ע.א. 509/83 - דוד דוד נגד סאלק יאסין
*הפרת הסכם ופיצויים בגין ההפרה. *דרישה לביצוע בעין(ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).
א. המערער התחייב בהסכם לספק למשיב, שהוא מגדל פרחים, אדמת משתלה (להלן: הממכר) לצורך פיזור על פני חלקת המשיב כתשתית לגידול פרחים. התעוררה מחלוקת בין הצדדים אם בוצע ההסכם על פי תניותיו. העניין הגיע לבימ"ש השלום כאשר המוכר(המערער) הגיש תביעה בה טען שהקונה (המשיב) סרב לסלק את מחיר הממכר ולפיכך ביקש מביהמ"ש לחייב אותו בתשלום המחיר המוסכם. מנגד כפר המיטיב בחובתו לשלם את המחיר והגיש תביעה שכנגד במסגרת אותו הליך שבגידרה טען כי האדמה שסופקה (הממכר) לא התאימה למוסכם מפני שהכילה פטריית "פוזריום" שהזיקה לגידול פרחי צפורן. בתביעתו הנגדית עתר המשיב לחייב את המוכר לבצע את ההסכם כלשונו ע"י סילוק האדמה המאולחת והחלפתה באחרת. לחילופין, תבע תשלום דמי נזק והוצאות בשל הצורך בסילוק האדמה המאולחת ובשל גידולי הירקות שנפגעו והפסדיו עקב אי ניצול עונת הפרחים. הוגשו חוות דעת של מומחים וביהמ"ש קבע כי באדמה אכן נתגלתה פטריית "פוזריום" ברמת אילוח גבוהה עד לסיכון גידול פרחי ציפורן ומבחינה עקרונית רשאי היה הקונה לסרב לקבל מה שנמסר לו. אם קיבל את הממכר ורק לאחר מכן גילה את הפגם היה רשאי לבקש סילוק האדמה המאולחת אילו הסתבר שזהו הפתרון המתאים לנסיבות. ביהמ"ש דחה את התובענה המקורית, קיבל את התביעה שכנגד בחלקה במובן זה שחייב את המוכר לשלם לקונה סכום כסף מסויים ומאידך דחה את הסעד לביצוע ההסכם בעין. טעמה של הדחייה בין השאר בכך שהקונה לא ביקש באף שלב מהשלבים שקדמו להגשת התביעה שכנגד ביצוע ההסכם בעין. שני הצדדים ערערו על פסק הדין לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש הגדיל את הסכום שעל המערער לשלם למשיב וכן חוייב המערער לשלם למשיב סכום מסויים בעבור חיטוי האדמה המאולחת שסופקה למשיב. המערער ביקש רשות ערעור והרשות ניתנה כשהיא מוגבלת "לגבי דרך קביעת הפיצויים ושיעורם". עם הגשת הערעור הגיש המשיב ערעור שכנגד בו טען כי היה מקום לאכיפת ההסכם, כי המוכר חייב לפנות את האדמה ונושאים שונים אחרים. הערעורים נדחו.
ב. טענה ראשונה שהעלה המערער היה כי היה על המשיב להגיש ערעור ממש ולא ערעור שכנגד ומשלא עשה כן יש לדחות את הערעור שכנגד. לטענתו, הערעור שכנגד אינו ערעור לכל דבר ופעמים קיימת חובה, כאשר המשיב רוצה בשינוי פסק הדין, להגיש ערעור של ממש. אכן, כאשר עילת הערעור והערעור שכנגד שונות הן זו מזו אין אפשרות להגיש ערעור שכנגד. ברם, כאשר אין העילות שונות ומדובר בסעדים שונים באותה עילה, אין מניעה להגשת ערעור שכנגד. בענייננו, הרשות לערער ניתנה לגבי דרך קביעת הפיצויים ושיעורם, כך שהרשות מתייחסת לאותה עילה שהיתה ביסודה של התביעה שכנגד הלא מעבר לזה. גם הערעור שכנגד מתייחס לאותה עילה, היינו עילה שיסודה בהפרת החוזה.
ג. אשר לטענותיו האחרות של המערער יש לדחותן אחת לאחת. טענה אחת היתה כי ביהמ"ש התייחס לנושא הנזק בצורה לאקונית וקצרה תוך התעלמות מחוות הדעת שהוגשו אך מחומר הראיות עולה שביהמ"ש התחשב בחוות הדעת שהוגשו. המשיב הוכיח בזק על פי סעיף 10 לחוק החוזים, כפי שהסעיף התפרש בהלכה ע"י ביהמ"ש העליון ולפיכך בדין נפסק לו נזק. אשר לערעור שכנגד - אין ספק כי המערער הפר את החוזה אך המשיב לא חזר בו מעיסקת המכר אלא עמד על ביצוע העיסקה. הוא ביקש אכיפת החוזה ולחילופין פיצויים בגין הפגם שנתגלה בממכר ובגין הנזק שהפגם גרם לו. השאלההיא אם נוצרו נתונים המאפשרים היענות לאכיפת ההסכם והתשובה לכך שלילית. מובנה של ההיענות היא הוצאת החומר שהובא ע"י כ- 250 משאיות ופוזר על פני חלקתו של הקונה והחלפתו בחומר אחר. חוק החוזים תרופות מזכה את הנפגע עקב הפרת החוזה
לאכוף אותו בכפוף למגבלות המנויות בחוק ואחת מהן כי אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין. בשתי הערכאות הגיעו למסקנה כי יהיה זה בלתי צודק בנסיבות העניין לאכוף את החוזה ובכך אין להתערב. כשמדובר ב"נסיבות העניין" יש מקום להתחשב לא רק בנסיבות שהיו קיימות בעת כריתת החוזה אלא גם באלה שנוצרו לאחר מכן, אם לפני הפרת החוזה ואם אחריה: כאן קבעו הערכאות דלמטה קביעה עובדתית כי פטריית הפוזריום אין בה כדי לפגוע בכל הגידולים אלא בגידולי פרחים ומשמעות הדבר שהאדמה שפוזרה על פני כ- 5 דונמים המיועדים לגידולים אחרים יכולה להשאר במקומה. אשר לשטח האחר של 2 דונם שנועד לגידול פרחים קבע ביהמ"ש שעיקר הנזק שנגרם לגידולי הפרחים מתבטא בהפסד של עונת פרחים אחת שבעבורו פוצה הקונה בפיצוי מלא. זאת ועוד, מסתבר כי חיטוי מתאים שעלותו נפסקה כפיצוי לקונה יש בו כדי לשלול מהקרקע את פוטנציאל הסיכון. נסיבות אלה מצדיקות את הקביעה שאין לאכוף את ביצוע ההסכם ואין להורות למערער לפנות את הקרקע ולהביא אחרת תחתיה. (בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ויקטור הרצברג למערער, עו"ד ד.חוטר ישי למשיב. 14.12.87).
ע.א. 158/84 - דמי צאדק צביח נגד מדינת ישראל
*פיצויים בגין פגיעה בשטח אימונים שלצה"ל(ערעור וערעור שכנגד - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער נפגע מכדור רובה בעת שרעה את צאן אביו בשטח אימונים של צה"ל. בסיבוב קודם בעניין האחריות קיבל ביהמ"ש העליון את ערעור המשיבה וקבע כי יש לחלק את האחריות בין המערער למשיבה בשיעור של %40 של המערער ו-%60 של המשיבה. בזמן שנפצע היה המערער כבן 16 ולמד בבית הספר בו לומדים בני הכפר. כתוצאה מן התאונה שאירעה ב- 1971 שותק פלג גופו התחתון והוא הפך נכה בשיעור של %100. לאחר שנסתיים הטיפול בבית החולים תל השומר הועבר המערער בשנת 1975 לבית החולים הממשלתי ביריחו, שם החל לעבוד בשנת 1977 כמרכזן טלפונים של בית החולים ולרשותו הועמד חדר המותאם לצרכיו והוא מתגורר בו עד היום. המערער נהנה בנוסף למשכורת שהוא מקבל מדיור חינם, מארוחות חינם ומטיפול רפואי בעת הצורך אף הוא חינם. ביהמ"ש המחוזי פסק למערער פיצוי של 4,000,000 ש"י כערכם ביום 1.6.83. בכלל סכום זה קבע ביהמ"ש 1,000,000 ש"י עבור הפסד ההשתכרות בעתיד ו- 500,000 ש"י עבור ריפוי וסיעוד. הוא לא קבע דבר בגין הפסד השתכרות בעבר. הערעור בעניין גובה הפיצויים נתקבל בחלקו.
ב. המערער טוען כי אין בפיצוי גלובלי של 1,000,000 ש"י שנפסק עבור הפסד השתכרות בעתיד כדי לבטא את ההפסד בראש נזק זה. אכן, העדפתו של ביהמ"ש קמא לפסוק פיצוי גלובלי אינה חוסמת בפני ביהמ"ש של ערעור את בחינת סבירותו של הפיצוי, על דרך השוואתו לסכום שעשוי להתקבל על פי חישוב קונוונציונאלי, ובלבד שהובאו נתונים המאפשרים עריכת חישוב כזה. חישוב אובדן השתכרות בעתיד מבוסס לעתים על השערות או על נתונים סטטיסטיים לא ודאיים. בעיקר נכון הדבר לגבי צעירים שדרכם בחיים טרם נסללה ואין לדעת עתידם ודרכי התפתחותם. בגלל אי ודאות וחוסר אפשרות לנחש פני העתיד לגבי צעיר יש שבמקרים מתאימים משמש השכר הממוצע במשק נקודת מוצא. בענייננו, יש יסוד לקבוע על פי הראיות כי המערער לא היה נשאר בהתבגרותו רועה צאן וכי אלמלא התאונה היה מוצא את פרנסתו בעבודה אחרת מחוץ לכפר. המערער משתכר כ- 84 שקל ליום ומול נתון זה עולה מן הראיות כי השכר הממוצע היומי נטו לשכיר תושיב יו"ש העובד בישראל היה כ- 150 ש"י. לפיכך יש להעמיד את הפסדו - היומי של המערער על כ-70 ש"י ליום בקירוב. הפסד זה כשהוא מחושב ל- 40 שנות עבודה מגיע לאחר הוון לסך של 574,000 ש"י בדצמבר 1981
ששווים המשוער ביום 1.6.83, יום פסק הדין, הוא כ - 2,000,000 ש"י. עד כאן למקרה שהמערער יתמיד בעבודתו הנוכחית עד לגיל הפרישה מן העבודה: דא עקא, כי קיים סיכון של ממש בנסיבות נכותו של המערער כי עבודתו במקום עלולה שלא להתמשך על פני כל השנים עד להגיעו לגיל הפרישה וכי השתכרותו בעתיד עלולה לפחות. בהתחשב בכל האמור יש להעמיד את הפסד ההשתכרות בעתיד על סך 3,000,000 ש"י במקום 1,00,000 שנקבע.
ג. אשר להפסד ההשתכרות בעבר - ביהמ"ש לא פסק למערער סכום כלשהו ובכך שגה. ההצדקה שלא לפסוק הפסד השתכרות קיימת לתקופה עד שהגיע המערער לבגרות אך לתקופה שמשנת 1973 רעד 1977, כשהחל לעבוד בביה"ח, אין סיבה שלא לפצותו על הפסדו הברור. בהתחשב בשכר הממוצע במשק לעובד שכיר תושב יו"ש העובד בישראל יש להעמיד את סכום ההפסד על כ- 650,000 ש"י. עוד מלין המערער על כי לא נפסק לו פיצוי בגין עזרת הזולת בעתיד. אכן, המערער נזקק לעזרת הזולת מאז שנפגע ובודאי שיזדקק לעזרה גם בעתיד נוכח נכותו כל עוד מתגורר המערער בביה"ח ומקבל שם את הסיוע הדרוש לו אין מקום לפצותו על כך, אך קיים סיכון ריאלי שלא ימשיך לעבוד שם עד לגיל הפרישה. יש להעמיד את הפיצוי לעניין זה על סכום גלובלי של 1,000,000 ש"י כערכם ביום 1.6.83. מאידך אין להתערב בפסיקות אחרות של ביהמ"ש המחוזי. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אהרן אסא למערער, עו"ד גב' שולמית וסרקרוג למשיבה. 16.2.88).
ע.א. 291/85 - אואליד אלין נגד אואליד צ'רלס
*תביעה לשיתוף נכסים בין בני זוג שנישאו בחו"ל ושהסכימו לפני הנישואין על אי שיתוף בנכסים(הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיב נישאו באוגוסט 1963 בצרפת לפי דיני ישראל ושם היה מקום מושבם. ביום נישואיהם קבעו הסכם בו נקבע בין היתר כי "תהיה הפרדת נכסים בין בני הזוג העתידיים, בהתאם... ולחוק האזרחי הצרפתי". לבת הזוג לעתיד, תהיה שליטה על כלל נכסיה, והיא תהיה זכאית ליהנות מנכסיה הנ"ל". ב- 1981 עלו בני הזוג עם שני ילדיהם ארצה כשהם מביאים עמם כסף ורכוש רב שעשו בצרפת. בארץ לא עבדו בני הזוג ומחייתם היתה על הון שבידם. משך כל נשואיהם לא חדלו המריבות בין בני הזוג אך המשיכו לחיות יחד עד כשנתיים לאחר בואם ארצה מאז גרים הם בנפרד כשהמשיב מחזיק בילדים. האשה הגישה המרצת פתיחה בה ביקשה להצהיר שהיא זכאית "למחצית כל הכספים והחשבונות ותכולת הכספות השייכים והרשומים על שם הנתבע... בבנקים שונים בארץ ובחו"ל, ולהצהיר כי לתובעת מחצית הזכויות ברכוש ובתכולת דירת הצדדים והמגרש שרכשו, ובמכונית הצדדים". את בקשתה השתיתה המערערת על חזקת השיתוף בנכסים. המחלוקת הצטמצמה לכספים שהופקדו בחשבונות הבנק על שם המשיב "וכל דברי הערך אשר בכספות על שמו", שכן אין חולק כי הצדדים פתחו "מספר חשבונות בנק וגם שכרו כספות. חלק מהחשבונות והכספות היו משותפים ואחרים נשאו עליהם שמות אחד הצדדים בנפרד". ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת וקבע כי הרישום למעשה מבטא את הזכויות האמיתיות של כל אחד מן הצדדים, ועל כן כל אחד מן הצדדים הוא הבעלים של הרכוש הרשום על שמו והרכוש הרשום על שם שני בני הזוג שייך לכל אחד מהם כדי מחצית. לא ניתן להניח, קבע ביהמ"ש, שהרישום של נכסים מסויימים על שם הבעל נעשה מתוך נוחיות גרידא או מחמת שבני הזוג לא היו מקפידים זה עם זו. הערעור נדחה.
ב. נוכח הוראת סעיף 14 לחוק יחסי ממון בין בני זוג לא חל על הצדדים, שנישאו לפני תחילת החוק, הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון. אשר להחלת חזקת השיתוף בין בני הזוג - סעיף 15 לחוק יחסי ממון קובע כי "על יחסי ממון בין בני זוג יחול חוק מקום
מושבם בשעת עריכת הנישואין, אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם". על פי דעת הרוב בעניין אזוגי (ו3.א. 2/77 פד"י ל"ג (3) 1) תחול הוראת סעיף 15 גם על בני זוג שנישאו מחוץ לישראל לפני חקיקת חוק יחסי ממון ובלבד שהוראתו לא תחול במקום שהיא פוגעת בזכות מוקנית. כיוון שבמקרה דנן עלו בני הזוג לארץ לאחר חקיקת חוק יחסי ממון, כשעמם הרכוש שעליו סב הדיון, הרי שלא רכשו בנכסים אלה כל זכות מוקנית לפי הדין הישן בישראל בדבר חזקת השיתוף וסעיף 15 לחוק יחסי ממון חל על כן ללא סייג. כפי שהוכח, הסכם הנישואים שעשו הצדדים הינו בר תוקף. כמו כן עולה מחוות הדעת המשפטית שהוגשה כי לפי הדין הנוהג בצרפת קיימת בידי האשה זכות לפיצוי על מאמצים שהשקיעה במשך הנישואים ולא זכות חפצית בנכסים שנרכשו.
ג. בביהמ"ש המחוזי לא הזכירה המערערת דבר קיומו של הסכם הנישואין וממילא לא טענה לשינויו. טענה בדבר שינוי הסכם הנישואין מכללא הועלתה לראשונה בסיכומי המערערת בביהמ"ש המחוזי, ברם אין די בטעם זה כדי לדחות את הטענה. בבקשתה ובתצהירה ציינה המערערת את העובדות המצביעות לדעתה על קיום משטר רכושי של שיתוף בנכסים בינה ובין המשיב, ומסכת הראיות התרכזה סביב השאלה העובדתית בדבר קיומו או הסדרו של השיתוף. דא עקא, כי דין טענה זו להדחות לגופה. בידי המערערת לסמוך טענתה גם על הסיפא של סעיף 15 לחוק יחסי ממון כי רשאים בני זוג "בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם". ה"הסכם" שמדובר בו, אף הסכם מכללא לשיתוף נכסים במשמע. המושג "הסכם" שבסעיף 15 שמשמעותו כמובנו בדרך כלל, אינו צריך להיות בכתב כנדרש בסעיף 1 לענין הסכם ממון, אלא כל הסכם שהוא בין בכתב ובין בעל פה בין במפורש ובין מכללא, יכול ועל פיו ייקבעו יחסי הממון בין בני הזוג ובלבד שההסכם הוא בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם. משלא היה בענייננו "הסכם ממון" כמובנו בחוק יחסי ממון, אזי שינוי הסכם הנישואין, כנטען ע"י המערערת, אינו מחייב שינוי בכתב כנדרש בסעיף 1 לחוק, אולם אין משמעות עניינית לטענה, נוכח דברי ביהמ"ש כי בתקופת שהותם של הצדדים בארץ לא הגדילו כלל את הרכוש וכל שרכשו היה כ"תיחלוף" של רכוש אחר שהביאו ארצה.
ד. זאת ועוד, בין אם ניתן להסיק מעצם החיים המשותפים בשלום של בני זוג במשך שנים רבות על חזקת השיתוף בנכסים, ובין אם תאומץ הדעה כי לשם הוכחת הסכם מכללא כזה דרושה ראיה כל שהיא, ואף קלושה ורומזת בלבד, על כוחות שיתוף, אין לגישות אלה נפקות שעה שמבקש בן הזוג בתביעתו להוכיח שינוי בחוזה המבטא את כוונתם של בני הזוג שלא לאמץ תנאים העולים בקנה אחד עם חזקת השיתוף בנכסים. הנטל הרובץ על הצד הטוען לשינוי בהסכם פורמלי קודם כבד הרבה יותר, ונטל זה לא הרימה המערערת משהוכח כי היו מריבות תמידיות בין בני הזוג וכי הקפידו על הפרדה קניינית בנכסיהם.
ה. לאותה תוצאה ניתן להגיע אף מזוית ראייתם של הסוברים כי תוקפה של ההוראה שבסעיף 15 לחוק יחסי ממון הוא רק לגבי זוגות שנישאו אחרי תחולתו של החוק. גם לדעתם של אלה הרי במקרה של שינוי שחל לאחר עריכת הנישואין בדומיסיל של בני הזוג יחול דין הדומיסיל החדש, תוך שמירה על זכויות מוקנות של הצדדים שנרכשו בהתאם לדין הדומיסיל הקודם. משמע, כי אף אם הלכת השיתוף היתה עשויה לתפוש את הצדדים מאז שבאו לארץ, לא היה בכך לפגוע בזכויות מוקנות על פי הסכם הנישואין בנכסים שנרכשו ע"י בני הזוג בהיותם בצרפת.
(בפני השופטים: עו"ד לוין, בר, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד טומס פוירשטייו למערערת,עו"ד גרשון שניידר למשיב. 15.2.88).
ע.א. 328/87 - ניסים חפץ נגד דפנה חפץ ואח'
*מזונות לילדים ולאשה שעזבה את הבית(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיבים הם אשתו של המערער ושני ילדיו. האשה עזבה את בית בעלה לאחר שנפלו מחלוקות קשות וממושכות בין בני הזוג והעניין הובא פעמים מספר בפני בתי משפט ובתי דין. ביהמ"ש וכן ביה"ד הגיעו למסקנה שהיחסים בין בני הזוג אינם ניתנים לישוב ומכח צו של ביהמ"ש הופרדו בני הזוג ממגוריהם בביתם. ביהמ"ש קבע שעזיבת האשה את הבית היתה מוצדקת וחייב את המערער במזונות האשה בסכום של 300 ש"ח צמוד למדד יוני 1986 כשהסכום הנ"ל כולל דמי מדור של המשיבה והוצאותיה עבור שני הילדים כאשר הם שוהים אצלה במועדים שנקבעו בהסדר המשמורת. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. לעניין חיוב הבעל במזונות האשה כל עוד אינה עמו - לפי ההלכה אם האשה עוזבת את הבית מבלי שהתקיים אחד מן הטעמים שיש בו הצדקת המעשה את הבעל חייב במזונותיה. מאידך, אם עזבה האשה את בית בעלה ואינה חיה עמו עליה להביא ראיות לכך כי סיבת העזיבה אינה ממנה, אולם מידת ההוכחה הנדרשת מאשה המבקשת להוכיח כי סיבת העזיבה איננה ממנה היא קלה יחסית במשקלה. משהביאה ראיה כאמור ומתברר כי עזבה את הבית מחמת טענה הנראית מוצדקת, חייב הבעל במזונותיה גם בעת העדרה מן הבית. לאור הראיות שהיו בפני ביהמ"ש הרי שהיה טעם מבורר לעזיבתה של האשה.
ד. אשר לצרכי הכלכלה של הקטינים וצרכי המדור של האשה - אין להתערב בסכום כפי שנקבע. אולם, ביהמ"ש קבע כי החיוב יעמוד בתקפו כל עוד הכנסת האשה אינה עולה על 600 ש"ח ולטענת המערער כשהכנסת האשה מגיעה לכדי 600 ש"ח ובנוסף לכך היא מקבלת 300 ש"ח מזונות מסתכמים משאביה בסכום של 900 ש"ח, בו בזמן שלרשותו יעמדו באופן קבוע עבורו ועבור ילדיו שעיקר כלכלתם עליו 800 ש"ח לאחר הניכוי של 300 ש"ח האמורים. חלוקה זו של המשאבים אכן טעונה תיקון. בהתחשב בחובתה של האם למזונות מדין צדקה ולאור יכולתה להתפרנס ממעשי ידיה אם יהיו כאלה כפי שהיו בעבר, יש לתקן את ההוראה ולקבוע כי האם תהיה זכאית למלוא מזונותיה כאמור כל עוד הכנסתה מיגיע כפיה יחד עם סכום המזונות לא יעלו על 700 ש"ח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. שגיא למערער, עו"ד יעקב חצרוני למשיבים. 10.2.88).
ע.א. 807/86 - שיחה פזע סואעד נגד עבד מוחמד סואעד ואח'
*תביעה לבטל מתנה של מקרקעין (הערעור נדחה).
א. המערערת חתמה במשרדו של עו"ד שקור, באוגוסט 1981, על תצהיר בדבר העברה ללא תמורה על זכויותיה בחלקות מסויימות על שם בני אחיה, כן חתמה על הצהרות למס שבח בדבר עשיית העיסקה, על בקשה לרישום מקרקעין, ועל שטר מכר וכן על יפוי כח בלתי חוזר שבו מינתה מיופה כח לשם ביצוע ההעברה. ביפוי הכח הצהירה כי הוא בלתי חוזר וכי היא מוותרת על זכותה לבטלו או לשנותו. הוגשו הצהרות למשרדי מס שבח, נקבעה שומה ושולמו סכומי מס רכישה ומס השבח. בנובמבר 1982 הגישה המערערת תובענה לביהמ"ש המחוזי בה טענה כי התחייבותה להעביר את זכויותיה בחלקות למשיבים נגועה בפגמים של טעות, הטעייה ועושק בכך שהובאה במרמה ובטענות שווא למשרדו של ערי שקור ושם הוחתמה על סדרת מסמכי ההעברה בסברה כי היא חותמת על מסמכים להעברת זכויותיה בחלקות לבנה היחיד. היא היתה אז כבת 75 שנים, אינה יודעת קרוא וכתוב וכל אלה נוצלו לטענתה כדי להשיג את חתימותיה על מסמכי ההעברה. לחילופין טענה כי יש לראותה כמי שחוזרת בה מהתחייבותה לתת מתנה. לפיכך
עתרה למתן סעד שיצהיר על ביטול המתנה ויפוי הכח.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע ממצא עובדתי כי המערערת נפגשה עם המשיבים בשפרעםומשם הגיעה ביחד עמם למשרדו של עו"ד שקור כאשר למקום המפגש בשפרעם הגיעה עם בנה שידע על דבר הפגישה ועל הנסיעה למשרדי עו"ד. כאשר חתמה המערערת על מסמכי ההעברה היא שהתה בחדרו של עוה"ד בגפה וללא נוכחות מי מהמשיבים. עו"ד הסביר לה את מהות מסמכי ההעברה ולפי עדותו הבינה שמדובר בהסכמה לתת את ואדמות למקבלי המתנה. אשר למטרת העיסקה, הובהר שכיוון שהזכויות בחלקות באו לידי המערערת בירושה מאביה המנוח ולפי הדת המוסלמית נשים אינם יורשות, והירושה באה לידיה לפי החוק הישראלי, ויתרה על חלק מזכויותיה בירושה לטובת בני אחיה. ערי שקור הבהיר כי דבר זה מקובל בחברה הערבית ולכן לא תמה על כך. ביהמ"ש המחוזי קבע גם כי לא הוכחו עילות הביטול בגין טעות, הטעייה או עושק, וכן לא התקיימו הנסיבות לפי חוק המתנה המאפשרות ביטול של התחייבות לתת מתנה. על פי סעיף 5 לחוק המתנה נשללת רשות החזרה כאשר המתחייב "וויתר בכתב על רשות זו" ביהמ"ש ראה ביפוי הכח הבלתי חוזר וויתור על הרשות לחזור מן ההתחייבות לתת מתנה. ערעור נדחה.
ג. המערערת מבקשת למעשה כי ביהמ"ש של ערעור יתערב בממצאים שקבעה ערכאה אשר ראתה את העדים, שמעה אותם והתרשמה מהם. אין להיענות לכך. ביהמ"ש השתית את ממצאיו על התרשמותו מן העדויות ואין פגם בניתוח העדויות ובאופן בו הועדפה ואחת על פני רעותה. עדותו של עו"ד שקור היתה ברורה וחד משמעית ולפיה לא יכול להתעורר ספק באשר לידיעת המערערת כי המדובר במתנה לבני אחיה. עו"ד שקור העיד שקרא בפניה ביחידות את תוכן המסמכים השונים בשפתה והיא הבינה והסכימה מתוך רצון טוב וחופשי לבצע את המתנה. כמו כן לא תמה עוה"ד על עצם ההעברה מן הסיבה שבאופן כללי בחברה הערבית הנשים מוותרות לאחים כאמור.
ד. אין בטענות המערערת עילה להתערבות במסקנת ביהמ"ש המחוזי שלא נתקיימו עילות ביטול ההתחייבות לתת מתנה בגין טעות, הטעייה או עושק. כן לא נמצא פגם בקביעה שבנסיבות העניין יש לראות ביפוי הכח הבלתי חתר משום "וויתור בכתב" על הרשות לחזור מן ההתחייבות לתת מתנת בנסיבות העניין ניתן לומר כי יש ביפוי הכח ויתור מפורש על אפשרותה של המערערת לחזור בה מן ההתחייבות לתת מתנה. זאת בין השאר בכך שהמערערת הצהירה ביפוי הכח שהוא בלתי חוזר וכי הוא מחייב אותה ואת חליפיה וכן הצהירה כי היא מוותרת על זכותה לבטלו או לשנותו. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גרינברג החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד זכי כמאל למערערת, עו"ד ג'יהאד עזאם למשיבים. 10.2.88).
על"ע 21+22/86 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד גדעון רגב
*קולת העונש בביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב טיפל בתביעת נזיקין של לקוח והיה בנושא זה בקשר עם חברת הביטוח ציון. בתחילת שנת 1983 הגיע המערער לפשרה עם חברת הביטוח ובהתאם להסכם הפשרה העבירה חברת הביטוח לידי המערער, ביום 13.11.83, 400,000 ש"י. רק ביום 24.1.85, למעלה משנה לאחר מכן, העביר המערער ללקוח סכום של 300,000 ש"י. את יתרת הסכום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובניכוי שכר טרחתו, שילם המשיב ללקוח רק ביום 31.10.85, היינו כשנתיים לאחר קבלת הכסף ורק לאחר שהוגשה התלונה ללשכת עורכי הדין. ביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין גזר למשיב השעייה של 18 חודשים והורה כי עונש זה יצטבר לכל עונש השעייה אחר שהוטל על המשיב לפני כן וכן חוייב בתשלום הוצאות. בערעור שהוגש ע"י שני הצדדים החליט ביה"ד הארצי לקבל
באופן חלקי את ערעורה של הלשכה וציווה כי תקופת ההשעייה תועמד על שנתיים וההוצאות לטובת הלשכה יוגדלו. על פסק דין זה הגישו גם הועד המחוזי וגם המשיב ערעורים לביהמ"ש העליון באשר למידת העונש, אך המשיב ביטל את ערעורו בעת הדיונים ואילו ערעורו של הועד המחוזי נתקבל והוחלט להוציא את המשיב לצמיתות משורות לשכת עורכי הדין.
ב. אין זאת הפעם הראשונה שהמערער נדון בדין משמעתי של לשכת עורכי הדין. יש לו הרשעה בשל הוצאת שיקים ללא כיסוי שבעקבותיה הוטלו עליו 120 ימי השעייה. הוא חוייב במעשה הרשלנות ונענש באזהרה. הוא הורשע בייצוג שני צדדים לעיסקת מכר דירה, בלי להחתים את הקונה על הודעת ההסכמה לפי הכללים, וביה"ד קבע הרשעה בלי הטלת עונש. הוא הואשם בהזנחת הטיפול בלקוח והעונש היה נזיפה. הוא הואשם בגין אי משלוח תגובה והעונש היה תשלום הוצאות הלשכה. הרשעה נוספת עניינה השהיית הגשת טפסים למס שבח והעונש שהושת היה השעייה לשלשה חודשים וקנס וכן תשלום פיצויים למתלונן. בתיק נוסף נדון המשיב בשל אי בדיקת רישומים בספרי אחוזה, אי מתן קבלה וחוסר תגובה לתלונה והעונש היה נזיפה והשעייה לחודש. עקב מעשה רשלנות בתיק נוסף נדון ל - 9 חודשי השעייה. מקרה חמור נוסף עניינו ייצור כוזב של מסמכים שהתיימרו להיות פסק דין של בימ"ש והצגתם בפני הלקוח ובשל כך נגזרו למשיב 5 שנות השעייה. עתה בפנינו מקרה של קבלת כספים עבור לקוח והשהייתם הניכרת ברשותו של המשיב כאשר יתרת הסכום לא שולמה עד שהוגשה התלונה ללשכה.
ג. התמונה הכללית העולה מן המתונה קשה ואין מנוס מן המסקנה כי מקצוע עריכת הדין אינו יכול לכלול בין שורות חבריו אנשים, כדוגמת המשיב, הנוהגים במעילה באמת פעמים הולכות ושנות. הדיונים המשמעתיים הקודמים לא העמידו את המשיב על חומרת מעשיו. עיקרו של דבר, מחובת ביה"ד המשמעתי ומחובת ביהמ"ש להגן על הלקוח של עו"ד וליישם נורמות התנהגות שלא יהפכו את הלקוח לקורבן חסר אונים למעשיו הנלוזים של פרקליט המתיימר אותה עת לייצגו, ולהגן, כביכול, על ענייניו. המשיב מעל באמת באופן מפליג ופגע בשמה של הלשכה ואחד דינו להוצאה משורת לשכת עורכי הדין לצמיתות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עמוס ויצמן למערער, עו"ד פרפורי למשיב. 19.11.87).
בג"צ 68/87 ואח' - עדי קדר ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*קריאה לשירות מילואים מעבר לתקופת הקצובות בחוק שירות הבטחון (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר וחמשה אחרים עתרו בעתירות נפרדות נגד המשיבים על כך שהם נקראים לשרת שירות מילואים שנתי מעבר לתקופות המותרות לפי סעיף 29 לחוק שירות בטחון. עניינו של העותר הראשון הוסדר במשך הזמן והוא ביטל את עתירתו ואילו באשר לעותרים האחרים נדחתה עתירתם. קריאתו של יוצא צבא לשירות מילואים יכול ותהיה בשני נתיבים: נתיב סעיף 29 לחוק הקובע תקופות קצובות לשירות מילואים שנתי, לפי גילו של יוצא הצבא; נתיב סעיף 34 לחוק המאפשר לשר הבטחון או לפוקד לקרוא לשירות מילואים מעבר לתקופות הקצובות. התעוררה השאלה באם צו שיגרתי של שר הבטחון ושל פוקד צריך אישור ועדת החוץ והבטחון של הכנסת על פי החוק או שהאישור הנדרש הינו רק לצו לא שיגרתי כאשר מדובר במצב כוננות. בג"צ קבע כי הצווים השיגרתיים אינם טעונים אישורה של ועדת חוץ ובטחון של הכנסת. באשר לצורך לקרוא את חיילי המילואים מעבר לתקופות הקצובות הבהירו המשיבים כי בהתאם למצב הבטחון מפעם לפעם נקבעת בתחילת כל שנה תכנית קריאת מילואים ובמסגרת זו נקראים חיילי המילואים לתקופות השונות לשירות. (בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין עו"ד ברדוגו לאחד העותרים, כלהעותרים האחרים לעצמם, עו"ד פוגלמן למשיב 11.2.88).
ע.פ. 465/87 - חסן בן עווד אחמד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשוד בנסיבות מחמירות והחזקת נשק, לאחר שיחד עם שניים מחבריו ביצע שוד בסניף בנק הדואר בכפר אעבלין. המקרה אירע בשעת בוקר כאשר פקיד בנק הדואר פתח את הסניף לקהל והוציא כספים מהכספת כדי לחלק קיצבאות זיקנה לזכאים. הנאשמים היו רעולי פנים, אחד מהם היה חמוש באקדח והשני ברימון יד. השוד תוכנן היטב ובאיומי הנשק שדדו השלשה 30,000 ש"ח והשלל לא נמצא עד היום. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 9 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. טענתו העיקרית של הסניגור הושתתה על הכלל של אחידות הענישה. הוא התייחס לעונשו של אחד השותפים לעבירה, בשם אילוז, שנדון בביהמ"ש המחוזי לשבע שנים מאסר בפועל וענשו הוקל בשלב הערעור והועמד על 6 וחצי שנים מאסר בפועל. אכן, במקרים של עבירה שנעברה בצוותא יש, בדרך כלל, לקיים ככל האפשר שאיפה לאחידות הענישה. עם זאת יש לתת משקל לנסיבות האישיות וביניהן ההרשעות הקודמות וכן לתסקירים של שירות המבחן. מתן הדעת לנתונים אלה אינו מאפשר אחידות אוטומטית. אינדוידואליזציה של העונש גם מחייבת מתן תשומת לב לחומרה או לקולא לנתוני הרקע האישיים. אין מקום להסיק כי הנסיבות ששימשו את ביהמ"ש בדינו בעניינו של אילוז ישימים כאן. זאת במיוחד בהתחשב בנתונים האישיים של אילוז כפי שצויינו בפסק הדין שבערעור.
(בפני השופטים; הנשיא שמגר, אלון, חלימה החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אליאס פרח למערער, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 1.2.88).
בג"צ 837/87 - שמואל ברוך ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*תשלום הוצאות בעתירה שבוטלה (בקשה לפסיקת הוצאות - הבקשה נתקבלה).
העותר מועסק כעו"ד במשרדו של עותר אחר והוא נקרא לשרות מילואים לתקופה של 30 יום החל ביום 24.11.87. הוא הגיש בקשה לועדה לתיאום שירות מילואים (להלן: ולת"ם) וזו הורתה, בהחלטה מיום 9.11.87, על קיצור תקופת המילואים ל- 18 יום. ביום 16.11.87 הגיש העותר ערר על החלטת ולת"ם ומשלא קיבל תשובה על הערר פנה ביום 22.11.87, יומיים לפני תחילת שירות המילואים, לקצין העיר ושם נמסר לו, מפי חייל המשמש כפקיד זוטר, כי הבקשה המקורית לולת"ם הוגשה באיחור ומשום כך הערר שהגיש לא יידון כלל. בהתחשב במידע זה הגיש העותר ביום 23.11.87 עתירה לבג"צ ובגידרה ניתן צו על תנאי המורה למשיבים לנמק את הסיבה שבולת"ם לא ידונו בערר שהוגש וכן ניתן צו ביניים שלא לגייס את העותר לשירות המילואים. מסתבר שביום בו הגיש העותר את העתירה לבג"צ נדון הערר שהגיש על החלטת ולת"ם ע"י קצין השלישות הפיקודית ועררו נדחה ובכך נותרה על כנה החלטת ולת"ם בדבר קיצור תקופת השירות ל- 18 יום. לאור זאת הודיעו הצדדים על הסכמתם לביטול העתירה וצו הביניים אך העותרים עומדים על חיובם של המשיבים בהוצאות העתירה. עתירתם בעניין זה נתקבלה.
שאלת החיוב בהוצאות כרוכה בשאלה אם בנסיבות העניין היתה הצדקה "הגשת העתירה והתשובה לכך היא חיובית. העותר הגיש ערר על החלטת ולת"ם 8 ימים לפני המועד הקבוע לתחילת שירות המילואים, הערר לא עבר לגורם המוסמך לדון בו והעותר לא קיבל כל הודעה על כך שעררו לא יידון אלא במסגרת הבירור הטלפוני שערך יומיים לפני תחילת המילואים. אז הוברר לו שעררו לא יידון מן הטעם שהבקשה המקורית לולת"ם הוגשה באיחור. בנסיבות אלה לא היתה הצדקה שלא להודיע על כך לעותר סמוך לאחר הגשת הערר. מסיכומי ב"כ המשיבים בשאלת ההוצאות עולה שהטיפול בערר היה כרוך בטעויות שנפלו בעבודת אחת הפקידות. בכל הנסיבות יש לפסוק הוצאות לעותר. (בפני: הרשם צור. 5.2.88).
בג"צ 945/87 - שמעון נחייסי ואח' נגד ההסתדרות הרפואית בישראל ואח'[פ"ד מב (1) 135]*עתירה להורות לועדות הרפואיות שלא להאריך את חיי העותר באמצעים מלאכותיים (העתירה נדחתה). העותר חולה וכאמור בתצהירו מחלתו הטרמינלית אובחנה באופן חד משמעי כי הוא סובל ממחלת שרירים ניוונית חשוכת מרפא במצב מתקדם. לטענת העותר מתפתחת המחלה לפגיעה בנשימה והוא סבור שהוא עלול להגיע לשלב מסויים במחלתו בו לא יוכל להביע דעתו או רצונו באשר לאופן הטיפול בו. לפיכך עתר נגד ההסתדרות הרפואית, מנכ"ל משרד הבריאות ומדינת ישראל שבג"צ יורה להם להמנע מלעשות בעתיד כל מעשה שתכליתו היחידה היא הארכת חייו באופן מלאכותי באמצעות מכשיר החייאה מלאכותי. העותר מביע רצונו "בהיותו בדעה צלולה ובהכרה מלאה" כי הוא אוסר על כל רופא המטפל בו מלתת לו טיפול שיאריך את חייו באופן מלאכותי. העתירה נדחתה.
העותר אינו מצוי כעת בבית חולים ואין חשש מיידי כי ינקטו כנגדו פעולות שהוא מבקש למנען. את העתירה יש לדחות משלשה טעמים: ביהמ"ש הראוי לדון בנושא העתירה הוא ביהמ"ש האזרחי המוסמך ולא ביהמ"ש המינהלי; המשיבים אינם המשיבים הראויים. המשיבים הם גופים מינהליים המטפלים בכלל הרופאים ואילו המשיב הראוי בעתירה מסוג זה, הוא רופא פלוני ובית חולים אלמוני; אין מונחת בפני בג"צ תשתית עובדתית מספקת להכרעה בסכסוך. "המתת החסד" מתעוררת בהקשרים רבים ומגוונים ומטבע ההליך השיפוטי כי הוא חייב לעגן עצמו בהקשר ספציפי. כך למשל, לא הרי השאלה אם לחבר חולה למכשירי הנשמה, כהרי השאלה אם לנתקו ממכשיר שהוא מחובר אליו. העתירה חובקת זרועות עולם ואין היא ראויה על כן להכרעה שיפוטית. לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי, יש למקד את התשתית העובדתית.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד יצחק חושן לעותרים, עו"ד חיים זליכוב להסתדרותהרפואית, עו"ד מני מזוז למדינה. 2.2.88).
בג"צ 861/87 - פייסל אבו שרח נגד ביהמ"ש הצבאי בלוד ואח'
*שפיטה בבימ"ש צבאי של מחבל שנתפס באניה זרה מחוץ למים הטריטוריאליים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בספטמבר 1985 תפוסו כוחות צה"ל את העותר כאשר היה על סיפונה של אוניה שהניפה דגל קפריסאי, בשעה שעשתה את דרכה מלבנון לקפריסין. בשעות התפישה היתה האוניה מחוץ למים הטריטוריאליים של המדינה. תחילה הוחזק העותר במעצר מכח צו מינהלי שאיפשר את חקירתו ועל פי חומר הראיות יש בידי התביעה תשתית ראייתית כדי לסבך את העותר בעבירות של חברות בארגון עויין. בכתב האישום שהוגש לביהמ"ש הצבאי בלוד מפורטים הנימוקים ששימשו יסוד לתפישתו של העותר ומהן משתמע כי היה חבר פעיל באלפתח ואף נתמנה למפקדו הכללי של כח 17, זרועו המבצעת של אותו ארגון. לעותר מיוחסות עבירות לפי תקנה 85 לתקנות ההגנה שעת חירום שתוקפן מוארך מדי פעם. היועץ המשפטי נתן הסכמתו בכתב בהתאם לסעיף 10 לחוק העונשין שהמשפט ידון בפני ביהמ"ש הצבאי. לטענת העותר חסר ביהמ"ש הצבאי סמכות לדון אותו מפני שהעבירות המיוחסות לו בוצעו כולן מחוץ לגבולות המדינה. העתירה נדחתה.
סעיף 5 לחוק העונשין קובע כי בתי המשפט בישראל יהיו מוסמכים לשפוט לפי דיני ישראל את מי שעשה בחו"ל מעשה שהיה מהווה עבירה אילו נעשה בישראל והמעשה פגע או היה מיועד לפגוע במדינת ישראל, בבטחונה וכו'. התעוררה השאלה אם סעיף 5 חל על עבירות המפורטות בתקנות ההגנה כאשר עבירות אלה מובאות לדו"ח בפני בימ"ש צבאי ועל כך התשובה היא חיובית. בג"צ הגיע למסקנה זו לאחר שסקר את הסעיפים השונים הנוגעים לסמכויות השיפוט והתקנות השונות הנוגעות לסמכויות השיפוט באשר לעבירות הנעברות בחו"ל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בו פורת, אלון, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד דן אסן לעותר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבים 11.2.88).
ע.א. 503/87 - רענן שפק נגד אגד... בע"מ
*פירוש סעיף בתקנון אגד (הערעור נדחה).
המערער, חבר אגד, הועמד לדין לפי חוק השיפוט הצבאי (הוצאת רכוש מרשות הצבא), על כך כי בהיותו בשרות מילואים פעיל בצה"ל הוציא במספר הזדמנויות כ- 85 פנקסים של תלושי נקודות לציוד אישי לחיילים בשירות קבע, שערכם כ- 25,000 ש"ח. הוא הורשע על פי הודאתו וביה"ד הצבאי גזר לו שלשה חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן תשלום קנס. בעקבות הרשעה זו ביקשה המשיבה לפעול בתוקף סמכותה על פי תקנונה המאפשר לה להוציא חבר מהאגודה "אם נמצא חייב על ידי בימ"ש מוסמך בעבירה פלילית שביסודה אי יושר". השאלה המשפטית המתעוררת הינה אם ההסמכה הנ"ל כוללת גם הרשעה בבי"ד צבאי בעבירה צבאית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המונח "בית משפט" בתקנת המשיבה כולל גם בי"ד צבאי, וכן קבע כי העבירה שבה הורשע המערער אין לה אופי צבאי מיוחד. זוהי עבירה רגילה מסוג העבירות נגד הרכוש, ומשום כך זוהי "עבירה פלילית" כמשמעותה בתקנון המשיבה. אשר לתנאי כי יסוד העבירה, עילת ההרחקה, היה אי יושר - זה הוכח כמתקיים בענייננו. הערעור נדחה.
המונח "בית משפט" בתקנון האגודה כולל גם בי"ד צבאי. מערכת השיפוט הצבאית איננה מערכת שיפוט משמעתית פנימית, אלא בימ"ש מוסמך של מערכת השיפוט הישראלית. מערכת השיפוט הצבאית היא מערכת שיפוט פלילית ספציאלית, בעלת סמכות מקבילה למערכת השיפוט הרגילה בעניינים פליליים, ובנסיבות מסויימות אף רחבה ממנה. המונח "עבירה צבאית" כוללת עבירות משמעתיות וגם עבירות פליליות אשר להן זיקה מיוחדת לשירות הצבאי כגון בגידה ועבירות רכוש.
(בפני השופטים; הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נתן קנת למערער, עו"ד אורי ברימו למשיבה. 14.2.88).
ע.א. 196/86- יפת שיאחי נגד חנה שיאחי
*דחיית ערעור עקב אי הפקדת ערבון (דחיה עקב אי הפקדת ערבון).
המערער הגיש באפריל 1986 ערעור על חיובו במזונות וכחודש לאחר מכן נמסרה לו הודעה על קביעת ערבות "הבטחת הוצאות המשיבה. המערער לא הפקיד ערבות במועד והערעור נקבע לדחייה. במסגרת הליך זה התקיימו החל בינואר 1987 4 ישיבות ובכל אחת מהן נמסר כי הצדדים מנהלים מו"מ והתבקשה דחיית הדיון בהסכמה. בנובמבר 1987, בישיבה הרביעית, הוחלט כי לא תנתן דחייה נוספת אם הצדדים לא יגיעו לידי הסכמה ועתה בדיון החמישי הופיע ב"כ המבקש והודיע כי אינו מייצג עוד את המערער ואף הודיע בשמו של המערער כי אינו יכול להופיע לדיון שכן הוא מקבל טיפול רפואי בקשר למחלה ממארת בה לקה. הפרקליט הודיע כי הצדדים לא הגיעו לידי הסדר וכי המערער מבקש לדחות את הדיון פעם נוספת כדי לאפשר לו להגיש בקשה יפטור מחובת הפקדת ערבות. הבקשה נדחתה והערעור נדחה עקב אי הפקדת ערבות.
הערעור תלוי ועומד בביהמ"ש קרוב לשנתיים ועדיין לא נסתימו בו הליכי הפקדת הערבון. אכן, הדבר נעשה בהסכמת הצדדים אך ביהמ"ש אינו כפות להסכמה זו ואל לו לתת ידו לסחבת רבתי שכזו. אם ביקש המערער למצות את המגעים עם הצד שכנגד ולהגיע להסדר מוסכם ניתן לו לכך זמן די והותר. אם מאידך עלה המשא ומתן על שרטון היה על המערער להודיע על כך לביהמ"ש ולנקוט בהליכים הדרושים העשויים .פתוח לו פתח להמשך הדיון בערעור. המערער לא הגיש כל ראיה לכך שהמחלה בה לקה מנעה ממנו לפנות לביהמ"ש בבקשה מסודרת כלשהי זמן מספיק לפני הדיון. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור.
(בפני: הרשם צור. 17.2.88).
בג"צ 64/88 - מחמוד אבו זולוף נגד ראש המינהל האזרחי לאזור יו"ש ואח' *התליית פרסום של העתון אל - קודס (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל). היתר ההפצה של העתון אל קודס בשטחים המוחזקים הותלה למשך 45 יום וזאת עקב כך שהעתון הפר הוראות בדבר חובה להגיש לצנזורה חומר העומד להתפרסם ופרסומו ללא קבלת היתר. סמוך מאד לפני מקרה זה הותלתה הפצת העתון למשך חודש ימים אך המשיב החליט לפנים משורת הדין לצמצם את תקופת ההתליה ל- 18 ימים בלבד. עתירת העותר הינה לצמצם את תקופת ההתליה. העתירה נדחתה.
בפתח הטיעון העלה ב"כ המדינה את הטענה שיש לדחות את העתירה על הסף מחמת שהעותר לא גילה בה פרטים חשובים, היינו כי סמוך לפני ההתליה נשוא העתירה כבר הותלתה הפצת העתון ותקופת ההתליה הופחתה לפנים שורת הדין כאמור, וכן לא גילה העותר את העובדה שהלכה למעשה הוא זכה לשמיעה ולטיעון לפני המשיב אף שבעתירה נטען ההיפך. אכן, בג"צ מייחס חשיבות רבה לכך כי המבקש להכנס בשעריו יעלה ויגלה את כל העניינים הרלוונטים הנוגעים לעתירה ושני הנושאים שהזכיר ב"כ המדינה הם ללא ספק מהסוג שצריך היה לגלותם. אולם לא על כך בלבד תיפול ההכרעה. מתברר כי במחצית השנה האחרונה נשלחו לעתון לא פחות מ - 13 התראות על עבירות מסוג דומה ומספר גדול מזה של הערות שלא הביאו לכל הפעלת סנקציה. יתר על כן, כאמור, הותלתה כבר קודם לכן הפצת העתון ולפנים שורת הדין צומצמה התקופה מחודש ל - 18 יום, לאחר שנתקבלה התחייבות והבטחה מאת עורכו של העתון כי בעתיד יקפיד על הוראות הצנזורה. בטרם יבשה הדיו על ההבטחה נעברה העבירה הנוכחית. מבלי להביע דעה אם לגבי הפרה זו או אחרת תקופת ההתלייה היא שקולה בהשוואה עם מקרים אחרים, ברור שלגבי עבירות מהסוג האמור התכיפות של ביצוען היא משמעותית ביותר ובכגון דא הכמות גם הופכת לאיכות. מותר גם לשקול את העיתוי שבה נעברת העבירה וההשלכות העשויות לנבוע מכך. אין לומר שתקופה של 45 יום בנסיבות המקרה היא בלתי סבירה.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גב' נתניהו. עוה"ד זכרוני וסבן לעותר, עו"ד פוגלמן למשיבים. 16.2.88).
ע.פ. 196/87 - משה עזיזה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגת קשיש תוך כדי ביצוע שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נכנס לביתו של אדם ערירי כבן 70 במטרה לגנוב. משנתקל בבעל הדירה כפת את ידיו מאחורי גבו ואת רגליו כפת לידיו בחוט טלפון שמצא בדירה, כרך סוודר על צווארו ופיו של המנוח והשכיבו כשפניו מופנים אל ריצפת החדר. החיפושים לא העלו דבר וכשהמערער עזב את הדירה השאיר את בעל הדירה במצבו האמור. הלה מת מחנק עקב כריכת הסוודר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הריגה ודן אותו ל- 15 שנות מאסר הערעור על חומרת העונש נדחה. טענת הסניגור היתה כי העונש קיצוני בחומרתו וכי ביהמ"ש לא התחשב בנסיבות לקולא המתבטאות בהיעדר עבר פלילי בעל משמעות, עדויות אופי וחרטתו של המערער ועובדת היותו נשוי ואב לתינוק. ברם, תאוות הבצע הוליכה את המערער למעשה אכזרי וחסר התחשבות ביצור אנוש שעליו השתלט באלימות. מעשים אלה חוזרים ונשנים ושיטת ביצועם דומה באופן מחריד. חיי אדם קופחו ואין בידי ביהמ"ש אמצעי מרתיע ומרסן פרט לכך שישוב ויבהיר כי האמצעים העונשיים שבכוחו להטיל, אכן ימוצו, כדי לנסות ולקיים בדרך זו הגנה על חסרי הישע שהם קרבנותיהם בכח של תאבי הבצע.
(בפני השופטים: הנשוא שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד גב' בן בן אור למשיבה. 1.2.88).
ע.פ. 506/86 - רחל קיטרו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת הורשעה ב - 71 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ב- 68 עבירות של נסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות וב- 5 עבירות של עשיית עסקה במטבע חוץ ללא היתר ועבירות על פקודת פשיטת רגל. העבירות בוצעו ע"י המערערת, שפתחה חנות בשם "בזאר ענק" בירושלים, כאשר פירסמה מודעה בעיתונות החרדית שלפיה תסייע לחתנים וכלות. היא עשתה הסדר שלפיו נטלה מזוגות חתנים וכלות, בעיקר תלמידי ישיבות מכל רחבי הארץ, סכומים שבין 3,000 ל- 4,500 דולר והבטיחה להם סידור החתונות וכן שלשה חודשי שכירות, ריהוט יד שניה, מקרר, תנור אפיה ומכונת כביסה וכיוצא בכך. היא הפנתה את הזוגות לחנויות לרכישת הדברים כשהיא התחייבה לשלם להם תמורת הקבלות שיביאו וכן שכרה אולמות חתונה ושילמה בשיקים. את התמורה לחתנים ולכלות שילמה בשיקים ללא כיסוי וכן היו ללא כיסוי השיקים שמסרה לאולמות חתונות וחנויות שונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ביחס ל- 40 הזוגות הראשונים קיימה המערערת את הבטחותיה כאשר היא סברה שבדרך כלשהי תוכל לממן את ההפרש שבין העלות לבין התשלום ובכך הסתבכה באופן ש- 40 הזוגות האחרים כבר נשארו ללא כספם וללא סידורים. העבירות מסתכמות בכ- 220,000 ש"ח ועיקר הסכומים מהווים חובות לחתנים ולכלות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן חייב אותה, לפי סעיף 77 לחוק העונשין, לשלם לניזוקים פיצויים בצירוף ריבית והפרשי הצמדה, המסתכמים במאות אלפי שקלים. הערעור הופנה נגד חומרת העונש אך במהלך הדיון התמקד הסניגור בחיוב בפיצויים שנפסקו וביקש לבטלם. הערעור נדחה. למערערת הרשעה קודמת במעשי מרמה שבעקבותיה נדונה ל- 18 חודשים מאסר. הרעיון המונח ביסודו של סעיף 77 המאפשר לביהמ"ש לפסוק פיצוי לניזוקים ברור וגלוי ומהותו הוא הסבת הנזק, כולו או מקצתו, ע"י מאמץ של העבריין לתקן את אשר עוות. אין ספק כי במקרה דנן רובץ על המערערת עול כבד ואולי ניתן לקוות שאלה אשר המערערת הטיבה עמהם יסייעו בידה בהקלת עול זה, אך במסגרת ההליכים הפליליים אין לפטור את המערערת מחובתה לנסות ולהחזיר לאלו שנפגעו על ידי מעשיה ולו רק חלק ממה שהפסידו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דרור מקרין למערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 1.2.88).
ע.פ. 396/87 - יצחק סילודה נגד מדינת ישראל
*ערעור בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת סמים שעניינה 10 גרם הירואין ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל, שנתיים וחצי מאסר על תנאי וקנס של 20,000 ש"ח שתשלומו נדחה עד לאחר השחרור מהמאסר וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 10 חודשים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. באשר להרשעה - איש משטרה דיווח על שיחה ששמע בין המערער לאחרים ומתוכה עולה ברורות שנקשרה בין המשוחחים עיסקה למכירת 10 גרם הירואין ע"י המערער לאלה ששוחח אתם. מאותה שיחה עלה כי האחרים היו מעוניינים ברכישת 50 גרם הירואין אשר לדברי המערער כבר נשקלו ויכולים להמכר אלא שהוא נאות למכור להם רק 10 גרם. חיזוק לקיומה של שיחה זו נמצא למכביר אך העיקר שעדות השוטר נמצאה מהימנה ואין זו דורשת חיזוק כלשהו מפי אחרים. אשר לעונש - אין הוא מוגזם כלל ועיקר והוא אף נוטה לצד הקולא. זה עונש העומד אך בקושי ביחס הולם לחומרת העבירה. 10 גרם הירואין מהווים כמות גדולה שסכנה רבה נשקפת ממנה לצורכים אותה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, ש.לוין החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דגב' נירה לידסקי למערער, ערי גב' רבקה פלדמן למשיבה. 8.2.88).
ע.פ. 58/86 - אסי ריין נגד פיוג' אלקטרוניקס ואח'
*חומרת העונש בהליכים לפי פקודת בזיון ביהמ"ש (ערעור על חומרת העונש בגין בזיון ביהמ"ש - הערעור נתקבל).
ביום 9.3.84 ניתן צו שבו נאסר על המערער לשווק מכשירי רדיו או מקלטי רדיו הנושאים את הסימן "רודסטאר" תוך ציון המילה "יפן", אלא אם מדובר במכשירים מתוצרת המשיבות. בשעתו הפר המערער את הצו והמשיבות פנו לביהמ"ש בבקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש וביהמ"ש המחוזי (השופט זיילר) קבע כי המערער הפר את הצו הפרה גסה וחמורה ובריש גלי וכי בנסיבות שהוכחו, קבע השופט, צריכה הכפיה להתבטא בקנס גבוה מאד ובמאסר. המשיבות ביקשו אז לא לצוות על מאסר המערער ולהטיל רק את הקנס המירבי וכך קבע ביהמ"ש באותה הפרה. עתה פנו המשיבות בשנית לביהמ"ש בבקשה על פי פקודות בזיון ביהמ"ש בטענה שהמערער המשיך והפר את הצו בחודש יוני 1985. ביהמ"ש המחוזי (השופט זיילר) סבר כי בנסיבות המקרה האמצעי של ירידה לנכסי המערער הוא אמצעי דרסטי וחריף יתר על המידה ביחוד כשמדובר בצו "לא תעשה" שתקופתו אינה מוגבלת אך החליט לצוות על מאסרו של המערער לחודשיים ולהטיל עליו קנס של 3,000,000 ש"י. הערעור התייחס בסופו של דבר רק לעניין אמצעי הכפייה שעליהם ציוה ביהמ"ש המחוזי והערעור נתקבל.
המערער טוען כי האמצעים שהורה עליהם ביהמ"ש חמורים בנסיבות שהוכחו ובמיוחד בנסיבות שהתפתחו לאחר מתן הצו נשוא הערעור. לטענתו הוא שוהה מחוץ לישראל והוא הפסיק כל פעולות עסקיות בישראל. מכאן, לטענתו, שאין חשש שימשיך להפר את הצו ממרץ 1984. המערער מדגיש כי אמצעי הכפיה על פי הפקודה לא נועדו להעניש את המפר על הפרתו אלא צופים הם את פני העתיד ובנסיבות העניין מאסרו הינו אמצעי חריף מדי. הגירסה העובדתית שהמערער הפסיק את כל פעילותו העסקית בישראל אינה נתמכת בתצהיר והיא שנוייה במחלוקת. עם זאת יש טעם בטענתו של ב"כ המערער כל בין אם נכונה הגירסה שהפסיק לפעול בארץ ובין אם לאו הדבר פועל לטובת המערער. ממה נפשך, אם אמנם הפסיק המערער כל פעילות עסקית בישראל - אין עוד צורך וטעם במאסר כסנקציה הצופה הפרת הצו בעתיד, ואם לא הפסיק והוא ממשיך לעסוק, ממקום מושבו בחו"ל, בהפצה בישראל של המכשירים שעליהם חל הצו - העובדה שלא הפר את הצו הפרה נוספת מאז יוני 1985 מעידה על כך כי המאסר הינו אמצעי מרחיק לכת מהנדרש בנסיבות. לפיכך הוחלט כי יש מקום לערעור בכל הנוגע למאסר ויש להפוך את המאסר שהושת על המערער למאסר על תנאי.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופטת נתניהו עו"ד גדעון גינת למערער, עו"ד יאיר גרין למשיבות. 14.2.88).
ע.פ. 70/88 - אהרן ביטון נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
נגד המערער מתנהל משפט בביהמ"ש המחוזי בנצרת והוא נשלח לבדיקה פסיכיאטרית לפי בקשת סניגורו. עתה טוען המערער כי מתוך הדו"ח הפסיכיאטרי עולים נתונים עובדתיים היכולים לפגוע בהגנתו, השופט קרא את חוות הדעת והדבר יכול להשפיע על החלטתו. כיוון שכך ביקש שהשופט יפסול את עצמו, בקשתו נדחתה והערעור נדחה. חוות הדעת הפסיכיאטרית נועדה לביהמ"ש והגשתה נתבקשה מטעם הנאשם. השופט זכאי היה לעיין בחוות הדעת והעברת התיק לשופט אחר לא תועיל מאומה, כי גם שופט אחר יהיה זכאי לעיין בחוות הדעת. חזקה על שופט מקצועי שידע להבחין בין נתונים שבתוך חוות הדעת שאינם נוגעים לשלב הדיוני בו נמצא התיק עתה, לבין נתונים, כגון כושרו של הנאשם לעמוד לדין, אשר יכולים לשמש אותו בשלב הנוכחי.
(בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' אסתר כהנא למשיבה. 16.2.88).
=רע"א 25/88 - אילה מזר נגד יהודה קובליו
*בקשה לפסילת שופט (בקשה לפסילת שופט - הבקשה נדחתה).
פס"ד שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי הוחזר אליו, ע"י ביהמ"ש העליון להשלמה ולמתן פס"ד. ב"כ המבקשת טוען כי משהאמין השופט לגירסת אחד מבעלי הדין בגלגול הראשון של המשפט, קיימת אפשרות ממשית שהשופט "נגוע" בדעה קדומה לגבי בעלי הדין וגרסאותיהם ובכך יימנע ממנו לדון ולהחליט באובייקטיביות הדרושה לעשות דין צדק "אשר לא רק יעשה אלא גם ייראה". ביהמ"ש המחוזי סרב לפסול עצמו מלדון בתיק והערעור נדחה. הלכה היא בפלילים שכל עוד ערכאת הערעור לא קבעה אחרת, ידון אותו שופט שדן בתיק בגלגול הראשון גם בהמשכו, אם התיק מוחזר לערכאה הראשונה ע"י ביהמ"ש שלערעור. הוא הדין, מקל וחומר, בהליך אזרחי. כל עוד לא קבעה ערכאת הערעור במפורש שהדיון ייערך בפני הרכב אחר, יש לפרש את תקנות סדר הדין האזרחי בהתאם, כך שאין פסול כי השופט בסיבוב הקודם ימשיך לדון בתיק.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד משה פרקש למבקשת. 88. 2. 10).
ע.א. 367/86 - מיכאל כהן נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ
*דחייה עקב אי הפקדת ערבון (דחיה עקב אי הפקדת ערבון).
המערער הגיש, באמצעות עו"ד, ערעור על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי וכהחלטה מיום 1.10.86 נדרש להפקיד בתוך 60 יום ערבות בסכום שנקבע. המערער ביקש לדחות את מועד הפקדת הערבות עד תום הדיון בערעור באשר הוא מרצה עונש מאסר אך בקשה זו נדחתה. המערער לא הפקיד את הערבות ומשום כך נקבע הערעור לדיון לצורך דחייה לפי תקנה 421 לתקנות סדר הדין. סמוך לפני מועד הדיון נתקבלה הודעה ממשרדו של ב"כ המערער שלפיה הוסכם בינו לבין המערער על הפסקת ייצוגו של המערער על ידו. המערער הופיע לדיון והודה כי הודע לו על הצורך בהפקדת ערבות סמוך לאחר שזו ניתנה וכי אז הוסכם בינו לבין עורך דינו על הפסקת הייצוג. לעצם העניין טוען המערער שהוא עדיין אסור ועליו לרצות עוד תקופת מאסר ארוכה ואין בידו להמציא ערבות כפי שנדרש. הערעור נדחה עקב אי הפקדת ערבות. אין חולק שהדרישה להפקדת ערבות הובאה לידיעת המערער והוא לא עשה דבר כדי למלא אחר דרישה זו ואך לא פנה בכל בקשה שהיא לדחיית המועד או לפטור מוחלט מחובת הפקדת הערבות. העובדה שמזה למעלה משנה חדל המערער להיות מיוצג והעובדה שהוא מרצה עונש מאסר אינן פוטרות אותו מלטפל בעניינו כדבעי ואם נמנע הוא מלעשות כן אין לו להלין אלא על עצמו.
(בפני: הרשם צור. המערער לעצמו, עו"ד וינברג למשיבה. 88. 2. 10).
ע.פ. 672/86 - יואל צוברי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש
(הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות המתייחסות לק"ג וחצי הירואין וביהמ"ש השית עליו 8 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לעניין ההרשעה - מסקנות ביהמ"ש המחוזי מעוגנות בחומר הראיות והרשעתו של המערער בדין יסודה. אשר לעונש - מדובר בקילו וחצי הירואין בשני אשומים וזוהי כמות עצומה של מנות סם המוות שהמערער ביקש להפיץ בציבור. מאסר של 8 שנים הוא עונש קל יחסית בהתחשב בחומרת העבירה. כן אין מקום לטענת אחידות העונשים המתייחסת לנאשם אחר בפרשה שנדון ל- 4 שנים מאסר בלבד. בין המערער לבין הנאשם האחר קיימים הבדלים מהותיים כאשר השני הורשע באישום אחד בלבד שעה שהמערער הורשע בשני אישומים, ובנוסף לכך חלקו של המערער בביצוע העבירות משמעותי הרבה יותר מאשר חלקו של הנאשם האחר.
(בפני השופטים: אלון, בך, חלימה. החלטה - השופט אלון. עו"ד גב' קעטבי למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 10.2.88).