ע.פ. 265/87 - אמיל בר אילן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהברחות מכס ומע"מ וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בשלושה אשומים שעניינם הברחה והשתמטות מתשלום מכס ומס ערך מוסף. בעבירות שבשני האשומים הראשונים הורשע המערער לבדו ואילו באשום השלישי הורשע עמו גם אחד נעים טריף. כל שלוש הפרשיות נוגעות לסחורות שיובאו לשם ייצוא ולפיכך פטורות היו מתשלומי מכס, מס קניה ומע"מ. דא עקא כי חרף מסמכי ייצוא המאשרים כי הטובין יוצאו ללבנון וכי הופקד מחירן על ידי הקונה הלבנוני לזכותהייבואן בסניף בנק הפועלים בראש הנקרה, הרי למעשה נמכרה הסחורה כולה בארץ. הפרשה הראשונה נוגעת לכמות של 250 מכשירי וידיאו שיובאו ע"י סוחר ישראלי בשם לויאן ועפ"י המסמכים נמכרו לסוחר לבנוני בשם בדאווי. מכשירים אלה נשארו בארץ ונמכרו לסוחר משכם ששמו אבו בקר. בפרשה השניה ייבא המערער שטיחים שאף הם לא הועברו ללבנון. למרות האישורים על ייצואם ומכירתם לבדאווי הגיעו השטיחים לידי אבו בקר. בפרשה השלישית שוב "נמכרו" שטיחים, שייבא המערער, לסוחר לבנוני בשם מוהנה, כאשר למעשה היה זה טריף (הנאשם השני) שקנה סחורה זו שנפרקה בג'נין. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 18 חדשים מאסר בפועל וקנס של 25 אלף ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. עד המפתח שהביא להרשעת המערער היה אחד בשם סלימאן סלימאן, סוחר מכפר ירקא, שהורשע בעצמו בעבירות הקשורות לאותן הברחות ואף נדון למאסר. הוא שהביא את הקונים אל המערער ואף נטל חלק פעיל בהובלת הסחורות ובשיחודו של פקיד המכס שבתחנת ראש הנקרה שיתן אישורים בדבר "ייצוא הסחורות". עפ"י הדברים שאמר סלימאן, שביהמ"ש מצא להם תימוכין, נדחתה הגנת המערער כי האמין שהסחורות אמנם מועברות ללבנון וכי לא היה שותף למזימה להונות את שלטונות המס ולא ידע עליה. די בקריאת הודעותיו של סלימאן ועדותו בביהמ"ש כדי להווכח כי האמת לא היתה תמיד נר לרגליו. הוא הציע עצמו לחוקרי המכס להיות עד מדינה ולגלות הכל, בה בשעה שהזהיר את המעורבים בהברחות כי מתנהלת חקירה, וכן ניכר כי העד שם לנגד עיניו לזכות בטובות הנאה בתמורה למידע שימסור לחוקריו, ניסה לסחוט המלצה לחנינה ומסר הודעות סותרות במקרים שונים. כל אלה חייבו את ביהמ"ש לצאת מנקודת מוצא כי לא יהא זה בטוח לסמוך על העד, אף שמן הבחינה הטכנית רשאי היה לפלג דבריו של העד, לקבל כעדות אמת את שנראה אמין ולדחות את שנראה בלתי מהימן. ואכן, השופט עמד על תהפוכות גרסותיו של סלימאן בציינו כי עד זה הוא אדם בעל אופי מניפולטיבי אשר מוכן לעשות את תוכן עדותו קרדום לחפור בו לפי הצורך. ביהמ"ש הבהיר כי הוא ער לאופיו המפוקפק של סלימאן ולסתירות שבדבריו, אך הוא סבור שבתוך הודעותיו המרובות יש גם דברי אמת וכי דווקא דבריו לגבי ידיעתו של בר אילן (המערער) על דבר ההברחות נכללים בגדר דברי האמת ועל כן יש לאמץ לפי סעיף 10א' את האמור בהודעה מסויימת ברוח זו שמסר המערער למשטרה ולהעדיף דברים אלה על האמור בהודעות אחרות כאילו ידע המערער רק על ההברחה האחרונה. ביהמ"ש ציין כי גם אם באופן טכני יש צורך רק בחיזוק ולא בסיוע לעדותו של סולימאן, הרי בשל אופיו המפוקפק של סלימאן יש צורך ביותר מחיזוק טכני ויש לחפש תמיכה ממשית לדבריו שהיא למעשה משום סיוע,ואכן ביהמ"ש מצא סיוע כזה לתוכן עדותו של סולימאן.
ג. למעשה לא היה על ביהמ"ש כלל להזקק להוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות, שכן העד אישר בעדותו שעה שנחקר על תוכן אותה הודעה כי "אם כתוב פה, כל העדות שלי מא' עד ת' היא נכונה... ממש מלה במלה כל מה שכתבתי פה זה מה שהיה, אז היה זכרון רענן...". כיון שהעד אישר את נכונות הדברים שבאמרה, כפי שאז היו זכורים לו, הרי שבכך נתן למסמך את ערכו ההוכחתי ועשה את האמור בו חלק מעדותו. אכן, מיד אחרי
כן חזר בו העד מדברים שאמר באותה אמרה, הנוגעים לכך שהמערער ידע על ההברחות כולן והעיד כי המערער ידע רק על האחרונה שבהן, אולם לפי ההלכה אם במהלך עדותו פוסח העד על שתי הסעיפים, פעם מאשר את אמיתות אמרתו מחוץ לכותלי ביהמ"ש ופעם כופר בה, רשאי ביהמ"ש להעדיף את חלקה המאמת של עדותו ולקבל את האמרהכראיה. ברם על אף שיש לראות את הנאמר באמרה כחלק מן העדות, עדיין נותר הצורך שלא להשתית ממצא על דברים שאמר העד בלי שתהא להם תמיכה של ממש. תמיכה כזאת מצא השופט, ואין לומר, עפ"י הראיות, שמסקנתו של השופט אינה נכונה. נמצאו בראיות תמיכות של ממש לכך כי המערער ידע בשתי פרשיות, הראשונה והשלישית, כי הסחורות אינן מיוצאות ללבנון, בניגוד לטענותיו של המערער, ומכאן הם להסיק כי עדותו של סולימאן בהודעה האמורה במשטרה עדיפה על הגירסה האחרונה שהעלה ואשר הצטמצמה על ידיעת המערער על הברחה בפרשה השלישית בלבד.
ד. אשר לעונש - אין להתערב בו ואף לא להשוותו לעונש שהוטל על טריף. המערער היה מעורב בכל שלוש ההברחות שגרמו נזק רב לאוצר המדינה ולפיכך מצא ביהמ"ש שיש להחמיר עמו ולהגדיל את עונש המאסר בששה חדשים לעומת תקופת המאסר שנגזרה על טריף. בכך אין להתערב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד י. רוביןוא. סבן למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 30.3.88) .
ע.א. 477/85 - אפרים בוארון נגד עירית נתניה ואגודת מכבי נתניה
*אחריות בנזיקין וגובה הפיצויים(הערעור נתקבל).
א. המערער עבד אצל עירית נתניה בשעות הבוקר בפינוי אשפה ולאחר מכן, בשעות אחר הצהריים, עבד אצל מכבי נתניה (להלן: האגודה) במגרש הכדורגל. הבעלות על המגרש היא של העיריה ואילו האגודה היא המחזיקה במגרש זה. העיריה שלחה את המערער לעבודה באגודה במסגרת העזרה שהעיריה נתנה לאגודה. באחד הימים, בספטמבר 1977, כאשר התובע בא למגרש הכדורגל מסר לו אחד בשם מימון,שעבד אצל העיריה, מכסחת דשא לכיסוח הדשא במגרש הכדורגל של האגודה. מימון נתן לתובע הסבר קצר וחפוז על אופן התנעת המכסחה, דרך הפעלתה וכיבויה ועזב את המקום מאחר ומיהר להתיצב ביחידת המילואים. התובע התחיל לעבוד על המכסחה ולאחר זמן קצר הפסיקה המכסחה לכסח את הדשא. אין מדובר במכסחת דשא רגילה, אלא בטרקטור מיוחד שבתחתיתו סכינים המבצעים את כיסוח הדשא. לתובע לא הוסבר כי פעולת הסכינים נמשכת גם בשעה שהטרקטור עומד והמנוע ממשיך בפעולה. משנוכח התובע שהמכסחה אינה פועלת, ירד מהטרקטור מבלי לדוממו, ובבדיקה ראה בחלק התחתון קפיץ מסויים שנותק ממקומו. הוא ניסה לתקן את התקלה, נפגע מהסכינים שהיו מתחת למכסחה, ונקטעו לו הגלילים הסופיים בידו זו, באצבעות השלישית והרביעית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אף אחת משתי הנתבעות לא דאגה להדרכה מתאימה ומלאה של התובע בפעולת הטרקטור המיוחד והתובע לא הוזהר מפני סכנות הצפויות מפעולת המכסחה. הוא גם לא הודרך לענין תקלות אפשריות במכסחה או בטרקטור ולא היה מי שיסייע בידו או ידריכו בצורה מתאימה בעת עבודתו כשזו לו הפעם הראשונה בעבודה זו.
ב. ביהמ"ש המחוזי חייב את האגודה בלבד לפצות את התובע בגין התאונה האמורה ואילו את התביעה נגד העירייה דחה ביהמ"ש. הערעור מתייחס למספר נושאים: כי ביהמ"ש צריך היה לחייב גם את העירייה באחריות ובפיצוי כמעוולת במשותף עם האגודה. טענה זו טוען התובע בגין קשיי גבייה בהם הוא נתקל בבואו לגבות מהאגודה את הפיצוי שנפסק לו; ביהמ"ש פסק לתובע פיצויים ולדעת התובע לא הצמיד ביהמ"שכשורה לצורך השיערוך את שכרו הרלבנטי לפני התאונה שכן השופט שיערך שכר זה מתאריך מאוחר יותר מאשר ממועד השכר הרלבנטי שנלקח בחשבון וכתוצאה מכך
הפיצוי שקיבל התובע למעשה נמוך בהרבה מהמגיע לו; הפיצוי שנפסק בגין כאב וסבל אינו עומד בשום יחס לתביעה ולפיצוי המקובל. השופט קבע על סמך הראיות את אחוזי הנכות הרפואית בכ-%15 ואת הנכות הפונקציונלית קבע ב-%20 כאשר הפיצוי בגין כאב וסבל שנקבע בסכום משוערך להיום הוא קצת פחות מאלפיים ש"ח; כן טוען התובע נגד העובדה שביהמ"ש לא פסק לו פיצוי בגין הפסד של עבודות זמניות מזדמנות שהיו לו לפני התאונה ושנפסקו לאחר התאונה. ביהמ"ש קבע כי לא הוכח לפניו במידה מספקת שיעור ההפסד של עבודות מזדמנות אלה. האגודה הגישה ערעור נגדי ועיקר טענתה כלפי פסיקת ביהמ"ש שלא ייחס לתובע רשלנות תורמת כלשהי. הערעור נתקבל בעיקרו.
ג. העירייה היתה מעוניינת בביצוע העבודה האמורה למען האגודה ולצורך זה שלחה את התובע שהוא עובדה כי יבצע עבודה זו ואף נשאה בחלק מהתשלום בשל אותה עבודה. ניתן להחיל עליה את החובות החלות על מעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך ולפקח על עבודת העובד באופן שלא תרבץ סכנה לבטחונו. אף אם תאמר שהעיריה היתה כאן המעבידה הכללית והאגודה היתה המעבידה הספציפית, גם אז העירייה בתור שכזו היתה חייבת לדאוג לבטחונו של העובד. העירייה לא עשתה דבר בהקשר לכך ואף לא התעניינה במה ואיך הועסק התובע במגרש הכדורגל והתעלמה מחובתה האמורה כליל. לא היה איפוא מקום לפטור את העירייה מאחריותה רק בשל כך שהמגרש היה בחזקתה של האגודה והמכסחת בבעלותה. בנסיבות האמורות היה מקום לחייב את העירייה כמעוולת משותפת עם האגודה ובאחריות סולידרית לנזק האחד שנגרם לתובע ע"י רשלנות שתי המעבידות הנ"ל.
ד. אשר לחלוקת האחריות בין שתי המעבידות - ב"כ העירייה טען כי אין לחלק את האחריות בין השתיים מהטעם שהאגודה לא שלחה הודעת צד ג' נגד העירייה. בין שני נתבעים בתביעת נזיקין האחראים שניהם כמעבידים אין בדרך כלל צורך במשלוח הודעת צד שלישי. בעובדה שלא נשלחה הודעה כזו אין כדי למנוע את חלוקת האחרית בין המעבידים המשותפים. משנתקבל הערעור של התובע על דחיית התביעה נגד העירייה הרי העירייה והאגודה הן שתי נתבעות החייבות באחרית הדדית ואין כל מניעה לקבוע את חלוקת האחריות בינן לבין עצמן. המבחנים לחלוקת האחריות בין שני מעבידים במשותף הם מבחנים של אשמה, או אשמה מוסרית או צדק ויושר, וזאת מששוקלים את מידת האחריות של כל אחת מהן. מבחינת השיקולים הרלבנטיים לענין זה התוצאה היא שהחלוקה צריכה להיות %60 אחריות על האגודה ו-%40 אחריות על העירייה.
ה. אשר לענין הרשלנות התורמת - ביהמ"ש המחוזי, כאמור, לא קבע רשלנות תורמת למערער וכדין פסק כך. הבסיס לחלוקת האחריות בין מזיק וניזק מושתת בין עפ"י המבחן של האדם הסביר ובין עפ"י המבחן של האשמה המוסרית. כאשר מדובר בתאונת עבודה שארעה לעובד ומדובר בחלוקת אחריות בין עובד למעביד נוטה הכף למבחן של האשמה מוסרית. עפ"י הנסיבות של התאונה, גם אם היה מקום לשקול את חלוקת האחריות בין המעבידות ובין העובד הרי שצריך היה להטיל את כל האחריות על המעבידות. לפני ששוקלים חלוקת האחריות יש לשקול אם הוכחו בכלל נסיבות שיש בהן כדי להטיל על התובע אשם תורם ובנדון זה הנטל הוא על הנתבעים. התובע לא הפר כל הוראה ולא פעל בניגוד להדרכה שקיבל. הוא לא קיבל כל הדרכה, לא הוסברו לוהסיכונים כאמור ויכול היה לחשוב כי די בהעמדת הטרקטור כדי שפעולת הסכינים תחדל. הוא לא צריך היה לדעת מעצמו כי כל עוד מנוע הטרקטור לא דומם ממשיכים הסכינים לפעול. לפיכך יש לדחות את הטענה בדבר תרומת רשלנות של המערער.
ו. אשר לשאלת הפיצוי הנכון המגיע לתובע - ביהמ"ש המחוזי התבסס על שכרו של התובע בתחילת אוגוסט 1977, היינו חודשי העבודה לפני התאונה, ובבואו לקבוע את
הנזק פסק לו כדין את הפיצוי עם השיערוך המלא של השכר האמור בגין החודשים הראשונים לאחר התאונה שהתובע לא עבד בהם. אולם בבואו לקבוע את הפסד שכרו של התובע מאז שהופחת שכרו בעירייה בגין שינוי תפקידו עקב התאונה, מפברואר 1980 עד ליום פסק הדין ביולי 1985, שיערך השופט את שכרו של התובע מאמצע התקופה האמורה, (פברואר 1980 ויום פסק הדין) ועל כך שיערך את סכום השכר של התובע בתחילת אוגוסט 1977 ממדד אוקטובר 1983 בלבד, במקום מדד יוני 1977. אין ספק שבכך שגה השופט. לא היתה כל רלבנטיות לשערוך השכר של אוגוסט 1977 עם המועד שבו חלה ירידה בהכנסתו בפברואר 1980 וכן לא היתה רלבנטיות למועד פסק הדין או לתאריך ביניים בין שני מועדים אלה. אם עורכים את שיערוך השכר ולוקחים כבסיס לשיערוך זה שכר של חודש מסויים, מן הדין לשערכו מאותו מועד. התבססות על מועד ביניים כלשהו הם בו כדי לעוות את הסכום הנכון. בענייננו הגיע הסכום המשוערך כפי שפסק ביהמ"ש ליום פסה"ד בביהמ"ש העליון לסכום של 9,000 ש"ח ואילך הסכום המגיע לפי המדד הנכון מסתכם ב-65,000 ש"ח. זה הסכום שיש לפסוק בגין ההפסד האמור.
ז. טענה נוספת של התובע היא שביהמ"ש צריך היה לקבוע פיצוי נוסף לעתיד בין עפ"י חישוב קונבנציונלי לפי אחוזי הנכות ובין בסכום גלובלי בהתחשב באפשרות שבעתיד עלול הוא למצוא עצמו מפסיד אם יבקש לעבוד במקום עבודה אחר מחוץ לעירייה. אכן ראוי התובע לפיצוי כלשהו בהתאם לאמור לעיל גם לגבי העתיד. בשיעור הפיצוי יש להתחשב גם בגילו, בפגיעתו ובאותו שכר שהשתכר באגודה לפני פציעתו. באשר לכך יש לפסוק לו סכום נוסף של 10,000 ש"ח. אשר לפיצוי בגין כאב וסבל - יש להעלותו מסכום של 2,000 ש"ח כערכו היום לסכום של 5,000 ש"ח. אשר לפיצוי שהתובע טען לעניין הפסדיו בגין עבודות צדדיות המזדמנות לו - צדק ביהמ"ש המחוזי שלא היו נתונים מספיקים לקביעת פיצוי בגין כך.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עוה"ד דוד סרנגה ושלמה רן למערער, עו"ד יצחק יהב לעיריה, עו"ד יוסף שטבהולץ לאגודה. 28.3.88).
ע.א. 108+119/84 - סתם חייא נגד אברהם מרקוביץ..בע"מ
*זכרון דברים כהסכם מחייב.*אכיפת זכרון הדברים(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער, בעלים של חלקת מקרקעין, התקשר עם המשיבה, שהיא קבלן בנין, בעיסקת קומבינציה. ההתקשרות נערכה במסמך שנשא את הכותרת "זכרון דברים"העיסקה לא יצאה לפועל והמשיבה עתרה לביהמ"ש למתן פסק דין הצהרתי כי זכרון הדברים הינו הסכם תקף המחייב את הצדדים וכי הינו בר אכיפה. כן ביקשה להתיר לה לפצל את הסעדים המגיעים לה באשר טרם נתגבשו באותה עת כל הנזקים שנגרמו לה עקב אי מילוי ההסכם מצד המערער. בפסק דינו קבע ביהמ"ש המחוזי כי נחתם הסכם מחייב אך סרב להצהיר כי ההסכם אכיף. עם זאת נתן השופט צו לפיצול הסעדים.המערער טוען בערעורו שזכרון הדברים חסר תוקף משפטי והמשיבה בערעורה טוענת כי ביהמ"ש צריך היה להצהיר שההסכם לא רק תקף אלא גם אכיף. הערעורים נדחו.
ב. באשר לשאלה אם בחתימת זכרון הדברים נכרת הסכם מחייב בין הצדדים - התשובה היא חיובית. בזכרון הדברים כתוב כי מס השבח בקשר לעיסקת המקרקעין חל על המוכר, היינו המערער, והמערער טוען כי מה שנרשם בזכרון הדברים אינו משקף את אשר סוכם בין בעלי הדין ובכך עילה מספקת לביטול תקפו של זכרון הדברים. ברם, לענין זה קיבל ביהמ"ש את גירסת המשיבה ששני הצדדים נתכוונו כי מס השבח יחול על המערער ובממצא עובדתי זה אין להתערב. טוען המערער כי זכרון הדברים נוסח על ידי ב"כ המשיבה ועל כן יש לפרשו כנגדה. אכן, קיים כלל שלפיו מן הדין לפרש הסכם כנגד
מנסחו, אך זאת כשקיימת אי בהירות בנוסח החוזה. אין לכלל זה נפקות כאשר המסמך המכיל את ההסכם אינו לוקה בכל אי בהירות. בזכרון הדברים נקבע בצורה חד משמעית שמס השבח ישולם ע"י המוכר וחילוקי הדעות התייחסו לנסיבות הלוואי ולשיחות שנתקיימו כביכול בנושא זה. משהחליט השופט כי מה שכתוב בזכרון הדברים משקף את אשר סוכם בין הצדדים אין מקום להתערב בכך.
ג. טוען המערער כי חסרים בזכרון הדברים פרטים שונים אשר הינם חיוניים ליצירת חוזה בר תוקף ואשר בהיעדרם חסרה "המסויימות" הנדרשת בחוזה מן הסוג הנדון. עיון בזכרון הדברים מלמד שהוא מפורט למדי וכי הצדדים נתנו בו את הדעת לנקודות רבות וחשובות הקשורות בביצוע ההסכם. עם זאת, מספר שאלות אכן נותרו בלתי מסוכמות או שהותנו בקיומן של פעולות נוספות או בהתרחשותם של אירועים מסויימים. בזכרון הדברים נקבע כי הקונה ימסור למוכר שיק על סך 125,000 שקל כשהסכום צמוד לדולר מיום חתימת זכרון הדברים, אך לא צויין מועד לביצוע התשלום. כמו כן התחייב המוכר בזכרון הדברים להעביר על שם הקונה את המגרש, אך לא הוזכר המועד לביצוע פעולה זו. ברם, פרטים אלה ניתנים להשלמה עפ"י דין. לפי סעיף 23 לחוק המכר "חובת המוכר למסור את הממכר וחובת הקונה לשלם את מחירו הם חיובים מקבילים שיש לקיימם בד בבד". בסעיף 33 לחוק המכר נקבע כי "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו..." ובזכרון הדברים הוסכם בין הצדדים כי החזקה בקרקע תימסר 14 יום לאחר קבלת היתר הבניה. מכל אלה עולה כי מסירת הבעלות לקונה ותשלום המחיר למוכר צריכים עפ"י המוסכם בין הצדדים ועפ"י מצוות המחוקק להתבצע במועד האמור, היינו 14 יום לאחר קבלת היתר הבניה או בסמוך לכך. משום כך אין באי ציון המועדים הנ"ל כדי לגרוע מתקפותו של ההסכם הנדון. טוען המערער כי העובדה שטרם סוכמו פרטי המפרט מהווה היעדרו של פרט מהותי שאין בלעדיו חוזה. גם טענה זו אין לקבל. חוק המכר קובע אמנם כי המוכר חייב לצרף לחוזה המכר מפרט, ואולם החוק מציין גם דרך לריפוי היעדרו של מפרט, בקבעו כי יראו את המוכר כמי שהתחייב למסור את הדירה לקונה כשכל דבר שצריך היה לפרט במפרט מתאים למקובל בנסיבות הענין. לכן, אין גם בהיעדרו של פרט זה כדי לקבוע שהחוזה חסר מסויימות מספקת כדי להיות בר תוקף.
ד. אמנם אין לומר במקרה דנן כי פרטים אלה נשארו "פתוחים" בהיסח הדעת, שהרי הצדדים יצרו בעצמם מנגנון למילוי הפרטים החסרים בקבעם כי "ישבו יחדיו ויסכמו את פרטי המפרט שיצורף לחוזה". אולם גם משעשו כן לא תישמע הטענה כי היעדרם של פרטים אלה פוגם במסויימות הנדרשת, אלא אם משתמע מהמסמך ומיתר הראיות, כי החוזה כולו הותנה בהשגת הסכמה לגבי הפרטים החסרים, מה שאין כן בענייננו. לו השאירו הצדדים במתכוון שאלה חיונית להווצרות גמירות הדעת פתוחה, תוך הסכמה כי על כך יתנהל ביניהם מו"מ, אזי ניתן היה להסיק מכך שטרם נכרת חוזה בר תוקף. הכל תלוי בנסיבות האופפות את ההתקשרות ובחשיבותה היחסית של הנקודה שטרם גובשה לגבי עצם היווצרות החוזה. במקרה שלפנינו פרטי המפרט מתייחסים לנקודות שוליות שהצדדים הסכימו להחליט עליהן ביחד בשלב מתקדם יותר של ביצוע העיסקה. טוען עוד המערער כי מכיוון שבזכרון הדברים הוסכם כי תשלום התמורה ע"י הקונה יהיה כפוף לאישור תוכניות הבניה ע"י העיריה, אינה קיימת למעשה תמורה מוסכמת. גם טענה זואין לקבל. תשלום התמורה, ולמעשה העיסקה כולה, הותנו בקבלת אישור לתכניות הבניה שבלעדיו לא יוכל הקבלן לעמוד בהתחייבותו. זהו תנאי מתלה, המעיד דווקא על קיום הסכמה לעצם כריתת החוזה, ולא על היעדר הסכמה. יצויין כי איש אינו טוען שהעיסקה הוכשלה בשל אי מתן אישור לתכניות הבניה. בסיכום יאמר כי צדק השופט בקבעו שהצדדים נתכוונו להתקשר זה עם זה בקשר משפטי מחייב. כוונה זו עולה הן מנוסח זכרון הדברים, מלשונו הברורה וממידת הפירוט המצויה בו, והן מהנסיבות שליוו את החתימה
עליו. גם דרישת המסויימות באה על סיפוקה, והפרטים החסרים אינם פוגעים בה באשר מספרם מועט והשלמתם אפשרית על פי הדין. לפיכך צדק השופט שזכרון הדברים מהווה חוזה בר תוקף.
ה. אשר לערעור המשיבה נגד סירובו של השופט להצהיר כי החוזה ניתן לאכיפה - ישלהסתייג מהדרך בה בחרה המשיבה בתביעת סעדיה. על מנת לקצר בהליכים פנתה בהמרצת פתיחה בבקשה למתן פס"ד הצהרתי שהחוזה הינו תקף ואכיף. חלק אחרון זה של העתירה היה מיותר והמשיבה יכלה להסתפק בהצהרה שהחוזה בר תוקף. אין משמעות לפס"ד המצהיר שהחוזה אכיף שכן בלאו הכי טעונה אכיפת החוזה פנייה לערכאות נוספות. ככלל, כאשר העותר מבקש פסק דין הצהרתי כשבידו לתבוע את הסעד המהותי, לא ימהר ביהמ"ש להיענות לבקשתו, אולם הדבר מסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש. במקרה דנן רשאי היה השופט לסרב להתייחס לאותו חלק מהעתירה בו נתבקש להצהיר כי החוזה אכיף. אולם המערער לא העלה טענה זו ומכיוון שכך אין זה מן הראוי כי בשלב זה תפסל החלטת השופט לדון בהיבט זה של העתירה, ולא כל שכן מיוזמתו של ביהמ"ש העליון. לכן יש להתייחס לעצם החלטת השופט בעניין צו האכיפה.
ו. שלא כמו בעבר, כאשר סעד האכיפה היה ניתן כסעד שביושר הנתון לשיקולו המוחלט של ביהמ"ש והיווה סעד משני לתרופה של סעד הפיצויים, הרי כיום מהווה האכיפה סעד ראשוני ועיקרי לפי חוק החוזים (תרופות) בשל הפרת חוזה. לפי חוק זה "הנפגע זכאי לאכיפת החוזה...". קיימות נסיבות המצדיקות סירוב לאכיפה כמצויין בחוק והן כאשר "החוזה אינו בר ביצוע... אכיפת החוזה היא כפייה לעשות... עבודה אישית או שירות אישי... ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם ביהמ"ש...". מדברי השופט עולה במרומז כאילו ראה ביחסים בין המוכר לקבלן במקרה דנן משום "שירות אישי" וזוהי גם טענתו של ב"כ המערער. עמדה זו אין לקבל. היחסים בין קבלן לבין מזמין עבודה אינם מהווים שירות אישי. אמנם אין לקבל את טענת המשיבה שלפיה לא ייתכן קיום שירות אישי כשמדובר בחברה ולא באדם פרטי. שכן "שירות אישי" נלמד ממהות השירות ויתכן בהחלט שחברה כלשהי המזוהה עם אנשים מסויימים תתחייב לשירות אישי. אולם אין הדבר כך במקרה שלפנינו שכן כשמדובר בעבודה שהמפר אינו חייב לעשותה אישית ויכול לעשותה בין בעצמו ובין על ידי אחרים אין מניעה לתת צו אכיפה. בענייננו, אין מדובר בעבודה שהקבלן חייב לבצעה בעצמו וגם משום כך אין זה מקרה של שירות אישי.
ז. אולם השופט ביסס את סרובו להצהיר על ההסכם כאכיף גם על נימוק נוסף והוא התערערות היחסים בין הצדדים. בהקשר זה הסתמך השופט גם על העובדה שקיימים בהסכם אי אלה פרטים שטרם סוכמו סופית. אמנם טוענת המשיבה כי התערערות היחסים לא הוכחה, אך אין הדבר כן. החשדנות וחוסר האמון בין הצדדים גברו עד כדי התדרדרות רצינית של היחסים ביניהם. אשר לפרטים שטרם סוכמו - אמנם אין בכך כדי לפגום בעצם קיום ההתקשרות החוזית ובמסויימות של ההסכם, אך קביעה זו אינה עומדת בסתירה למסקנה שלפיה קשה יהיה עד למאד לבצע הסכם כזה, הטעון עדיין השלמה בפרטים מסויימים כאשר היחסים בין הצדדים מעורערים. המצב הזה נכנס למסגרת של "מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם ביהמ"ש..." ביצוע העיסקה מהסוג הנדון, תוך השלמת פרטים, עשוי לחייב פיקוח צמוד ואינטנסיבי מצד ביהמ"ש, כאשר שוררת בין הצדדים מידה כה גדולה של חשדנות הדדית. כאשר ביהמ"ש בוחן את השאלה אם יש מקום לישם את החלופה של צורך במידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם ביהמ"ש בכיוון לאי מתן צו לאכיפת חוזה, יתחשב ביהמ"ש בעיקר בשיקולים הרלבנטיים הבאים: מידת מורכבותו של החוזה, ככל שהוא מורכב יותר כן גדול החשש לצורך בפיקוח של ביהמ"ש; משך הזמן הצפוי של ביצוע החוזה, כשמדובר בעיסקה שניתן לבצעה במהירות
ובאופן חד פעמי ייטה השופט לקבוע כי החשש של צורך בפיקוח אינו כה גדול והיפוכו של דבר כשמדובר בעיסקה המתמשכת לאורך זמן; מידת שיתוף הפעולה הנדרש בין הצדדים, גם כאשר שיתוף הפעולה הנדרש אינו מגיע כדי שירות אישי, עדיין יתכן וידרש מן הצדדים שיתוף פעולה ורצון טוב רבים, כאשר החשש להיעדרם יוביל למסקנה כי אין לאכוף את החוזה. כל הגורמים הללו מצדיקים את המסקנה שלא להצהיר על ההסכם כאכיף.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך, עו"ד א. ירון למערער, עו"ד א. קרייטר למשיבה. 18.4.88).
ע.א. 566/85 - רינה לוי נגד רשות הפתוח
*תקפותו של "הסכם" שנחתם ע"י מנהל מחוז במינהל תוך חריגה מסמכות(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערערת ורשות הפתוח היו שותפים בחלקת קרקע מסויימת בחיפה כאשר למערערת 1/5 ולרשות הפיתוח 4/5 בחלקה. נעשתה חלוקת שטחים מחדש לפי תכנית בניין ערים ונוצרו חלקות חדשות ואז נתעוררה מחלוקת בין המערערת לבין המשיבה באשר לבעלות על חלקה חדשה מסויימת. המערערת הגישה תביעה לביהמ"ש כשהיא מבססת את התביעה על בעלותה ועל החלטת הועדה המחוזית בענין החלוקה מחדש של החלקות. תוך כדי דיון הועלתה טענה ע"י המערערת כי הצדדים הגיעו להסכם שלפיו העבירה המשיבה חלקה פלונית בשלמותה למערערת. טענה זו נסמכה בעיקר על מכתבו של מנהל מחוז חיפה במינהל מקרקעי ישראל (להלן - המנהל) לב"כ המערערת בתגובה למכתבו של האחרון אליו. בעקבות המכתב הנדון נכתבו מכתבים נוספים, נערכו שיחות והמנהל העיד גם במשפט. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי מכתבו של המנהל, התנהגותו והמשך השתלשלות הדברים נותנים יסוד להניח שהמנהל הסכים לפרשנותו של ב"כהמערערת למסמך שנכתב על ידו ותהיה אשר תהיה כוונתו המקורית ובדיעבד נתן ידיו לפרשנות מוסכמת בעלת תחולה למפרע בדבר קיומו של הסכם בין המינהל לבין המערערת. ביהמ"ש המחוזי קבע על כן כי החלקה תהיה שייכת למערערת ומאידך דחה תביעות אחרות של המערערת. המערערת ערערה על חלקי תביעתה שנדחו ואילוהמשיבה ערערה על מסקנת ביהמ"ש כי הסכמתו של המנהל מחייבת את רשות הפיתוח ואת המינהל. ערעורה של המערערת נדחה וערעורה של המשיבה נתקבל.
ב. מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי בדבר כריתת הסכם בין המערערת והמשיבה אינה יכולה לעמוד. נכון הדבר שטענת המשיבה בדבר חוסר סמכותי של המנהל לחייב את המשיבה לא נטענה בכתב ההגנה, אולם המערערת לא השתיתה בכתב התביעה את עילת התביעה על הסכם עם המשיבה, ולא הזכירה ברמז את הסכמתו של המנהל להעביר לה את הנכס וכי הסכמה זו מחייבת את המשיבה. כיוון שכך לא היה על המשיבה להתייחס בכתב הגנתה לטענה שלא נטענה בכתב התביעה.
ג. ביהמ"ש המחוזי נימק את החלטתו בכך שהמינהל ידע על המו"מ של המנהל עם ב"כ המערערת ולפיכך הוא מנוע מלהתכחש לסמכותו של המנהל. נימוק זה אינו עומד במבחן הביקורת. הענקת סמכות לנהל מו"מ איננה מקפלת בתוכה מניה וביה גם את הסמכות להתקשר בהסכם מחייב, ואין להסיק מהעובדה שדבר המו"מ שניהל המנהל היה ידוע למינהל, כי הלה הוסמך גם להתחייב בשם המינהל. על אחת כמה וכמה כשעל פי ממצאו של ביהמ"ש יתכן ומנהל המחוז פעל בנידון זה מבלי לקבל את הסכמת הממונים עליו. לא זו אף זו, כיוון שבהעברת זכויות במינהל מקרקעי ישראל מדובר הרי שלא היה רשאי לייצג את הממשלה בעיסקה שמדובר בה אלא "מנהל מינהל מקרקעי ישראל או אדם שהורשה לכך על ידיו" והרשאה זו צריכה להתפרסם ברשומות. הרשאתו של מנהל המחוז להתחייב בשם המינהל מהווה חלק מעילת התביעה של המערערת ככל שהיא מתבססת על הסכם שלטענתה עשתה עמה המשיבה ולכן נושאת המערערת בנטל להוכיח
את דבר קיומה של ההרשאה. משלא הוכיחה המערערת כי ניתנה למנהל הרשאה כדין הרי לא הוכיחה את עילת תביעתה. לפיכך יש לבטל את פסק הדין ככל שהוא מסתמך על ההסכם שבין המינהל לבין המערערת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד יוסף לוי למערערת, עו"ד גב' שולמית וסרקרוג למשיבה. 31.3.88).
ע.א. 191/85 - מדינת ישראל ורשות הפיתוח נגד חברת פה שוסטר ואח'
*פירוש "הסכם פיתוח" בין המינהל לבין יזם(הערעור נדחה).
א. רשות הפיתוח המנוהלת ע"י המינהל הזמינה במכרז הצעות לחכירה ולפיתוח של מגרש בקרית גת. בעקבות זכייתן של המשיבות במכרז נכרת חוזה פיתוח בינן לבין המינהל. השאלה שעליה סבה המחלוקת היא מי מהצדדים חייב בסלילתה של רצועת קרקע המוליכה מהמגרש הנדון לכביש הראשי. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בתשלום ששילמו המשיבות למינהל במסגרת הוצאות הפיתוח כלול תשלום עבור סלילת אותו כביש ע"י המדינה והערעור על כך נדחה.
ב. ביהמ"ש בדק את טופס ההזמנה, טופס ההצעה לחתימת הסכם פיתוח ומסמכים אחרים והגיע למסקנה הנדונה. המינהל מבקש להסתמך על מסמך הנחיות של משרד הבינוי והשיכון, המבצע את סלילת הכביש, שלפיו יזם של פיתוח מקרקעין, אותם הוא חוכר ממינהל מקרקעי ישראל, חייב בהוצאות הקמתם של מקומות חניה למשתכנים. מכיוון שרצועת הקרקע מיועדת בעיקר למקומות חנייה טוען המינהל שיש לפרש את הנאמר בהסכם הפיתוח פירוש המוציא את סלילת הרצועה מהדיבור "שטחים סמוכים אחרים" שעל המינהל לפתח. טענה זו אין לקבל. אין בחוזה הפיתוח או במסמכים האחרים איזכור או הפניה ל"מסמך ההנחיות" ובפועל גם לא הובאו הנחיות אלה לידיעת המשיבות. די בכך כדי לא לראות במסמך האמור חלק מהמוסכם בין בעלי הדין. כלל הוא שחוזה מתפרש לפי אומד דעתם של הצדדים וכי אומד זה נלמד קודם כל מתוכן החוזה גופו. למקרא הסעיפים הרלבנטים בחוזה הפיתוח, בטופס ההזמנה ובטופס ההצעה עולה כי התשלום של הוצאות הפיתוח ששילמו המשיבות כולל את כל הוצאות הפיתוח ללא כל סייג.
ג. ברם, גם בהנחה שנוסח חוזה הפיתוח, יחד עם שאר המסמכים, אינו מוביל חד משמעית לאומד דעת הצדדים לפי קנה מידה אובייקטיבי, גם אז תהיה ידו של היזם על העליונה. הטעם לכך הוא שהרשות השלטונית היא שניסחה את המסמכים ויש להעדיף את הפירוש שהוא נוח יותר ליזם. אם התכוונה הרשות השלטונית סובייקטיבית כי רצועה המשמשת ליצירת מקומות חנייה למשתכנים תסלל על חשבונו של היזם, ללא קשר להוצאות הפיתוח של השטחים שבסביבה שבהם דן החוזה, פירוש הדבר שהתרשלה כאשר לא הזכירה עניין זה בגוף החוזה או באחד המסמכים האחרים. משהשתמשה רשות הפיתוח בלשון אשר יזם סביר ותם לב רשאי היה לפרשה בדרך הנוגדת את כוונתה של הרשות, וכך גם פירש את ההסכם היזם בענייננו, אין על הרשות להלין אלא על עצמה. אם בחוזה אחיד עסקינן, כפי שטוענות המערערות, כי אז כאשר הפרשנות העולה מתניה הכלולה בחוזה אחיד אינה ברורה די הצורך וניתנת לשני פירושים סבירים או יותר, מעדיפים את הפירוש המקובל לא על המנסח אלא את זה הנוח לצד האחר לחוזה. הכלל הוא כי מקום שקיים ספק בפרשנות חוזה מפרשים אותו נגד מנסחו וכלל זה מן הראוי שיתפוס ביתר שאת כאשר המנסחת היא רשות שלטונית וכאשר מדובר בחוזה אחיד.
ד. יש לדחות את טענת המערערות כאילו ראוי לקבוע מכח סעיף 26 לחוק החוזים ש"מסמך ההנחיות" היווה חלק אינטגרלי מחוזה הפיתוח. אמונתו הסובייקטיבית של צד להסכם אשר לא מצאה ביטוי מפורש או משתמע בהסכם אינה מוסיפה לפרשנותו
הנכונה, כשם שאין חשיבות לציפיות שהגה צד להסכם בעקבות כריתתו. אין להיזקק למנגנון הקבוע בסעיף 26 אלא מקום שנהיר לביהמ"ש שחסרים בחוזה פרטים, הנחוצים וחשובים לצורך מימוש ההתקשרות שבין הצדדים. צדק ביהמ"ש כאשר סירב להזקק לסעיף 26 כדי לקלוט דרך הוספת פרטים את האמור במסמך ההנחיות. המבקש להיזקק לסעיף 26 לחוק החוזים בהסתמך על נוהג המקובל, לטענתו, בחוזים מאותו סוג, חייבלהניח תשתית עובדתית נאותה לטענתו זו ובמקרה שלפנינו נוהג כזה לא הוכח. יתר על כן, ביהמ"ש לא ימהר להיזקק לסעיף 26 כל עוד ניתן לדלות את אומד הדעת, לפי מבחן אובייקטיבי, מתכנו של החוזה עצמו.
ה. לכך יש להוסיף כי הפירוש בו דגל ביהמ"ש מתיישב היטב גם עם תכליתה של העיסקה. רצועת הקרקע המהווה את סלע המחלוקת נועדה לשמש דרך גישה יחידה המקשרת בין המגרש לכביש הראשי. בלעדיה לא יתוארו מגורים ראויים לשמם בבנין המגורים שנבנה על המגרש והרי תכליתה של העיסקה היתה פיתוח המגרש באופן שייבנה עליו בנין למגורים. אין ספק כי למגורים נאותים ברמת חיים סבירה נחוצה אותה דרך גישה מהבנין לכביש הראשי. דרך זו אף מצוייה מאותו תחום גיאוגרפי המתואר בהצעה לכריתת החוזה שבפיתוחו חבות המערערות. תמורתן של עבודות פיתוח אלו שולמה ע"י היזם. במצב דברים זה אין ספק שאף ביצועה של סלילת דרך הגישה למגרש מוטלת על רשות הפיתוח בהיותה עבודת פיתוח חיונית שבלעדיה לא יוכל הבניין לשמש למגורים סבירים, כמתחייב מתכלית העיסקה שבין הצדדים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ברק. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב'פליאה אלבק למערערת, עו"ד ש. זילברמן למשיבות. 30.3.88) .
ע.א. 464/85 - יובל גד... בע"מ נגד עמוס הרץ
*גובה הפיצויים בתאונת עבודה (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המשיב נפגע בתאונת עבודה ונגרמה לונכות אורטופדית ממשית בשתי רגליו בשיעור משוקלל של %36. התאונה מצאה אותו כבעל "גלגלת דקה" - בעל פיגור שכלי שאינו יודע קרוא וכתוב ואף לא לקרוא את השעה. הוא היה מסוגל רק לעבודה קלה ופשוטה וכזו מצא אצל המערערת, לאחר שעבד קודם לכן כפועל בניין. התאונה שמה קץ לעבודתו אצל המערערת. ביהמ"ש המחוזי העריך את הפסד ההשתכרות של המערער לעתיד ואת הפסד הפנסיה שלו בסכומים גלובליים, על פי נתונים משוערים בדבר סכוייו להקלט במפעל אחר בנכותו, והשכרשעשוי יהיה לזכות בו, לעומת שכרו הצפוי אצל המערערת וסכוייו להפלט מעבודה אצלה אלמלא התאונה. ערעור וערעור נגדי נדחו.
לטענת המערערת היה הדבר בידי המשיב להשאר בעבודתו אילו רק היה ממציא אישור של רופא תעשייה ומשלא עשה כן לא פעל להפחתת הנזק. טענה זו אין לקבלה כאשר אינה מלווה בעדות שבמצב נכותו של המשיב היתה המערערת ממשיכה להעסיקו. יתירה מזו, טענה זו אינה מתיישבת עם טענה אחרת של המערערת כי גם אלמלא התאונה היה המשיב מפוטר מהעבודה בשל צמצומים. אשר לסכום הפיצויים - אין להתערב בהערכה הכוללת של ביהמ"ש שהביאה לסכום המתקבל על הדעת בהתחשב במכלול הנסיבות. ב"כ הצדדים העלו טענות שונות כאשר המערערת טענה נגד הערכה אופטימית מדי לגבי ההשתכרות של המשיב אלמלא התאונה ופסימית מדי לגבי ההשתכרות בנכותו ואילו המשיב טען על כי לא נפסק לו מאומה בגין הגבלה בניידות וטעות בשיעור השכר הממוצע במשק אך אין צורך להכנס לפרטים אלה. כל הטענות מכאן ומכאן תתקזזנה במידה רבה אלה כנגד אלו ואינן מצדיקות שינוי מהסכום שנפסק. אין גם לקבל את הטענה כי השופט לא היה רשאי להוסיף על הסכומים שבפסק הדין, שניתן ביום 14.7.85, %20 בגין עליה צפויה במדד של חודש יוני שעמד להתפרסם
למחרת היום. היה זה בתקופה של אינפלציה גבוהה והסכומים שנפסקו נקבעו לפי ערכם בחודש מאי 1985. לו שילמה המערערת את סכום פסק הדין בו ביום היתה היא זוכה והמשיב היה נפגע כדי העליה במדד חודש יוני, החודש שקדם למתן פסק הדין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד אילן ירון למערערת, עו"ד י.כרמל למשיב. 11.4.88).
בש"פ 231/88 - מדינת ישראל נגד אמנון עובד
*הארכת מעצר מעבר לשנה (אישום ברצח) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה בחלקה).
זוהי בקשה שלישית להארכת מעצר המשיב מעבר לשנה שבה הוא עצור, כך שהמשיב כבר עצור בטרם נשפט מזה 17 חודש. הסיבה העיקרית להשהייה בלתי נסבלת זו היא שמשפטו החל להתברר רק כשנה וחדשיים לאחר הגשת כתב האישום וזאת כדי לאפשר שמיעת עד התביעה שמשפטו טרם הסתיים. בהחלטת ההארכה האחרונה נאמר כי הזמן המתארך נוגד את העקרון שבחוק שאין לעצור מעל לשנה אלא במקרים יוצאים מן הכלל. הבקשה היא להארכת המעצר בחודשיים והבקשה נתקבלה בחלקה והוחלט להאריך את המעצר בחודש. ב"כ המדינה הודיע כי תוך חודש יסתיים הבירור המשפטי, כולל סיכומי התביעה וקיימת אפשרות סבירה שהמשפט יסתיים סמוך לאחר מכן. אלמלא הצהרה זו וכן אלמלא העובדה שמדובר בעבירת רצח היה מקום לשקול שחרור המשיב על אתר בתנאים מגבילים חמורים. לרגל ההצהרה האמורה הוחלט להאריך את המעצר בחודש ימים תוך הנחה שייעשה כל מאמץ שעד תום החודש יסתיים כל הבירור המשפטי, כולל מתן פסה"ד.
(בפני: השופט אלון. עו"ד י. כהן למבקשת, עו"ד קעטבי למשיב. 13.4.88).
רע"א 84/88 - קומבה בע"מ נגד עדנאן פרח ואח'
*השימוש בסמכות לתת פס"ד עקב אי קיום תנאי במתן רשות להתגונן (הבקשה נדחתה).
בקדם משפט אמנם הוסמך ביהמ"ש, לפי תקנה 143 לתקנות סדר הדין, בין היתר, "ליתן פס"ד... במידה ונתברר כי אין לנתבע הגנה בפני התביעה". נראה כי הסמכות האמורה לפי תקנה 143 מקפלת בתוכה גם מתן פס"ד עקב אי קיום תנאי בו הותנתה רשות להתגונן. אולם, אין השופט חייב לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו לפי התקנה דלעיל בכל מקרה ומקרה. בענייננו, משהוברר לשופט כי בקשה למתן פס"ד נגד המשיב הראשון תלוייה ועומדת בפני הרשם של אותה ערכאה והרשם היתנה את הרשות להתגונן בתנאי, מותר היה לך לשופט להעדיף להשאיר את העניין לדיון והכרעה בפני הרשם. המנעותו של שופט להכריע בכגון דא במסגרת של קדם משפט מותרת ואף סבירה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מנחם גלברד למבקשת, עו"ד אלי רולוף למשיבים. 6.4.88).
רע"א 123/88 - מיכל תמיר ואח' נגד אביתר אילן ואח'
*מירוץ הזמן משימוע פס"ד כאשר אחד הצדדים הסכים לשימוע שלא בנוכחותו (הבקשה נדחתה).
משהסכים ב"כ המבקשים שהשימוע יהא בו ביום בהיעדרו, הרי שמירוץ הזמן מתחיל מתאריך השימוע. אין כל הבדל לעניין זה בין מי שמקבל הזמנה כדין ואינו מתייצב לשימוע לבין מי שיודע את המועד בו עומדים לשמע את פסה"ד, ולו גם מבלי שהוזמן כדין, ומסכים שהשימוע יתקיים בהיעדרו. הסכמתו מייתרת הזמנה כדין ומכוחה רואים אותו כאילו הוזמן כדין ולא הופיע לשימוע. העובדה שההודעה ניתנה לו טלפונית ביום השימוע אינה משנה דבר, שהרי יכול היה להתנגד לשימוע ולעמוד על זכוהו לקבל תחילה הזמנה כדין.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד נפתלי וויס למבקשים. 3.4.88).
רע"א 148/88 - כלמוביל בע"מ נגד מ.כ.ת. אוטו רנט בע"מ ואח'
*תניית שיפוט בחשבונית (הבקשה נדחתה).
הבקשה מעלה טענה משפטית נכונה, לפחות לכאורה, לפיה תניית השיפוט בחשבונית תופסת גם בהיעדר חתימה של המשיבה. אולם, התנייה האומרת "התשלום והשיפוט בחיפה" אינה אלא לסמכות מקבילה, להבדיל מבלעדית, היינו בנוסף על מקומות אחרים שלהם יש סמכות מקומית לדון על פי תקנות סדר הדין. כדי להוציא את הסמכות המקומית מבתי המשפט במחוזות האחרים,צריך היה לומר כך במפורש, כגון, ע"י תוספת המלה "בלבד" בסופה של התנייה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד איתן י. שאנן למבקשת. 6.4.88).
רע"א 158/88 - דליה אילון לוי ואח' נגד דייל כארנג'י...
*צו מניעה (הבקשה נדחתה).
אין כל סתירה בין המגמה הכללית לשמור ע"י צו מניעה על המצב הקיים, לבין נתינתו במקרה מתאים לתובע שלכאורה הראה כי הנתבע הפר הסכם, או כי התובע איבד את אמונו בנתבע, כאשר יחסי אמון אלה הם הבסיס לקשריהם של הצדדים עפ"י אותו חוזה. זאת ועוד, ערכאת הערעור מהססת בדרך כלל להתערב בשיקול דעתה של ערכאה דיונית כאשר מדובר בסעד זמני ותעשה כן רק כשברור שזו נתפסה לטעות.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אביגדור קנטי למבקשות. 3.4.88).
רע"פ 102/87 + בש"פ 530/87 - חברת בתי מרגוע ומלונות היוזם בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*בש"פ 530/87 - סגירת בית מלון המתנהל ללא רשיון (הבקשה נדחתה).
עניינה של הבקשה סגירת מלון שהוא מבין הגדולים בירושלים והטעם לסגירה הוא בכך שהמלון מתנהל ללא רשיון כבר כ-20 שנה ומעלה. אין מדובר בדרישות החלות על המלון לפי חוק רישוי עסקים, אלא שהוועדה המקומית ממאנת לתת לו רשיון כי לא התקיימו תנאיו של חוק התכנון והבניה. ב"כ המדינה טען כי סירובה של רשות הרישוי להעניק רשיונות כדין נובע מכך שטרם אושרה תוכנית מפורטת לפי חוק התכנון והבניה ובהיעדר תוכנית מפורטת מאושרת לגבי האיזור הוקם הבנין שלא כדין ואין אפשרות להעניק רשיון עסק. לטענתו, התכנית צריכה היתה להיות מוגשת ע"י המבקשים ומשאלה נמנעו מלעשות כן, למרות שהבטיחו שיעשו זאת, אין ברירה אלא להגיע למסקנות המשפטיות שאליהן הגיעו הערכאות הראשונות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תכנון השטח לפי חוק התכנון והבניה אינו המונופלין של בעלי המקרקעין ולא היה דבר שימנע מרשות התכנון המקומיות נקיטת יוזמה כדי להביא לדיון תכנית כסברתה ועל פי תכנונה. אפשר שבעל המקרקעין היה מתנגד לתכנית כפי שהיתה מוגשת ע"י רשויות התכנון, אך העניין לא היה שוקע בנסיבות כאלה ביוון אי העשייה אשר תוצאתה היא הקמת בנין רב מידות, שהקמתו והפעלתו במשך שנים ארוכות ודאי לא נעלמה מעיני הרשות, בלי שיש תכנית מאושרת מאחר ומדובר על עניין שמתמשך כך במשך הרבה שנים לא ניתן לתלות את הקולר רק בצווארם של המבקשים. אולם השאלה כיום איננה אם ניתן היה למנוע היוצרותו של המצב על ידי דרכים חילופיות, אלא אם יש עילה מן העילות הראוייה לידון בפני ערכאת ערעור שניה על פי ערעור ברשות טעם כזה אין בנושא. ערעור נוסף לא יביא לבירורה של שאלה משפטית מהותית כלשהיא כי המחלוקת היא עובדתית גרידא. גם לדעת המבקשים דרוש תכנון כדין. כל שהערעור הנוסף יוליך אליו הוא דחייתו הנוספת של פתרון העניין אך לא לכך התכוונו בהנהגת האפשרות של קיום ערעור שני ברשות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ש. תוסיה כהן למבקשים, עו"ד ש. גורדון למשיבה. 3.4.88).
בש"פ 212/88 - נועם פדרמן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הצתת כנסייה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, צעיר כבן 18 וחצי, חבר תנועת כך, הואשם בנסיון להצית את כנסיית סנט פול בנימוק שמתנהלת שם פעילות מסיונרית, ולאחר שלא הצליח פעם אחת, חזר לכנסיה וביצע בה בשני תאריכים שונים עבירות של הצתה. כן הואשם בכך שניקב צמיגים של 7 מכוניות של ערבים באזור השער החדש בירושלים, צמיגים של 4 מכוניות בשכונת שיך ג'ראח וצמיגים של מכוניות אחרות של ערבים בג'בל מוקבר בירושלים, וכל זאת בתגובה למעשי התפרעות של ערבים. כן הואשם בכתיבת סיסמאות מחאה ונאצה על קירות נגד ראש העיר קולק והשחתת מכוניתו של אחד מפעילי שלום עכשיו. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
קיימות הוכחות לכאורה מספיקות לביסוס כל האישומים. העורר הודה בחקירה בכל העבירות שיוחסו לו ושיחזר את ביצוע המעשים. כן יש בראיות הנוספות לכאורה משום "דבר מה" נוסף הדרוש כדי לתמוך באמיתות ההודאה. הסניגור הפנה את חיצי עררו בעיקר כנגד הערת השופט כי "אנו חיים היום במציאות קשה ומדאיגה המסכנת את שלום הציבור ובטחונו" ולמסקנה שהשופט הסיק מכך כלפי העורר. לטענת הסניגור לא העורר או תנועתו אחראים למהומות ולאי השקט בשטחים ובירושלים. אין פגם בעמדתו של השופט. הוא לא התיימר לדרג את המעשים המטרידים היום את מנוחת הציבור לפי דרגת חומרתם, אלא השופט הצביע על מצב אובייקטיבי שבו מתרחשים מדי יום ביומו מעשי אלימות על רקע לאומי או אידיאולוגי, וחובה על מערכת המשפט להתמודד עם תופעה מדאיגה זו. רק נקיטת אמצעים חמורים, לרבות אמצעי מנע נאותים, כלפי מפירי החוק מאיזה צד שהוא, עשוייה להפסיק או לפחות לרסן את מחול השדים ואת פעולת השרשרת של מעשי האלימות, של מעשי הנקם ושל מעשי הנקם הנגדי. חומרה מיוחדת נודעת גם לנסיונות ההצתה בכנסיה, מעשים הפוגעים קשה בענייניה ובתדמיתה של המדינה. אין גם להתעלם מהסכנה כי שחרורו של העורר עשוי להביאו להמשך פעילות דומה.
(בפני: השופט בך. עו"ד מ. אדירעם לעורר, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 7.4.88).
ע.א. 550/87 - רוברט נחמני נגד רון נחמני
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב בתשלום מזונות לבנו הקטין והערעור נסב על שיעור המזונות. המערער מעלה טענה מרכזית כי ביהמ"ש פסק בעניין בהיעדרו וללא שמיעת ראיותיו. ביהמ"ש אכן פסק בעניין בהיעדר המערער לאחר שהלה לא התייצב לדיון. משנקבע מועד הדיון מסר המערער לביהמ"ש בקשת דחייה שלא נומקה אלא בכך כי "הבקשה נובעת עקב סיבות בלתי צפויות, המקשה עלי להעלותן בבקשתי זו" לא צורף תצהיר ולא היה בבקשה הסבר כלשהו לסיבת הדחייה. גם כתב ההגנה הכיל הכחשת הטענות ותו לאו. ביהמ"ש דחה את הבקשה לדחיית מועד הדיון והמערער לא התייצב לדיון. ביהמ"ש דן בהיעדר המערער ופסק מזונות ולאחר מתן פסק הדין הגיש המערער בקשה לביטולו. גם בקשתו זו נדחתה ע"י ביהמ"ש. הערעור נדחה. המערער הפגין זלזול בהליכי המשפט. הגשת בקשת הדחייה לא פטרה אותו מחובת ההופעה לדיון וגם הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר, נערכה ברשלנות ובזלזול, ללא תצהיר ותוך צירוף תעודה רפואית שלא נערכה כדין ושהתייחסה למועד בלתי רלוונטי. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג, החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. גרינשטיין למערער, עו"ד שלמה נחשון (אטינגר) למשיב. 28.3.88).
ע.א. 363/84 - האיל רג'א סקראן נגד נעמה אבו ניל
*העלאת טענות בערעור על פס"ד סופי נגד קביעות שנפסקו בפס"ד חלקי ושלא ערערו עליו במועד (הערעור נדחה).
המשיבה נשואה למערער והגישה נגדו תביעה לאיזון משאבים. ביהמ"ש המחוזי נתן ביום 26.5.83 פסק דין לגבי הנושאים שהועלו בתובענה ובין היתר קבע בסעיף 21 לפסק הדין כי "התובעת זכאית למחצית שוויה של הקרקע ושל הבית אשר היה בנוי עליה, עד שנת 1975, לאמור: בית בן קומה אחת בלבד. בנושא זה, פסק דין זה הוא פסק דין חלקי. אני נותנת לצדדים שהות של 30 יום מהיום על מנת להגיע להסכמה בדבר שמאי מוסמך שיעריך את הקרקע הנדונה ואת הבית בן הקומה האחת... כשהוא פנוי, ויקבע את שווי...". ביהמ"ש נימק בפסק דינו האמור את טעמיו לדחיית טענתו של ב"כ המערער כי הסמכות לדון בתביעת המשיבה נתונה לביה"ד השרעי בלבד. כמו כן התייחס ביהמ"ש לטענותיו של ב"כ המערער כי עובדות המקרה אינן מקימות חזקת שיתוף בין בני הזוג ודחה טענות אלה. המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין לביהמ"ש העליון אך לאחר מכן ביקשה לבטלו. בד בבד הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד והרשם החליט לבטל את ערעור האשה כבקשתה ולדחות את בקשת המערער להארכת מועד. בעקבות סעיף 21 הנ"ל הגיעו הצדדים להסכמה על מינויו של שמאי וכאשר הוגשה חוות דעתו נתן ביהמ"ש המחוזי פסק דין נוסף וחייב את המערער לשלם למשיבה סכום כסף מסויים. על פסק דין זה הוגש ערעור של המערער והערעור נדחה.
בסיכומי טענותיו חזר ב"כ המערער לטענות שנדחו בפסק הדין הראשון. לטענות אלה אין להתייחס שהרי המערער לא ערער על פסק הדין החלקי שבו נתן ביהמ"ש למשיבה את הסעד ההצהרתי לו עתרה בדבר היותה שותפה במחצית הנכסים. קביעת ביהמ"ש כי המשיבה זכאית למחצית שוויה של הקרקע וכו' היה על כן למעשה בית דין עם פסק הדין הראשון. טוען המערער כי המשיבה לא עתרה כלל בתביעתה לחייב את המערער בתשלום מחצית שוויו הנכס אלא רק לפסק דין הצהרתי בדבר חלקה בו. אולם, לא זו בלבד שכבר בפסק הדין הראשון, שעליו לא ערער המערער, החליט ביהמ"ש שלא להעניק למשיבה את מחצית הקרקע בעין כי אם את מחצית שוויה, אלא שלאחר מכן נטל ב"כ המערער חלק במינוי השמאי ששומתו נדרשה כדי לקבוע את שעור החיוב של המערער. משלא תקף המערער את שיעור החיוב שהוא נשוא פסק הדין השני דינו של הערעור להדחות. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד זכי כמאל למערער, עו"ד א. אירני למשיבה. 12.4.88).
בש"א 48/88 - יחיאל לוי נגד אבשלום לוי
*בקשה לפטור מאגרה ומערבון (בקשה לפטור מאגרה ומערבון - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי והגיש בקשה לפטור אותו מתשלום אגרת הערעור בסך של 600 ש"ח ומחובת הפקדת ערבון להוצאות המשיב. בבקשה הנתמכת בתצהיר נאמר שהמבקש הוא נכה צה"ל שאין לו הכנסה זולת קיצבה רפואית ממשרד הבטחון המסתכמת ב-837 ש"ח לחודש וכן כי הוא תומך בשני בנים סטודנטים, אשתו עובדת במשק בית ומשתכרת לדברי המבקש 200 ש"ח לחודש. הבקשה נדחתה. לא זו בלבד שהבקשה אינה מפורטת דיה כנדרש בתקנות, אלא שהנתונים הם חלקיים ביותר. המבקש ואשתו משתכרים למעלה מ- 1,000 ש"ח לחודש, ולא הובא כל נתון בדבר ההוצאות וכל ראיה חיצונית ללימודי הבנים והוצאות המבקש הכרוכות בכך. בעל דין המבקש פטור מאגרת ערעור המסתכמת ב- 600 ש"ח חייב לשכנע את ביהמ"ש שאין ידו משגת לשאת בתשלום זה ובכך לא הצלי המבקש.
(בפני: הרשם צור. 14.4.88).
ע.פ. 379/87 - מהלה גבארד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של שוד, החזקת נשק, יריות ושימוש ברכב ללא רשות ונדון ל- 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכן נפסל מהחזקת רשיון נהיגה ל- 5 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באשר להרשעה, הרי זו מעוגנת כדין בשרשרת של ראיות נסיבתיות, הכוללות התייחסות לרכב שבו בוצע העבירה, מסכה מאולתרת בצורת כובע עם פתחים לעיניים שנמצאה בתוך הרכב, טביעות אצבע של המערער שנמצאו על שתי דפנות הרכב ובחוות דעת מומחה בעניין זיהוי שערות שנמצאו בתוך הכובע שנתגלה בכלי הרכב ואשר זוהה ע"י מנהל הבנק בתור המסכה המאולתרת אשר אותה חבש אחד השודדים. יש להוסיף לכך כי המערער ניסה להעלות טענות אליבי, אולם אלו לא הביאו לסתירת קיומה של אפשרות של השתתפות בשוד מצד המערער. אשר למידת העונש - בהתתשב עם הרשעותיו הקודמות של המערער והעובדה שביצע את העבירות בהיותו אסיר ברשיון וכן חומרת העבירות אין לראות את העונש כמופרז.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד זאב גורדון למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 24.4.88).
ע.פ. 582/87 - אליהו בן הרוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע ב-3 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, כאשר בכל אחד מן המקרים זממו המערער ואחרים בצורה מתוחכמת להונות עוברי אורח שנבחרו כמתאימים לכך. הנוכלים הציגו אחד מהם כתייר שאינו יודע את שפת המקום ומעוניין למכור שטיחים, והניעו את קרבנות ההונאה להלוות כספים תוך השארת שטיח או שטיחים כבטחון בידי המלווה על מנת להחזיר את החוב כעבור זמן קצר. לא היתה בכוונת המערער ומרעיו להחזיר את הכסף, והשטיח או השטיחים שהושארו כערבון היו נטולי ערך. בצורה זו הצליחו להוציא במרמה ב - 3 המקרים כ-7,000 דולר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער בגין כל אחת מ - 3 העבירות שנה אחת מאסר בפועל באורח מצטבר וכן הופעל מאסר על תנאי של 18 חדשים, כך שעל המערער לרצות 4 שנים וחצי מאסר. הערעור נדחה.
אשר לטענת הסנגורית בדבר נסיבותיו האישיות של המערער - אלה כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. טרונייתה העיקרית של הסנגורית היא כי במקרהו של המערער נפגם עקרון אחידות העונשים, שכן לשניים ממרעיו של המערער נגזרו עונשים פחותים מאלה שהוטלו על המערער, כאשר אחד הנאשמים נדון לשנה אחת מאסר ונאשם אחר שהשתתף בשני מקרים נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. אכן, משתדלים בתי המשפט לשמור על אחידות העונשים, אך במה דברים אמורים כאשר מלבד עצם ההשתתפות במעשים, זהות הנסיבות לגבי כולם. בבוא ביהמ"ש לגזור את הדין עליו לתת דעתו לא רק למהות העבירות, אלא גם לחלקו של כל אחד מן הנאשמים בביצוע המעשה, עברו הפלילי, נסיבותיו האישיות, סיכויי השיקום, החשש שמא יחזור הנאשם לסורו וכדומה שיקולים. במקרה דנן היה מקום לאבחן בין הנאשמים השונים. אחד הנאשמים הוא צעיר ללא עבר פלילי, הודה בביצוע העבירות, טובים הסיכויים לשקמו ועל אותו נאשם הוטל גם קנס כספי וכן חיוב לפצות את הנפגעים. לגבי הנאשם הנוסף הרי הוא סובל ממחלה כרונית ומסיבה זו נמצא ראוי להתחשבות ולהקלה בעונש. מששקל ביהמ"ש המחוזי את השיקולים הראויים להלקח בחשבון לגבי כל אחד מהנאשמים והשיקולים אינם מופרכים ומלמדים על נסיבות שונות לגבי כל אחד מהנאשמים אין לומר שאחידות העונשים נפגמה. סופו של דבר אין לומר שביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער במידה המצדיקה התערבות בעונש.
(בפני השופטים: ברק, ביסקי, אריאל. החלטה - השופט ביסקי. עו"ד גב' ברוכי למערער, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 11.4.88) .