ע.א. 489/85 - מאהר פרחאן סאלחאת קטין נגד עירית שכם ומדינת ישראל (הערעור נדחה).
*סמכות דיון בתביעת נזיקין נגד עירית שכם בגין אירוע שאירע בשכםא. המערער, תושב כפר שליד שכם, ביקר בכפר סמוך ומסיבה כלשהי טיפס על עמוד חשמל, התחשמל, נפל מהעמוד ונחבל בגופו. רשת החשמל המקומית על מתקניה היא באחזקתה ובהשגחתה של עירית שכם ועובדות אלה מקימות לטענת המערער עילת רשלנות בנזיקין נגד העיריה. ביום 17.1.83 הגיש המערער תביעה נגד עירית שכם בביהמ"ש המחוזי בשכם הפועל לפי הדין המקומי כפי שהיה חל בשומרון לפני כניסת לכוחות צה"ל. ביהמ"ש המחוזי סבר שאינו יכול להזקק לתביעה לנוכח האמור בצו בתי המשפט המקומיים (מעמד רשויות צה"ל). צו זה קובע חוסר סמכות של בתי המשפט 4המקומיים בתביעה נגד "מדינת ישראל, רשויותיה ועובדיה... צה"ל וחייליו... הרשויות שנתמנו על ידי מפקד כוחות צה"ל באיזור או על ידי מפקד צבאי... אנשים המשרתים ברשויות האמורות... עובד בשירות צה"ל או עובד בשליחות צה"ל...". נקבע עוד כי מפקד כוחות צה"ל רשאי להתיר הגשת תביעה בבימ"ש מקומי נגד עובד בשירות צה"ל או עובד בשליחות צה"ל או מי שמשרת ברשות מהרשויות הנ"ל. ביהמ"ש בשכם סבר שהוראות צו בתי המשפט המקומיים מונעות את בירור התביעה כנגד עירית שכם, זאת, כנראה, בעטיים של ארועים שכללו ביטול מינוי ראש עירית שכם ע"י מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש והקניית סמכויות ראש העיר ל"רשות מוסמכת" המתמנית מעת לעת על ידי ראש המינהל האזרחי. לאור האמור הפנה ביהמ"ש בשכם את המערער לקצין מטה משפטים, שהוסמך ע"י מפקד האיזור לתת היתר לתבוע בבית משפט מקומי עובד בשירות צה"ל, עובד בשליחות צה"ל וכו'. המערער הגיש בקשה לקצין מטה המשפטים של איזור יו"ש לקבל היתר לתבוע את עירית שכם והלה דחה את הבקשה והפנה את המערער לקצין מטה תובענות עפ"י הצו בדבר תובענות (יהודה ושומרון). צו זה קובע כי תושב האזור הטוען שנגרם לי נזק באיזור כתוצאה מפעולה של חיילי צה"ל, של גורם הפועל בשיתוף עם צה"ל, או של גורם העובד בשירות צה"ל רשאי להגיש תובענה לקצין מטה תובענות.
ב. המערער לא המשיך בהליכים באזור יו"ש ומקץ שנה פנה לביהמ"ש המחוזי בירושלים בתביעה נגד עירית שכם וצירף גם את המדינה כנתבעת. ביהמ"ש דן תחילה בשאלת סמכותו לדון בתביעה והגיע למסקנה שאמנם יש לו סמכות לדון בתביעה אך ראה להפעיל שיקול דעתו ולמחוק את התביעה על אף קיומה של הסמכות זאת, בין השאר, בהסתמך על המבחן להפעלת שיקול הדעת הנדון, היינו שביהמ"ש לא יזקק לתביעה, על אף קיום הסכמות לדון בה, כאשר אין הוא "הפורום הטבעי" לדון בתביעה מסקנה זו נקבעת על פי מכלול הזיקות והנסיבות העובדתיות, כגון זהות הצדדים, מקום התרחשות האירועים נשוא התביעה, וכיוצא באלה שיקולים. באשר למדינה ראה השופט משום שמוש לרעה בהליכי ביהמ"ש בהגשת התביעה נגדה. על יסוד האמור החליט למחוק את התביעה. הערעור נדחה.
ג. אין ספק כי יש לביהמ"ש המחוזי בירושלים סמכות לדון בתביעה. סמכות בינ"ל הוקנתה לו כלפי המדינה ע"י המצאת כתבי בי דין עפ"י הכללים הרגילים וסמכות בינ"ל לתביעה נגד עירית שכם קיימת מכח תקנה 2 לתקנות סדר הדין (המצאת מסמכים בשטחים המוחזקים). משהומצא לבעל דין הנמצא בשטחים המוחזקים כתב תביעה עפ"י תקנות ההמצאה בשטחים - הסמכות הבינ"ל כלפיו נרכשת ואין צורך בנתינת היתר להמצאה אל מחוץ לגבולות המדינה. המערער טוען כי בעטייה של שרשרת האירועים, בצירוף העובדה ש"הרשות המוסמכת" היה רב סרן בשירות פעיל, הפכה עירית שכם לרשות מרשויות צה"ל ובשל כל אחראית המדינה שילוחית למעשיה ומחדליה. ב"כ המדינה טענה כי אין יריבות בין המערער לבין המדינה, וכי קצין המשפטים טעה בהפנותו את המערער להגיש תביעתו לקצין מטה תובענות, שכן אין האחרון מוסמך לדון
בתביעות נזיקין של תושבי האיזור נגד העיריה, שהיא אישיות משפטית נפרדת. בשאלת חוסר היריבות הדין עם המדינה.
ד. נתערבבה לו לב"כ המערער אישיותו המשפטית של התאגיד הקרוי עירית שכם באישיותם המשפטית של ראש העיריה ומועצת העיריה. עירית שכם הינה גוף ציבורי עצמאי, שיסודו, רישומו ומקום מושבו בשכם, הוא פועל מכוח חוק העיריות הירדני משנת 1955 וככזה כשיר הוא לתבוע ולהתבע. אין בשינוי שהוכנס בדרך מינויים של נושאי התפקידים בעיריה כדי להשפיע על אישיותה המשפטית. עירית שכם לא הפכה לרשות מרשויות צה"ל או לחלק ממדינת ישראל והמדינה אינה אחראית למעשיה ומחדליה של העיריה כעיריה. יריבתו של המערער בתביעה שהגיש היא עירית שכם והיא בלבד, והעובדה שהיא מתנהלת על ידי "רשות מוסמכת" אינה מקימה כל יריבות כנגד המשיבה השניה. לפיכך דין התביעה כנגד המדינה להימחק מחמת חוסר יריבות.
ה. מאחר שדין התביעה נגד המדינה להמחק נותרה תביעה בין הצדדים שכולם תושבי האיזור בקשר לתאונה שקרתה באיזור. כאשר כל יסודותיו של ההליך מצויים מחוץ לתחום שיפוטם של בתי המשפט בישראל, היינו כאשר אין כל יסוד עובדתי הקושר את עילת התובענה לישראל, אין בתי המשפט בישראל "הפורום הטבעי" לדון בתביעה, וביהמ"ש בישראל מכוח שיקול הדעת המוקנה לו יפסיק את התביעה. המערער טוען כי התיישנות חוסמת את דרכו לבתי המשפט המקומיים, גם לאחר שיקבל היתר. אם כך הדבר אין לו להלין אלא על עצמו שכן דרכים משפטיות מגוונות עמדו לפניו והוא לא טרח למצות אותן עד תום. הוא יכול היה לפנות לבג"צ נגד החלטת קצין מטה משפטים ויכול היה לפנות בערעור לבימ"ש לערעורים על החלטת ביהמ"ש המחוזי בשכם. המערער לא פעל בדרכים אלו והגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בירושלים שאיננו הפורום הטבעי לדון בתביעתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דרויש נאסר למערער,עו"ד סאלח עבדאללה לעירית שכם, עו"ד גב' עשירה ראובני למדינת ישראל. 14.3.88).
ע.א. 775/85 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד ברוש מסחר בברזל (אשרור) בע"מ (העושר נתקבל).
*תביעת בנק נגד מושך שיק כאשר התמורה נכשלה ומקבל השיק הסב אותו לבנקא. ביום 3.10.82 משכה המשיבה שיק ע"ס 650,000 ש"י לפקודת אחד ארמן ומסרה לו את השיק, כשהוא נושא תאריך דחוי של 17.11.82. ארמן התחייב לספק למשיבה ביום 7.10.82 ברזל תמורת השיק ומשלא עמד בהתחייבותו ביטלה המשיבה את הוראת התשלום. בינתיים, עוד ביום 4.10.82, הסב ארמן את השיק לבנק המערער כאשר ליד חתימת ההיסב נרשם מספר החשבון של ארמן בבנק המערער. השיק נמסר לבנק לפי שני מסמכים שעליהם חתם ארמן, האחד נושא כותרת "הפקדת שיקים לבטחון" והשני נושא כותרת "שטר משכון". ביום 17.11.82 זוכה החשבון של ארמן בסכום השיק וכשהשיק לא נפרע חוייב החשבון למחרת היום באותו סכום. בכל הזמנים הרלבנטיים שלאחר 18.11.82 עמד החשבון ביתרת חובה העולה על סכום השיק. הבנק הגיש תביעה נגד המשיבה עפ"י השיק וביהמ"ש השלום חייב את המשיבה בתשלום סכום השיק. הערעור של המשיבה נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות והערעור לביהמ"ש העליון, לאחר נטילת רשות, נתקבל.
ב. השופט ש. לוין: התעוררה מחלוקת בין הצדדים אם היסבו של ארמן על גב השיק הוא היסב מגביל, היינו אם הנסב אינו הבעלים המלא של השטר אלא מחזיק בשטר כדין מכוח בעלותו של המסב. אם ההיסב הוא מגביל ניתן לטעון שאין כוחו של הבנק לפי השיק יפה מכוחו של ארמן וכשם שארמן לא יכול היה לתבוע את המשיבה בשל כשלון התמורה אף דין תביעת הבנק להידחות. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי סברו כי מדובר בהיסב מגביל לעומת דעתם של בימ"ש השלום ושופט המיעוט בביהמ"ש המחוזי. לענין
זה, הדין הוא שאכן אין מדובר בהיסב מגביל. המבחן להיותו של היסב מגביל הוא אם מלשון ההיסב עולה שאין הנסב רוכש בעלות בשטר ואילו במקרה שלפנינו ציונו של מספר ליד חתימתו של ארמן אין בו אלא כדי להצביע שמדובר במספר חשבון בבנק. אין עובדה זו מצביעה על כך שהמסב מתכוון להגביל את זכויותיו של הנסב בשיק. זאת להבדיל ממקרה אחר שבה לפני ביהמ"ש העליון שבו נוסח ההיסב היה "נא לשלם לפקודת בנק קונטיננטל לזכות חשבון..." שאז גילה נוסח ההיסב קיומה של שליחות, מה שאין כן בענייננו שבו ההיסב אינו מגביל. בנסיבות אלה אין צורך לחוות דעה בשאלה אם יכול הבנק לזכות בתביעתו גם אילו היה ההיסב מגביל.
ג. שאלה אחרת היא אם הבנק אוחז בעד ערך. אם אמנם הבנק אוחז בעד ערך הרי אם ., נכשלה התמורה רק לאחר הסיחור אין רואים את השטר כנגוע בפגם שרק אוחז כשורה מתגבר עליו. אכן, יש עוררין על הלכה זו אך כאן הסתמכו הכל על ההלכה ועל כן ילך אף פסק דין זה לפי ההלכה המחייבת שכבר השתרשה בפסיקתנו. לפיכך השאלה היא אם הבנק אוחז בשיק בעד ערך כאמור בסעיף 26(ג) לפקודת השטרות. התשובה לכך חיובית. במסמך שנחתם על ידי ארמן עם מסירת השיק לבנק נאמר כי הוא נמסר "כערובה לסילוק הסכומים המובטחים" ובמסמך אחר מצויין כי השיק מושכן לבנק. בכל התאריכים הרלוונטים חב ארמן לבנק סכומי כסף. עד ליום 17.11.82 הנחה היא שהוא חב לבנק מכח חזקת התמורה המצויה בסעיף 29(א) לפקודה, ומתאריך זה ואילך על יסוד עותק החשבון שהוגש כראיה. משנמסר השיק לבנק כבטחון רואים אותו כאוחז בעד ערך כאמור בסעיף 26(ג) לפקודה.
ד. המסקנה שהמערער אוחז בשיק בעד ערך מייתרת את הדיון בשאלה הנוספת אם הבנק אוחז כשורה. בנסיבות אלה אין צורך לחוות דעה אם מסירת שיק לבנק, כדי לקבל אשראי, כשהיא לעצמה, מהווה "ערך" לענין אחיזה כשורה. היא היתה מתעוררת במלוא היקפה אילו נקבע שהשיק היה נגוע בפגם עת הוסב לבנק, שאז מוטל היה על הבנק להוכיח שלאחר היווצר הפגם הוא נתן בתום לב ערך בעד השיק וספק אם יכול היה הבנק להישען עוד על חזקת התמורה שבסעיף 29(א) לגבי מצב החשבון עד ליום 17.11.82. לכאורה הוכיח הבנק את תום לבו לגבי מועד הסיחור של השיק אך לא לגבי מועד כלשהו לאחר מכן.
ה. השופט ברק: דין הערעור להתקבל, אך למסקנה זו ניתן להגיע בדרך השונה מדרכו של השופט לוין ועל כן יש להשאיר את הדרך ההיא בצריך עיון. ידו של הבנק על העליונה בענייננו שכן הוא אוחז כשורה בשיק ומכוח האחיזה כשורה הוא מתגבר על טענת כשלון התמורה שמעלה המושך. לענין מעשה האחיזה כשורה, השאלה היחידה המעוררת קושי היא שאלת הערך, אך ניתן לומר כי הבנק נתן ערך לשטר ודבר זה עולה לא רק מהוראות סעיף 2(ב) לפקודת השטרות, אלא גם מהעדויות שהיו בפני ביהמ"ש. כך העיד מנהל סניף הבנק בו הופקד השיק כי במסגרת החשבון הדביטורי שקיבל הנפרע נתן לו אשראי. בנסיבות אלה הבנק הוא אוחז כשורה. לגישה זו הצטרף השופט גולדברג.
(בפני השופטים: ברק,ש. לוין,גולדברג. עו"ד לוינבוק למערער, עו"ד זלצמן למשיב. 3.3.88).
ע.א. 615/84 - אברהם מרקוביץ - חברה לבנין בע"מ נגד חייא סתם (הערעור נתקבל).
*הגשת תביעה לסעד שהפרדתו הותרה מיתר הסעדים, כאשר טרם תם הדיון בתביעה הראשיתא. המערערת, חברת בנייה, התקשרה עם המשיב, בעל מקרקעין, בעיסקת קומבינציה שפרטיה נכללו במסמך חתום שנשא את הכותרת "זכרון דברים". העיסקה לא יצאה אל הפועל והמערערת עתרה לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן פסק דין הצהרתי כי זכרון הדברים מחייב וכי הוא בר אכיפה. כן ביקשה להתיר לה לפצל את הסעדים המגיעים לה, שכן טרם נתגבשו, בעת הגשת התביעה, כל הנזקים שנגרמו לה עקב אי מילוי ההסכם.
ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו שנחתם הסכם מחייב בין הצדדים אך סרב להצהיר כי הסכם ניתן לאכיפה. כן נתן השופט צו לפיצול סעדים כדי לאפשר למערערת להגיש תביעה לפיצויים. על אותו פסק דין ערערו שני הצדדים כאשר המערערת טענה בערעורה שזכרון הדברים הוא בר אכיפה ואילו המשיבה טענה בערעורה שזכרון הדברים אינו מהווה חוזה בר תוקף. עוד הערעורים תלויים ועומדים בביהמ"ש העליון פנתה המערערת בתביעה נוספת לביהמ"ש המחוזי כשהסעד המבוקש הוא תשלום פיצויים בגין הפרת ההסכם. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המטיב והורה על מחיקת התביעה על הסף, מן הטעם שכל עוד לא הגיע הדיון הראשון בעניין הסעד הראשי, היינו אכיפת ההסכם, לקיצו, לא ניתן לעתור לסעד נוסף. לדעת השופט אין לתבוע את הסעד שהפרדתו הותרה מיתר הסעדים כל עוד לא תם הדיון בתביעה הראשית עם מתן פסק דין סופי. מאחר שבמקרה דנן טרם נסתיימו הדיונים בקשר לתביעה לאכיפת ההסכם, שכן הערעור עדיין תלוי ועומד בביהמ"ש העליון, הרי שהתביעה החדשה הוגשה בטרם זמנה ולפיכך החליט למחקה על הסף. הערעור נתקבל.
ב. ב"כ המערערת טוען, בין היתר, שאם יחוייב תובע להשהות את הגשת תביעתו השניה עד לאחר פסק דין סופי בתביעה הראשונה, כי אז עלולה תביעתו השניה להכשל בשל התישנות. אכן, צדק השופט בהחליטו שאין לדון בתביעה השניה של המערערת המכוונת לפסיקת פיצויים בשל הפרת הסכם, כל עוד לא ניתנה הכרעה סופית ומחייבת בענין תביעתה לסעד של אכיפת החוזה. תקנות סדר הדין נועדו להבטיח ניהול משפט בצורה יעילה ולמנוע בזבוז זמן שיפוטי. במתן החלטותיו הדיוניות על ביהמ"ש לנקוט באמצעים כדי למנוע התדיינות חסרת תועלת מעשית. לעתים קרובות מתברר כי תביעה מסויימת מיותרת וחסרת משמעות רק עם סיומו של הליך אחר שהיה עדיין תלוי ועומד בפני ביהמ"ש כשהוגשה התביעה נשוא הדיון, וכאשר אפשרות כי צפויה מראש יצדק ביהמ"ש באם יסרב לדון בתביעה השניה לפני שניתן פסק דין סופי בהליך הקודם. כזה המצב בענייננו. אם יזכה המשיב בערעורו וייקבע כי זכרון הדברים אינו חוזה מחייב בין הצדדים כי אז יש בכך ממילא כדי לסכל את התביעה לפצויים בשל הפרת ההסכם הנטען ושמיעת התביעה דנן תהיה אז מיותרת. מאידך, אם תזכה המערערת בערעורה וייקבע כי יש לאכוף את ביצוע החוזה תהיה לכך השפעה מכרעת על תביעת הפיצויים, שכן במקרה כזה תלבש תביעת הפיצויים צורה אחרת ותהיה בהכרח מצומצמת יותר מתביעת הפיצויים במקרה שלא יינתן צו לאכיפת ההסכם. רק אם שני הערעורים יידחו יהיה מקום לשמוע את התביעה הנדונה במלוא היקפה.
ג. אולם העובדה הנ"ל אינה מצדיקה את החלטת השופט למחוק את התביעה הנדונה על הסף כדי למנוע דיון מקביל בתביעת שני הסעדים השונים. העילות למחיקת כתבי תביעה על הסף מנויות בתקנה 100 לתקנות סדר הדין ואין אלה כוללות את העילה שהתביעה הרגשה במועד מוקדם מדי. אמנם, אין סמכויות ביהמ"ש למחיקה על הסף מוגבלות לעילות שצויינו בתקנה הנ"ל, ולביהמ"ש סמכות למחוק כתב תביעה גם מסיבות אחרות, אך זהו צעד מרחיק לכת, שביהמ"ש ינקוט בו, מעבר לעילות המצויות בתקנה 100, רק במקרים חריגים, כאשר נסיבות מיוחדות מצדיקות ומחייבות זאת. אכן, טענת המערערת שתביעתה השניה עלולה להתיישן אינה נראית, שכן חוק ההתישנות דן בהתיישנות של עילת התובענה ולא של הסעד הנובע מן העילה, ובמקרה דנן נפסק מרוץ תקופת ההתיישנות עם הגשת התביעה הראשונה, שעילתה היא "הפרת ההסכם". עם זאת, לא היתה עילה ולא היה צורך להחליט על מחיקת התביעה על הסף במקרה דנן. לא היתה עילה שכן לפי תקנה 45, המאפשרת פיצול סעדים, אין התובע חייב להמתין עם בקשת הסעד הנוסף עד למתן פסק דין סופי בנושא הסעד הראשוני. גם לא היה צורך בנקיטת הצעד הדרסטי למחיקה על הסף שכן השופט יכול היה להסתפק במתן החלטה לדחיית
שמיעתה של התביעה הנוכחית עד לאחר שתסתיים המחלוקת בתביעה הראשונה. אילו עשה כך השופט היה משיג את המטרה של אי שמיעת התביעה הנוספת בטרם עת, והמערערת היתה בו זמנית זוכה ביתרון שתביעתה לסעד הנוסף נכללת ברשימת התביעות שהוגשו לביהמ"ש, ועשוייה בבוא המועד לתפוס מקום נוח יותר ב"תור" המשפטים התלויים ועומדים.
(בפני השופטים: לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך, הוסיף השופט לוין. עו"ד אילן קרייטר 4למערערת, עו"ד אילן ירון למשיב. 31.3.88). 4 ע.א. 462/85 - מילטון פרבשטיין נגד האפוטרופוס הכללי ן(הערעור נתקבל בחלקו).
*שיעור תשלום דמי ניהול לאפוטרופוס הכללי בגין נכס שנוהל ע"י האפוטרופוסא. המשיב ניהל נכס על פי צו ביהמ"ש המחוזי והמערער שהוא יורשו החוקי של בעל הנכס ביקש מהמשיב לשחרר את הנכס. המעריך הממשלתי נתבקש על ידי המשיב לשום את הנכס כדי לקבוע את שכר הניהול המגיע לו עפ"י שווי הנכס וזאת לפי חוק האפוטרופוס הכללי. השומה של המעריך נעשתה בדולרים ונתקבלה במשרדו של המשיב ביום 25.7.84. הדרישה לתשלום העותר נשלחה אל ב"כ המערער רק ביום 3.9.84. ביום 1.10.84 בשעות הבוקר ביקש נציגו של המערער לשלם, תוך מחאה, את התשלום הנדרש, אך המערער נדרש אז לשלם את הפרשי השער של הדולר כפי שיפורסם בצהרי אותו יום. עפ"י הסברו של המשיב, עובר לאותו שבוע חל ראש השנה והשער היציג האחרון של הדולר נקבע ביום 25.9.84 ולא עודכן אלא לאחר השעה 12 בצהרי יום 1.10.84 והמערער רצה ליהנות מהיעדר העדכון במשך חמשה ימים. המערער עתר לביהמ"ש המחוזי להפחית את שיעור השכר שנקבע וזאת עפ"י הסמכות המסורה לביהמ"ש בסעיף 23(ב) לחוק האפוטרופוס הכללי. בקשתו של המערער נדחתה והערעור נתקבל בחלקו.
ב. טענתו הראשונה של המערער הינה כי החוק הסמיך את מחוקק המשנה לקבוע "שכר שיש לשלם לאפוטרופוס הכללי בעד פעולותיו לפי חוק זה או לפי חוק אחר" ומשנקט המחוקק לשון "שכר" כוונתו למובן שכר בלשון בני אדם, דהיינו תשלום בעד העבודה והשירות כשהשכר נקבע לפי הפעולות הנעשות. לטענת המערער חרג מחוקק המשנה מן הסמכות שהוענקה לו והתקין תקנה שהיא "אגרה" עבור הפעולות. זאת כיון שהתקנה קובעת שכר של %5 משווי הנכס מבלי להתייחס כלל לסוג הפעולות שבגינן משולם השכר. בתקנה 1 לתקנות, השכר קבוע ואינו מותנה או מסוייג בשום תנאי, ושעורו הקבוע של השכר אכן מצביע לכאורה על כך שמדובר באגרה. אלא שיש לקרא את תקנה 1 לתקנות השכר בצוותא עם סעיף 23(ב) לחוק המסמיך את ביהמ"ש להגדיל או להפחית את שיעורו של השכר שנקבע אם הנסיבות מצדיקות זאת; ואז יופחת השכר או יוגדל בהתאם. מכאן כי על אף ההוראות הקטיגוריות שבתקנות השכר לא נעדר שקר של גומלין בין השכר שמקבל המשיב לבין ערך השירות שהוא נותן ובכך בא לידי ביטוי המחיר המשולם עבור השירות. אין גם לומר כי התקנה היא חסרת סבירות, שכן קביעת השכר לפי שווי הענין אינה מלמדת על היותה חסרת סבירות. שיטה זו רווחת היא כפי שקבוע בתקנות החברות בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם וכן בכללי לשכת עורכי הדין לתעריף המינימלי.
ג. טענה אחרת של המערער הינה כי לפי תקנה 2 לתקנות השכר יש לשלם את השכר לפי שווי הנכס ביום התשלום בפועל, וביום שהציע המערער את התשלום, 1.10.84, לא היתה הערכה עדכנית של הנכס והדרישה לתשלום נמסרה לו רק כחודשיים אחרי השומא. לטענתו, כיוון שהעיכוב חל בעטיו של המשיב אין הוא זכאי ,לשערוך כל עוד אין בידו שומא עדכנית יותר. אכן, לא היתה בידי המשיב שומה מעודכנת של הנכס ליום התשלום אך אין גם מקום לדרוש כי תהא בידו שומא יומית שתאפשר קביעת הסכום לתשלום לכשיבקש החייב לשלם את המגיע ממנו. דרישה כזו אינה סבירה ואינה בת
ביצוע ודי בכך כי השומה שנערכה זמן סביר לפני התשלום תשוערך ליום התשלום, כשבדרך זו משלם החייב את הסכום הריאלי שנקבע קודם לכן ע"י השמאי. ד. צודק המערער כי לא היה מקום לשערוך הדולרי של השומא על אף שזו נקבעה על ידי השמאי בדולרים. הדרך הנכונה לשערוך היא להצמיד את סכום השומא, לפי ערכו השקלי ביום השומא, למדד המחירים לצרכן שהתפרסם עובר לתשלום. בלי הוראה שבדין אין מקום להצמיד מסים ותשלומי חובה אחרים למטבע חוץ. נוכח מסקנה זו אין עוד מקום להדרש לטענתו השלישית של המערער כי לא היה צידוק לקבוע את הסכום לפי שער עתידי של הדולר שיתפרסם בצהרי יום התשלום.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד משה גל למערער, עו"ד מ. קליבץ למשיב.29.3.88).
בש"פ 180/88 - שמואל לוגסי נגד מדינת ישראל
*גובה הסכום שנקבע לשחרור בערובה (ערר על גודל סכום הערבות - הערר נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי נתבקש לעצור את העורר עד תום ההליכים בקשר לעבירות זיוף ומירמה בסכום ניכר מאד. ביהמ"ש סבר שאין הצדקה להמשך המעצר של העורר ולפיכך הורה על שחרורו בערבות, אך היתנה את השחרור בהמצאת ערובה עצמית ושל צד ג' בסך 500,000 ש"ח, ומתוך סכום זה הפקדה במזומנים או בערבות בנקאית של 200,000 ש"ח. מלבד זאת הורה ביהמ"ש על עיכוב יציאת העורר מהארץ וכן הורה כי עליו להתייצב בתחנת המשטרה פעמיים בשבוע. ביהמ"ש הבהיר כי הערובה נועדה להבטיח הופעתו הסדירה של העורר בביהמ"ש. העורר ערר על גובה סכום הערבות ועררו נתקבל.
הדעה שהובעה בגוף ההחלטה שאין צידוק לעצור את העורר עד תום ההליכים אינה מתישבת עם סכומי הערבות הגבוהים שנקבעו. ב"כ המדינה סבור כי סכום הערובה שנקבע הולם משום שהוא צריך לעמוד ביחס לסכום המירמה שהפיק העורר אך גישה כזו אינה נכונה. אם סבר ביהמ"ש שבנסיבות המקרה לא ראוי להחזיק את העורר במעצר בגין חומרת המעשה בלבד, בין היתר משום שאין לו הרשעות קודמות, וכאשר הערובה מיועדת להבטיח התייצבותו המסודרת לדיונים המשפטיים, הרי קביעת הערובה בהפקדת מזומנים או בערבות בנקאית בסכום כה גבוה לא תאפשר לעורר להשתחרר בערובה. לכן יש לקבל את הערר ולקבוע כי הערבות תהיה בסכום של 250,000 ש"ח ערבות עצמית וצד ג' וכן הפקדה במזומנים או בערבות בנקאית של 75,000 ש"ח.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד אלוני לעורר, עו"ד כהן למשיבה. 88. 3. 28). בש"פ 175+176/88 - אלל משה ואח' נגד מדינת ישראל
*סמכות ביהמ"ש העליון לדון בערר על החלטת מעצר של בימ"ש מחוזי בערר מבימ"ש השלום (הערר נדחה).
הלכה פסוקה ועקבית היא כי אין בסמכותו של ביהמ"ש העליון לדון בערר שני בעניין מעצרו של עצור, כאשר מדובר בעניין שנדון על ידי ביהמ"ש המחוזי כערכאת ערעור על החלטת בימ"ש השלום לאחר שהוגש כתב אישום. טענת הסניגור היא כי לפי סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי לכל צד זכות ערעור אחת - ואם היתה זו המדינה שהגישה ערר לפני ביהמ"ש המחוזי על החלטת בימ"ש השלום, קיימת לעציר זכות ערעור נוספת באשר הוא לא מיצה זכות הערעור שלך. אין בטענות הנ"ל ממש ואין מקום לסטות מנוסח החוק והפסיקה העקבית.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד יהונתן בוטח לעוררים, עו"ד עמנואל שלנגר למשיבה. 88. 3. 29).
בש"פ 130/88 - אחמד סבתא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ידוי אבנים על כלי רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הוא אחד מבין חמישה נאשמים בידוי אבנים לעבר כלי רכב בכבישי ירושלים, כאשר במקרה הספציפי נרגם אוטובוס של אגד שהיה בדרכו לשכונת נוה יעקב, נופצו שבע משמשותיו ונפגעו שניים
מנוסעי ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר כל הנאשמים עד תום ההליכים ועררו של העורר נדחה.
בידי התביעה תשתית ראייתית מספקת הקושרת את העורר עם המעשה והשאלה שהעוררת היתה אם מצדיקים המעשה ותוצאותיו מעצר העורר עד תום ההליכים, התשובה לכך חיובית. אזרחי ישראל רשאים לנוע בכבישים ללא הפרעה וללא פגיעה בגופם, בשלוותם או ברכושם. אכן, הנימוק למעצר נעוץ בעיקר בחומרת העבירה בלבד כאשר אין דעה אחידה בין שופטי ביהמ"ש העליון בשאלה אם די בחומרת העבירה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים, ואולם גם אלה שאינם מצדדים במעצר בגין חומרת העבירה בלבד מסכימים למעצר כאשר מתווספים לחומרת העבירה נתונים מתאימים. עבירה שבנסיבות מסויימות לא היתה מצדיקה את המעצר עשויה ליהפך לעבירה המחייבת במקרה מתאים מעצרו של נאשם עקב חומרתה. בענייננו משתקפים ממעשי העורר וחבריו גילויים מסוכנים הפוגעים בנורמת חיים מקובלת, לאחרונה הפכו מעשים מסוג זה למכת מדינה המחייבת תגובה מתאימה מצד ביהמ"ש. הסניגור טוען כי העורר היה פחות פעיל מבין חברי קבוצתו ואולם המעורבים בפרשה השלימו איש את מעשיו של רעהו ואחריותו של כל אחד בנפרד עומדת בדרגה שווה עם אחריותו של האחר. יש לעצור בעודה באיבה כל מגמה לתת דרור למעשים הפוגעים בנורמת חיים בסיסית, ואין לרופף את המושכות עם אלה הסבורים שהם רשאים לפגוע בשלומו של הציבור.
(בפני: השופט חלימה. 27.3.88) .
בש"פ 125/88 - נעמי סלומון ורחל גובר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר של נעמי נתקבל ושל רחל נדחה).
שתי העוררות הואשמו בעבירה של סחר והחזקת סמים וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרן עד תום ההליכים. הערר של נעמי נתקבל ושל רחל נדחה. הראייה העיקרית נגד נעמי מבוססת על שיחה שהיתה לה עם רחל ושתוכנה הוקלט ע"י המשטרה. ביהמ"ש שישמע את התיק יצטרך להחליט על משמעות הדברים שנרשמו בתמליל ולשקול את תוכנם לאור שטר הראיות שבתיק. ברם, קשה לומר לצורך המעצר כי בידי התביעה תשתית ראייתית מספקת נגד נעמי. לפיכך יש לשחררה בערבות. אשר לרחל - בעניינה מוצדקת החלטת המעצר. בידי התביעה הקלטות וגם קטעי דברים שהוקלטו ותומללו שיש בהם יותר מאשר הוכחה לכאורה המסבכת את רחל במעשה העבירה. מדובר בסחר בסמים בכמויות משמעותיות ואין ביהמ"ש מוכן להתייחס בסלחנות למבצעי מעשים מסוג זה, הפוגעים בבריאותו של הציבור במידה המחייבת תגובה מתאימה מצד ביהמ"ש. במקרה כזה יש לדחות את הנסיבות האישיות של העוררת שיש לה שני ילדים בגיל רך הזקוקים לשגחה. אין הילדים מוזנחים כי הם זכו לטיפולה של קרובת משפחה ואין בענין זה בלבד כדי להצדיק את קבלת הערר.
(בפני: השופט חלימה. 31.3.88).
בש"פ 107/88 - דוד אביטן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערך נדחה).
בדירה שבה מתגורר העורר, יחד עם אשתו, הנאשמת השניה בביהמ"ש המחוזי, נתפשה כמות מסחרית של הירואין. החומר נתפש בתוך כיס של חולצה גברית שבה הוסתרו, מלבד הסם, גם תכשיטים מסויימים שהעורר טען שהם שייכים לאחותו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. הסניגורית טענה שאשת העורר עוסקת במסחר בבגדי גברים ואין מדובר בחולצה השייכת לעורר דווקא. לטענה 1 אין זכר בחומר ההוכחה, הדברים לא נאמרו ע"י אף אחד מהנחקרים ועל כן אין להתייחס לטענה זו כאל טענה שיש הוכחה
לצדה. נוכח מצב עניינים זה, כאשר החולצה נתפשה בביתם המשותף של בני הזוג וכאשר מדובר בחולצה גברית, עולה מכח ההגיון כי החולצה שייכת לאותו גבר המתגורר בדירה, היינו העורר. מסקנה זו מתחזקת גם לאור העובדה שהעורר אמר במסגרת חקירתו שהתכשיטים שנתגלו בכיס של אותה חולצה שייכים לאחותו ולא אמר באף שלב משלבי החקירה כי החולצה אינה שלו. אילו החולצה לא היתה שלו סביר שהיה אומר זאת במפורש ולפחות כך ניתן היה לצפות מהאשה התומכת היום בטענתו של בעלה. לפי הנתונים קיימת תשתית ראייתית לכאורה המקשרת את העורר עם החולצה ועם הסם שבו נתגלו הסם והתכשיטים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד גב' שלו לעורר, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה 24.3.88).
ע.פ. 631/87 - מאהר עאסאלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד של תיק מהמתלוננת וחומרת העונש (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בעבירת שוד בגין חטיפת תיק מאשה קשישה ונדון ל- 15 חודשים מאסר בפועל ו- 12 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה בעיקרו. אשר להרשעה - עקב משיכת התיק של המתלוננת, כאשר זו התנגדה לכך, נפלה המתלוננת על הארץ. די בכך כדי לקיים את ההרשעה. אשר לעונש - חרף הנסיבות המיוחדות עליהן הצביע הסניגור אין עילה עקרונית להתערב במידת העונש. עבירה של שוד עקב חטיפת תיק היא חמורה לפי טיבה ואין מנוס אלא להטיל על העוברים עליה עונשים של ממש. רק עקב נכונות שירות המבחן להעמיד את המערער בפיקוחו תופחת תקופה סמלית מתקופת העונש כדי שניתן יהיה לקיים את ההמלצה. לפיכך הועמד המאסר בפועל על 13 חודשים והמערער הועמד לפיקוח במשך שנה מיום שחרורו.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, אריאל. עו"ד אטיאס מקסים למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 2.3.88).
ע.א. 136/84 - אחים אהרוני קבלני בנין בע"מ נגד שמואל גבי
*פירוש הסכם לפירוק שותפות (הערעור נדחה בעיקרו).
עניינו של הערעור פירוש הסכם לפירוק שותפות שבין המערערת לבין המשיב. הצדדים זכו במיכרזים להקמת בריכות שחיה בשני מקרים ולאחר שחל עיכוב בהקמת אחת הבריכות הגיעו הצדדים להסכם בדבר פירוק השותפות נקבע שהמשיב ימשיך לעבוד על הפרוייקט ויהיה זכאי "לכל סכום של רווח מהפרוייקט עד לסך 275,000 ל"י". ההסכם כלל סעיפים שונים והתעוררה מחלוקת לגבי סכומים שונים אם הם נכנסים לגדר "הכנסה" ואם לאו וביהמ"ש פירש באשר לכך את הסעיפים השונים של ההסכם. הערעור של המערערת נדחה באשר לרוב הסעיפים פרט לסעיף אחד. סעיף זה קובע כי "כן יכלל בהכנסה כל סכום נוסף שיתקבל מכל גורם שהוא דוגמת תביעת דמי ביטוח וכדומה/ המועצה האיזורית שעבורה נבנתה הבריכה ניכתה %6 מכל תשלום ששילמה לשותפות עבור קרן הביטוח של פועלי בנין ומאוחר יותר התברר שסך כל הניכויים שהועברו לקרן עלה בכ- 80,000 ל"י על הסכום שהיה צריך לנכות. סכום זה הוחזר לשותפות והתעוררה השאלה אם הסכום נכלל בהכנסה או לא. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הסעיף הנ"ל, הבנוי במתכונת כלל ופרט, אמור להתפרש באופן מצומצם, שאינו כולל בהכנסה אלא את דוגמת "תביעת דמי ביטוח" בלבד ואינו כולל את ההחזרים מקרן הביטוח. לענין זה אין לקבל את גישתו של ביהמ"ש המחוזי. מדובר בהסכם הנושא אופי של זכרון דברים, הצדדים ביקשו במסגרת מועט המחזיק את המרובה להבהיר את זכויות הצדדים להסכם, ומשום כך אין לראות בסיפא של הסעיף האמור המדגימה את הכלל של "כל סכום נוסף" משום רצון לצמצם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת, עו"ד ערן פלס למערערת, עו"ד אביגדור שלוש למשיב. 30.3.88).
ע.א. 152/84 - נג'ה שלום ואח' נגד מפעלי ים המלח ואח'
*תביעת נזק בטענה של רשלנות רפואית (הערעור נדחה).
המערערים הם בני משפחתו של עבדאלה שלום שנפטר בפברואר 1976. המנוח התגורר בבאר שבע, עבד כנגר בנגריה של מפעלי ים המלח בסדום ונסע לעבודה מדי יום מאז 1953 ועד לפטירתו. החל בשנת 1965 סבל מיתר לחץ דם ואף אושפז פעמיים, בשנים 1970 ו-1974. בפברואר 1976 נסע כמנהגו לעבודה. בנו החייל נפצע ונותח באותו יום בתל השומר והמנוח הודיע על הפסקת עבודתו בשעות הצהריים כדי לנסוע לביקור אצל בנו. עד שעזב את הנגריה עבד בעבודה קלה. בדרכו לביתו, במכונית, איבד את הכרתו ונפטר כתוצאה משטף דם מוחי שסיבתו יתר לחץ דם. בתי הדין לעבודה דחו את תביעת המערערים לגימלה מאת המוסד לביטוח לאומי, בשללם את הטענה שהמוות נגרם עקב העבודה, ואז הגישו תביעתם נגד המעביד (מפעלי ים המלח), קופת חולים והמשיב השני ששימש בתקופה הרלבנטית כרופא תעסוקתי במפעל המעביד. המעביד הגיש הודעת צד ג' נגד הרופא וקופת חולים. לרופא מיוחסת רשלנות רפואית שלא הפסיק את עבודתו של המנוח ולמפעלי ים המלח ולקופת חולים מיוחסת אחריות שילוחית למעשיו הרשלניים של הרופא. טענת המערערים היתה כי המנוח עבד במשך 24 שנים בתנאים פיזיים קשים והנסיעות היום יומיות כשהמנוח סובל מיתר לחץ דם לא מאוזן גרמו למותו. הוגשו חוות דעת של מומחים רפואיים שונים הן מטעם המערער והן מטעם המשיבים ובסופו של דבר דחה ביהמ"ש המחוזי את תביעת המערערים. ביהמ"ש קבע כי לא נדרש מן המנוח ביום פטירתו מאמץ מיוחד בעבודתו ומאידך ייתכן והיה נתון אותו יום בלחץ נפשי שנבע מפציעת בנו והניתוח שאותו עבר הבן. ביהמ"ש הבהיר כי אין תשתית עובדתית לתיזה שהמאמץ הפיזי היה גורם להתקף וכי לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין עבודת המנוח לבין מותו. ביהמ"ש קבע גם כי לא היתה כל התרשלות מצד הרופא. הוא דחה את התביעה וחייב את המערערים בהוצאות כלל המשיבים בסכום של 50,000 ש"י ואילו המעביד חוייב בהוצאות המשיבים השני והשלישי (הרופא וקופת חולים) בסכום של 30,000 ש"י. המערערים מערערים נגד דחיית תביעתם והמעביד מלין על כך שחוייב בהוצאות המשיבים השני והשלישי ולחילופין על הסכום שחוייב. טענתו היא כי הללו נטלו חלק בהליכים לא רק עקב הודעת צד ג' של המעביד אלא מעיקרו עקב היותם נתבעים במישרין. ערעור המערערים נדחה וערעור המעביד לעניין ההוצאות נתקבל בחלקו.
אין להתערב בפסק הדין בנוגע לתביעת המערערים. לאור ההשקפות הרפואיות שהוצגו בפני ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה כי המשך העסקת המנוח לאחר האשפוזים לא היה בגדר מעשה רשלני וכי לא ניתן היה לקבוע שרופא סביר חייב היה להורות על הפסקת עבודתו של המנוח בנגריה. אשר לחיוב בהוצאות, צודק המשיב שבנסיבות שבהן מדובר על שלשה משיבים שאינם קשורים זה לזה צריך היה לפסוק סכום הוצאות נפרד לכל אחד, אם כי גם בהעדר הוראה מפורשת ברור שבמקרה דנן הכוונה מבחינת התוצאה הסופית לפסיקת שליש מן הסכום הכולל לכל אחד מן המשיבים. כן יש ממש בטענה כי מאחר והמשיבים השני והשלישי נתבעו במישרין לפני שנמסרה הודעת צד ג' ראוי לקבוע פרופורציה אחרת ביחס בין כלל ההוצאות לבין ההחזר שהוטל על המשיבה. לפיכך נתקבל הערעור שכנגד במובן זה שבמקום ההוראה בעניין ההוצאות ושכר טרחת עו"ד יבוא חיוב בהוצאות ושכ"ט עו"ד של המערערים לכל אחד מן המשיבים בביהמ"ש המחוזי בסכום של 16,000 ש"י צמודים למדד, ואשר להוצאות המשיבים השני והשלישי מידי המשיב הראשון יש להעמידן על 8,000 ש"י לכל אחד אף זאת בהצמדה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמואל בניאל למערערים, עו"ד וינברג למפעלי ים המלח, עו"ד אהרן ברקאי לקופת חולים ולרופא. 31.3.88).
בש"פ 124/88 - ריאד עודה ומוחמד בישראת נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הראשון יזם והגה רעיון לרצוח יהודי באשר הוא יהודי, הצטייד בסכין וגייס לעזרתו את העורר השני כדי להוציא את הרעיון מהכח אל הפועל. המתלונן, יהודי שהזדמן באקראי בדרכם של העוררים, הועמד בסכנה מוחשית לשלומו. הוא הצליח להמלט מידי העוררים לאחר שידע שהם מצויידים בסכין, אך נתקל בהם שנית במקום אחר ובמפגש השני חסמו השניים את דרכו. אנשים מחברת שמירה שעברו במקום הצילו את המתלונן ואלמלא כן אין לשער כיצד היה המפגש השני מסתיים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועררם נדחה. העורר הראשון יזם כאמור את המעשה ובוודאי שאין להתערב בהחלטת המעצר. אשר לעורר השני הרי על פי החומר בתיק, כולל ההודעה שנרשמה מפיו, אין ספק כי מלכתחילה הצטרף לחברו מתוך הזדהות עמו ומתוך כוונה להשתתף בביצוע המזימה. נכון שבשלב מסויים היסס עורר זה, ולטענתו אף הציע לחברו שלא להרוג את הקרבן, אך אין בזה כדי לשנות מאותה כוונה שהדריכה אותו מלכתחילה להצטרף לחברו. מכל מקום, עצם נוכחותו בשתי המפגשים חיזקה ביתר שאת את רצונו של העורר הראשון ברגע הרלבנטי ושיווה לאיומים צורה מודגשת יותר. אין לומר איפוא כי חלקו של העורר השני היה פסיבי בלבד.
(בפני: השופט חלימה. 31.3.88).
בש"פ 71/88 - רפי שמעילוב נגד מדינת ישראל
*סמכות ביהמ"ש העליון לדון בערר על החלטת מעצר של בימ"ש מחוזי בערר מבימ"ש השלום (הערר נדחה).
בימ"ש השלום הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים במשפט שנפתח נגדו בבימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו של העורר על החלטת המעצר והערר לביהמ"ש העליון נדחה מחוסר סמכות עולה ברורות מהוראות סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי, שכאשר הוגש כתב אישום נגד נאשם, וכאשר דחה בימ"ש מחוזי ערר על החלטת בימ"ש שלום בעניין שחרור בערובה, הרי זה סוף פסוק. לא ניתן לאף אחד מהצדדים להגיש ערר נוסף על החלטת ביהמ"ש המחוזי לביהמ"ש העליון בתור ערכאה שלישית.
(בפני: השופט בך. 8.3.88).
ע.פ. 90/88 - משה סבן נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (הערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
לפני שנה דן שופט השלום בבקשה למעצר המערער והחלטתו הקצרה בדבר מעצרו של המערער התבססה על אופייה של העבירה. עתה, עם חלוף שנה הובא הדיון לגופם של האישומים בפני אותו שופט והמערער ביקש כי השופט יפסול את עצמו. בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה. הטעם הראשון לבקשת הפסילה הוא כי לא ברור, לטענת המערער, אם לא הוגשו לשופט הרשעותיו הקודמות. אין מאומה בטעם זה. לו גם עיין השופט לפני שנה ברשימת ההרשעות, אין בכך כדי ללמד דבר על פסלותו עתה. טעם נוסף עניינו בכך שהשופט ציין בהחלטתו לפני שנה כי המערער עלול להמלט. העיון בהחלטה שניתנה אז מלמד כי הערה זו לא התייחסה ספציפית אל המערער אלא לאופי העבירה כפי שהיא הוגדרה בכתב האישום, היינו לא לנתונים עובדתיים. זאת ועוד, אין לפסול שופט בשל כל שמץ של ראיה על הנאשם המגיע לידיעתו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד צין אוזנה למערער,עו"ד גב' אסתר כהנא למשיבה. 1.3.88).
ע.פ. 563/87 - טואלדה בירקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המעשים שביצע המערער חמורים הם, גם אם בוצעו על רקע חשדות סובייקטיביים שאשתו אינה נאמנה לו. כפסע היה בין
החבלות החמורות שבוצעו בגופה של האשה ע"י המערער בדקירת סכין לבין קיפוח חייה. גם קרוב המשפחה שעליו נפל החשד נפגע כאשר קפץ דרך החלון עקב נפנוף סכין לעברו. בנסיבות אלה אם הושת על המערער מאסר בפועל של 3 שנים בלבד, אין זאת אלא שביהמ"ש התחשב בכל הנתונים לקולא ואין מקום להקל עמו עוד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו,אריאל. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד קרביס למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 15.3.88).
ע.פ. 455+466/87 - מרדכי ביטון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בסחר בהירואין ונדון ל- 3 שנים וחצי מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. עדותה של שוטרת שצפתה לעבר ביתו של המערער משך כמה ימים נמצאה נאמנה ואין להתערב בכגון דא. השוטרת ראתה אנשים באים לקרבת הבית שבחזיתו נמצא המערער, מוסרים לו כספים, מחכים עד שהמערער נעלם בחדר המדרגות וחוזר משם תוך מסירת דבר מה לאותם אנשים שלאחר מכן עזבו את המקום. אכן, התביעה לא היתה מוכנה לגלות איזה מקום בדיוק שימש את השוטרת לעריכת תצפית, אך גילתה מה הבנין שממנו צפתה לעבר הבית. יתירה מזו, בשלב שני נערכה התצפית מעל גג הבית. לאור מצב זה נהג השופט בצדק בזהירות רבה בקביעת הממצאים והגיע למסקנה נכונה שאין להתערב בה. גם בכיסו של המערער נמצאו 14 מנות הירואין אשר לטענתו היו עמו לצריכה עצמית ולא לסחר וכן נמצאו אצלו כ-60 ש"ח. במשטרה אמר המערער שהוא איננו עובד וכי הכסף שנמצא אצלו הם פיצויים מחברת ביטוח. נשאלת השאלה מניין היו בידו של מובטל כספים לרכישת סם בכמות של מנת הירואין ליום לצריכה עצמית, בנוסף לסכום הכסף שנמצא ברשותו. זאת ועוד, בעדותו במשפט טען המערער שאין קשר בין עניין התאונה וכספי הביטוח לבין מקור הכספים שנמצאו ברשותו, ואלה כספים שקיבל מאחיו שאצלו עבד כמה שבועות לפני כן. לא הובאה כל ראייה על קבלת פיצויים מחברת ביטוח או תשלומים מאחיו או על עצם העסקתו אצלו. לאור הראיות כולן בכוחן המצטבר נוצרה תשתית שעל יסודה מותר היה לביהמ"ש להגיע למסקנה המפלילה. אשר לעונש - אין הוא חמור במידה המצדיקה התערבות בו. אין צורך להכביר מלים על הסכנה בשימוש בהירואין, קל וחומר שמדובר לא רק בצריכה עצמית אלא בסחר בסם כזה. למערער עבר פלילי הכולל גם הרשעות בעבירות של החזקה וסחר בסמים. בהתחשב בכל אלה אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, אריאל. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ש. גורדון למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 15.3.88).
ע.פ. 540/87 - אלי שטרן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה מכספת ע"י שוטר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שירת כשוטר בתחנת המשטרה באילת. הוא קשר קשר עם קצין בטחון של אחד המלונות והשניים גנבו כסף ורכוש אחר מהכספת של המלון. הסכום שנגנב מסתכם ב- 35,000 דולר. קצין הבטחון שהועמד לדין נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ואילו המערער נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הסנגורית מתייחסת בעיקר לכך שנוצר פער בלתי סביר בין העונש שהוטל על המערער והעונש שהוטל על קצין הבטחון ומכח עקרון אחידות העונשים ביקשה להשוות את ענשו של המערער לענשו של קצין הבטחון. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לשאלה זו אך הצדיק את ההחמרה בענשו של המערער בין היתר בכך שהוא איש משטרה. הסניגורית טוענת כי המערער לא פעל בקשר כאיש משטרה ולא נתבקשו ממנו טובות הנאה בשל היותו איש משטרה. הערעור נדחה.
העונש שהוטל על המערער כשלעצמו אינו חמור ובנסיבות המקרה יש גם מקום
להבחנה בין שני הנאשמים שעליה עמד ביהמ"ש. אמת הדבר, לא הרי איש המשטרה המבצע עבירה במסגרת תפקידו, כאיש משטרה המבצע עבירה שלא במסגרת תפקידו. אך גם במקרה השני נודעת למעשהו של איש המשטרה חומרה יתירה, שכן הוא מועל באמון שהציבור נתן בו ואין לך תופעה חמורה מזו שאיש החוק פוגע בחוק. השוני בין ה"כשירויות" השונות של איש משטרה באה לכלל ביטוי בגזר הדין. אילו בוצעה העבירה במסגרת מילוי תפקידו של המערער היה העונש המוטל עליו בוודאי חמור יותר.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עו"ד גב' סוזי שלו למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 24.3.88).
ע.פ. 255/87 - דוד אלקיים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע על פי הודאתו ביבוא והחזקה של כ- 250 גרם הירואין וכן הורשע בבריחה ממשמורת חוקית. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הסניגור ביקש להקל בעונש בציינו כי המערער שיתף פעולה עם המשטרה; לעומת העונשים שנגזרו לאחרים שהיו קשורים לפרשה ענשו של המערער חמור יתר על המידה; תנאי המאסר של המערער קשים במיוחד משום שעקב שיתוף הפעולה שלו עם המשטרה הוא מרצה ענשו כ"טעון הגנה" ואלה תנאים קשים במיוחד. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העונש שנגזר למערער לא רק שאינו חמור, אלא אף בולט בקולתו שהרי מדובר בכמות גדולה של סם המוות. באשר להשוואת העונשים - מי שהיה כנראה המממן של העיסקה נדון ל- 7 שנים מאסר בפועל ובלדרית שהביאה לארץ 100 גרם הירואין נשפטה לשנתיים מאסר בפועל, אך אין להשוות חלקו של המערער בפרשה לעומת הבלדרית, שכן המערער הוא שהפעיל אותה והוא שהיה המבצע של העיסקה. בתי המשפט שדנו את המעורבים בפרשה קצבו לכל אחד מהם את העונש הראוי לו בנסיבותיו המיוחדות. אשר לעניין שיתוף הפעולה של המערער עם המשטרה והודייתו באשמה - כל אלה נלקחו בחשבון בעת גזירת הדין והדבר נאמר במפורש ע"י ביהמ"ש המחוזי. אין זאת אלא שאלמלא התחשבות זו היה נגזר למערער עונש חמור בהרבה. אשר לתנאי ריצוי העונש של המערער - אכן קשים הם יותר מאשר של אסיר רגיל, אך לעניין זה חייבים לתת את הדעת שלטונות בתי הכלא ואין בידי ביהמ"ש להפחית מהעונש שנגזר למערער.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, גולדברג. עו"ד י. פניאל למערער, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 17.3.88).
ע.א. 533/85 - ג'ק מיכאל סמאד נגד מנחם קגנובסקי ואח'
*הצמדת דמי שכירות הנפסקים ע"י ביהמ"ש בנכס שאינו כפוף לדמי שכירות מירביים (הערעור נתקבל).
המשיבים הם דיירים מוגנים בנכס של המערער. הנכס אינו כפוף להוראות סעיף 52(ב) לחוק הגנת הדייר בדבר דמי שכירות מירביים ולהוראות סעיף 52א' המסדיר הצמדת אותם דמי שכירות. ביה"ד לשכירות קבע את דמי השכירות שעל המשיבים לשלם למערער אך סרב להצמידם למדד יוקר המחיה או לשער הדולר של ארה"ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערער והערעור על כך, לאחר נטילת רשות, נתקבל. פסק הדין בביהמ"ש המחוזי ניתן לפני שנפסקה ההלכה בבר"ע 241/85 (פד"י ל"ט (4) 591) כי ניתן להצמיד דמי שכירות בבתי עסק שאין לגביהם "תקרת" דמי שכירות ובידי ביהמ"ש לקבוע הצמדה כזו. אע"פ שכבר יצאה הלכה זו מביהמ"ש העליון אין המשיבים שלמים עמה וטוענים נגדה, ברם אין לקבל טענותיהם. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולקבוע כי דמי השכירות שנפסקו על ידי ביה"ד לשכירות יהיו צמודים למדד. לגבי אופן העדכון מן הראוי לאמץ את הרעיון שהתווה המחוקק בסעיף 52א' לחוק, אף שאינו חל בענייננו, דהיינו כי ההצמדה למדד תיעשה מדי שלושה חודשים. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מ. אורנשטיין למערער, עו"ד א. וקסלר למשיבים. 31.3.88).
ע.א. 250/86 - אהרן אייכנבאום נגד צ'לבי לוי
*פיצויים בתאונת עבודה (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער נפגע בתאונת עבודה וביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב אחראי בנזיקין לתאונה וכן קבע את שיעור הפיצויים שעל המשיב לשלם למערער. הערעורים נסבים על גובה הנזקים שנקבעו והם נדחו. פגיעתו של המערער היתה באשך השמאלי שיצא מכלל תפקוד ושני מומחים שמונו על ידי ביהמ"ש, האחד בשטח האורולוגי והשני בשטח הנאורולוגי, קבעו כל אחד %20 נכות עפ"י מבחני הביטוח הלאומי. מהבחינה האורולוגית אורגנית מתבטאה הנכות בחסר תפקוד שלם של האשך ומהבחינה הנאורולוגית נגרמה למערער נכות נפשית המתבטאת במצב דכאוני הפוגע בהתאמה סוציאלית וכושר עבודה. מסתבר שב- 1974 נותח המערער נתוח של כריתת קיבה וב- 1978 סבל משני אטמי לב. התאונה ארעה באוקטובר 1980. שני הארועים האמורים מצביעים לדעת הנאורולוג על נטייה לתגובה נפשית פסיכוסומטית ולהם, ביחד עם הפגיעה באשך, יש הבלעה מצטברת לדכאון הנוכחי. בשל כך מבקש המשיב ליחס לתאונה רק חלק מהנכות אך אין הדבר כך. התאונה מצאה את המערער במובן זה כבעל "גלגלת דקה" והמשיב אחראי לכן למלוא נכותו זו. ביהמ"ש קבע את הנכות התפקודית של התובע בשעור של %20 והמערער טוען שיש לקבעה כנכות משוקללת עפ"י שתי חוות הדעת גם יחד בשעור של %36. צדק השופט כי שני המומחים התייחסו לאותה פגיעה אשר השפעתה על כושר העבודה מתבטאת רק במצב הדכאוני על השלכותיו והם בו נכות של %20 בלבד. בפגיעה האורגנית באשך אין נכות פונקציונלית המשפיעה על כושר עבודתו של המערער. ביהמ"ש פסק סכום של 15,000 ש"ח בערכים של מרץ 1968 בגין כאב נסבל ובכך אין להתערב. אשר להפסד ההשתכרות - המערער היה כבן 40 בעת התאונה ומשנת 1969 עד 1978 עבד כנהג משאית שכיר, ב- 1978 לאחר שעבר שני אטמי לב החל לעבוד כעצמאי על משאית משלו והכנסותיו גדלו. באוגוסט 1980, לפני התאונה, מכר את המשאית וזמן מה לא עבד. לאחר מכן התקבל באקראי לעבודה אצל המשיב כאחראי על הציוד בשכר של 522 ש"ח לחודש. 12 חודשים לא עבד לאחר התאונה ומאז הוא עובד בחברת פרל ובניו ושכרו מגיע ל- 616 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי העריך שאלמלא התאונה היה מגיע להשתכרות כוללת של השכר הממוצע במשק שהיתה 870 ש"ח ובכך אין להתערב. ביהמ"ש לא קיבל את עדותו של פרל כי אלמלא התאונה היה משלם למערער אלף דולר לחודש נטו, ואין לקבל את טענתו החילופית של המערער שיש לחשב את ההפסד על בסיס הכנסותיו כעצמאי. המערער עצמו הפסיק עיסוקו זה ומכר משאיתו עוד טרם התאונה.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג; החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד זאב זלצר למערער, עו"ד עוזר קליע למשיב. 3.3.88). ד.נ. 20/82 - אדרס חמרי בניין בע"מ נגד הרלו את ג'ונס
*תלותם של דיני עשיית עושר ולא במשפט כאשר היה חוזה בין הצדדים (דיון נוסף על פס"ד ביהמ"ש העליון בתיק ע.א. 815/80 - (פד"י ל"ז(4) 225) פסה"ד הקודם שונה ברוב דעות).
העותרת היא חברה ישראלית והמשיבה היא חברה גרמנית. ביום 6.9.73 נכרת חוזה בין בעלות הדין שלפיו התחייבה המשיבה לספק לעותרת כ- 7,000 טון ברזל במחיר של 620 מרקים גרמניים לטון צ.י.ף. נמל חיפה. עקב מלחמת יום הכיפורים נגרמו עיכובים באספקת הברזל ורוב הטובין, כ- 5,000 טון, נשלחו על ידי המשיבה לעותרת במשלוחים אחדים החל בינואר 1974 וכלה בחודש אפריל של אותה שנה. יתרת הברזל לא סופקה לעותרת. בתובענה שהגישה העותרת בינואר 1976 היא תבעה בביהמ"ש המחוזי בחיפה נזקים מן המשיבה. בכתב התביעה נטען כי המשיבה מכרה את הברזל לצד שלישי במחיר של 900 מרקים גרמניים לטונה וכי העותרת נאלצה לרכוש את יתרת הברזל ממקור אחר באותו מחיר. העותרת תבעה את "נזקיה" "על יסוד הפרת הסכם ולחילופין על יסוד עשיית עושר ולא במשפט". בביהמ"ש המחוזי נתקבלה התביעה כאשר ביהמ"ש דחה את טענת המשיבה כי החוזה סוכל עקב הנסיבות הנלוות
למלחמת יום הכיפורים. ביהמ"ש קבע שניתן היה לשלוח את הטובין לעותרת חרף נסיבות אלה והטעם היחיד שבעטיו נמנעה המשיבה מלשלוח את הברזל היה שחלה עליה פתאומית במחיר הברזל ושנזדמנו לה קונים שהציעו מחיר גבוה יותר. ביהמ"ש קבע כי עקב המכירה היתה העותרת זכאית לבטל את החוזה והיא ביטלה אותו ע"י התנהגותה. הדין החל על החוזה הוא חוק המכר (מכר טובין בין לאומי) ולפי החוק מקום שבוטל החוזה ויש "ממיר מצוי" לטובין, יהיו הפיצויים שווים להפרש בין המחיר שנקבע בחוזה לבין המחיר בתאריך בו בוטל החוזה. על יסוד כך קבע ביהמ"ש את המחיר המצוי לטונה ברזל כמחיר המכירה בפועל של יתרת הברזל ע"י המשיבה לעומת המחיר הקבוע בחוזה ובהפרש חייב את המשיבה לשלם למערערת. המשיבה ערערה לביהמ"ש העליון וכאן נתקבל הערעור. ביהמ"ש קבע שאמנם החוזה הופר ושאר ממצאי ביהמ"ש קמא בעינם עומדים, אך העותרת לא ביטלה את החוזה כך שהחוזה נשאר "פתוח" וסעיף 84 לחוק המכר הבינלאומי לא חל. גם הטענה שהחוזה בוטל מאליו נדחתה. העותרת גם לא יכלה לסמוך על סעיף 82 לחוק המכר הבינלאומי שעניינו חישוב הפיצויים מקום שהחוזה לא בוטל, שכן לא הוכיחה נזק. לחילופין תמכה העותרת את יתידותיה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט אך גם טענה זו נדחתה בביהמ"ש העליון. בפסק דינו קבע ביהמ"ש העליון כי "דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים מאז ומתמיד רק מקום שאין חוזה בין הצדדים...". העותרת ביקשה לקיים דיון נוסף והוחלט לקיים דיון בשאלה "האם דיני עשיית עושר ולא במשפט, חלים במקום שהיה חוזה בין הצדדים ומה התוצאות לגבי תביעת העותרת, אם התשובה לשאלה זו תהיה בחיוב". במהלך הטיעונים נתנו בעלי הדין את דעתם גם לשאלה משפטית נוספת שבאה בגידרה של הסיפא של ההחלטה הנ"ל, והיא, האם רשאי הצד המקיים חוזה לתבוע מן המפר בתביעה המבוססת על עילת עשיית עושר ולא במשפט את טובת ההנאה שנפלה לידיו עקב ההפרה, אף שהצד המקיים לא ניזק העתירה נתקבלה ופסק הדין המקורי נהפך על פיו.
העתירה בדיון הנוסף נתקבלה ברוב דעות השופטים ברק, ש. לוין ובך נגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופט ד. לוין. עם קבלת העתירה הוחזר על כנו פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, ש. לוין, ד.לוין, בך. עו"ד גב' תמר לרנר לעותרת, עו"ד ישראל קנטור ויוחנן בירו למשיבה. 11.2.88).
ע.פ. 601/87 - יובל מדהלה נגד מדינת ישראל
*הרשעה עפ"י עדותו של עד מדינה וחומרת העונש
(הערעור על ההרשעה נדחה והעונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, עפ"י עדותו של עד מדינה שביהמ"ש מצא לה סיוע. המערער לא היה מיוצג בביהמ"ש קמא ומטבע הדברים לא היתה חקירתו הנגדית של עד המדינה חקירה ממצה ומקצועית. אפשר ובחקירה נגדית ראויה ניתן היה לרדת לעומקם של היחסים שבין המערער והעד, אך אין לומר שהשופט טעה בממצאיו עפ"י הראיות שהיו לפניו. אם יש למערער להלין הרי זה על עצמו, שלא עמד על חומרת העבירה שיוחסה לו ובחר להגן על עצמו. הסיוע שנמצא בעדות אשתו של עד המדינה אף הוא איתן, כשעדות זו מסייעת לגירסת בעלה נוכח ההרחבה של יריעת המחלוקת על ידי המערער. המערער נדון לארבע שנים מאסר בפועל שמהן שנה אחת חופפת מאסר אחר שהוא מרצה וכן נגזר עליו מאסר על תנאי של שנתיים. נוכח תקופת המאסר הכוללת שעל המערער לרצות, כשהעונש האחר מגיע כדי ארבע שנות מאסר, יש מקום להקלת מה בעונש. לפיכך הוחלט כי מתקופת המאסר בפועל ירצה המערער שנתיים בחופף לעונש המאסר האחר.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג עו"ד פדרמן למערער, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 17.3.88).