ע.פ. 728/84 - שמעון חרמון נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. ביולי 1983 נמצאה בקרבת הכפר ביר זית גופתה השרופה של כרמלה בלאס. המנוחה היתה בעת מותה בחודש הרביעי בהריונה. המוות נגרם משברים בגולגולת שהיו תוצאה של מכה במכשיר קהה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער והמנוחה היו מכרים מזה זמן רב והם קבעו פגישה ליום 18.7.83 בשעה 8 בערב לשם נסיעה משותפת לנצרת, כדי לגבות חוב שהגיע למנוחה בעקבות הליכים משפטיים שניהל עבורה המערער, שהוא עורך דין. משלא הופיע המערער לפגישה סרה המנוחה לדירתו והמתינה שם לבואו. בתחילתו של אותו ערב בילה המערער בחברת עו"ד פלוני ואחר כך שהה עד השעה 10 לערך בביקור אצל ידידו, עו"ד, שהיה מאושפז בבי"ח תל השומר. תוך כדי שהותו בביה"ח התקשר טלפונית מספר פעמים לידידתו עליזה (להלן: עליזה) ונדברו להפגש בביתה. בדרכו מביה"ח סר המערער לדירתו, שם מצא את המנוחה ובין השניים התפתח ויכוח קולני, כנראה משום שהמנוחה המשיכה לטעון כי המערער הוא אבי הוולד שברחמה. בשלב מסויים הלם המערער בראש המנוחה, כנראה במנעול הגה שהיה ברשותו, מכה שגרמה למותה. הוא החביא את גופתה ובא לביתה של עליזה באיחור של למעלה משעה, לאחר בילוי משותף נפרדו השניים ליד ביתה בשעה 1.30 לאחר חצות והמערער שב לביתו, הכניס את הגופה למכוניתו ונסע לקרבת הכפר ביר זית שם שפך עליה חומר דליק, הצית אש והסתלק. קביעות אלה מבוססות על ראיות נסיבתיות אשר לדעת ביהמ"ש המחוזי הובילו למסקנה המפלילה כמסקנה הגיונית יחידה. ביהמ"ש הרשיע את המערער ברצח והערעור הוא נגד ההרשעה בכלל ולחילופין נגד ההרשעה ברצח במקום בהריגה בלבד. הערעור נדחה.
ב. כידוע, בהרשעה על סמך ראיות נסיבתיות צריכות הראיות להביא בדרך האלימינציה למסקנה האחת של אשמת הנאשם. ביהמ"ש מפעיל את מבחני ההגיון ונסיון החיים לאור מהותן של הראיות ומשקלן המצטבר, לאור הסבריו של הנאשם, אם ניתנו כאלה, וכן לאור כל היפותזה סבירה אחרת, ולאחר שהוא בוחן את מכלול הראיות קובע ביהמ"ש אם יש מקום להסקת מסקנה מד משמעית לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם. גם לראיות שאינן חד משמעיות יש כח מצטבר וכאשר הרבה ראיות מצביעות רק לכאורה לכיוון מסויים, עשויות הן יחדיו להוות תשתית לקביעת ממצא בטוח. כנגד הנסיבות המפלילות על ביהמ"ש לשקול את גירסת ההגנה ולבדוק שמא יש בראיותיו ובהסבריו של הנאשם כדי לעורר ספק סביר, ולו גם דחוק, באשמתו.
ג. גירסת המערער היתה שלא קבע עם המנוחה כל פגישה לערב האירוע, אך המנוחה ניהלה יומן מלא באשר למעשיה ובאותו יומן נרשמה פגישה לאותו ערב כאמור לעיל ואיןיסוד לפקפק ברישום הנ"ל. המערער מסר לוח זמנים הסותר את לוח הזמנים כפי שנמסר ע"י ידידו עו"ד שהיה מאושפז וע"י ידידתו עליזה. בניגוד לטענתו שהיה בביה"ח אצלידידו עד אחרי השעה 11 ברור שעזב את ביה"ח כבר בשעה 10 ולחברתו הגיע אחרי בשעה 11 בלילה. נותרה לו למעלה משעה שלגביה אין למערער הסבר היכן היה. כרבע שעה לאחר שנפרדו טילפנה עליזה אליו הביתה והשאירה את הטלפון מצלצל במשך כ- 20 דקות אך המערער לא השיב לטלפון. הסברו היה כי היה עייף ונרדם במכונית אך הסבר זה הופרך. המסקנה היא שהמערער לא היה בביתו באותן שעות לילה, לרגל פעילות שהAתיקה יפה לה, כשלדעת ביהמ"ש המחוזי עסק אז בהרחקת הגופה מביתו לביר זית. ראיה נסיבתית נוספת היא שבשעה 5.30 לפנות בוקר החל המערער לנקות את רכבו ולרחוץ אותו רחיצה יסודית, תוך הוצאת ספסלי המכונית החוצה, רחיצה שנמשכה כשעתיים. הרחיצה היסודית מצביעה על כך שהמערער עסק בליל האירוע בשימוש ברכב שעלול היה להותיר סימנים ועקבות אותם ביקש לטשטש. חיזוק רב משקל נוסף המצביע
על שימחם ברכב למטרה שהמערער מעוניין להסתירה מצוי בעובדה שלמחרת היום החליף המערער את כל ארבעת הצמיגים במכוניתו בצמיגים חדשים ושילם עבור הצמיגים במזומנים. אחרי הרצח יצא עם עליזה לטיול בחו"ל וסיפר לה כי החליף את הצמיגים חודשים מספר קודם לכן. העובדה שהמערער החליף את כל הצמיגים והסתיר עובדה זו הן מהמשטרה והן מחברתו לטיול מצביעה על כך שהמערער סבר כי החלפת הצמיגים היא ראיה בת משקל הפועלת נגדו. על שנאי שהיה בתא המטען נמצא כתם דם הזהה לסוג הדם של המנוחה ושונה מסוג דמו של המערער וההסברים שנתן המערער לכך לא נתקבלו על דעת ביהמ"ש המחוזי.
ד. גופת המנוחה היתה עטופה במחצלת שרופה שבשרידיה נמצאו שערות של כלב. מעדותו של מומחה עולה שקיים בסיס סביר למסקנה שהשערות הן מסוג דוברמן ולמערער היה כלב כזה. אין חולק שלמערער היתה בעבר מחצלת ששימשה לעטיפת מנוע סירה שהוביל ברכבו וכי כלבו נהג לרבוץ על מחצלת זו. הראיות הנסיבתיות הקשורות למחצלת מתחזקות לאור העובדה שהותר להגנה, לפי בקשתה, לשלוח את השערות לבדיקת מומחה בחו"ל וחוות הדעת של המומחה היתה ברשות המערער והוא נמנע מהגשתה. המנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית מובילה למסקנה שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה ועל כן ההמנעות מחזקת את ראיות התביעה. עדות נסיבתית אחרת ניתנה מפי שכנו של המערער הגר קומה אחת מתחת לדירתו של המערער. העד סיפר כי בערב הקובע הוא נעור משנתו לשמע דין ודברים קולני בין גבר לאשה, הקולות בקעו מתוך דירתו של המערער ובשלב מסויים שמע צליל, כאילו "משהו כמו חפץ מתכת נופל" והשתררה דומיה. עדות זו, באשר לשעת האירוע, משתלבת היטב עם פער הזמנים שנותר, כשעה לערך, ללא כל הסבר מפי המערער. על סמך העדות רשאי היה ביהמ"ש לקבוע שהמערער לא נסע מביה"ח הישר לביתה של עליזה אלא סר תחילה לדירתו שם נפגש עם המנוחה וניהל אתה ויכוח קולני. העדות על הצליל משתלבת עם היעלמו של מנעול הגה שהיה למערער ואשר לא נמצא. חיזוק כבד משקל הקושר את מנעול ההגה לאירוע מצוי במפגש.בין המערער לבין אחיו מאיר, שהיה אותה עת משוחרר בערבות לאחר שנחשד בגין אותו אירוע. המפגש צולם בוידאו. האחים היו ככל הנראה מודעים לאפשרות שמאזינים לשיחתם, אך לא הביאו את החשבון את האפשרות שפגישתם מצולמת. הם לא היססו להשתמש בסימני שפתיים וידיים. בשלב מסויים לחש מאיר למערער את המלים "מנעול הגה" ובד בבד רואים אותו מניף ידיו כמי שאומר "פרח ואיננו" ונשמעת אנקת רווחה. בכך ראיה מפלילה המצביעה על קשר אפשרי בין מנעול ההגה לבין האירוע.
ה. בראיות הנסיבתיות האמורות קיימת תוספת של שתי ראיות כבדות משקל והן המניע שהיה למערער לסלק את המנוחה מדרכו; קביעת המפגש לערב האירוע בינו לבינה. המערער שיקר ביחס לתקופה שבה לא קיים יחסים אינטימיים עם המנוחה ולטענתו התפרדה החבילה לאחר 1979 ומאז 1982 נותק הקשר כליל. אולם מהראיות עולה כי קיים עימה יחסים בתקופה שלפני האירוע והיא הרתה ממנו ובכך מניע סביר לרצונו להשתחרר ממנה. אכן, המניע אינו מהווה יסוד מיסודות העבירה, ומבחינה זו ניתן לומר כי משפטית אין הוא רלוונטי, ברם, משיוכח קיומו של מניע הוא מהווה ראיהנסיבתית נוספת להוכחת ביצועה של העבירה המיוחסת לנאשם, כחלק בלתי נפרד מהחומר המפליל של התביעה. לפי הראיות ניהלה המנוחה את יומנה בקפידה ורשמה בו נתונים אישיים ואף אינטימיים ואין לגלות מניע נסתר מאחורי הרישום של הפגישה שנועדה לאותו ערב העשוי לגרוע ממשקלו.
ו. הועלתה טענה כי יתכן שאחיו של המערער, שבינתיים הלך לעולמו, הוא שפתח במפתח שברשותו את דירת המערער בפני המנוחה וכי הוא שגרם למותה. טענה זו היא
חסרת כל בסיס. כל החוטים מובילים אל המערער דווקא. מדובר בחברתו, במניע שלו, בשערות שנשרו מכלבו על המחצלת ושכמותו נמצאו בזירה, בצמיגי רכבו שהוחלפו, בדירתו שמתוכה בקעו הקולות, ועוד. כפי שנפסק אל לו לביהמ"ש לחוש לאירוע רחוק ויוצא דופן העולה, אם אמנם התרחש, בקנה אחד עם חפותו של הנאשם בעוד שהעדויות שהושמעו במשפט מוליכות למסקנה סבירה הרבה יותר והיא שהנאשם אינו חף. ההשערה שהועלתה היא השערה גרידא שאין לה כל סימוכין בדברי המערער עצמו באף שלב של הדיונים.
ז. אשר לשאלה אם מדובר ברצח או בהריגה - לענין ההכנה קבעה ההלכה כי ההכנה היא יסוד פיזי גרידא היכול להתקיים מניה וביה, לעתים כהרף עין, ואשר ניתן להוכיחו ע"י עצם הפעולות המהוות את מעשה הקטילה או חלק ממנו. בענייננו די בהנפת המכשיר הקהה והנחתתו על ראש המנוחה כדי לקיים את היסוד של ההכנה. טוען הסניגור שהבדיקה השאירה פתוחה אפשרות שהמנוחה נדחפה על מדרכה ונחבלה. אולם, הקולות בקעו מתוך הדירה ולא מחדר המדרגות או מהרחוב כך שהאפשרות שמא נדחפה המנוחה מגרם המדרגות אין לה אחיזה בראיות אלה. יש לצמצם את השימוש בהשערות כאשר הנאשם אינו רואה לנכון להעלות טענה שעשויה היתה לפעול לטובתו. אמנם אין ביהמ"ש פטור מלבחון טענת הגנה אפשרית אף אם זו לא נטענה ע"י הנאשם, וגם כאשר ההימנעות נובעת מאי השתלבותה בקו ההגנה בו בחר הנאשם, אולם במה דברים אמורים - כאשר מחומר הראיות עולה אפשרות סבירה של הגנה פלונית. בענייננו הראיות אינן מעלות אפשרות סבירה של דחיפת המנוחה מגרם המדרגות מחוץ לדירה. יתירה מזו, כאשר הראש נפגע בקצה החד של מדרגה או מרהיט יציב אין מקום לצליל המתכתי ששמע השכן ושעשוי להצביע על נפילתו של המכשיר.
ח. אשר להיעדר קינטור - גם טענה ברוח זו לא הועלתה ע"י המערער. גם לגביה אין האפשרות של הגנה כזאת עולה מהראיות שהובאו. מלים גרידא אינן בגדר קינטור ולפי עדות השכן נמשך הויכוח בין הגבר והאשה עד להשמע הצליל המתכתי. אם קרה שם עוד משהו העשוי מבחינה משפטית להוות קינטור היה על המערער להעיד על כך או להביא על כך ראיות, שכן בעדויות התביעה אין לדבר שמץ של אחיזה.
נותרה השאלה של כוונת הקטילה. יש צורך בהוכחת קיומה של כוונה ממשית להרוג, אך מחמת הקושי הכרוך בהוכחת מצבו הנפשי של אדם, קבעה ההלכה כלי עזר מתאימים ובהם הכלל כי חזקה על אדם שהתכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי מהתנהגותו. חזקה זו מהווה בסיס מספיק להסקת כוונת קטילה, אלא אם כן קיימת ראיה ממשית לסתור. על פי הראיות, סיבת המוות היחידה הסבירה מתבטאת בהנחתת מכשיר קהה על ראש המנוחה ומעשה כזה עומד במבחן החזקה דלעיל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דד. ליבאי למערער, עוה"ד א. שדר ואברמוב למשיבה. 19.7.87).
ע.א. 472/83 - ניצה אריאלי נגד זלמן אריאלי
*מכירת דירת בני זוג בפירוק שיתוף נכסים כפנויה או תפוסה(הערעור נתקבל).
א. המערערת והמשיב נישאו בפברואר 1962, התגוררו בדירה שבבעלותם המשותפת ומזה כמה שנים הם מסוכסכים ומנהלים הליכים משפטיים. לביהמ"ש המחוזי הוגשה תובענה שעניינה פירוק השיתוף בכלל הנכסים המשותפים לבני הזוג. המחלוקת היחידה שנותרה בדיון מהווה השאלה אם על פי הוראות סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר תימכר הדירה כ"פנויה" או כ"תפוסה". בתביעתה ביקשה האשה צו מניעה נגד הבעל, בטענה שאינו גר יותר בדירה וכי בא הביתה באחד הימים ואיים כי יהרוג את בני משפחתו. ניתן צו זמני במעמד צד אחד ובדיון במעמד שני הצדדים נתברר לביהמ"ש כי במשך 20 שנות נישואין לא הרים הבעל יד על אשתו וכי מדובר באירועים חד פעמיים על רקע חיכוכים
בין בני הזוג. ביהמ"ש החליט על כן לבטל את הצו האוסר על הבעל להתגורר בדירה. לאחר שבוטל הצו עזבה האשה את הדירה וביהמ"ש המחוזי קבע כי עשתה כן מבלי שארעו דברים חדשים בינה לבין הבעל אלא שמבחינה אובייקטיבית לא יכלה עוד לגור עם בעלה. לענין החלת סעיף 33(א) לחוק נאמר ע"י ביהמ"ש המחוזי "אינני רואה מקום על סמך טענות כוללניות... לקבוע שהעזיבה מצד האשה היתה מוצדקת, מבחינה אובייקטיבית. היא גמרה אומר לא לדור בכפיפה אחת עם הבעל... לא די בכך, במסגרת תביעה זו, כדי לומר שהיתה זכאית לנטוש את הדירה כולה". על יסוד הלך מחשבה זה החליט ביהמ"ש כי על פי הוראות סעיף 33(א) לחוק צריכה הדירה להימכר כתפוסה. הערעור נתקבל.
ב. המשנה לנשיא גב' בן פורת, בפסק דין מקיף שאליו הצטרף השופט ברק, כותבת כי השאלות הצריכות דיון הן שתיים: האם חל על המקרה סעיף 33(א) לחוק; במקרה והתשובה היא בחיוב האם ניתן לומר כי הוכח שהבעל מחזיק בדירה כולה החזקה בלעדית כדין במובן סעיף 33. סעיף זה אומר בחלקים הרלוונטים "החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו... ופקעה זכותו בנכס... מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה... יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס...". ההלכה הפסוקה קבעה חד משמעית שיש לסעיף הנ"ל תחולה גם על בני זוג. לפיכך יש להשיב על השאלה הראשונה בחיוב. אשר לשאלה השניה - בענין זה חלה התפתחות בהלכה הפסוקה. בהלכה הפסוקה המאוחרת נקבע כי עצם עזיבת בן הזוג את הדירה אינה הופכת את בן הזוג השני לבעל החזקה בה. לצורך סעיף 33 לחוק הנ"ל תחשב החזקה בלעדית בדירה כחזקה כדין רק אם הסכמת בן הזוג להחזקה הבלעדית היא פוזיטיבית, לאמור, אם ניתן להסיק מן העובדות כוונה של בן הזוג להסכים, במפורש או ע"י התנהגותו. בענייננו אין מקום להסיק, בין במפורש ובין במשתמע, הסכמה מצד האשה שהדירה כולה תהיה מוחזקת על ידי הבעל בהחזקה בלעדית. הטוען לויתור עליו נטל הראיה בדבר קיומו. לפיכך, על המשיב עול הראיה שהחזקתו הבלעדית בדירה כולה היא כדין, היינו בהסכמתה הפוזיטיבית של האשה. ביהמ"ש סבר שעזיבת הדירה ע"י האשה נעוצה בהרגשותיה הסובייקטיביות ואירועי העבר, משמע, מבחינה סובייקטיבית היא לא יכלה להמשיך לדור עם בעלה ועל כן עזבה. גם מאמציה בעבר להוציא את הבעל מהדירה על ידי צו מניעה שקיבלה נגדו מצביעים על נחישותה להרחיק אותו מעליה מבלי לוותר על החזקה בדירה. לפיכך, על פי ההלכה הפסוקה כפי שהתגבשה בעיקר בשנים האחרונות, אין לומר שהאשה ויתרה על החזקה לטובת הבעל לענין סעיף 33 הנ"ל. הגישה האמורה תואמת גם את ההלכה הכללית לענין ויתור על רכוש, לפיה מקפידים עם מי שנשען על טענה כזאת ודורשים ממנו הוכחה ברורה וחד משמעית על קיומו של ויתור. משלא הרים נטל זה נשמט הבסיס מתחת לטענה על הויתור.
ג. ניתן להגיע לאותה מסקנה גם בדרך אחרת. בהתחשב בתולדותיו של סעיף 33(א) הנ"ל הרי רק אם נכפה על המחזיק בדירה פירוק של שיתוף ברכוש יכול הוא, בהתמלא התנאים הדרושים, לחסות בצלו של הסעיף הנ"ל. רק כאשר הפירוק או החלוקה וכיוצא באלו גורמים שלא מרצונו של המחזיק לאובדן קורת הגג מעל ראשו, תהא לסעיף זה תחולה. כשם שדייר מוגן העוזב את הדירה מרצונו אינו זכאי לדמי מפתח וע"י עצם הנטישה מאבד הוא את זכותו להגנת החוק, כך גם כאשר מבוצע פירוק השיתוף בהסכמה הדדית אין למי שמחזיק בדירה הגנת הסעיף הנ"ל. הדירה היא רכושם המשותף של בני הזוג והעיקרון החל עליהם הוא של טרום חוק יחסי ממון בין בני זוג, היינו עקרון איזון המשאבים. בהעדר ויתור פוזיטיבי חד משמעי, מחייבים ההגיון וההגינות כלפי שני בני הזוג שהדירה, כמו כלל הנכסים האחרים, תימכר בשוויה המלא, היינו כפנויה. יש לתת לסעיף 33 פירוש מצמצם. יש להניח לבן זוג לנטוש את הדירה ללא ויתור פוזיטיבי כאשר
הוא אינו מסוגל, ולו גם מטעמים סובייקטיביים, להימצא בדירה משותפת עם בן זוגו. בן זוג הנשאר בלעדית בדירה ויוזם פירוק אינו יכול לחסות בצלו של סעיף 33. אותו כלל חל גם כאשר הנישואים עולים על שרטון וכתוצאה מזה רוצים שני בני הזוג בפירוק השיתוף. אגב, לא מן הנמנע שכל אימת שחל על פירוק השיתוף בין בני זוג חוק יחסי ממון בין בני זוג אין כלל לסעיף 33 הנ"ל תחולה. ברם אין צורך לקבוע כאן עמדה בשאלה זו וניתן להשאירה בצריך עיון.
ד. התעוררה מחלוקת בין שופטי הרוב, בפסק דין מפי המשנה לנשיא, לבין שופט המיעוט ש. לוין אם לביהמ"ש המחוזי היתה סמכות לדון בשאלה אם צריכה הדירה להמכר כתפוסה או כפנויה. השופט לוין סבר כי משצמצמו בעלי הדין את המחלוקת רק לענין מכירתה של הדירה כתפוסה או כפנויה, חל סעיף 28 לחוק בתי המשפט שלפיו תביעות בדבר פירוק שיתוף במקרקעין תתבררנה בבימ"ש השלום. לענין זה הכלל שהסמכות העניינית נקנית ביום הגשת התובענה אינו תופס. מדובר בסמכות יחודית ומשקבע המחוקק שענין פירוק השיתוף בדירה יתברר בבימ"ש השלום, שוב אין עצה ואין תבונה מפני מצוותו. השאלה אם יש למכור את הדירה כפנויה או כתפוסה אינה אלא טפלה לתביעה בדבר פירוק השיתוף בדירה ונגזרת ממנה. אמנם בכתב התביעה נתבקש פסק דין לפירוק השיתוף של כלל נכסי בני הזוג וביהמ"ש המחוזי היה מוסמך לתת צו כללי לפירוק השיתוף ללא התייחסות ספציפית לדירה, אך במהלך המשפט צמצמו בעלי הדין את המחלוקת רק לשאלת הזכויות בדירה ולא היתה סמכות לביהמ"ש המחוזי לפסוק בנדון. לפיכך סבר השופט לוין שיש לקבל את הערעור ולהעביר את התובענה לבימ"ש השלום לדיון. על גישה זו חלקה המשנה לנשיא גב' בן פורת. לדעתה, כיון שהתביעה היתה למתן צו לפירוק השיתוף בכלל הנכסים ותביעה כזו היא בסמכות ביהמ"ש המחוזי, הרי משנתפס לסמכות נשארת סמכות זו בידיו עד להפוגה בסכסוך. העובדה שהצדדים לסכסוך הגיעו להסכמה בחלק מהשאלות שבמחלוקת לאחר פתיחת ההליך אינה משנה את המצב המתואר. הישיבה שבה הגיעו להסכמה היוותה חלק מן ההליך גופו לאחר שביהמ"ש כבר קנה לעצמו סמכות לדון. לפיכך היתה סמכות לביהמ"ש המחוזי לדון בנושא, אך יש לקבל את הערעור כאמור ולקבוע שהדירה צריכה להמכר כפנויה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, ש. לוין. עו"ד ברוך שבתאי למערערת, עו"ד אברהם לין למשיב. 28.7.87).
ע.פ. 650+661/86 - רהיג'ה חילמי וג'ורג' אמרזיאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוחד וזיוף (הערעורים נדחו).
המערערים היו עובדי עירית ירושלים. המערער עבד במחלקת מהנדס העיר ובמסגרת תפקידו היה גם קשור למסירת מידע בקשר לרישוי עסקים. המערערת היתה פקידת רשיונות בכירה ביחידת רשיונות עסקים שבאגף הפיקוח העירוני. הם הורשעו בשלושה מקרים של נטילת שוחד, מתן תעודה כוזבת, זיוף ושימוש במסמך מזוייף. בכל אחד משלשת המקרים ביקשו המתלוננים רשיונות לעסק, המערערת דאגה להמציא להם מכתבי סירוב, כאשר באחד מהם מלכתחילה ניתן רשיון ובאחרים מלכתחילה אומנם סורב הרשיון ואחר כך בא המערער וביקש שוחד ובעקבות תשלום הומצאו הרשיונות למבקשים. לא היה כל קשר בין שלשת המבקשים. כדי להתאים את הרשיונות למועדי מסירתם זייפה המערערת תאריכים וכן חתימות ברשיון זה או אחר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המערערים הן בקבלת השוחד והן במתן תעודה כוזבת וזיופים. ביהמ"ש ציין כי השנים קשרו קשר ללקיחת השוחד מהמתלוננים והפעולות שעשו נעשו לקידומו של אותו קשר. פעולותיו של כל אחד מהם מטילות אשמה גם על השני ומכאן שהמערערת קשורה בנטילת השוחד ע"י המערער אף אם לא נתן לה חלק מהשוחד ואילו המערער אשם גם בעבירת הזיוף שנעשתה ע"י המערערת. הערעורים נדחו.
באשר לפרשה אחת - כאן עברה הבקשה לרשיון את כל השלבים ואושרה והרשיון הודפס והיה מונח בתיק ולא היתה שום סיבה למשלוח הודעת סירוב ע"י המערערת אלא אם מכתב הסירוב היה מגמתי. המערערת טענה כי חלו מספר טעויות בתיק הנדון ואולם ההסברים שלה פשטניים מדי ומערכת העובדות מצביעה על הקשר שנקשר בין המערער למערערת וכי קבלת השוחד היתה מתואמת ביניהם. גם בפרשיות האחרות נשארו שאלות ללא תשובות מניחות את הדעת והנסיבות מצביעות בשני התיקים האחרים שאכן היה קשר בין המערערים באשר למתן סירוב מצד אחד, הענקת הרשיון בהמשכו וקבלת השוחד. יש לציין כי כל שלשת האירועים ארעו תוך שבועיים, הדמיון הרב בין השלשה אף הוא יכול להוות ראיה נסיבתית מחזקת לגבי כל אחד מהאירועים. אף העובדה ששלושה מתלוננים שונים שאין כל קשר ביניהם, וללא כל מניע, סיפרו סיפור מעשה הדומה בעיקרי עובדותיו, מלמדת שיש לתת אמת בדברי המתלוננים ולדחות את הכחשת המערערים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד ר. שטראוס למערערת, עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 12.10.87).
ע.פ. 14/87 - מדינת ישראל נגד ריאד עבאס
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בהחזקה וסחר בסמים, בהם 75 גרם הירואין ושלשה ק"ג חשיש, וכל זאת שעה שהיה במעצר. הוא נדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. העונש שנגזר נמוך במידה ניכרת מן המקובל לפי המדיניות הנקוטה ע"י ביהמ"ש העליון בשנים האחרונות. נגע הסם מחמיר והולך, עובדה המחייבת התייחסות מצד ביהמ"ש בהתאם. בהתחשב בכך שביהמ"ש בקבלו ערעור על קולת העונש אינו ממצה את הדין עם הנאשם הועמד העונש על שש שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי. התנאי לא יופעל בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית, שכן מדובר באדם המכור לסמים ולמרות היות החזקת סם גם לצריכה עצמית עבירה חמורה הראויה לעונש, יש לסייג את התנאי כמבואר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, וינוגרד. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב' מ. חשין למערערת, עו"ד ה. חטיב למשיב. 20.9.87).
ע.פ. 17/87 - אלי מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות והיזק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בעבירות חמורות והנסיבות שבהן בוצעו יש בהן משום מידה גדושה של ערמומיות פלילית. גם עברו של המערער רצוף הרשעות רבות ובתיק דנא הופעלו שלש שנים מאסר על תנאי במצטבר לשלוש שנים מאסר בפועל שהושתו עליו בגין העבירות החדשות של התפרצויות, גניבה והיזק בזדון. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו. מתסקיר שירות המבחן עולה כי חל לאחרונה שינוי חיובי בהתנהגותו של המערער וקיימת תקווה שבכל זאת יחזור למוטב. ב"כ המדינה הסכים כי אולי ראוי המערער למידת מה של עידוד על אף הערמה בה נהג עד היום. כדי לעודד את המערער ומתוך תקוה שאולי אכן בכוונתו לחזור למוטב הוחלט כי מחצית השנה משלש שנות מאסר על תנאי שהופעלו תהיה חופפת כך שעל המערער יהיה לרצות חמש שנים וחצי.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד משה לוי למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 22.9.87).
ע.פ. 41+45/87+33 - שמעון וילנר ואח' נגד מדינת ישראל
*סמים) (הערעורים נדחו בעיקרם).
ארבעת המערערים, שמעון וילנר, שמואל אזולאי, מרדכי רוזנפלד ורוני צעירי קשרו קשר לרכוש חשיש מלבנון. המשטרה עלתה על עקבותיהם
וצעדיהם נשמרו. הם נראו נפגשים עם ערבי לבנוני בבית קפה בטבריה ונשמעה שיחתם ולמחרת בשעות הערב נפגשו כל המערערים ועמם אדם נוסף מקרית שמונה. משם המשיכה החבורה בשלושה כלי רכב למטולה וכשחזרה אחת המכוניות דרומה היא נעצרה ע"י המשטרה שגילתה בה כ- 280 ק"ג חשיש. כל המערערים הורשעו בקשירת קשר לבצע פשע ובסחר בסמים ואילו רוזנפלד ווילנר הורשעו גם בהחזקת מטבע חוץ. רוזנפלד נדון לחמש שנים וחצי מאסר בפועל, ותשלום קנס של 1,000 ש"ח וכן חולט סכום של 4,000 דולר שנתפשו ברשותו. וילנר נדון לשש שנים מאסר בפועל, ותשלום קנס של 1,000 ש"ח וכן חולט סכום של 6,145 דולר שברשותו. צעירי נדון לשש שנים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שמונה חודשים. אזולאי נדון לשש שנים מאסר בפועל. באשר לחילוט מטבע חוץ שהחזיקו רוזנפלד ווילנר ציין השופט כי לא מצא עילה שלא לחלט סכום זה. עם זאת, בקנס שהטיל על כל אחד מהנאשמים בגין עבירת המטבע לקח בחשבון את ההפסד של חילוט זה. הערעורים נדחו בעיקרם.
וילנר ערער גם על הרשעתו אך ערעורו נדחה באשר מדובר במהימנות העדויות ובכך אין להתערב. באשר לחומרת עונש המאסר העלו הסניגורים נסיבות אישיות מרובות אשר לדעתם צריכות להביא להקלה בעונש אך טענותיהם לא נתקבלו. אין לבו של ביהמ"ש אטום להבין למצוקתו של כל אחד מן המערערים נוכח תקופת המאסר שיהיה עליו לשאת, אך יש עבירות שבהן השיקול הציבורי כבד משקל הוא עד כדי כך שהוא מגמד כל שיקול אחר. על אלה נמנות העבירות הנוגעות להפצת סמים מסוכנים. אין הדבר קל גם כשמדובר בסם מסוג חשיש ובמיוחד בכמות עתק של סם זה. תרומתו של ביהמ"ש במלחמה נגד נגע הסמים אינה במס שפתיים אלא בענישה של ממש המבטאת את חומרתו של המעשה והסלידה ממנו. אשר למילוט מטבע החוץ של רוזנפלד ווילנר - נוכח ההיתר הכללי שהיה בתוקף בשעתו הסכימה ב"כ המדינה שמן הדין היה שלא לחלט אצל כל אחד מן המערערים סכום של 500 דולר שהחזיק. ברם, בהתחשב בנסיבות ובכך שלא היתה כל ראיה שהמערערים החזיקו במטבע זר לתכלית בלתי חוקית וכן שכל אחד מהם נתן הסבר מתקבל על הדעת למקור הכסף ומטרת החזקתו והעובדה שהם נדונו לתקופת מאסר ממושכת כשבני המשפחה נשארו להתמודד עם הבעיות הכלכליות הרי חילוט הכספים פוגע במשפחות המערערים יותר משהוא פוגע בעצמם. בנסיבות אלה ובהתחשב מאידך בקנס הנמוך שהוטל בהנחה שהסכום כולו יחולט הוחלט כי רק מחצית הסכומים יחולטו.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד סרגובי לוילנר, עו"ד מ.רובינשטיין לאזולאי, עו"ד גב' נ. לידסקי לרוזנפלד ולצעירי, עו"ד טאפירו למשיבה. 11.10.87).
ע.פ. 54/87 - יעקב עפרוני נגד מדינת ישראל
*הודעה כוזבת למס שבח (הערעור נדחה).
המערער, שהיתה לו דירת מגורים בערד, רכש לעצמו ביום 8.10.80 דירת מגורים בירושלים. כדי לממן את הרכישה מכר את דירתו בערד, ביום 28.1.81, כאשר נחתם זכרון דברים במשרדו של המערער, שהוא עו"ד, בירושלים. בשלב יותר מאוחר נוסח הסכם פורמלי שהצדדים חתמו עליו. עם גיבוש מכירת הדירה בערד, הגיש המערער הצהרה על מכירת זכות מקרקעין לפי הוראות מס שבח מקרקעין. בהצהרת המוכר, שנחתמה ע"י המערער, נאמר כי מכר את הזכות במקרקעין בתאריך 5.10.80. בהסכם שנעשה בין הצדדים נאמר כי הסכם המכר נערך ונחתם בערד ביום 5.10.80 ובסעיף המדבר על התשלומים רואים תיקון ברור שנעשה בתאריך בו שולם התשלום הראשון. במקור היה רשום כי מדובר בתאריך 20.1.81 אך רישום זה נמחק ובמקומו נרשם תאריך 1.10.80. במועד מאוחר יותר הודיע המערער, מיוזמתו, למס שבח כי הרישום של יום 5.10.80 כמועד עריכת העיסקה אינו מדוייק וכי למעשה נערכה
העיסקה בינואר 1981. כוון שמדובר בדיווח לא נכון הוצע למערער להגיש בקשה לתשלום כופר במקום הליך פלילי, המערער הגיש בקשה כזו אך לא היה מוכן להשלים עם סכום הכופר שהושת עליו. לפיכך הואשם במסירת ידיעה לא נכונה ביודעין, עבירה לפי חוק מס שבח מקרקעין, ובעבירה של זיוף בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות הנ"ל וגזר לו מאתיים שעות עבודה לתועלת הציבור ותשלום קנס של 100 ש"ח. הוגש ערעור על ההרשעה והערעור נדחה.
מדובר בקביעות עובדתיות שיש להן בסיס איתן בחומר הראיות ואין להתערב בקביעות עובדתיות אלה. הסוגייה שהתעוררה בערעור היתה אם ההודעה למנהל מס שבח מקרקעין היתה הודעה כוזבת ביודעין או שנפלה טעות בשגגה, ואם מדובר בדיווח כוזב ביודעין האם מהווה המעשה זיוף בנסיבות מחמירות. היו ראיות למכביר גם במסמכים שבכתב וגם בעדויות בעל פה שלא יכלו אלא להביא לכלל מסקנה כי המערער במזיד ובמתכוון מסר ידיעה כוזבת מתוך הנחה, שהסתברה לאחר מכן כמוטעית משפטית, כי על ידי כך ימנע הטלת מס שבח בגין העיסקה. הטענה בדבר טעות של הפקידה הושמעה לראשונה בביהמ"ש וזוהי גירסה כבושה שאין לה כל הסבר כן ואמיתי. זאת ועוד, אם היתה זו טעות של פקידה ניתן היה לאשר את דבר הטעות בעדות הפקידה שהדפיסה את החוזה אך עדות כזאת לא הובאה.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוק. עו"ד שאול מרכוס למערער, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 21.9.87).
בש"פ 375/87 - זיאד כבהה נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נתקבלה).
ראוי במקרה זה לאפשר לביהמ"ש שלערעור לשקול אם אין מקום שהמבקש ירצה את ענשו, ששה חודשי מאסר, בעבודת שירות לפי התיקון לחוק העונשין. הסיכוי שביהמ"ש יענה לבקשה לגבי עבודת שירות, במיוחד כשהשותף לעבירה ריצה אף הוא ענשו בעבודת עונשין ולא במאסר של ממש, מצדיק את שחרורו של המבקש עד לשמיעת ערעורו.
(בפני: השופט וימגרד. עו"ד חכם למבקש, עו"ד גב' ברזילי למשיבה. 29.10.87) .
בש"פ 371/87 - גואד עזאת חמאד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
הראיות לכאורה נגד העורר הן בעיקרן עדות מפיו של שותף לעבירה שהוא נרקומן בשם פריד. עדות זו טעונה חיזוק שאיננו בנמצא בחומר הראיות שבתיק המשטרה. אמנם ישנה גם עדות של אשת הנרקומן אך היא מעידה על אירועים אחרים ואם כי היא משלימה את הראיות לעובדות מסויימות שבכתב האישום, הרי לכאורה אינה מסייעת לעובדות שעליהן מעיד פריד ושהן עיקר האשמה שבגללה החליט השופט לעצור את העורר עד תום ההליכים. אין זה מן הנמנע שבסופו של דבר, לאחר שמיעת כל הראיות וגירסת העורר, יגיע ביהמ"ש להכרעת דין מרשיעה, אך בשלב זה מן הדין לתת לעורר ליהנות ממצב הראיות כפי שהוא ולשחררו בערובה.
(בפני: השופט וינוגרד. עו"ד כתילי לעורר, עו"ד גב' ישראלי למשיבה. 29.10.87).
בש"א 178/87 - דשנים אורגניים חברה בע"מ נגד עו"ד יגאל רענן
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בין הצדדים התנהלה בוררות ובסיומה חייב הבורר את המבקשת לשלם למשיב 18,000 דולר בשקלים. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול פסק הבורר ובמסגרתה הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הבורר. הבקשה לעיכוב הביצוע נדונה באריכות ונדחתה ביום 30.6.87. בגוף החלטה זו חוייבה המבקשת, בין היתר, לשאת בהוצאות לטובת אוצר
המדינה, לפי תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, בסכום של 10,000 ש"ח. המבקשת ביקשה לערער על ההחלטה המחייבת אותה בהוצאות לטובת אוצר המדינה והיא הגישה בקשה לרשות ערעור ביום 22.9.87. הבקשה לא קובלה מן הטעם שהוגשה באיחור ומכאן הבקשה להארכת המועד להגשת בקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנה כאמור ביום 30.6.87 ובהתחשב בתקופת הפגרה היום ה- 30 לאחר מתן ההחלטה הוא 15.9.87 והיום ה- 45 לאחריה חל ביום 30.9.97. המבקשת פנתה לביהמ"ש בבקשתה לרשות ערעור ביום 22.9.87 דהיינו בין שני המועדים האמורים. טענתה הראשונה של המבקשת היא כי החלטת ביהמ"ש המחוזי נתונה לערעור בזכות שכן מדובר בערעור מוגבל על אותו חלק מן ההחלטה בו חוייבה בהוצאות לטובת אוצר המדינה לפי תקנה 514 לתקנות סדר הדין ועל החלטה לפי תקנה זו ניתן לערער בזכות תוך 45 ימים. טענה זו יש לדחות. החלטת ביהמ"ש המחוזי נתונה לערעור ברשות בלבד. ראשית, מדובר בהחלטה שניתנה במסגרת הליכים לביטול פסק בורר והחלטה של בימ"ש מחוזי לפי חוק הבוררות ניתנת לערעור ברשות בלבד. שנית, גם אם לא היו ההליכים בביהמ"ש המחוזי הליכים לפי חוק הבוררות הרי החלטת ביהמ"ש המחוזי היא החלטת ביניים הנתונה לערעור ברשות. ההחלטה בענין ההוצאות אינה עומדת בזכות עצמה ומעמדה נקבע לפי המסגרת בו ניתנה. אם ניתנה במסגרת פס"ד תהיה נתונה לערעור בזכות ואם ניתנה במסגרת החלטת ביניים תהיה נתונה לערעור ברשות. המבקשת טוענת טענה חילופית כי היה ספק סביר בשאלה המשפטית אם מדובר בערעור בזכות או ברשות ומטעם זה יש להאריך את המועד. גם טענה זו דינה להדחות. ראשית, טענה בדבר טעות של בעל דין היא טענה עובדתית הטעונה פירוט לגבי נסיבות הטעות ואימות בתצהיר ומכיוון שלא הוגש תצהיר הרי דין הטענה להדחות; שנית, טעות של בעל דין או של עו"ד אינה מהווה טעם להארכת המועד ולא כל שכן טעם מיוחד כנדרש כאן.
(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' ולך למבקשת, המשיב לעצמו. 5.11.87).
בש"א 169/87 - דלה וינשטיין נגד הפועלים ליסינג בע"מ ואח' .
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
המערערת חויבה לשלם למשיבה סכום כסף בפסק דין מיום 16.6.87. בהתחשב בפגרת בתי המשפט הסתיים המועד להגשת הערעור ביום 16.9.87 ואילו ב"כ המערערת הגיש את הערעור על פסק הדין ביום 17.9.87. המזכירות סרבה לקבלו מן הטעם שחלף המועד להגשת הערעור ומכאן הבקשה להארכת המועד. בנימוקי הבקשה מציין ב"כ המערער כי מדובר באיחור בן יום אחד שנגרם עקב טעות חשבונית של אחד מעורכי הדין במשרדו שסבר כי תקופת הפגרה מתחילה ביום 15.7 ולא ביום 16.7. כן נטען כי בביהמ"ש המחוזי היתה המבקשת מיוצגת ע"י עורך דין אחר וב"כ הנוכחי של המבקשת קיבל שחרור לייצגה רק ביום 13.9.87, היינו 4 ימים בלבד לפני הגשת הערעור. הבקשה להארכת מועד נדחתה. המועדים הקבועים בתקנות להגשת ערעור מחייבים הם וגם איחור של יום אחד איחור הוא הטעון הסבר וצידוק. טעותו של בעל דין בחישוב הימים העומדים לרשותו היא עצמה אינה בבחינת טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד והוא הדין בנוגע לטעות במניין ימי הפגרה. גם הטעם השני דינו להדחות. העובדה שעניינה של המבקשת הועבר מעו"ד אחד למשנהו ונמסר לב"כ הנוכחי של המבקשת רק מספר ימים לפני תום המועד נוגעת ליחסים בין המבקשת לב"כ ואינם עניינו של ביהמ"ש. אכן, ענין לנו ביום אחד העומד לה למבקשת כמחסום להגשת הערעור, אך יום זה הוא רב משמעות. עם תום התקופה להגשת ערעור הופך פסק הדין לסופי והצד שכנגד זכאי לראות את עניינו כבא לסיומו.
(בפני: הרשם צור. עו"ד י. עציון למבקשת, עו"ד י. לשם למשיבה. 87. 11.11).
ע.פ. 530/87 - זוהר בושארי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, על ידי דקירה בסכין בבטנו של המתלונן. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את גילו הצעיר של המערער ואת העובדה שזהו מאסרו הראשון אך מצד שני שקל את חומרת המעשה. ביהמ"ש דן את המערער לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לפיקוח של שירות המבחן והערעור על חומרת העונש נתקבל. לא היה מקום להתערב במידת העונש אלמלא שני שיקולים: ביהמ"ש המחוזי נתפס לטעות כאשר קבע כי "עד עתה נהגו בתי המשפט לנוער ביד רכה עם הנאשם" כאשר מסתבר שלנאשם היתה סה"כ הרשעה אחת ויחידה בעבירת תעבורה שבגינה נקנס ורשיון הנהיגה נשלל ממנו למשך שנה. אין יסוד לקבוע שהעונש דאז היה קל מדי בהשוואה לחומרת אותה עבירה. השיקול הנוסף להקלה בעונש הוא שבמצבו הנפשי של המערער רצוי לעודדו ולהקדים במידת מה את תחילת תהליך שיקומו. הואיל והמעשה עצמו ונסיבותיו חמורים הוחלט להעמיד את ההפחתה על מחצית השנה בלבד כך שתקופת המאסר בפועל תעמוד על שנה וחצי במקום שנתיים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אברהם אורן למערער, עו"ד א. כהן למשיבה. 4.11.87).
ע.פ. 267/87 - רפי ששון חמוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נהיגה בתקופת פסילה ברשיון מזוייף) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער גנב רשיון, ע"י מציאה, החליף את התמונה והשתמש בו בתקופה של פסילה מלנהוג. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 18 חודשים מאסר בפועל ושמונה חדשים מאסר על תנאי וכן הפעיל שני מאסרים על תנאי, כל אחד של שמונה חדשים כשהם חופפים אחד את השני ומצטברים לעונש שנגזר. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בעבירות חמורות שאין להסתפק לגביהן בפחות ממאסר בפועל לתקופה משמעותית. העובדה שהמערער עשה את המעשים כשמאסרים על תנאי תלויים ועומדים נגדו מחמירה את מצבו של המערער. למערער גם עבר פלילי, כולל נהיגה ברכב בלי רשות הבעלים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. המערער לעצמו, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה 9.11.87).
ע.פ. 207/87 - טל ויקטור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה מתיבות דאר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בגין גניבת מכתבים מתאי דואר פרטיים, גניבת 44 שיקים וזיוף ההיסב של הנפרעים, הפצת המסמכים המזוייפים ע"י הכנסתם לחשבונות בנקאיים בשם בדוי והעברת חלק מהשיקים לצדדים שלישיים, זיוף חותמות של חברות שצויינו בשיקים כנפרעות, כשהסכום הכולל כעשרים אלף שקל, הושתו על המערער חמש שנים מאסר בפועל כשמאסרים על תנאי ל- 19 חדשים הופעלו חופפים לעונש זה וכן נדון לשלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש נוטה לקולא ומה גם שיש למערער עבירות דומות עליהן נדון לתקופת מאסר זהה ובמקום ללמוד לקח מהעונש חזר עד מהרה לסורו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מקסים אטיאס למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 9.11.87) . ע.פ. 111/87 - רומן נמרון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים (הערעור נדחה).
בסביבות השעה תשע בערב באחד הערבים עצר סיור משטרתי את רכבו של המערער בחיפה ותוך חיפוש גילו השוטרים ליד המושב הקדמי חבילה של קסטות ובאחת מהן כ-54 גרם הרואין. המערער טען שהסם הושתל במקום. יחד עם זאת ציין המערער כי שכר את הרכב יומיים לפני כן למשך שבוע ומאז שכירתו לא נהג בו
איש מלבדו. אשר לחבילת הקסטות טען המערער שהוא עוסק במכירתן שכן הוקלטו בהן שיריו של חתנו. הסבריו של המערער בקשר למטרת שכירתו של הרכב ומטרת נסיעתו לחיפה בערב בו נעצר מעלים תמיהות וסימני שאלה שפורטו בהכרעת הדין של ביהמ"ש המחוזי. העובדות הנ"ל היוו יחדיו תשתית ראייתית מפלילה שעל יסודה קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערער החזיק בסם ביודעין וכי אין כאן רק החזקה פיזית בסם אלא ראיות מספיקות בדבר קיומו של היסוד הנפשי הנדרש. ביהמ"ש גזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
במהלך המשפט הודתה התביעה כי היה למשטרה מידע מודיעיני עובר לחיפוש. הסניגור ביקש במסגרת דיון עפ"י סעיף 46 לפקודת הראיות כי התביעה תביא את המודיע להשמעת עדותו. השופט נענה לבקשה בתנאי שהמודיע יופיע כעד הגנה ופרקליטות המדינה קיבלה פסק זמן לאיתור המודיע. היא לא הצליחה לעשות כן וביקשה דחייה נוספת למטרה זו, אך הסניגור העדיף לוותר על העד בהסבירו שהדבר יאריך ב- 17 ימים נוספים את מעצר הנאשם, תוצאה שביקש למנוע. הסברו זה של הסניגור אינו מניח את הדעת, שכן מדובר באישום חמור של החזקת סם קשה ומסוכן בכמות גדולה, כך שהסכנה להיות מורשע בעבירה כזאת שוקלת כמה מונים יותר מאי הנוחות הכרוכה במעצר בתקופת הדחייה. יתירה מזו, המערער מודה בעבירה האחרת שיוחסה לו בתיק, החזקת רכוש השייך לצה"ל והחשוד כגנוב, ובהיות גם עבירה זו רצינית סביר היה לחשוב שהמערער, שעברו אינו נקי, יידון ממילא לתקופת מאסר בפועל לתקופה כלשהי, שיקול נוסף להמתין עד לאיתורו של המודיע. סיכומו של דבר, מדובר בויתור חד וחלק על השמעת עדותו של המודיע. אשר להחלטת ביהמ"ש מכח סעיף 46 לפקודת הראיות להעדיף במדה מסויימת את האינטרס של המערער על פני אינטרס הצבור - ספק אם היה זה מקרה מתאים להעדפה זו, אך נוכח הויתור על העדתו אין צורך להכריע בשאלה זו וניתן להשאירה בצריך עיון. על יסוד האמור יש לדחות את הערעור על ההרשעה. גם העונש הוא עונש הולם את חומרת העבירות שבהן הורשע המערער.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד טומי נדשי למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 5.11.87).
ע.פ. 69/87 - רסמי וג'יראד שואמרה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות והשחתת רכוש על רקע לאומני) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בשורה של התפרצויות, בעיקר למשרדי ציבור ולבית כנסת, גניבות והשחתת רכוש בזדון. ביהמ"ש גזר למערערים שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש נהג בחסד ורחמים עם שני המערערים. קשה להתעלם מהרושם שהעבירות בוצעו על רקע לאומני, שכן היתה השחתת רכוש שאין בה כל תועלת לפורץ - כגון קלקול מכונת צילום, עקירת טלפון ושבירת ארון וכסאות במחסן ריהוט של המוסד לביטוח לאומי, ולשיאה הגיעה מגמה זו לכלל ביטוי בוטה כאשר השחיתו ספר תורה וכלי קודש, קרעו דגלי לאום ורשמו סיסמאות של אש"ף. מדובר בשני נערים בני 19 בעלי עבר נקי אך גילם כבר הובא בחשבון. המעשים חמורים באופיים עד שהעונש שהוטל הוא בגדר המינימום.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג, וינוגרד. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אלגילאני למערערים, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 3.11.87).
ע.א. 786/86 - מנחם צימברג נגד אסתר צימברג ואח'
*איסור על כניסת הבעל לדירת בני הזוג (הערעור נתקבל).
המערער והמשיבה נישאו בשנת 1969 ולהם שלושה ילדים קטינים. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי בשמה ובשם ילדיה תביעה למזונות בסך של 1,200 ש"ח וכן ביקשה צו מניעה שיאסור על הבעל לגור בדירה המשותפת לבני הזוג,
בטענה שהבעל מכה אותה, מבזה אותה ומשפיל אותה בנוכחות הילדים. תביעת המזונות מתבססת על אורח החיים של המשפחה בעבר. הבעל טען כי אין לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בתביעה משום שהתובעת פתחה בהליכים בענין זה בבית הדין הרבני בשנת 1976 ונפסקו לה ולילדיה מזונות. כן טען כי משכורתו נמוכה וכן הכחיש שהכה את האשה וביזה אותה אלא שלטענתו היא סובלת מבעיות נפשיות. לענין הסמכות קבע ביהמ"ש המחוזי כי מדובר על תביעה מלפני 13 שנה וכלל לא ברור אם היה בכלל דיון ביסודו. על כן נדחתה הטענה בדבר חוסר סמכות. אשר לקביעת שיעור המזונות ציין ביהמ"ש המחוזי כי התביעה כפי שהוגשה מוגזמת אך יחד עם זאת המערער יכול להשתכר יותר מהשתכרותו הנוכחית ולפיכך יש לחייבו לשלם 800 ש"ח לחודש, מחצית המשכנתא הרובצת על הדירה ומחצית הארנונה הכללית. אשר לענין איסור הכניסה לדירה - ביהמ"ש המחוזי לא קבע ממצאים באשר לטענות האשה אך ציין בפסק דינו כי הבעל אמר שעזב את הבית המשותף, וכי "החלטתי לא לחזור" ולאור האמור ציין ביהמ"ש המחוזי "אני נענה לעתירה למתן צו האוסר על "הבעל" להתגורר בבית... ומלהכנס אליו..." הערעור נתקבל.
לענין איסור הכניסה לדירה - אין בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ממצא כלשהו אשר עליו ניתן להסתמך לצורך הסקת מסקנה בדבר עצם ההצדק לנתינתו. הערת המערער כי הוא מתכוון להוסיף ולשהות מחוץ לבית, יכולה להיות בסיס להסדר מוסכם, אך אינה יכולה לשמש בסיס לצו איסור. זאת ועוד, משך תוקפו של הצו מותנה בנסיבות העולות מן הממצאים ובהתאם לצו אין כל תקופה קצובה של איסור כניסה ושלילת הזכות מן הבעל היא איפוא החלטית ומרחיקת לכת. אשר לשעור המזונות - המערער טען שהוא משתכר 650 ש"ח לחודש וביהמ"ש ציין כי המערער "יכול" להשתכר יותר, אך לא ברור על מה ביסס ביהמ"ש מסקנותיו. נקודה זו נותרה סתומה ובלתי מובהרת בהעדר נתונים בדוקים. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון מחדש בשאלת מתן צו איסור כניסה ובשעור המזונות ועד להחלטה אחרת ישאר שיעור המזונות הנוכחי כמזונות זמניים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב חובב למערער, עו"ד רון וינשטוק למשיבים. 5.11.87).
ע.א. 791/85 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד זקי סלמאן ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים (בנתון לשינויים מסויימים - הערעורים נדחו).
המשיב, יליד שנת 1974, הוא תושב עזה, נפגע בינואר 1981 בתאונת דרכים קשה ומאושפז עתה בבית חולים בעזה במצב של "צמח". בתובענה שהוגשה על ידי הניזק ואמו החליט ביהמ"ש המחוזי שיש לדון בשאלת הפסד ההשתכרות רק בהגיע התובע לגיל 18, על יסוד ההנחה שאיבד מכושר השתכרותו כדי %30 מן השכר הממוצע בעזה, כפי שיהיה בעת שביהמ"ש יפסוק מדי פעם בפעם. עוד החליט ביהמ"ש המחוזי לפסוק לתובע את נזקיו הבלתי ממוניים, אך סרב לנכות מהם את הסכומים ששולמו על ידי המערערת כתשלום תכוף. בנוסף לכך פסק ביהמ"ש שכר טרחת עורך דין בסכומים מסויימים. במהלך הדיון בביהמ"ש העליון הושגו כמה הסכמות ע"י הצדדים והן: תתבטל הקביעה שהפסד כושר השתכרותו של התובע יהיה %30 ממדד כלשהו וענין זה ישאר להתדיינות בתובענה שתוגש כאשר ימלאו לתובע 18 שנה; שכל החיובים נשוא פסק הדין הם חיובים מטעם קרנית שהוא התאגיד הרשום בישראל; הסכמה בענין הוצאות אישפוז. בעניינים אחרים נתקבלו הערעורים חלקית. צודקת המערערת כשהיא מלינה על כך שלא נוכה התשלום התכוף מסכום הנזקים הלא ממוניים שנפסקו לתובע. אין תימוכין בחומר הראיות להשערה שהתשלום התכוף שולם בעד הוצאות אישפוז ונכונה הטענה שיש לנכות את התשלום התכוף מכל סכום
שנפסק לתובע בין נזק לא ממוני ובין נזק ממוני. הדין אינו מתיר לייעד את התשלום התכוף כנגד פריט כלשהו בשומת הפיצויים. מאידך צודקים המשיבים בערעור שכנגד בטענתם שהסכומים שנפסקו להם בעד הוצאות נסיעה לבית החולים כדי לעזור לטפל בקטין נמוכים מדי. צודקים המשיבים כי גם בהיות התובע "צמח" עשויה נוכחות קרוביו של הקטין בבית החולים להיות לתועלתו אפילו אם הטיפול שהצוות הרפואי של בית החולים מעניק לקטין הוא טוב ומסור. בהתחשב בסכומים שיש להוסיף לתובעים ובהפחתה שיש לעשות בקשר לתשלום התכוף יש לקבוע כי שני הסכומים יקוזזו אלה מאלה. שני הצדדים גם מלינים באשר לגובה שכר הטרחה שנפסק ואולם ענין שכר הטרחה נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי ובנסיבות המקרה אין להתערב במה שפסק
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד ליאור למערערת, עוה"ד אורי זילבר ואריאל למשיבים. 2.11.87).
ע.פ. 140/87 - מדינת ישראל נגד יוסף שיבלי
*קולת העונש (השלכת רימוני יד והחזקת נשק) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הורשע בהטלת שני רימונים לעבר ביתו של עורך דין תוך גרימת נזק לבית וכן בהחזקת שלושה רימונים ותת מקלע כולל מחסנית, החבאתם ואח"כ מכירתם למאן דהוא. ביהמ"ש המחוזי ציין את חומרת המעשים וכן שהנשק עלול להגיע לידים של אדם המועד להזיק לציבור ולסכן חיי אדם. למרות שהיה ער לחומרה שבמעשי המשיב שהוא אדם מסוכן לציבור גזר לו ביהמ"ש ארבע שנים וחצי מאסר שמתוכן חפף שלוש שנים למאסר של תשע שנים שהמשיב מרצה בגין עבירות אחרות. הערעור על קולת העונש נדחה. אכן, מדובר באדם שהוא מסוכן לציבור והמעשים שעשה חמורים, אך השופט היה ער לכל אלה ואם בכל זאת קבע את העונש כפי שקבע הרי זה משום שתקופת המאסר בתיק האחר היא של תשע שנים ואילו המערער הינו אדם צעיר יליד 1964. יתכן שהשופט הקל עם המערער, הן בתקופת המאסר שגזר והן במידת ההחפפה, אך לא במידה המצדיקה התערבות בה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב' מ. חשין למערערת, עו"ד ז. כמאל למשיב. 25.10.87).
ע.פ. 35/87 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קיום יחסי מין עם הבת הקטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
מאז שמלאו לבתו 12 שנה ועד מלאת לה 17 שנה קיים המערער יחסי מין עם הבת דרך קבע, כנראה על דעת אשת המערער ובהסכמה בדרגה זו או אחרת של בני המשפחה. כתוצאה ממעורבותה של הבת ביחסים עם גבר אחר נפרץ קשר השתיקה והוגשה תלונה למשטרה. בגין המעשים האמורים וגרימת חבלה חמורה לאשתו נדון המערער לחמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. אין העונש חמור יתר על המידה. הבת משרתת עתה בצבא ומתפקדת בצורה תקינה ואת חופשותיה היא מבלה בבית. נוכח הנסיבות לא היה מנוס אלא להרחיק את המערער ממשפחתו לתקופה ממושכת.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. עו"ד אברהם פיינגולד למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 19.10.87).
ע.פ. 92/87 - איסמעיל אבו ליל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער חתך את פניה של המתלוננת בסכין קפיצית מהעין לאורך האף עד לשפה וכן שני חתכים שטחיים. זוהי "חבלה חמורה" שכן היא עלולה היתה לסכן את עינה של המתלוננת ודי בכך כדי לקיים את אחת החלופות אשר בהגדרת מונח זה בסעיף 2 לחוק העונשין. הוא הדין לגבי הרכיב
של "נסיבות מחמירות" כנדרש בסעיפים 333 ו- 335 שעל פיהם הורשע המערער. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה. המערער נדון לחמש שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל: ביהמ"ש ציין כי התלבט אם להתערב במידת העונש שכן תגובת המערער לפיטוריו ע"י המתלוננת היתה חמורה באופייה, ויש להרתיע עבריינים בכח שלא ליטול לידיהם את החוק ולהגיב באלימות. חרף כל אלה הוחלט, על רקע הענושים שהושתו במקרים רבים אחרים, כי השופט החמיר במידה מסויימת יתר על המידה. מדובר במאסר ראשון של בחור צעיר, יליד 1964. מן הראוי שחלק מן העונש יהיה על תנאי, כדי לתת למערער הזדמנות להוכיח עצמו בעתיד על ידי קיום התנאי. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על ארבע שנים והשנה הנותרת תהיה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון וינוגרד. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. סלטון למערער, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 20.9.87).
ע.פ. 143/87 - יגאל אהרוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשלושה מעשי שוד מזעזעים שבוצעו על ידו וע"י שותפו ונדון ל-10 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה, חציה בחופף וחציה במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש שקל כל שצריך היה להישקל בבואו לגזור את דינו של המערער וכן נתן דעתו לכלל אחידות העונשים. אין כל פגם וטעות בשיקוליו אלה. העובדה שהמערער סובל ממאסרו וכי שהותו בכלא קשה עליו, אין בה כדי לשנות מהשיקולים המדריכים את ביהמ"ש כשהוא שוקל את העונש הראוי. כשנעצר המערער גילה את מעשיו הפליליים ותוך כדי כך סיפר על שותפו לפשע. השותף נרצח בין כותלי הכלא. אם אכן טעון המערער הגנה ובשל כך הוא נתון בבידוד המדכא אותו, רצוי שהדבר יבדק ע"י הגורמים המטפלים בנושא זה כדי למצוא פתרון הולם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 21.10.87).
ע.פ. 249/87 - איברהים אלפיניש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממאסר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ישב במאסר וקבל חופשה של 48 שעות הוא לא חזר מחופשתו ונתפס כעבור למעלה מארבע שנים. ביהמ"ש המחוזי גזר לו שנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגורית ביקשה שביהמ"ש העליון יזמין תסקיר של שירות המבחן למבוגרים, אך לא נתקיימו התנאים הטרומיים המצדיקים בקשה כזו. לחובת המערער עבירות לרוב, ביניהן מספר מעשי שוד, החזקת כלי יריה, חבלה חמורה ועוד. בנסיבות אלה אין לראות בעונש שנגזר למערער עונש מופרז לחומרה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' סוזי שלו למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 11.10.87).
בש"פ 336/87 - רואש יהודה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). טענתה של הסניגורית כי הסם שבגינו הואשם העורר נקנה לצריכה עצמית בהיות העורר נרקומן - ראויה היתה להשקל אילו באה מפיו של העורר. דא עקא, כי בהודעתו במשטרה הכחיש העורר כל שייכות או מעורבות לסם. בנסיבות כאלה אין אלא להזקק להנחה כי הסם, שכמותו עולה פי שלשה מהכמות שניתן לראותה כמיועדת לצריכה עצמית, נועד לסחר. לפיכך נדחה הערר.
(בפני השופט גולדברג גב' תמי אולמן לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 28.9.87).