ע.פ. 153+209/85 - יצחק כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. המנוחה שושנה פרטוש (להלן המנוחה) היתה אחותה של חברתו של המערער. היא נדקרה בכל חלקי גופה למות בפארק ציבורי בבאר שבע. המערער הכיר את המנוחה ואינו מכחיש שהיה נוכח בעת שהמנוחה נדקרה, אך לטענתו בוצע הרצח על ידי אדם אחר שאין הוא יכול או אין הוא רוצה לנקוב בשמו. לטענתו הבחין בעברו בפארק בבחור הדוקר את המנוחה וכאשר ניסה להתערב דקר האלמוני גם אותו וברח מהמקום. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסתו וקבע כי המערער הוא שדקר את המנוחה ונפצע תוך כדי כך. לאחר שהחשד נפל על המערער ונעצר ע"י המשטרה מסר מספר גירסאות סותרות כאשר תחילה הכחיש כל מעורבות בתקרית, לאחר מכן ייחס את מעשה ההמתה לאלמוני כאמור, ובהמשך החקירה וזמן קצר לפני סיומה מסר הודאה בכתב יד בה הודה בגרימת מותה של המנוחה. הפעם טען כי המנוחה העליבה אותו וכן כי החזיקה בידיה אולר ובנסותו למשוךאת האולר מידיה נחתך באצבעותיו. המנוחה לא הרפתה ממנו ואמרה לו שאחותו זונה, ואז התרגז, לא יכול היה לשלוט בעצמו, ודקר את המנוחה באולר עד שזו מתה. ביהמ"שהמחוזי קבע כי ההודאה נמסרה מרצונו החופשי של המערער ועל יסוד כל החומר שבפניו הרשיע את המערער ברצח המנוחה. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי הסביר את הנימוקים לכך שהוא מקבל את ההודאה כהודאת אמת וכן הצביע על עובדות שונות שיכלו לשמש בתור "הדבר מה הנוסף" הדרוש לחיזוקה של הודאת הנאשם. מדובר בין היתר בשקריו הבלתי מוסברים של המערער, בצורת הפצעים שנמצאו על ידו, ובעובדה שדם מסוג דמו של המערער נמצא הן על ידית האולר והן לאורך מסלול בריחתו של הרוצח. בהתחשב בשכיחותו של סוג דמו של המערער לא היה מקום ליחס לעובדה זו משקל רב במיוחד, אך משקלן המצטבר של כל העובדות יחד עם העובדה שאינה שנויה במחלוקת שהמערער היוו במקום ביצוע הרצח בעת האירוע די בהם כדי להוות "דבר מה" העשוי לחזק את הודאת המערער במידה מספקת. לזאת יש להוסיף כי הוכח קיומו של מניע כלשהו שכן לדברי אחות המנוחה כעס המערער מאד על המנוחה בהאמינו שהיא פעלה לניתוק היחסים בין המערער ובין האחות.
ג. ביהמ"ש קבע כי הוכחו כל האלמנטים של עבירת הרצח וצדק בכך. אין ספק כי שלוש עשרה הדקירות בכל חלקי גופה של המנוחה, לרבות המצח, החזה, הצואר והגב, מצביעות בצורה ברורה על כוונה ועל החלטה לגרום למוות, ומה גם שהיה אף נסיון לחנוק את המנוחה, אם כי המוות נגרם על ידי דקירות הסכין. כמו כן הוכח אלמנט "ההכנה" לביצוע המעשה, חרף העובדה שביהמ"ש היה מוכן לצאת מהנחה, לטובת המערער, שהאולר הוצא תחילה על ידי המערער מידיה של המנוחה. ראשית, שליפת סכין מהמקום בו היא נמצאת מהווה הכנה; שנית, כאשר בוצעה יותר מדקירה אחת, הרי כל הוצאת הסכין מגוף הקרבן לצורך דקירה נוספת, מהווה הכנה נוספת. אשר לגורם של "העדר קינטור" שגם אותו חייבת התביעה להוכיח, הרי גם אם כינתה המנוחה את אחותו של המערער "זונה", עדיין אין בכך כדי להוות קינטור אשר יצדיק הפיכת האישום מרצח להריגה. אין בעלבונות מסוג זה, אשר אינם מלווים במעשים פיסיים כלשהם, כדי להוות קינטור במובן המשפטי. זאת במיוחד כאשר הדברים המעליבים יצאו מפיה של נערה, אשר היתה מפגרת בשכלה, ולמעשה הודה המערער כי ידע זאת. גם אם גירסתו של המערער בהודאתו במשטרה, כי הרג את המנוחה בשל דברי העלבון האמורים כלפי אחותו, אינה אמת, כפי שטוענים הסניגורים, אף אז אין מצבו של המערער משתפר בנקודה זאת. בהעדר ראיה אחרת כלשהיא בנדון, לא ימציא ביהמ"ש עבור הנאשם גירסה נוחה לו מבחינת הקינטור. אמנם נטל ההוכחה בנושא זה על התביעה וכל ספק יתפרש בסופו של דבר לטובת הנאשם, אולם קיומו של הקינטור הוא בידיעתו הספציפית
של הנאשם, ועל כן מחובתה של ההגנה לפחות להציג ראיה כלשהיא העשויה להצביע בכיוון קיומו האפשרי של קינטור מבחינה סובייקטיבית ואובייקטיבית. אם מועלית ראיה כזאת, אזי מחובת התביעה לסתרה ולהפריכה, ונטל ההוכחה רובץ עליה. אולם כאשר אין בפני ביהמ"ש כל ראיה בכוון זה שיוכל להסתמך עליה, ורק מוכח בוודאות שהנאשם גרם למותו של הקרבן, אזי יצאה התביעה ידי חובתה גם בנקודה זאת.
(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט בר. עוה"ד מאיר יפרח ואיילת שקד למערער,עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 13.10.87).
בג"צ 836/86 - יהודה בכר נגד הרייט גייל (חנה בכר)
*שיקול טובת הילד כאשר בג"צ דן בהברחת ילדים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותר והמשיבה נישאו בארה"ב ביום 21.6.82. הנישואין לא עלו יפה ובני הזוג הגיעו להסכם גירושין והתגרשו בספטמבר 1985 בניו יורק לפי הדין האזרחי וחודשיים לאחר מכן נתן העותר למשיבה גט בבית דין רבני. בהסכם שאומץ בפסק דין הגירושין ניתנה המשמורת של הילדה לאם והעותר קיבל זכויות ביקורים. באפריל 1986 לקחה המשיבה את הילדה לישראל, לא הודיעה על כך מראש לעותר ולא ביקשה הסכמתו. ביולי 1986 פנתה האשה לביה"ד הרבני בתביעה להחזקת הילדה ולבקשתה הוציא בית הדין צו לאסור יציאת הילדה מהארץ. העותר מצדו פנה לבימ"ש בניו יורק ובנובמבר 1986 קיבל צו המעביר את המשמורת של הילדה מידי המשיבה לידיו. חודש לאחר מכן פנה בעתירה לבג"צ כי הקטינה תימסר לידיו ולחזקתו כדי שתוחזר למקום מגוריה הקבוע בניו יורק. עתירתו נדחתה.
ב. בג"צ מפעיל את סמכותו שבסעיף 5(ד)(ו) לחוק יסוד: השפיטה, בעתירות שעניינן "חטיפת" ילדים, במקרים שבהם אחד ההורים לוקח קטין ממשמורתו של ההורה השני, או ממשמרת משותפת. בג"צ אינו מוסמך לפי סעיף 5(ד)(ו) הנ"ל לפסוק כנגד הורה שהיה זכאי לקחת את הקטין לרשותו ולקח אותו כדין. טענת ב"כ המשיבה היא כי מרשתו זכאית היתה לקחת את הילדה מארה"ב ולהביאה לכאן שהרי לפי הסכם הגירושין ופסק דין הגירושין המשמורת על הילדה נתונה בידיה ואינה זקוקה להסכמת העותר לחיות עם הקטינה בכל מקום שהוא. טענה זו בטעות יסודה. המשמורת אמנם ניתנה בידי המערערת ופסק הדין שהעביר את המשמורת לעותר ניתן לאחר מעשה והוא חסר משמעות, אך לעותר זכות ביקורים וככל שהילדה גדלה תכיפות הביקורים גוברת. הוצאת הילדה מארה"ב והבאתה לישראל מסכלת את זכויות הביקורים. יתירה מכך, ההסכם האזרחי שבין הצדדים מכיל הוראה כי אין להוציא את הילדה מחוץ לארה"ב ללא הסכמה בכתב של ההורה השני. בהוצאת הקטינה מארה"ב מונעת המשיבה מימוש זכות הביקורים של העותר ומפרה את הוראת ההסכם ואת הוראות פסק דין הגירושין. כפי שנפסק בעבר יפעיל בג"צ את סמכותו גם כשאחד ההורים פוגע, על ידי נטילת הקטין לידיו, בזכות ביקורים של ההורה האחר ויפעיל סמכותו כשהורה שבידיו המשמורת המוגבלת במקום, מוציא באופן בלתי חוקי את הקטין מחוץ למקום המשמורת. גם בהנחה שההסכם אינו מחייב את המשיבה, למרות שלא לא בוטל על ידי ערכאה שפוטית מוסמכת, גם אז זכות ביקורים ניתנה לעותר וזכות זו סוכלה על ידי המשיבה ובכך די להקים את סמכותו של בג"צ.
ג. משנודע כי הסמכות קמה לבג"צ, מתעוררת השאלה אם בנסיבות המקרה מן הראוי להפעיל את שקול הדעת הנתון לביהמ"ש ולצוות על מסירת הילדה לעותר והעברתה לארה"ב. לענין זה המסקנה היא שיש לדחות את העתירה. ההחלטה להיענות או לסרב לעתירה לא תהווה סוף פסוק בשאלת המשמורת, שכן ענין זה ניתן להביא לדיון בפני ביהמ"ש המוסמך. ההכרעה בבג"צ בענין קבלת העתירה או דחייתה תכתיב במדה רבה
את המקום שבו תתברר שאלת המשמורת, אם בביהמ"ש הזר או בבימ"ש מוסמך בישראל. שיקולים רבים פועלים בסיטואציה כזו לכוון היענות לעתירות בענין חטיפת ילדים. ההורה החוטף פוגע לא רק בזכותו של ההורה העותר אלא גם בנפשו של הקטין על ידי עצם עקירתו מסביבתו. בדרך כלל הוא גם ממרה צו של בימ"ש זר שאותו יש לכבד. לעומת שיקולים אלה עומד שיקול על של טובתו של הקטין וכאשר טובתו מחייבת השארתו בידי ההורה המפר יש לפסוק על פיה אפילו בנגוד לפסק דין זר גם אם יביא הדבר לכך שחוטא יצא נשכר. התנהגות ההורים היא רק שיקול במכלול השיקולים של טובת הילד. כשמדברים בבג"צ על טובת הילד אין הכוונה לבחינה מקיפה ויסודית שכן בירור כזה לא ניתן להיעשות במסגרת המוגבלת של הדיון בבג"צ על פי תצהירים. גם אין מטרת ההליך הנוכחי להכריע בשאלת המשמורת הקבועה. טובת הילד היא רלבנטית כאן כשיקול אם יש להמנע מלצוות על החזרת המצב לקדמותו עד לבירור של קבע בשאלת המשמורת על ידי בימ"ש מוסמך.
ד. השיקולים של טובת הקטין נבחנים מפנים רבות ושונות: גילו של הקטין ומשך הזמן שעבר מאז נתלש ממרכז חייו, באיזו מדה הספיק להכות שרשים במקומו הנוכחי, האם הוא בגיל כה רך עד כי זקוק הוא לחיות דוקא אצל אמו, תכונות ההורים ומסוגלותו של כל אחד מהם לתפקד כבעל משמורת יחיד כשלהורה האחר רק זכות לביקורים ופגישות, האפשרות לקיים את הביקורים והפגישות עם ההורה האחר, ועוד שיקולים כיוצא באלה. ינתנו חשיבות ומשקל לפסק זר בעניין המשמורת, אם ניתן כזה לאחר ברור ענייני ומהותי בשאלת טובתו של הקטין. בענייננו, פסקי הדין הזרים שעסקו במשמורת הילדה, הן פסק דין הגרושין והן פסק הדין השני שיש להעביר את המשמורת לאב לאחר שהילדה נחטפה, לא דנו בשאלת טובת הילדה לגופה. ערכם של פסקי דין אלה הוא לכן זעום ואף אפסי ואי התחשבות בם אין בו משום זלזול בביהמ"ש הזר. לענין טובתה של הילדה במקרה דנן יש לציין כי היא נמצאת כאן מאז היותה כבת שנה וחצי, כי היא מתקרבת עתה לגיל שלוש, כך שמחצית חייה עברה עליה כאן. גם לפני שהובאה הנה חיתה עם אמה מיום היולדה במגורים נפרדים מהאב. אין לקבל את טענות ב"כ המשיבה בדבר שיהוי בהגשת העתירה ע"י האב כשמונה חודשים לאחר שהילדה נלקחה מארה"ב. השיהוי אינו רלוונטי כאן אלא אם הוא מצביע על חוסר קשר נפשי מצד העותר לילדה או על כך שהעותר אינו חפץ בילדה בכנות. למעשה הוכיח העותר את יחסו לילדה בבואו אחריה לישראל ובפנייתו להסדר ביקורים כאן והשאלה הרלבנטית היא מה השפעת העובדה שהילדה כבר נמצאת כאן כמעט מחצית חייה על שיקולי טובתה במצב הנוכחי. שאלה זו קשורה גם עם הצורך של כל ילד בגיל הרך לגדול במחיצתה ובקרבתה של אמו. שני השיקולים הללו, כל אחד כשלעצמו, אין בו כדי להצדיק דחיית העתירה, שאם לא כן תהיה התוצאה מרחיקת לכת שהורה חוטף שיצליח לחמוק ולהסתיר את הקטין החטוף זמן רב עד כי יכה שרשים במקומו החדש יימצא נשכר במעשיו וכל אם לילד רך בשנים תוכל להחזיק בילד שחטפה מבלי שבג"צ יתערב. יש על כן להתייחס לשיקולים אלה בזהירות אך יש בהם תוספת משקל לשיקולים אחרים שבטובת הקטין. עפ"י חוות דעת פסיכולוגית הסתגלה הילדה מהר והיטב בארץ, והמשיבה מהווה לגבי הילדה הורה פסיכולוגי. טובת הילדה מחייבת המשכיות הקשר עם המשיבה ושמירת הקביעות של המקום והסביבה שבה היא חיה. לפי חוות הדעת ניתוק או הפרעה בקשר עם ההורה הפסיכולוגי הישיר, היינו עם המשיבה, אפילו לתקופה קצרה של ימים, עלולה לגרום לתגובות נפשיות וגופניות קשות מידיות ולפגוע בהתפתחותה של הילדה. התוצאה עלולה להיות חמורה ואולי בלתי ניתנת לתיקון מבחינת בריאותה הנפשית והסכון יגבר אם יתווסף לנתוק גם שנוי במקום ובסביבה. שני מומחים המליצו שבדיקתם תכלול גם את העותר ששהה אז בארץ, אך הלה סרב לשתף פעולה. יש להביא בחשבון גם את האפשרות שבסופה של
ההתדיינות בשאלת המשמורת וזכות הבקורים, יוחלט להשאיר את הילדה במשמורתה של המשיבה ואם בג"צ יענה לעתירה יגרום אז הדבר לטלטולים כפולים לילדה. בהתחשב במשקלן המצטבר של כל הנסיבות המסקנה היא שטובת הילדה מחייבת שלא להחזירה לארה"ב לצורך קיום ההתדיינות שם בשאלת המשמורת והביקורים.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, חלימה, וינוגרד. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד סרגובי לעותר, עו"ד ש.מנטש למשיבה. 14.9.87).
ע.א. 359/84 - עזרא חממי נגד שלום ומזל עוקשי
*הפרת הסכם למכירת דירה והשבת הכספים כשהם צמודים ותשלומי ריבית(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המשיבים התקשרו עם המערער, קבלן בנין, לרכישת דירה בבנין שהיה בתחילת בנייתו. הצדדים חתמו על זכרון דברים ושילמו למערער במזומן ובהמחאות סכום של 22,834 דולר כאשר מחיר הממכר כפי שנקבע בזכרון הדברים היה 66,975 דולר בשקלים. יתרת הסכום היתה אמורה להשתלם עם מסירת הנכס. על פי גירסת המשיבים, שנתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי, נאמר למשיבים על ידי המערער ששטח הדירה יהיה 101 מ"ר ורק מאוחר יותר נתגלה שהשטח אינו עולה על 96 מ"ר. המערער אמנם הציג בפני המשיבים תכנית בניה אך ממנה לא יכלו לדלות מידע ביחס לשטח הדירה. המשיבים הודיעו על סירובם לחתום על חוזה בתנאים שנוצרו והמערער שיגר מכתב למשיבים בו הודיע להם כי עקב המנעותם מלחתום על החוזה העיסקה בטלה. כן הודיע שהוא מוכן להחזיר להם את הסכום (בשקלים) ששולם על ידם, בניכוי הפיצויים המוסכמים על פי החוזה. מכתב זה נכתב ביום 10.11.82 והמשיבים הגיבו במכתב מיום 31.12.82 בו ייחסו את הפרת ההתקשרות למערער ודרשו השבת כספם בצמוד לדולר וכן תשלום פיצויים. המערער סרב להענות לדרישות אלה והמשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי. המערער כפר בכך שאמר למשיבים כי שטח הדירה יהיה 107 מ"ר וכן טען שלמשיבים היתה הזדמנות לברר את גודל הדירה ונמנעו מלעשות כן וכי המשיבים ביקשו להתחרט ושטח הדירה היה אמתלה בלבד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער שיקר ביחס לנקודות מסויימות ושגירסת המשיבים היא הנכונה וכן שהמערער הטעה את המשיבים. לפיכך פסק כי המשיבים זכאים להשבת יתרת הסכום ששולם על פי החוזה אשר טרם הושבה ולפיצויים מוסכמים בסך 5,000 דולר. בערעורו ביקש המערער כי ביהמ"ש העליון יתערב בקביעות העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי, תקף את מהימנות עדי התביעה וטען שלא היטעה את המשיבים ואילו המשיבים בערעור שכנגד טענו כי חלה טעות ביחס לסכום שחוייבו המערערים להשיב להם, טעות הקשורה בהחזר המע"מ, וכן טענו נגד אי פסיקת ריבית של %11 עד ליום הגשת התביעה. ביהמ"ש פסק כי מיום הגשת התביעה יהיה הסכום צמוד למדד ולא לדולר וגם על כך מערערים המשיבים. ערעור המערער נדחה וערעור המשיבים נתקבל בחלקו.
ב. לענין ערעורו של המערער - אין ביהמ"ש העליון מתערב בממצאים עובדתיים אלא אם כן נפלה בהם טעות עקרונית או בולטת או שאין הממצאים מתיישבים עם חומר הראיות. זאת במיוחד כאשר מסקנת הערכאה הראשונה מבוססת לא רק על שיקולים שבהגיון, אותם מסוגלת ערכאת הערעור להעביר תחת שבט ביקורתה, אלא על התרשמות בלתי אמצעית ממהימנות העדים, תוך שקילת חומר הראיות בכללותו. כאשר הערעור כולו מבוסס על גירסתו העובדתית של המערער שנקבע כי יסודה בשקר וכאשר המערער אינו מצליח להראות כי הגירסה שנתקבלה אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות בשלמותו אין מקום להתערבות במסקנות ביהמ"ש המחוזי.
ג. אשר לערעור שכנגד של המשיבים - לענין הטעות בהשבת הסכום ששולם כמע"מ - צודקים המערערים בכך ולפיכך יש להגדיל את סכום ההשבה בכ- 2,000 דולר
כתוצאה מהטעות הנדונה. אשר לענין מועד המרת המט"ח וטענת המשיבים כי צריך היה לשערך המרת סכום התביעה למטבע מקומי ביום התשלום - אכן שיערוך החיוב למועד התשלום רצוי ואחת המטרות העיקריות לכך שלא יהיה כדאי לחייב לדחות את מועד ביצוע תשלום החוב, אולם בכתב תביעתם תבעו המשיבים את סכום תביעתם לפי שער המרה ביום הגשת התביעה ומכאן ואילך ביקשו הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל. שיערוך החיוב ליום התשלום בפועל, מיועד להיטיב את נזקו של הנפגע, אך כאשר הנפגע ביקש מביהמ"ש השבת הסכום לפי שיערוך בעל אופי אחד עד ליום הגשת התביעה ובעל אופי אחר מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום, אין לו אלא להלין על עצמו אם ביהמ"שלא פסק לו יותר ממה שתבע.
ד. לענין הריבית הדולרית עד ליום הגשת התביעה - בכתב תביעתם דרשו התובעים לחייב את הנתבע בריבית עבור הסכום הדולרי המגיע להם בשיעור של %11 מיום עיכוב הכספים ועד ליום הגשת התביעה. הנתבע השיב שמאחר והיה מוכן בשעתו להשיב את הסכומים והתובעים הם שסרבו לקבלם אין הם זכאים לפסיקת ריבית על כך. ביהמ"שהמחוזי התעלם מדרישת הריבית ולא פסק לגביה דבר ולענין זה יש לקבל את הערעור. לאחר שנפסק שהמשיבים זכאים לתשלום סכום התביעה כשהוא צמוד לדולר עד ליום הגשת התביעה, אין המערער יכול להתגונן בכך שהעמיד לרשות המשיבים כהשבה סכום שאינו צמוד לדולר. בדין סרבו המשיבים לקבל סכום זה שלא שיקף את ערכו האמיתי של הסכום ששולם על ידם. אין לעשות הבחנה לענין תשלום ריבית בין חיובים לתשלום במט"ח ובין חיובים לתשלום במטבע מקומי המחושב לפי מט"ח. בשני המקרים נועדה חובת הריבית להבטחת פיצוי נאות ככל האפשר לניזוק בערכו הריאלי.
ה. אשר לשיעור הריבית - שיעור הריבית הנהוג בפסיקת ביהמ"ש העליון בחובות במט"ח הוא %11. בינתיים יצא תיקון לחוק פסיקת ריבית הקובע כי שיעור הריבית יהיה %11 למאה לשנה ואילו על סכום שיש לשלמו במט"ח לא יעלה על שיעור הריבית שמשלם בנק ישראל לתאגידים בנקאיים. איש מהצדדים לא הביא ראיה לענין שיעור הריבית ששילם בנק ישראל בשנים הנדונות ואין שיעורים אלה בגדר ידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש העליון. למעשה אין גם צורך להיזקק לראיה כאמור, שכן מן הראוי לפסוק ריבית באופן עצמאי ונפרד על פי דיני ההשבה הכלולים במערכת דיני החוזים. על פי הפרשנות השיפוטית קיימת תמיד חובה להשיב סכום הטעון השבה בשווי הריאלי, גם אם דבר זה אינו נאמר מפורשות בהסכם בין הצדדים. בפסקי דין אחדים נדון היחס בין דיני ההשבה החוזיים לבין חוק פסיקת ריבית והצמדה ונאמר בהם כי ההוראות הן מקבילות ומאפשרות כל אחת להגיע לאותה תוצאה. כאשר ביכולתו של ביהמ"ש להגיע לקביעת ריבית לפי המערכת הנורמאטיבית החוזית בלבד, נשללת על ידי כך למעשה תחולתו של חוק פסיקת ריבית והצמדה בענין זה. לפיכך יש לחייב את המערער בתשלום ריבית בשיעור של %11 כדרישת המשיבים.
(בפני השופטים: ד.לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד ז. זלצמן למערער, עו"ד מ. קניאללמשיבים. 13.10.87).
ע.א. 615/83 - אלמרז חב' להשקעות ולמימון בע"מ נגד מדינת ישראל והועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה
*תביעה אזרחית לפי סעיף 219 לחוק התכנון בעקבות הרשעה בבניה בחריגה מההיתר(ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).
א. בין השנים 1978-1973 הקימה המערערת בניין רב קומות בנתניה ללא היתר או בסטייה ניכרת מהיתר הבניה שהיה בידיה. נגד המערערת נפתחו שני הליכים פליליים שבגידרם הודתה המערערת באשמות שיומחו לה. התובענה נשוא הערעור הוגשה לביהמ"ש המחוזי כתביעה אזרחית על פי סעיף 219 לחוק התכנון והבניה כפי שתוקן בתשל"ח. התובעות בתובענה דנן הן מדינת ישראל והועדה המקומית וביהמ"ש נתבקש
לחייב את המערערת בתשלום כפל שווי טובת ההנאה שצמחה לה עקב הסטייה מן ההיתר כאמור בסעיף 219 הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התובענה בחלקה וחייב את המערערת לשלם לועדה המקומית 800,000 שקלים בצירוף ריבית והצמדה וכן הוצאות משפט. על פסק הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד ואלו נדחו.
ב. לענין פירוש סעיף 219 לחוק התכנון והבניה טענה המערערת כי אין הסעיף, כפי שתוקן בשנת 1978, חל על המקרה דנן, ויש להחיל עליו את הסעיף בניסוחו שמלפני התיקון. הטענה נשענת על העובדה שהמעשים נשוא הערעור התרחשו לפני תיקונו של סעיף 219. ההבדל, לענין הערעור, בין לשון הסעיף במקורו לבין לשון הסעיף כפי שתוקן הינו שלפי הסעיף לפני תיקונו רשאית הועדה המקומית לתבוע בתביעה אזרחית כאמור ואילו לאחר התיקון יכולה גם המדינה לתבוע להיות התובעת. מדובר בתביעה אזרחית וכל אשר על התובעת לעשות להוכיח הרשעה פלילית כי המבנה נבנה בניגוד לחוק ובניגוד להיתר וכן את שווי טובת ההנאה שצמחה למפר. לאחר התיקון הסמיך המחוקק רשות שלטונית נוספת להגיש תובענה אזרחית על פי הסעיף הנ"ל. התיקון אינו נוגע לזכות מהותית כי אם לסוגייה שבסדר דין, דהיינו זהותו של הצד הרשאי לתבוע את המפר בתובענה אזרחית ומכיוון שמדובר בחוק דיוני הרי שיש לדון בנושא דנן לפי הסעיף המתוקן ובהתאם לכך אין לפסול את הצטרפות היועץ המשפטי לממשלה כצד בהליך.
ג. בהקשר לסעיף 219 טוענת המדינה במסגרת הערעור שכנגד כי די בכך שהיתה הרשעה בפלילים בשני הליכים שנפתחו נגד המערערת, כדי שביהמ"ש הדן בתובענה האזרחית לפי סעיף 219 יביא בחשבון כל מעשה נוסף שעשתה המערערת לאחר שהורשעה בהליכים הפליליים, ויחייב אותה גם בשוויה של טובת ההנאה הנוספת המתקבלת ממעשה כזה. זוהי תיזה מפליגה בתוצאותיה שאינה מתיישבת עם תכנו של סעיף 219 הנזכר ואין לקבלה. אין להטיל על המפר, חיוב אזרחי, מבלי שקודם לכן הואשם, הורשע ונדון כחוק. קיים יחס גומלין בין ההרשעה בגין מעשה מסויים המשתבץ במסגרת אחת החלופות שבסעיף 219 לבין יצירת העילה להליך האזרחי המבוססת על אותו סעיף. אם מבקשת המדינה לגבות תשלומים עבור חריגות נוספות של המערערת, יכולה היא להגיש הליך פלילי בגין המעשים שנעשו לאחר שהוגשו שני ההליכים הפליליים הקודמים.
ד. טענה אחרת בפי המערערת כי בעת הדיון בשני ההליכים הפליליים נערכה בינה לבין הועדה המקומית עיסקת טיעון שבלעדיה לא היתה מודה בעובדות הרלבנטיות. לטענתה, בשל עיסקת הטיעון אין הועדה המקומית יכולה לפתוח בהליך האזרחי על פי סעיף 219. ברם, בעת הדיון הפלילי וגם במסגרת הדיון בתיק נשוא הערעור לא נטען כי קיים הסכם המבטא עיסקת טיעון ולא הוכח קיומו של הסכם כזה. בנסיבות אלה יש לדחות את הטענה. אשר לטענות המערערת בדבר גודל השטח שנבנה ללא היתר - הלכה פסוקה היא שהיתר בניה שאינו תואם תכנית בניין עיר בת תוקף כמוהו כאין וכאפס מפני שהוא ניתן בחוסר סמכות. הועדה המקומית הנפיקה במקרה דנן תוך חריגה מהתכנית היתר שעל פיו הותרה בניית מבנה בשטח מסויים כאשר מבנה בסדר גודל זה נוגד את התכנית לפי כל קנה מידה מקובל. לפיכך אין לומר כי ההיתר הנ"ל משחרר את המערערת מתשלום כפל שווי ההנאה בגין הבניה החורגת מהמותר על פי התכנית. כמו כן אין לקבל את טענת המערערת כי חלק מהמבנה נהרס על ידה, שכן הראיות מצביעות על כך שאותו חלק מהמבנה לא נהרס. גם באשר לשווי טובת ההנאה אין להתערב בפסיקתו של ביהמ"ש המחוזי. כמו כן אין להתערב בגובה ההוצאות ושכר טירחת עו"ד שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי ויש לדחות את טענות המדינה וערעורה שכנגד בענין זה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, וינוגרד. החלטה - השופט חלימה. עו"ד א. בן שחר למערערת, עו"ד א. פורז למשיבות. 12.10.87).
ע.א. 390/85 - שושנה הדרומי נגד מרים אסיאס וקרן קיימת לישראל[פ"ד מא (3) 726]*פירוש חוזה חכירה עם המינהל (הערעור נדחה). חלקות מסויימות הנמצאות בבעלות הקק"ל (להלן: הקרן) הוחכרו למשיבה הראשונה ובעלה המנוח דוד אסיאס על פי חוזה חכירה שנכרת ביום 19.3.37. דוד אסיאס נפטר בשנת 1980. המערערת היא בתם של שני החוכרים. סעיף י"ט בחוזה המכירה קובע כי במקרה מות אחד משני החוכרים, כאשר נשארים החוכר השני ויורשים חוקיים אחרים, וחלוקת הנחלה תגרום לפי דעת הקרן להתפוררות הנחלה - הזכות לקרן להשיב את הנחלה אליה ולהחכירה מחדש לזה מהשנים שנשאר בחיים. עוד נקבע בסעיף י"ט האמור כי אחרי שהנשאר בחיים ימות עוברת הנחלה לגדול ביורשים של החוכר וכדומה הסדרים של העברת הנחלה. בפיסקה המדברת על העברת הנחלה לאחר ש"הנשאר בחיים" ימות, נקבעה דרך של תשלום פיצויים על ידי מי שיירש את הנחלה ליורשים האחרים. הבן והבת של בני הזוג הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה לפסק דין הצהרתי ובה שתי עתירות: כי יוצהר שהאמור בסעיף י"ט סותר את סעיף 18(א) לחוק הירושה הקובע כי הסכם בדבר ירושתו של אדם וכן ויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם בטלים; כי יוצהר שהאמור באותו חלק של סעיף י"ט לגבי חובת הפיצוי, חל על כל חלופותיו של סעיף י"ט, לרבות אותה חלופה הדנה בהחזרת הנחלה לנותר בחיים בהחכרה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חובת הפיצוי על פי נוסחה מתייחסת למערכת נסיבות בה מדובר על מותו של "הנשאר בחיים", היינו, כאשר נפטר בן הזוג שקיבל את הנחלה אחרי מותו של בן הזוג הראשון, ובאשר לסתירה בין סעיף 8(א) לחוק הירושה לבין סעיף י"ט קבע ביהמ"ש כי אין סתירה. הערעור נדחה.
סעיף י"ט הנ"ל נערך כדי להגן על זכויות הקרן המופקדת על קרקע הלאום ולהבטיח את זכותה ליטול חזרה את הקרקע שהחכירה אם נוצרות נסיבות מיוחדות המוגדרות מראש. הזכות האמורה היא חלק מתנאי החכירה. ברגע שהבעלים של הקרקע נוטל לעצמו חזרה את הקרקע על פי זכותו, כפי ששמר אותה לעצמו, פוסקת הקרקע להיות חלק מן העזבון ודיני הירושה אינם חלים עליה עוד. לאחר שהקרן נטלה לעצמה חזרה את הקרקע זכאית היא להחכיר את הקרקע בהתאם לכללים שאותם אימצה לעצמה, ובין היתר רשאית היא לקבוע כללים לפיהם היא מעניקה זכויות למי שנשאר בחיים בין שני בני זוג חוכרים. אשר לפיסקה הדנה בתשלום פיצויים ע"י מי שמקבל את הנחלה בירושה - פיסקה זו אינה מתייחסת להעברת הנחלה לנשאר בחיים אלא לנסיבות בהן הנשאר בחיים נפטר גם כן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ר. שיוביץ למערערת, עו"ד א. קוזולובסקי למשיבה, עו"ד גב' עשירה ראובני לקק"ל. 28.9.87).
בג"צ 290/87 - ד"ר חיים ליבוש נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*סירוב ביה"ד לעבודה להתערב בפיטורי העותר שעסק בעבודת מחקר באוניברסיטת ת"א (העתירה נדחתה).
העותר הועסק בפעולת מחקר מדעית באוניברסיטת תל אביב על פי הסדר בין האוניברסיטה לבין משרד הקליטה. העסקתו הופסקה וביה"ד לעבודה החליט כי אין מקום להתערבותו בשאלת העסקתו של העותר. העתירה לבג"צ נדחתה. ענין העסקתו של איש מדע במסגרת האוניברסיטה נתון, בדרך כלל, לשיקול דעתו של המוסד האמור ועל כן אין לתמוה שביה"ד לעבודה לא ראה להתערב בכגון דא. בג"צאיננו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין לעבודה והתערבותו מוגבלת לסוגי המקרים שבהם התגלתה טעות משפטית מהותית ויחד עם זאת הצדק מחייב התערבות בג"צ.מדובר בשני תנאים מצטברים ובמקרה שלפנינו אין לגלות טעות משפטית מהותית או טעות משפטית כלשהי בהפעלת שיקול הדעת של ביה"ד לעבודה. כמו כן אין בג"צ ממיר את שיקול הדעת של המוסד האוניברסיטאי לענין העסקת העותר בשיקול דעתו הוא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. העותר לעצמו, עו"ד מיכאל קידר לאוניברסיטה. 11.10.87).
ע.א. 205/86 - יאסר אבו גרבייה נגד המשביר המרכזי
*מחיקת ערעור עקב אי הגשת סיכומים במועד (הערעור נמחק עקב אי הגשת הסיכומים במועד).
נשיא ביהמ"ש העליון הורה כי הערעור הנוכחי יתברר על דרך של סיכום טענות בכתב והמערער איחר להגיש את סיכום טענותיו במועד. המשיבה ביקשה למחוק את הערעור עקב אי הגשת הסיכומים בזמן ופרקליט המערער הגיב על כך בכתב. לא הוגשה בקשה להארכת מועד המלווה בתצהיר וכבר מטעם זה אין מקום להיעתר לבקשת המערער להגיש את הסיכומים באיחור. גם לו התחשב ביהמ"ש בעובדות המפורטות בבקשה ללא תצהיר דהיינו שאחרי שעבר המועד להגשת הסכומים קיבל המערער התקפת לב לא היה בכך משום טעם סביר לאיחור. יש לציין שהמערער איחר גם בהגשת הערעור ומועד הגשתו הוארך. מכח תקנה 448(א) לתקנות סדר הדין האזרחי דין בעל דין שלא הגיש סיכום טענותיו במועד כדין בעל דין שלא התייצב לדיון זולת אם הורה ביהמ"ש הוראה אחרת ואין מקום להורות הוראה אחרת לפיכך יש למחוק את הערעור. לפנים משורת הדין עיין ביהמ"ש בסיכומי המערער אף שהוגשו באיחור ואין בהם אלא הפנייה לכתב הערעור ולסיכומים שהוגשו בביהמ"ש המחוזי. הגשת הסיכומים בצורה זו אין בה אלא זילותא דבי דינא. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מבוסס על ממצאים שבמהימנות ובעובדה והגשת ערעור זה לא היה בה אלא הטרדת ביהמ"ש לשוא.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד יפת למערער, עו"ד נוימן למשיב.19.10.87).
ע.א. 299/86 - יוסף גור אריה נגד ליאת ועינת גור אריה
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
שתי המשיבות הן בנותיו הקטינות של המערער שנפסקו להן בשעתו מזונות מאביהן. הלה משרת כסגן אלוף בשירות הקבע בצה"ל ויש לו שני ילדים קטינים נוספים מנישואין קודמים. המערער ביקש להפחית את שעור המזונות. הגיש לביהמ"ש תלושי משכורת שלו ושל אשתו וביהמ"ש המחוזי קבע כי לא חל שינוי מהותי בנסיבות. הוצאותיו הכוללות של המערער למזונות ארבעת ילדיו היו בדצמבר 1985 כ- 900 שקל כשכל הכנסתו נטו היתה כ-1015 שקל. נותר איפוא למחייתו סכום של כמאה שקל בלבד. לכך יש להוסיף סכום של 150 שקל המייצג את ההגדלה של סכום החסכונות בחשבונות המערער. ביהמ"ש ציין כי המערער מתגורר בבית השייך לאשה וכל הוצאות הבית חלות על האשה. הבעל אוכל לפחות חלק מארוחותיו במחנות צה"ל ועומדת לרשותו מכונית צבאית שאינו חייב בהוצאותיה והוא זכאי להנחות בחנויות שק"ם. אמנם מצבו הכלכלי אינו שפיר, אך ביהמ"ש ציין כי אין בכל אלה שינוי נסיבות המצדיק הפחתת המזונות. הערעור נדחה.
המערער מעלה מחדש את הטענה כי צריך היה להשוות את היתרה הנשארת בידיו עם זאת הניתנת לבנות וביקש עריכת חישוב מחדש של המזונות, אך אין בכל טענותיו כדי להביא את התערבות ערכאת הערעור במסקנות ביהמ"ש המחוזי הנובעות מבדיקה חוזרת ונשנית של מכלול הנתונים על יסוד כל החומר הרלבנטי. ביהמ"ש המחוזי צדק כאשר לא הביא בחשבון רק את היתרה במזומנים הנשארת בידי המערער אחרי תשלום המזונות, אלא גם נסיבות נוספות שהן שוות ערך לכסף, כגון העובדה שהוא מתגורר בבית, תנאי השירות של המערער וכדומה. אין גם מקום לקבל את הערעור שכנגד המתייחס לאי פסיקת הוצאות. ביהמ"ש נמנע מפסיקת הוצאות על פי שיקול דעתו לאור הנתונים שהיו בפניו וערכאת הערעור מתערבת בענין פסיקת הוצאות רק בנסיבות יוצאות דופן ואלה אינן מתקיימות במקרה דנן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר שפירא למערער, עו"ד גב' עדית זמר למשיבות. 30.9.87).
ע.א. 253+254/85 - קופת חולים של ההסתדרות ודר' משיח נגד רות עמיאל
*אחריות מנתח בגין רשלנות (הערעור נדחה).
התובעת חלתה במחלת "רנו" שהיא מחלה של כלי דם שבעטיה סבלה בכף ידה השמאלית מתופעות של הזעה, כיחלון, תחושה לקויה וכדומה. לפי המלצת הרופא, המערער השני, (להלן: הרופא), הסכימה התובעת כי הלה ינתח אותה במה שתואר לפניה כניתוח קל שאינו כרוך בסיבוכים. מהות הניתוח היתה לקטוע תוך חדירה מכיוון הצוואר שני גנגליונים מתוך העצב הסימפטי. במקרים רגילים ניתן להבחין בין רקמת השריר והעצבים הגובלים בה, מרימים בעזרת מכשיר את כל רקמת השריר וחותכים אותה לכל עוביה וכך משתחרר הלחץ על העצבים ההיקפיים של הגפה. במקרה דנן נתקל המנתח במה שהוגדר על ידו בגליון הניתוח "אנטומיה משונה" כלומר במין צלקת שמנעה את האפשרות להבחין בגבולות שבין השריר והעצבים. כשחתך הנתבע את השריר גילה שגם סיבי העצב נחתכו וכתוצאה מכך נגרמו לתובעת, שהיא איטרת יד ימין, נזקי שתוק חמורים בידה השמאלית. ביהמ"ש המחוזי קבע את אחריות הנתבעים (המערערים) כלפי התובעת ברשלנות רפואית וחייב אותם לשלם לה פיצויים. הנתבעים מערערים על קביעת חבותם וגובה הנזק ואילו התובעת מערערת כנגד מיעוט הסכום שנפסק. הערעורים נדחו.
ביהמ"ש המחוזי קבע את מסקנותיו בדבר רשלנות הרופא על חוות דעת רפואית שהוגשה לו ויכול היה לסמוך על חוות דעת זו שנתמכה למעשה בדברי עדותו של רופא. בעדותו הודה הנתבע כי היתה טמונה סכנה, ושהוא היה ער לה, בחיתוך השריר שבשכנותה של "אנטומיה משונה" ושכתוצאה מכך היו עשויים להיחתך סיבי העצב שלא היו ניתנים לזיהוי. לדבריו החליט ליטול על עצמו את הסיכון משום שהוא חשב שמבחינת התובעת נטילת הסיכון היא כדאית. אולם, הרופא לא רשאי היה בניתוח פשוט שלא היה צפוי לסיבוכים, ולאור ההסברים שניתנו לתובעת לפני הניתוח, ליטול סיכון על חשבונה. היה עליו להפסיק את הניתוח בין כדי לערוך בדיקות נוספות ובין כדי לשקול דרך ניתוח אלטרנטיבית וכן גם להעמיד את התובעת על הסיכונים האפשריים בביצוע הניתוח. הפסקת הניתוח לא היתה כרוכה בשום קושי והתובעת לא היתה צפויה לסכנת חיים או לסכנה חמורה אחרת אם הניתוח לא היה מבוצע או מופסק. המנתח נמנע מלשקול או מלהתחשב בהעדר כל פרופורציה בין הסיכון שהיה כרוך בניתוח לבין הסיכוי של הצלחת ניתוח לא דחוף וכעבור זמן. בכך התרשל הרופא. אין גם יסוד לערעורים על שיעור הנזק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד קלינג למערערים, עוה"ד נבות וגלוסקה למשיבה. 20.9.87) .
רע"א 243/87 - י.פ.אי. ... בע"מ ואח' נגד חשאי תקשורת בע"מ ואח'
*סעד זמני (הבקשה נדחה).
השופט דלמטה הציב לנגד עיניו את המבחן הנכון לענין הענקת סעד זמני והוא שעל המבקש סעד כזה להראות זכות לכאורה הראויה להגנה בדרך זו. לא זה השלב לבדוק אם מותר היה לשופט לדחות כבלתי מספיקות ראיות מסויימות. שיקול הדעת אם להעניק במקרה נתון סעד ביניים מסור קודם כל לערכאה הדיונית. ביהמ"ש העליון גם אינו מסוגל, נוכח המשימות הכבדות המוטלות עליו, להכנס לעובי הקורה של תיקים רבים שהדיון בהם בערכאה הדיונית טרם הסתיים. הערעור ברשות שמור למקרים חריגים בהם חשיבותה של השאלה המשפטית או העוול הקשה והבלתי הפיך הצפוי למבקש אם הענין לא ידון כבקשתו מצדיקים הענקת רשות ערעור. בענייננו יוכל פיצוי כספי להיטיב את נזקי המבקשים אם יתברר שהצדק עמהם.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. עברון למבקשת. 10.9.87).
רע"א 229/87 - קורוס משיאן ואח' נגד יהודה ורות קולקובסקי
*ערעור על החלטת בינים (הבקשה נדחתה).
אין ביהמ"ש העליון יכול לפתוח שעריו לרווחה לביקורת על כל החלטת ביניים, אפילו בהנחה שנפלו בה פגמים. אדרבה, הכלל הוא שהערכאה הדיונית היא המבצעת כרגיל את מלאכת השיפוט באין מפריע ורק לאחר מתן פסק הדין מגיע שלב הערעור לרבות השגות למיניהן על החלטות ביניים. יש יוצאים מן הכלל אך הם חייבים להיות בגדר חריג ובמספר מצומצם. גישה אחרת תפריע לערכאה הדיונית לנהל את המשפט ברצף ולפי מיטב הבנתה וגם תשתק את תיפקודו של ביהמ"ש העליון. לפיכך נדחתה הבקשה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד שמואל סעדיה למבקשים. 10.9.87) .
=רע"א 216/87 - חיים וינשטיין עו"ד כמנהל עזבון פניה וגורסקי נגד האפוטרופוס הכללי
*התנגדות האפוטרופוס הכללי להסכם של מנהל עזבון עם עו"ד לתשלום שכ"ט מופרז (הבקשה נדחתה).
חובת הנאמנות שחב מנהל עזבון אינה מתיישבת עם הסכם לשלם, למי שעשה "פעולות גילוי" של חלקת קרקע השייכת לעזבון, שכר טרחה בשיעור של %25 מערכו של אותו מגרש. צודק המשיב שעבור פעולות אלה זכאי עו"ד מייזליש, שעשה את פעולות הגילוי, לשכר ראוי בשיעור שכרו של מנהל העזבון (המבקש), שהרי בכך סייע בידו לכנס את נכסי העזבון. מכל מקום אפילו מוצדק לקבוע שכרו הראוי לפי קנה מדה אחר, עדיין נראה לכאורה שיעור של רבע מערך המגרש מופרז עד מאד. הסכם לשיעור מופרז כזה כשכר טרחה, ביצוע התשלום כמשתקף מהדו"ח הכספי שהמציא המבקש, ואי התנגדות לתביעת עו"ד מייזליש לשכר כזה במסגרת תביעתו נגד העזבון והנעדרת, ביודעין שהמשיב מתנגד נמרצות לשיעור שכר כזה, כל אלה יחדיו אינם מתיישבים עם חובת הנאמנות אותה חב המבקש לנעדרת, והיה עליו לבקש הוראות מביהמ"ש. בנסיבות הנ"ל צדק השופט בהחלטתו שעל המבקש לשאת אישית בשכר הטרחה שנפסק, מה גם שעו"ד מייזליש ביקש, בעקבות פסק הדין החלקי, שניתן אך נגד העזבון, למחוק את התובענה שלו ובכך מנע את המשך בירור המשפט בינו לבין המשיב שהתנגד בכתב הגנתו לשיעורו של שכר הטרחה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד נילי מכנס למבקש, עו"ד מ. קליבץ למשיב. 10.9.87).
בג"צ 669/87 - מיכאל ורשבסקי ואח' נגד מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל
*סירוב לתת רשיון לקים הפגנה ביום השנה לאירועי סברה ושתילה (העתירה נדחתה).
העותרים ביקשו לערוך תהלוכה בירושלים ביום השנה לאירועי סברה ושתילה והמשיב סרב להעניק את הרשיון המבוקש בציינו כי הסירוב נובע מכך שאש"ף עומד מאחורי התהלוכה. המשיב הגיש לבג"צ תעודה, לפי פקודת הראיות, החתומה על ידי שר הבטחון, בה מציין השר כי מסירת החומר המודיעני ומקורותיו עלולה לפגוע בבטחון המדינה. עם הפתח הדיון ביקשו העותרים כי יגלו בפניהם את החומר הנ"ל ולחילופין כי ביהמ"ש יעיין בחומר בדלתיים סגורות. אכן, בג"צ קיים דיון בדלתיים סגורות בו הובא בפניו מלוא החומר ששימש את המשיב בהחלטתו. לאחר עיון בחומר קבע בג"ץ כי אין לגלות תוכנו ברבים כפי שביקשו העותרים. מהחומר עולה כי היו ראיות מהימנות לכך שהתהלוכות מאורגנת עפ"י הוראות אש"ף. לענין זה אין צורך להביע דעה בשאלה אם העותרים מודעים לכך או לאו, כי לפי הנתונים, העותרים הם רק מעטים מבין הגורמים המעוניינים בארגונה ובקיומה של ההפגנה והמטפלים בכך. לגוף העתירה הרי לפי מבחן "הוודאות הקרובה" היה יסוד להחלטתו של המשיב. ממילא אין צורך לדון בשאלה הנוספת שעלתה בדיון והיא אם עצם זהותו של הגורם המארגן די בה כדי לשמש בסיס לאיסור קיום התהלוכה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נטע גולדמן לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיב. 17.9.87).
רע"א 231/87 - יוניק בוטיק אינק נגד מרדכי קלאר
*בקשה לעיכוב יציאה מהארץ לאחר הגשת תביעה אזרחית (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשת תבעה את המשיב לדין על יסוד המחאה מאת חברה בארה"ב של פירות פסק דין שניתן נגד המשיב לטובת אותה חברה. הנתבעים באותו הליך היו המבקשת והמשיב, האחרון מודה שהשטרות שעל יסודם חוייבו שניהם ניתנו למשיב ע"י המבקשת כשטרות טובה, וכן מודה המשיב שהוא לא סילק לחברה את החוב הפסוק, וכי המבקשת אכן פרעה את החוב הפסוק לחברה לסלוק המגיע על פי פסק הדין. המבקשת תובעת מאת המשיב כ- 50,000 דולר. בהגנתו טוען המשיב כי משסולק החיוב הפסוק ע"י המבקשת, פקע פסק הדין ושוב לא ניתן להמחות את הפירות על פיו. נגד המשיב מתבררת בישראל תביעה כספית נוספת על סכום גבוה ויציאתו מן הארץ לא עוכבה במסגרת ההליך האחר. ביהמ"ש המחוזי שנתבקש לעכב את יציאת המשיב מן הארץ, היה ער לעובדה שהמשיב נוסע מדי פעם לחו"ל, כי ילדיו גרים בארה"ב, הוא שקוע בחובות וכי בארץ אין לו, כנראה, רכוש משלו. חרף כל אלה החליט שלא לעכב את יציאת המשיב מן הארץ וזאת על סמך השיקול שעד כה חזר המשיב מכל נסיעותיו למרות התביעות המתבררות נגדו כאן. היותו מסובך בחובות כבדים והודאתו בחוב שהמבקשת פרעה לא גרעה בעיני ביהמ"ש מאמינות גירסתו שאת ישראל אין בדעתו לעזוב. הערעור נתקבל.
אדם שאינו מכבד פסק דין שניתן נגדו, מודה בקיומו של חוב שנפרע ע"י התובעת הנוכחית ואעפ"כ מתגדר מאחורי טענה משפטית במאמץ להמנע מסילוק חובות, אינו ראוי שיאמינו לו שלא ינצל את ההזדמנות ויברח על נפשו אם יחוייב בתשלום. אמנם נטל הראיה בדבר כוונה לעזוב לצמיתות או לתקופה ארוכה את הארץ רובצת לפתחה של המבקשת, אך כפי שידע המשיב להתרחק מארה"ב, שם נותר חייב סכומי עתק, כן ידע להתרחק מישראל בהגיע שעת הפרעון. בכך אותה "הוכחה כלשהיא לכאורה" הנדרשת כבסיס לעיכוב יציאה מהארץ. מן הסתם ידע המשיב להחליט לאן לברוח והמדינה בה יבחר אינה חייבת להיות דווקא ארה"ב. לפיכך יש להורות על עיכוב יציאת המשיב מן הארץ.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד פיליפ מרכוס למבקשת, עו"ד י. בייניש למשיב. 4.10.87).
בש"פ 345/87 - מדינת ישראל נגד אלברט בן חמו
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בכך שמכר לסוכן משטרתי סמוי עשר מנות הירואין והעדות העיקרית נגד המשיב היא עדותו של הסוכן. המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים אך ביהמ"ש דחה את הבקשה ונימוקו עמו כי לא הוצג בפניו "הסכם בין הסוכן המשטרתי לבין המשטרה ויתכן והסוכן המשטרתי מקבל טובת הנאה ולכן עדותו מצריכה סיוע. אין מחלוקת כי אין סיוע". הערר נתקבל. הנמקת ביהמ"ש המחוזי אינה עומדת במבחן הביקורת, שאפילו קיבל הסוכן המשטרתי טובת הנאה עבור שירותו, הוא לא הפך בכך שותף לעבירה שהוא עד מדינה. אולם גם בנפול הנימוק המשפטי עדיין יש לבחון אם אין הנסיבות האחרות מצדיקות את החלטת ביהמ"ש המחוזי. אין למשיב, כמעט, עבר פלילי, אולם העבירה היחידה בה הורשע בשנת 1980 נוגעת להחזקת כלים המשמשים להכנת סם מסוכן. המשיב עוסק למחייתו ומפרנס את משפחתו אך אין לראות בכך סיבה המכריעה את הכף כשמדובר בסחר בסם מסוכן בכמות מסחרית. גם העובדה שהסוכן המשטרתי הוא בעל עבר פלילי אינה מלמדת כשלעצמה כי משקל עדותו נפגם, והערכת עדותו תהא מסורה לשופט שידון באישום. לפיכך יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' נורית ישראלי לעוררת, עו"ד מאיר זיו למשיב. 1.10.87).
בש"פ 351/87 - אלברט וענונו נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד (ערר על סירוב לעכב ביצוע גזר דין - הערר נדחה).
העורר הורשע בבימ"ש השלום בעבירות מכס הנוגעות להברחת 264 מכשירי וידאו מלבנון. הוא נידון לעונשים שונים ובכללם מאסר בפועל של שנה אחת. העורר ערער לביהמ"ש המחוזי הן על פסק הדין והן על גזר הדין של בימ"ש השלום והחל לרצות את עונש המאסר בפועל ביום 1.9.87. העורר ביקש מביהמ"ש המחוזי לעכב ביצוע גזר הדין עד לערעור אך ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הערר על כך נדחה.
קיימת אי בהירות מסויימת באשר למהות ההליך. לא הובהר אם מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בימ"ש השלום או בערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לשחרר את העורר בערובה. יש לציין בהקשר זה כי שאלת סמכותו של ביהמ"ש העליון לדון בערר על החלטת בימ"ש מחוזי שלא לשחרר בערובה נאשם שנדון למאסר בבימ"ש השלום עד למתן פסק דין בערעור, אינה חפשית מספקות. אולם גם בהנחה שיש סמכות לביהמ"ש העליון לדון בערר, הרי לגופו של ענין אין עילה מספקת להעתר לעורר. כלל הוא כי רק במקרים נדירים ובשל נסיבות מאד מיוחדות יחליט ביהמ"ש על עיכוב ביצועו של עונש מאסר ממושך. לא הובאו כאן נימוקים כה חריגים ואף התעודות הרפואיות שהוצגו אינן יכולות להכריע את הכף, בין היתר באשר ניתנו לפני כשנה. לזאת הם להוסיף שערעורו של העורר ישמע בתוך שבועיים וחצי משמיעת הבקשה. אם לא תסתיים שמיעת הערעור באותו יום יוכל הסניגור לחדש את בקשתו לביהמ"שהמחוזי משחרור בערובה
(בפני: השופט בך. עו"ד אורי רון לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 4.10.87).
בש"פ 328/87 - דוד בן שמעון מנחם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהתפרצות למקום מגורים וגניבה מתוכו כאשר ההוכחה המרכזית שבידי התביעה מתמקדת בכלל של "החזקה תכופה". ישנה עדות לכאורה שלפיה מכר העורר שעון יד, שהוא אחד החפצים שנגנבו בדירת המגורים האמורה, בסמוך לאירוע ההתפרצות. העורר מודה למעשה במכירת השעון, ולכאורה אין בידו הסבר משכנע על אופן ועיתוי רכישתו של החפץ. למעשה עולה גם מהודעתו שלו שהוא ידע כי השעון מהווה רכוש גנוב, כך שאף לפי גירסתו ניתן להרשיעו בעבירה רצינית. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. לעובדות האמורות יש להוסיף שני גורמים מחמירים נוספים. לעורר הרשעות קודמות מרובות הכוללות עבירות של התפרצות וגניבה וכן של סחיטה באיומים וסחר בסמים; נעשו נסיונות להשפיע על אשתו של האדם שרכש מהעורר את השעון כי תשנה את עדותה. כמו כן אלמונים איימו לרצחה נפש בשל מסירת הודעתה נגד העורר. בהתחשב במשקלם המצטבר של הגורמים הנ"ל יש לדחות את הערר גם אם נצא מהנחה כי קיים סיכוי שבסופו של דבר יורשע העורר בהחזקת רכוש גנוב בלבד.
(בפני: השופט בר. עו"ד יגאל יצחק הלוי לעורר, עו"ד כהן למשיבה. 28.9.87).
רע"א 263/87 - שלמה יהב נגד שמחה יהב ואח'
*מזונות זמניים (הבקשה נדחתה).
אין מעניקים רשות ערעור על צו מזונות זמני אלא במקרים נדירים ביותר. זכותם של הקטינים למזונות מאביהם אינה מוטלת בספק, וכנראה אין גם עוררין על זכות האשה לדמי מזונות מבעלה. לפיכך אין מדובר בתשלומים "אבודים" או שיקשה לגבותם חזרה אם יתברר שהמבקש חוייב, כטענתו, מעבר ליכולתו או מהמגיע ממנו. אף אם יתקשה לגייס כספים לקיום הצו הזמני יהא זה קושי בר חלוף. לפיכך אין לתת רשות ערעור.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מ. בר שלטון למבקש. 22.9.87).
בש"פ 308/87 - עלי נחאש נגד מדינת ישראל
*טענה שאין חיזוק לעדות שותף לעבירה בדיון על מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
טענתו המשפטית של הסניגור כנגד ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים, היתה כי לא נמצא בחומר הראיות חיזוק לעדותו של עד התביעה העיקרי שהוא שותף לדבר עבירה. הערר נדחה. אין מקום להדרש לשאלה אם יש צורך במקרה זה לחיזוק עדות העד ואם מן הדין הוא לברר קיומו של חיזוק כבר בבקשת מעצר עד תום ההליכים. בכל מקרה מצוי חיזוק כזה בעדות אשתו של העד על היכרות בין בעלה והעורר בעוד שהעורר מכחיש נמרצות כי הוא "מכיר אחד כזה ואף פעם לא פגשתי או ראיתי אדם כזה ולא מכיר את השם הזה בכלל ולא בא אלי הביתה אדם בשם כזה".
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד צלח זיאד לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 10.9.78) .
בש"פ 305/87 - שלמה טנצר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם יחד עם שניים אחרים ביבוא סמים וקשירת קשר לביצוע אותה עבירה כאשר מדובר ביבוא 3.5 ק"ג הירואין במשלוח אחד ו- 7 ק"ג הירואין במשלוח שני. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. טענתם העיקרית של הסניגורים כי הראיות שבידי התביעה אינן מעלות יותר מאשר חשד כלשהוא נגד העורר אך אין בהן כדי לבסס, אף לכאורה, את האישומים נגד העורר במידה מספקת. טענה זו אין לקבל. קיימת עובדה שאינה שנויה במחלוקת שסכומים ניכרים מדמי פדיונם של הסמים המיובאים בשווי כולל של כ- 50,000 דולר נמסרו לידיו של העורר תוך תיאום מוקדם עם גיסו שהינו אחד החשודים הראשיים בקשר הפלילי. יש בראיות שבידי התביעה, במשקלן המצטבר, משום ביסוס במידה סבירה לאישומים הנדונים נגד העורר. לכך יש להוסיף את העובדה שמדובר ביבוא סם קטלני מסוג הירואין בכמות כה אדירה עד שמתבקשת המסקנה כי אין עילה להתערב בהחלטת השופט המחוזי.
(בפני: השופט בך. עוה"ד דוד יפתח ובטיטו נחמן לעורר, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 18.9.87).
בש"פ 286/87 - אהוד ראובן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הועמד לדין על פי כתב אישום המכיל ארבעה אישומים, כולם בעבירות של התפרצות וגניבה והאחד גם בעבירת היזק בזדון. באישום הרביעי הודה העורר, לאישום השני החליט השופט כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה, והמחלוקת נוגעת לאישומים הראשון והשלישי. לגבי האישום השלישי הראיה לכאורה נמצאה בטביעת אצבע על סורג הדירה שנפרצה והסניגור טוען שאין זו ראיה מפלילה אף לכאורה, שכן העורר מתגורר בבית הסמוך ויש לו הסבר סביר, היינו, שהוא עובר מדי פעם ליד אותו סורג, וכן ניתן על ידו אליבי מספק לשעות שבהן מיוחס לו מעשה הפריצה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
העורר התכחש תחילה לכל אפשרות של מגע בסורג וגירסתו המאוחרת לא היתה שנגע באקראי בסורג זה, שאינו בתחום גישתו של עובר דרך, אלא כי נגע בו תוך חלוץ כדור שלו. הגירסה כבושה והאפשרות שאכן עשה כך נסתרה על ידי ניסוי שנערך במקום. האליבי שנתן, אפילו אמת בו, אינו מכסה את כל משך הזמן שבו יכול היה לבצע את הפריצה. אשר לאישום הראשון - ביהמ"ש מצא ראיה לכאורה בהלכת החזקה התכופה וזאת תוקף הסניגור. גם מבלי לקבוע דעה בשאלה זו הרי שיש עילה להצדיק את המעצר. לעורר יש הרשעה קודמת של פריצה וגניבה, הוא הודה באישום הרביעי ויש ראיה לכאורה נגדו באישום השלישי. בכל אלה די להראות שהוא מסכן את רכוש הציבור.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד קמר לעורר, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 6.9.87).
רע"א 265/87 - יעקב מימון נגד יעקב נבו ואח'
*צו מניעה נגד בורר (הבקשה נדחתה).
הלכה פסוקה היא אמנם שאין להלין העלאת טענה של חוסר אמון בבורר, אך משהזדרז בעל הדין בהעלאת הטענה, אין זה חשוב שהבוררות כבר נמצאה לפני סיכומה. המשיבים לא השתהו בהגשת בקשתם לצו מניעה נגד הבורר ואף נקבע מועד לבירור הבקשה, מועד שקדם למתן פסקו של הבורר. מתברר שב"כ המבקש ביקש לדחות את הדיון לתאריך אחר וב"כ המשיבים נתן הסכמתו לדחייה בתנאי שהמבקש יבטיח שבינתיים לא ייעשה דבר בבוררות. על הבטחה זו ידע הבורר, וב"כ המבקש לא הכחיש את מתן ההבטחה, אך אמר שעשה כן בשמו ולא בשם הבורר. בכך תורצה העובדה שיום לפני התאריך החדש שנקבע לדיון נתן הבורר את פסקו. הבורר הסביר שעשה כן לפי בקשתו של ב"כ המבקש ורק לאחר מכן עמד על חומרת הדבר וחזר בו מבלי שנתן הסבר אחר כלשהו למתן הפסק בעיתוי כזה. בנסיבות אלה, כאשר בורר ואחד הצדדים לבוררות עושים יד אחת לסכל דיון בצו מניעה בו החל בעל הדין האחר, לא תישמע הטענה שהפסק הוא עובדה קיימת, וכי התנהגות בלתי הוגנת של בורר, היא לבדה, מהווה אמנם טעם מספיק לפסילתו תוך כדי הדיון, אך לא עילה מספקת לביטול הפסק שכבר ניתן. מתן הפסק בנסיבות שתוארו כמוהו כחריגה מסמכות וטעם מספיק לביטולו.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד דן רוטמן למבקש, עו"ד ברוך שטיינר למשיבים. 16.10.87) .
בש"פ 334/87 - זוהר בושארי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע על פי הודאתו בגרימת חבלה חמורה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, הגיש ערעור על גזר הדין ומבקש לעכב את ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. הערר נדחה. אין קיימים במקרה זה נימוקים יוצאי דופן אשר היו מצדיקים חריגה מהכלל שלפיו אין לעכב ביצוע גזר דין בשל הגשת ערעור. המבקש נדון למאסר ממושך בשל עבירה חמורה מאד כאשר עצם ביצועה אינו מוטל בספק. גם אם קיים סכוי מסויים שהעונש יוקל במידת מה אין בכך סיבה מספקת שלא יחל המבקש בריצוי העונש לאלתר.
(בפני: השופט בך. עו"ד א. אורן למבקש, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 30.9.87).
ע.פ. 233+264/87 - מדינת ישראל נגד מאיר דניאל ויונה פתאי
*קולת העונש (התפרצות וגרימת חבלה)
(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל). שני המשיבים הורשעו בהתפרצויות ובחבלה חמורה שבנס לא נסתיימה באסון חמור יותר, שכן היה שם שימוש בנשק אלא שהתחמושת היתה עקרה. המשיבים גם נגועים בשימוש בסמים. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב הראשון ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולמשיב השני שלש שנים מאסר בפועל והפעיל גם מאסר על תנאי של שלש שנים אך לא ברור אם החפיף אותן או שהתקופה שהופעלה מצטברת. למשיב השני הרשעות קודמות רבות המשתרעות על פני גליונות רבים ואילו למשיב הראשון מספר ההרשעות פחות יותר אך החומרה שבהן אינה פחותה שהרי משיב זה שוחרר לפני עת לא רבה ממאסר ממושך בגין מעשה שוד. כמו כן נדון המשיב הראשון לאחר תום הדיון בתיק דנא על עבירה נוספת לשנתיים מאסר בפועל שהוחפפו למאסר שהוטל עליו בתיק נשוא הערעור. הערעור על קולת העונש נתקבל. העבירות הן חמורות והעונש מופרז לקולא בהתחשב ברקע של השניים. לפיכך יש להעמיד את עונשו של המשיב הראשון על שש שנים מאסר בפועל ואילו המאסר בפועל שהוטל על השני יהא כאמור שלש שנים אך המאסר על תנאי שהופעל יהיה מחציתו חופפת ומחציתו מצטברת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' רות רבין למערערת, עו"ד מ. סרגובי למשיב הראשון.23.8.87).