תקציר סביר כרך ל' חוברת 21

על"ע 6/86 - פרקליט המדינה נגד שמחה מנדלבוים

*קולת העונש בבי"ד משמעתי של לשכת עוה"ד(ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).

א. במרץ 1981 הורשע המשיב בביהמ"ש המחוזי בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ונדון ל- 30 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של המשיב על ההרשעה, הקל בענשו והעמיד את המאסר בפועל על 15 חודשים. מעשיו של המערער התבטאו בכך כי מכר לאנשים שונים דירות שלא היו רכושו. מדובר בין היתר באנשים שביקשו להגיע לעת זיקנתם אל המנוחה ואל הנחלה והמערער טרף את תוכניותיהם והפך את חייהם לסיוט מתמשך. לאחר פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ובטרם הוכרע הערעור בביהמ"ש העליון החליט ביה"ד המשמעתי המחוזי להשעות את המשיב באופן זמני מחברותו בלשכה. לאחר שמיעת הערעור בביהמ"ש העליון פנה פרקליט המדינה לביה"ד המשמעתי המחוזי וביקש להוציא את המשיב מן הלשכה או להטיל עליו עונש אחר ההולם את חומרת העבירה שיש בה משום קלון. בנובמבר 1984 החליט ביה"ד המשמעתי המחוזי להשעות את המשיב מחברותו בלשכה לתקופה של 5 שנים ועל גזר דין זה ערער פרקליט המדינה לביה"ד המשמעתי הארצי בבקשו להחמיר בעונש. ביה"ד הארצי דחה את הערעור והחליט "לקיים ולאשר את פסק דינו של ביה"ד דלמטה. תקופת ההשעייה תהיה 5 שנים בניכוי תקופת או תקופות ההשעייה הזמנית". הערעור על קולת העונש נדחה.
ב. ביה"ד המשמעתי סבר כי מאזן השיקולים נוטה למסקנה חד משמעית שיש לשלול את רשיונו של המשיב לצמיתות, אך החליט שלא לעשות כן בהביאו בחשבון את השיקולים המקילים הבאים: העבירות נעברו 9 שנים לפני פסה"ד; המעשים לא נעשו במסגרת פעילותו של המשיב כעו"ד במישרין; אין למשיב הרשעות קודמות; מאז גזר הדין הגיע המשיב להסדר כספי עם אלה שנפגעו ממעשיו דבר שהביא לכך שביהמ"ש העליון הפחית מתקופת המאסר בפועל; הרשעת המשיב בדין והעובדה שהוא ריצה עונש מאסר בפועל שימשו לקח למשיב, שאיננו אדם צעיר, שמעמדו נפגע באופן חמור. ב"כ המדינה טענה כי שיקולי הקולא האמורים יפים הם כאשר ביהמ"ש בא לשקול שיעור העונש שהוא עומד להשית על מי שהורשע, אך אינם ממין הענין כאשר מדובר בצורך למנוע ממי שהורשע בדין להמשיך ולעסוק במקצוע הדורש יושר אישי ונאמנות כלפי הציבור.
ג. אמנם כן, יש מקום להבחין בין המשקל הניתן לשיקולי הקולא האמורים כאשר 4באים הם בחשבון לעניין מידת העונש הנגזר בעת ההרשעה, לעומת המקרה שבו דנים אם פלוני ראוי לשמש כפרקליט, שכל כולו של מקצוע זה מתמצא באמון ובנאמנות שבהם עורך הדין ממלא את תפקידו. אולם, אין פירושו של דבר ששיקולי קולא אלה כלל אינם קיימים כשמדובר בהשעייה מלשמש כעו"ד. בגזירת דינו של עו"ד שסרח קיים השיקול המיוחד של שמירה על נקיון ידיהם ומעשיהם של העוסקים במלאכת עריכת הדין, אך האמצעים שבהם מוסמך ביה"ד המשמעתי לנקוט הם אמצעי עונש, וכלל גדול בדרכי הענישה שבכל עונש שהמחוקק לא קבע לו מידה קצובה מינימלית מקום יש, בעת השתתו, לשיקולי חומרה ולשיקולי קולא אלא שמשקל שיקולים אלה הולך ומשתנה כפי חומרת מעשה העבירה. על כן נכון נהגו בתי הדין המשמעתיים כשהביאו בחשבון לצורך העונש שיקולי קולא וחומרה גם במקרה דנן. אמנם לא כל נימוקי הקולא שהעלה ביה"ד המשמעתי נראים, שכן העובדה שהמעשים לא נעשו במסגרת הפעילות כעו"ד אין בה בהכרח כדי להפחית מחומרתם כאשר עומד למבחן ישרו של מי שמוסמך לשמש כעו"ד.
ד. השאלה שעל ביהמ"ש העליון לתת את הדעת עליה אינה איפוא אלא זו האם בתי הדין המשמעתיים נתנו משקל יתר לשיקולי הקולא בהתחשב בחומרה היתירה של עבירות המשיב. השאלה אינה מה היה ביהמ"ש החליט פוסק אילו ישב בדין בערכאה הראשונה. כלל נקוט הוא שאין ביהמ"ש של ערעור מתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש
שעליו מערערים לענין מידת העונש, אלא אם וכאשר העונש שהושת מופרז הוא לקולא או לחומרה באופן החורג מכל מידה סבירה של עונש נהוג ומקובל. השאלה היא אם בענייננו הפריז ביהמ"ש לצד הקולא במידת החורגת מן הנהוג והמקובל במקרים כגון זה.
ה. ביה"ד המשמעתי החליט מה שהחליט, כפי שהדגיש, לאחר היסוסים כבדים ואילו היה מחמיר עם המשיב בדין לא היה מקום להתערבות בעונש. אך משהסתפק בהשעיה לתקופה של חמש שנים אין לומר שבכך חרג בנסיבות המקרה באופן מופרז לקולא. לפי החוק שהיה בתוקף בשעת מתן גזר הדין היה העונש המירבי, פרט להוצאה מן הלשכה, השעיה לתקופה של חמש שנים, ואילו רצה ביהמ"ש להחמיר עם המשיב היה עליו לגזור הוצאה מן הלשכה. זהו עונש חמור ביותר, ואין לראות משום הפרזה לקולא משהסתפק ביה"ד בדרגת הענישה המירבית הסמוכה לעונש החמור ביותר. בינתיים תוקן החוק ותקופת ההשעיה המירבית הועמדה על 10 שנים, אך תיקון זה אינו חל בעניינו של המשיב שקדם לתיקון האמור. כן יש להביא בחשבון שלמעשה מושעה המשיב מחברותו בלשכה כבר למעלה מ- 6 שנים בעטיה של התארכות הדיונים שבמידה לא מעטה נגרמת גם על ידי המשיב.

(בפני השופטים: אלון, בייסקי, חלימה. החלטה - השופט אלון. עו"ד גב' נאוה בן אור למערער, עוה"ד ש.תוסיה כהן וגב' אורנה סבן למשיב. 1.2.88).

ע.א. 348/85 - יהושע בן ציון נגד הוצאת מודיעין בע"מ ואח'

*תביעת פיצויים לפי חוק לשון הרע(הערעור נדחה).

א. בכתבה שפורסמה בעתון מעריב במרץ 1980 נאמר כי "חברי הכנסת משה שחל ויוסי שריד טוענים כי הגיע לידיהם חומר המוכיח שיהושע בן ציון קיבל חנינה ושוחרר מן הכלא בעקבות התערבותו האישית של ראש הממשלה מנחם בגין מפני שתרם סכומי כסף גדולים לליכוד ולתנועת החרות..". לימים התברר כי המידע שעליו הסתמכו חברי הכנסת בדברים הכלולים בכתבה היה מוטעה. המערער הגיש נגד המשיבים תביעה על פרסום לשון הרע ותביעתו נדחתה מהנימוק שעל הפרסום חל סעיף 13(11) של חוק לשון הרע. הערעור נדחה.
ב. פרסום העונה על הוראות איזה מסעיפי המשנה של סעיף 13 אינו מהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי. כך מורה הרישא לסעיף 13 ובכך נעשה הפרסום למותר. סעיף 13 אומר כי "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - (11) פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1)...". פיסקה (1) הכלולה בסעיף 13(11) כוללת "פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת..". סעיף 13(11) מתיר אם כן פרסום חוזר, ובלבד שיהיה נכון והוגן, של פרסום קודם של ח"כ שהינו מוגן על פי סעיף 1 לפי חוק החסינות. כבר נפסק כי פרסום דברי החכי"ם המוגנים לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת משחרר מאחריות לפי חוק לשון הרע והשאלה היא אם מדובר כאן בפרסום נכון והוגן כנדרש בסעיף 13.
ג. הטענה המרכזית של המערער שמה את הדגש על הפגיעה של לשון הרע בזכות הפרט לשמו הטוב. החובה לצמצם את הפגיעה באינטרס זה מכתיבה לטענת המערער פרשנות מחמירה של הדרישה כי הפרסום יהיה "נכון והוגן". לגישתו יש לפרש דרישה זו כמתייחסת לא רק לפרסום החוזר אלא גם לפרסום המקורי. לטענתו, החוזר על פרסום קודם שלידיעתו אינו נכון או הוגן, או שלא טרח לברר אם הוא נכון או הוגן, אינו יכול לחסות בצלו של סעיף 13(11) ופרסומו אינו יכול להחשב בנסיבות כאלה כנכון והוגן. גישה זו אין לקבל. יש בה ראיה חד צדדית של הבעייה. היא אינה נותנת את המשקל הראוי לאינטרסים חברתיים אחרים מנוגדים, ואינה מתיישבת לא עם לשונו של החוק ולא עם מדיניותו.

ד. זכותו של הפרט לשמו הטוב אינה הערך היחידי שיש להתחשב בו, אף לא הערך המכריע. כנגדה עומדים הערכים של זכות הציבור לדעת ושל חופש הביטוי. חופש הביטוי הוא זכות מזכויות היסוד ויש להתחשב בזכות יסוד זו ולשקול אותה ביחד עם זכות הציבור לדעת כנגד זכות היסוד של הפרט לשמו הטוב. יש למצוא את האיזון בין אינטרסים חברתיים מנוגדים אלה ע"י בחירה ערכית הנותנת את המשקל הראוי לכל אחד מאלה בהקשר הרלבנטי. לשונו של סעיף 13(11) של החוק, ככל שהדבר נוגע לפרסום קודם המוגן לפי חוק החסינות, אינה מתיישבת עם הפרשנות שלפיה גם הפרסום הקודם חייב לעמוד במבחן הנכונות וההגינות פרשנות מרחיקה לכת זו המטילה על המפרסם את החובה לבדוק את נכונותו והגינותו של הפרסום הקודם, אינה עולה בקנה אחד עם תכנו של סעיף 13 המתיר פרסום חוזר בתנאים האמורים בו ומנסה להעמידו על בסיס דומה להגנה המסוייגת של סעיף 15 המותנה בתום לב שאינו מתקיים, למשל, במקרה שהמפרסם לא נקט באמצעים סבירים לפני הפרסום להווכח באמיתותו.
ה. גם בטענה החלופית, במישור העובדתי, כי הפרסום החוזר לא היה פרסום נכון והוגן של הפרסום הקודם, אין ממש. ביהמ"ש שמע את העדויות של העתונאי ושל חברי הכנסת, וגם אם לא ברור אם הדברים שבכתבה הם ציטוט מלא של הנאמר, הרי הם מייצגים בנאמנות את מה שנאמר. כדי שפרסום חוזר יחשב לנכון והוגן הוא אינו חייב להיות חזרה מילולית אף לא חזרה מלאה של הפרסום הקודם. די שיבטא את רוח הדברים. מאחר וכך, תנאי הוא שהחזרה, שאינה חייבת להיות מילולית או מלאה, תשקף את תוכן הפרסום הקודם בצורה נכונה והוגנת, כלומר לא תוציא דברים מהקשרם, לא תתן להם ביטוי חד צדדי או בלתי מאוזן ולא תציג אותם באור אחר או תתן להם משמעות שונה מאלה שבפרסום הקודם. אין יסוד להתערב במסקנות ביהמ"ש דלמטה בכל הנוגע לפרסום הנכון וההוגן.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, חלימה, וינוגרד. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"ד י. אלון למערער, עו"ד ב. לוינבוק למשיבים. 7.2.88).

ע.א. 467/84 - הוצאת עתון הארץ בע"מ נגד דוד שטולוורק ואח'

*ביטול חוזה להפצת עתון(הערעור נתקבל).

א. המשיבה השניה (להלן: המשיבה) ובעלה המנוח ניהלו סוכנות להפצת עתונים ובין השאר הפיצו את עתון "הארץ". עם פטירת בעלה של המשיבה החל המשיב, שעבד אצל בני הזוג, לנהל את הסוכנות. בהסכם בין המשיבה לבין המשיב משנת 1975 נקבע הסדר להעברת הסוכנות למשיב. ביום 1.79 28.1 נחתם הסכם בין המערערת לבין המשיב שלפיו מונה המשיב כסוכן המערערת להפצת העתון ע"י חלוקתו למנויים ולנקודות מכירה באיזור רמת השרון. בהסכם נקבע, בין השאר, כי על המשיב לדאוג לחלוקת העתון באופן סדיר מדי יום ביומו עד השעה שש בבוקר, להחזיק על חשבונו מקום עסק קבוע לרבות קו טלפון וכן להמציא למערערת רשימה עדכנית של מנויי העתון 4 פעמים בשנה. תקפו של החוזה נקבע לשנה אחת ונקבע בו כי המערערת תהא זכאית להביאו לידי גמר אם המשיב לא ישלם שני חשבונות רצופים או בכל מקרה אחר של הפרת ההסכם ע"י המשיב. לאחר שהגיעו למערערת תלונות של מנויים שהעתון מגיע מאוחר ולאחר ששיקים של המשיב לא נפרעו, שלחה המערערת ביום 3.2.80 מכתב למשיב בו הובעה דאגה ממצב חלוקת העתונים ובעיקר שעת חלוקתם שעברה את שעה שש. ניתנה למשיב ארכה בת חודש לשיפור המצב. במכתב נוסף מיום 2.3.80 ציינה המערערת כי חלוקת העתון אינה מתבצעת כאמור בהסכם עד שעה שש בבוקר, כי רשימת המנויים טרם נמסרה, כי עדיין אין מקום עסק קבוע למשיב וכן כי שיקים של המשיב למערערת חזרו ללא כיסוי. כיוון שכך התרו בו שאם לא יחול שיפור דרסטי יבוא ההסכם לידי גמר ביום 2.4.80. המשיב השיב במכתב מיום 12.3.80 בו הוא מודה כי לא כל המנויים מקבלים את העתון עד שעה
6 בבוקר אם כי רובם מקבלים אותו עד לשעה 6.15 ובאיזורים מרוחקים עד שעה 6.30. כן צורפה למכתב רשימת מנויים ונאמר בו כי מתחילת אפריל יהיה למשיב מקום עסק קבוע. הוא גם הבטיח לשלם שלש המחאות מתוך 7 שלא כובדו. על מכתב זה לא באה תשובה וביום 2.4.80 הפסיקה המערערת לספק למשיב את עתונה.
ב. המשיב ביקש בביהמ"ש המחוזי צו מניעה נגד המשיבה וביהמ"ש פסק כי הודעת המערערת ביום 2.3.80 היתה הפסקת חוזה מותנית ורק בהפסקת העתונים ביום 2.4.80 יש לראות הודעה על כוונה לסיים את החוזה. על כן חוייבה המערערת להמשיך ולספק למשיב את עיתונה במשך 30 ימים נוספים. המשיבים הגישו תביעה נוספת לביהמ"ש המחוזי ובה תבעו פיצויים בשל חוסר תום לב במו"מ לקראת כריתת החוזה עם המשיב ובגין חוסר תום לב בקיומו של חוזה זה וכן פיצויים בגין ביטולו של החוזה שלא כדין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה בדבר חוסר תום לב במו"מ לקראת כריתת החוזה, אך קיבל את שתי העילות האחרות וקבע כי אף שהמשיב לא עמד בתנאי החוזה לא היה בהפרותיו כדי להצדיק הפסקת החוזה והן לראות בפעולת המערערת משום שימוש שלא בתום לב בזכות הנובעת מחוזה. כיוון שכך נפסקו פיצויים למשיב. המערערת מערערת על חיובה בפיצויים ואילו המשיבים מערערים בערעור שכנגד על דחיית טענתם בדבר חוסר תום לב בניהול המשא ומתן. ערעורה של המערערת נתקבל.
ג. אין ממש בערעור שכנגד שכן ביהמ"ש דלמטה ניתח בהרחבה את השתלשלות המשא ומתן בין המשיבים לבין המערערת והגיע למסקנה כי אין לומר כי המשא ומתן נוהל שלא בתום לב מטעם המערערת. בכך אין להתערב. אין מחלוקת בין הצדדים כי המשיב הפר את תנאי החוזה והמחלוקת היא באשר להערכת אותה הפרה. ביהמ"ש קבע כי לא היה בהפרה כדי להעניק למערערת את הזכות להפסיק את ההסכם וכי בהפסקתו פעלה המערערת שלא בתום לב. לגישה זו אין להסכים. שעת חלוקת העתון הינה אחד ממרכיבי המוניטין של העתון, וכשמדובר בעתון בוקר, אף אחד השיקולים האם לעשות מנוי לאותו עתון. גם שאלת קיומו של משרד לסוכנות והאפשרות לפנות אליו טלפונית אינם דברים פעוטי ערך. מכאן עולה כי בהפרות של המשיב היה כדי להצדיק את הפסקת החוזה ואין לומר כי המערערת פעלה שלא בתום לב. לפיכך נתקבל הערעור ונתבטל החיוב של המערערת לשלם פיצוים למשיב.

(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. מוריץ למערערת, עו"ד מ. לברן למשיבים. 4.2.88).

ע.פ. 385/87 - עבדול תלאוי נגד מדינת ישראל

*שאלת הסיוע לעדותו של עד מדינה בעבירות שוחד(הערעור נדחה).

א. המערער כיהן כמנהל חשבונות בכפר טייבה ובמסגרת תפקידו ייצג בשנת 1980 בפני שלטונות מס הכנסה את המתלונן שהסתבך בהעלמת הכנסותיו בפני רשויות המס. המערער הגיע להסכם פשרה עם אחד המפקחים בשם סלע שהיה מופקד על תיקו של המתלונן. המתלונן הסכים תחילה להסדר הפשרה, אך כאשר פרטי ההסדר התחוורו לו יותר שינה טעמו והשתדל להשיג את ביטולו של ההסכם. בעת אחת השיחות שקיים המתלונן עם סלע שאל את המפקח "כמה כסף קבלת מתלאוי (המערער) ויותר מאוחר שאל את סלע "האם אתה לא קיבלת את 100,000 ל"י ששלחתי אליך דרך מנהל החשבונות תלאוי". סלע דיווח על הדברים לממונים עליו בעדותו בביהמ"ש בתור עד מדינה, סיפר המתלונן, שהמערער דרש ממנו סכומי כסף שונים בטענה כי הסכומים מיועדים לפקידי מס הכנסה לצורך הסדרת ענייניו של המתלונן. אמנם לא נטען שהמערער אמר במלים מפורשות שהכסף ישולם כשוחד לפקיד מסויים, אך מגירסת המתלונן עולה למעשה שהמערער הבהיר לו בצורה חד משמעית כי הכסף ימסר לפקידים. המערער הואשם בעבירה של תיווך בשוחד לפי סעיף 295(א) לחוק העונשין
ובעבירה של נסיון לתווך לשוחד לפי הסעיפים 295(א) ו- 33 לחוק. המערער הכחיש את גורסת המתלונן וביהמ"ש המחוזי העדיף את גירסת המתלונן על גירסת המערער ומצא חיזוקים לעדות המתלונן. ביהמ"ש האמין לפקידים שהכסף לא נמסר להם וקבע שהמערער לקח סכומים אלה לעצמו ולא התכוון לתתם כשוחד. בכך לא מצא השופט מניעה להרשעת המערער, שכן בסעיף 291(א) הנ"ל נאמר בין היתר כי "המקבל כסף... על מנת לתת שוחד - דינו כאילו היה לוקח שוחד; ואין נפקא מינה... אם התכוון לתת שוחד ואם לאו". אף על פי כן החליט ביהמ"ש לזכות את המערער מעבירות השוחד מהטעם שבהיות המתלונן שותף לעבירה שהינו גם "עד מדינה" היתה עדותו טעונה סיוע, על פי הוראות 54א'(א) לפקודת הראיות וכאמור מצא ביהמ"ש "חיזוק" לעדות המתלונן אך לא "עדות מסייעת". אולם, מאחר שהגיע למסקנה כי המערער הוציא מהמתלונן את הסכומים האמורים על סמך הטענה הכוזבת שהם מיועדים לתשלומי שוחד, כאשר לאמיתו של דבר התכוון ליטול סכומי כסף אלה לעצמו, החליט ביהמ"ש להרשיע את המערער בעבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק. ביחס לעבירה זו, סבר השופט, אין לראות את המתלונן בתור שותף לעבירה, ועל כן גם לא כעד מדינה, אלא כקרבן העבירה בלבד, ועל כן לא היה צורך בראיית "סיוע" כדי להרשיע בעבירה זו. ביהמ"ש גזר למערער 6 חודשים מאסר על תנאי. הערעור מתייחס להרשעה והוא נדחה.
ב. השופט בך: באשר למבנה פסק הדין מבחינה משפטית, טען הסניגור שטעה השופט כאשר הבחין בין עבירות התיווך בשוחד לבין עבירת המרמה, לצורך דרישת הסיוע לעדות המתלונן. לטענתו, אם קבע השופט שבהיעדר עדות מסייעת לא ניתן להרשיע בעבירות השוחד, צריך להיות הדין דומה גם בייחס לעבירת המרמה. אכן, צודק הסניגור שאם בהיעדר "סיוע" לעדות המתלונן חובה היתה על ביהמ"ש לזכות את המערער מתיווך בשוחד, הרי שמתבקש מכך גם זיכוי מעבירה של קבלת דבר במרמה, כאשר בנסיבות המקרה זהה היא מבחינה עובדתית לעבירת התיווך בשוחד. לגבי העבירות הקשורות בקשר לשחד את פקידי המס היה המתלונן ללא ספק שותף לעבירה. אם דורש הדין ראיה מסייעת לעדותו של אותו שותף לעבירה בשל היותו גם "עד מדינה" הרי זה משום שהחוק מניח, שלגבי עד מדינה תמיד צריך להדלק אור אדום ותמיד קיים הספק, שמא בשל טובת הנאה שהובטחה לו מסר עדות בלתי נכונה כנגד הנאשם. מצב זה אינו יכול להשתנות ע"י החלפה מלאכותית של סעיף האישום, המבוסס על אותן העובדות ועל 4 אותם המעשים ממש. הרשעה המבוססת על שינוי "הקליפה" הפורמלית של האישום בלבד, ע"י שמכנים את העבירה "קבלת דבר במרמה" אינה מעוגנת בהגיון המשפטי.
ג. אעפ"כ אין לקבל את הערעור, שכן טעה ביהמ"ש בהנחת היסוד שלפיה היתה עדותו של המתלונן בקשר לעבירת התיווך בשוחד טעונה עדות מסייעת בשל היותו עד מדינה. סעיף 266 לחוק העונשין החל על עבירות שוחד קובע כי "במשפט על עבירה לפי סימן זה רשאי ביהמ"ש להרשיע על יסוד עדות אחת, אף אם זו עדות של שותף לעבירה". השופט המחוזי לא התעלם מסעיף זה אך לדעתו גוברת עליו ההוראה שבסעיף 54א' (א) לפקודת הראיות כי "ביהמ"ש לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע...". ביהמ"ש המחוזי סבר כי מכיון שסעיף 54א' נחקק אחרי סעיף 296, הוראתו מחייבת, ביחוד כאשר אין היא סותרת את הוראת סעיף 296 לחוק העונשין אלא מוסיפה עליו. לדעת ביהמ"ש המחוזי סעיף 296 לחוק העונשין התיר הרשעה בעבירת שוחד על יסוד עדות יחידה, גם אם זו של שותף לעבירה, ללא צורך בסיוע לאותה עדות כפי שנדרש על ידי הפסיקה עד אז לצורך הרשעה בעבירות אחרות. בסעיף 54א' התכוון המחוקק לקבוע שעדותו של שותף לעבירה שהוא עד מדינה טעונה סיוע, בעוד שסעיף 296 כוחו יהא יפה לעדות של שותף לעבירה ולא של עד מדינה.

ד. הנמקה זו אין לקבל. כאשר חוקק סעיף 296 לחוק טרם הוסף סעיף 54א' לפקודת ודאיות ובאותו זמן עדותו של כל שותף לעבירה היתה טעונה עדות מסייעת כדי לאפשר את הרשעתו של נאשם. בא סעיף 296 וקבע חריג לכלל זה של דיני הראיות והטעם לכך היה ברור שכן עיסקות שוחד מתבצעות כמעט תמיד ביחידות ולא בנוכחות עדים נוספים וללא ראיות בכתב. על כן חייב האינטרס הציבורי של עקירת עבירות שחיתות לאפשר לביהמ"ש להרשיע נאשם בעבירות כאלה על סמך עדותו היחידה של שותף לעבירה. בעת חקיקת הסעיף לא היתה הבחנה בין שותף לעבירה שהופיע בתור עד רגיל ובין שותף כזה שניתן לו מעמד של עד מדינה כאשר בכל העבירות האחרות היה נדרש סיוע והסעיף שיחרר מסיוע בעבירות שוחד גם כאשר היה מדובר בשותף שהוא עד מדינה. כאשר הוחק סעיף 54א' לפקודת הראיות מטרתו היתה להקל עם התביעה באשר לעבירות בכלל. בו בזמן שעד לחקיקת סעיף 54א' היתה עדותו של כל שותף לעבירה טעונה סיוע בא סעיף 54א' וקבע כי עדות שותף רגילה טעונה "דבר לחיזוק" בעוד שעדות שותף לעבירה שהוא עד מדינה טעונה עדיין "סיוע". אולם עדותו של שותף לעבירת שוחד אשר גם לפני חקיקת סעיף 54 לא היתה טעונה כל ראיה נוספת, לא של סיוע ולא של חיזוק, עליה ממשיכה לחול ההוראה שבסעיף 296 ואינה טעונה עדות מסייעת גם אם ניתן לשותף מעמד של עד מדינה.
ה. משהגיע השופט למסקנה כי עדותו של המתלונן היתה מהימנה רשאי היה להרשיע את המערער בעבירות של תיווך בשוחד ושל נסיון לתיווך בשוחד, אף ללא עדות מסייעת וחרף מתן מעמד של עד מדינה למתלונן. אולם, במקביל רשאי היה השופט להרשיע את המערער גם בעבירה של קבלת דבר במירמה עפ"י סעיף 415 לחוק. אם עדותו של עד המדינה לא היתה טעונה "סיוע" כדי לבסס אישום של תווך בשוחד, ברור שגם לא היה צורך ב"סיוע" לאותה עדות כדי להרשיע את המערער בעבירת המירמה. הא בהא תליא. פורמלית אין קרבן העבירה של מירמה שותף לעבירתו של מבצע המירמה, אלא שאם עדותו של עד המדינה טעונה סיוע ביחס לעבירות על פי פרק עבירות השוחד, חייבת דרישה זו גם לחול על אותו מעשה "שמלבישים" אותו צורה של קבלת דבר במירמה. אולם אם אין צורך ב"סיוע" לעדות עד המדינה אף לגבי עבירות השוחד, קל וחומר שאין דרישה זו קיימת לגבי עבירת המירמה, אשר העד פורמלית אינו "שותף" לה כלל. כהשהחליט ביהמ"ש למצוא את המערער אשם בעבירה של קבלת דבר במירמה, ומשנמנעה פרקליטות המדינה מלערער על פסק הדין, אין סיבה לשנות עתה את סעיף ההרשעה ולשוב ולהרשיע את המערער בעבירות השוחד. לפיכך יש לדחות את הערעור לאשר את פסק הדין אם כי לא מטעמיו של ביהמ"ש המחוזי.
ו. המשנה לנשיא גב' בן פורת: יש להמיר את ההרשעה מסעיף מירמה לסעיף השוחד. סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך את ערכאת הערעור להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו, אף אם היא שונה מזו שהורשע בה בערכאה הקודמת ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. סמכותו של ביהמ"ש לערעורים להרשיע בעבירה שונה אינה מותנית בהגשת ערעור מטעם המדינה דווקא. תנאי להרשעה כזו הוא שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני אותה עבירה. בענייננו פורטו בכתב התביעה לא רק העובדות אלא אף סעיף האישום של שוחד ובכך הערובה הטובה ביותר שאכן היתה למערער הזדמנות סבירה להתגונן. אמנם המדינה לא הגישה ערעור על ההרשעה בקבלת דבר במרמה, אך אין בכך כדי למנוע מביהמ"ש שלערעור להרשיע בעבירה שונה. ההמרה המוצעת היא בגדר "קריאת הילד בשמו" ויהא בה כדי לשקף ביתר שאת את העבירה לאמיתה. להמרה זו אין ביהמ"ש שלערעור זקוק לא לערעור המדינה וגם לא ליוזמת המדינה ואף לא לטיעון מפי המערער שכן אותן עובדות עצמן המהוות את "קבלת הדבר במרמה" תרגומן המשפטי מניה וביה "תיווך בשוחד".

ז. השופט בייסקי מסכים לפסק דינו של השופט בך ולמסקנותיו ומסתפק בדחיית הערעור, אף שניתן היה להרשיע את המערער גם בעבירת תיווך לשוחד. אכן, עפ"י סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי יש בסמכותה של ערכאת ערעור להרשיע בעבירה שהוכחה ושהיא שונה מזו שהורשע בה נאשם בערכאה קודמת, אף בהיעדר ערעור מטעם המדינה. אולם במקרה דנן לא רק שב"כ המדינה לא ביקשה לעשות כן, כדי להעמיד ההלכה על מכונה, אלא העניין כלל לא עלה כנושא בטיעוני באי כח בעלי הדין וביהמ"ש לא רמז על אפשרות כזו. האמור בסעיף 216 "...ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן" צריך להתפרש כך כי גם בערכאת הערעור תהא למערער מודעות כי אפשרות כזו קיימת ומתבקשת, על מנת שינקוט עמדה ויטען טענותיו. המצב אינו כזה כאשר ערעורו של המערער הוא על עצם הרשעתו בעבירה בה הורשע, ואילו המדינה מצדיקה הדין עם אותה הרשעה, בלי לבקש לשנותה, ולו למען נכונות ההלכה. במצב כזה אין לו למערער ולסניגורו סיבה לקדם בטיעון מצב לא צפוי, ולהעלות מיזמתו סוגיות שאינן עולות כלל מעמדת התביעה כפי שנטענו על ידה. משום כך יש להסתפק בדחייתו של הערעור.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. עו"ד שמעון בן יעקב למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה 9.2.88).

ע.א. 107/84 - איליט בע"מ ואח' נגד אלקו... בע"מ ואח'

*בקשה לביטול פסק בורר(הערעור נתקבל).

א. בין המערערים לבין המשיבה נתגלה סכסוך שנמסר לבוררות בפני עו"ד רוטנשטרייך (להלן: הבורר). פסק הבורר ניתן בתאריך 23.4.82. בישיבת הבוררות הראשונה הודיע הבורר לצדדים כי במשפט מסויים הוא מייצג את המשיבה והמערערים לא מצאו לנכון לפסול את הבורר בשל עובדה זאת. לטענת המערערים נתגלה להם, לאחר שניתן פסק הבורר, כי במשך כל תקופת הבוררות כיהן הבורר כחבר במועצת המנהלים של בנק דיסקונט ושל אי.די.בי בע"מ שלהם אינטרסים כספיים משמעותיים במשיבה ועל כן מן הדין לבטל את פסק הבוררות. המערערים פנו בתאריך 15.7.82 לביהמ"ש המחוזי בבקשה לבטל את פסק הבורר. הבקשה מבוססת על הטענה שהיה לבורר אינטרס אישי במשיבה, שאותו לא גילה לצדדים, ועל העילה לביטול פסק בורר הכלולה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות כאשר "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". יום אחד לפני הגשת התובענה הנ"ל, בתאריך 14.7.82, פנו המערערים לביהמ"ש המחוזי בהמרצה אחרת בה ביקשו הארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר הנדון. הם הגישו בקשה זו בהסתמכם על סעיף 27(א) לחוק הבוררות בו נקבע שביהמ"ש לא יזקק לבקשת ביטול שהוגשה כעבור 45 יום מיום מתן הפסק אלא אם האריך ביהמ"ש את המועד. לאחר מכן התברר למערערים כי הבקשה להארכת מועד הוגשה בטעות, שכן לפי סעיף 27(ב) לחוק הבוררות אם בקשת הביטול מוגשת על פי עילה לפי סעיף 24(10) לחוק, יתחיל מניין 45 הימים רק "מהיום שנתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה", ומאחר שלא עברה תקופה כאמור בין היום בו נתגלה למערערים המידע החדש ובין הגשת התובענה לא היה צורך בהארכת מועד. לפיכך ביקשו המערערים לבטל את בקשתם להארכת מועד ורשם ביהמ"ש המחוזי מחק את ההמרצה להארכת המועד.
ב. ביום 8.1.84 זומנו הצדדים בהמרצה העיקרית לדיון במחיקת הבקשה מחוסר מעש. בדיון זה טען ב"כ המשיבה כי הבקשה לביטול פסק הבוררות הוגשה באיחור וכי לאחר שנמחקה הבקשה להארכת המועד יש לדחות את התובענה. ב"כ המערערים, שהופיע באותה ישיבה ושלא היה בקיא בכל ההשתלשלויות שאירעו בתיק זה, ביקש שהות לברור המצב לאמיתו, ביהמ"ש סרב לכך ופסק ביום 8.1.84 כי "אין מה לברר. על פני הבקשה
נראה שהבוררות נסתיימה ביום 23.4.82, ואילו הבקשה הוגשה ב- 15.7.82, הרבה מעבר ל- 45 יום הקבועים בחוק על כן אני דוחה את התובענה...". על פסק דין זה הוגש בתאריך 21.2.84 הערעור הנוכחי. בתאריך 19.12.85 הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין האמור, זאת לאחר שהתעורר בלבם ספק אם הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי הינו בזכות או ברשות ורשם ביהמ"ש העליון האריך את המועד. ביום 73.86 החליטה המשנה לנשיא כי בקשת הרשות לערער תידון בפני המותב שישב לדון בערעור.
ג. אכן, יום במקרה זה צורך בקבלת רשות לערער. אמנם מהווה ההחלטה בדבר דחיה על הסף של תובענה פסק דין סופי, וככלל מוקנית לתובע זכות ערעור עליה, אך לא כן כאשר מדובר בתובענה לביטול פסק בוררות. סעיף 38 לחוק הבוררות קובע כי ההחלטה של ביהמ"ש לפי חוק הבוררות ניתנת לערעור ברשות וסעיף זה גובר על ההוראה הכללית בעניין ערעורים. בנסיבות העניין הוחלט לדון בבקשה למתן רשות ערעור כבערעור עצמו והערעור נתקבל.
ד. החלטת השופט המחוזי ניתנה על סמך ההנחה המוטעית שהתובענה הוגשה באיחור, היינו כעבור יותר מ- 45 יום ממתן הפסק ללא כל הצדקה או הסבר, ושהבקשה להארכת מועד נמחקה על פי בקשת המערערים עצמם. טעות זו נבעה מכך שב"כ המערערים לא היה מצוייד במידע הנכון והשופט לא נתן לו שהות לברר את הפרטים. אין להניח שהשופט הלה מחליט לדחות את התובענה על הסף לו ידע אל נכון את הסיבה שבעטייה החליטו המערערים לבקש את מחיקת הבקשה להארכת המועד. במקרה כזה היה בוודאי מאפשר למערערים להוכיח מתי הובא לידיעתם המידע, אשר לטענתם מצביע על פסלותו של הבורר, ומהו אותו מידע. מכל מקום מן הדין היה לאפשר ברורן של נקודות אלה.
ה. עילת התובענה הצדיקה בדיקה עניינית לגופה. טענה כי יש לבורר אינטרס אישי בהצלחת אחד הצדדים ושל כן עליו להתפטר הינה לגיטימית. סעיף 11 לחוק הבוררות קובע כי ביהמ"ש רשאי להעביר בורר מתפקידו, בין היתר, אם "נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים". אמון הצדדים לצורך הוראה זו - גם אמונו של אחד הצדדים במשמע. אחד המקרים בהם עשוי להתגלות שבורר אינו ראוי לאמון הצדדים הוא מקרה בו מתגלה שקיים ניגוד בין האינטרס האישי של הבורר ובין מילוי תפקידו כבורר. אין ספק שגם גילוי ניגוד בין אינטרס אישי של שופט לבין מילוי תפקידו השיפוטי יכול לשמש עילה שעל פיה עשוי בימ"ש לבטל פסק דין סופי, במובן סעיף 24(10) לחוק הבוררות. מעורבות אישית בעניין שעומד לדיון בפניו ובתוצאותיו האפשריות מהווה אחת העילות העיקריות לפסלותו של שופט. המבקש לפסול שופט או בורר מהטעם האמור, אינו חייב להוכיח שהיה פגם כלשהו באופן ניהול המשפט או הבוררות או בהחלטות השופט או הבורר. עצם ההוכחה בדבר ניגוד האינטרסים שעלול היה להיווצר בשל מצבו או מעמדו של השופט או הבורר, ובדבר השפעה אפשרית על תוצאות הדיון כתוצאה מכך - מספיקים. אמנם לא מדובר כאן בבקשה לביהמ"ש להעביר בורר מתפקידו אלא לפסול פסק בוררות עקב מידע שהגיע לידי המבקשים לאחר מתן הפסק, אך גם כך עומדת להם העילה הנדונה.
ו. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיבדוק לגופן את השאלות מתי נודעו למערערים הפרטים הנטענים וכן אם היה לבורר אינטרס אישי כלשהוא, במישרין או בעקיפין, בחברות הקשורות במשיבה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד מ. שפיגלמן למערערים, עו"ד א. וולובסקי למשיבה. 10.3.88).

בג"צ 460/87 - פיוג'י אלקטרוניקס נגד רשם הפטנטים ואח'

*רישום סימן מסחר(ערעור על החלטת רשם הפטנטים - הערעור נדחה).

א. סימן המסחר רודסטאר (להלן: הסימן) היה בבעלות חברה יפנית (להלן: החברה) הן בארץ והן בארצות אחרות. ביום 1.81 1.1 פנתה החברה למשיב וביקשה לרשום את הסימן למוצריה, שהם מכשירי רדיו ורדיו טייפ למכוניות וכו'. מוצרי החברה יוצרו במפעלים של חברות שונות ביפן וממוצה לה שהעיקרית ביניהן היתה המערערת, חברת פיוג'י. ביום 26.3.82 חתמה החברה על שטר העברת הסימן בישראל לשמו של המשיב השני, סיאה סיאק (להלן: המשיב). קודם שההעברה יצאה אל הפועל הוכרזה החברה ביפן לפושטת רגל. המשיב עשה ביום 7.12.82 הסכם חדש, הפעם עם הנאמן בפשיטת הרגל של החברה, שמכוחו בא בנעליה של החברה לצורך רישום החברה כבעלת הסימן בישראל. רישום הסימן כדין התעכב מפני שאחד, יעקב לוי, הגיש לרשם בקשה מתחרה שבגידרה ביקש . ' שהסימן יירשם בשמו. הבקשות המתחרות עברו גלגולים שונים כאשר בתחילה נרשם יעקב לוי כבעל הסימן והחלטת הרשם הובאה להכרעת בג"צ בגדר של ערעור. באותו י הליך קיבלו הצדדים את הצעת בג"צ שלפיה הוחזר התיק לרשם "...כדי שבעלי הדין יוכלו להגיש לו את הראיות הנוספות...". הרשם שב ודן בנושא והחליט ששני הצדדים אינם זכאים לרישום הסימן בשמותיהם. שני הצדדים ערערו לבג"צ ובפסק הדין של בג"צהוחלט לדחות את ערעורו של לוי ולקבל את ערעורו של המשיב. נקבע כי בתחרות שבין שתי הבקשות, במובן סעיף 29 לפקודת סימני מסחר, דוחקת זכותו של סיאה סיאק את זכותו של יעקב לוי. בג"צ הוסיף כי על המשיב לבחון עוד את כשרות הסימן על פי הפקודה ובמיוחד אם השימוש שעושה סיאה סיאק בסימן עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של סימני מסחר, אשר אחד מהם הוא ההגנה בפני הונאה. פסק הדין של בג"צניתן ביום 1.86 26.1.
ב. מספר ימים לאחר מכן, ביום 2.12.86, הגישה המערערת בקשה לרשם לרשום את הסימן בשמה היא. לאותה בקשה צורף מכתב שבו נאמר כי למערערת ידוע דבר בקשתו הקודמת של סיאה סיאק ולכן נתבקש הרשם לדון בשתי הבקשות, זו של סיאה סיאק וזו של פוג'י על פי סעיף 29 לפקודה. הרשם הודיע למערערת כי קיבל כבר את בקשתו של המשיב לרישום הסימן והדרך היחידה שנותרה בפני פוג'י היא להגיש התנגדות במובן סעיף 23 לפקודה. מטעמי זהירות הגישה המערערת ביום 29.3.87 הודעת התנגדות וזאת תוך שמירה על זכותה לטעון כי הדרך הנאותה והנכונה היא לדון בשתי הבקשות כבבקשות מתחרות לפי סעיף 29 לפקודה. לאחר שהרשם שמע את טיעוני הצדדים, דחה את טענות פוג'י והחליט לדון בבקשתה כבהתנגדות במובן סעיף 23 ולא לפי סעיף 29 לפקודה. החלטה אחרונה זו משמשת יסוד לערעור הנוכחי. המערערת טוענת כי הגישה את בקשתה לרשם ביום 2.12.86 כאשר עדיין לא הוחלט על "קבלת" בקשתו של המשיב במובן שהם לביטוי "קבלה" בסעיף 23 לפקודה, וגם לא הוחל בצעדים שהפקודה קבעה אותם באותו סעיף. מכאן, טוענת פוג'י, הסעיף המתאים להכרעה בנתונים שהוכחו הוא סעיף 29 הנזכר. הערעור נדחה.
ג. המשיב העלה טענה מיקדמית כי דין הערעור להדחות על הסף מהטעם שאין למערערת זכות ערעור על ההחלטה, וטענתו החילופית היא כי גם אם היתה למערערת זכות ערעור הרי הזכות לא נוצלה במועד הקבוע בחוק של 30 יום מהחלטת הרשם. טענות אלה יש לדחות. המערערת ביקשה מאת רשם סימני המסחר כי נושא הסימן המסחרי שאותו ביקשה לרשום בשמה יידון על פי סעיף 29 לפקודה. אמנם הבקשה נדחתה ביום 25.5.87 אך הנימוקים נמסרו רק ביום 31.5.87. ההחלטה במהותה היא כי הרשם לא נזקק לסעיף 29 הנזכר ומבחינתה של המערערת הוכרעה בקשתה סופית על ידי הרשם על פי אותו סעיף. במקרה כזה יש למערערת הזכות להביא את ערעורה על אותה החלטה

בפני בג"צ וכך עשתה המערערת. אשר למועד הגשת הערעור, הרי עד שדבר נימוקי ההחלטה לא הובאו לידיעת המערערת לא התחיל מניין הימים להגשת הערעור. מקורו של כלל זה מונח בדין הכללי ובכללי הצדק הטבעי.

ד. טענתה העיקרית של המערערת הינה כי כאשר היא הגישה את בקשתה עדיין לא היה "קיבול" של הצעת המשיב ולכן צריך הדיון להיות לפי סעיף 29 כדיון בשתי בקשות שנתקבלו והכרעה ביניהן. הרשם סבר כי כבר היה קיבול אך דין הערעור להדחות ולא מטעמו של הרשם. מסתבר שהמערערת ידעה על ההליך שהתקיים בפני הרשם בין המשיב לבין יעקב לוי, פרקליטה של המערערת היה גם פרקליטו של לוי, ואותו פרקליט מייצג את המערערת בכל העניינים המשפטיים בישראל. יעקב לוי עצמו שימש כמייצגה של המערערת בארץ. כך שהמערערת יכלה לדעת על קיומה של בקשתו של המשיב והתדיינותו עם לוי. אף על פי כן חיכתה עד ליום 2.12.86 להגשת בקשתה דנן. המתנה זו צריכה הסבר והסבר כזה לא הועלה באף שלב משלבי הדיון. בהיעדר נימוק משכנע למחדל זה רשאי ביהמ"ש להסיק כל מסקנה הגיונית המתבקשת מכך. היה כאן ניצול מטעם המערערת של ההליכים שקבע המחוקק כשמטרתה הארכת הליכי ההכרעה במחלוקת שבין הצדדים ללא צורך. אכן, המחוקק לא קבע מועד מוגבל להגשת בקשה מתחרה לפי סעיף 29, אך אף על פי כן לא היה מקום להמתנה הרבה שהמתינה המערערת. גם בשלב המאוחר של ההכרעה בבקשות מהסוג דנן נבחנות בקשות יריבות על פי מבחנים מסויימים, ביניהם בולט אלמנט התאריך שבו הוגשה כל בקשה. בענייננו, התנהגותה של המערערת טעונה תגובה כאמור ושורת הצדק מחייבת שביהמ"ש יביא בחשבון הסופי של מאזן שיקוליו את התנהגותה של המערערת.
ה. כשהכריע בג"צ במחלוקת שקמה בין הצדדים הקודמים על פי סעיף 29 לפקודה הורה כאמור להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לבחון את כשרות הסימן על פי פרק ג' לפקודה ובמיוחד אם השימוש שעושה המערער (המשיב דנא) עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של דיני מסחר אשר אחד מהם הוא ההגנה בפני הונאה. הרשם היה מחוייב לפעול לפי הוראתו של ביהמ"ש שמשמעותה בנתונים ששררו בעת מתן פסק הדין כי המשיב עבר את מחסום הסעיף 29 לפקודה ונכנס לגדר הבדיקה הנעשית על פי פרק ג' לפקודה. הוא זכה גם בסעד המיוחל לפי סעיף 29 דהיינו העדיפות. אמנם המערערת לא היתה צד באותו הליך, אך הכרעת ביהמ"ש הקנתה למשיב יתרון מסויים שאינו ניתן למחיקה. הדברים אמורים במיוחד לגבי המערערת שידעה על ההליך הקודם ולא הגיבה בתגובה מתאימה וזאת ללא סיבה סבירה. במקרה כזה קשה להשתחרר מההרגשה שאין לפנינו שתי בקשות נפרדות בעלות נתונים שווים.
ו. ב"כ המערערת טען כי ע"י דיון בהתנגדות בלבד, להבדיל מדיון על פי סעיף 29, הצר את ביהמ"ש את מגוון הטענות שהמערערת מבקשת לטעון. בעניין זה היתה גישתו של השופט חלימה, שכתב את פסק הדין, שונה מגישתו של השופט בך. השופט חלימה סבר כי אין מקום לחששה של המערערת וכי היא יכולה להעלות במסגרת ההתנגדות כל אותן טענות שניתן להעלות במסגרת סעיף 29. מאידך סבר השופט בך כי ישנו יתרון לא מבוטל למערערת בנקיטת הפרוצדורה על פי סעיף 29 לפקודת סימני מסחר לעומת הפנייתה אל זכותה להגיש התנגדות לרישום הסימן. יתרון זה הוא במישור נטל ההוכחה. כמו כן בדיון בהתנגדות חייב המתנגד להצביע על פגם מסויים הדבק בבקשתו של המבקש, והעובדה שישנו גם מבקש אחר אין בה כשלעצמה רלבנטיות לדיון, ואילו בפרוצדורה על פי סעיף 29 מושם הדגש על הבקשות המתחרות והן נשקלות אחת מול השניה. ברם, בהתחשב בעובדות המיוחדות של המקרה בפנינו מסכים גם השופט בך לתוצאה המוצעת ע"י השופט חלימה. השופט ברק הסכים להערותיו של השופט בך.

(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עוה"ד יאיר גרין וא. גבריאלי למערערת, עו"ד ג. גינת לסיאה סיאק. 13.3.88).

ע.פ. 99/88 - דקלו אליק נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם בביהמ"ש לתעבורה בכך כי באחד הערבים, ברחוב חתם סופר בתל אביב, הפעיל צופר שלא לשם מניעת סכנה קרובה. בישיבה הראשונה כפר המערער בעובדות והתיק נקבע להוכחות, ולאחר מכן נקבע, לפי בקשת הסניגור, לתאריך אמר בשעה 11.30. עד התביעה הראשית היה המתלונן, עו"ד, שהגיש למשטרה את התלונה אשר בעקבותיה הוגש כתב האישום. המתלונן העיד על המקום בו עמדה המכונית, המספר של המכונית וכן המעשים שעשה הנהג (המערער). המתלונן העיד כי דלת הנהג היתה פתוחה ולידה עמד המערער והוא קרא לאשה בצעקות ותוך כך הפעיל את הצופר של המכונית והרעש היה עצום, צופר חזק מאד. המתלונן פנה לנהג ושאל אותו מדוע הוא עושה זאת והתווכח עם הנהג אך בתגובה צפר הנהג שוב בצפירות אדירות. בחקירה הנגדית סיפר העד כי היו מקרים קודמים שאיים על נהגים המשתמשים בצופר באותו מקום כי יתלונן וכולל על המערער. הוא המשיך ונתן פרטים על המקרה. הסניגור ביקש להוסיף ולחקור את העד ואז קבע ביהמ"ש בהחלטה "לאחר שהזהרתי הסניגור כי הוא מפליג בשאלות שלא לענין אקצה לו עוד שתי שאלות". העד השיב על שאלה אחת ובעקבות הצגת שאלה נוספת שנפסלה ע"י השופט ביקש הסניגור מן השופט שיפסול את עצמו. ביהמ"ש דחה את בקשתו בקבעו כי פנייתו של הסניגור אינה לגיטימית ואם מדובר בשאלות שלא הותרו הרי קיימת אפשרות לערער לביהמ"ש שלערעור. הערעור על סירוב הפסילה נדחה.
ב. המערער מנמק את ערעורו בהתערבות לא מוצדקת של השופט בחקירה נגדית שערך הסניגור לעד התביעה והגבלת החקירה הנגדית העולה כדי פגיעה ממשית בהגנתו הראויה של הנאשם. נימוק אחר הוא חשש לגילוי פנים כלפי עד התביעה שהינו עורך דין במקצועו העולה כדי חשש ממשי למשוא פנים, וכן ניהול הדיון תוך התעלמות מזכותו של הנאשם להגיב על הגשת מוצג לביהמ"ש והפסקת הדיון ללא כל סיבה נראית לעין, המוכיחה לטענת המערער בעליל את רוגזו של השופט כלפי ההגנה והמשכו של הדיון בשעה מאוחרת יותר בבחינת "עונש" להגנה. אין כל עילה לפסילה בחומר שהוגש. בעניין התערבותו של ביהמ"ש בחקירת עד, הרי הכל הוא עניין של מידה והיקף. ביהמ"ש אינו צריך ליטול לידיו את ניהול החקירה, כי זו מסורה לפי שיטת המשפט שלנו בידי בעלי הדין. אולם ביהמ"ש איננו ניצב מן הצד אלא מנווט את הדיון ורשאי הוא להציג שאלות הבהרה ולכוון את החקירה והוא אף רשאי לקבוע אלו שאלות רלבנטיות ואלו לאו, ואם יש בחקירה חזרה בלתי מוצדקת על עניינים שנתבהרו כבר. אם סבור בעל דין כי שאלה או שאלות של ביהמ"ש היו פסולות, או כי מוצג הוגש שלא כדין, או כי שאלה נפסלה ללא הצדקה, והיה בפסלות או בהגשה שלא כדין כדי להשפיע על תוצאות הדיון, הרשות בידיו להעלות עניין זה בשלב הערעור. הנטיה להעלות טענת פסילה כל אימת והחלטה שיפוטית אינה נראית בעיני בעל דין, היא בגדר הבנה בלתי נכונה של מהות הפסילה.
ג. אין ממש בטענה השניה כאילו היה משום גילוי פנים ביחסו של ביהמ"ש לעד התביעה בעל כך שהוא עורך דין. העובדה שביהמ"ש ראה לקבוע סייג לחקירה כשסבר שמוצו הנושאים שצריך להעלות לדיון בפרשת צפירת הצופר, אין בה כדי לפתוח פתח למסקנה בדבר קיום של משוא פנים. בכגון דא גם אין קובעת תחושתו הסובייקטיבית של בעל דין, אלא הערכתו האובייקטיבית של ביהמ"ש. אין להשתחרר מן הרושם שדוקא הסניגור ביקש להפוך משפט בעניין צפירת צופר, בו המחלוקת העובדתית הלגיטימית היתה מותחמת ובו טענת ההגנה האפשרית היתה ברורה מעיקרה, לדיון בו תבוא לידי ביטוי ממשי כל טענה דיונית פורמליסטית. דוגמא לכך היתה התנגדות הסניגור
להמצאותה על תלונתו בכתב של העד על דוכן העדים כדי לרענן את זכרונו. הפסקת הדיון כדי לקיים משפטיהם של אחרים שחיכו אותה שעה למשפטם, היתה מובנת בנסיבות המקרה. כשהסתבר לביהמ"ש שהוא צפוי להתנגדויות ולטיעונים לרוב, לא היתה סיבה לכך שאחרים יוסיפו ויחכו לתורם. על ביהמ"ש לנהוג בסבלנות ובסובלנות, אך אין צריך לשגות ולחשוב כי בשל קיומה של חובה זו אין נדרשת גם גישה סבירה מצד עורך הדין, או כי ביהמ"ש הוא נטול סמכויות להכריע בשאלות של רלבנטיות.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אבשלום שיינפלד למערער, עו"ד גב' אסתר כהנא למשיבה. 13.3.88).

ע.א. 606/85 - אילנה ליכטנשטיין- לאור נגד חברת 66 קבלני תל אביב בע"מ ואח' *תביעת יורשת לשכ"ט של אביה שהיה פרקליט הנתבעים (הערעור נדחה). התביעה נשוא הערעור היא תביעתה של בתו ויורשתו היחידה של עו"ד אשר המשיבות היו לקוחותיו. התביעה היתה לתשלום פיצוי על מניעת רווח עקב הפרת חוזה העסקה של עוה"ד ולחילופין תביעה לתשלום שכר ראוי בגין שורה של פעילויות שביצע המנוח. מדובר בעו"ד שטיפל בענייניה המשפטיים של המשיבה מיום ייסודה בשנת 1961 והמשיך בפעילות זו במשך 15 שנה. פעילותו של המנוח כללה רכישת שטח קרקע נרחב לצורך בנייה ציבורית ע"י חברת שיכון הבונים (המשיבה השניה) במינהל מקרקעי ישראל, פרצלציה של השטח, ייסוד 65 חברות פרטיות שעל שמם נרשם השטח, רישום הקרקע בטאבו וכיוצא באלה פעולות. למנוח שולמו בעת עבודתו סכומים שונים לכיסוי הוצאות וסכום כולל של 13,000 לירות כשכר טרחה. במכתבה של המשיבה השניה מיום 4.12.61 למנוח נאמר "הננו מאשרים בזה לכבודו שכר טרחה בסך כולל של 13,000 לירות תמורת רישום וטפול בענייני החברות השונות, העברת הקרקע בספרי האחוזה וטיפול מתמיד בענייני תכנון ופרצלציה... והוצאת רשיון בנייה על כל השטח הנ"ל". המערערת השתיתה את תביעתה על הטענה כי היה קיים הסכם ארוך טווח שנכרת, לטענתה, בין המנוח לבין המשיבה ואשר התמצה בקביעה כי שכר טרחתו של המנוח יבוא מן הסכומים שייגבו בבוא העת עבור הטיפול ברישום והעברת הדירות בבתים המשותפים שיוקמו על השטח. הסכום הגלובלי של 13,000 לירות לא היה, לפי טענה זו, אלא בגדר תשלום על חשבון התשלומים אשר בהם יזכה המנוח ע"י כל אחת מן החברות כאשר ייבנו הבתים המשותפים. הטענה בדבר הסכם שהתייחס לשכר הטירחה בעתיד לא התבססה על קיומו של הסכם מפורש, אלא המערערת ביקשה להסיק קיומו של הסכם מקטעי דברים שנכללו בהתכתבות בין המנוח לבין המשיבה וכן מעדות אחד מן האנשים שהיה מבין מייסדיהן של המשיבות ולאחר מכן הסתכסך איתן. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה כאשר לא מצא תימוכין לכך שבנוסף לתשלום של 13,000 לירות היה הסכם נוסף של שכר טרחה. הערעור נדחה.

ביהמ"ש המחוזי שיער כי ככל שדובר, אם בכלל, על הסדר של קבלת שכר טרחה עבור טיפול ברישום הדירות והעברתן על שם הקונים (ויש לציין כי דירות אלה לא נבנו עד היום הזה), הרי הכוונה היתה יותר לציפיה של רווח מאשר לדברים החלטיים, ומה גם שאף אם היה הסדר כאמור עם החברה האם הרי לא היה הסדר כזה עם 65 החברות האחרות שנועדו לפעול הלכה למעשה בנושא הבניה. אשר לתביעה של שכר ראוי ציין ביהמ"ש המחוזי כי היה בין הצדדים הסכם שהסדיר את נושא שכר הטרחה ועל כן אין מקום לתביעה חילופית בדבר שכר ראוי. המערערת ביקשה לבסס טענותיה נגד מסקנת ביהמ"ש המחוזי על מסמכים שונים שהוגשו לביהמ"ש, אך אין בכל אלה כדי להצביע על קיומו של הסכם אחר בנוסף להסכם בדבר התשלום הנדון.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אליעזר קיסטר למערערת, עו"ד י. בנקל למשיבות. 27.3.88).

ע.א. 715/87 - גד כץ ותמיר כץ קטין נגד מזל כץ ונמרוד כץ קטין

*מזונות (הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי פסק כי על המערער לשלם למשיבה סכום של 300 ש"ח למזונותיה לחודש וסכום זהה עבור המשיב השני, בנם הקטין של המערער ושל המשיבה. הערעור נסב על פסיקת המזונות למשיבה והוא נתקבל. לפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי יש למשיבה הכנסה ממעשי ידיה בסכום של 3,000 ש"ח לחודש לערך, בעוד שהמערער, המחזיק באחד משני הילדים, משתכר כ-1,800 ש"ח לחודש. על כן, טוען המערער, אין להבין מדוע הוא צריך לשלם מזונות לאשה. טענת ערעור זו יש לקבל. לאור שיעור הכנסתה של האם ממעשי ידיה ולאור שיעור הכנסתו של המערער אין הצדקה לחיובו של המערער בתשלום מזונות לאשה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ינון בר שלטון למערערים, ' ,עו"ד עזרא אושרי למשיבים. 24.3.88).

' '

ע.א. 611/87 - אריה וליאור איזנברג קטינים נגד אהרון איזנברג

*מזונות (הערעור נדחה).

המשיב חוייב בתשלום מזונות לבניו הקטינים, המערערים, והמזונות נקבעו מפעם לפעם ע"י ביהמ"ש. לאחר שנקבע הסכום לאחרונה בשנת 1985 פתח המשיב בהליכים להפחתת המזונות בהתבססו על שינוי במצבו המשפחתי. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לכך שהמשיב נישא בשנית וכי הוא משתכר כפקיד בעתון סכום ששיעורו כ- 1,125 ש"ח לחודש. האם מקיימת עצמה והמערערים שנמצאים אצלה מתשלום הבטחת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי, מדמי המזונות של המערער ומקיצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי. דמי המזונות שמשלם המערער הגיעו בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי ל- 539 ש"ח. המשאבים שבידי האם הסתכמו בסך הכל ב-990 ש"ח לחודש בעת קיום הדיון בביהמ"ש המחוזי. לאב היו מנישואיו השניים שני ילדים ובינואר 1987 נולד ילדו השלישי. כל זאת הביא ביהמ"ש בחשבון כאשר הגיע למסקנתו כי יש להעמיד את המזונות של הילדים על סכום של 450 ש"ח לחודש שהוצמדו למדד של פברואר 1987. בעת מתן פסק הדין היתה בכך הפחתה של כ- 90 ש"ח לעומת מה שהמערער שילם קודם לכן. הטענה המרכזית של המערערים היא שלא היתה סיבה מהותית לדיון מחדש בסכום המזונות ולהתערבות ביהמ"ש המחוזי במזונות שנפסקו לפני כן. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי ניתח בפרוטרוט וביסודיות את כל הנתונים שהובאו לפניו ואין מקום להתערב במסקנתו. ברור מהראיות שהאמצעים העומדים לרשות המשיב אינם רבים וכי הכנסתו איננה גבוהה. ביהמ"ש ערך חישובים תוך חלוקת ההכנסות לידות ושיטה זו נותנת תמונה כללית בדבר האפשרות התיאורטית של חלוקת המשאבים. אין לומר שביהמ"ש שגה כשחילק את המשאבים הכספיים של המשיב בדרך בה עשה זאת. הסכום שנפסק למערערים איננו גבוה ואולם מתוך הראיות עולה שהמשיב עושה מאמצים לעבוד שעות נוספות והכנסתו הנ"ל כוללת גם את ההכנסה מן המאמץ הנוסף כך שאין לראות מניין ישאב הכנסה נוספת. בנתונים אלה יש לראות את הקביעה של ביהמ"ש המחוזי על רקע התווספותו של ילד שלישי למשפחת המשיב, כחלוקה סבירה של האמצעים שאינה מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. אין ביהמ"ש שלערעור שוקל מעיקרו את החלוקה מחדש של הכספים שעומדים לרשותו של מי שחייב במזונות, אלא בוחן אם נפל משגה מהותי המצדיק התערבות של הערכאה השניה. משגה כזה אין בענייננו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ציון סמוכה למערערים, עו"ד י. שלזינגר למשיב. 28.3.88).

ע.פ. 488/87 - פנחס בוחבוט נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בהחזקת 4 ק"ג חשיש ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. ועונש שנגזר נוטה באורח בולט לקולה, ואין זאת אלא שביהמ"ש המחוזי נתן משקל רב לנסיבותיו האישיות של המערער, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקירו של שירות המבחן. בתסקיר משלים של שירות המבחן שוב הומלץ לקצר את תקופת המאסר אך אין לקבל את ההמלצה. לא רק חומרת העבירה אינה מצדיקה זאת, בהעידנא, כאשר נגע הסמים הפך מכת מדינה וכאשר מדובר בכמויות עצומות של סמים, אלא שהמערער גם בעבר לא הפיק כל תועלת מנכונות שירות המבחן לטפל בו. בעברו של המערער שורה ארוכה של הרשעות מגוונות, בתוכן אחדות חמורות ביותר של הוצאת נשק מרשות הצבא ומכירת נשק, שבגינן נגזרו למערער 7 שנות מאסר, שהופחתו בערעור לחמש וחצי שנות מאסר. על רקע עברייני זה אין להקל עם המערער מעבר למה שעשה ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד יעקב גסר למערער, עו"ד יהושע רזניק למשיבה. 16.3.88).

ע.פ. 538/87 - יוסף סולימאן סואף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בביצוע עבירות בשני מקרים. במקרה הראשון קשר קשר עם אחר לשדוד עובר אורח ולשם כך הצטייד במוט והשניים ארבו לקרבן בנמל יפו. משהזדמנו בדרכם אח ואחות התנפלו עליהם השניים, הלמו בגבר בכל חלקי גופו עד שהצליח להמלט מהמקום. המקרה האחר בוצע כעבור חודש ע"י המערער כאשר ארב לקרבנות נוספים כשהוא מצוייד בסכין. הוא הבחין בחייל וחיילת במכונית, התנפל עליהם, ודקר את שניהם. הם הובהלו לביה"ח ונזקקו לאשפוז. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 7 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה נסיבות שונות לקולא ובכללן הנסיבות הקשות בהן גדל המערער והעובדה כי הוא הודה במעשיו. גם נוכח נסיבות אלה אין להתערב בגזר הדין. מדובר במעשים בעלי חומרה יתירה, כאשר אזרחים שלווים נתקפים בטבורה של עיר ונפצעים למטרות שוד. המערער גם רחוק מלהיות טלית שכולה תכלת ולחובתו רשומות הרשעות מגוונות. לפיכך אין להתערב בגזר הדין.

(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט בייסקי עוה"ד חיים דגן ודן קרמזין למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 8.3.88).

ע.פ. 307/86 - יוסף כנפו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע, יחד עם אחיו, בביצוע פריצות למתפרה ולחנות תכשיטים ולאחר שריתכו כספות גנבו מתוכן תכשיטים וכסף רב. המערער נדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נדחה. לצידוק ההקלה מציין המערער כי זה מאסרו הראשון וכי הרכוש שנגנב הוחזר בעיקרו. שתי הטענות אין עמן ממש. אשר להחזרת הרכוש הגנוב - הרי לא מתוך רצון או חרטה הוא הוחזר. המערער ואחיו נתפסו על חם, כששלל הגניבה עדיין בידיהם. אשר להיות המאסר הנוכחי מאסרו הראשון - הרי זה רק הצד האחד של המטבע. מסתבר כי המערער מעסיק את בתי המשפט מאז שנת 1963 ועשרות פעמים נדון והורשע בעבירות מגוונות וחמורות. בתי המשפט ניסו כלפי המערער כל דרכי הענישה האפשריים וניתן אף לומר כי הנסיונות האלה היו מעבר למקובל ולמתחייב. אין זאת אלא כי הסלחנות כלפי המערער, במקום להחזירו למוטב פעלה דווקא בכיוון ההפוך, והוא המשיך במעשיו העבריינים כמעט ללא הפסקה. בנסיבות אלה אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה.