ע.א. 624/82 - אירנה בנדיקט נגד יואב כהן ועזבון המנוח לינדר
*ביצוע פס"ד להעברת מקרקעין(הערעור נתקבל).
א. המשיב והמנוח מכרו חלקת קרקע למערערת. החלקה היתה שייכת לאחד אשר חוייב בהליך אחר להעביר ולרשום את החלקה על שם המשיב ועוד שלשה אחרים בהתאם לעסקת מכר שעשה אתם. דא עקא כי פסק דין זה טרם בוצע. בפסק דינו חייב ביהמ"ש המחוזי את המשיב לגרום לרישום החלקה על שם המערערת והוסיף כי "בהתחשב בכך שלצורך ביצוע חיוב זה ידרש פרק זמן שלא ניתן לקבעו... יראו את כהן כפועל למימוש פסק דין זה ולא ינקטו הליכי הוצל"פ... כל עוד הוא פועל בזריזות הראויה לביצועו של פסק הדין בכל ההקדם האפשרי. על כהן יהיה לתת לתובעת (המערערת) מדי כל שלושה חדשים דין וחשבון... על כל הצעדים שננקטו על ידו לביצוע פסק הדין...". את חיובו של המשיב התנה ביהמ"ש בכך שהמערערת תפקיד את יתרת המחיר בידי עורכי הדין, כשיתרה זו צמודה למדד מיום כריתת החוזה. עד היום לא נרשמה החלקה על שם המערערת ובכך היא רואה חיזוק לטענתה כי מנגנון הביצוע שקבע ביהמ"ש אינו יעיל לטענתה, אכיפת החיוב צריכה היתה להיעשות על ידי מינוי כונס נכסים לזכויות המשיב בחלקה, שיוסמך לרשום את הבעלות על שמו של המשיב ולאחר מכן על שם המערערת. ב"כ המערערת טוען עוד כי המשיב לא הגיש למערערת דו"ח כלשהו על הצעדים שנקט כאמור בפסק הדין. הערעור נתקבל.
ב. אין מקום להרחיק לכת בשלב זה ולמנות כונס נכסים, אך אין סיבה שלא לקבוע מועד לביצוע צו האכיפה, אחרי שחלפו כחמש שנים וחצי מאז מתן פסק הדין והוא לא מומש בדרך שהתווה ביהמ"ש. לענין זה יש לחייב את המשיב כהן לגרום לרישום חלקת הקרקע על שם המערערת תוך שמונה חודשים.
ג. אין לקבל את טענת ב"כ המערערת כי מאחר שעפ"י ההסכם היה עליה לשלם את יתרת המחיר עם רישום הנכס על שמה, לא היה מקום לקבוע כי עליה להקדים ולהשליש סכום זה. האכיפה בדרך שקבע ביהמ"ש באה במגמה למנוע עיכוב וסרבול בביצוע ההעברה וכדי למנוע מחלוקות נוספות בין הצדדים ואין פסול בשיקול זה. אשר לטענה נגד הצמדת מלוא היתרה - קביעה זו היא בכל מקרה בסמכותו של ביהמ"ש. אולם, שאלה זו אינה מתעוררת בענייננו כשממילא הצהיר ב"כ המערערת שהוא מוכן שהאכיפה תותנה בתשלום יתרת הסכום כשהוא צמוד מיום כריתת החוזה.
ד. טענה נוספת בפי המערערת כי ביהמ"ש טעה בהחלטתו להעביר אותו חלק מן התביעה הנוגע לדרישת פיצויים לבימ"ש השלום. בכך צודקת המערערת. נוכח התביעה החילופית אכן היה העניין בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שידון בתביעת הפיצויים וכן יהיה רשאי לדון בבקשה למינוי כונס נכסים אם הנסיבות כפי שיתפתחו יצדיקו זאת. כן נתקבל הערעור בענין חיוב המערערת בהוצאות לטובת המשיב השני.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. ארזלמערערת, עו"ד דניאל עזריאל למשיב. 15.3.88).
ע.פ. 87+88/88/669 - מחמוד חסן נגד מדינת ישראל
*מאסר לפי פקודת בזיון ביהמ"ש של עד המסרב להעיד(הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע בעבירות חמורות של סמים שבהם היו מעורבים אנשים רבים ונדון למאסר בפועל של 11 שנים. בעטייה של פרשת הסמים נפתחו תיקים פליליים והוגשו אישומים נגד המעורבים בפרשה והמערער אמור לשמש בתיקים אלה כעד מרכזי. ביום 11.11.87 הובא המערער לביהמ"ש כדי למסור עדות במשפטם של שני נאשמים, פדידה ואסרף, ובתשובה לשאלות שנשאל מסר המערער את שמו וסרב להשיב כל תשובה
נוספת. עקב כך הורה ביהמ"ש המחוזי, בהתאם לסעיף 5 לפקודת בזיון ביהמ"ש, לאסור את המערער לתקופה של 30 יום והורה שעונש המאסר יתווסף לכל מאסר אחר שאותו מרצה המערער. כן קנס ביהמ"ש את המערער באלף ש"ח לכל יום שבו יתמיד בסירובו להעיד. על החלטה זו מערער המערער בערעור אחד. ביני לביני נמלך השופט בדעתו ומבלי שנתבקש לכך כתב החלטה חדשה שהעתקיה נשלחו לפרקליטים ובה הביע השופט חשש שמא יתמיד העד בסירובו להעיד ואז עלולה ישיבת ביהמ"ש "לרדת לטמיון". השופט הביע חשש שהעד יחשוב שהוא עשוי להשלח למאסר לחודש ימים בלבד אם יעמוד במריו ועונש זה יהיה קל בעיניו. לפיכך הודיע השופט שישלח את המערער למאסר ללא הגבלת זמן על יסוד סעיף 6 לפקודה הדן באנשים שאינם עדים ולדעת השופט המערער אינו עד שכן לא פתח פיו ולא התחיל להעיד. השופט היה ער לעובדה שסעיף 6 לפקודה מעולם לא הוחל בנסיבות כגון אלה, אך לדעתו מן הראוי לשמוע את טיעוני הצדדים באשר לענין זה. בישיבות הבאות של ביהמ"ש סרב המערער להעיד ולהשיב על שאלות והפרקליטים, הן הסניגור והן התובע, הביעו את דעתם שאין מקום לכוף את העד להשיב על שאלות לפי סעיף 6 לפקודה. ביום 22.2.87 החליט השופט שאכן אין בכוחו להטיל על המערער תקופת מאסר נוספת וביטל גם את הקנס שהוטל על המערער.
ב. בינתיים נפתח משפט של נאשם אחר, רפאל עמר, והפרשה חזרה על עצמה כשהמערער הודיע שמתנכלים לו וכי המשטרה לא מילאה אחר הבטחות שנתנה לו ושוב נמנע מלהשיב על שאלות. העד הוכרז עד עויין, שתק ולא אמר דבר ונציגת המדינה ביקשה להטיל על המערער עונש של 30 יום מאסר לפי סעיף 5 לפקודה. השופט פנה לפרקליטים ושאל אם אין לעשות שימוש בסעיף 6 לפקודה ושוב היו הפרקליטים בדעה אחת ובהרמוניה גמורה כי התשובה שלילית. חרף עמדה משותפת זו החליט השופט לאסור את המערער לתקופה בלתי מוגבלת לפי סעיף 6 לפקודה. הוא קבע שאם גם בישיבה הנדחית יסרב המערער להעיד תקבענה ישיבות נוספות מדי חמשה - ששה חדשים לצורך שמיעת המשפט, והמערער ישאר במאסר עד אשר יעיד כחוק. במקרה כזה לא יוכל המשפט להמשך שכן לא ניתן יהיה להגיש את אמרותיו של העד לפי סעיף 10א'. ערעורו של המערער על כך שביהמ"ש הורה בהחלטה הראשונה הנוגעת למאסר של 30 יום כי המערער ירצה אותו לפני ריצוי המאסר הפלילי נדחה. המאסר שהושת לפי פקודת בזיון ביהמ"ש מהווה "מאסר אזרחי" וממילא נפסק המאסר הפלילי לשם ריצוי המאסר האזרחי, בנתון לשינוי שהמאסר לפי הפקודה מפסיק את המאסר הפלילי ואינו מצטבר אליו. מאידך נתקבל הערעור באשר להפעלת המאסר לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש.
ג. כמו בביהמ"ש המחוזי נקטו גם בביהמ"ש העליון, הן ב"כ המערער והן ב"כ המדינה, בעמדה אחידה שאין לפעול לפי סעיף 6. ב"כ המדינה אף עמדה על כך שכל עוד החלטת השופט בעינה עומדת, לא ניתן לקבל את אמרותיו של העד במשטרה לפי סעיף 10א' ואין אפשרות להמשיך במשפטים. הנמקת ביהמ"ש המחוזי היתה שאין הוראת סעיף 5 חלה בענין משום שהמערער איננו "עד" ומה שאמר בביהמ"ש אין משמעותו מסירת עדות. ביהמ"ש המחוזי סבר שעמדתה של המדינה בשאלה נשוא הדיון אינה קובעת שכן השליטה על התנהגותו של עד זה נתונה אך ורק בידי ביהמ"ש. ביהמ"ש סבר עוד שהאינטרס הציבורי בהרתעת הרבים ואי ביזוי החלטת ביהמ"ש גובר על האינטרס לשמוע את התיק של הנאשם שהמערער אמור היה להעיד, ואף אם אותו נאשם ישוחרר בתום שנה למעצרו ושמיעת התיק תימשך על פני שנים כדאי הדבר כדי שהחלטת ביהמ"ש שעל העד להעיד תתבצע. ביהמ"ש העליון פסק בעבר כי הפעלת הסנקציה של מאסר לתקופה של 30 ים כלפי עד סרבן לפי סעיף 5 לפקודה היא חד פעמית ואין להפעילה מחדש לאחר שמוצתה. ביהמ"ש העליון סבר שאין זו מדיניות רצויה להחזיק את
המשפט תלוי ועומד במשך תקופה יותר ממושכת רק על מנת להביא את העד לפניו שוב ושוב כדי לשאול אותו אם שינה דעתו. מה שנחשב בעיני ביהמ"ש העליון כלא רצוי בגדר סעיף 5 נחשב בעיני השופט המחוזי כאן כרצוי בגדר סעיף 6 לפקודה ואת זאת אין לקבל. אין כל בסיס להפעלת סנקציות על עד סרבן בדרך זו או בדרך אחרת בגדר סעיף 6 לפקודה. ביהמ"ש העליון פסק בשורה ארוכה של פסקי דין שהם להבחין בין מעשי בזיון ביהמ"ש שיש בהם משום הפרעה לעבודת ביהמ"ש, (בין השאר סעיף 5 לפקודה), ובין הפעלת סנקציות בשל אי ציות לצו שניתן לטובת בעל דין, (סעיף 6 לפקודה) ולא הרי זה כהרי זה. אין ספק בדבר שאין מבזים את ביהמ"ש בגדר סעיף 6 אלא אם כן אין עושים את שהוא ציוה לעשות או אם עושים את שהוא ציווה לא לעשות אך לא כאשר מדובר בעדות.
ד. כדי לבסס את הרעיון שמי שהוזמן למסור עדות אינו נחשב עד בגדר סעיף 5 לפקודה הסתמך השופט על פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"פ 722/85 (פד"י מ' (2) 361) בו נפסק שאדם המוזמן להעיד ומתייצב על דוכן העדים אך אינו פוצה פיו ואינו מעיד אינו "עד במשפט" לענין סעיף 10א' לפקודת הראיות. ברם, במשפט ההוא נאמר במפורש כי פרשנותו של המונח "עד במשפט" לצורך סעיף 10א' לפקודה אינה בהכרח חופפת את הגדרת המונח "עד" בהוראות חוק אחרות אין כל תימוכין וכל הגיון ברעיון שאדם שהוזמן להעיד ומסרב להעיד אינו נחשב עד לענין סעיף 5. מעבר לדרוש הם לציין כי הלכת ע"פ 722/85 היא פרובלמטית גם לענין סעיף 10א' הנ"ל שכן מה לי "עד" שאינו פוצה את פיו או "עד" שבמקום להשיב לשאלות הוא נואם לפני ביהמ"ש נאומים ארוכים שאינם לענין, או עד שאינו משיב לשאלה זו או לשאלה אחרת. ברם, יהיה עניינו של סעיף 10א' אשר יהיה, הרי העדים בשלושת המקרים הם עדים סרבנים שהליכי הכפייה שבסעיף 5 לפקודה יפים להם.
ה. יש להעיר כי מערכת בתי המשפט בישראל עמוסה עבודה ואין היא מסוגלת לשאת על גבה נוסף לכך גם יזמות שיפוטיות שלא נבדקו כהלכה ושננקטו בניגוד לטענותיהם של בעלי הדין. כמו כן, אם כי ניהולו של משפט פלילי והאחריות לקיומו התקין מוטלים על ביהמ"ש, קיים משקל רב ביותר ליזמת רשויות התביעה במהלך משפט פלילי ואין עילה לכך שביהמ"ש יצא מגדרו וינקוט ביזמות על דעתו הוא, בלא שנתבקש לכך, אלא במקרים נדירים, שהמקרה שלפנינו אינו נמנה עליהם. השופט הפעיל שיקול דעת פסול כאשר הורה שהמשפט ישאר תלוי ועומד אולי אפילו במשך שנים רבות עד שהמערער יואיל לחזור בו מסירובו להעיד.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אריאל. החלטה - השופט לוין. עו"ד ראובן בר חיים למערער, עו"ד גב'נורית ישראלי למשיבה. 31.3.88).
ע.פ. 447/87 - יהודה אדרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים(הערעור נדחה ברוב דעות המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופט בייסקי כנגד דעתו החולקת של השופט בך).
א. במאי 1983 יצאו שוטרים לערוך חיפוש בדירה בלוד בה התגורר המערער עם בני משפחתו, עשרה במספר. מטרת החיפוש היתה בדיקת מידע מודיעיני שקשר את אחיו של המערער בהתפרצות ובהחזקת אקדח ללא רשיון. השוטרים הגיעו ללא צו חיפוש אך אמו של המערער נתנה הסכמתה לעריכת החיפוש. במהלך החיפוש הגיעו לדירה המערער וחברתו רותי. לגירסתם ראו כבר בחוץ כי עורכים חיפוש בדירה ונכנסו לראות כיצד מתבצע החיפוש, ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע כי בטרם נכנסו לדירה לא ידעו שנערך בה חיפוש. משנכנסו לדירה ישב המערער זמן מה ושוחח עם השוטרים באווירה רגועה ובשלב מסויים שאל אם יש בידיהם צו חיפוש. כאשר נענה בשלילה התפרץ והקים מהומה ובעוד המהומה בעיצומה נכנסה רותי למטבח, בניגוד להוראת השוטרים, הוציאה
מתחת לכיור חבילה והשליכה אותה מבעד לחלון. לאחר בדיקה התברר שהחבילה הכילה חשיש בכמות מסחרית. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהחזקת סם וגזר לו 9 חודשים מאסר בפועל ואילו רותי לא הורשעה והועמדה במבחן למשך שנה אחת. ביהמ"שלא האמין כאמור למערער ולרותי כי ידעו על נוכחות המשטרה כאשר נכנסו לדירה, אך סבר כי בעת ששהו בדירה הצליח המערער לתדרך את רותי מבלי שהשוטרים שמו לב לכך, ונתן משקל מפליל רב למהומה שהקים המערער, בסברו שמטרת המהומה היתה לאפשר לרותי לחמוק למטבח ולהשליך את הסם שהיה חבוי שם. הערעור נדחה ברוב דעות המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופט בייסקי נגד דעתו החולקת של השופט בך.
ב. המשנה לנשיא גב' בן פורת: אילו היה מקום לדחות את גירסת המערער וחברתו שהבחינו בנוכחות המשטרה עוד לפני שהחליטו לעלות לדירה והיתה מתקבלת דעתו של ביהמ"ש המחוזי כי השניים נכנסו לדירה מבלי לדעת על החיפוש, כי אז ניתן היה לומר שביהמ"ש ייחס משקל רב מדי למהומה שהקים המערער כשקיבל את התשובה השלילית לשאלתו אם בידי המשטרה צו חיפוש. ברם, לא היה לשופט יסוד לדחות את גירסת השניים שהבחינו בנוכחות המשטרה בהיותם בחוץ, כאשר ניידת משטרתית עמדה בחוץ ושוטרים במדים נמצאו בצדו הקדמי והאחורי של הבית. מכאן כי עליית המערער וחברתו לדירה בעת החיפוש היה תוך ידיעה שהחיפוש נערך במקום. עובדה זו מהווה בפועל הוכחת מניע המצביע על רצון להשיג מטרה שלמענה כדאי היה למערער להסתכן. ההידברות בין השניים היתה לפני כניסתם לדירה, התידרוך של המערער לרותי וההחלטה להיכנס לדירה, מצטרפים יחדיו ומצביעים לכיוון הקשר שנקשר בין השניים לסלק את הסם. גם להקמת המהומה משקל ניכר. אדם חף מפשע לא יתקומם נגד חיפוש רק על שום היעדר צו חיפוש, בעיקר כאשר אם המשפחה נתנה הסכמתה לעריכתו. יתירה מזו, המערער עצמו העיד כי בחיפושים אחרים שבהם נוכח לא התפרע וגם לא טרח כלל להתעניין אם קיים צו חיפוש. צורת ההתפרעות מתישבת היטב עם העיתוי של הפעולה בה נקטה רותי, כשבניגוד להוראה מפורשת לא לעזוב את החדר סרה למטבח, הוציאה מארון המצוי מתחת לכיור את הסם וזרקה אותו דרך החלון.
ג. הסם נמצא בדירה בה התגורר המערער יחד עם הוריו, אחיו ואחיותיו. כאשר מקום פלוני הוא בשליטתם ובפיקוחם של שניים או יותר, רואים כל אחד מאלה, שלהם הפיקוח או השליטה, כמי שמחזיק בחפץ. מכאן שניתן לראות גם במערער כמי שהחזיק בחבילת הסם שנמצאה בדירתו. אכן, יש לצרף לאלמנט האובייקטיבי של החזקת הסם גם אלמנט סובייקטיבי נפשי, המצביע על ידיעתו של המחזיק כי הסם מצוי ברשותו. לצורך הוכחת אלמנט נפשי זה, נדרשת התביעה לפי ההלכה הפסוקה להציג רק "דבר מה" ובמכלול הנסיבות שהוכחו יש הרבה מעבר לאותו "דבר מה" נוסף. אכן, כל ספק צריך לפעול לטובת הנאשם, אולם כדי לעורר ספק כזה עליו להשמיע את גירסתו או להצביע על ראיות כלשהן ברוח זו. אין מדובר במחבוא נידח אשר יתכן שינוצל על ידי מי שכלל אינו מתגורר בדירה אלא פוקד אותה מפרק לפרק, ואין גם יסוד להניח שהמערער ביקש לחפות על אדם קרוב לו, כמו אחיו. יש גבול להשערות אשר על יסודן מוצדק להנות נאשם מספק, ואם לא טרח מצדו להעלות הסבר או להביא ראיה שבכוחם לעורר ספק, אין לו אלא להלין על עצמו. יתכן שכל עובדה המובאת להוכחת אשמתו של המערער היא תמימה ומקרית לחלוטין כשהיא בפני עצמה, אולם צירוף כל הנסיבות יחדיו מהוות תשתית בטוחה להרשעת המערער. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
ד. השופט בך (דעת מיעוט): אין לייחס משקל ראייתי משמעותי לעובדה שהמערער הגיב בצורה תוקפנית כשנמסר לו ע"י השוטרים שהחיפוש נערך ללא צו חיפוש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המהומה נוצרה ע"י הנאשם כדי לאפשר לנאשמת לגשת למטבח ולהשליך את הסמים, ויחד עם זאת קבע השופט כי השניים נכנסו לדירה ללא ידיעה על החיפוש.
מחומר הראיות עולה לכאורה כי בהיותם בדירה לא היתה אפשרות פיזית להידברות, ומתן תדריך ע"י המערער לחברתו היה חייב לגזול זמן מסויים. דבר זה לא יכול היה להתרחש מבלי שהשוטרים ירגישו בתדריך. משקבע ביהמ"ש כי המערער וחברתו לא ידעו דבר על החיפוש בטרם נכנסו לדירה, יחד עם העובדה שלא היתה אפשרות מעשית להידברות בין השניים, עולה ברורות כי למסקנה כפי שהסיק אותה ביהמ"ש המחוזי מפרשת "המהומה" אין אחיזה בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו. גם אם יאמר כי השניים הבחינו בשוטרים כבר בהיותם בחוץ, עדיין אין לקבוע, ללא ספק, שהמערער וחברתו פעלו בעניין זה על סמך תכנון מוקדם ומדוייק. ניתן היה להגיע למסקנה שונה אילו התנהגותו הבוטה של המערער כלפי השוטרים היתה מתבצעת ללא סיבה סבירה כלשהי, אולם בנסיבות העניין אין זה כה תמוה, שאדם מסוגו של המערער, המנוסה בחיפושים משטרתיים, יגיב בצורה חריפה כאשר מתחוור לו שהשוטרים עורכים את החיפוש ללא צו חיפוש. המערער בחקירה הנגדית לא נתבקש כלל להגיב על הטענה או ההחשדה כי התפרצותו היתה תכסיס מתוכנן מראש. בכך נופל הנימוק העיקרי שעליו השתית השופט את פסק דינו. אין גם להסיק מסקנה מפלילה מעצם עלייתו של המערער לדירה, גם אם הבחין שנערך שם חיפוש. יכולות להיות לכך סיבות רבות ומגוונות ולאו דווקא הרצון להפטר מהסם.
ה. אשר לשאלה שמא ניתן להרשיע את המערער ללא הזדקקות לפרשת "המהומה", על סמך העובדה בלבד שחברתו שאינה גרה שם זרקה את הסם מתוך חלון המטבח - המעשה אמנם מעלה חשד נגד המערער, אך נסיבה מחשידה זו אינה מספיקה להרשעת המערער בעבירות המיוחסות לו. בדירה השייכת לאמו של המערער גרים עשרה בני אדם ואחד מהם הוא אחיו של המערער הידוע במשטרה בתור עבריין. אין יודעים דבר על מערכת היחסים בין רותי ובין יתר חברי המשפחה ובמיוחד אין יודעים אם רותי פעלה כפי שפעלה לפי הדרכת המערער דווקא, או שמא ידעה על הסתרת הסם במקום ע"י מישהו אחר.ורצתה להושיט עזרה לאותו אדם או למשפחה כולה. נוסף לכך, הסם הוחזק לא בחדרו של המערער אלא במטבח שאליו ישנה גישה לכל דיירי הדירה. קיימות בעניין זה אפשרויות סבירות אחדות והגירסה המפלילה את המערער אינה היחידה המתבקשת מהעובדות המוכחות.
ו. השופט בייסקי: על פי הנסיבות שהתבררו סביר להניח שהמערער וחברתו הבחינו בשוטרים עוד לפני שנכנסו לדירה וכניסתם לדירה היתה במטרה לנסות לסלק את הסם. כאשר עמד המערער על כך שנערך חיפוש בדירה, הרי על אף היותו מנוסה בכגון דא, לא שאל אם בידי השוטרים צו חיפוש ותחילה נהג כאדם מהישוב וכמצוות השוטרים. רק כשמצא את השעה כשרה לכך הקים את המהומה כדי להקל על מלאכתה של רותי. בעל נסיון בפלילים כמו המערער לא יסתכן בתקיפת שוטרים בתפקיד, אלא למען יצירת סיטואציה שתאפשר היחלצות מצרה גדולה יותר, היינו סילוק הסם מהדירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. עו"ד הגלר למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 31.3.88).
ע.א. 746/83 - אליעזר פרנקל נגד עזבון המנוח יצחק פרנקל ואח'
*תביעת בן בירושת אמו על יסוד טענה של שיתוף נכסים בין בני הזוג(הערעור נדחה).
א. עניינו של הערעור תביעת זכות קניין ביצירת אמנות של הצייר המנוח יצחק פרנקל. אמו של המערער, אשתו השניה של המנוח, חיה עם המנוח במשך כ-30 שנה עד שנפטרה בשנת 1958. רק בארבע שנות חייה האחרונות היתה נשואה למנוח, כי לא ניתן עד אז גט למנוח ע"י אשתו הראשונה. תביעת המערער התבססה בעיקרה על הטענה כי על התמונות שצויירו במשך שלושים השנים שבהן חיה אמו עם המנוח בצוותא חלה
הלכת שיתוף המשאבים, ומכאן כי במות האם בשנת 1958 ירש המערער 3/4 חלקים מרכושה של האם. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור נדחה.
ב. תביעה זו יכול שתוכרע על יסוד הוראות חוק ההתישנות וממילא אין צורך לפנות לניתוחן של הטענות האחרות לכאן ולכאן. האם מתה בשנת 1958 והתביעה הוגשה רק בשנת 1981, היינו למעלה מ- 22 שנה לאחר פטירת האם. על כן חל על הענין האמור בסעיף 2 לחוק ההתיישנות. לנוכח מסקנה זו אין צורך לדון בשאלה אם נוצר שיתוף במשאבים בין בני זוג החיים בצוותא ללא נישואין וכן אם נוצר שיתוף כאמור ביצירות אמנות של אחד מבני הזוג.
ג. המערער טוען כי אין למנות את תקופת ההתיישנות החל ממותה של האם אלא ממות המנוח, אך גם טענה זו אין לקבל. אין בהוראות חוק ההתיישנות דבר כדי לבסס טענה זו. התביעה לקנין ביצירה לא הועלתה במשך כל שנות חיי האב, שנישא בינתיים מחדש ואף נולדו לו ילדים נוספים מנישואין אלה. המערער הוא יליד 1929 כך שבמות אמו היה בגיר ולא היה דבר שנסתר ממנו, ככל שהדבר נוגע לחיים בצוותא של אביו ואמו, מהות יצירותיו של האב ושליטתו המלאה של האב בהן, ואף מכירה של חלק מהן אחרי מות האם. יתירה מזו, בשלב מאוחר אחרי פטירת האם, מסר האב למערער את יצירות האמנות שנוצרו בידי האם, ואף אז לא העלה המערער דבר בקשר לזכויותיו ביצירות האב. המערער ביקש לראות במסירת התמונות הודאה בקיום זכות ביצירותיו של האב, אך אין לראות יסוד לטענה זו, אלא היפוכו של דבר, מן ההן שבמסירתן לידיו של תמונות האם משתמע הלאו לגבי כל יתר התמונות. המערער מוסיף וטוען כי טענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה כדרישת סעיף 3 לחוק ההתיישנות ואולם אין הדבר כך. התביעה הוגשה כהמרצת פתיחת והגירסה העובדתית הועלתה עוד בתשובה. לבקשת צו המניעה. לאחר מכן גם הועלתה ההגנה במפורש בתצהיר התשובה שהוגש להמרצת הפתיחה ובכך יצאו המשיבים ידי חובתם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ישראל שפירא למערער, עו"ד גב' תמר לרנר למשיבים. 28.3.88).
ע.פ. 142/87 - דוד קירשבויים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת שיקים וזיופם(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער ואחרים זייפו שיקים גנובים של חברת בזק ושל שירות התעסוקה ובדרך זו הוציאו סכומי עתק, כמיליון דולר, מבנק הדואר, המירו את הכסף למטבע חוץ והבריחו אותו לחו"ל. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל מיום מעצרו בארץ וכן קנס בסך 90,000 דולר. הערעור נדחה פרט לכך שהוחלט כי תקופת המעצר בבלגיה עד להסגרת המערער לארץ יובא בחשבון המאסר.
ב. חלק נכבד מן הטיעונים בערעור הוקדש לשאלה מי עמד בראש הקושרים, אך שאלה זו אינה מכרעת בשלב הנוכחי. לכל הדעות, המערער שהתגורר אותה עת בבלגיה כיוון משם את המהלכים ושלח משם שליחים לארץ, שהיו בצמרת של מבצעי העבירות. אם עמד יחידי בראש הקושרים או שהיה שווה מעמד לאנשים נוספים, איננו מפחית מחומרתם המפליגה של המעשים אשר בהם נטל חלק. באשר לחלקו של המערער בעבירות וסכום הכסף שנותר בידיו - המערער לא העיד בביהמ"ש המחוזי, כזכותו, ובשל כך לא היתה בפני ביהמ"ש ראיה לענין זה. הסניגור הלין על כך שלמערער נגזר עונש חמור מזה של שותפים אחרים שחלקם היה, לפי הטענה, רב מחלקו של המערער. ברם, לא ניתן היה ללמוד מפיהם של עדים, ויהיה זה המערער עצמו, מה היתה גירסת המערער על חלקו בענין וטענותיו של הסניגור אינן יכולות לבוא במקום עדות של מי שגם נכון לעמוד בחקירה נגדית על דבריו.
ג. באשר לעיסקת טיעון - אין ספק שעיסקת טיעון הנערכת עם עבריינים, או מהלכים משפטיים המשפיעים על אורך תקופת העונש, כגון המלצה על חנינה, אינם יכולים להישקל על ידי המטפלים בכך מטעם המדינה, תוך התעלמות מן ההליכים המשפטיים המקויימים אותה עת נגד יתר הקושרים. כאשר גורמים ממלכתיים מטפלים בעבירת קשר כגון זו, או בכל פרשה פלילית בה מעורבים מספר עבריינים, עליהם לשוות לנגד עיניהם את מכלול הצעדים המשפטיים הננקטים בקשר לאותה עבירה, תוך תשומת לב למה שייעשה ולמה שייטען ביתר המשפטים ולהמנע מאלתורים, מטיפול שנותר ללא הסבר ומכל צעד אחר אשר יעמיד את ביהמ"ש במצב בו מוגבל שיקול דעתו מראש. הטיית חסד בלתי מוסברת לנאשם אחד, שהיא חריגה בהשוואה לטיפול בנאשמים אחרים הקשורים לאותה פרשה, ואשר מידת מעורבותם אינה פחותה משלו, עלולה לערער את האמון בכך שמופעל שיקול דעת נכון ונבון ולפגוע באינטרס הציבורי. אולם, צעד בלתי נכון בטיפול בנאשם אחד אינו יכול ליצור נורמה עונשית המחייבת את ביהמ"ש בטיפולו בעבריין אחר המעורב באותה פרשה, כאשר מהות העבירה ונסיבותיה אינן מצדיקות אימוצה של אמת מידה מקילה. ביהמ"ש חייב לשוות נגד עיניו את מהותה של העבירה שנעברה, את הנזק שנגרם ואת הצורך בקיומו של גורם ההרתעה. ביהמ"ש גם בוחן את שיתוף הפעולה של נאשם בגילוי העבירה ואת נכונותו לנסות ולהיטיב את הנזק. מבחינת האחריות לשלטון החוק ולאכיפתו של החוק לא ניתן על כן ללכת בדרך האימוץ האוטומטית של אמת מידה שאינה הולמת את מכלול הנסיבות ואשר נוצרה מתוך טעות. בענייננו, הקשר הנפשע שהיה מתוכנן, מאורגן וממושך, והנזק הכספי הרב שנגרם על ידי מי שמשך בחוטים ממרחקים, ראויים לעונש מרתיע וביהמ"ש חייב לשקוד על הגנת הציבור. מפני אלה השוללים שלל ללא מעצור. התובעת הסכימה כי תקופת המעצר בבלגיה בעת הליכי ההסגרה תובא בחשבון המאסר ובכך מתמצה כל שראוי להקל בו במקרה דנן ואין מקום להקלה מעבר לכך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ששי גז למערער, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 30.3.88).
ע.פ. 14+89/88+189/87 - מדינת ישראל נגד שלום ציצאושווילי ואח'
*קולת העונש (זיוף דולרים) (ערעורים על קולת העונש - הערעורים נתקבלו לגבי חלק מהמשיבים).
עבירות המשיבים עניינן קשירת קשר לזייף דולרים ונסיון זיוף, כאשר היקף הזיוף המתוכנן היה עשרה מליון דולר. בפועל זוייפו מליון ושמונה מאות אלף דולר וכן היה נסיון לזייף מליון ומאתיים אלף דולר שנתפסו ע"י המשטרה. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב ציצאושווילי שנה מאסר בפועל והפעיל בחופף מאסר של חצי שנה, למשיב דוד גזר שלושה חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי, למשיב מצולא גזר שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, ולמשיב דזנאשווילי גזר שלוש שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעורים באשר לקולת העונש נתקבלו לגבי מצולא ודזנאשווילי ונדחו לגבי ציצאושווילי ודוד.
מדיניות הענישה ההולמת שיש לנקוט בה, נוכח הישנות עבירות כאלה, כשהפיתוי לעבור אותן גדול בשל הרווח הכספי העשוי לצמוח מהן, חייבת ליתן לגורם ההרתעה את המשקל העיקרי בשיקולי הענישה. גישה סלחנית לא תשרש את התופעה ולא תעמוד כמחסום בפני הפיתוי לעבור את העבירה. גם אם בעבר לא מיצה ביהמ"ש את הדין בעבירות כאלה, אין מנוס מלהחמיר כתגובה עונשית מתחייבת. המשיב מצולא שימש דמות דומיננטית בקשר ובמעורבות האחרת לביצוע העבירות הוא שיתף פעולה עם המשטרה ובכך ראוי להתחשב וכן אין להתעלם מכך כי לא ניתן היה להפיץ חלק גדול מהדולרים שהודפסו אם משום שהיו באיכות ירודה ואם משום שרק צד אחד שלהם הספיקו להדפיס, ואולם משיב זה חתר ללא הפסק להשגת המטרה והדיח אחרים לשתף
עמו פעולה. בהתתשב בכל הנסיבות ובעובדה שאין בימ"ש שלערעור ממצה את חומר הדין יש להעמיד את עונשו של מצולא על ארבע שנים וחצי מאסר בפועל. המשיב דזנאשווילי טען כי הסתבכותו החלה לאחר שהודח על ידי איש משטרה לעבור את העבירות, אך מאידך ברור שהמשיך לבצע עבירות באופן עצמאי בהיותו משוחרר בערבות. כמו כן יש לו עבר פלילי בעבירות רכוש ובעבירת סמים ויש להעמיד את ענשו על חמש שנים מאסר בפועל. ענשו של ציצאשווילי נופל מרמת הענישה הראויה, אך בהתחשב במצב בריאותו ההולך ומתדרדר וכן בנסיבותיו האישיות הקשות יש להשאיר את העונש על כנו. אין גם לקבל את הערעור בעניינו של ניסים דוד. זאת עקב חלקו המזערי בפרשה ולאחר שהתחרט ונסוג בשלב מוקדם של הקשר מכוונתו לשתף פעולה עם האחרים.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' אפרת ברזילי למדינה, עו"ד הגלר לדזנאשווילי, עו"ד אמנון חלד לניסים דוד, עו"ד יוסף שהם לציצאושווילי, עו"ד צבי לידסקילמצולא. 24.3.88).
בש"פ 202/88 - פלונים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ידוי אבנים על כלי רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים, צעירים בגיל 16-15, הואשמו בהנחת אבנים על נתיב תחבורה בכביש תל שוקת ערד וזריקת אבנים לעבר רכב נוסע בכונה לפגוע ברכב ובנוסעים תוך סיכון בטיחותם. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים, בעיקר מחמת סיכון לציבור על ידי המעשים המיוחסים לעוררים, ולנוכח ריבוי מעשים אלה בתקופה האחרונה. הערר נדחה.
טענתו הראשונה של הסניגור מתייחסת לכך שהעוררים הובאו לדין בבקשת המעצר בלי שיהיו מיוצגים על ידי עורך דין. אין צורך להרחיב את הדיבור בחובת הייצוג כבר בשלב זה, לאור העובדה שכל הטענות שניתן היה לטעון בערכאה הראשונה נטענו בערר ע"י הסניגור. לענין קיום ראיות לכאורה, די לציין כי העוררים עצמם לא התכחשו למעשיהם לפחות באחת מהודאותיהם. השאלה היחידה הטעונה שיקול היא אם יש צידוק לצוות על מעצר צעירים, בני גילם של העוררים, שהינם תלמידי בית ספר. לטענת הסניגור מדובר לכל היותר במעשה שובבות ולא מעשה מכוון. הוא מוסיף כי במיגזר הבדואי בו חיים העוררים אין המעשים האלה שכיחים ועל כן אין לדבר על מכת מדינה. ברם, אין הדבר כך, וכבר היו מקרים דומים באותו איזור. צודקת התובעת כי במכת המדינה לה אנו עדים לאחרונה מופעלים דווקא צעירים, ואפילו ילדים, תוך הנחה כי בהתחשב בגילם יימנע ביהמ"ש מלצוות על מעצר מיידי והרי הדבר בבחינת עידוד להמשכת המעשים כפי שאמנם נעשים הם. כפי שכבר צויין ע"י ביהמ"ש העליון יש ועבירות מסויימות שבנסיבות רגילות אינן מצדיקות מעצר עד תום ההליכים, מחייבות לנהוג אחרת כאשר עבירה מסויימת הופכת להיות מכת מדינה ומסכנת את שלום הציבור. בתקופה האחרונה נתרבו העבירות מסוג העבירה המיוחסת לעוררים עד כי הדבר הפך נגע קשה, בעיקר כאשר לביצוע העבירות מוסתים או מאורגנים צעירים או אפילו ילדים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד ט. אלסאנע לעוררים, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 31.3.88).
בש"פ 197/88 - מדינת ישראל נגד פנחס אזולאי
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
על יסוד מידע מוקדם קיימה המשטרה תצפית על מקום בו נפגש המשיב עם אדם המוכר לו משכבר ושכינוי הוא "הלבנוני". אדם זה מסר למשיב חבילה אשר הכילה 113 גרם הירואין נטו. "הלבנוני" הסתלק מהמקום והמשיב נשאר לשבת על ספסל, כשהחבילה לידו וכאן נעצר כשהסם בידו. תחילה ניסה המשיב להתכחש לקשר כלשהו עם החבילה, אך מאוחר יותר העלה גירסה כי קבע מפגש עם ה"לבנוני" שאמור היה להביא מסמכים כדי שהמשיב ישיג עבורו
אשרת כניסה לארה"ב, באמצעות מכר העובד בשגרירות של אותה מדינה. ה"לבנוני" אמור היה לגשת למכוניתו להביא את המסמכים ומסר לו את החבילה לשמירה לדקות אחדות, אך הוא לא חזר כלל, ובינתיים נעצר המשיב ע"י שוטרים שארבו לו. עפ"י גירסה זו לא ידע המשיב כלל מה מכילה החבילה. הסניגור טען כי למעשה טמנה המשטרה מלכודת למשיב והשתמשה בלבנוני כסוכנה תמורת בצע כסף. ביהמ"ש המחוזי הביע תמיהה באשר לגירסה מוזרה זו ואף אמר כי "על הנאשם יהיה לעמול קשה כדי לתרץ תמיהות אלה...". אעפ"כ אמר השופט כי "אין ספק כי גורלו של תיק פלילי זה יוכרע לפי מידת האמון שיתן ביהמ"ש המברר את האשמה בעדותו של המשיב..." ובהתחשב בכך שהמשיב אכן דיבר עם עובד השגרירות האמריקאית בענין השגת ויזה אמר השופט כי "במצב נסיבות שקולות מעין אלה, מצב, שאך לעתים נדירות נתקלים בו, קשה לקבוע בשלב זה כי אכן קיים סיכוי ודאי, ואולי אף לא לכאורה, כי הנאשם יורשע...". מכאן הוראת ביהמ"ש שלא לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
זהו מקרה קלסי ומובהק שבו נאשם נתפס "על חם" כשהוא מקבל לידו כמות סם גדולה כאשר מי שמסר לו אותה מסתלק מהמקום. הגירסה על מפגש תמים לענין עזרה בסידור ויזה לארה"ב אף לכאורה מוטלת בספק, באשר "הלבנוני" מסר למשיב סם במקום מסמכים. עוד ידוע מהחומר שבידי התביעה כי במפגש של המשיב עם עובד השגרירות הודיע העובד במפורש כי אין בידו לעזור בהשגת ויזה וממילא המפגש עם הלבנוני לצורך קבלת המסמכים נטול כל תכלית ומשמעות. עוד פחות משמעות יש לטענה כי המשטרה השתמשה בלבנוני כסוכן מדיח כדי לטפול כביכול על המשיב עלילת שווא. במרבית המקרים מעלים חשודים ונאשמים גרסותיהם בשלב החקירה, אך אין לומר כי עצם העלאת הגירסה מנטרלת את הראיות לכאורה שבידי התביעה. לא כל שכן כשהראיות לכאורה של התביעה מוצקות ואילו גירסת הנאשם לא סבירה ועל פניה תמוהה. נכון שביהמ"ש לא ימצא את המשיב אשם אם גירסתו תהיה אמינה, אך בשלב הנוכחי הראיה היציבה נגד המשיב היא בעצם קבלת הסם וראיה זו אינה מנוטרלת ע"י העלאת גירסה שבשלב זה היא תמוהה. מדובר בעבירות מהחמורות ביותר המהוות סיכון רב לציבור, ולגבי העוסקים בעבירות כגון אלה מוצדק לצוות על מעצרם עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' י. ליבוביץ לעוררת, עו"ד סגל למשיב. 30.3..88).
בש"פ 193/88 - פדרמן נועם נגד מדינת ישראל
*גילוי ראיה חסויה (עתירה לגילוי ראיה חסויה - העתירה נדחתה).
המבקש הואשם במספר עבירות של נסיון להצית, הצתה, היזק בזדון והשחתת מקרקעין. במקביל נתבקש מעצרו של המבקש עד תום ההליכים ובקשה זו עמדה להשמע למחרת שמיעת הבקשה הנדונה כאן. במסגרת הבקשה למעצר עד תום ההליכים ביקש הסניגור להציג בפני השופט הסכם שנעשה בין המבקש לבין השב"כ ולטענתו יש בהסכם זה כדי לסייע למבקש בבקשתו לדחות את הבקשה למעצר עד תום ההליכים. הבקשה נדחתה. לאחר שמיעת הצדדים עולה כי הצורך שלא לגלות את ההסכם עדיף מהצורך לגלותו. גילוי הראיה יש בו כדי לחשוף נושאי התעניינות ודרכי פעולה של השב"כ ולעומת זאת אין בגילוי זה כדי לקדם את עמדתו של המבקש אלא באופן שולי ביותר, שכן עצם היותו של המבקש מקור של שירות הבטחון אינו חסוי. זאת ועוד, בחומר הגלוי מצויות עובדות שעם גילויין שוב אין לומר כי עשיית הצדק דורשת, על רקע העניין שיש באי גילוי ההסכם, את גילויה של הראיה. החלטה זו עניינה שלב של דיון בגין מעצר עד תום ההליכים מבלי לנקוט כל עמדה באשר לגילוי הראיות במהלך המשפט. דבר זה יוכרע בבוא המועד.
(בפני: השופט ברק. עו"ד מיכאל אדירעם למבקש, עו"ד חסון למשיבה. 30.3.88).
רע"א 75/88 - מיכל שיווק וסחר בע"מ נגד מסלול חברה... בע"מ ואח'
*מחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" (הבקשה נדחתה).
אין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לעניין תביעה בסדר דין מקוצר. סכום הקרן שהמשיבים נתבעו לשלם הוא 154,234 ש"ח ואילו בחוזה מופיעה הלוואה בסך 150,000 ש"ח. משמע שהחוזה אינו יכול לשמש אף "ראשית ראיה" לסכום הנתבע, שכן יש בו אפילו כדי לסתור את "הסכום הקצוב" הנטען בתביעה. אכן, "ראשית הראיה" דרושה בתמיכה לתביעה ולאו דווקא בפרט זה או אחר, אך אין להפוך ל"ראשית ראיה" דבר שאינו מתיישב עם הסכום הנתבע. אשר לרבית, יש להבדיל בין מקרה בו מוסכמים הנתונים ויש רק לישמם על המקרה הנתון, לבין מקרה, כגון זה שבפנינו, בו חלוקים הצדדים על הנתונים.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד רפאל שטוב למבקשת, עוה"ד ש. תוסיה כהן וי. שבח למשיבים. 16.3.88) .
ע.פ. 107/88 - מדינת ישראל נגד נאג'ח בביראח
*קולת העונש (סיוע לעבריין להחביא נשק ולברוח מהארץ) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב ידע שפלוני רצח אדם נמלט ממשמורת חוקית ושפלוני ועוד אחד עמו תקפו חייל בסכין וחטפו ממנו את נשקו. המשיב סייע לפלוני להמלט מהארץ ואת הנשק קבר באדמה שליד ביתו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ששה חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. מעשיו של המשיב חמורים ביותר, באופיים ובנסיבות שבהן בוצעו. אכן, כמה צדדי קולא יש בנושא - המשיב שיתף פעולה עם המשטרה כדי לגלות את אחד האשמים, הוא נשוי ואב לארבעה ילדים וכן אין לו עבר פלילי. אולם מאסר של ששה חדשים על ביצוע המעשים האמורים הוא עונש מופרז בקולתו גם בהתחשב עם הנסיבות המקילות. מן הראוי היה להשית על המשיב עונש מאסר לתקופה משמעותית, אך מאחר ואין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין יועמד העונש על שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, בך, חלימה. החלטה - השופט אלון. עו"ד גב' אפרת ברזילי למערערת, עו"ד א. אבו עטא למשיב. 30.3.88).
ע.פ. 300+319/87 - רחמים עטור ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
שלושת המערערים הורשעו בעבירה של סחר בסמים. יעקב עטור נדון לחמש שנים מאסר שמתוכן שלוש שנים בפועל, רחמים עטור נדון לשש שנים וחצי מאסר שמתוכן שלוש שנים וחצי מאסר בפועל וכן הופעלו נגדו ענשי מאסר על תנאי שהוחפפו ביניהם והתקופה הארוכה ביותר של 18 חודש מצטברת למאסר החדש כך שעליו יהיה לרצות חמש שנים מאסר בפועל, המערער יגאל סאלם נדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והופעלו נגדו ענשי מאסר על תנאי שהוחפפו ביניהם אך תקופתם הכוללת, 33 חודשים מאסר, תצטבר לעונשים שנגזרו בתיק זה כך שעליו לרצות שש שנים ותשעה חודשים מאסר בפועל. יעקב עטור ויגאל סאלם ערערו על חומרת העונש ורחמים עטור ערער גם על ההרשעה. הערעורים נדחו.
אשר לערעורו של רחמים עטור - הסניגור טען שלא היו ראיות לכך כי הלה היה מעורב בעיסקת הסמים אך אין ממש בטענה זו. ביהמ"ש שאב מסקנותיו מתיאור הנסיבות כפי שהובא מפיו של עד המדינה ואשר נתחזק על ידי הקלטה של שיחה בה נטל המערער הנ"ל חלק. בכך אין להתערב. אשר לעונשים - אין לגלות עילה סבירה להקלה. מדובר בעבריינים בעלי הרשעות קודמות ובעבירה חמורה ביותר שעניינה סם שהוא מן המסוכנים והקטלניים ביותר. אין ספק שדרוש היה במקרה דנן עונש מרתיע ממשי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד יפתח למערערים עטור, עו"ד דינרי למערער סלים, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 30.3.88).
בג"צ 740/87 - מיכאל בנטלי נגד שר הפנים
*הענקת אשרת שהייה ל"תייר נצחי" השוהה תקופות ממושכות בישראל בלי לשנות את הסטטוט של תייר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
מאז אוקטובר 1982 ועד למרץ 1987 נכנס העותר לישראל באשרת תייר ויצא ממנה שמונה פעמים וברוב המקרים שהה בישראל תקופה ממושכת כשהוא יצא לפרק זמן קצר ושוב חוזר אליה לשהייה ממושכת. משרד הפנים סרב להעניק לעותר אשרת תייר עם היתר עבודה לתקופה של ששה חדשים, באשר לטענתו הפך העותר "לתייר נצחי" ולמעשה היה לתושב בכסות של תייר. משיצא העותר את ישראל וחזר אליה ביום 21.3.87 סרבו השלטונות לאשר כניסתו לישראל אך ניתנה לו רשות לשהות בה עד ליום 27.3.87 באשר טען כי מצוי ברשותו כרטיס נסיעה לארה"ב לאותו תאריך. העותר לא עזב את ישראל בתאריך זה וחזר וביקש הארכת אשרת הביקור לתקופה נוספת של שלושה חדשים. הבקשה לא נענתה והוא המשיך לשהות בישראל ללא אשרה. עם הגשת העתירה ניתן באוקטובר 1987 צו ביניים נגד גירושו. ב"כ העותר טענה כי קיימים שיקולים פסולים ביסוד החלטת המשיב שלא להאריך את אשרת התייר של העותר. העתירה נדחתה.
אין עמידה לעתירה דנא. עפ"י הוראות חוק הכניסה לישראל אין לשום אדם שאינו אזרח ישראל או עולה לפי חוק ההטבות כל זכות להכנס לישראל או לשהות בה ללא אשרה כדין. שיקול הדעת של שר הפנים בענין זה הוא שיקול דעת מוחלט והחלטתו אף אינה טעונה הנמקה. משום כך בלבד מן הדין כי העתירה תדחה. גם לגוף הענין אין עילה כדי לסתור את הנימוקים שהעלה המשיב בדבר רצונו של העותר לשהות בישראל כ"תייר נצחי". עתירתו של העותר גם נגועה בפגם של חוסר נקיון כפיים, מששהה בישראל ללא רשות תקופה של כשבעה חודשים עד למתן צו הביניים.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד ל. ברייר לעותר, עו"ד פוגלמןלמשיב. 29.3.88).
ע.א. 521/85 - המועצה המקומית זכרון יעקב נגד תנופה חברה לעבודות עפר וכבישים בע"מ
*תשלומים עבור עבודה לפי חשבונות חלקיים (הערעור נתקבל).
המחלוקת בין הצדדים עניינה תשלומים עבור ביצוע עבודות. לפי סעיף בחוזה שנכרת בין המערערת (המזמין) לבין המשיבה (הקבלן) רשאי הקבלן להגישלמזמין חשבון חלקי עבור עבודת כל חודש מהתקופה הקבועה לביצוע העבודה. חשבון זה קרוי עפ"י ההסכם "חשבון חלקי". כל חשבון חלקי יכול היה להתייחס לעבודה שבוצעה בחודש פלוני, בהפחתת שליש מסכום המקדמה ששולמה ע"י המערערת בתוספת שיערוך. המשיבה הגישה תובענה נגד המערערת באשר לחשבון חלקי והרשמת של ביהמ"ש המחוזי דחתה את בקשת המערערת להעניק לה רשות להתגונן בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר. הערעור נתקבל.
טענת המערערת היא שבעת שהוגש לה החשבון החלקי התברר לה כי נפלה טעות בחישוב המקדמה ובעריכת החישוב המשוערך, היינו נערך חישוב כאילו המקדמה בפועל היתה רק כשמונה וחצי מליון שקל בו בזמן שמדובר לטענתה של המערערת במקדמה של שנים עשר מליון שקל. ביהמ"ש המחוזי הסתמך על אישורי המהנדס וראה בהם ציר מרכזי לאישור התשלום ולתביעה בסדר דין מקוצר. אולם, אין באישורו של המהנדס מענה לטענה בדבר טעות בחישוב של המקדמה ובשיערוכה. על כן לא ניתן היה לשלול קיומה של טענה בדבר השגיאה בקיזוז, הראויה לבדיקה, ובנסיבות אלה מן הנכון להעניק רשות להתגונן ולהחזיר את התיק למטרה זו לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. נחליאלי למערערת, עו"ד מנחם סגל למשיבה. 31.3.88).
ע.פ. 484/86 - חאיד חטיב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת כ-28 גרם הירואין שלא לשימוש עצמי ונדון לשלוש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים וחצי שחציו חופף וחציו מצטבר. הערעור על ההרשעה ועל גזר הדין נדחה. אשר להרשעה - התביעה יצאה ידי חובתה להוכיח את הקשר של המערער לסמים הן באמצעות תמליל של שיחה והן באמצעות מוצג שהוגש. חומר ראייתי זה התחזק לנוכח שקרי הנאשם, אשר מצדו לא העלה כל גירסה אמינה משלו. אשר לעונש - מדובר בכמות ניכרת של סמים ועל רקע עברו הפלילי של המערער, לרבות מאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו, אין לומר כי העונש חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין,אריאל. עו"ד ש. ברגר למערער, עו"ד גב' נ. ישראלי למשיבה.22.3.88).
ע.פ. 166/87 - שמעון סוסן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות ובכללן קבלת ארבעה רימוני רסס שנגנבו מצה"ל ע"י חייל, כאשר המערער ידע את המקור שממנו נגנבו הרימונים, והוא החביאם במקומות סתר ואף ניסה להטיל את אשמת ההסתרה על מישהו אחר שהיום יודעים שהוא היה חף מפשע. כן הורשע המערער בעבירות בשל קבלת רכוש גנוב, שלוש התפרצויות, גניבה, מסירת ידיעה כוזבת והחזקת סם. בגין כל העבירות נדון המערער למאסר בפועל של שנתיים וחצי וכן הופעל מאסר על תנאי באופן ששנת אחת תהיה מצטברת, כך שעל המערער לרצות שלוש שנים וחצי מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
למערער הרשעות קודמות המתייחסות לקשת רחבה של עבירות. העבירות נשוא הערעור בוצעו על ידו כאשר מאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו. העבירות שהורשע בהן חמורות לפי טיבן ולפי תוצאותיהן בייחוד עבירות הנשק כאמור. לא זו בלבד שגניבת נשק מצה"ל מחייבת תגובה מתאימה, כי אם מדובר בנשק קטלני, שכל נסיבות אחזקתו על ידי המערער מלמדות על כך שהרימונים הוסתרו למטרות פליליות. די בעבירה המתייחסת לנשק כדי להצדיק את העונש שהוטל על המערער, ואם מוסיפים לכך את שורת הפריצות שביצע הרי שאין מקום להקל עם המערער עוד. טובת הציבור ושלומו מחייבים תגובה מתאימה על מעשים מהסוג הנדון ולו גם כדי להרתיע אחרים.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד זאב זילברשטיין למערער, עו"ד א. רזניק למשיבה. 16.3.88).
בש"פ 127/88 - מחמד בן עודה אלג'ודה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ידוי אבנים על כלי רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר של אחד העוררים נתקבל ושל שני עוררים נדחה).
שלשת העוררים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בידוי אבנים על רכב סמוך לצומת תל- ערד. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את שלשת העוררים בציינו כי יש "להמחיש לעבריינים בכח שלא יעלה על הדעת שמי שמבצע עבירות דוגמת העבירות שביצעו המשיבים ישוחרר לאחר חקירה". שיקול נוסף של ביהמ"ש היה כי קיימת סכנה מוחשית שהנאשמים יחזרו על מעשיהם. עררו של אחד העוררים שהוא קטין בן 14 נתקבל ועררם של השנים האחרים,בני 17 ו-18,נדחה.
גילו הצעיר של הנער בן ה- 14, אינו מצדיק את מעצרו על אף השיקולים כבדי המשקל שציין ביהמ"ש המחוזי. לא כן באשר לשנים האחרים. החשש להשנות המעשים על ידם אינו חשש בעלמא. נוסף לכך אין להתעלם מהשיקול כי כאשר מעשים מסויימים הופכים למכת מדינה, עשויה עבירה שבנסיבות אחרות לא היתה מצדיקה את המעצר, להפוך לעבירה המחייבת מעצר עד תום ההליכים
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד זילברמן לעורר, עו"ד שלנגר למשיבה. 3.3.88).
רע"א 42/88 - משה גלצר נגד יצחק גלצר ואח'
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
הגשת בקשה להארכת מועד מזה וטענה שההמצאה כלל לא היתה כדין ועל כן אין בכלל צורך בהארכת מועד הן תרתי דסתרי ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת. על יסוד הלך מחשבה זה רואים בעצם הבקשה להאריך את המועד ויתור על טענות נגד כשירותה ותקפותה של ההמצאה. מהחומר עולה ברורות כי הבקשה לרשות ערעור הוגשה לאחר המועד ואין כל טעם מיוחד העשוי לשמש נימוק להארכת המועד כמבוקש. לפיכך נמחקה הבקשה לרשות ערעור.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד נ. יצחקי למבקש, עו"ד ד. אבי יצחק למשיבים. 20.3.88).
ע.פ. 500/87 - שלמה בורוכוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת דיין בי"ד רבני) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער התדיין בביה"ד הרבני ומשניתן פס"ד שלא היה מרוצה ממנו, ארב לדיין שנתן את פסה"ד ותקף אותו כשהוא מכהו באגרופו בלחי, בגב ובחזה המערער המשיך במעשה התקיפה גם כשהדיין נס ללשכתו. המערער פתח את דלת הלשכה והמשיך להכות את הדיין למרות שסדרן ביה"ד הזהיר את המערער כי הדיין נמצא אחרי ניתוח לב פתוח. הדיין חולה הלב הועבר לחדר מיון, סבל אותו יום מכאבים בחזה, זעזוע וחוסר נשימה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. צדק השופט בהדגישו את החומרה המיוחדת הנעוצה בתקיפת עובדי ציבור ובעלי תפקידים שיפוטיים. הציבור נותן את מבטחו בשופטים ובדיינים וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד מבעלי אגרוף, מתוקפנים ומאיימים. בנסיבות אלו, חרף גילו הצעיר של המערער ונסיבותיו האישיות, אין עילה להתערבות בגזר הדין. מה גם שלחובת המערער רשומות הרשעות קודמות גם בעבירות אלימות.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד טוני ווייט למערער, עו"ד גב' רונית רוזנפלד למשיבה. 8.3.88).
בג"צ 947/87 - חיים חכימיאן נגד מדינת ישראל ואח'
*הלוואות לדיירי בתים של קבלנים שהתמוטטו (העתירה נדחתה).
העותר רכש דירה בפרוייקט של קבלן שהתמוטט ובניגוד לאחרים לא ניתנה לו פוליסה של חברת קידום (המשיבה השניה). כשהתברר שקידום לא יכלה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי רוכשים שקיבלו ממנה פוליסות, נחלץ מרכז הקבלנים (המשיב השלישי) לעזרה, והתחייב להשלים עבודות בניה לנפגעי קידום בגדר הסדר פשרה שאושר על ידי ביהמ"ש בענין קידום. כדי לאפשר למרכז הקבלנים לעמוד בהתחייבותו נתנה לו המדינה הלוואה. העותר משיג נגד תנאי ההלוואה וטוען שהמדינה היתה צריכה לכלול בחוזה ההלוואה תנאים שיבטיחו כי הבניינים שבהם נמצאות הדירות שנרכשו מהקבלנים אמנם ייבנו מכספי ההלוואה, שאם לא כן לא תושג המטרה של ההלוואה. העותר סבור כנראה שאף הוא עצמו יוכל להיבנות משינוי תנאי ההלוואה, למרות שלא ניתנה לו פוליסה של קידום שהיה זכאי לקבלה מכח הדין. העתירה נדחתה.
בפני העותר עומדים קשיים טכניים שאינם קלי משקל בדרך לפני שבג"צ יוכל להתייחס לעתירה לגופה. ברם, גם אם יתעלם בג"צ מקשיים אלה דין העתירה להדחות. אין לקבוע שהמדינה יכלה להשיג בתנאים אחרים של חוזה ההלוואה את השתתפות מרכז הקבלנים בפרוייקט ההצלה של התחייבויות קידום. השאלה מה הם בנסיבות העניין התנאים הראויים של חוזה ההלוואה, תלוייה בשיקולים שבגידרם אין בידי בג"צ לקבוע שהמדינה לא נהגה כהלכה. מדובר כאן בשיקול דעת שלפי טיבו ונסיבותיו אין עילה מספקת להתערב בו.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. עוה"ד וולף וספיר לעותר, עו"ד מזוז למדינה, עו"ד פנדרלקידום ומרכז הקבלנים. 1.3.88).
רע"פ 30/88 - יחיא קעראן נגד מדינת ישראל
*בקשה לרשות ערעור בעבירת תעבורה שהוגשה לאחר המועד (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בבימ"ש לתעבורה בשלש עבירות: גרימת מוות בנהיגה רשלנית, נסיעה במהירות מעל המותר ונסיעה ברכב כשמערכת האורות אינה תקינה. בימ"ש השלום זיכה את המבקש בשתי העבירות הראשונות והרשיע אותו בעבירה השלישית וגזר דינו עליה. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי, ערעורה נתקבל וביהמ"ש המחוזי הרשיע את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בפסק הדין מיום 5.2.87 הורה ביהמ"ש המחוזי על החזרת התיק לבימ"ש השלום לתעבורה לשמיעת טיעון לגבי העונש וגזירת הדין. ביום 20.1.88 נגזר דינו של המבקש בביהמ"ש לתעבורה ועתה פונה המבקש לביהמ"ש העליון בבקשת רשות לערער על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מעם 5.2.87 שבו הורשע בדינו. הבקשה לא קובלה לרישום.
פסק הדין המרשיע של ביהמ"ש המחוזי ניתן ביום 5.2.87. בפסק דין זה נדונה רק שאלת ההרשעה ומשניתן הפסק בא הקץ על שאלת הרשעתו של המבקש בשתי עבירות אלה. אין זה יוצא דופן שעניין פלילי מתפצל ושאלת ההרשעה נדונה בערעור בנפרד כעניין העומד בפני עצמו. פסק דין בערעור שכזה מתייחס לקטע אחד מההליך הפלילי הננקט אך הוא עומד בפני עצמו ונתון לערעור בנפרד מן החלק האחר שענייננו שאלת העונש. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ניתן בערעור והוא עצמו נתון לערעור ברשות בלבד ובתוך פרק הזמן של 45 ימים מיום הפסק כפי שקבוע בחוק. המבקש לא ביקש לערער על פסק דין זה בתוך המועד הקבוע והבקשה הנדונה עתה הוגשה למעלה משנה לאחר שניתן הפסק. משום כך אין לקבל את הבקשה לרישום.
(בפני: הרשם צור. 8.3.88).
בש"פ 183/88 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ידוי אבנים על כלי רכב)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). העורר שהוא כבן 15 הואשם בקשירת קשר יחד עם אחרים לפגוע באוטובוס בנתיב תחבורה ובמסגרת הקשר זרקו על האוטובוס אבנים ובקבוקי זכוכית. ביהמ"ש המחוזי סבר כי שחרור הנאשמים, ובכללם העורר, בערובה, יהווה, כלשונו, "עידוד לנערים אחרים או מבוגרים השולחים אותם, לבצע עבירות נוספות. אם אותם נערים או שולחיהם המבוגרים ידעו שבתי המשפט נמנעים מלעצור את הנערים, לא יהיה לאותם נערים כל מחסום מלהמשיך בפעילותם העבריינית". לפיכך הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים. הערר של העורר נתקבל.
אכן, יש ועבירות מסויימות שבנסיבות רגילות אינן מצדיקות מעצר עד תום ההליכים, מחייבות לנהוג אחרת כאשר עבירה מסויימת הופכת למכת מדינה או מסכנת את שלום הציבור. ואמנם, בתקופה האחרונה רבו העבירות מסוג העבירה המיוחסת לעורר, עד כי הדבר הפך נגע קשה, בעיקר כאשר לביצוע העבירות מוסתים או מאורגנים צעירים או אפילו ילדים. יחד עם זאת, גם בנסיבות אלה אין להתעלם מהנסיבות האישיות של הנאשם. בענייננו, העדויות לכאורה היחידות נגד העורר הן של שניים ממרעיו, ואף אם יופרד דינם מזה של העורר יהיה צורך לסיים תחילה משפטם כדי שיוכלו להעיד נגד העורר, ונמצא שהלה שהינו קטין יימצא חודשים לא מעטים במעצר עד שיסתיים משפטו. העורר הינו תלמיד סדיר בבית הספר והוא מתגורר בתחום שבטו וכדי לאפשר לו להמשיך בלימודיו הציע הסניגור כי בגדר תנאי השחרור יאסר עליו להמצא מחוץ לביתו, למעט הליכתו לבית הספר והמצאותו בו בשעות הלימודים הרגילות. בהתחשב במגזר בו מתגורר העורר יש מקום להעתר לערר ולשחררו בערבות ובתנאי כי העורר לא ימצא מחוץ לביתו בכל שעות היממה פרט ללימודיו בבית הספר וכן יתייצב פעמיים בשבוע במשטרה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד ח. קאזיס לעורר, עו"ד עמנואל שלנגר למשיבה. 29.3.88) .