ע.פ. 228+287/87 - פנחס כרמי ואורנה סדרינה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של יבוא סמים וחומרת העונש(הערעורים נדחו).
א. שני המערערים הינם אב ובתו. ביום 1.6.86 בשעות אחה"צ הגיע המערער לנתב"ג מבלגיה במטוס סבנה ובחיפוש שנערך במזוודתו נמצאה בתחתית כפולה כמות של ק"ג הרואין. תחילה התכחש המערער לכל אשמה מצדו וטען שביקר בבלגיה לשם טיול שמומן ע"י אחד מוטי חדד, חבר של בתו המערערת, (להלן: מוטי) והמזוודה הושאלה לו ע"י מוטי והמערערת כדי שיארוז בה חפצים שרכש בבלגיה. באותו שלב טען שלא ידע על דבר קיום תחתית כפולה במזוודה והסתרת חפץ חשוד כלשהו בתוכה. לאחר מכן שינה את גירסתו וטען, טענה שהוא עומד בה עד עצם היום, כי הוזמן ע"י מוטי לבוא לבלגיה וכימוטי הבטיח לו 5,000 דולר אם יבריח עבורו לישראל יהלומים. הוא לא בדק את המזוודהלפני שחזר ארצה אך האמין שמוחבאים בה יהלומים שעבורם יצטרך לכל היותר לשלם מכס אם יתגלו. באותו יום בו חזר המערער ארצה הגיעה בתו בשעות הערב לנתב"ג במטוס אל על מבלגיה ונעצרה על ידי המשטרה. נגבו מהמערערת מספר הודעות שבהן שינתה טעמה מספר פעמים. תחילה טענה לחפות מפשע, אך מאוחר יותר, כשהבינה שהכניסה את אביה לצרה חמורה, מסרה באופן הדרגתי גירסאות מפלילות יותר ובשלב מסויים הודתה "עכשיו אני מספרת שמוטי אמר לאבא שלי שזה "חומר" הכוונה להירואין וגם אני ידעתי שמדובר בלבן ותמורת הבלדרות יקבל כאמור 5,000 דולר". לאחר מכן, לרבות בזמן מתן עדותה במשפט עצמו, תמכה בגירסתו הסופית של המערער, היינו שסבר כי מדובר בהברחת יהלומים. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת היהלומים והרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו. ביהמ"ש ביסס את ההחלטה בעיקר על החזקת הסם על ידי המערער במזוודתו, על שקריו המרובים בחקירתו במשטרה ובמתן עדותו וגם על הגירסה המפלילה בהודעתה של המערערת בפני חוקרי המשטרה. ביהמ"ש העדיף את הודעתה על עדותה בביהמ"ש תוך הסתמכות על הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות וכן התחשב ביהמ"ש בעובדה שאפילו עפ"י גירסתו של המערער עצמו ידע שמדובר בהברחת טובין. אשר למערערת - החליט ביהמ"ש להרשיעה על סמך הודאותיה במשטרה שלתמיכתן נמצא "דבר מה נוסף" לרוב. ביהמ"ש דן את המערער לחמש שנים מאסר בפועל ואת המערערת לשלוש שנים וחצי מאסר בפועל. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. טעה ביהמ"ש המחוזי כשסבר כי ניתן לקבל את ההודעה של המערערת במשטרה כראיה מפלילה נגד אביה. לפי סעיף 4 לפקודת הראיות "במשפט פלילי אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו...". ביהמ"ש המחוזי סבר שניתן להתגבר על הקושי הנ"ל באמצעות סעיף 6 לפקודת הראיות האומר, בין היתר, כי אם "נקרא הורה או ילד להעיד זה לזכותו של זה, תהא העדות, בין בחקירה ראשית ובין בחקירה שכנגד מטעם התביעה, כשרה לשמש ראיה להוכחת אשמתו של הנאשם". כאן העידה המערערת מעל דוכן העדים שכן דבר זה נראה לסניגוריה חיוני לצורך הגנתה היא. כאשר הופיעה במשפט כעדת הגנה, נחקרה ע"י ב"כ הצדדים ביחס לשני הנאשמים גם יחד, היינו גם ביחס לאביה, המערער. הודעותיה הוגשו אז כראיות במשפט וכאשר סתרה בעדותה את תוכן ההודעה הפכה אימרה מפלילה זו ע"י כך לראיה קבילה גם נגד המערער עפ"י סעיף 10א' לפקודת הראיות. אולם, כאן יש לזכור כי המערערת לא נקראה להעיד לזכותו של המערער, כי אם מסרה עדות להגנתה היא, וההתייחסות אל אביה היתה תופעת לוואי למתן עדותה. ברור שאילו הופרדו המשפטים נגד שני המערערים, כפי שביקשה הסניגוריה, לא יכלה התביעה להביא את המערערת כעדה במשפטו של אביה, שכן נסיון כזה היה נוגד בעליל את הוראות סעיף 4 לפקודת הראיות. במקרה כזה לא יכלה התביעה גם להגיש את הודעות המערערת במשטרה כחלק מראיותיה נגד המערער. נוסף על כך יש
להניח במידה רבה של ודאות, שהסניגוריה לא היתה אף היא קוראת למערערת להעיד במשפט המערער, שכן היתה מבינה היטב שעל ידי העדתה תאופשר הגשתה כראיה של ההודעה הנ"ל במשטרה המפלילה את שני המערערים. כך שאילו הופרד המשפט היתה נמנעת ההודעה של הבת בתור ראיה קבילה במשפטו של המערער עפ"י סעיף 10א'. באשר לשאלה שיכלה אז להישאל כנגד המערער, למה נמנע הוא מלהעיד את בתו כעדת הגנה על מנת שתתמוך בגירסתו, יכול היה הסניגור להסביר זאת בכך שהמערער לא רצה לסכן את בתו על ידי שיעמידה בחקירה בקשר לפרשה הנדונה, אפילו היה בכך כדי להציל את עורו שלו. העולה מכך כי הפרוצדורה שננקטה על ידי ביהמ"ש המחוזי בהחליטו שלא להיענות לבקשה להפרדת הדיון, גרמה למעשה לעקיפת ההוראה שבסעיף 4 לפקודת הראיות ובדרך זו אופשר לתביעה לצרף לתיק ראיה בעלת משקל אשר ביהמ"ש לאחר מכן הזכירה בפסק דינו המרשיע.
ג. עם זאת אין בפגם האמור כדי להביא לביטולה של הכרעת הדין המרשיעה נגד המערער. ביהמ"ש המחוזי קבע במפורש בפסק דינו כי היה מקום להרשיע את המערער בהברחת הסם גם ללא הודעות הבת. ביהמ"ש מנמק מדוע היה מרשיע את המערער אף ללא הודעת המערערת. לאחר שביהמ"ש הסביר מדוע אינה נראית בעיניו עדות המערער קובע ביהמ"ש כי "יתכן ואמנם לא ראה האב את הסם שהוטמן במזוודה שקיבל על עצמו להעביר, אך לענין זה יש להחיל עליו את הכלל הרגיל בדיני עונשין שאדם שעוצם את עיניו במתכות מלראות עובדה פלונית נכוחה, כמוהו כיודע אותה עובדה".
ד. זאת ועוד, כאשר נתפס המערער עם המזוודה שהכילה בתוכה הירואין העלה הדבר חזקה שבעובדה שהחזיק בסם זה ביודעין. חזקה כזו ניתנת לסתירה ומספיק שיעלה בידי הנאשם לעורר ספק בענין זה בכדי למנוע קביעת מימצא מפליל כנגדו. אך אם הוא משמיע הסברים שאינם אמינים, אין בכוחם להוליד ספק סביר, ורשאי ביהמ"ש לבסס על החזקה האמורה הרשעה החלטית. משמצא ביהמ"ש כי עדות המערער אינה מהימנה ומששוכנע שגירסתו בענין הימצאם של יהלומים מוברחים בלבד אינה אמינה, רשאי היה להסיק ולקבוע שהמערער אכן ייבא את הסם לישראל ביודעין. הרשעת המערער היתה איפוא מבוססת כדבעי גם ללא היזדקקות על הודעתה של המערערת. אכן, קיים קושי המתעורר כל אימת שביהמ"ש לערעורים מגיע לידי מסקנה כי ראיה מסויימת נתקבלה בערכאה הראשונה שלא כדין, עקב אי הודאות שמא היתה לראיה זו השפעה משמעותית על שיקול דעתו של השופט, גם אם יש ראיות אחרות. אולם, במקרה דנן לא קיימת התלבטות זו שכן ביהמ"ש נתן דעתו במיוחד לראיה זו והביע דעתו כי היה מוצא את המערער אשם גם על סמך יתר הראיות. מקרה שכיח הוא שראיה בלתי קבילה מובאת לידיעת שופט, והלה מציין בפסק דינו ששקל את חומר הראיות תוך התעלמות מאותה ראיה, וחזקה על שופט מקצועי שמסוגל הוא להתמודד עם מצבים כגון דא.
ה. אשר למערערת - יש בהודעותיה במשטרה כדי להוות הוכחה על המעשים המיוחסים לה בכתב האישום, לרבות הידיעה הפלילית שנתלוותה אל מעשיה, ויש ביתר הראיות כדי לספק את "הדבר מה הנוסף" הדרוש כדי לתמוך באותן הודאות. מספיקה עצם תפיסת המזוודה עם ההירואין בידי אביה של המערערת בכדי לשמש "דבר מה נוסף" למטרה זו. טענתו העיקרית של הסניגור היא כי אפילו היה רשאי ביהמ"ש להסיק כי המערערת ידעה על דבר הסתרת ההירואין במזודה, עדיין אין לראות בה שותפת לעבירה, שכן לא לקחה חלק פעיל בביצוע מעשה העבירה. הסם הושג על ידי מוטי, הוא אשר שידל את המערער לייבא את הסם לישראל, והוא אשר הסתיר את הסם בתוך המזוודה, מבלי לשתף בכל אלה את המערערת. אין לקבל טענה זו. אמנם נכון שמוטי היה היוזם של המעשה והדמות הדומיננטית, אך גם המערערת מילאה לא רק תפקיד פסיבי בפרשה הנדונה. היא תיווכה בשלב הראשון בין מוטי לבין המערער, היא אשר הניעה את
אביה לבוא לבלגיה, היא שדאגה לרכישת כרטיסי הנסיעה והשתתפה בשיחה בין מוטי ובין האב בה נקשר הקשר והיא שבדקה את המזוודה לאחר הסתרת הסם בתוכה כדי לודא שלא ניתן להבחין בסחורה החבויה ע"י מישוש רגיל. יש בכל אלה כדי להוות סיוע לביצוע המשימה הפלילית ובכדי להפוך את המערערת לשותפה לדבר עבירה.
ו. אשר למידת העונש - קיימות במקרה זה נסיבות מקילות, למערערים עבר נקי והם מתחרטים על מעשיהם ועל שנכנעו לפיתוייו של מוטי שיד הדין טרם השיגה אותו. במיוחד נגרמה עגמת נפש רבה למערערת בשל מודעותה לצרות שגרמה לאביה והיא גם שיתפה פעולה עם המשטרה בנסותה ללכוד את מוטי. אולם, הנסיבות המקילות נלקחו כבר בחשבון על ידי ביהמ"ש המחוזי שהטיל על המערערים עונשים מתונים יחסים. ק"ג שלם של הרואין משמעותו עשרות אלפי מנות של סם מסוכן זה, שאין עולה עליו בקטלניותו. כל אזרח תמים, אשר אנשי בליעל מציעים לו טובת הנאה כתמורה לסיפוק שירותי בלדרות או סיוע אחר עבור המפיצים של רעל הרסני זה, חייב לדעת, שאם יתפתה וייתפס, אזי צפוי לו עונש רציני ומכאיב ביותר. בתנאים רגילים היה צריך להטיל על המערערים עונשים חמורים הרבה יותר ומשהחליט ביהמ"ש להקל במידה רבה בעונשם של המערערים, תוך מתן ביטוי מלא לנסיבות המקילות, אין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד אברהם לנדשטייןלמערערים, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 25.2.88).
בג"צ 87/85 - ג'מאל ואסמעיל ארג'וב נגד מפקד כוחות צה"ל ואח'
*הנהגת ערכאת ערעור לבימ"ש צבאי בשטחים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותרים הועמדו לדין בפני בימ"ש צבאי, האחד בפני דן יחיד והשני בפני בימ"ש של שלושה. עניינה של העתירה, שאלת הנהגתה של ערכאת ערעור שיפוטית על פסקי הדין של בתי המשפט הצבאיים הפועלים בשטחים המוחזקים. השניים הביעו חששם כי יורשעו בדין ולא תהיה להם אפשרות לערער על פסק הדין של הערכאה הראשונה, כי סעיף 43 לצו בדבר הוראות בטחון- תש"ל לשטחים המוחזקים קובע כי "לא יהיה ערעור על פסק דין לערכאה שיפוטית. אולם, הנידון רשאי לפנות בערעורים... אל מפקד האזור...". טענת העותרים היא כי שלילת זכות הערעור כביטוייה בסעיף 43 לצו היא מעשה שלא כדין. לטענתם "זכות הערעור היא אחת מזכויות היסוד של כל מי שנאשם בפלילים וחוייב בדין; הסדר המשפטי התקין דורש כי מי שחוייב בדין יוכל לפנות לערעור; בתי המשפט הצבאיים באיזור עשויים לעתים להטיל עונשים כבדים ביותר לרבות עונש מוות ואין זה מוצדק שלא יהיה ניתן לערער לפני ערכאת ערעור; פסק דין הניתן בבית משפט צבאי שהוקם בישראל ניתן לערעור וכו'. העותרים מפנים גם לאמנה הבינלאומית בדבר הגנה על זכויות היסוד האזרחיות והמדיניות של האדם וכן לאמנת האג משנת 1977 ואמנות בינ"ל אחרות כבר בשלב הראשון של הדיון, לאחר שבג"צ קיבל את תגובת המשיבים, הציע ביהמ"ש לב"כ המדינה להעלות בשנית את נושא העתירה בפני המשיבים ולהפנות תשומת לבם להערות בג"צ בזכות הנהגתה של ערכאת ערעור. המשך המשפט נדחה כדי לקבל תגובת המשיבים ואלה שבו והודיעו כי הם נגד ערכאת ערעור וזאת משיקולים מבצעיים, יעול המלחמה בטרור וכדומה. המשיבים טענו לגופה של העתירה כי עמדתם אינה נוגדת את המשפט הבינלאומי; כי הנושא הוא עניין של מדיניות חקיקתית ובג"צ לא יתערב בנושא שאופיו לגיסלטיבי, היינו בענין שיקול הדעת בדבר הפעלתה או אי הפעלתה של הסמכות לחוקק חקיקה ראשית, וכן בג"צ לא יבדוק סבירותה של חקיקת בטחון ומכל מקום ינהג ריסון רב בבדיקתה. העתירה נדחתה.
ב. אשר לשאלה אם זכות הערעור היא זכות יסוד שיש להכיר בה גם בהיעדרה של הוראה סטטוטורית מפורשת הקובעת את דבר קיומה של הזכות - התשובה לכך שלילית. זכות הערעור אינה זכות הנקנית אוטומטית או הקמה כאילו על אתר עקב עצם שפיטתו
של אדם על ידי ערכאה שיפוטית ראשונה. זכות הערעור נולדת אך ורק מכוחה של הוראה מפורשת שבחוק היוצרת אותה ומגדירה תחומיה. בהיעדר הוראה בחוק החרות, זכות הערעור איננה יכולה להווצר מכח דברו של ביהמ"ש בלבד. זכות הערעור היא הוראה שבדין המהותי להבדיל מן הדין הדיוני. זאת ועוד, זכות זו אינה קיימת בעלמא, אלא כרוכה בסמכותו של בימ"ש מוגדר אשר לו הוענקה הסמכות לשמוע ערעורים של ערכאות מוגדרות אחרות. זכות הערעור אינה נמנית על זכויות היסוד המוכרות במשפטנו, אשר יונקות את חיותן וקיומן מתפיסות היסוד המשפטיות המקובלות שהן חלק מהותי מן המשפט החל אצלנו, כדוגמת חופש הביטוי או חופש העיסוק. עם זאת, הלכה והתגבשה בשיטות המשפט המודרניות וגם במשפטנו, ההשקפה, כי הבטחתה של זכות הערעור מקובלת בדרך כלל כמרכיב מהותי של שפיטה הוגנת.
ג. באשר להסתמכות על המשפט הבינ"ל - גם בענין זה אין הדין עם העותרים. לענין זה ניתח בג"צ את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, תקנות האג משנת 1907, אמנת ג'נבה משנת 1949, וחיקוקים שונים בישראל והגיע למסקנה כי אין באמנות הבינלאומיות הרלבנטיות הוראה מחייבת בדבר כינונה של ערכאת ערעור צבאית. מעבר לכך, בשאלת ערכאת הערעור הצבאית אין לגלות גם במשפט הבינ"ל הפומבי יסוד לטענה לפיה יש בנושא זה מנהג בינלאומי כראיה לפרקטיקה כללית המקובלת בתורת הדין.
ד. הועלתה טענה בדבר אי סבירות החקיקה אך טענה זו לא בוססה כראוי. מכל מקום, לפי אמות המידה המקובלות על בג"צ אין לגלות עילה להתערבותו בסבירותו של סעיף 43 לצו בדבר הוראות בטחון. המסקנות המשפטיות הנ"ל יש בהן כדי להצביע על כך שאין הצדקה להתערבות בג"צ כמבוקש, ואין מקום לפסילתה של החקיקה בניסוחה הקיים מן הטעם הנטען שהיא בלתי חוקית. אגב, לא הוצבע בפני בג"צ על הנחיצות בסעד ממשי וגם מטעם זה לא היה מקום להתערבותו, שכן אין בג"צ מפעיל סמכותו במצבים בהם יש לכך ערך אקדמי בלבד, כגון כאשר הפעולה כבר הושלמה או כאשר אין צורך ממשי במתן הוראה.
ה. ברם, למרות האמור לעיל, דעתו של בג"צ היא שיש חשיבות רבה, למען ביסוס שלטון החוק, שתונהג בעת הזו זכות ערעור מבימ"ש צבאי של ערכאה ראשונה לערכאת ערעור שתוקם לצורך זה. המלצה זו מעוגנת באמות המידה שפותחו ע"י בג"צ במשך השנים בדונו ביישומם של כללי המשפט ופתרון בעיות שעלו בשטחים המוחזקים. בענין זה הרחיב הנשיא שמגר את דבריו באשר למהותה ומטרתה של זכות הערעור ובאשר לגישה הנכונה של שלטון צבאי בשטח מוחזק בקשר עם הסוגייה שבפנינו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. הוסיפו השופטים לוין וגולדברג. עו"ד נאסר דרויש לעותרים, עו"ד ראנטו יאראק למשיבים. 7.2.88). ע.א. 501+525/84 - מגדל חברה לביטוח בע"מ נגד דוד מירון ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. בפברואר 1977, כאשר חזרו בני משפחת מירון מחתונת בנם יצחק (המשיב השני), ארעה תאונת דרכים קטלנית בה קיפחו חייהם אם המשפחה והבן הקטין רמי. אבי המשפחה (המשיב הראשון, להלן - הבעל) נפצע, אושפז וחזר בסופו של דבר לאיתנו במגבלות מסויימות. המשיב השני (להן: הבן) תבע פיצוי בשל אובדן תמיכת אמו המנוחה ושניהם גם יחד תבעו את הנתבעת גם כיורשים של המנוחה ושל רמי. עובר לתאונה ניהלה המנוחה בוטיק לבגדי נשים בנתניה והבעל ניהל מוסך לתיקון תקרים. ביהמ"ש המחוזי קבע לבעל נכות משוקללת בשיעור של %23. באשר לחישוב ראש הנזק של כאב וסבל התייחס ביהמ"ש לשיעור הנכות של %23 ואילו באשר לנכות התפקודית
קבע את הפסד ההשתכרות לעתיד בשעור של %5. הבעל נאלץ בגלל מצבו למכור את המוסך וטען כי הפסדו מגיע לכדי %50 ממחיר השוק, אך ביהמ"ש העריך את הנזק לפי מיטב השפיטה בסכום של 1,000 שקלים ליום פסק הדין. אשר להפסד השתכרות עד ליום פסק הדין קבע ביהמ"ש שלא הוגשו נתונים על הכנסת התובע מהמוסך ולפיכך קבע את ההפסד על פי השכר הממוצע במשק. לענין עזרה בבית קבע השופט כי מאחר ואשת התובע עבדה בחייה מחוץ לבית הרי ממילא נזקקו התובע ורעייתו לעזרה מסויימת. על כן קבע כי התובע זכאי לתשלום רק בגין עזרה נוספת שנדרשה בעקבות התאונה ותוצאותיה ואותה העריך בשתי שעות עבודה שבועיות תוך שציין כי באשר לאבדן עזרת האשה ידון בהמשך בקשר לתביעת התובע כתלוי, אלא שבהמשך לא נתן דעתו על כך. לעניין תביעת התובע כתלוי באשתו קבע השופט כי הנתונים על הכנסות הבוטיק בחיי המנוחה קלושים ולפיכך העריך את הפסד ההכנסה מהבוטיק לפי ההכנסה הממוצעת במשק. את החישוב ערך ביהמ"ש עפ"י שיטת הידות מחולק לשתי תקופות כאשר בתקופה הראשונה הבן (המשיב השני) עדיין היה סמוך על שולחן אביו. מאחר וערב התאונה מנתה המשפחה ארבע נפשות חילק ביהמ"ש את ההכנסה הכוללת לחמש ידות שמתוכן הוקצו לבעל שתי ידות ואח"כ נוכה מס הכנסה בשיעור של %15. בתקופה השניה שבה המשיב השני כבר לא היה סמוך על שולחן האב, חילק ביהמ"ש את ההכנסה המשותפת לארבע ידות ומתוכן הוקצו לבעל שתי ידות ונוכה מס הכנסה בשיעור של %15. למשיב השני קבע ביהמ"ש סכום מסויים בגין הפסד תמיכת האם. שני הצדדים ערערו כאשר הערעורים סבים על גובה הפיצוי שנפסק. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. השופט לוין: הלכה פסוקה היא שרק אם סכום הפיצויים שנפסק בלתי סביר יראה ביהמ"ש שלערעור הצדק להתערב ולהעמיד את הפיצויים על סכומים אחרים - סבירים. כן יתערב ביהמ"ש בשל טעות משפטית, ליקוי בדרך החישוב וכשהסכום המתקבל אינו הולם את הנסיבות באופן בולט. בענייננו טעה ביהמ"ש כאשר ניכה %15 מס הכנסה מסכום הפיצויים. התאונה ארעה בפברואר 1977, לפני שהותקן התיקון לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, היינו בתקופת הביניים שלפני הנהגת התיקון ביחס לניכוי מס הכנסה. על כן אין מקום לניכוי מס הכנסה לא באשר להפסד השתכרות בעתיד ולא באשר להפסד השתכרות בעבר, ויש להשאיר במלואם את הסכומים שנפסקו בלי להפחית מס הכנסה.
ג. אשר לחישוב עפ"י שיטת הידות - טעה השופט כאשר ערך את החישוב לצורך הפיצוי על בסיס ההכנסה של התובע ושל המנוחה גם יחד. צריך היה לערוך את החישוב בהתבסס על חלקה של המנוחה בתרומת ההכנסה (120 ש"ח לחודש לפי ההכנסה הממוצעת במשק). זאת וערד, היה עליו לנכות את הידה של המנוחה, אשר נחסכה עקב פטירתה, מהכנסת התובע. עד לגמר תקופת התלות של הבן אילן יש לחלק את ההכנסה לחמש ומתוכה שתי ידות לבעל תוך ניכוי ידה אחת במסגרת החסכון כאמור, ואילו לאחר סיום תקופת התלות של הבן יש לחלק את ההכנסה לארבע ידות שמתוכן שתי ידות לבעל בניכוי ידה אחת.
ד. לענין שיעור הריבית, טוען ב"כ הנתבעת כי השופט טעה בפסקו ריבית על סכומי הנזק לאחר שהוסיף על הקרן הפרשי הצמדה בשיעור עליית המדד מיום התגבשות הנזק ועד ליום מתן פסק הדין, וזאת בניגוד לחוק פסיקת ריבית והצמדה הקובע כי הריבית המצטרפת להפרשי הצמדה תחושב על סכום הקרן בלבד. טעון זה אין לקבל. השופט לא קבע את סכום הנזק המקורי - הקרן ועליו הוסיף הפרשי הצמדה וריבית. השופט העדיף לקבוע סכום משוערך שאינו מחושב על בסיס של הצמדה ואינו תואם לחישוב כזה ועליו הוסיף ריבית. לפיכך אין לומר כי הריבית הוספה לסכומים שהוצמדו, דבר שלא ניתן לעשותו, כי אם הוספה לסכומים המשוערכים, ואין בכך פגם.
ה. אשר לערעור התובעים - כאמור נמנע ביהמ"ש מלפסוק הוצאות עזרה בבית לתובע בגין הפסד עזרת אשתו באמרו שידון בכך בהמשך. לפיכך יש להוסיף בגין הפסד עזרה זו אותו סכום שקבע ביהמ"ש לתובע עבור תוספת עזרה עקב פגיעתו הוא עצמו. אשר להפסד ממכירת המוסך והפסד ההשתכרות - התובעים טענו כי ההשתכרות של התובע ושל המנוחה היתה גבוהה מן השכר הממוצע במשק אך לא הביאו ראיות להוכיח הכנסה זו וכן לא הובאו ראיות להוכיח את ההפסד ממכירת המוסך. הוגשו דוחו"ת של מס הכנסה באשר להכנסות ואולם דוחו"ת אלה הוגשו למס הכנסה לאחר התאונה וממילא אין להסתמך עליהם. יש לקבל את ערעור התובעים לענין גיל הפרישה של המנוחה. ביהמ"ש קבע את גיל הפרישה המשוער בגיל 60 כמקובל במשק ואילו התובעים ביקשו להעמיד את גיל הפרישה על 70 שנה. לא הובאה ראייה ספציפית לכך שהמנוחה היתה ממשיכה לעבוד עד גיל 70, אך סביר להניח כי מאחר ולמנוחה היה עסק עצמאי היתה ממשיכה לעבוד גם מעבר לגיל 60 כמקובל משנים בענין זה. לפיכך יש להעמיד את גיל הפרישה על 65 ושינוי זה צריך להלקח בחשבון במסגרת חישוב הפסד תמיכת המנוחה בתובע לעתיד.
ו. השופטת נתניהו: יש לקבל את ערעור התובעים לענין השכר הממוצע במשק שביהמ"ש קבע בסך 120 שקל. פסה"ד ניתן ביום 1.8.84 ואז טרם פורסם השכר הממוצע לחודש יולי 1984 שהיה כ- 152 שקל. את הפסד השכר יש לקבוע לפי ערכו ביום פסק הדין ומן הראוי לתקן את הסכום שנפסק על ידי כך שיחושב על בסיס השכר הממוצע של 152 שקל. טעות נוספת של ביהמ"ש שקבע כי בתקופה הראשונה יש לחלק את השכר לחמש ידות וכאשר המשיב השני יעמוד ברשות עצמו לארבע ידות. ביהמ"ש לקח לענין זה בחשבון את הבן רמי שנהרג בתאונה, אך לא צריך היה לקחת אותו בחשבון, אלא את המנוחה, את הבעל ואת הבן - המשיב השני. לפיכך יש לחלק בתקופה הראשונה את הכנסת האשה לארבע ידות ובתקופה השנייה לשלוש ידות שמתוכן שתי ידות לתובע. מתוך אלה יש לנכות ידה אחת, אך זו לא מתוך הכנסת המנוחה אלא מתוך הכנסת הבעל. לענין עזרה בבית - אמנם ביהמ"ש המחוזי לא נזקק לענין הפסד עזרת האשה, אך אין להוסיף על כך דבר. שירותיה של האשה בחייה היו מצומצמים ומשזוכה הבעל לידה אחת כתלוי במנוחה, הכוללת גם העסקת עוזרת בית, אין להוסיף לו בגין הפסד עזרת האשה. אפילו היה חישוב מדוקדק מראה כי מגיע לתובע כתלוי סכום נוסף כלשהו לא לטעות מסוג זה קיימת זכות ערעור.
ז. השופט בך: הסכים לפסק הדין כאמור ובעניינים שבהם חלוקים השופט לוין והשופטת נתניהו צרף דעתו לדעתה של השופטת נתניהו.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, בך. עוה"ד שגיא ושיפמן למערערת, עו"ד יצחקי למשיבים. 24.2.88).
ע.א. 618/83 - ירדנה גינזבורג ואח' נגד מנחם גולדפרב ואח'
*פינוי עקב נטישה(הערעור נתקבל).
א. בספטמבר 1962 השכיר מורישם של המערערים למשיב ולאחיו מושכר שהוגדר בחוזר השכירות כ"שני חדרים, נוחיות וחנות... חנות למזנון וגזוז ושני חדרים ונוחיות למגורים". בשלב מסויים הפך המשיב לדייר מוגן. המערערים עתרו לפינוי המשיב מן המושכר כאשר עילת התביעה היתה נטישת שני החדרים והנוחיות שבמושכר. המשיב התגונן בטענה כי הוא מתגורר "בבית הנ"ל" משנת 1935 וכי בשנת 1955 קיבל רשות מבעל הבית להחליף את בית העסק ממכולת למזנון ולהשתמש במטבח ונוחיות לשם כך. בימ"ש השלום נתן פס"ד של פינוי נגד המשיבים לגבי הדירה ומתוך פסה"ד נראה שהתייחס גם למטבח. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וזה קיבל את הערעור מן הטעם
שבימ"ש השלום לא התיר למשיב להביא ראיות המצביעות על הסכמת המשכיר לשינוי מטרת השכירות, הסכמה המתייחסת לטענת המערער לתקופה שלאחר עריכת חוזה השכירות. על יסוד כך החזיר את הדיון לבימ"ש השלום כדי שבעלי הדין יגישו כתבי טענות מתוקנים והפרשה כולה תבורר מחדש. הערעור נתקבל.
ב. טענתם היחידה של המשיבים בכתב ההגנה היתה שהמשכיר הסכים לשינוי מטרת השכירות בדירה כדי שהמשיבים יהיו רשאים לקיים גם בה את עסקם. הגנה זו התייחסה לשלב שלפני עריכת חוזה השכירות וכדין קיבל בימ"ש השלום את התנגדות המערערים להשמעת ראיות בענין זה. בגדר הפלוגתאות שבמחלוקת לפי כתבי הטענות לא היו המשיבים רשאים לעורר כל טענה בדבר קיומו של הסכם לשינוי מטרת השכירות שנערך לאחר חתימת חוזה השכירות וממילא לא יכלה שאלת ההסכם להתעורר בגדר הראיות במשפט. בימ"ש השלום קבע ממצא עובדתי שהדירה לא שימשה במשך שנים רבות כדירה למגורים והמשיב התגורר בכל התקופה הרלוונטית עם משפחתו במקומות אחרים, וכן כי הדירה משמשת כיום כמחסן המשרת את בית העסק הנמצא בחלק האחר של המושכר. בממצאים אלה אין להתערב.
ג. טענת המשיבים היא שגם על יסוד הממצאים האמורים לא הוכחה עילה של נטישה, אלא לכל היותר עילה של שינוי מטרת השכירות שלא בא זכרה בכתב התביעה. דין הטענה להדחות. לא זו בלבד שבחוזה השכירות הפרידו הצדדים בין חלק המושכר המשמש למגורים ובין חלק המושכר המשמש לבית עסקם, אלא שכבר נפסק במקרה דומה ע"י ביהמ"ש העליון כי אין ספק בכך שדייר ששכר דירה לשם מגורים וחדל להשתמש בה למטרה זו, והחל להשתמש בה למטרת עסק בניגוד למותנה בחוזה, אין הגנת החוזה פרושה עליו ובדין יצטווה לפנות את המושכר. ביהמ"ש העליון הוסיף שם כי גם אילו נתבססה תביעת הפינוי מלכתחילה על שינוי מטרת השכירות, לא היתה לדייר הגנה ולפיכך אין טעם להחזיר את העניין לערכאה הראשונה לשמיעת העניין מחדש, כאשר תוצאות ההתדיינות המחודשות צפויות מראש. הוא הדין במקרה שלפנינו.
ד. התוצאה מן האמור היא שמבחינה עקרונית יש לקבל את הערעור ולקיים את פסק דין הפינוי. ברם, הערכאות הקיימות לא דנו בשאלה מה דין חדרי הנוחיות והמטבח והאם גורלם הוא כגורל שני החדרים הכלולים בדירה. לפי טענות הפרקליטים יוצא לכאורה שהמטבח וחדרי הנוחיות מצויים בין שני חדרי הדירה ואין מבית העסק גישה ישירה אליהם אלא אם תינתן לבעליו זכות מעבר דרך אחד החדרים. מאידך, מבחינת דיני רישוי עסקים אין קיום לעסק הכלול במושכר זולת אם מצורפים אליו מטבח וחדרי נוחיות. השאלה לא התלבנה וקשה לדעת מה הפתרונות האפשריים. למקרא החוזה ניתן לאמוד את דעתם של הצדדים שהשוכר יוכל בפועל לקיים עסק בתוך המושכר ואין עסק כגון זה אלא כאשר צמודה אליו זכות שימוש במטבח ובחדרי השרותים. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לבימ"ש השלום שישמע ראיות וטענות לענין המטבח וחדרי השרותים על יסוד ההנחה שהדייר בדירה והמחזיק בבית העסק זכאים לשמוש משותף במטבח ובחדרי הנוחיות. במידה שביהמ"ש ימצא שקיימת דרך תכנונית לאפשר למשיב שימוש במטבח ובחדרי השירותים כחלק מעסקו במשותף עם מי שמחזיק בדירה, ישקול לפי הנתונים והטענות שלפניו ישום הדרך הזו. במידה ודרך תכנונית כזו לא תימצא כי אז יעמוד פסק הפינוי בתקפו בכפוף לכך שינתן למשיב סעד מן הצדק במובן זה שצו הפינוי לא יבוצע אם ישלמו המשיבים למערערים את שווי דמי המפתח של שני החדרים בדירה שצמודה להם זכות שימוש משותפת במטבח ובחדרי השרותים עם המחזיק בעסק.
(בפני השופטים : המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד כספי למערערים, עו"ד לרנר למשיבים. 14.1.88).
ע.א. 458/82 - עדה וילנר נגד מרים נוביץ ואח'
*תביעת סילוק יד של שותף בנכס נגד שותף אחר המתגורר בנכס(הערעור נדחה).
א. אבי המערערת נישא לאם המשיבות. האב הלך לעולמו בשנת 1962 והוריש לבתו (המערערת) שלש שמיניות מזכות החכירה בדירה. האם יחד עם המשיבה המשיכו להתגורר בדירה עד שהאם נפטרה בשנת 1978 בהורישה לבנותיה חמש שמיניות של אותה דירה. המשיבה (הבת) המשיכה לגור בדירה לאחר שהאם נפטרה. לאחר פטירת האם דרשה המערערת פינוי הדירה ע"י המשיבה ומשזו סירבה פנתה בתביעה נגד שתי הבנות ועזבון האם לסילוק ידן של שתי האחיות ולתשלום שכר ראוי עבור השימוש. בימ"ש השלום ביסס את דחיית התביעה לסילוק יד על סעיף 31(א) (1) לחוק המקרקעין שעל פיו רשאי כל שותף במקרקעין לעשות בהם שימוש סביר "ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר". ביהמ"ש ציין כי אין בפניו ראיה שהמשיבה מונעת בעד המערערת שימוש סביר באותה דירה, שכן המערערת כלל אינה מבקשת לעשות שימוש בדירה. בד בבד, על יסוד סעיף 33 לחוק המקרקעין, ובהיות הדירה "תפוסה" ע"י המשיבה, חייב ביהמ"ש את המשיבה בתשלום שכר ראוי למערערת בעד השימוש בחלקה בשיעור %60 מדמי השכירות של הדירה כפנויה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערערת בציינו כי זו לא באה בכל טענה הלא הביאה כל הוכחה באשר לרצונה לגור בדירה יחד עם המשיבה. ממילא גם לא לובנה כלל השאלה אם שימוש סביר מצד שתיהן בצוותא הוא בגדר האפשר. לפיכך נשארה שאלה זו פתוחה לדיון ולהכרעה בין כאשר תבחר המערערת בעתיד להשתמש אף היא בדירה ובין במסגרת של בקשה מצד מי מהשתיים לבימ"ש מוסמך בנושא זה. ביהמ"ש הוסיף כי הוא מתחזק בדעתו זו "הן לאור עובדותיו של תיק זה והן לאור הוראותיו של סעיף 115 לחוק הירושה...". ביהמ"ש המחוזי דחה גם את הערעור על גובה השכר הראוי. הערעור נדחה.
ב. בביהמ"ש העליון ניתנו שלשה פס"ד באשר לדחיית הערעור. כל שלשת השופטים הסכימו לכך כי לא היה מקום להסתמך על סעיף 115 לחוק הירושה. סעיף זה מדבר על "דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה" שאז רשאים בן זוגו, ילדיו והוריו "שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש" להוסיף ולגור בה "כשוכרי היורשים" שבחלקם נפלה הדירה. בענייננו, המורישה (האם) לא היתה בעלת הדירה אלא אחד הבעלים ואילו המערערת, מהיותה "בעבר" יורשת של אביה כדי 3/8 מן הדירה, כלל אינה נמנית עם "היורשים" של האם ועל כן אין לכפות עליה יחסי משכיר ושוכר עם המשיבה.
ג. מאידך, בדין נדחתה התביעה על יסוד סעיף 31(א) (1) לחוק המקרקעין. בפסקי דין נרחבים מפי המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופטת נתניהו נדונו תחולתם של סעיף 30 ו- 31 לחוק המקרקעין וכן סעיף 33 לאותו חוק. התעוררה מחלוקת בין שני פסקי הדין באשר לפרשנות של "שימוש סביר" בדירה לצורך סעיף זה. כמו כן התעוררה מחלוקת באשר לשאלת ההוכחה בדבר סבירות השימוש. ברם, הן לפי הפרשנות של המשנה לנשיא והן לפי הפרשנות של השופטת נתניהו דין הערעור במקרה הנדון על פי עובדותיו להדחות. נדונה בשני פסקי הדין בהרחבה שאלת השימוש המשותף של השותפים בנכס, מתי הוא ניתן לביצוע והמשמעות של המצב העובדתי כאשר אין שני הצדדים יכולים להשתתף בשימוש בנכס משותף.
ד. השופט בך סבר כי ניתן להגיע למסקנה של דחיית הערעור בדרך קצרה. לדידו תביעת המערערת לסילוק יד היתה מבוססת על הטענה שהנתבעות תפסו חזקה בדירה שלא כדין אחרי פטירת האם, היינו שהן בבחינת מסיגות גבול בדירה. ברם, לא הונחה תשתית עובדתית לטענה זו. אחת הנתבעות כלל לא התגוררה בדירה ואינה מתגוררת בה ואילו הנתבעת האחרת (המשיבה) אף היא לא תפסה חזקה בדירה לאחר מות האם אלא גרה בה ביחד עם האם מילדותה והמשיכה לגור בה לאחר פטירת האם. אשר להוראות סעיף 31 (א) (1) לחוק המקרקעין הרי המערערת לא טענה שהמשיבה עושה בדירה
שימוש "בלתי סביר" במובן הסעיף האמור או שמנעה מהמערערת שימוש דומה בדירה, ומשלא נכללה בתביעה כל עילה בדבר רצונה של המערערת לגור בדירה בשותפות עם הנתבעות, או בדבר רצונה שייעשה בדירה שימוש סביר אחר, אין זה מתפקידו של ביהמ"ש להתעמק בשיקולים ספקולטיביים בדבר יכולתן המעשית של המתדיינות לגור בדירה במשותף או בדבר השימוש האחר הסביר שניתן היה אולי לעשותו בדירה. די בכך כדי להביא לדחיית התביעה של המערערת לסילוק יד הנתבעות מהדירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. עו"ד אוריאל ורבן למערערת, עו"ד ידידיהגורן למשיבים. 27.1.88).
ע.א. 226/85 - שאשא...בע"מ ואח' נגד בנק אדנים... בע"מ ואח'
*פרשנות תקנות חברה. *הגשת ראיה נוספת בערעור(הערעור נדחה).
א. המערערים הינם הבעלים ומיופי כח של אחרים במניות בכורה %8 מצטברות ומשתתפות בדיבידנד צמוד לדולר של ארה"ב, של המשיבה. המשיבה היא חברה שעיסוקה בנק למשכנתאות המשיבות 2 ו- 3 הינן בעלות מניות יסוד ומניות רגילות במשיבה המקנות להן רוב ושליטה באסיפה הכללית ובמועצת המנהלים של החברה. ביוני 1982 פרסמה החברה תשקיף ובו הצעה לציבור, הצעה לעובדים והצעת זכויות. הצעת הזכויות הופנתה לבעלי המניות הרגילות ולבעלי מניות היסוד וכן לבעלי מניות הבכורה שימירו את מניותיהם למניות רגילות על פי ההצעה הכלולה בתשקיף. על פי הצעת הזכויות רשאי היה כל ניצע לרכוש 20 מניות בגין כל מניה שבידו, בתמורה של %110 מערכן הנקוב של המניות, בעוד שלציבור הוצעו המניות במחיר השווה ל- %400 מערכן הנקוב. בעלי מניות הבכורה שלא המירו את מניותיהם, לא יכלו ליטול חלק ולא נטלו חלק בהצעת הזכויות. המערערים סברו שנעשה להם עוול והם פנו לביהמ"ש בעתירות הבאות: תביעה לאכיפת זכויותיהם מכח תקנה 3(ג) (4) לתקנות המשיבה, לקבל את ההטבה הגלומה בחלוקת הזכויות שהוצעה לבעלי המניות הרגילות או לפיצוי בגובה שווי ההטבה מכח בעלותם במניות בכורה במשיבה; תביעה מכח סעיף 235(א) לפקודת החברות לצוות על מתן הטבה או סעד אחר, כדי להסיר את הקיפוח ועושק המיעוט שיצרה חלוקת הזכויות הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי העתירות והערעור נדחה.
ב. המערערים ביקשו להגיש כראיה נוספת בערעור חוות דעת מסויימת אך בקשתם נדחתה. תקנה 475 לתקנות סדר הדין קובעת את הכלל על פיו אין בעלי הדין בערעור זכאים להביא ראיות נוספות. עם זאת מוענקת לביהמ"ש בתקנה סמכות רחבה לגביית עדות נוספת בנסיבות האמורות בתקנה אך ביהמ"ש נוהג לעשות בסמכות זו שימוש לעתים נדירות. החמצת האפשרות להביא את ההוכחה בערכאה הראשונה אינה סיבה להענקת סעד זה, בהיעדר הסבר מדוע לא הוגשה הוכחה זו בערכאה הקודמת. מי שמבקש להגיש ראיה נוספת נדרש להוכיח כי אי הבאת הראיה נבע מסיבות שאינן תלויות בו ועליו לשכנע את ביהמ"ש ולהרחיק מלבו כל צל של חשד בדבר תום הלב בו מוגשת הבקשה. בענייננו לא הוכיחו המבקשים כי אי הבאת הראיות נבע מנסיבות כאמור לעיל. ההסבר שנתנו אינו מניח את הדעת ומראיות שהיו בפני ביהמ"ש עולה כי דבר קיומה של חוות הדעת שמבקשים להביא הובא לידיעת המבקשים עוד בשלב הבאת הראיות בפני ביהמ"ש המחוזי. על כן הוחלט לא להתיר הגשת חוות הדעת הנדונה כראיה נוספת.
ג. עיקר המחלוקת בין הצדדים נעוץ בפרשנות תקנות החברה העוסקות בזכויות הצמודות למניות השונות. הדעות חלוקות ביחס לטיבם ההסכמי של תקנות ותזכיר של חברה; אך אין חולק בדבר תחולת כללי הפרשנות החלים על חוזה, שעה שבאים לפרש הוראה בתקנות המפרטת את הזכויות הצמודות למניות השונות. כאשר ביהמ"ש בא לפרש הוראה חוזית עומדות בדרכו שני שלבים. השלב הראשון הוא השלב בו ממצה השופט את הטקסט החוזי ומתחשב רק במה שנקבע במפורש ובמה שמשתמע מהוראותיו. אם יש
בטקסט תשוכה ביחס לבעייה הטעונה הכרעה מסתיים בזה תהליך הפרשנות. ביהמ"ש עובר לשלב השני של בחינת הנסיבות והרקע לכריתת החוזה רק לאחר שהתברר כי הפירוש החוזי בשלב הראשון לא הניב כל תוצאות. בענייננו ניתן ללמוד מתוך הוראות התקנות מה צריכה להיות התוצאה במחלוקת שבין הצדדים.
ד. בתקנה 3 (ג) לתקנות החברה הנדונה נקבע כי במידה ותחליט החברה על "חלוקת דיבידנד ו\או הטבה" לבעלים של מניות היסוד והמניות הרגילות ינתן לבעלים של מניות בכורה דיבידנד ו\או הטבה באותו שיעור. אין חולקין כי אם ייקבע שהצעת זכויות מהווה "הטבה" לשם התקנה, אזי משחולקה הטבה זו לבעלי המניות האחרים קמה למערערים זכותם להטבה זו בתנאים הקבועים בתקנה. המחלוקת היא על כן אם הצעת זכויות היא בגדר "הטבה". כשבודקים עניין זה עולה כי אכן גלום בהצעת הזכויות מרכיב של הטבה כלכלית, אך בהוכחת קיומו של מרכיב "הטבה" בהצעת הזכויות אין די על מנת להכליל הצעת זכויות בגדר המונח "הטבה". מתוך הגדרת זכויות מניות הבכורה והגדרות אחרות שבתקנות עולה כי לא לסוג כזה של "הטבה" מתכוונות התקנות באשר לפיצוי בעלי מניות הבכורה במקרה של חלוקת הטבות. מבחינת המהות, קיים שוני מהותי בין דיבידנד ובין "הצעת זכויות" ושוני זה מוציא מכלל אפשרות שאחד המושגים ידור בכפיפה אחת עם השני. דיבידנד מקורו בחלוקת רווחים בעוד שהצעת זכויות יעודה הפוך - גיוס הון. משסופקה תשובה ברורה בלשון הנורמה אין מקום לפנות לבירור המסגרת העובדתית שבמהלכה נכרת החוזה.
ה. אשר לטענה החילופית של המערערים כי אף אם "ההטבה" שאליה מתייחסת התקנה אינה כוללת הצעת זכויות, יש להעניק להם סעד להסרת הקיפוח שנגרם להם כתוצאה מהצעת הזכויות לבעלי המניות האחרים בחברה - גם טענה זו יש לדחות. אכן, הקביעה שעל פיה פעלה מועצת המנהלים בהתאם לתקנות, כשלעצמה, אין בה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לתביעת עושק המיעוט. צודקים המערערים כי חשיבות גדולה יש לכלי שניתן בידי המיעוט בסעיף 235 לפקודת החברות דווקא בשעה שהרוב מפעיל את כוחו בהתאם לתקנות ועושה שימוש לרעה בכח שהוענק לו בנשלו את המיעוט מרכושו או בפעלו לרעת החברה. אולם הכלל הזה אינו ישים בענייננו. סכנת עושק המיעוט מעוגנת כאמור בסעיף 235 לפקודת החברות והסעיף מעניק לביהמ"ש כח להתערב באורח חסר תקדים בניהול ענייני החברה. הסעיף מהווה חריג לכלל יסוד בדיני חברות שעל פיו, אף שחברה היא אישיות משפטית הקיימת ופועלת מכח החוק, אין החוק תובע לעצמו אפוטרופוסות מתמדת על ענייני החברה והוא משאיר את הניהול הפנימי למנהלים או לבעלי המניות. זאת מתוך הנחה שהמנהלים בחברה מתמצאים בעסקי החברה יותר מביהמ"ש וכן כי חברה מנהלת את עסקיה באמצעות החלטות רוב ובכל מקרה של חילוקי דעות החלטת הרוב היא המחייבת את החברה ובכלל זה את המיעוט. ביהמ"ש יתערב בהתקיים נסיבות חמורות המצדיקות את הגבלת כוחו של הרוב. זאת, כאשר מדובר בפעולה בחוסר תום לב ובמרמה השוללת זכויות רכושיות מן המיעוט. העותר לסעד על פי סעיף 235 צריך להוכיח, בנוסף לאלמנט הנזק, כי פעולת החברה לקתה בחוסר תום לב או במרמה ונעשתה שלא לטובת החברה. אין לראות עושק המיעוט בפעולה שנעשתה בתום לב לטובת החברה. בעניין שלפנינו לא רק שהמערערים לא הצליחו לבסס את טענתם ואפילו לא יצאו ידי חובתם בהוכחת אלמנט הנזק והקיפוח כשלעצמם, אלא שהם אף לא טענו ולא הוכיחו כי החלטת החברה בדבר הצעת הזכויות נגועה בחוסר תום לב או במרמה. יתירה מזו, החלטת החברה להגדיל הונה ולהנפיק מניות בדרך של הצעת זכויות, עשתה לטובת החברה במטרה להרחיב את בסיס ההון שלה וקביעה זו של ביהמ"ש מעוגנת היטב.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עוה"ד יוסף שגב ואפי פרי למערערים, עוה"ד א. קינדרמן, י. פריבס, א. גולדנברג, עזגד שטרן וי. בן דרור למשיבים. 19.1.88).
ע.א. 153/87 - רפאל יצחקוב קטין נגד יעקב יצחקוב
*סמכות דיון בענייני מזונות (הערעור נדחה).
האב, המשיב, ואם המערערים, התגרשו ובהסכם הגירושין מיום 23.9.84 נקבע בין היתר כי "האב מתחייב לפרנס את הילדים... לפי כל פסק דין שיינתן על ידי ביה"ד... האב מתחייב לשלם לאם למזונות שלושת הילדים לכל הוצאות החזקתם סך 60,000 שקל ליחיד... הסכום האמור צמוד לתוספת היוקר המשולמת לעובדים". בפסק הדין בהסכמה קבע ביה"ד בין היתר כי "ביה"ד ידון בכל עת בעניין החזקת הילדים ומזונותיהם אם תוגש בפניו בקשה לכך". ביום 25.7.85, אחרי סידור הגט, שבה ופנתה האם לביה"ד הרבני בתביעה להגדלת מזונות. היתה זו תביעה של האשה בשם הילדים וכך נוסחה באופן ברור בתביעה. ביה"ד הגדיל את המזונות לכדי 200,000 ש"י שהוצמדו לתוספת היוקר. ב- 1986 פנתה האשה לביהמ"ש המחוזי בתביעה בשם הילדים להגדלת המזונות ומן הבחינה העניינית לא היה בפני ביהמ"ש אלא ערעור על החלטת ביה"ד הרבני. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התביעה להגדלת המזונות של שלושת הקטינים המערערים היא בסמכותו של ביה"ד הרבני והערעור על כך נדחה.
צדק ביהמ"ש המחוזי שסבר כי העניין הוא בסמכותו של ביה"ד הרבני על יסוד עקרון המשכיות הדיון. ההתרוצצות מערכאה לערכאה כדי לנהל דיון כפול אינה צריכה לזכות בעידודו של ביהמ"ש. אם סברה האשה שהסכום שנפסק לה בביה"ד האזורי היה נמוך מדי יכולה היתה לערער בשעתו לביה"ד הרבני הגדול וכן יכולה היתה לפנות מחדש לביה"ד האזורי. אין לטפח כפל הפנייה לערכאה הרבנית ולערכאה האזרחית באותו עניין ממש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. שגיא למערערים, עו"ד שלמה אלבז למשיב. 29.2.88).
בש"פ 81/88 - מדינת ישראל נגד יהודה אדרי
*הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
העורר נעצר בינואר 1987 וכתב האישום נגדו הוגש ב- 12.2.87. תחילת המשפט נקבעה ליום 26.11.87 בתאום עם הצדדים ביום 26.7.87 וזאת מן הטעם כי על פי יומנו של ביהמ"ש לא ניתן היה להקדים את הדיון. המדינה מבקשת הארכת מעצר המשיב מעבר לשנה בה הוא עצור והבקשה נתקבלה. הן התביעה, עקב הגשת כתב אישום מתוקן, והן המשיב, תרמו לכך כי הקראת כתב האישום נתעכבה וכתוצאה מכך גם קביעת המועדים לדיון. אין צורך לפסוק מי מהצדדים תרם יותר לדחייה האמורה שכן אפילו צודק הסניגור כי למשיב אין יד בדחייה אין מקום לדחות את הבקשה הנדונה. זאת בהתחשב בחומרה היתירה של העבירות שבהן הואשם המשיב. מדובר בעבירות סמים ובסידרה של עבירות שעניינן מעשי אלימות מן החמורים, כלפי הגוף והרכוש ואין מנוס מלהעדיף את האינטרס שבהגנה על הציבור.
(בפני: השופט גולדברג עו"ד גב' רחל שיבר למבקשת, עו"ד ציון אמיר למשיב. 12.2.88). בג"צ 781/87 - מרים סברדלוב ואח' נגד המועצה המקומית מעלות תרשיחא ואח' *רישום לגן טרום חובה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל). בתם של העותרים נולדה בי"ד טבת תשמ"ה (7.1.85). על פי חוזרי מנכ"ל משרד החינוך זכאים להרשם לגני טרום חובה לשנת תשמ"ח ילידי א' טבת תשמ"ב (17.12.82) עד ל' כסלו תשמ"ה (24.12.84). מטעם זה לא נתאפשר רישומה של בת העותרים לגן טרום חובה. עתירת העותרים נדחתה. המשיבים אחראים לחינוך "טרום חובה" ולשם ביצועה של אחריות זו הם רשאים לקבוע - מטעמים פדגוגים, תקציביים ואחרים - כי אין לרשום לגנים אלה מי שלא הגיעו לגיל הסטטוטורי. המשיבים מצביעים על שיקולים פדגוגיים באשר למידת התאמתם של ילדים בגילים שונים לקבל חינוך שיטתי של גן ילדים ואין יסוד להתערבות בג"צ בכך.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, חלימה. עו"ד ח. אדמון לעותרים, עוה"ד רם, חזן וגנסין למשיבים. 28.2.88).
בש"פ 57/88 - נאהי חיר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת עובד ההוצל"פ) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
עובד משרד הוצאה לפועל בעכו, שתפקידו לעזור לפקידי ההוצאה לפועל בביצוע צוים של ביהמ"ש בעכו, בא לביתו של העורר בתוקף תפקידו. על פי כתב האישום, משך העורר את המתלונן בכוח לתוך ביתו, העליבו, קילל אותו, היכה בו באגרופיו ולאחר מכן דקר אותו בסכין. כאשר המתלונן נמלט רדף אחריו העורר עם קרש בידו. העורר הואשם בתקיפת עובד ציבור והעלבתו, בהפרעה לעובד ציבור ובפציעה בנסיבות מחמירות וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר אינו מתכחש לעצם תקיפת העובד אך אין הוא מודה בשימוש בסכין וכמו כן אין הסניגוריה מסכימה להגדרת המתלונן כ"עובד ציבור" מבחינה משפטית. כן מדגיש הסניגור שאין מדובר בפציעה קשה של המתלונן וכן כי אין מדובר בעבריין מועד. בשלב זה אין לייחס חשיבות לשאלה אם מבחינה משפטית יש מקום לראות במתלונן "עובד ציבור" אם לאו. בשאלה זו יצטרך להכריע ביהמ"ש והוא גם יקבע את סעיפי האישום שיש ליישם בשלב של הדיון בשאלה אם לשחרר את העורר יש לשים את הדגש על העובדה שמדובר בתקיפה ברוטאלית של אדם אשר מילא אותה שעה תפקיד במסגרת מערכת ההוצאה לפועל של צווי ביהמ"ש. אנשים כאלה ראויים למלוא ההגנה של ביהמ"ש, וחייב כל אזרח לדעת שאם יעיז להרים יד, ולא כל שכן להרים כלי נשק חם או קר, כלפי עובד כזה, עלול הוא להיתקל בגישה מחמירה ביותר מצד בתי המשפט. אין להתעלם מהעובדה שלא קיימים במקרה זה סיכויים של ממש לזיכויו המוחלט של העורר שכן אין הסניגוריה מתכחשת לעצם מעשה התקיפה. קיים משקל לכאורי ניכר גם בשאר הראיות, הכוללות את עדות המתלונן, תעודה רפואית ועדויות יתר עובדי ההוצאה לפועל שחיכו שם וראו את העורר רודף אחרי המתלונן וקרש בידו. לפיכך, על אף עברו הלא חמור במיוחד של העורר אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט בך. עו"ד ש. קינן לעורר, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 3.2.88).
בש"פ 122/88 - מהד עיסא וחמדי דעיס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ידוי אבנים על מכוניות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים נעצרו באשמת ידוי אבנים על כלי תעבורה הנוסעים בכבישי המדינה כאשר לפי האישומים חזרו על מעשיהם יותר מאשר פעם אחת. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים. בידי התביעה תשתית ראייתית מספקת שיש בה כדי לסבך את העוררים בביצוע המעשים המיוחסים להם וזאת בנוסף להודייה מפורשת שנרשמה מפיהם לגבי חלק ממעשים אלה. הסניגור סבור כי ההודיות הוצאו מהעוררים בדרכים לא חוקיות ולטענתו הוא יכול לסתור את כל החומר שבידי התביעה בעת הדיון. לגבי העורר השני, טוען הסניגור, קיים מסמך בכתב חתום ע"י מעבידו המאשר כי במועדים הרלבנטיים היה עורר זה רחוק מזירת הפשע. הערר נדחה.
במסגרת הדיון בערר הנוכחי אין לבדוק את מהימנות העדים וביהמ"ש עדיין לא קבע עמדה לגבי הדברים שנרשמו מפיהם במהלך החקירה. אשר לטענת האליבי - המסמך שעליו נשענת הטענה לא נמסר לעיונה של התביעה ועל כן לא עלה בידה לבדוק אם מדובר במסמך אוטנטי. לענין זה עדיין פתוחה הדרך בפני העורר השני לאפשר לתביעה בדיקת המסמך וחקירת אלה שחתמו עליו. כל עוד הדבר לא נעשה אין להסתמך על המסמך. לעצם העניין, מדובר במעשים שהפכו למכת מדינה ולמטרד רציני לציבור הנזקקים לנסיעה בכבישים. המערערים חזרו על מעשיהם, לפי החומר שבידי התביעה, יותר מאשר פעם אחת. כאשר מעשים מסויימים הופכים למכת מדינה עשוייה עבירה שבנסיבות אחרות לא היתה מצדיקה את המעצר, ליהפך לעבירה המחייבת, במקרה
מתאים, מעצרו של נאשם עקב חומרתה. בעניין כגון זה לא תואיל לסניגוריה טענה שמדובר בצעירים שעברם נקי ואולי יסתיים הדיון המשפטי כולו בזיכויים או בהשתת עונש שאינו עונש מאסר. על פי הנתונים מן הראוי שהעוררים יישארו במעצר עד תום ההליך המשפטי שנפתח נגדם.
(בפני: השופט חלימה. 29.2.88).
בש"פ 80/88 - מדינת ישראל נגד צורי גלאם
*שחרור בערובה (התפרצויות והחזקת לבנת חבלה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בשלש התפרצויות וגניבות שמתוכן הודה בשתיים וכן הואשם בהחזקת לבנת חבלה. את האישום בעניין החזקת הנשק מבקשת התביעה להוכיח בעדותו של עד שלדבריו ביקש מהמשיב לבנת חבלה אחת, מתוך שתיים שהחזיק המשיב, כשבקשתו למשיב מוסברת כי הוא צריך את החומר כדי לפוצץ בית. על פי עדות זו מסר המשיב לעד המדינה את חומר הנפץ והעד מסר אותו לידי המשטרה. ביהמ"ש המחוזי סרב לעצור את המשיב עד תום ההליכים בציינו כי ישיבת ההוכחות נקבעה ליוני 1988 אם כי הנאשם עצור כבר מנובמבר 1987. לנוכח הנסיבות, כולל שמיעת ההוכחות במועד שנקבע והאפשרות שאם יורשע המשיב לא יוטל עליו מאסר ממושך החליט ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המשיב בערובה. הערר נדחה.
מדובר בעבירות חמורות, במיוחד באשר ללבנת החבלה, ולא היה מקום לשחרר את המשיב בערבות אלמלא שתי עובדות שבעטיין הוחלט לא להעתר לערר. העובדה העיקרית היא זו שהדיון יחל שבעה חודשים תמימים לאחר שהמשיב נעצר, למשפט יוזמנו 11 עדים ואין לדעת תוך כמה זמן יסתיים המשפט. מדובר בבחור בן 18 שיש לו הרשעה קודמת אחת מגיל 14 שיהא עליו לשהות במעצר ממושך עד להכרעת דינו. עובדה שניה, פחות חשובה, שהמשטרה לא נקטה כל פעולה לתפיסת לבנות החבלה מאז שדווח עד המדינה על המצאותן בידי המשיב והטמנתן בחורשה והשאירה את היוזמה להמשך הפעילות של עד המדינה. הרי זה מחדל ולכאורה יש להסיק מכך שגירסת העד לא זכתה לאמון רב, שאחרת קשה להניח שלא היה נעשה מעשה שיביא לתפיסת חומר הנפץ בהקדם האפשרי כדי למנוע שימוש בו.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד עמנואל שלנגר לעוררת, עו"ד גבריאל ברוך למשיב. 7.2.88).
בש"פ 79/88 - משה שחר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים לאחר נסיון לברוח מהארץ (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות מרמה כלפי רשות המכס וביהמ"ש הורה בשעתו לשחררו ממעצר תוך הפקדת ערבויות. לאחר ששוחרר עשה העורר צעדים משמעותיים כדי לברוח מהארץ, הכין חותמות מזוייפות, דרכונים שונים וגם טפסים מזוייפים לביטול עיכוב היציאה, שאם היו מוגשים למשטרת הגבולות ספק רב אם היו מגלים את הזיוף שנעשה בתחכום רב. אחד הערבים שהגיע אליו מידע בדבר הכנותיו של העורר לברוח מן הארץ הוא שמסר על נסיון הבריחה. בעקבות זאת החליט ביהמ"ש לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
העורר טען כי אמנם היתה לו כוונה לצאת מן הארץ אך הוא חזר בו מכוונתו זו. משמעות הדבר שגמלה בלבו ההחלטה להימלט מאימת הדין ואילו דבר החזרה כביכול מאותה כוונה לא נתמכת בהוכחה אמינה. די לראות את החותמות המזוייפות ואת הטופס המזויף לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ כדי לעמוד על העובדה שהעורר לא רק התכווןלברוח אלא עשה את כל הצעדים כדי לבצע את הבריחה. יתירה מזאת, על פי החומר שבידי המשטרה התכוון העורר לעזוב את הארץ לצמיתות ועשה את כל הצעדים המתאימים לביצוע זממו. נוכח מצב עניינים זה אין לאפשר לעורר להשתחרר בערובה. הוא עצמו עמד לסבך את הערבים שערבו לו, שנתנו בו את אמונם והיו מוכנים לחתום על
הערבות שקבע ביהמ"ש בסכום משמעותי בהחלט. עם עורר כזה יש לנהוג במידת הדין ואין לאפשר לו להלך חופשי לפני גמר משפטו.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד רובינשטיין לעורר, עו"ד גורדון למשיבה. 8.2.88).
בש"פ 64+65/88 - מנחם מאירוביץ ואח' נגד מדינת ישראל
*סמכויות אנשי מע"מ לבקש מעצר לצורך חקירה (העררים נדחו).
השאלה בעררים אלה היא, אם מי שהמנהל לענין חוק מס ערך מוסף הסמיכו לפי סעיף 109 של החוק בסמכויות למניעת עבירות מס או לגילויין רשאי לבקש מבימ"ש שלום או מבימ"ש מחוזי לצוות על מעצרו של אדם לצרכי חקירה כאמור בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי. ביהמ"ש דלמטה השיב על שאלה זו בחיוב והעררים על כך נדחו. ביהמ"ש העליון הביא בפסק דינו דברי חיקוק רבים שבהם ניתנה למי שאינם שוטרים סמכויות של שוטרים כאשר המחוקק בחוקים השונים הרחיב או צמצם את סמכויותיהם של מי שתוסמכו בסמכויות של שוטר וכן פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים שבהם חלוקות הדעות בין השופטים השונים בשאלה אם לפי סעיף 109 הנ"ל לחוק מס ערך מוסף ניתן למי שהוסמך לכך לבקש מעצר. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה, על פי פירוש הסעיף הנ"ל על סעיפי המשנה השונים, כי פקיד שהוסמך לפי החוק רשאי לבקש מעצר החשודים לצרכי חקירה.
(בפני: השופט ש. לוין. עוה"ד גדרון ושאול אהרן לעוררים, עו"ד וגמן למשיבה. 10.2.88).
בש"א 16/88 - לילי גרינברג נגד עליזה ליבוביץ ואח'
*בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מאגרה ומהפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ובקשתה היא לפטור אותה מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיבים. הבקשה נתמכת בתצהיר ובו מציינת המבקשת כי היא אשה בודדה וחולנית החיה בתנאים קשים, כי במשך שנים רבות היא מתדיינת עם המשיבים אשר לטענתה גזלו ממנה כספים וכי אין לה היכולת להפקיד את הערבון. אשר לתשלום האגרה הודיעה המבקשת במהלך הדיון כי היא מוכנה לשלם את האגרה ב- 4 תשלומים חודשיים. המבקשת הגישה תצהיר שאין בו פירוט כנדרש בתקנה 13 לתקנות ביהמ"ש (אגרות) ומטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות. אולם, יתירה מזו, המבקשת נחקרה על תצהירה ובמהלך החקירה סרבה להשיב שאלות בקשר למצבה הכלכלי, הודתה שהיו לה חסכונות כספיים וסרבה למסור פרטים, הודתה שקיבלה כספים מקרובים בחו"ל ולא היתה מוכנה למסור פרטים על כך, העידה שהכנסתה היחידה באה לה מקיצבה של משרד האוצר ולא היתה מוכנה למסור פרטים על שעורה וכן העידה שרובצים עליה חובות ולא מסרה פרטים אודותם. אדם הפונה לביהמ"ש בבקשה לפטור אותו מאגרה או מערבת בשל עניו חייב למסור פרטים מלאים על רכושו ומקורות הכנסתו. סרוב למסור פרטים כאמור משמיט את הקרקע מתחת לרגלי הבקשה ובנסיבות אלה דינה של הבקשה להדחות.
(בפני: הרשם צור. המבקשת לעצמה, עו"ד חולודנקו למשיבים. 28.2.88).
רע"א 9/88 - וולטר קריפס ואח' נגד עירית חיפה
*סירוב לתת פס"ד בהיעדר הגנה
(הבקשה נדחתה).
לאור הטעם שמתנהלים דיונים בהליכי ביניים המראים שהנתבעת מעוניינת להתגונן, רשאית היתה הרשמת לסרב לתת פס"ד בהעדר הגנה ולהעדיף קביעת ישיבה במעמד הצדדים כפי שעשתה. התכלית של הליכי משפט היא לברר את דבר קיומה של הזכות המהותית ואילו סדרי הדין אינם אלא כלי שרת למטרה זו. לפיכך, אם עולה מכלל הדיונים והחומר בתיק שקיים יסוד סביר לחשוב כי תקלה היא שגרמה לאיחור בהגשת כתב ההגנה, מותר לו לביהמ"ש בנסיבות מתאימות לנהוג כפי שנהגה הרשמת. (בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד דן פיגנדר למבקשים, עו"ד גב' שרה ברזילי למשיבה. 25.2.88).