על"ע 10+13/85 - עו"ד מאיר שפצירר נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב
*מידת העונש בבי"ד משמעתי של לשכת עוה"ד(ערעור וערעור שכנגד - הערעור נדחה והערעור שכנגד נתקבל).
א. המערער ייצג את פלוני שהואשם בבימ"ש לתעבורה בנהיגת רכב בחוסר זהירות, אי השארת פרטים על גבי הרכב שניזוק ואי מסירת הודעה למשטרה על התאונה. לפי כתב האישום פגע פלוני ברכב של המתלונן ולא הודיעו כל כך. למערער היו ידועות העובדות המתוארות בכתב האישום שהוגש נגד לקוחו. המתלונן הוזמן להעיד במשפטו של פלוני והמערער זימן למשרדו את המתלונן, החתימו על תצהיר המתייחס לעובדות המקרה והודיע למתלונן שהתצהיר בא במקום הופעתו בביהמ"ש וכי המתלונן אינו צריך להופיע בבית המשפט בתאריך שהוזמן להעיד. בעקבות זאת לא הופיע המתלונן להעיד, המערער הודיע לביהמ"ש כי המתלונן "מסר תצהיר אצלי" ונבצר לשמוע באותו יום את ההוכחות בתיק הפלילי שהוגש נגד לקוחו של המערער. נגד המתלונן הוצא צו הבאה והוא הופיע והעיד בתאריך אחר שנקבע לשמיעת המשפט. המערער הואשם בבית משפט השלום בעבירה של שיבוש הליכי משפט ונדון ביוני 1982 לתשלום קנס של 500 שקל או חודש מאסר תמורתו וכן לשלושה חודשים מאסר על תנאי. בדצמבר 1982 הגיש הועד המחוזי תובענה לביה"ד המשמעתי של לשכת עורכי הדין ובספטמבר 1984 החליט ביה"ד המשמעתי המחוזי כי היה בעבירה שבה הורשע המערער משום קלון ודן את המערער להשעיה של 4 חודשים ופרסום פסה"ד במלואו. על החלטה זו ערערו שני הצדדים בפני ביה"ד המשמעתי הארצי כאשר הועד המחוזי ביקש להחמיר בעונש אך ביה"ד המשמעתי הארצי לא התערב בהחלטת ביה"ד המשמעתי. לביהמ"ש העליון ערער המערער על ההרשעה ועל מידת העונש ואילו המשיב ערער על קולת העונש. ערעורו של המערער נדחה וערעורו של המשיב נתקבל.
ב. אשר לטענת המערער כי אין בעבירה שהורשע בה משום קלון לצורך הדיון בביה"ד המשמעתי - טענה זו בדין נדחתה ע"י שתי הדרגות של ביה"ד המשמעתי. הגדרת מעשה כעבירה שיש בה משום קלון מצוייה במערכת משפטנו לעניין חוקים שונים ונדונה רבות בפסיקתו של ביהמ"ש העליון. תהא אשר תהא טיבה של הגדרה זו, שנורמות מתחום המשפט ומעולמו של מוסר משמשות בה בצוותא, ברור הוא שבנסיבות העניין שבפנינו יש במעשה שבו הורשע המערער משום עבירה שיש עמה קלון. מעשהו של המערער נעשה בכוונה ברורה לשבש הליכי משפט כדי להכשיל הליך שיפוטי תקין. מעשה כגון דא יש עמו משום קלון גם כאשר הוא נעשה על ידי סתם בשר ודם, קל וחומר שקלונו של מעשה זה גדול ומרובה הוא משנעשה על ידי עו"ד, שתפקידו וחובתו לשמור ולהקפיד על הליכי משפט ישרים ותקינים ולסייע בידי ביהמ"ש בהפעלת דין ועשיית צדק. יתירה מזו,חזקה על המערער, שהוא ותיק במקצועו, כי ידע שאסור לו לבוא בדברים עם עד המוזמן להופיע מטעם הצד שכנגד אלא בידיעתו של אותו צד ובהסכמתו. העובדה שמעשהו של המערער נעשה ללא שיקול דעת מספיק, כאמור בגזר דינו של בימ"ש השלום, אין בה ולא כלום כדי לנקות את מעשהו מהקלון שדבק בו. במכלול הנסיבות חוסר שיקול דעת מספיק מצד עו"ד, המצווה על שמירת החוק והשלטתו, הוא גופו עוטה קלון על המעשה שעשה.
ג. אשר למידת העונש - בעונש שהושת על המערער מצוייה מידה מרובה של רחמים. ביה"ד המשמעתי הביא בחשבת את התקופה הארוכה שחלפה מאז הרשעת המערער בבימ"ש השלום ובפרסומת שלוותה למעשהו של המערער. מאידך הובא בחשבון לצד החומרה שלמערער שלש הרשעות קודמות בביה"ד המשמעתי, ובהן הוטלו על המערער עונשים של אזהרה, נזיפה ותשלום קנס ובסופו של חשבון הסתפקו בעונש השעיה לתקופה של ארבעה חודשים בלבד. אין ספק כי יש בהשעיה לתקופה זו משום קולא
יתירה ומן הראוי להחמיר בדין עם המערער. כלל נקוט בידי ביהמ"ש העליון שאין ערכאת ערעור מתערבת בשיקול דעתה של ערכאה שיפוטית באשר למידת העונש אלא כאשר עונש זה מופרז במידה יתירה לקולא או לחומרא וחורג בצורה משמעותית מן הענישה המקובלת. זה מצב הדברים במקרה שבפנינו. שמירה על הליכי משפט תקינים וישרים הם לב לבה של מלאכת עריכת דין, ושיבושם של הליכים אלה חותר תחת אושיות מקצוע זה. בכשלון כגון זה שאירע במקרה דנן מידת הדין בהכרח שתגבר על מידת הרחמים. העובדה שהעבירה נעברה מתוך חוסר שיקול דעת מספיק ושבסופו של דבר נתקיים ההליך השיפוטי יש בהם להקהות במידת מה מחומרת המעשה, אך אין בהם כדי ליטול מהחומרה היתירה של מעשה זה שנעשה ע"י עו"ד, במיוחד לאחר ששנה ושילש בעבירות משמעתיות קודמות. מאחר וכך מן הראוי היה שעל המערער יושת עונש השעיה לתקופה הרבה יותר משמעותית, ורק משום שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את כל חומרת הדין ומאחר שהועד המחוזי לא ביקש השעיה לתקופה הרבה יותר משמעותית, ניתן להסתפק בכך שהתקופה תוכפל ותועמד על שמונה חודשים. אין גם ממש בערעור הנוגע לפרסום פסק הדין בציון שמו של המערער. לפיכך הוחלט שהמערער יושעה לתקופה של שמונה חודשים ושפסק הדין יפורסם במלואו בציון שמו של המערער. (בפני השופטים: אלון, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד וייצמן למשיב.10.2.88).
ע.א. 439/85 - חברת הרשפינקל ובנו בע"מ ואח' נגד יצחק גולדשטיין
*פיצויים קבועים מראש עקב אי קיום חוזה. *הצמדת * הפיצויים(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב היה בעלים של קרקע פלונית ועל הקרקע היתה לו חנות. הקרקע נמכרה למערערת בהסכם ממרץ 1971 ונקבע בהסכם כי המשיב ימסור את החזקה למערערת עד ליולי 1971. המערערת מצדה התחייבה, בין היתר, למסור למשיב חנות חדשה במבנה שהתחייבה לבנות על המקרקעין וזאת לא יאוחר מששה חודשים מיום הפינוי. נקבע בהסכם כי כל עיכוב בבניה מכל גורם שהוא אינו משחרר את המערערת מחובתה למסור חנות חדשה למשיב. נקבעו בחוזה הוראות בדבר פיצויים מוסכמים מראש במקרה של עיכוב במסירת החנות וכן סעיף פיצויים כללי. בסעיף המדבר על תשלום פיצויים קבועים מראש נאמר כי "מאחר ועקב פינוי החנות הישנה ימצאו חפצי ורהיטי המחזיק בחוץ עד לקבלת החנות החדשה... במקרה והקבלן לא ימסור למחזיק החנות החדשה... יהיה עליו לשלם למחזיק - לאחר ששה חודשים מיום פינוי החנות הישנה... פיצויים ודמי נזק קבועים ומשוערים מראש... סך 3,000 ל"י לכל חודש פיגור...". המשיב פינה במועד את החנות והמערערת נטלה בה חזקה והרסה אותה. המערערת מצדה לא הקימה את המבנה שכן לא הושג היתר בניה ועל פי הוראות ההסכם שילמה המערערת למשיב פיצויים חודשיים כמוסכם במשך שלש שנים. בפברואר 1974 נכרת חוזה נוסף בין הצדדים שעל פיו התחייבה המערערת להשתתף בסכום פלוני בדמי שכירות שהמשיב מתחייב בהם בשל שכירת חנות חלופה וכן נתנה המערערת למשיב הלוואה ללא ריבית בסכום של 50,000 ל"י. המשיב התחייב להחזיר את ההלוואה עם קבלת החנות המובטחת על פי החוזה הראשון. הוסכם בין הצדדים כי כל עוד לא תוחזר ההלוואה תהא המערערת פטורה מתשלום הפיצויים הקבועים מראש או כל דמי נזק אחרים וכן הוסכם כי אם המערערת לא תמסור למשיב את החנות עד ליום 30.6.76 יהא המשיב רשאי להחזיר את הסכום של 50,000 ל"י ללא ריבית ולתבוע מהמערערת את זכויותיו על פי החוזה המקורי. החנות לא נמסרה למשיב עד עצם היום הזה ובינואר 1979 החזיר המשיב למערערת את הסכום של 50,000 ל"י, בערכם הנומינלי ודרש המשך תשלום הפיצויים המוסכמים. המערערת סרבה והמשיב תבע בביהמ"ש את הפיצויים המוסכמים לתקופה שבין השבת ההלוואה לבין מועד הגשת התביעה וכן תבע הפרשי הצמדה וריבית. בימ"ש השלום קיבל
את התביעה וחייב את המערערת בתשלום הסכומים הנתבעים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום כריתת החוזה. ביהמ"ש המחוזי דחה ברוב דעות את ערעור המערערת והערעור נתקבל לעניין הפרשי ההצמדה והריבית ונדחה באשר לעצם החובה בתשלום הפיצויים.
ב. אשר לשאלה אם המערערת חייבת בתשלום פיצויים מוסכמים - בימ"ש השלום קבע כי חובה זו מוטלת על המערערת מכח הוראת החוזה ודחה את טענת המערערת כי יש לקרוא בחוזה תנאי מתלה שלפיו תוקף החוזה מותנה בקבלת היתר מהעיריה. כן דחה ביהמ"ש את הטענה כי חובתה של המערערת לשלם פיצויים מוסכמים פגה עם שכירת חנות חדשה ע"י המשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ברוב דעות כאשר שופט המיעוט סבר כי על פי לשונו של סעיף הפיצויים אין מוטלת חובה לפיו כאשר המשיב שכר לעצמו חנות חדשה בכל הנוגע לטענות סיכול החוזה או קריאת תנאי מתלה בו סברו כל השופטים דלמטה כי אין לקבל את טענת המערערת ולענין זה יש לדחות את הערעור. בחוזה המקורי יש הוראה מפורשת שלפיה המערערת לא תשוחרר מחובתה למסור חנות חדשה למשיב בשל כל עיכוב בבניה מכל גורם שהוא כולל העיריה. יתר על כן, יהא פירושו של החוזה המקורי אשר יהא, ברור מתוך החוזה החדש, שנחתם שלש שנים לאחר הראשון, כי הצדדים צפו קשיים במתן היתרי הבניה ובכל זאת עמדו על קיומו של החוזה הראשון בענין תשלום הפיצויים.
ג. אשר לשאלת פירושו של סעיף הפיצויים המוסכמים - כאמור פותח סעיף זה במלים "מאחר ועקב פינוי החנות הישנה ימצאו חפצי ורהיטי המחזיק בחוץ עד לקבלת החנות החדשה". שופט המיעוט סבר כי הוראת סעיף הפיצויים מכוחה היא אינה חלה לאחר שכירת חנות חדשה על ידי המערב. לדעת שופט המיעוט בביהמ"ש המחוזי לא באה הוראה זו אלא כדי "לפצות את המשיב אם יתהוו נסיבות שעל פיהן לא תהיה לו חנות כלל... ". גישה זו לא נתקבלה על דעת שופטי הרוב והדין עם שופטי הרוב. על פי לשונה, חלה הוראה זו בכל מקרה שבו לאחר ששה חודשים לא יקבל המשיב חנות חדשה. אין ברישא של ההוראה כדי להגביל את היקף תחולתה. אין כל תמיכה "בהסטוריה החוזית" לגישה שלפיה ההוראה תחול רק אם חפצי ורהיטי המזיק יימצאו "בחוץ". נהפוך הוא, מהמבוא לחוזה החדש שנעשה בין הצדדים עולה כי הצדדים הניחו שהוראות סעיף 21 לחוזה חלות בגין כל איחור במסירת החנות ויהא מצב חפצי המשיב ורהיטיו אשר יהא. ניתן לומר כי הרישא של סעיף 21 הנ"ל לא באה אלא כדי לבסס תשתית עובדתית לדחיית טענה אפשרית שהפיצויים אינם אלא קנס כאשר טענה זו טובה היתה בתקופה שלפני חקיקת חוק החוזים. מכאן המסקנה שהמערערת חייבת לשלם למשיב פיצויים מוסכמים כאמור בסעיף 21 לחוזה
ד. נותרת השאלה אם יש לשערך סכומים אלה לאור השינוי הרב שחל בערך הכסף. המערערת טוענת כי יש לשלם את הפיצויים המוסכמים בערכם הנומינלי. תמיכה לגישה זו מוצאת המערערת בעובדה שגם ההלוואה שנתנה למשיב הוחזרה לה בערכים נומינליים והסימטריה דורשת שדין דומה יחול לעניין הפיצוים המוסכמים. הלכה פסוקה היא כי לעניין שערוך בחוזים יש להבחין בין החוזה המקויים לבין החוזה המופר. בתחום החוזה המקויים נחתכת שאלת השיערוך בעיקר על פי פירושו של החוזה, או על פי השלמתו, במקום שהוא כולל בחובו לאקונה. שיערוך על פי הוראת החוזה אינו פוגע בחופש החוזים, אלא נעשה על פיו. בתחום החוזה המופר נחתכת שאלת השיערוך על פי הדין הכללי שעל פיו יש לשערך בדרך כלל פיצויים הנפסקים בשל הפרת חוזה. שיערוך זה אין בו משום פגיעה בחופש החוזים שכן ענין לנו בתרופה החלה מחוץ לחוזה ומחוץ לתקופה החוזית. חוזה שהופר ובו סעיף פיצויים מוסכמים הוא יצור כלאיים. מחד גיסא ענין לנו בחוזה שהופר ואז יש להפעיל דיני שיערוך, ומאידך, החוזה קובע הוראה בדבר
פיצויים מוסכמים התופסת במקרה של הפרה ועל כן עניין לנו בקיום הוראה חוזית, וטבעי הוא כי יופעלו דיני השערוך החלים בחוזה המקויים. נראה כי את הדין לעניין שיערוך פיצויים חוזיים ניתן לסכם בפרופזיציות הבאות: ראשית, תביעת פיצויים בגין חוזה שהופר, הסומכת עצמה על הוראות סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) היא תביעת פיצויים שעניינה החוזה המופר ויחול הדין הכללי בדבר שיערוך והצמדה; שנית, תביעת פיצויים הסומכת עצמה על הפיצויים המוסכמים והמזיק מוכן לשלם פיצויים אלה, היא תביעת פיצויים שעניינה החוזה המקויים. שאלת השיערוך תקבע על כן על פי פירושו של החוזה ואפשרויות השלמתו במקרה של לאקונה; שלישית, תביעת פיצויים הסומכת עצמה על הפיצויים המוסכמים והמזיק הפר התחייבותו לשלם פיצויים מוסכמים, היא תביעת פיצויים שעניינה החוזה המופר, כלומר הפרת החובה לשלם פיצויים מוסכמים ויחול הדין החל על שיערוך במקרה של הפרת חוזה על כן יחול השיערוך על הפיצויים ממועד הפרת החיוב לשלמם ולא ממועד כריתת החוזה.
ה. במקרה שלפנינו הפרה המערערת את החוזה בכך שלא מסרה את החנות במועד, תחילה שילמה את הפיצוי המוסכם ולאחר מכן, מינואר 1979 כאשר ההלוואה הוחזרה לה על ידי המשיב, לא שילמה המערערת את הפיצויים המוסכמים. נמצא כי מאז ינואר 1979 מפרה המערערת את סעיף הפיצוים המוסכמים והמשיב זכאי לקבל פיצויים אלה כשהם משוערכים מאז ההפרה של החיוב לשלם את הפיצויים המוסכמים. המשיב טוען כי הוא זכאי לשיערוך סכום הפיצויים מיום כריתת החוזה ושאלה זו מעבירה מתחום החוזה המופר לתחום החוזה המקויים. השאלה היא אם על פי פירושו הנכון של החוזה קיימת בו הוראה לפיה יש לשערך את סכום הפיצויים המוסכמים והתשובה בנסיבות המקרה היא שלילית. עיון בחוזה ובהסטוריה החוזית, ולאור נטל ההוכחה המוטל על המשיב כתובע, מצביע על כך שהצדדים ביקשו לקיים את חיוב הפיצוים המוסכמים בערכם הנומינלי. זאת ניתן ללמוד מן הנתונים הבאים: במשך כשלש שנים מכריתת החוזה הראשון ועד כריתת החוזה השני, למרות ירידת ערך הכסף, קיבל המשיב ללא עוררין פיצויים מוסכמים בערכם הנומינלי; בעקבות החוזה השני הוחזרו 50,000 ל"י בערכם הנומינלי תוך שהמשיב מציין ומדגיש בטיעוניו כי זו היתה כוונתם המפורשת של הצדדים, ומשנתנו הצדדים דעתם, לפי טענת המשיב, לשלילת ההצמדה לעניין השבת ההלוואה קמה לכאורה ההנחה כי נתנו דעתם לשלילת ההצמדה לעניין הפיצוי המוסכם; החוזה השני נכרת שלש שנים מאז כריתת החוזה הראשון, במשך שלש שנים אלה ירד ערך הכסף ואילו הצדדים לא נתנו לכך ביטוי בחוזה החדש שעשו. השיקולים האמורים מעלים הנחות לכאורה שבנסיבות מתאימות ניתן לסתרן. אך סתירה כזו לא באה בעניין שלפנינו. במצב דברים זה המסקנה היא שאין בחוזה כל הוראה "פנימית" המחייבת שערוך סכום הפיצויים לתקופה החוזית.
ו. נותרת השאלה אם אין צידוק להביא לשינוי בהסדר החוזי בדבר הפיצוי המוסכם מכח הוראות חיצוניות לחוזה, כגון הוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). שאלה זו התעוררה מספר פעמים בעבר והושארה לרוב בצריך עיון וניתן להשאירה גם עתה בצריך עיון. זאת מן הטעם שאם נגרמו למשיב נזקים שאינם מכוסים על ידי הפיצויים המוסכמים, הוא רשאי לתבוע את נזקו על פי הדין הכללי. כמו כן עומדת למשיב התרופה של ביצוע בעין. בנסיבות אלה אין מקום להפעיל את סעיף 39 לחוק החוזים גם אם הוראה זו היתה חלה עקרונית לענין שיערוך. התוצאה היא שיש לקבל את הערעור באופן חלקי במובן זה שהצמדת סכום הפיצויים המוסכמים תעשה מיום הפרת החובה לשלמם, כל תשלום חודשי, בנפרד ממועד התשלום המיועד ועד לתשלומו בפועל, ולא מיום כריתת החוזה. כמו כן יישא סכום זה ריבית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניתו. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. עברון למערערים, עו"ד מ. שויג למשיב. 31.1.88).
ע.א. 271/87 - עירית לוד ואח' נגד טלרד תעשיות... בע"מ
*פירוש החלטת עיריה לענין העלאת שעורי הארנונה(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק וגב' נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט וינוגרד) .
א. בישיבתה מיום 27.2.85 קבעה מועצת עירית לוד את היטל הארנונה לשנת הכספים 1985/86. מרבית מפעלי התעשייה פנו לעיריה בטענות נגד גובה הארנונה ובעקבות זאת פנתה העיריה לשר הפנים בבקשה כי יאשר הפחתת ארנונה ב- 25 אחוזים בהתאם לסמכותו על פי סעיף 280 לפקודת העיריות. לפי סעיף זה "המועצה רשאית להפחית ארנונה... בהתחשב במצבו החומרי של החייב בהם, או בגלל סיבה אחרת שתאושר על ידי השר". הבקשה היתה כי השר יפחית את הארנונה "בגלל סיבה אחרת" והבקשה אושרה כאמור. ביום 20.2.86 דנה המועצה בארנונה לשנת הכספים 1986/87 והוחלט, בין השאר, להוסיף %110 לארנונה אותה חייבים מפעלי התעשייה וזאת "על בסיס היטל המסים לשנת 1985/86". על יסוד החלטה זו פורסמו שיעורי ארנונה שלפיהם הוגדלה הארנונה ב%110 לעומת שנת 85/86 כפי שעורה לפני ההפחתה של 25 אחוז. המשיבה סברה כי פרסום זה בטעות יסודו, שכן ההגדלה של %110 צריכה להתייחס לשיעור הארנונה לשבת 85/86 לאחר ההפחתה המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה בה ביקשה פס"ד הצהרתי שלפיו החשבונות שנשלחו אליה בדבר הארנונה בטלים ובטעוניה העלתה המשיבה מספר טענות, כגון חוסר סבירות ההעלאה וכדומה וכן טענה כי הבסיס שצריך לשמש להעלאה בשיעור של %110 הוא הבסיס של 85/86 לאחר ההפחתה של 25 אחוז. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה האחרונה של המשיבה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק וגב' נתניהו בפסק דין מפי השופט ברק כנגד דעתו החולקת של השופט וינוגרד.
ב.השופט ברק (דעת הרוב): השאלה הינה "בסיס היטל המסים לשנת 1985/86" מהו - האם זהו שיעור המס לפני ההפחתה או לאחריה. התשובה היא כי הבסיס הוא שיעור המס לפני ההפחתה. הפחתת הארנונה או הויתור עליה, הנעשים במסגרת סעיף 280 לפקודת העיריות, אין בהם כדי לשנות את "בסיס היטל המסים" לשנה פלונית. הפחתה או ויתור אלה פועלים במסגרת בסיס קיים. כשם שהפחתה או ויתור "בהתחשב במצבו החומרי של החייב" אינה משנה את הבסיס של היטל המסים כך גם ויתור או הפחתה "בגלל סיבה אחרת". סעיף 280 לפקודת העיריות אינו מהווה מקור משפטי לשינוי בסיס הארנונה. כמו כן, המסקנה שלפיה "בסיס היטל המסים לשנת 85/86" מתייחס לשיעור המס לפני ההפחתה תואמת את המטרה שעמדה לנגד עיני מועצת העיריה ושר הפנים. מטרה זו משמשת אמת מידה ראוייה על פיה יש לפרש את החלטת העיריה. השאלה אינה מה משמעות המלים "בסיס היטל המסים לשנת 1985/86" אלא מה משמעותו של דיבור זה במשפט והתשובה לשאלה זו מתחשבת בלשון ותכלית גם יחד. עיון בהסטוריה החקיקתית ממנה ניתן ללמוד על תכלית החקיקה מלמד כי העלאת הארנונה בשיעור %110 נעשתה על הבסיס בטרם ההפחתה.
ג. המשיבה טענה עוד כי ההעלאה של %110 על הבסיס שלפני ההפחתה מהווה העלאה של למעלה מ- 170 אחוז על הבסיס לאחר ההפחתה והעלאה זו נוגדת את הוראת סעיף 27א' לחוק ההסדרים לשעת חירום (משק המדינה). הוראה זו קובעת כי רשות מקומית לא תגבה ארנונה כללית לשנת הכספים 1986 בסכומים שיש בהם "העלאה של יותר מ- %170 מעל שיעורי הארנונה לשנת הכספים 1985". גם טענה זו דינה להדחות. ההפחתה שאושרה ע"י שר הפנים לא שינתה את בסיס היטל המסים, אלא היוותה הפחתה במסגרת הבסיס האמור והוראת סעיף 27א' לחוק ההסדרים לשעת חירום מתייחסת לבסיס המקורי ולא לסכום שיש לשלמו לאחר ההפחתה. האיסור להעלות יותר מ-%170 מתייחס לשיעורי הארנונה הקבועים בצו ולא לשיעורים המשתלמים הלכה למעשה לאחר הפחתה או ויתור.
ד. השופט וינוגרד (דעת מיעוט): ההפחתה שעשתה העיריה בשנת 85/86 אין לראותה כהפחתה לפי סעיף 280. לפי סעיף 274ב' לפקודת העיריות רשאית מועצת העיריה להטיל ארנונה כללית על נכסים ולפי סעיף 278 רשאית המועצה, באשור השר, להטיל בתוך שנת הכספים תוספת לארנונה. אין בפקודה הוראה מפורשת המאפשרת למועצת העיריה לשנות את החלטתה שנתקבלה לפי סעיף 274ב' ולהפחית את הארנונה לגבי כלל הנכסים או לגבי סוגי נכסים מסויימים. לעומת זאת ישנה הוראה המתייחסת להפחתה לגבי נכס ספציפי לפי סעיף 280. סעיף זה מרשה להפחית או לוותר על ארנונה בהתחשב במצבו החומרי של החייב או בגלל סיבה אחרת. אין פירוש הדבר שאין סמכות למועצה שהחליטה להטיל ארנונות לפי סעיף 274ב' לחזור בה מהחלטתה או מחלק ממנה או לשנותה. סמכות זו מוקנית לעיריה לפי סעיף 15 לחוק הפרשנות הקובע כי הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראות מינהל משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן וכו'. הביטוי "תקנה" לפי סעיף 1 לפקודת הפרשנות כולל גם את החלטת המועצה הנדונה. סעיף 274ב' כולל איפוא בחובו גם את ההרשאה למועצה לחזור בה מהחלטתה להטלת הארנונות או לשנותה באופן שהארנונה שהטילה על סוג מסויים תהיה בשיעורים שונים מאלו אשר בהחלטתה המקורית, בעוד שסעיף 280 אינו דן בפטור או בהנחה הניתנים לסוגי נכסים אלא באלו הניתנים לנכס ספיציפי.
ה. בענייננו החליטה מועצת העיריה ביום 27.2.85 על שיעורי הארנונות ולאחר מכן בישיבותיה מיום 21.4.85 ו- 9.7.85 החליטה לשנותם במה שנוגע למבנים המשמשים לתעשיה והמחסנים הצמודים אליהם. הסיבה לשינוי מצריה באישור מנכ"ל משרד הפנים והיא "טעות בשיקול דעת המועצה בפריט זה". המועצה לא היתה זקוקה כלל לאישור שר הפנים לתיקון החלטתה שמהותה הפחתה של ארנונות לסוג של נכסים כשם שלא היתה זקוקה לאישור כזה בהטלת הארנונות המקוריות. הצורך באישור שר הפנים לפי הפקודה הוא רק לגבי הוספה של ארנונה או לגבי מהות הסיבה האחרת לפי סעיף 280. אכן, המועצה פנתה לשר לאשר את השינוי בארנונה על פי "סיבה אחרת" מכח סעיף 280, אך פניית המועצה לשר למתן אישור כשלא היה נדרש אישור כזה או הסתמכות השר על סעיף מוטעה בנתנו את האישור אין בהם כדי לשנות מהוראות החוק. כיוון שההחלטה לתיקון שיעורי הארנונות שינתה את השיעורים המקוריים הרי כשהחליטה המועצה להוסיף %110 לארנונה שאותה חייבים מפעלי התעשייה על בסיס היטל המסים לשנת 1985/86, הכוונה היא להיטל כפי שתוקן כאמור. החלטת מועצה המטילה ארנונות היא תקנה בת פועל תחיקתי, על אף שאין היא טעונה פרסום ברשומות, שכן היא קובעת נורמות משפטיות המביאות לידי שינוי בנורמות שהיו קיימות קודם לכן והמתייחסות לציבור כולו או לחלק בלתי מסויים ממנו. החלטה כזו יש לפרש על כן כשם שמפרשים כל תקנה אחרת ואם מתקין התקנה התכוון לתוצאה אחרת אך לא נתן לה ביטוי מתאים - הולכים אחר הנוסח ולא אחר הכוונה.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, וינוגרד. עו"ד ז. בוסתן למערערים, עוה"ד א. ברגמן וד. נוימןלמשיבה. 21.1.88).
עמ"מ 1+2/88 - רגא אגברייה רסלאן מהאג'נה נגד מדינת ישראל
*אישור צווי מעצר מינהליים(ערעורים על אישור שני צווי מעצר מינהליים - הערעורים נדחו).
א. העורר הראשון עומד בראש פלג של תנועת בני הכפר, תנועה המזדהה עם עקרונות החזית העממית של ג'ורג' חבש. לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי, מטרות בני הכפר והחזית העממית הן השמדת מדינת ישראל כישות צבאית, מדינית וכלכלית באמצעות מאבק מזויין והקמה תחתיה של מדינה פלשתינאית חילונית ודמוקרטית המשתרעת גם על שטח מדינת ישראל. המערער הראשון הוא כבן 35, בוגר אוניברסיטת בר אילן, מורה לפי מקצועו ובעל רשיון להוציא עתון. ביהמ"ש המחוזי אישר את צו המעצר המינהלי חרף
העובדה שהמערער עדיין מכהן כמורה, ממשיך להוציא את העתון ברשיון ותנועת בני הכפר לא הוצאה מחוץ לחוק. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי היה בפני שר הבטחון חומר מודיעיני מגוון לגבי פעילותו החתרנית של המערער ברמה של "למעלה מיסוד סביר" הנותן יסוד לקביעה ששחרורו עשוי להביא לשילובו בפעולות בלתי חוקיות אלימות ואחרות, ביחוד בתאריכים ספציפיים שנקבעו כימי איזכור פלשתיניים והחשוב שבהם הוא יום האדמה המתקיים ב- 30.3.88. בעבר היה המערער נתון לצו הגבלה. מה שהאיץ את מתן צו המעצר והגורם שהביא במישרין למעצר שני המערערים היה השתתפותם הפעילה בהפגנה האלימה שנערכה באום אל פאחם ביום 21.12.87. גם המערער השני היה פעיל אקטיבי בשנים האחרונות לקידום רעיונות בני הכפר וגם עסק בפעילות מחתרתית וכן נטל חלק פעיל בארגון הפרות הסדר וההסתה האלימה באירועי אום אל פאחם כאמור. על יסוד אלה ניתנו נגד השניים צווי מעצר מינהליים מיום 25.12.87 ועד ליום 1.4.88. ביהמ"ש המחוזי אישר את צווי המעצר המינהליים והערעורים על כך נדחו.
ב. קבוצת הטענות הראשונה של המערערים היא בעלת אופי טרומי. הטענות הן כי שר הבטחון לא הפעיל שיקול דעת עצמאי להוצאת צווי המעצר אלא סמך על שיקול דעתם של אחרים; כי הונח לפני שר הבטחון חומר מקוטע וסלקטיבי שלא איפשר לו להגיע לכלל החלטה מאוזנת; כי לא הוכח ששר הבטחון קרא בעצמו את כל מקורות המידע שהביאו להצגת התשתית העובדתית שהונחה לפניו; כי לא ניתנה למערערים זכות הטיעון המוקדמת לפני הוצאת צווי המעצר. טענות אלה יש לדחות. לפי חומר הראיות אין לומר כי שר הבטחון לא הפעיל שיקול דעת עצמאי. כמו כן בחומר שהוגש לשר הבטחון הוצגה בעיקרי הדברים תמונה מאוזנת שעל יסודה יכול היה להגיע להחלטה בדבר הוצאת צווי המעצר. כאשר השר מפעיל את שיקול דעתו הוא יוצא ידי חובתו בעיינו במרכיביה של תשתית עובדתית מגובשת המוגשת לו, כפי שהוכנה ע"י יועציו, ואין צורך שהוא יקרא בעצמו כל אחד ממקורות המידע ששימשו בסיס להכנת מרכיביה של אותה תשתית. אשר לשמיעת המערערים לפני הוצאת צו המעצר - צו כזה יכול שינתן שלא במעמד האדם שעל מעצרו הוא חל, ואם לא החליט שר הבטחון לשמוע את האיש הנוגע בדבר, הרי ההזדמנות הראשונה להעלאת השגותיו של העציר היא כשהוא מובא לפני ביהמ"ש המחוזי.
ג. הטענה הבאה של המערערים היא שיש לקבוע נקודת איזון מתאימה בין צרכי בטחון המדינה ובטחון הציבור מחד וזכויות היסוד של הפרט להליך שיפוטי הוגן מאידך. טענה זו מועלית בארבעה מישורים: במישור ההגדרה של הדיבור בטחון המדינה או בטחון הציבור; במישור מידת ההסתברות של הסכנה שהמעצר בא למנוע; במישור כמות הראיות הדרושה להוכחת הסכנה האמורה; במישור שאלת היקף הביקורת השיפוטית. טענת המערערים היא כי אין לך פגיעה בבטחון המדינה או בבטחון הציבור אלא אם כן הסכנה הנשקפת מן העציר היא סכנה פיזית לבטחון הציבור או לבטחון המדינה ובדיבורים בעלמא שנאמרו או עשויים להיאמר לא סגי. טענה זו יש לדחות. יש והנזק שעשוי להגרם מפעילות שאינה פיזית עשוי להיות רב לאין ערוך מהנזק העשוי להגרם על ידי מי שנוקט במעשי טרוד פיסיים. כשם שלא כל מעשה פיזי יצדיק הוצאת צו מעצר מינהלי, כך אין לומר בצורה גורפת שמעשה הכרוך אך בדיבורים ובפעילות אירגונית לא יצדיק נקיטת האמצעי האמור. ברם, במקרה שלפנינו הוכח ששחרורם של המערערים עשוי לגרום לפעולות חמורות של אלימות והפרת סדר. אשר לטענה כי המלים "בטחון המדינה" ו"בטחון הציבור" שבחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים) יש לפרשם באופן צר, והא ראיה שבתקנה 108 לתקנות ההגנה (שעת חירום), שסעיף 2 לחוק בא במקומו, נוסחו מטרות הצו בצורה רחבה יותר ומטרותיו היו לשם הבטחת שלומו של הציבור, הגנתה של ישראל, קיומו של הסדר הציבורי או דיכויים של התקוממות מרד או מהומה - אין לפרש
את סעיף 2 על רקע החקיקה הקודמת. המלים "בטחון המדינה" או "בטחון הציבור" רחבות מספיק כדי לכלול בהן את כל מרכיבי תקנה 108 לתקנות הקודמות.
ד. אשר לטענת המערערים שיש להחיל לענין הפעלת החוק את מבחן הודאות הקרובה - בפסקי דין שונים נקבע בקשר לעניינים שונים מהי מידת הסבירות והוודאות הצריכה להיות לצורך הגבלת זכויות. אין צורך לקבוע הלכה לגבי טיבו של מבחן שיש לנקוט בענין המעצרים המינהליים משום שגם לפי מבחנים מחמירים קיימת כמות ראויה המצביעה על קיום סכנה ממשית בדרגה גבוהה שאי קיום צו המעצר עשוי להביא את המערערים למעשים שיש עמם סכנה לבטחון המדינה ולבטחון הציבור. לפיכך אין עילה מספקת לבטל את צווי המעצר מטעם זה. אשר לנושא התערבות ביהמ"ש - מבלי לפסוק בעניין מידת ההתערבות, הרי בענייננו אין עילה מספקת להתערב בהחלטה הנדונה. טענה אחרת בפי המערערים כי צו המעצר מופרך על פניו כל עוד לא הוצאה תנועת בני הכפר אל מחוץ לחוק, ובאשר למערער הראשון כל עוד הוא מכהן כמורה והרשות לא ראתה לעשות דבר לענין העתון שהוא עורך. יש לדחות טענה זו שכן עניינו של העציר לחוד והשאלה אם יש לנקוט נגד העתון שהוא עורך אמצעים אלה או אחרים לחוד, ואין פרשיה אחת נובעת בהכרח בחברתה. אין גם להתערב בצו המעצר מן הנימוק שניתן להגיש אישום פלילי נגד המערערים ולבקש מעצרם עד תום ההליכים. הגשת אישום פלילי עשוייה להביא לחשיפת מקורות מידע עד כי בשלב הנוכחי האלטרנטיבה של מעצר עד לסיום ההליכים איננה ישימה ובהתחשב באופי המניעתי של המעצר המינהלי לא היה מנוס מנקיטתו. גם באשר לאורך התקופה אין להתערב בהתחשב בכך שיום האדמה חל ביום 30.3.88.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד א. פיש למערערים, עו"ד בלס למשיבה. 15.2.88).
ע.א. 72/87 - פרופ' אשר אריאן נגד לאה אריאן ושלי אריאן קטינה
*מזונות(ערעור וערעור נגדי בתביעת מזונות - הערעורים נדחו).
א. שני בני הזוג היו עובר לנישואיהם גרושים ואלו היו להם נישואיהם השניים. המערער הוא פרופסור מן המנין באוניברסיטה והאשה עובדת במינהל של אותה אוניברסיטה. לבני הזוג ילדה, (המשיבה השניה). עקב התקשרות המערער עם אשה אחרת פרץ סכסוך בין בני הזוג, המערער עזב את הדירה בה התגוררו בני הזוג והרשומה על שמו ועבר לגור עם ידידה בדירה אחרת. ביהמ"ש קבע כי ההתקשרות עם האשה האחרת היתה סיבת הפירוד שבין בני הזוג. ביהמ"ש קבע לאור הנ"ל כי על המערער חלה חובה לזון את אשתו.
ב. תוך כדי הדיון העלה המערער טענה, שלא הופיעה בכתבי בי דין, כי המשיבה היתה אסורה עליו מדעיקרא מאחר וקיים עמה, בשעתו, יחסים כאשר היתה עוד אשת איש, אך ביהמ"ש המחוזי סירב להתייחס לטענה זו באשר הועלתה רק בעת הדיון. בכך צדק ביהמ"ש ולפיכך לא היה יסוד לטענת המערער כי לא חלה עליו חובה לזון את אשתו. הצדדים היו חלוקים ביניהם גם באשר להכנסותיהם של כל אחד מבני הזוג, היינו המשאבים הכספיים העומדים לרשות כל אחד מהם. ביהמ"ש המחוזי קבע על פי הראיות מהם ההכנסות של כל אחד מבני הזוג, לא קיבל את טענת המשיבות באשר לצרכיהן והתבסס על אומדנא בעניין זה, חילק את המשאבים של בני הזוג לידות ובסופו של דבר קבע כי על המערער לשלם למשיבה הראשונה מזונות של 82 ש"ח לחודש ולמשיבה השניה 48 ש"ח, צמודים למדד המחירים מיום 4.5.84. כן חייב ביהמ"ש את המערער בתשלום הוצאות הביטוח הרפואי עבור המשיבה השניה וארנונה בגין הדירה ואילו הוצאות הבית יהיו על חשבון המשיבה, פרט לתיקונים חיוניים ויסודיים בדירה, שהמערער ישא בהם. שני הצדדים מערערים על קביעתו של ביהמ"ש המחוזי באשר לגובה המזונות והערעורים נדחו.
ג. אחת מטענותיו של המערער היתה נגד אופן ההצמדה של המזונות. לטענתו נקבעו צרכי הבת בשעתו על יסוד חישוב לפי הדולר ובאשר לחישוב שלאחר פסה"ד הורה ביהמ"ש על עדכון לפי המדד לצרכן. לטענת המערער עלו המזונות עקב עדכונם בשיטה זו לסכום השווה ל- 391 דולר במקום 250 דולר שאותם התכוון ביהמ"ש לקבוע. אין להתערב בענין זה. נקודת המוצא בחישוביו של ביהמ"ש אינה מוגנת מפני תמורות בערך המטבע. אם עקב ההצמדה והתהפוכות בשווי המטבע הזר חל שינוי שאינו משפיע על סבירות הסכום ועל יכולתו של החייב לשלם המזונות, אין מקום להתערבות בסכום שנפסק. בהתחשב עם מכלול משאביו של המערער, הסכום שנקבע למזונות הבת לא היה מופרז מעיקרו ועל כן אין להתערב בשלב הנוכחי ע"י חישובו מחדש של הסכום.
ד. הוא הדין בחלוקה לידות שעשה ביהמ"ש. מבחינה מעשית לא השפיעה דרך זו על קביעת המזונות כי אלו נקבעו לפני החלוקה לידות. זו האחרונה שימשה אך אמצעי עזר לחלוקת יתרת ההכנסה שבעקבותיה הוטלו הוצאות הבית על המשיבה הראשונה והארנונה על המערער. משמע, אף אם ניתן לעורר טענות נגד שיטת החישוב, אין מקום להתערבות אם התוצאה הסופית אינה חורגת מגדר הסביר. אשר לערעור הנגדי - כל כולו מופנה נגד ממצאיו של ביהמ"ש בענין הכנסות המערער ובכגון דא אין ערכאת הערעור מתערבת. לפיכך נדחו שני הערעורים וכל אחד משני הצדדים חוייב בתשלום 4,000 ש"ח הוצאות לאוצר המדינה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד מ. וד. טיטונוביץ למערער, עו"ד פיני אביב למשיבות. 29.2.88).
ע.א. 295/85 - אברהם משה קניג נגד האפוטרופוס הכללי ואח'
*ביטול צו לקיום צוואת שכיב מרע(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי קיים צוואת שכיב מרע של המנוחה אסתר פיקסל וקבע בצו כי המערער והמשיבים 3 - 7 הם יורשי המנוחה. לאחר שניתן הצו כאמור מינה ביהמ"ש את האפוטרופוס הכללי כמייצג את הנעדר הרולד פיקסל, בעלה של המנוחה, ואז פנה האפוטרופוס לביהמ"ש על פי הוראות סעיף 72(א) לחוק הירושה וביקש את ביטול הצו הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת האפוטרופוס הכללי, ביטל את צו קיום הצוואה וקבע בצו ירושה מתוקן כי הנעדר הרולד פיקסל יירש שני שלישים מעזבון המנוחה והשליש הנותר יתחלק בין המערער לבין המשיבים 3 - 7. ערעורו של המערער המלין על ביטול צו קיום הצוואה נדחה.
ב. סעיף 23 לחוק הירושה הדן בצוואה בעל פה קובע כי שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת מול פני המוות, רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים השומעים לשונו. במקרה שלפנינו הצהרתה של המנוחה לא ניתנה בפני שני עדים השומעים לשונה, אלא בפני אדם אחד שהוא גם נהנה מן הצוואה. שני העדים החתומים על זכרון הדברים שהוגש ע"י המערער לביהמ"ש אישרו רק את חתימתו של עורך זכרוןהדברים, היינו של המערער. אין ספק בכך שלא קויימו הוראות סעיף 23. טענת המערער היתה שניתן להכשיר את הצוואה על פי הוראות סעיף 25(א) לחוק הנ"ל הקובע שאם לא היה לביהמ"ש ספק באמיתותה של הצוואה רשאי הוא לקיימה על אף פגם בצוואה - טענה זו אין בה ממש. על פי הסעיף הנ"ל רשאי ביהמ"ש לקיים צוואה על אף פגם בחתימת המצווה או העדים, או בתאריך הצוואה או בכשרות העדים, אך במקרה דנן מדובר בצוואה בעל פה ובה מהווה הציווי של המצווה בפני שני עדים השומעים לשונו "סימן היכר שבלעדיו אין הצוואה צוואה". לפיכך אין כאן "פגם בהליך" אשר על אף קיומו יכול בית המשפט להחליט על דבר קיום הצוואה. זהו פגם היורד לשורשם של דברים ואינו מסוג הפגמים שניתן להכשירם מכוח הוראות סעיף 25. הדרישה של שני עדים לפי סעיף 23(א) היא דרישה קונסטיטוטיבית.
ג. טענה נוספת בפי המערער כי לא ניתן היה לפנות לביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 72(א) לחוק הירושה מאחר ולא הועלו עובדות וטענות חדשות שלא היו בפני ביהמ"ש בזמן מתן צו הירושה הראשון. גם טענה זו אין לקבל. נכון כי בא כח היועץ המשפטי לממשלה שהופיע בדיון הראשון השאיר את עניין מתן הצו לשיקול דעתו של ביהמ"ש, אולם אין בכך כדי לשלול מן הטענה הנוכחית של האפוטרופוס הכללי שלא נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 23 לחוק הירושה, את התכונה של טענה חדשה אשר סעיף 72(א) מכשיר העלאתה. זאת ועוד, האפוטרופוס הכללי מונה על ידי ביהמ"ש כנציגו של הנעדר פיקסלר לאחר שניתן צו קיום הצוואה המקורי ומכאן כי הוקנה לו בכך מעמד של "מעוניין בדבר" כאמור בסעיף 72(א) הנ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד מ. קליבץ לאפוטרופוסהכללי. 29.2.88).
ע.א.86+210/85/336+358 - חיים צדוק נגד הילה צדוק
*ואח' - ביטול הסכם להעברת חלק מדירה מאשה לבעלה (הערעורים נדחו).
המערער והמשיבה נישאו בדצמבר 1982. בעת ההיא היה בידי המשיבה הסדר חוזי עם חברת אלרם לרכישת דירה בגילה. המערער שהיה נשוי בעבר הגיע בחודש מאי 1981 להסדר עם גרושתו שלפיו נמכרה דירה משותפת שלו ושל גרושתו בנווה יעקב ותמורתה חולקה בין המערער וגרושתו. בינתיים נתגלעו משברים ביחסי המערער והמשיבה ובמסגרת הנסיונות ליישב את הסכסוכים הגיעו בעלי הדין לידי הסכם שלפיו תעביר המשיבה למערער מחצית מזכויותיה החוזיות בחברת אלרם באשר לדירה בגילה והמערער ישתתף ברכישת הזכויות הנ"ל בתשלום התמורה שנתקבלה בידיו ממכירת הדירה בנווה יעקב (כ- 15,000 דולר) וייטיב דרכי התנהגותו כלפי המשיבה אשר לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי התעמר בה המערער. זו הודיעה בכתב לחברת אלרם על העברת הזכויות לידי המערער וחתמה על מסמכים שונים בקשר לכך, אך חברת אלרם לא ביצעה את הרישום בפנקסיה שכן נדרשו תחילה אישורים נוספים, בין היתר, של המינהל ואלה לא הוגשו. בעת ההיא לא היתה אפשרות לערוך רישום בפנקסי המקרקעין. מאחר והמערער לא קיים התחייבויותיו כלפי המשיבה החליטה זוהאחרונה לבטל את העברת הזכויות בדירה, אשר, כאמור, טרם נרשמה באופן כלשהו, והיא הודיעה על כך ביום 9.8.83 למערער. ביהמ"ש המחוזי הצהיר לפי בקשת המשיבה כי היא הבעלים היחיד של הזכויות הזכויות בדירה הנ"ל והערעור על כך נדחה.
אין צורך להתייחס לכל ההשלכות המשפטיות החילופיות שהיו למערכת היחסים המשפטית שבין בעלי הדין. די לצורך ההכרעה בענייננו כי לאור ההתפתחויות העובדתיות שאירעו במקרה דנן רשאית היתה המשיבה לבטל את ההודעה בדבר העברת הזכויות החוזיות, לאור ההפרה היסודית של התחייבויותיו של המערער. המערער פנה לאחר מכן לביהמ"ש המחוזי בבקשה כי יכריז על פסק הדין הנ"ל כבטל, מאחר והושג במירמה ובחוסר סמכות ומשסירב לכך ביהמ"ש המחוזי ערער המערער גם על כך וגם בעניין זה נדחה הערעור. לא הוכחה כל מרמה ולא היה יסוד בדין לטענתו של המערער שהסמכות להחליט בענין מעמדו כבעל זכויות בדירה הנ"ל היה נתון באותה עת בסמכותו של ביה"ד הרבני האיזורי. בענין אחר ערער המערער על חיובו ע"י ביהמ"ש לשלם שכר דירה ראוי למשיבה בגין המשך המגורים שהתגורר בדירה וסכומי שכה"ד. גם בענין זה אין להתערב. התביעה לשכר הדירה ראוי של 200 דולר הועלתה בפרשת התביעה והמערער הודה בכתב הגנתו בסכום הנ"ל. ממילא אינו יכול להעלות את הטענה שלפיה לא הוענק לו פרק זמן מספיק מראש לשם התייחסות לחוות דעת שקבעה את שכר הדירה הראוי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד משה דרורי למשיבה29.2.88).
בש"פ 97/88 - מדינת ישראל נגד ניצן גל
*שחרור בערובה (פריצה, גניבת אקדח ומכירתו) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב מואשם בכך שפרץ לדירת מגורים וגנב מתוכה אקדח וכדורים ואת השלל מכר לאחד יאסין אבו ח'דד תמורת 500 ש"ח. האקדח שימש בסופו של דבר לרציחתו של יגאל שחף בעיר העתיקה בירושלים. המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים אך ביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשה בציינו כי אין המקרה משתבץ בגדר אחד המקרים שהותוו על ידי ביהמ"ש העליון באשר למקרים שבהם ינוע צו מעצר עד תום ההליכים (ב.ש. 625/82 פד'י ל'ז (3) 668). כן התייחס ביהמ"ש המחוזי לכך שעברו של המשיב נקי. הערר נתקבל.
אכן, אין לעצור נאשם בטרם הורשע בדין אלא באותם מקרים חריגים שהוכרו בין ע"י המחוקק ובין ע"י ביהמ"ש. עם מקרים חריגים אלה נמנות עבירות בעלות חומרה יתירה שיש בהן כדי לגרום נזק רציני למדינה או לציבור. בענייננו עולה כי לאחר הפריצה המשיך המשיב להחזיק באקדח הגנוב בנסיבות המלמדות על כוונה לא טהורה. הסניגור אמנם טען כי העברת האקדח לקונה נעשתה מתוך תמימות ורדידות המחשבה של המשיב שסבר כי האקדח ישמש למטרות צייד אך אין לקבל טענה זו שאין לה כל בסיס ראייתי שיתמוך בה. הנסיבות יכולות להצביע על ההיפך מכך שכן המשיב הינו כבן 28 ונסיבות המקרה מתיישבות עם העובדה שלא מתוך תמימות מכר את האקדח כי אם תוך עצימת עין ממציאות קיימת, שכל אדם בגילו ובדרגת השכלתו של המשיב לא היה מתעלם ממנה. בנתונים הקיימים יש מקום לחשוב שהנשק הועבר לקונה כדי לאפשר לו פעילות פלילית לעת מצוא ודי בכך כדי לשוות למעשה של המשיב אותה חומרה שעליה מדובר בהלכה הנ"ל המחייבת מעצר עד תום ההליכים. לפיכך הוחלט להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד גב' א. כהנא לעוררת, עו"ד גולן למשיב. 22.2.88).
בש"פ 82/88 - מדלול חאפז עוויסאת נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור פלילי (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע במעורבות בשוד מזויין ונדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ולתשלום קנס כספי. פסה"ד ניתן ביום 21.6.87 וביום 7.2.88 פנה המבקש לביהמ"ש העליון בבקשה להאריך לו את המועד להגשת ערעור על פסה"ד בעניין הקנס הכספי בלבד. המבקש הסביר כי סמוך לאחר שניתן פסה"ד הוא נועץ עם עורך דינו וזה אמר לו שהוא שוקל הגשת ערעור בעניןהקנס. לדברי המבקש, רק לפני חודשיים, כאשר יצא לחופשה מבית הכלא, נפגש עם עורך הדין והתחוור לו שהלה לא הגיש ערעור בטענה שלא שולם לו שכר טרחתו. הבקשה נדחתה.
המבקש היה מיוצג והיה קשר בינו ובין עורך דינו וקשה לקבל את טענתו, שלא נתמכה בכל חומר ראייתי, שלא היה ידוע לו כי עוה"ד נמנע מלהגיש ערעור על פסה"דודבר זה נודע לו רק בחופשתו מהכלא כחדשיים לפני שמיעת הבקשה. ברם, אם גם נכונה טענת המערער הרי נסיבות אלה אינן מהוות צידוק להארכת המועד שכן היחסים בין בעל דין לעורך דינו אינם מעניינו של ביהמ"ש. זאת ועוד, המבקש הוא אדם נבון ויודע לטפל בענייניו כראוי. הוא ידע לפנות בעצמו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לדחיית תשלום הקנס עד לאחר ריצוי עונש המאסר ובקשתו נענתה. פנייה זו נעשתה זמן קצר ביותר לאחר מתן פסה"ד ואין בפי המבקש כל הסבר, זולת ההסבר הנוגע ליחסיו עם עורך דינו, מדוע לא פנה בעצמו גם לביהמ"ש העליון בערעור במועד הקבוע לכך. בנסיבות אלה ולאור הזמן הרב שחלף מאז מתן פסה"ד וע לפניית המבקש בבקשה להארכת מועד איןלהיעתר לבקשה.
(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד גב' י. גנסין למשיבה. 17.2.88).
רע"א 476/87 - יצחק קוקיא ואח' נגד עירית ירושלים
*ביטול החלטה שניתנה עקב אי הגשת סיכומים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בחוזה שבין הצדדים שקיבל תוקף של פס"ד נקבע, בסעיף 1 שבו, כי "סך של... ש"ח ישולם למבקשים במלואו לא יאוחר מ - 15 יום מיום חתימת הסדר זה ובלבד שאם הסכום הנ"ל ישולם לאחר 14.4.87 יתווספו אליו הפרשי הצמדה... כפי שפורסם ביום 15.4.87 לעומת המדד שפורסם ביום 15.3.87". התשלום שעליו תובעים המבקשים הפרשי הצמדה סולק בבוקר של 15.4.87 כי ה-14 לאותו חודש חל בחג הפסח. ב"כ המשיבה מפנה לסעיף 10ג' לחוק הפרשנות שלפיו "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה... אלא אם הם הימים האחרונים שבתקופה". אולם בצדק הפנה השופט לסעיף 26 לחוק החוזים שלפיו חל סעיף 10 הנ"ל לחוק הפרשנות על חוזים "בשינוים המחוייבים... אם אין הוראה אחרת לענין הנדון...". באשר לתביעה של הפרשי הצמדה צריכים היו הצדדים להגיש סיכומיהם בכתב, אך ב"כ המבקשים, מחמת טעות בניסוח ההחלטה בדבר הגשת סיכומים, לא רשם את התאריך ביומנו ונגרם איחור בהגשת הסיכומים. בינתיים קבע ביהמ"ש המחוזי פס"ד לטובת המשיבים, בהיעדר סיכומים מטעם המבקשים ואלה ביקשו לבטל את ההחלטה ולאפשר להם להגיש סיכומים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לאור סעיף 1 הנ"ל אילו היה עליו להכריע בענין ביטול פסה"ד לפי סיכויי ההצלחה של המבקשים, היה נעתר לבקשה, אך לא לפי זה קבע את החלטתו לדחות את הבקשה. הערעור נתקבל.
אי רישום הצורך בהגשת הסיכומים ביומנו של עורך הדין שגרם לאיחור כונה בצדק כ"טעות סופר". בנסיבות אלה, בהיות סיכויי ההצלחה עיקר, מן הראוי לקבל את ההסבר שעקב אותה "טעות סופר" לא נרשם התאריך ביומן וחל האיחור בהגשת הסיכומים. נותר לשקול שמא העובדה, שהתשלום בוצע בשעות הבוקר, לפני שפורסם המדד החדש וכאשר לא נגרם ככל הנראה שום נזק למבקשים, יש בה כדי להצדיק השארת פסק הדין על כנו שיקול זה, שהדריך את ביהמ"ש המחוזי, אין לקבלו. החוזה שקיבל תוקף של פסק דין לא היתנה את הזכות להפרשי הצמדה בקיומו של נזק. אפילו היה האיחור בתשלום מונע בעליל הפסד מאת הנושה, לא היה בכך כדי לפגוע בזכותו להפרשי הצמדה. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולאפשר למבקשים להגיש סיכומים בשאלה הנדונה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד איתן פלג למבקשים, עו"ד אשר בלאושטיין למשיבה 18.2.88).
ע.א. 821/86 - מאיר מילדנברג נגד תמר מילדנברג ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות לשני ילדיו הקטינים בסך של 760 ש"ח לחודש, צמוד למדד יוקר המחיה מפברואר 1986 ומעודכן אחת לחדשיים. המערער נושא גם בתשלום משכנתא בסכום של 200 ש"ח. המערער טוען שאין בשעור שנקבע כדי לבטא איזון נאות בין חובתו לזון את ילדיו לבין חובת האם להשתתף ולשאת אף היא בחובה זו יחד עם האב. כן הוא טוען כי נותר לו סכום קטן מדי כיתרה חפשית מהכנסתו היכולה לשמש לו למחייתו. הערעור נדחה. ערכאת הערעור אינה מעריכה מעיקרה מחדש את המזונות, אלא בוחנת אם הערכאה הראשונה פעלה במסגרת סמכויותיה ולפי הכללים שהותוו לה האם בהחלטתה לא נפל משגה משמעותי או שמא לא נתנה דעתה לנתון מהותי. אם אין פגמים כאמור והחלטתה של הערכאה הראשונה אינה לוקה בחוסר סבירות קיצונית אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. גם לגופו של ענין ממצאי ביהמ"ש המחוזי תומכים במסקנותיו וגם מטעם זה אין עילה להתערב בהחלטתו. זאת, פרט לשינוי אחד שהעדכון למדד יהיה אחת לשלושה חדשים ולא אחת לחודשיים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמעון פרוידנברג למערער, עו"ד נחום שטורך למשיבים. 18.1.88).
ע.פ. 589/87 - כרמל סמי משה נגד מדינת ישראל
*חישוב תקופת המעצר במסגרת עונש המאסר (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירות סמים ועל פי עיסקת טיעון הודה בביצוע למעלה מ- 30 עבירות המתייחסות להחזקה, סחר ושימושבהירואין. עיסקת הטיעון כללה הבנה בין הסניגור ובין התובע כי התביעה תבקש מביהמ"ש גזירת עונש שבין 4 וחצי לבין 6 שנים מאסר לריצוי בפועל. ביהמ"ש החליט לכבד את עיסקת הטיעון וגזר למערער 4 וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. עם זאת קבע ביהמ"ש כי ריצוי העונש יתחיל מיום גזר הדין למרות שהמערער היה נתון במעצר, בגין אותם אישומים, כ- 9 חודשים. הערעור מתייחס לעניין חישוב תקופת המאסר כאשר המערער מבקש כי התקופה תתחיל מיום המעצר. הערעור נדחה. הסניגור טוען כי מקובל לכלול את תקופת המעצר בתוך גזר הדין. אכן, כך נוהגים בתי המשפט בדרך כלל, מלבד כאשר יש צידוק ונימוקים לנהוג אחרת. המקרה הנוכחי הוא אחד מהם. העבירות בוצעו עת נגזר למערער מאסר קצר יחסית באישומים דומים אחרים והופעל מאסר על תנאי של שנתיים. נמצא כי בפועל בתיק הנוכחי תקופת ריצוי העונש בפועל תהיה קצרה יותר מזו שנגזרה. מאחר וגם לאחר שמוסיפים את תקופת המעצר לזו שנגזרה לריצוי בפועל עדיין העונש הוא בגדר ההבנה במסגרת עיסקת הטיעון, הרי זו סיבה נוספת שלא להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: ביסקי, בך, גולדברג. עו"ד רובין למערער, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 21.2.88).
ע.פ. 604/87 - אנואר חביב אליאס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
ברשות המערער נתפס הירואין במשקל כולל של 5.3 גרם נטו וכן נתפסו בידיו מאזניים המשמשות לשקילת סם. ביהמ"ש גזר למערער 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של 18 חודשים, שהוטל על המערער בגין עבירת סמים, כשתקופה זו מצטברת לעונש שנגזר בתיק זה. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בסם מסוכן מן הגרועים שביניהם וזאת בכמות בלתי מבוטלת. הסם הוחזק כאשר הוא מחולק באריזות נפרדות והחזקה שבחוק וצורת החזקת הסם העידו שמדובר לא בהחזקה לצריכה עצמית בלבד. זאת ועוד, המאסר על תנאי נגזר גם כן בשל עבירת סמים וכן יש למערער הרשעה קודמת בעבירת סמים. המערער לא למד לקח מהרשעותיו הקודמות ומעורבותו בעבירה הנוכחית שעניינה הירואין מצדיקה את העונש שהוטל עליו ואת הצטברות העונשים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אליאס פרח למערער, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 29.2.88).
ע.פ. 200/87 - מג'בירה רפאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד ישיש) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע כי יחד עם שניים אחרים התפרץ לדירה והשלושה תקפו ישיש בן 98, סתמו את פיו, כפתו את ידיו, גרמו נזק לדירה וגנבו מתוכה כסף. אחד משותפיו של המערער נדון ל- 10 שנים מאסר, השני ל- 8 שנים מאסר והמערער נדון ל- 11 שנות מאסר המצטברות למאסר שהוא מרצה. הסניגור טען כי העונש לכשעצמו חמור מדי וכן כי עקרון אחידות הענישה מחייב כי נאשמים שביצעו אותה עבירה ושנסיבותיהן דומות יקבלו עונש דומה. הערעור על חומרת העונש נדחה. גזרי הדין של השותפים למערער מצביעים על כך כי נסיבותיהם שונות באופן שאין פגיעה בעקרון אחידות הענישה. העונש שהוטל על המערער משקף כראוי את מדיניות הענישה שיש לנקוט כלפי נאשמים שהורשעו בעבירה כגון זו. ביהמ"ש העליוןכבר הדגיש את החומרה שיש במעשי שוד של קשישים ועמד בעבר על הצורך בענישה מרתיעה. העונש שהוטל משקף כראוי מדיניות זו.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד צבי לידצקי למערער, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 22.2.88).
רע"פ 11/88- אלברט וענונו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מע"מ וחומרת העונש (הבקשה נדחתה).
המערער הורשע בעבירות לפי פקודת המכס וחוקי מס קנייה ומס ערך מוסף ונדון לשנה מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי ושנה של 15,000 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור מתייחסת הן להרשעה והן לחומרת העונש והבקשה נדחתה. אשר להרשעה טען המבקש כי בין האישומים שהיו צריכים להיות חילופיים לפי מהותם, בחר ביהמ"ש בהרשעה במספר אישומים החופפים אותו מעשה ובבחירתו זו אף ביכר את סעיף האישום החמור יותר במקום לאמץ את הדרך המקילה. אין להתערב בהחלטת בתי המשפט דלמטה וזאת הן לאור הוראות סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי החל על הענין דנן לאור מהותם של האישומים שלא היו חילופיים, והן לאור העובדה שלא היה בהרשעה כדי לגרום עוול כלשהו למבקש, שהרי הוכחו גם יסודותיה של העבירה החמורה יותר. איןגם מקום לכך שעניין חומרת העונש יבוא לדיון בפני ערכאת ערעור שניה. גם לו היה יסוד לטענת הסניגור שהעונש נוטה לכיוון החומרה, מאחר והוא עולה לטענתו על מה שמקובל להטיל בנסיבות דומות, הרי אין לראות בעילה כזאת הצדקה לקיומו של ערעורשני ברשות. זאת ועוד, אין לומר שהעונש מופרז לחומרה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אורי רון למבקש, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 3.2.88).
בש"פ 98/88 - עבדלראוף אבו אל היגא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סיוע למחבלים שברחו) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בסיוע לבריחת עבריין ובסיוע לאחר מעשה, בכך שעזר למחבלים שהואשמו במעשה רצח ובנסיון לחטוף חייל ישראלי כדי לפגוע בו. העורר ידע על המעשה ועל מציאת הנשק בידי החוטפים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. יש בידי התביעה תשתית ראייתית לכאורית שיש בה כדי לסבך את העורר במעשים המיוחסים לו. מתוך הראיות עולה שאין מדובר בנטילת חלק פסיבי ע"י העורר בפרשה, שכן מפי העורר עצמו נרשם שהוא נסע עם הבורח במכוניתו של משיב נוסף כשהבורח לובש בגדי נשים כדי שלא יזוהה בשעת הנסיעה. באישום שהועלה נגד העורר מדובר בעזרה לקבוצה של אנשים שחלק מיחידיה ביצעו מעשים חמורים ביותר כגון רצח של אדם חף מפשע וכן נסיון לחטוף חייל על מנת לרצחו. לכל זה יש להוסיף כי קיים חשד סביר כי שחרורו של העורר עלול לשבש את ההליכים. לפיכך בדין נעצר העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד דהמשה לעורר, עו"ד שלנגר למשיבה. 18.2.88).
בש"א 49/88 - חביבה חדד נגד קונימוס גינרל בע"מ... ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבון
(בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המערערת הגישה ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי מיום 24.12.86 בו נדונה תביעתה לפיצויים עקב תאונת דרכים. ביום 3.3.87 נמסרה למערערת הודעה על הפקדת ערבון אך עברו חודשים והערבון לא הופקד. הערעור נקבע לדחייה לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין ואז הגישה המערערת בקשה להאריך את המועד להפקדת ערבון. בבקשתה צויין כי סמוך למועד הדרישה להפקדת ערבון אושפזה לצורך טיפולים רפואיים ועקב כך נבצר ממנה להפקיד את הערבון. הבקשה להארכת מועד נדחתה. אין כל עדות שנבצר מן המערערת בשל מצבה הבריאותי לטפל בענייניה ולהפקיד את הערבון במשך כל התקופה שלאחר אישפוזה. אכן, הנימוק הבריאותי אינו הנימוק היחידי ונטען כי למערערת קושי כלכלי בגיוס סכום הערבון. טענה זו יש לדחות ראשית, הנימוק לא צויין בבקשה, שנית, לא הובאו נתונים עובדתיים בדבר המצב הכלכלי של המערערת ובני משפחתה, ושלישית, טענה בדבר קושי כלכלי עשויה להוות עילה לבקשת פטור מערבון אך אין היא מהווה צידוק להארכת המועד.
(בפני: הרשם צור. 24.2.88).
ב ת ו כ ן
* על"ע 10+13/85 - מידת העונש בבי"ד משמעתי של לשכת עוה"ד.................... 290 ─* ע.א. 439/85 - פיצויים קבועים מראש עקב אי קיום חוזה. *הצמדת ─* הפיצויים................................................... 291 ─* ע.א. 271/87 - פירוש החלטת עיריה לענין העלאת שעורי הארנונה................ 294 ─* עמ"מ 1+2/88 - אישור צווי מעצר מינהליים................................... 295─* ע.א. 72/87 - מזונות...................................................... 297 ─* ע.א. 295/85 - ביטול צו לקיום צוואת שכיב מרע.............................. 298 ─* ע.א. 210/85 ואח' - ביטול הסכם להעברת חלק מדירה מאשה לבעלה................ 299 ─* בש"פ 97/88 - שחרור בערובה (פריצה, גניבת אקדח ומכירתו).................... 300 ─* בש"פ 82/88 - הארכת מועד להגשת ערעור פלילי................................ 300 ─* רע"א 476/87 - ביטול החלטה שניתנה עקב אי הגשת סיכומים..................... 301 ─* ע.א. 821/86 - מזונות..................................................... 301 ─* ע.פ. 589/87 - חישוב תקופת המעצר במסגרת עונש המאסר........................ 302 ─* ע.פ. 604/87 - חומרת העונש (סמים)......................................... 302 ─* ע.פ. 200/87 - חומרת העונש (שוד ישיש)..................................... 302 ─* רע"פ 11/88 - הרשעה בעבירות מע"מ וחומרת העונש............................. 303 ─* בש"פ 98/88 - מעצר עד תום ההליכים (סיוע למחבלים שברחו).....................303 ─* בש"א 49/88 - הארכת מועד להפקדת ערבון..................................... 303 ─
─
─
─
─
─