בש"פ 514/87 - מדינת ישראל נגד שמעון יפרח
*שחרור בערובה (הריגת תלמידה בעת התפרעות בעזה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. המשיב נסע ברכב, נהוג ע"י חברו, בכביש חאן יונס עזה ביום 10.11.87 בשעה 7.15 בבוקר. ליד בית ספר תיכון לבנות נזרקו לעברם אבנים ע"י עומדים בצדי הכביש, ומהן אבנים גדולות שפגיעתן עלולה לגרום נזק חמור. לאחר שעבר הרכב את מקום הפורענות ביצע הנהג תפנית פרסה, חזר לאחור והחנה את הרכב בדרך צדדית סמוך לשער בית הספר. בשלב זה ירה המשיב באקדחו ואחת התלמידות שנמצאה בתוך חצר בית הספר, במרחק 44 מטר מהרכב, נפגעה בגבה וכהוצאה מכך מתה. בביהמ"ש המחוזי ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. ביהמ"שהיה ער לחומרה שבמעשה אך ציין כי בצד האפשרות שהמשיב ירה לעבר חצר בית הספר, כאשר התלמידות היו בתנועת בריחה, מתוך אדישות וחוסר איכפתיות לסכנת חיים שהיה ער לה, קיימת האפשרות שהוא פעל מתוך התרגשות, מתח, בהלה ואפילו פחד 4וחרדה ומבלי שרצה לירות לעבר התלמידות אלא באויר ונפלטה היריה בטרם זמן, באופן שמידת הרשלנות שבוודאי היתה קיימת קטנה יותר והאלמנט הנפשי הדרוש לא הגיע לדרגה הדרושה. ביהמ"ש ציין שהמשיב לא יזם את המקרה אלא נקלע לתוכו שלא מרצונו והזכיר את אוירת חוסר הבטחון בדרכי הרצועה וכן העובדה שהמשיב ידע, והדבר לא הוכחש, שאשתו ונוסעים אחרים צריכים לעבור באותו קטע דרך סמוך לאחריו, ולכן היתה הצדקה אובייקטיבית לנסות להרחיק את המתפרעים. הערר נדחה.
ב. המשיב הואשם בעבירה של הריגה, בכך שברשלנות פושעת ובמעשה אסור גרם למותה של צעירה בת 17 תוך גילוי פזיזות וחוסר איכפתיות לתוצאות מעשהו. ב"כ המדינה הדגיש את העובדה כי לכאורה גם היסוד הנפשי של מודעות של המשיב לסכנה לחיים או לבריאות עולה מהנסיבות, גם כאשר לוקחים בחשבון שהמקרה קשור לאירועים המתרחשים בימים אלה ביו"ש ובחבל עזה כאשר כלי רכב מותקפים ע"י המון פורעים. במקרה הנוכחי, המשיב כבר לא היה נתון בסכנה מידית כיוון שרכבו כבר חלף על פני זורקי האבנים והוא חזר על עקבותיו אל מקום הפורענות כדי להיפרע מהתוקפים. ברם, למרות שאין להקל ראש בחומרת המעשה, עדיין ייבחן המקרה, לצורך ההכרעה אם לעצור את המשיב עד תום ההליכים, על פי העקרונות המקובלים בהלכה. זו היתה גם נקודת המוצא של ביהמ"ש המחוזי. הערר מתמקד בעיקרו בטענה כי חומרת המעשה בתור שכזו מחייבת מעצר המשיב עד תום ההליכים וחומרה זו אינה פוחתת מהשיקולים להם ניתן ביטוי לעיל. ב"כ המדינה טוען כי הלכה היא שחומרת עבירה בלבד מצדיקה מעצר כזה והוא מחוייב המציאות מבחינת האינטרס הציבורי על מנת שלא יהלך נאשם כזה חפשי. גישה זו אין לקבל. אין כלל, כביכול, כי ייחוס עבירה חמורה לנאשם גורר עמו, כדבר שבשיגרה, מעצר עד תום ההליכים. גישה כזו היא גישה מיכנית שאין לה סימוכין. השאלה מורכבת הרבה יותר והיא תלויה בשיקולים של אינטרסים מנוגדים, כגון חפותו של הנאשם מזה והגנה על הציבור מזה, חומרת התופעה בזמן ובמקום מחד והשלכותיה החמורות מאידך. אין קיים כלל שחומרת עבירה בלבד תשמש צידוק למעצר ;עד תום ההליכים, כשם שאין מקום לגרוס שקיים בפסיקה כלל שחומרת עבירה בלבד לא תשמש צידוק למעצר עד תום ההליכים המשפטיים.
ג. אף שייתכן כי חומרת העבירה תהווה בסיס לשיקול אם בגינה ייעצר נאשם עד לסיום משפטו הרי בדרך כלל אין זה שיקול עצמאי ובלעדי. בדרך כלל מתווספים לכך שיקולים נוספים, כגון סכנה לשלום הציבור, חשש לשיבוש הליכי משפט או כאשר העבירה המיוחסת לנאשם ספציפי מעלה חשש שאם יתהלך חפשי ימשיך לבצע עבירות ויסכן שלום הציבור. מכאן הנטייה לעצור עד תום ההליכים עבריינים העוסקים בעיסקי סמים, עבירות שוד, תקיפה מינית וכדומה עבירות אלימות חמורות, שאז נסוג עקרון
חירות הנאשם מפני חשש וסכנה לשלום הציבור. מכאן שאף עבירה מופלגת בחומרתה אינה בהכרח מנותקת מהזמן והמקום בהם בוצעה וגם מאישיותו של הנאשם וההיבט של האינטרס הציבורי. על כן ייתכן כי עבירה מסויימת שהפכה מכח מדינה ומסכנת שלומו של הציבור תצדיק בזמן נתון גישה מחמירה גם לעניין מעצר עד תום ההליכים, ואילו במקרה אחר, כאשר אין חשש כי ימשיך הנאשם במעשיו ואין חשש להיזק לציבור, יועדף האינטרס האישי שלא לפגוע בחירותו של האדם כל עוד לא הוכחה אשמתו. אין המבחן מיכני על פי חומרת העבירות בלבד. המאזן הכולל של הראיות לכאורה הוא המכריע. בצד חומרת העבירה קיים הכלל שגם מי שעומד לדין עדיין בחזקת זכאי הוא ואין לתת לו מקדמה על חשבון העונש שאולי ייגזר לו אם תוכח אשמתו. מאידך, האינטרס של הציבור הזכאי להגנה בפני עבריין העלול להמשיך במעשיו וההבטחה שההליך המשפטי יתקיים ללא הפרעה ומורא, העשויים להיגרם אם הנאשם יורשה להתהלך חפשי, נלקחים אף הםבחשבון.
ד. בהחלטת ביהמ"ש המחוזי באו לידי ביטוי השיקולים המקיפים האמורים. ביהמ"ש לא התעלם מחומרת העבירה אך נתן את הדעת לנסיבות שבהן בוצע המעשה כשהמשיב נקלע למקום פורענות שיתכן ויצרה מתח וחרדה שבעקבותם נעשה מעשה לא זהיר ולא שקול מספיק או פליטת כדור לא רצונית, שיש בהם ליטול את היסוד מהאלמנט של חוסר איכפתיות ורשלנות פושעת. האפשרות קיימת והמסקנות תוסקנה בשלב בירור המשפט.
ה. גם בערר מסוג זה אין ערכאת הערעור בוחנת מחדש את חומר הראיות לכאורה כאילו היה זה דיון ראשוני. בערר מוטלת המעמסה על שכם העורר, בענייננו המדינה, להראות שהשופט של הערכאה הראשונה נתפס לטעות בשיקול דעתו וכי טעות זו מצדיקה או מחייבת את התערבות הערכאה היושבת בערר. כשיש מקום לשתי השקפות מתקבלות על הדעת אין יסוד להתערבות ביהמ"ש שלערעור במסקנה הקיימת. לא כן הדבר אם ההחלטה נשוא הערר אינה מביאה בחשבון בצורה מאוזנת את חירותו של הפרט מזה ואת שיקולי טובת הציבור מזה. לא זה המצב בענייננו כשהשופט נתן דעתו לכל ההיבטים ואין לומר שמסקנתו בעליל אינה מתקבלת על הדעת וכי הופר האיזוןהאמור. גם ב"כ המדינה אינו גורס כי נשקפת מהמשיב סכנה כי הוא עלול לחזור על מעשהו אלא נטען על ידו שיש לצוות על המעצר בהתחשב באלמנט ההרתעה. מקומה של ההרתעה הוא בענישה אם תוכח אשמת המשיב ולא במקדמה על חשבון העונש העתידי.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד יהושע רזניק לעוררת, עו"ד משה רום למשיב. 28.12.87).
ע.פ. 274/87 - סימון אסרף נגד מדינת ישראל
*הרשעה ביבוא סמים על יסוד אמרה במשטרה של שותפת לעבירה וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע ביבוא 153 גרם הירואין, באמצעות בלדרית, אחת בשם סילביה דהאן. ההרשעה מושתתת על ארבע אמרות שמסרה הבלדרית בעת חקירתה במשטרה לאחר שנתפסה בשדה התעופה כשהסם מוסתר בבגדיה. מאמרות אלה עולה ברורות כי מאחורי עיסקת יבוא הסם עמד המערער עם אדם נוסף בשם ואנונו שהוא מידידיו. על פי גירסה זו מימן המערער נסיעתה של סילביה לחו"ל יחד עם ואנונו כדי לרכוש את הסם. סילביה חזרה על גירסה זו במשפט שהתנהל נגדה ובו הורשעה ונדונה לארבע שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שבע שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל נגדו שלשה חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. לפני שסילביה מסרה את ההודעות המסבכות את המערער במעשים המיוחסים לו, מסרה גירסה שונה בתכלית שעל פיה קיבלה את הבגד שבו הוסתר הסם ממאן דהוא ולא מהמערער. במשפטו של המערער היא חזרה אל גירסתה הראשונית שאינה מסבכת את
המערער. ביהמ"ש המחוזי מצא כי האמרות הראשונות של העדה בחקירתה במשטרה וכן הגירסה שמסרה במשפטו של המערער הן שקר וכי האמת היא כפי שעולה מארבע ההודעות האחרות שאומצו ע"י ביהמ"ש מכח סעיף 10א' לפקודת הראיות. הסניגור טוען כי אין לעשות שימוש בסעיף 10א' במקרה שעד מסר בחקירתו במשטרה יותר מגירסהאחת. לדעת הסניגור, במקרה כזה אין מדובר בעדות אחת אחרת וממילא עבר כבר העד על עבירה של מסירת הודעות סותרות ועל כן דין שתי ההודעות להידחות ונותרת רק העדות של העדה במשפטו של המערער. טענה זו אין לקבל. לעתים קרובות קורה שמוסר עדות בעת חקירה מנסה תחילה שלא לסבך חשוד או נאשם והוא מוסר גירסה שאין עמה אמת. רק בהתקדם החקירה או כשהעד נוכח לדעת שבידי המשטרה גם ראיות אחרות מחליט הוא למסור גירסת אמת. אין שום מניעה שגם במקרה כזה יעשה שימוש בסעיף 10א' וביהמ"ש יאמץ את הגירסה הנראית לו כגירסת אמת, מה עוד כשזו משתלבת עם יתר הראיות. במקרה דנן נתן ביהמ"ש דעתו על היחסים והקשרים הקרובים בין המערער לבין סילביה במשך כ- 15 שנים, כאשר לכל אלה ניסה המערער להתכחש. עד אשר נתברר ההיפך ניסה לגרוס כי מזה ארבע שנים לא זאת בלבד שניתק קשריו עם סלביה אלא שלא ראה אותה באותה תקופה. מסתבר שמשך כל התקופה קיים המערער קשרים אינטימיים עם העדה ואף מימן נסיעתה לאירופה וקיים מפגשים אתה עד סמוך לנסיעתה למטרת הבאת - הסם. ממצאים אלה מבוססים כהלכה ומשזכתה אותה גירסה לאמונו של ביהמ"ש והיא עומדת במבחן הביקורת אין יסוד להתערב בה.
ג. בהיות סילביה שותפה לעבירות שבוצעו, טעונה אמרתה חיזוק והוא הדין לפי סעיף 10א' הנ"ל. חיזוק כזה נמצא למכביר באותן ראיות שביהמ"ש פירט. טענה נוספת בפי הסניגור כי בכל הודעותיה של סילביה לא הוזכר ענין הבאת סם מסוכן בלשון מפורשת. גם טענה זו אין בה ממש, שהרי החקירה מתחילתה ועד סופה התנהלה בהקשר ליבוא ההירואין שנמצא בבגדיה של העדה כשהקשר לביצוע העבירה והבאתו היה ביוזמת ובביצוע המערער.
ד. אשר לעונש - אין הוא מן הקלים ואולם החומרה היתירה היא הן בכמות הסם והן בסוגו ועל עבירות בסמים מסוג זה ובכמויות כאלה ראוי להחמיר בעונשים. הסניגור הביא דוגמאות שונות בפסיקה שבהן נגזרו עונשים קלים מזה וציין כי לא מן הראוי היה להטיל על המערער עונש חמור יותר מאשר על שותפתו סילביה דהאן. למרות הנטיה של בתי המשפט לשמור על אחידות העונשים הרי העונש נגזר בסופו של דבר על כל נאשם בהתחשב בגורמים נוספים אותם יש לקחת בחשבון כאשר ביהמ"ש בא לגזור את העונש לנאשם הספציפי. אינו דומה עניינו של המערער לזה של שותפתו. הוא היה יוזם הקשר לביצוע העבירה ולמעשה ניצל את ידידתו לצרכים עברייניים. לחובתו של המערער עבירות קודמות וביניהן גם בעניין סמים. לאור הכמות הגדולה יחסית של הסם אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, בך. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד אגסי למערער, עו"ד גב' יסכהליבוביץ למשיבה. 14.12.87).
ע.פ. 164+183/87+133 - שלמה מזרחי ודניאל חולי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש של המערער הראשון נדחה ושל המערער השני נתקבל).
המערער השני היה חייל שברשותו נשק ברשיון. המערער הראשון היה היוזם והרוח החיה בביצוע שוד ע"י שני המערערים כאשר המערער השני מסר לידי המערער הראשון את נשקו. כאשר השניים באו לשדוד את המתלונן, דרך המערער הראשון את הנשק וירה לעבר המתלונן. השניים הורשעו בעבירה לפי סעיף 329 (2) לחוק העונשין וטענתם היא כי לא הוכח שניסו שלא כדין לפגוע באדם בקליע לאחת המטרות של הרישא לאותו סעיף. המערער הראשון הורשע בעבירה לפי סעיף 329
הנ"ל וכן בעבירה של החזקת נשק שלא כדין והובאו בחשבון עבירות נוספות בתיקים אחרים, נדון לחמש שנים בפועל והופעלו במצטבר 7 חודשים מאסר על תנאי. המערער השני הורשע בעבירה לפי סעיף 329 וכן בעבירה של שימוש בנשקו הצבאי שלא כדין ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי. הערעור נגד ההרשעה נדחה ואילו הערעור על חומרת העונש של המערער הראשון נדחה ושל המערער השני נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שלוש וחצי שנים.
אשר להרשעה - הן המתלונן והן אדם שהיה עמו העידו כי המערער הראשון דרך את הנשק וירה לעבר המתלונן. עדויות אלה היו מהימנות ונתמכו בשחזור ותצלומים שמהם עולה ברורות כי הנאשם החזיק את הנשק בצורה מאוזנת ולא כלפי מעלה כפי שטען בביהמ"ש. לכך מתווספת העובדה שהשניים נטלו את הנשק יחד עם מחסנית שהכילה 34 כדורים וכן שבעת הנסיון לבצע את השוד, כאשר הנאשם הראשון אמר "לא לזוז, שוד", הוא דרך מיד את הנשק וירה לעבר המתלונן. כל זאת בנוכחות המערער השני אשר לאחר היריה לא זו בלבד שלא עשה מעשה המצביע על הסתייגותו מפעולת המערער הראשון אלא ניגש למתלונן כדי להשלים את השוד. עובדות אלה עומדות בניגוד לטענה שהשניים הסכימו ביניהם שבשום פנים אין לירות. די בכך כדי לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - המערער הראשון היה היוזם והרוח החיה למעשה וכן הורשע בעבירות נוספות שנלקחו בחשבון ואין להתערב בעונש שהוטל עליו. אשר למערער השני - עברו נקי לחלוטין והוא היה שותף נגרר. הפער בעונש בינו לבין שותפו קטן מדי. לפיכך, וכדי שיוכל לעבור בכלא את שלב השיקום הנמשך שמונה חדשים, הופחתו מתקופת מאסרו רק ששה חדשים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בר, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דגב' תמר פלג למערער הראשון, עו"ד גיא למערער השני, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 7.12.87).
ע.פ. 227/87 - לוי שלום חמו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הואשם בכך כי יחד עם שנים אחרים שדד אשה בת 63. בעת ביצוע השוד הופלה האשה ארצה על ידי אחד הקושרים והחבלות שנגרמו לה גרמו למותה. בקשר לפרשה זו הורשע המערער בביצוע שוד ובעבירת הריגה. כן הורשע בביצוע שוד יחד עם אחר כלפי אשה בת 75 שארנקה נחטףתוך הכאתה הברוטאלית. הרשעה שלישית של המערער היתה כי בהיותו עציר בבית המעצר חנק עציר למוות. בשל השוד הראשון והריגת האשה נדון המערער ל- 12 שנות מאסר, בשל השוד השני נדון לשבע שנים מאסר חופף למאסר הראשון ואילו בשל הריגת העציר נדון ל- 16 שנות מאסר שמתוכן שש שנים מצטברות ו - 10 שנים מאסר על תנאי. העונש הכולל הינו איפוא 18 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער היה קטין, בגיל 17 וחצי, בעת ביצוע העבירות ומעשה ההריגה בבית המעצר בוצע אחרי קינטור חמור ומשמעותי מצד העציר המנוח. אין ספק כל מדובר בעבירות חמורות במיוחד ובגין מעשים כאלה יש להטיל עונשים רציניים ומכאיבים שיהיה בהם כדי להרתיע עבריינים מלבצע מעשי בריונות אכזריים מהסוג הנדון. אעפ"כ יש מקום להקל במידה כלשהי בעונשו של המערער. זאת בהתחשב בשיקולים הבאים: עונש מאסר כולל של 18 שנים עבור נאשם כה צעיר עלול לסכל כל סיכוי לשיקום אפשרי; המערער שיתף פעולה עם התביעה לאחר פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי ומסר עדות כנה כנגד שותפו לפשע, גורם שמטבע הדברים לא יכול היה להלקח בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי; השותף לפשע הראשון היה מבוגר מהמערער והרוח החיה באותו מעשה והוא אשר הפיל את האשה וגרם למותה ואף הוא נדון ל- 12 שנות מאסר בלבד; דו"ח שירות המבחן מצביע על הטבה בהתנהגותו הכללית של המערער. לפיכך הוחלט כי רק שלוש שנים
מהעונש בשל מעשה ההריגה השני תהיינה מצטברות לעונשים האחרים, משמע שמוטל על המערער עונש כולל של 15 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט בך. עו"ד גבריאל הררי למערער, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 22.12.87).
ע.פ. 141/87 - מדינת ישראל נגד נסים יצחק
*קולת העונש (שוד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב ואחר התנפלו על המתלונן והמשיב חטף מידו שקית ובה סכום כסף גדול ומסמכים אישיים. המתלונן רדף אחרי השודדים, הצליח להפיל את המשיב ולקחת ממנו את השקית. לאחר מכן היכו השניים את המתלונן וגרמו לו חבלות וביניהן שבר באפו. השודד השני הצליח לשדוד שנית מן המתלונן את השקית והמתלונן רדף אחרי המשיב ובסופו של המרדף הצליח ללכוד אותו. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שלוש שנים וחצי מאסר שמתוכן 20 חודשים לריצוי בפועל וכן קנס של 2,500 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל. מדובר במעשה חמור באפיו ובנסיבותיו. למשיב הרשעות קודמות ונשלח בעבר לתקופות מאסר שונות. את העבירה הנדונה ביצע חודשים ספורים לאשר ששוחרר שחרור מוקדם ממאסר קודם שהוטל עליו. העונש שהוטל קל במידה ניכרת מן המתחייב. רק משום שאין ביהמ"ש העליון נוהג למצות את הדין כשהוא מקבל ערעור על קולת העונש ובהתחשב בכך שהמשיב ריצה כבר חלק נכבד מענשו המקורי וועדת השחרורים כבר אמורה להחליט בעניינו לא ימוצה עמו הדין. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור במובן זה שמתוך המאסר של שלוש שנים וחצי יהיו שלושים חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, בר, וינוגרד. עו"ד גב' י. טפיירו למערערת, עו"ד יצחק שביט למשיב. 4.1.88).
ע.פ. 719/86 - ירושלמי שלמה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעשיית מעשה מגונה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
באחד הלילות, בשעה 3.30 לאחר חצות, ישנה המתלוננת במיטה ועמה בתה וחברתה. לפתע הרגישה שמישהו נוגע בברכה וחשבה שהיא חולמת עד שאותו פלוני חזר ונע בירכה. היא פרצה בצעקות, האיש ברח ובבדיקה שנערכה בדירה נוכחה לדעת כי נגנבו ממנה חפצים שונים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא המתפרץ והעושה את המעשים המגונים האמורים והראייה העיקרית לקביעתו היתה מציאת טביעת אצבעו מעל משקוף החלון של הסלון מצדו החיצוני. הסניגור טען כי יתכן והמערער ביקר לפני כן בדירה ומקורה של טביעת האצבע היא באותו ביקור אך ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו. טענה אחרת היתה בפי הסניגור כי במעשהו של המערער אין משום מעשה מגונה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות התפרצות, גניבה ומעשה מגונה ודן אותו לארבע שנים מאסר וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי כך שביחד על המערער לרצות חמש שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אשר לטענה כי במעשי המערער אין משום מעשה מגונה - טענה זו נוח לה שלא עלתה משעלתה. נגיעה בברכה ובירכה של אשה, הישנה באישון לילה במיטתה, היא דוגמה מובהקת למעשה מגונה. אשר לטענה כי מתוך העדויות עולה שהמערער ביקר לפני כן בדירה ומכאן מקורה של טביעת האצבע - לא זו בלבד שהמערער עצמו הכחיש בתחילה שביקר אי פעם בדירת המתלוננת, אלא שהמקום שבו נמצאה טביעת האצבע מוכיח שלא הוטבעה במהלך ביקור רגיל בדירה, אלא כאשר המערער ברח מהדירה או כשהתפרץ לתוכה. משנמצאה טביעת אצבעו מוטל על המערער לתת הסבר סביר להמצאותה של זו ובנטל זה לא עמד. אשר לעונש - החומרה המיוחדת שבמעשי המערער הוא המעשה המגונה שביצע במתלוננת. עבירה זו כשלעצמה הנה חמורה ובזויה ומכל שכן כשהיא נעברה בנסיבות כפי שהיו במקרה דנן. מחובת ביהמ"ש להוקיע מעשים אלה
של רמיסת כבודה של אשה, ועל חדירה נתעבת זו לרשות היחיד של האשה יש להשית עונש מאסר הולם ומשמעותי למען ישמעו וייראו ולא יוסיפו עוד. למערער גם הרשעות קודמות ובכללן גם עבירות אינוס. העונש במקרה דנא אינו בא רק לצורך הרתעה, אלא גם כדי להרחיק את המערער מהציבור שכן הוא מהווה סכנה בהתהלכו חופשי.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט אלון. עו"ד ד. מור למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 30.12.87).
ע.פ. 708/86 - מדינת ישראל נגד ויליאם פלח
*הרשעה בעבירת שוד ומידת העונש (ערעור המשיב על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).
המשיב פרץ בשעות הערב לביתה של אשה זקנה המתגוררת לבדה, כשפניו מכוסות בגרב ניילון, ודרש ממנה את כספה באיימו עליה במכשיר חד. הוא גנב מהדירה שעון יד, זוג מספרים וסכום כסף וברח. סמוך לאחר מכן נעצר המשיב כשברשותו שעון היד והמספרים שזוהו כרכושה של המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירה של התפרצות ושוד מזויין וחרף טענות הסניגור אין עילה להתערב במסקנת ההרשעה המבוססת על מציאות החפצים האמורים בידיו של המשיב. ביהמ"ש גזר למשיב ששה חדשים מאסר בפועל ו-30 חדשים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של 30 חדשים במצטבר לעונש הנ"ל ועוד הפעיל מאסר על תנאי אחר של 21 חדשים שמהם שלושה חדשים מצטברים ו- 18 חדשים חופפים כך שעל המשיב לרצות 39 חדשים מאסר בפועל. ערעור על חומרת העונש נדחה וערעור על קולת העונש נתקבל.
התופעה של שוד זקנים מחייבת ענישה מחמירה הרבה מעבר לזו שביהמ"ש נקט בה. העבירה בוצעה כששני מאסרים על תנאי תלויים ועומדים נגד המשיב ובעת היותו משוחרר ברשיון. בנסיבות אלה יש לקבל את ערעורה של המדינה ולהטיל על המשיב מאסר של חמש שנים שמתוכן שלוש שנים ומחצה לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. בהתחשב בכלל שאין ממצים את חומרת העונש בערעור, הוחלט להפעיל את שני המאסרים על תנאי בחופף ביניהם ושנה אחת ומחצה מתוך תקופות המאסר שהופעלו יצטברו לעונש המאסר בפועל, כך שעל המשיב יהיה לרצות חמש שנים מאסר בפועל. (בפני השופטים: המשנה לנישא גב' בן פורת, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' נורית ישראלי למערערת. 27.12.87).
ע.פ. 644/86 - ג'ולי מחפודה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת הורשעה בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ע"י חיתוך פני המתלוננת באולר ונדונה לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן, המעשה הוא חמור אך מדובר בעבירה רצינית ראשונה של המערערת, שאירעה כנראה עקב הסתבכות על רקע רגשי ובהתחשב בכך יש להקל בעונש במידה מסוימת. לפיכך הוחלט להעמיד את העונש על שלש שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד ג. רייך למערערת, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 17.12.87).
ע.פ. 346+368/87 - מדינת ישראל נגד מוסא בן עבד עלי ונוס
*מידת העונש (סמים) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעורה של המדינה נתקבל ושל המשיב נדחה).
המשיב מתגורר בכפר שעל גבול לבנון ובעיסקה עם סוכן משטרתי מוסווה ייבא כמחצית הקילוגרם הירואין מלבנון. המשיב הוא שיזם את העיסקה והשתתפו בייבוא הסם עוד שלשה אחרים. המשיב הודה בעובדות וביהמ"ש המחוזי הרשיעו בעבירות של יבוא, החזקה וסחר בסמים וגזר לו שש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המשיב ערער על חומרת העונש ואילו המדינה ערערה על קולתו וערעורה של המדינה נתקבל.
ברגיל הודיית נאשם נשקלת לזכותו לעניין גזירת הדין אך במקרה דנן יש לציין שהמשיב נתפס בכף ונעצר כשעמד להשלים את העיסקה עם הסוכן המשטרתי המוסווה. ביהמ"ש המחוזי התחשב לקולא בגילו של המשיב שהוא בן 19 בלבד וכן בכך כי עברו נקי. אולם התובעת טענה כי אף שהעונש שנגזר איננו מן הקלים, ואולי הולם את הסטנדרטים המקובלים לגבי עברייני סמים מסוג הרואין, הרי עיקרו של הערעור מכוון לכך שהנגע שפשה במדינה וכמויות הסם הגדולות הזורמות אליה, בין היתר מעבר לגבול לבנון, מחייבים החמרת הענישה כדי לנסות לעצור או לפחות להקטין את הנגע התופס ברישתו רבים ולפעמים טובים. אם מדיניות זו נכונה כי אז למרות שמדובר בנאשם שלא היה עד כה עבריין, עדיין המציאות מחייבת ענישה מרתיעה, לבל יתפתו מהקלות היחסית להשיג סם מעבר לגבול או בדרך אחרת, להעברת כמויות גדולות למדינה.
ממספרם הרב של התיקים לגבי עוסקים בסמים קשים הבאים לאחרונה בפני ביהמ"ש העליון, גם שופטי ביהמ"ש העליון מודעים להחמרת המצב ולכמויות הגדולות של סמים הזורמים לשווקים. מבחינה זו צודקת התובעת כי הענשים שהוטלו עד כה לא היה די בהם להרתעת העבריינים בפועל ובכוח. במצב כזה הנסיבות האישיות של עבריינים חייבות לסגת מפני האינטרס הציבורי. פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי עומד בסטנדרטים שהיו נוהגים עד כה ואולם החמרת המצב בעבריינות הנדונה מחייבת את ביהמ"ש לתת דעתו למצב שהוחמר. אכן, מדובר בצעיר שאין לו הרשעות קורמות, אך העוסקים בעבריינות זו משתמשים דווקא בצעירים תמימים שאינם חשודים ואשר מתפתים לרווחים קלים שניתן להשיג. במקרה דנן רכש המשיב עם מרעיו את הסם ב- 10,000 דולר והסכום שהוסכם למכרו הגיע כדי 27,000 דולר. אם המלחמה בנגע הסמים לא צריכה לשלם רק מס שפתיים, הרי שגם הענישה חייבת להיות מחמירה יותר. משום כך יש לקבל את ערעור המדינה ולקבוע כי כל תקופת המאסר של שמונה שנים תהא לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, בך. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד גב' י. טפיירו למערערת, עו"ד סאלח זייד למשיב. 4.1.88).
ע.פ. 469+505/87 - אלברט בן מוחה וסאלם סלאמה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקשר לבצע פשע, החזקת נשק וחומרת העונש (ערעורו של המערער השני נדחה ושל המערער הראשון על חומרת העונש נתקבל).
המערער הראשון (בן מוחה) הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, נסיון לקשור קשר לבצוע פשע והובלה ונשיאה של נשק שלא כדין ונדון לשמונה שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער השני (סלאמה) הורשע בעבירות של נסיון לקשור קשר לבצוע פשע והחזקת נשק שלא כדין ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. בן מוחה מערער על חומרת העונש ואילו סלאמה מערער על העבירה של נסיון לקשור קשר לבצע פשע ועל חומרת העונש. נתקבל רק ערעורו של בן מוחה על חומרת העונש.
קיימת שיחה מוקלטת של סלאמה וממנה עולה הנסיון לקשירת קשר כפי שהורשע. לפיכך נדחה ערעורו על ההרשעה. אשר לערעורו של סלאמה על חומרת העונש - טען סניגורו כי לעניין העבירה השניה שבה הורשע המערער מדובר בהחזקת אקדח פגום, שהיה חסר נוקר, ולכן לא היה ראוי לשימוש. ברם, צדק ביהמ"ש המחוזי כי נשק זה ניתן לעשות בו שימוש של הפחדה לצורך מעשים פליליים וכוונה זו הביע גם המערער עצמו בשיחה המוקלטת. בהתחשב בכך שקיים קשר מה בין עבירה זו לעבירה הראשונה של נסיון לקשור קשר אין בעונש שהוטל על סלאמה משום חומרה יתירה ויש לדחות את ערעורו. אשר לבן מוחה - מעשיו חמורים ביותר. מערער זה פיתה את אחיו הצעיר, המשרת כחייל בצה"ל, לסייע בידו וחמישה רימוני רסס שלקח מבסיס צה"ל מסר לבן
מיעוטים כאשר תחמושת זו עלולה להגיע למחבלים או עבריינים פליליים מועדים. השופט הביא בחשבון שיקוליו כי בן מוחה הוא נרקומן ואת הנשק השיג כדי לשלם חוב למי שסיפק לו סמים ללא תשלום. הסניגור טוען כי בן מוחה איננו עבריין ומעולם לא נשא עונש מאסר. בינתיים נגמל מצריכת סמים, הוא אב לשלשה ילדים קטנים ומאסר לתקופה כה ממושכת כמעט ושולל כל אפשרות לשיקומו ולהחזרתו לחיים תקינים. ביהמ"ש העליון התלבט לא מעט בדבר ומצא בסופו של דבר מקצת טעם להקלה בדברי סניגורו. עונש מאסר של שמונה שנים הוא אכן תקופה ארוכה ומשמעותית ביותר וכדי לעודד במידת מה מערער זה הוחלט להעמיד את המאסר על שש שנים בפועל ושנתיים על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, ברק, וינוגרד. החלטה - השופט אלון. עו"ד מרוז למערער הראשון, עו"ד מועלם למערער השני, עו"ד גב' נ. ישראלי למשיבה. 29.12.87).
ע.פ. 596/87 - מדינת ישראל נגד יעקב אסרף
*קולת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הגיע לבית גרושתו ולאחר חלופי דברים תקף אותה וחתך בסכין גילוח חתך ארוך בלחיה השמאלית וגרם לה דימום וכן החתך הותיר צלקת. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שמונה חודשים מאסר בפועל והערעור על קולת העונש נתקבל. למשיב הרשעות קודמות מרובות ובכללן עבירות נגד הרכוש, עבירות אלימות ועבירה של בריחה ממשמורת חוקית. בתיק קודם השית עליו אותו שופט שנתיים מאסר בפועל בגין עבירות של שידול אשתו לזנות ומדובר במתלוננת שעה שהיתה עדיין נשואה לו) וגרימת נזק בזדון לרכוש בביתו. באותו גזר דין ציין השופט כי תקופת מבחן שהוטלה על המשיב בעבר לא הועילה. בתסקיר שהוגש לביהמ"ש העלית עולה כי מעורבותו של המשיב בעבירה שבה הורשע אינה מקרית וכי הוא מהווה סכנה חמורה לאנשים שעמם הוא בא במגע. בנסיבות אלה העונש שהושת על המשיב מפליג בקולתו וחורג במידה משמעותית מרמת הענישה המקובלת. בנסיבות העניין אין מנוס מאשר להשית על המשיב עונש מאסר לתקופה ארוכה. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על שלש שנים ומאסר על תנאי של שנה וחצי.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' י. טפיירו למערערת, עו"ד וליד חלילי למשיב. 22.12.87).
ע.פ. 86+5/87/750 - איברהים חסווה ונאסר קוואסמה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשים מגונים) (ערעורו של חסווה על חומרת העונש נדחה וערעורו של קוואסמה על חומרת העונש נתקבל עקב אירוע שאירע לאחר גזר הדין).
המערערים הורשעו בעשיית מעשים מגונים וכן הורשע קוואסמה במעשה שוד ואילו חסווה בהצתת רכב מנועי. המעשים המגונים שבהם הורשעו הם חמורים ביותר. שני המערערים יחד עם חבר שלישי תפסו ילדה בת 11 וחצי כשהיא בדרכה לביתה בגבעה הצרפתית בירושלים, סתמו את פיה וסחבו אותה אל בונקר נטוש בקרבת מקום. איימו עליה שלא תצעק תוך איום בסכינים. השלשה הפשיטו את הילדה והשכיבוה על הרצפה ובזה אחר זה ביצעו בה מעשים מגונים. הם החזיקו בילדה כשעה וחצי ולפני ששחררו אותה נטלו ממנה קוואסמה וחברו השלישי שרשרת ושעון יד. ביהמ"ש המחוזי גזר לשני המערערים חמש שנים מאסר בפועל. ערעורו של חסווה נדחה וערעורו של קוואסמה נתקבל עקב אירוע שאירע בבית הסוהר לאחר גזירת הדין.
מדובר בעבירה חמורה ואכזרית כאשר שלשה אנשים גוברים בכח על ילדה שלתומה מהלכת ברחובות העיר ומבצעים בה מעשים מחפירים. ביהמ"ש המחוזי היה ער לחומרת המעשה והתוצאה הקשה לילדה שללא ספק סבלה זעזוע קשה. בנסיבות אלה העונש של חמש שנים מאסר בפועל אינו מוגזם כלל ועיקר. אין מקום להתערב בגזר הדין של
קוואסמה. אשר לחסווה, הובאו הוכחות כי בעת שהיה כלוא בבית הסוהר וריצה עונשו היה כנראה קרבן של אירוע, שבעקבותיו לקה בנפשו ובמשך חודשים ארוכים נזקק לטיפול רפואי פסיכיאטרי ועדיין נמצא היום במרכז לבריאות הנפש של בית הכלא. אותו אירוע שימש גם נושא לטיפולה של ועדת חקירה שבדקה את הענין ומדו"ח הועדה עולה כי מצבו של מערער זה טרם שופר במידה משמעותית. גם ב"כ המדינה בדעה כי תוצאות האירוע, ובעיקר מצבו הבריאותי והנפשי של המערער חסווה, מצדיקים הקלה בענשו. רק בהתחשב בגורם זה הוחלט להפחית מהעונש שנגזר על חסווה ולהעמידו על 42 חודשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד בסן למערער הראשון, עו"ד שליט למערער השני, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 27.12.87).
ע.פ. 487/87 - מואיד ואבד ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שלשת המערערים, בני משפחה אחת, קשרו קשר עם אדם נוסף להתנכל לבן משפחתם ולהטיל בו מום. הם ארבו לקרבן שהגיע ברכבו לביתו ומשהגיע הוציאוהו מן המכונית והיכו בו מכות קשות עם מוטות ברזל ועץ, גרמו לו חבלות קשות בכל חלקי גופו ובביה"ח נאלצו לעקור את עינו של המתלונן שנפגעה. ביהמ"ש המחוזי גזר לאחד המערערים ארבע שנים וחצי מאסר בפועל ולשני המערערים האחרים שלש שנים וחצי מאסר בפועל וכן 18 חודשים מאסר על תנאי לכל אחד מן המערערים. הערעור על חומרת העונש נדחה. עובדות המקרה חמורות ביותר והעובדה שבין המערערים ובין המתלונן נערכה סולחה אין בה כדי להפחית מחומרת המעשה ומה גם שהדבר כבר היה ידוע לערכאה הראשונה כאשר גזר את הדין. בנסיבות כה חמורות אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערערים ושיש צידוק להתערבות במידת העונש. יודגש כי המערער שנדון לארבע שנים וחצי מאסר ביצע את העבירות כאשר היה אסיר ברשיון לאחר הרשעה בשוד.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד ז. זילברשטיין למערערים, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 24.1.88).
ע.פ. 393/87 - אליהו ויצחק זינו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס וחומרת העונש והערעור נדחה).
המערערים הורשעו בעבירות על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה וביהמ"ש המחוזי גזר להם מאסר בפועל של שלשה חודשים, מאסר על תנאי של 6 חודשים וקנס של 210 ש"ח. הערעור נגד ההרשעה ונגד מידת העונש נדחה. לעניין ההרשעה - ביהמ"ש המחוזי הסיק נכונה מן ההודעות שנמסרו ע"י המערערים בעת חקירת רשויות המס ומן העדויות, כי היתה העלמה של הכנסה בשיעור ניכר שהוסוותה לשם העלמתה כהלוואות כביכול, שניתנו על ידי המערערים לעסק שבו פעלו.
אשר לחומרת העונש - הסניגור התמקד בשאלת המאסר בפועל, כי הקנס נמוך בשקפו את המקסימום שניתן היה להטיל בשל העבירות בהתחשב עם מועד ביצוען. לענין המאסר בפועל נטען כי המשפט נתמשך במידה מופרזת שהרי מדובר על העלמות מסמלפני עשר שנים, על כתב אישום שהוגש בשנת 1982, על דיונים שנסתיימו בסוף דצמבר 1983 ועל פסק הדין שניתן רק באמצע 1987. אכן יש להצטער על התמשכות יתירה זו של ההליכים שיש להימנע ממנה גם בתנאים של לחץ ועומס. זאת גם כאשר מביאים בחשבון שביהמ"ש המחוזי היה צריך להתמודד עם הכחשה טוטלית שהיתה חסרת יסוד לחלוטין. זכותו של כל נאשם להלחם על זיכויו, אבל כאשר מלינים על התמשכות יתירה של ההתדיינות, יש להביא בחשבון שלגישת בעלי הדין ייתכן ויכולה היתה להיות השלכה על יכלתו של ביהמ"ש לסיים את הדיון תוך המועדים הרצויים והדרושים. העונש שנגזר למערערים אינו חמור כלל ועיקר ואין לקבל את הטענה כי
המאסר נגזר רק בשל כך שהקנס שהוטל על המערערים היה מוגבל מעיקרו. בעבירה מסוג זה היה מקום לגזור מאסר בכל הנסיבות וביהמ"ש לא הפריז בכך. לענישה יש תפקיד הרתעתי וחינוכי ואין כל מקום להיענות בחיוב להצעות אותן העלה הסניגור, כי המאסר יומר בתרומות לטובת מוסדות ציבור. יש לשמור על קשר הגיוני בין אופייה של העבירה, חומרתה והעונש שנגזר עבורה, ואין מקום להנהגת החידוש של קניית שחרור ממאסר. לפיכך יש לדחות גם את הערעור על מידת העונש. לפי בקשת המערערים ובהסכמת המדינה הוחלט לבקש חוות דעת הממונה לפי סעיף 51ב' לחוק העונשין בעניין עבודות לטובת הציבור וביצוע העונש עוכב עד לקבלת חוות דעתו. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. פרץ למערערים, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 6.1.88).
ע.פ. 380/87 - מסעוד חמייאס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות גניבה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של גניבה והתפרצות שפורטו בשלשה אישומים שבכתב האישום ונדון לשנה מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שלש שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לעניין ההרשעה - מתייחס הערעור למעשים שבאישומים השני והשלישי כאשר לפי טענת הסניגורית החיזוקים לעבירות שבאישום הראשון אינם יפים לעבירות שבאישומים השני והשלישי ולגבי אלה לא מצויים חיזוקים, כדרוש כדי להרשיע על פי העדות היחידה שהיא של שותף לעבירה. אין צורך להתייחס לשאלה אם אמנם אין די בחיזוקים המצויים לענין העבירה שבאישום הראשון גם לעבירות שבאישומים האחרים וזאת משום שמצויים חיזוקים במידה מספקת בנוסף לעדות השותף לעבירה גם לאישומים האחרים. אשר לעונש - העבירות חמורות במהותן ותקופה של שנה מאסר בפועל שנגזרה אין בה משום חומרה כל שהיא. אשר להפעלת המאסר על תנאי במצטבר - אין להעלות על הדעת שהעונש בגין עבירות אלה יהא חופף את המאסר שהופעל, שאם ייעשה כן יצא המערער נקי מכל עונש על מעשים שביצע בתיק דנן. כמו כן למערער הרשעות קודמות.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, בך. החלטה - השופט אלון. עו"ד גב' ס. שלו למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 10.1.88).
רע"א 439/87 - שמואל פלאטו שרון ואח' נגד קומפני פריזיין דק פרטיסיפסיון
*תיקון כתב הגנה (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה תובענה נגד המבקשים ואלה הגישו כתב הגנה. שמיעת העדויות בתביעה קרובה לסיומה ואז הגישו המבקשים בקשה לתיקון כתב ההגנה על ידי הוספת טענה שהחוב הנדון נתבע ע"י חברה אחרת בצרפת ועל כן לא יכלה אותה חברה להמחות אותו חוב עצמו למשיבה (התובעת). ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אכן, הודגש לא פעם שסדרי הדין אינם "אדון" של הדין המהותי, אלא להיפך - מטרתם לשרת את העיקר והוא קביעת זכויותיהם של בעלי הדין לאשורן. אולם, מצד שני, יש לתת משקל גם לגורמים נוספים ושיעשה צדק לכל בעלי הדין. אחד הכללים שבאו להזהיר את בעלי הדין מפני התרשלות בהעלאת טענות וגיבושן מתבטא בהוראה המצריכה "טעם מיוחד" כאשר מבקשים לתקן כתב הגנה באיחור על ידי הוספת טענה. אכן, מעיני ביהמ"ש לא נעלמה חשיבותה של טענת המבקשים ונכונה התרשמות ביהמ"ש דלמטה כי אי הכללת הטענה בכתב ההגנה נבעה מחוסר תשומת לב גרידא, דא עקא, ששיכחה, או חוסר תשומת לב, אינם נחשבים "טעם מיוחד" במובן התקנות. מדובר כאן באיחור רב בהגשת הבקשה לתקון ובנסיבות אלה בדין נדחתה הבקשה לתיקון כתב ההגנה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יצחק לאלו למבקשים. 31.12.87).
ע.פ. 60/87 - אפללו שמואל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעשיית עסקה למכור הירואין, כשבפועל סופק חומר שאינו סם ועסקת מכר נוספת שבמהלכה נמכר 0.2 גרם הירואין. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הוכח שהמערער עסק בסחר בסמים ויש לו גם עכר פלילי עשיר מאד, כולל בעבירות סמים. אמנם נודעת לעתים חשיבות גם לכמות הסם שנאשם מכר בהזדמנות שעליה מעיד העד מטעם התביעה - בעיקר כאשר זו כמות גדולה במיוחד - אך לעתים, וזה המקרה שבפנינו, אין לייחס לכמות משקל כאשר מדובר במכירה קמעונית. די בכך שהוכח שהמערער אכן סחר כך בסמים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אולמן למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 16.12.87).
ע.פ. 429/87 - עטאללה חסן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער דקר את שני המתלוננים בסכין קצבים, את האחד בצווארו מעל עמוד השדרה ואת השני במותן ימין בצלעות. הדקירות היו קשות ואחד המתלוננים נשאר נכה ומשותק בפלג גופו השמאלי. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הדקירה באה על רקע סכסוך בין משפחת המערער לבין משפחת המתלוננים. הסניגור טען כי המעשה בא כתגובה להתגרות המתלוננים שתקפו אותו במקל, זמן מה לפני מעשה הדקירה וכן הדגיש הסניגור שהמערער הביע חרטה והוא בעל אופי חיובי. השיקולים השונים שהסניגור העלה כבר נשקלו ע"י ביהמ"ש המחוזי והם משתקפים בעונש שהוטל. אין מקום להקלה נוספת. המערער פגע פגיעות קשות במתלוננים בנקטו במעשה מכוון שלא בא על רקע של הגנה עצמית אלא עשה כן כדי שיבינו שעליהם להתרחק ממנו ומבני משפחתו. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. עו"ד חטיב למערער, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 12.1.88).
רע"ב 14/87 - זוהר קובי נגד נציבות שירות בתי הסוהר
*חופשות ממאסר (הבקשה נדחתה).
העותר הינו אסיר והיה מסווג בקטגוריה מסויימת שלפיה היה רשאי לצאת לחופשות בתנאים מגבילים מסויימים. בפברואר 1987 נמצאו אצלו שתי עטיפות נייר ובהן הירואין. בעקבות גילוי הסם הוחלט ע"י נציב שירות בתי הסוהר שלא להעניק חופשות לעותר במשך שנה לפחות. העותר טען כי שלילת החופשה היא מעשה בלתי חוקי. טעמי המשיבה מצאו ביטויים בתשובה שנשלחה לב"כ העותר בה נאמר כי חופשה הינה בבחינת הטבה ולא זכות מוקנית והיא תלויה בין היתר בהתנהגותו של האסיר במאסר. העותר טען כי כל עוד לא הורשע רואים אותו כחף מפשע וכפועל יוצא מכך אין לשלול את חופשתו כל עוד לא הורשע. ביהמ"ש המחוזי בחן את ההוראות הרלבנטיות והגיע לכלל מסקנה כי מדובר ב"עבירת משמעת חמורה" כהגדרתו של מונח זה בפקודות ובמקרה כגון זה מותרת במפורש מסקנה בענין אי הענקת החופשה כפי שהוסקה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. משנתפס הירואין ברשות המבקש, אין כל היעדר סבירות באי מתן חופשה אלא היפוכו של דבר. לו היה יוצא המבקש לחופשה אחרי גילוי הסם, היה בכך משום הענקת זכות למי שלא ראוי לכך לפי מעשיו. אין כאן ענישה ללא הרשעה אלא הסקת מסקנה המתחייבת למען שמירת הסדר והמשמעת בבית הסוהר והגיונה עמה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ראובן בר חיים למבקש. 1.11.87).
ע.פ. 523/87 - אברהם צין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות מרמה ונדון לשלש שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן חוייב בתשלום פיצוי לקרבנות העבירה. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער יוחסו בכתב האישום שבעה מעשים של גניבה על ידי מורשה וקבלת דבר במרמה, המערער הוא גם בעל הרשעות קודמות רבות בתחום המרמה ולחובתו רשומות הרשעות מסוג זה החל בשנת 1970. הוא נדון בעבר למאסר וזכה לחנינה שבעקבותיה הוקדם שחרורו מן המאסר ואז ביצע את העבירות החדשות, במקום לחזור למוטב בעקבות החנינה. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 6.1.88).
ע.פ. 52/88 - חוסאן מוחמד אלהוזייל נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הדרום*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה). המערער הואשם בבניית מבנה ללא קבלת היתר כדין כאשר טענתו המרכזית היתה כי העבירה התיישנה. בשלב מסויים של הדיון הושמעו עדויות בהיעדר המערער שלא התייצב למשפט וניתן פס"ד נגד המערער. העניין הגיע לביהמ"ש המחוזי בשלב הערעור וביהמ"ש המחוזי החזיר את הדיון לאותו שופט לשם שמיעה מחדש של הראיות שנשמעו בהיעדר ומתן פסק דין חדש בהתאם. טענת המערער היא כי השופט שדן בעניין מעיקרו יש לראותו כפסול מלדון בענין, מאחר והביע כבר דעתו בנושא. השופט סירב לפסול את עצמו והערעור על כך נדחה. ההחלטה המהותית של בימ"ש השלום בדיון הראשון אומרת "לאחר ששקלתי את הראיות... הגעתי לכלל מסקנה כי המבנה... נבנה לאחר התאריך 11.12.82 ומסיבה זו נופלת טענת ההתיישנות... מאחר והנאשם הודה... המסקנה המתבקשת מכך היא כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו...". אין בדברים אלה דבר כדי למנוע מביהמ"ש בו מכהן שופט מקצועי, הכרעה עניינית מחודשת אחרי שמיעת ראיות, מבלי להיות כבול למסקנות הראשוניות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דוגאן אלעטאונה למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 3.2.88).
ע.פ. 1/88 - דן כוכבי נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הורשע יחד עם אחר בכתב אישום אחד ובשלב מסויים של הדיון הופרד הדיון בשל אי התייצבותו למשפט של הנאשם השני. הסניגור ביקש אז לפסול את השופט כי בתיק מצויות ראיות רבות המתייחסות רק לנאשם השני ואינן קבילות לגבי המערער. ביהמ"ש סירב לפסול את עצמו והערעור נדחה. כל אימת שמשפטם של נאשמים אחדים מופרד יתכן ויהיה בחומר הראיות שהוגש בינתיים חלק שהיה קביל רק כלפי הנאשם שמשפטו הופרד ואינו קביל כלפי הנאשם הנותר. חזקה על ביהמ"ש שהוא יודע שראיות שאינן קבילות נגד המערער אינן יכולות לשמש נגדו גם אם הוגשו באותו משפט. אין להעלות טענת פסילה כל אימת ועקב תהליכי איחוד משפטים או הפרדה או האשמה בצוותא מגיעות ראיות לידיעת ביהמ"ש הקבילות נגד האחד ואינן קבילות נגד השני. עם סיום המשפט יוכל ביהמ"ש להישען רק על ראיות הקבילות לגבי המערער. אם ביהמ"ש יסתמך על ראיות שלא היו קבילות והמערער יורשע בדין תהיה הזכות בידיו לכלול טענה בקשר לכך בין טעמי הערעור. אשר לחששו של הסניגור שמא תהיה דעה קדומה לגביו בהמשך הדיון בשל הערות ביהמ"ש שהופנו כלפיו - ביהמ"ש ידע להבחין בין הערת הביקורת בעבר לבין התייחסותו לבעלי הדין בהמשך המשפט. לא ניתן לדרוש פסילת שופט כל אימת והוא מעיר הערה בקורתית כלפי בעל דין או פרקליטו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד נחמן גולדברג למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 20.1.88).
ע.א. 6/85 - אדי חנויות תמרוקים בע"מ נגד קינן עמי ואח'
*פרשנות סעיף בחוזה (הערעור נתקבל).
בין הצדדים נעשה הסכם שלפיו מסרה המערערת למשיבים זכות לתפעול חנות תמרוקים לתקופה מוגדרת ובתמורה לכך התחייבו המשיבים לשלם לה דמי הפעלה חודשיים וכן לשאת בהוצאות שונות של ניהול החנות והמפורטות בסעיף 14 של החוזה ובכללן מסים והוצאות מים, חשמל וטלפון. בהסכם קיים סעיף שלפיו המשיבים מתחייבים לקנות את מלאי הסחורה הנמצא בחנות על פי ספירה שתערך על ידי שני הצדדים ונקבעה גם דרך לקביעת שווי הסחורה. לאחר ספירת המלאי מסרו המשיבים למערערת שיקים לתשלום מחיר המלאי אך שיקים אלו לא נפרעו. כן מסרו המשיבים למערערת שלושה שטרי חוב של 100,000 שקל כל שטר. שטרות אלה ניתנו כשטרי בטחון על פי התנאי שבסעיף 22 של ההסכם האומר כי "המפעיל (המשיבים) ימסור בידי אדי (המערערת) שלשה שטרות בטחון על סך 100,000 שקל כל אחד... להבטחת: פינוי החנות במועד; שלמות ותקינות החנות... תשלום התשלומים המפורטים בסעיף 14 לעיל. זכות אדי להציג את השטרות ולפורעם אם לא ימלא המפעיל איזה התחייבות מהתחייבויותיו על פי ההסכם". המערערת הגישה את השטרות לביצוע וכפי שהצהירה בערכאה הראשונה היה זה לתשלום מחיר המלאי שעבורה קיבלה את השקים שלא נפרעו. לטענתה, הסיפא לסעיף 22 חל גם על ההתחייבות לשלם את מחיר המלאי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי סעיף 22 של ההסכם בדבר תנאי הפעלת שטרי הבטחון אינו כולל אי תשלום עבור המלאי. הערעור נתקבל.
השאלה האחת בערעור היא פרשנותו של סעיף 22 הנ"ל. הנוסח אינו מוצלח שכן מצד אחד ניתן לטעון שפרשנות המערערת מייתרת את הרישא ומצד שני ניתן לטעון כי פרשנות המשיבים מייתרת את הסיפא. ביהמ"ש המחוזי ניסה לפרש את הסעיף על פי אומד הדעת של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה כהוראת הרישא של סעיף 25(א) לחוק החוזים אך גם דרך זו כרוכה בקשיים. כנגד נימוקי ביהמ"ש דלמטה מדוע אין לייחס לצדדים כוונה להחיל את הסעיף על מחיר המלאי, ניתן להעלות נימוקים אחרים התומכים במסקנה הפוכה. נסיון לפרש את החוזה על פי אומד דעת הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות, כהוראת הסיפא של סעיף 25(א) לחוק החוזים, לא נעשה. לפיכך, הוחלט להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שישמע ראיות לעניין פרשנות החוזה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. שפלר למערערת, עו"ד ש. גליפטר למשיבים. 19.1.87).
בג"צ 921/87 - חנניה גיבשטיין, עו"ד נגד מאיר ניצן ואח'
*מינוי נציגי עיריה בדירקטריון של חברה עירונית (העתירה נדחתה).
על פי תקנות ההתאגדות של החברה הכלכלית לראשון לציון בע"מ (המשיבה השלישית - להלן: החברה) ממנה עירית ראשון לציון את כל חברי הדירקטוריון של החברה, 15 במספר, אשר מתוכם 9 נקבעים ע"י מועצת העיריה מבין חבריה על פי הרכב אשר "ישקף, יחסית, את חתך הסיעות במועצת העיריה". טענת העותר היא כי במינוי 9 חברי הדירקטוריון שנעשה ע"י העיריה לא נשמר העקרוןשההרכב ישקף יחסית את החתך הזה. העתירה נדחתה.
המשיבים הבהירו כי העקרון נשמר, אלא שלא ניתן, בשל קשיים חשבוניים, להגיע להרכב המשקף את החתך הסיעתי במדוייק. בחלוקה מדוייקת נוצרים שברי מספרים והשאלה היא באיזו דרך יש לבחור על מנת להגיע להתאמה עם החתך הסיעתי בצורה קרובה ככל האפשר לדיוק. ניצבו בפני העיריה שתי דרכים אפשריות. מצד אחד לפזר את הייצוג בין חברי המועצה הרבים ככל האפשר על חשבון בחירת חבר שני לסיעה מסויימת, לעומת האפשרות לבחור חבר שני לסיעה מסויימת על חשבון שלילה גמורה של היצוג מסיעה אחרת. המועצה בחרה בדרך הראשונה כדי לתת ייצוג לחברי מועצה רבים
ככל האפשר. שיקול נוסף שעמד נוכח עיניה של המועצה היה כי הנציג השני לסיעה האחת שהיה אמור להבחר לפי הדרך השניה הינו חבר שהביע את התנגדותו לעצם הקמתה ופעולותיה של החברה. שתי הדרכים הן פתרונות אפשריים של בעיית ההתאמה של הרכב חברי הדירקטוריון לחתך הסיעות במועצה והעיריה המופקדת על הבחירה רשאית היתה לבחור באחת מהן. הפתרון שאומץ אינו סביר פחות מהפתרון שנדחה, מה גם שאליו מצטרף השיקול הנוסף הנזכר. ההחלטה אינה נגועה בכל פגם היכול להקים עילת התערבות של בג"צ.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. עוה"ד יניב עצמון ואריה אלעד לעותר, עוה"ד דעואל וחרל"פ למשיבים. 14.1.88).
ע.א. 29/87 - איילה אורקן ואח' נגד דר' אילסר אורקן
*מזונות (הערעור נתקבל).
המשיב חוייב לשלם לשלושת ילדיו הקטינים, המערערים, 600 ש"ח לחודש החל בספטמבר 1986 ובנוסף לכך הוא משלם, בהסכמה, 300 דולר עבור המדור של המערערים. הערעור נגד שיעור המזונות נתקבל. ביהמ"ש אינו יכול לעגן את חיוביו במזונות על השערות בלבד אך יכול ויוכחו נתונים המצביעים על מערכת נסיבתית ממנה עולה מסקנה בדבר משאביו של פלוני או צרכיו, הכל לפי הענין. גם בהיעדר ראיה ישירה בדבר גובה ההכנסה יכול ויוכחו נתונים עובדתיים שמהם ניתן להסיק מסקנה סבירה בדבר נתון שהוא, לכאורה, נעלם. בענייננו, אין לדחות מסקנות ביהמ"ש בענין ההכנסה של המשיב, אך ביהמ"ש סבר, בצדק, שיש לקבל נתונים בדוקים יותר ובכך אין להתערב. אולם, בענין דירתו של המשיב - שאני. הוכח שלמשיב וילה בת 7 חדרים וערכו הכספי של מבנה כזה, או, לחילופין, האפשרות להשכירו, כולו או מקצתו, עולה מאליה, כמסקנה המתבקשת מן הנתונים. ניתן איפוא להסיק כי יכולים להיות למשיב מקורות כספיים נוספים. כמו כן תשלום של 600 ש"ח לחודש מזונות לשלושה קטינים הוא סכום נמוך. לפיכך יש לקבל את הערעור ולחייב את המשיב במזונות הקטינים בסכום של 800 ש"ח לחודש צמוד לספטמבר 1986.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב דובר למערערים, עו"ד דב פרימר למשיב. 6.12.87).
ע.פ. 326/86 - צבי רונן ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה - אונו ואח'
*הקמת "בית אבות" באיזור מגורים
(הערעור נדחה).
בתוך גבולותיה של תוכנית בניין עיר נמצאת חלקה באיזור מגורים שצפיפות המגורים בה היא קטנה יחסית, דהיינו איזור של בתי מגורים פרטיים דו קומתיים. הונפק היתר ע"י המשיבה להקמת קוטג' למגורים על החלקה. בכוונת המערערים לנהל באותו מבנה "בית אבות" או "מעון לקשישים" ולאכלס בו כעשרה קשישים שיקבלו את צרכיהם, כגון כלכלה, נקיון וכיוצא באלה. שתי הערכאות דלמטה הגיעו למסקנה כי השימוש במבנה לצרכי בית אבות הינו "שימוש חורג" במובן שיש לביטוי זה בסעיף 1 לחוק התכנון והבנייה ולפיכך צווה ביהמ"ש על המערערים שלא להשתמש במבנה כבית אבות. ערעורם של המערערים לביהמ"ש המחוזי נדחה ברוב דעות והערעור לביהמ"ש העליון נדחה.
המערערים טוענים כי יש לראות במגורי קשישים במבנה כמגורים לצרכי כל דבר ובשל כן אין לראות בשמוש באותו מבנה כבית אבות או כמעון לקשישים משום שימוש חורג. טענה זו מתעלמת מהפירוש הנכון שיש לתת לביטוי "מגורים" שנקבע הן בתכנית הרלבנטית והן בהיתר שהוצא. טיב הפעולה שהמערערים מתכוונים לבצע במבנה הינו שמוש מסחרי ושימוש כזה הוא שימוש חורג לכל הדעות. יתר על כן, השימוש שמתכוונים לעשותו אסור באיזור מגורים גם בשל אופיו הציבורי. (בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מאיר גרין למערערים, עו"ד דורית קרני למשיבות. 18.11.87).