"ש את הטעות". ברם, סעיף 32 אינו ענין לכאן שכן מדובר בו בטעות המופיעה בגוף הוראות המצווה כשיש צורך לקבוע את כוונתו האמיתית של המצווה, ואילו במקרה שלנו חל סעיף 25(א) לאמור: "לא היה לביהמ"ש ספק באמיתותה של הצוואה רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם... בתאריך הצוואה...".
ד. טענה אחרת הועלתה כי שתי העדות לצוואה לא חתמו במעמד המצווה אלא שחתימתה של אחת העדות נתקבלה במועד מאוחר יותר. טענה זו לא היתה ראוייה לדיון שכן לא הופיעה בנימוקי ההתנגדות בכתב ואף לא בנימוקי ההתנגדות בעל פה. אף על פי כן דן בה השופט והגיע למסקנה שהטענה לא הוכחה. צדק השופט במסקנותיו. התוצאה היא שמבחינת הצורה של הצוואה ודרך עריכתה וחתימתה אין למצוא פגם שיש בו כדי לפסלה.
ה. אשר לשאלה אם ידעה המנוחה להבחין בטיבה של צוואה ובתוצאותיה בעת חתימתה - התאריך הקובע הוא 15.9.77 שהוא התאריך בו חתמה המנוחה על הצוואה. המנוחה הוכרזה כפסולת דין אך הדבר אירע רק כשלש שנים לאחר מכן ואין בכך להצביע על מצבה של המנוחה שלש שנים קורם לכן. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה על פי חומר הראיות כי המנוחה ידעה להבחין בטיבה של צוואה בעת החתימה ובכך אין להתערב. השופט בחן את מודעות המנוחה למהות מעשיה ותוצאותיהם וציין את בדידותה של המנוחה כאשר גם המערערת, אחותה היחידה, ניערה את חוצנה ממנה ולא עשתה דבר כדי לסייע למנוחה. מכאן שכתיבת הצוואה לטובת ידידה המשיב, היתה במסגרת רצונה לרכוש קרבתו וידידותו כדי להקל על בדידותה. היא עשתה כן גם בעבר לטובת ידידים אחרים. המערערת טענה כי הצוואה לא נכתבה מאהבת המשיב אלא משנאת המערערת ורצונה העז של המערערת להדיר את אחותה השנואה עליה מעזבונה, אך צדק השופט שאין ביהמ"ש מתערב במניעי המצווה כל עוד הוא משוכנע שהמצווה אכן רצה כי רכוש מסויים יעבור במותו לפלוני ולא לאלמוני. השופט מסתמך על חוות דעת שקבע שהמנוחה היתה בעת עריכת הצוואה במצב נפשי או פיזי שאיפשר לה להיות מודעת לכך שהיא עורכת צוואה וידעה ללא ספק טיבה של צוואה. סיכומו של דבר, המערערת לא הצליחה לשכנע את ביהמ"ש כי דבק בצוואה משהו הפוגם בה ובדין קויימה הצוואה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד אראלה יואל למערערת, עו"ד אביחי דרזנר למשיב. 6.12.87).
רע"פ 101/87 - שלמה בן אהרן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בכך כי בנהיגה רשלנית גרם למותה של נוסעת. הוא חלף על פני שיירה של כלי רכב צבאיים ובשל יציאת פתע של רכב צבאי מן השורה
ירד המבקש לשולי הכביש, המשיך בנהיגה, חזר בצורה חדה לכביש וגרם לתאונה בה נהרגה הנוסעת. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו וסבר כי היה חוסר זהירות בנהיגת המבקש. ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, דחה את ערעור המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה בנסיבותיו של המקרה חטא המבקש בשניים: נהיגתו לאורך שורת כלי הרכב שהיו עמוסי טנקים וחנו בחלקם על הכביש שרוחבו 7.20 מטר, היתה מהירה מדי בנסיבות העניין; משירד המבקש לשוליים בעקבות מעשה רשלנות של אחד הנהגים של כלי רכב צבאי, היה צריך לנסות ולעצור הלא להמשיך בנהיגה. זאת באשר לטענות לגופן. יתירה מזו, אין בטענות תכונה מן התכונות המצדיקה ערעור נוסף ברשות.
(בפני: הנשיא שמגר עו"ד יוסף שלוש למבקש, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 88. 12.1).
ע.א. 728/86 - רפאל כהן נגד רוחמה כהן
*דחיית ערעור עקב אי הפקדת ערבון(דחייה לפי תקנה 431 עקב אי הפקדת ערבון).
המערער הגיש ערעורו באמצעות ב"כ ונדרש להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיבה. ההודעה על קביעת הערבון נמסרה במשרד ב"כ המערער ביום 17.12.86 ונקצבו בה 30 יום להפקדת הערבון. המערער לא הפקיד את הערבון והערעור נקבע לדחייה לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין. בדיון הסביר ב"כ המערער כי ביום בו הגיעה אליו הודעת ביהמ"ש על קביעת הערבון שלח מכתב רשום למערער עצמו ובו דרש ממנו להפקיד את הסכום. המערער לא הגיב ואף לא נענה לפניות נוספות שנעשו אליו ע"י ב"כ בע"פ. לאור ניתוק הקשר עם המערער מבקש ב"כ לדחות את המועד להפקדת הערבון לפרק זמן של 30 ימים ולשלוח את מכתב הדרישה ישירות למערער. הבקשה נדחתה.
אין מונחת בפני ביהמ"ש כל בקשה מנומקת ומסודרת להארכת המועד להפקדת הערבון הנתמכת בתצהיר. כמו כן, ההודעה על הפקדת ערבון נשלחה לב"כ המערער, שהוא הכתובת למסירת כתבי בי- דין. ניתוק הקשר בין המערער לעורך דינו, כל עוד האחרון ממשיך לייצגו, אינו מעניינו של ביהמ"ש, במיוחד לא תישמע טענה זו כאשר האיחור הוא של 11 חודשים. אין גם יסוד לבקשה לשלוח הודעה נפרדת למערער שכן כל עוד הלה מיוצג - מענו, לצורך עבודת ביהמ"ש, הוא משרד עורך דינו.
(בפני: הרשם צור. עו"ד אסולין למערער, עו"ד גורן למשיבה. 9.12.87).
ע.א. 264/86 - ירדניה חברת ביטוח בע"מ ואח' נגד מכבי סלומון
*חיוב בתשלום תכוף (הערעור נתקבל).
ביום 11.3.86 פסק ביהמ"ש המחוזי למשיב, בהמשך להחלטות קודמות, תשלום תכוף של 2,000 ש"ח, עד סוף מאי 1986, בגדר תביעת נזיקין שהגיש המשיב נגד המערערות. בהחלטה זו אישר ביהמ"ש הסכם פשרה בין בעלי הדין. ברם, בניגוד לעמדת המערערים הורה ביהמ"ש ש"אם לא יסתיים הדיון יחול תשלום חודשי בסך 600 ש"ח עד סוף הדיונים". ברורו של התיק טרם החל והמערערים טוענים שכבר שילמו למחויב כתשלום תכוף 60,000 ש"ח, בנוסף לסכומים שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי, סכום שלטענתם עולה בהרבה על הסכום העשוי להגיע לו. הערעור נתקבל. לא נתקיים דיון לפני השופט בתביעה לתשלום תכוף ולפיכך פסק דינו בא למערערים במפתיע. כמו כן, שומה היה על השופט להגביל את משך החיוב או לפחות להשאיר למערערות פתח לפנות מחדש לביהמ"ש בעת הצורך ולא להורות על החיוב "עד סוף הדיונים". לפיכך בוטל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי החל ביום 1.1.88. המשיב יוכל להגיש בקשה חדשה לדיון לתשלום תכוף וכן יוכלו המערערות לתבוע השבת הכסף עם תום הדיון בתיק העיקרי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. ורבה למערערות, עו"ד ד. פורמן למשיב. 7.12.87).
ע.א. 594/83 - אורון תעשיות בע"מ נגד מחמד ענאן ואברהם חרמש *אחיזה כשורה בשיק (הערעור נדחה). המערערת התקשרה עם חרמש אשר פעל כסוחר עצמאי. עפ"י ההסכם סיפקה המערערת סחורה למשיב הראשון (להלן: המשיב) והלה היה משלם עבור הסחורה בשיקים שהיה מוסר לחרמש. חרמש מצדו היה מסחר את השיקים למערערת. אחד משיקים אלה נמשך ע"י המשיב על החלק ונמסר לחרמש שמילא בו את שמו כנפרע והסבו למערערת. המערערת לא סיפקה את הסחורה למשיב וזה לא פרע את השיק. מכאן התביעה נגד המשיב עפ"י השיק. המשיב הוציא את השיק עבור סחורה עתידה אותה היה אמור לקבל מהמערערת ואי קבלת הסחורה מהווה מבחינתו שלו כשלון תמורה מלא. על כן, כדי לזכות עפ"י השיק, על המערערת לאחוז בשיק כשורה. בענין זה קבע ביהמ"ש כי המערערת אינה אוחזת כשורה והערעור על כך נדחה.
המערערת אינה אוחזת כשורה משני טעמים: ראשית, משום קביעת ביהמ"ש כי השיק נתקבל ע"י המערערת מתוך ידיעה כי לא תספק עוד סחורה נוספת למשיב. בכך נפגם תום לבה של המערערת ואין היא יכולה להיות אוחזת כשורה; שנית, התמורה שנתנה המערערת - לטענתה היא - עבור השיק היה בפרעון חלקי של חובו של חרמש כלפיה. פרעון זה מותנה הוא, בנסיבות הענין, בפרעון השיק, וכל עוד השיק לא נפרע עומד חובו של חרמש בעינו. בנסיבות אלה, אין לראות במערערת כנותנת "ערך" לענין אחיזה כשורה. משני טעמים אלה אין לראות במערערת אוחזת כשורה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. החלטת - השופט ברק. עו"ד י. רייזינגר למערערת, עו"ד א. קרני למשיב. 27.12.87).
ע.א. 337+371/86 - חברת אחים זילברברג בע"מ נגד המרכז הזאולוגי בע"מ *תביעה על יסוד ביצוע עבודות תוך הסתמכות על חשבונות חלקיים (הערעור נדחה). המערערת, חברה קבלנית לביצוע עבודות עפר, ביצעה עבודות עפר בגן הזאולוגי בפארק הלאומי ברמת גן עבור המשיבה. המערערת תבעה בביהמ"ש המחוזי סכומים המגיעים לה, לטענתה, לאחר הגשת החשבון הסופי למשיבה ואילו המשיבה תבעה פיצויים על הנזקים שנגרמו לה עקב איחורים בביצוע העבודה וביצועה הפגום. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבה בתשלומים מסויימים ודחה את תביעתה לפיצויים עקב האיחור בביצוע העבודות. מאידך, חייב את המערערת בתשלום בפריטים מסויימים של תביעת המשיבה. המערערת מערערת על מיעוט הסכומים שנפסקו לה ואילו המשיבה, שאף היא הגישה ערעור, הודיעה כי תחזור בה מערעורה אם הערעור של המערערת יידחה ואכן ערעורה של המערערת נדחה.
הערעור סב על שני נושאים: שהשופט לא פסק דבר בעד הובלת עפר ממול לאתר העבודה; שהשופט נמנע מלפסוק ריבית והפרשי הצמדה בעד תקופה מסויימת. אין ממש בערעור. השופט קבע כעובדה כי אתר העבודה השתרע גם על המקום שאליו הובל העפר ובממצא זה התבסס בעיקר על ראיות בע"פ ועל ביקור במקום. המערערת טענה כי המשיבה נתפסה בהודאה הנובעת מאישור החשבונות החלקיים שכללו תשלום עבור העבודות הנוספות נשוא המחלוקת. טענה זו בדין נדחתה משני טעמים: ראשית, כי לאור האמור בהסכם אין אישור החשבונות החלקיים משמש ראיה לענין העבודות נשוא חשבונות אלה ואישורן כפוף לאישור החשבון הסופי; שנית, ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה כי החשבונות החלקיים אושרו בטעות. מי שאישר את החשבונות החלקיים הבהיר כי טעה בסברו שהרחקת עודפי העפר נעשית מחוץ לתחום אתר העבודה. אשר לטענה בענין ריבית והצמדה - המערערת עצמה לא תבעה מהנתבעת ריבית והצמדה אלא מתאריך מסויים אם כי בכתב התביעה תבעה מתאריך יותר מוקדם. באשר לתאריך שהמערערת דרשה מהמשיבה הרי השופט פסק מאותו תאריך ריבית והצמדה.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד הרטבי למערערת, עו"ד קינן למשיבה.30.12.87).
ע.פ. 339/87 - יוסף שביטה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בסחר בהרואין והחזקת סם כאשר בשני פרטי האישום שבהם הורשע מדובר בכמויות מסויימות, לא גדולות במיוחד, של הירואין שהשיג לבקשתו של סוכן משטרה סמוי. ביהמ"ש גזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל וכן הפעיל שנה מאסר על תנאי שנגזרה למערער בתיק קודם, גם כן בשל עבירה של סחר בסמים, כשמחצית המאסר על תנאי שהופעל תצטבר והמחצית תהיה חופפת. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין לומר כי ביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער יתר על המידה. כאמור, הורשע כבר המערער בעבירה של סחר בסמים ונדון למאסר ומאסר על תנאי, והנה, זמן לא רב לאחר שחרורו ממאסר חזר וביצע עבירות מאותו סוג ועסק בהפצת הירואין. העובדה שמדובר כאן בכמות לא גדולה ביותר של סמים אין לה משמעות מיוחדת, שכן הוכח כי המערער עסק באופן שיטתי בהפצת הסם וסיפק לסוכן המשטרתי, עפ"י בקשתו של הלה, כל פעם את כמות הסם שנדרשה על ידו. יתכן ובעבר הוטלו עונשים קלים יותר על מפיצי סמים אך לאור ריבוי המקרים מן הסוג הנדון אין לבוא בטרוניה לבתי המשפט אם הגיעו למסקנה שיש צורך לנקוט אמצעים חריפים יותר ולהטיל עונשים מכאיבים יותר כדי להתגבר על תופעה זו, המהווה סיכון כה רציני לשלום הציבור ולבריאותו.
(בפני השופטים: בך, חלימה, וינוגרד. עו"ד בכר למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 87. 26.11).
ע.פ. 308/87 - רחמים דהרי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (בריחה ממאסר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה באשר למאסר בפועל ונתקבל באשר למאסר על תנאי).
המערער מרצה מאסר ממושך וניתנה לו חופשה מבית הסוהר לשם בקור משפחתי. זמן קצר לאחר שהוענקה לו חופשה זו ברח המערער מהכלא ורק כעבור ששה שבועות נתפס. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער בגין הבריחה ממשמורת חוקית שנה אחת מאסר בפועל המצטברת לעונש המאסר האחר ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על המאסר בפועל נדחה ועל המאסר על תנאי נתקבל.
אמנם, השגתו העיקרית של המערער היא נגד אותו חלק מגזר הדין הקובע מאסר לריצוי בפועל, אך דווקא בכך אין לומר כי ביהמ"ש החמיר עם המערער. לעומת זאת נראה שביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער כאשר קבע לו שלוש שנות מאסר על תנאי בנוסף לשנה מאסר בפועל. מקובל הוא שכאשר ביהמ"ש אינו גוזר את מלוא המאסר לריצוי בפועל, תוך התחשבות בנסיבות המצדיקות זאת, מוגדל במידת מה המאסר על תנאי לצרכי הרתעה. אולם גם אז המאסר הכולל, זה לריצוי בפועל וזה על תנאי, צריך לעמוד ביחס מסויים לחומרת העבירה ולעונש אשר בצדה כפי שנקבע על ידי המחוקק. במקרה דנן הופר אותו יחס. לפיכך יש לקבל את הערעור במובן זה שהעונש הכולל יועמד על שנתיים שמהן שנה אחת לריצוי בפועל במצטבר למאסר האחר ושנה אחת על תנאי.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, וינוגרד. המערער לעצמו, עו"ד גב' י. טפיירו למשיב. 87. 22.11).
ע.פ. 600/87 - קמל ואביבה לוי נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
שופט השלום בפניו התנהל משפט המערערים העיר למערער כי טענה חוזרת שההעלתה כבר נדונה ו"נלעסה". המערערים ראו בכך עילה לפסילת השופט אך השופט דחה את בקשתם לפסול עצמו. הערעור נדחה. אין מקום לפסילתו של שופט כל אימת והוא מעיר הערת ביקורת לגיטימית כלפי בעל דין. במידה וטענות דיוניות של המערער מוצדקות - מבלי לנקוט עמדה בנושא זה עתה - יוכל להעלות את טענותיו בערעור אם יהיה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שמואל ברוך למערערים, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה: 22.12.87).
בש"פ 24/88 - עייאד אחמד בדיר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (זריקת בקבוקי תבערה על מכוניות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
ביום 21.12.87 באו שלשה נערים לסביבות כביש הסמוך לכפר קאסם, הניחו צמיגים על הכביש, זרקו לעבר מכוניות שנעובו בקבוקים ובהם נפט בוער ואחד הנערים ירה בעזרת מקלע מסמרים לעבר מכוניות. לטענת התביעה שידל העורר את שלשת הנערים לעשות את המעשים האמורים והוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
באשר לשאלה אם קיים חומר ראיות לכאורה הקושר את העורר למעשי שלשת הנערים - מצויות במשטרה הודעות של הילדים המעורבים בפרשה ושיחות עימות שנערכו בין הילדים לבין עצמם ובין חלק מהם לבין העורר. מאידך מצוייה הודעת העורר הכופר במעשה ואפילו בפגישה כל שהיא בינו לבין הנערים עובר לביצוע העבירות ברם, קיים חומר ראייתי הקושר את העורר למעשה המיוחס לו, וגם לא ניתן כל נימוק מדוע יבחר לו מי מהנערים להעליל על העורר עלילה בנושא האישום. שאלה אחרת היא אם יש מקום לעצור את העורר עד לסיום ההליכים וגם התשובה לכך חיובית. העבירה היא חמורה לפי ניסוחה בחוק העונשין ועשויה לגרור אחריה מאסר לתקופה של 20 שנה. אין הדבר מעלה או מוריד אם באיזור זה או אחר של המדינה מרובים הם המקרים הנדונים מהמקרים שבאזורים האחרים, משום שכאשר מעשים מסויימים הופכים למכת מדינה, עשוייה עבירה שבנסיבות אחרות לא היתה מצדיקה את המעצר, להפוך לעבירה המחייבת מעצר עד תום ההליכים עקב חומרת המעשה. עבירה דוגמת זו הנדונה הפכה בעת האחרונה לתופעה שכיחה ומן הטעם הזה אין מנוס אלא לעצור עד תום ההליכים את מי שנאשם בביצועה וקיימות ראיות של ממש נגדו.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד שרון לעורר, עו"ד עמנואל שלנגר למשיבה. 88. 10.1).
בש"פ 26/88 - אלכסנדר חנוכוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). בריב שפרץ בין העורר לבין אדם בעל עבר פלילי רציני, בשם רפי שמעילוב, נדקר העורר ע"י שמעילוב ולפי כתב האישום רדף אחרי שמעילוב ודקרו בבטנו בסכין מטבח. העורר הואשם בגרימת חבלה בכוונה מחמירה וביהמ"ש המחוזי הורה לעצור אותו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. יש לקבל את הערר מהטעמים הבאים: שמעילוב אינו מפליל כלל את העורר וטוען שנפצע בתאונה; עד התביעה הראשי, אדם בשם בנג'ו, שעל גירסתו הסתמך ביהמ"ש המחוזי במידה רבה, עזב את ישראל ואין וודאות שהוא מתעתד לחזור ארצה; אשר לטענת התובע כי התביעה תנסה להראות כי "אמצעי פסול" הניע את העד לעזוב את הארץ ובצורה כזאת להכשיר את הגשת הודעתו לפי סעיף 10א'- הרי זוהי אפשרות ספקולטיבית אשר בשלב זה אין לבסס עליה את המעצר; מסתבר גם כי שמעילוב עצמו הואשם בגרימת חבלה בקשר לתקרית הנדונה והוא מצוי כעת במעצר עד תום משפטו בקשר לאישום זה ואישומים חמורים נוספים. נוסף לכך יש לציין כי העורר מועסק בעבודה קבועה לשביעת רצון מעבידיו ופרט למקרה הנדון לא הסתבך עם החוק בתקופה האחרונה. בנסיבות אלה מן הדין לשחרר את העורר בערובה עד לברור דינו.
(בפני: השופט בר. עו"ד אברהם איזמן לעורר, עו"ד עמנואל שלנגר למשיבה. 88. 15.1).
בש"פ 29/88 - קאסם עלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ירי לתוך מכוניות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר שירת כחייל בצה"ל ולפי כתב האישום ירה צרור מתת מקלע לתוך מכונית בה ישבו אותה עת שני אנשים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. קיימות בידי התביעה
ראיות לכאורה המספיקות לביסוס האישומים נגד העורר. לאור עובדה זו ולאור מהות העבירה, הקשורה בסיכון חמור לחיי אדם, יהיה הרקע למעשה אשר יהיה, דבר שיתברר במשפט עצמו, אין עילה מספקת להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט בך. עוה"ד ש. קינן ור. דובדבן לעורר, עו"ד ע. שלנגר למשיבה. 88. 1. 21).
בש"פ 32/88 - ג'מיל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד מזויין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי ביחד עם שלשה אחרים ביצע שוד מזויין כאשר אחד השודדים נושא נשק. העורר, לפי הנטען, השתלט על כלי הרכב ששימש לביצוע השוד והחזיק על גופו את השלל שנלקח מאת קרבן השוד. המתלונן הוכה והשוד בוצע בברוטאליות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. קיימות הוכחות לכאורה מספיקות לביסוס האישומים נגד העורר, העבירה חמורה והנסיבות שבהן בוצעה חמורות. אמנם מדובר באדם צעיר בן 17 אך בהתחשב בנסיבות ובכך שנקבעו תאריכים קרובים למדי לשמיעת המשפט אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט בך. עו"ד גיורא זילברשטיין לעורר, עו"ד עמנואל שלנגר למשיבה. 88. 26.1).
בש"פ 58/88 - מדינת ישראל נגד רמי טמסות
*שחרור בערובה (סמים)
(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה). המשיב הואשם בביצוע שתי עסקאות של סחר בסמים. ביהמ"ש המחוזי הורה תחילה לעצור את המשיב עד תום ההליכים כאשר העילה למעצר היתה עדותו של שותף לעבירה, עד שכינויו "סמי". לעדות זו נמצא סיוע בכך שהמשיב ביקש להרחיק עצמו מהיכרות עם סמי וכעת אין עוד מחלוקת שלענין זה מסר המשיב הודעות כוזבות. לפי גירסותיו של סמי בוצעה עיסקת הסחר השניה, בזמן כלשהו בתחילת חודש יולי 1986, והתברר שבין התאריכים 23.6.86 - 25.8.86 היה המשיב בחו"ל ועל כן בוודאי שלא יכול היה לבצע את המעשים שיוחסו לו בעיסקה השניה. לפיכך, טען הסניגור, בפני השופט דלמטה, כי אין מנוס אלא לקבוע שעדותו המרכזית של סמי, ככל שהיא מתייחסת למשיב, נופלת, וממילא יש להטיל ספק גם בראיות מפי סמי המתייחסות לעיסקה הראשונה. ביהמ"ש המחוזי החליט תחילה לעצור את המשיב עד תום ההליכים אך לאחר מכן עתר המשיב לעיון מחדש בהחלטת המעצר וביהמ"ש הורה לשחררו. הערר נדחה.
במהלך משפטו של המשיב סירב סמי להעיד והמשפט נדחה כדי שביהמ"ש יקבל החלטה בדבר קבילות אימרתו של סמי נגד המשיב. ביהמ"ש המחוזי סבר שגם אם תתקבל האימרה הרי לנוכח המנעותו של סמי להעיד לא ניתן יהיה לברר אם נפלה טעות בלוח הזמנים שפורט באימרה והתוצאה תהיה שלא יהיה חומר ראייתי מספיק הקושר את המשיב לעיסקת הסמים השניה, וממילא קיים ספק לגבי גירסתו של סמי גם לגבי עיסקת הסמים הראשונה. מקריאת חומר הראיות עולה לכאורה כי התאריכים באשר לעיסקה השניה כפי שסיפר עליה סמי ושהותו של המשיב בחו"ל אינם ניתנים ליישוב. נשאלת השאלה אם אין לקיים את החלטת המעצר לפחות בעיסקת הסמים הראשונה. בענין זה קיימים שיקולים לכאן ולכאן והמקרה הוא מקרה גבול שבעניינו מותר להביא בחשבון גם שיקולים נוספים, שהם כשלעצמם לא היו יכולים להביא במקרה הנוכחי כדי להטות את הכף לכאן או לכאן. שיקולים אלה הם שמשפטו של המשיב אינו נשמע ברציפות, שטרם נקבע מועד למתן החלטה בדבר קבילות אימרתו של סמי לפי סעיף 10א' וגם לא נקבע תאריך להמשך הדיון. מאידך כבר נתון המשיב במעצר במשך 7 חודשים. על יסוד מכלול השיקולים הנ"ל צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר הורה לשחרר את המשיב בערובה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גורדון לעוררת, עו"ד תגר למשיב. 25.1.88).