ע.א. 313/85 - הרצל קור נגד אלפונסו דיין ואח'
*הפרת חוזה. *חיובים מקבילים. *פיצויים מוסכמים(הערעור נדחה בכפוף לשינוי אחד).
א. בחוזה שבין הצדדים רכש המערער מהמשיבים מבנה תעשייתי בשטח של כ- 120 מ"ר שנבנה ע"י המשיבים בהרצליה. בעת הרכישה נרשמה הערת אזהרה לטובת המערער על הנכס. בהסכם נקבע פיצוי מוסכם של 100,000 לירות כאשר מחיר הממכר היה 400,000 לירות. המערער שילם שני תשלומים, 54,000 לירות ו- 130,000 לירות, וביהמ"ש קבע כי המערער נשאר חייב את היתרה. כן קבע ביהמ"ש כי המערער נמנע ממתן שיקים או שטרות לגבי היתרה וזאת בניגוד להתחייבותו לפי החוזה הנ"ל. המערער טען כי נמנע מלשלם את התשלומים ומתן השטרות מאחר והוצא צו מינהלי להפסקת הבנייה וזו הופסקה. לטענתו תשלום היתרה היה תלוי בביצוע התחייבויות המוכרים והעברת היתרה למוכרים אמורה היתה להתבצע בד בבד עם קיום התחייבויותיהם כלפיו, דהיינו ביצוע ההתחייבויות הללו במקביל ובו זמנית.
ב. הוגשו שתי המרצות פתיחה לביהמ"ש המחוזי. הראשונה מטעם המשיבים שביהמ"ש יורה ללשכת רישום המקרקעין למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובת המערער. לטענת המשיבים הפר המערער את החוזה הפרה יסודית כאשר לא עמד בתשלומים, למרות ששלחו מספר התראות עד ששלחו הודעת ביטול. המערער הגיש המרצת פתיחה בה ביקש הצהרה כי המשיבים הפרו את התחייבויותיהם החוזיות בכך שבניית המבנה בו מצוי השטח שרכש הופסקה בצו הפסקה כאמור בשל חריגות חמורות בתנאי ההיתר, והמבנה לא הועבר לידי המערער כשהוא ראוי לשימוש תוך 12 חודשים ממועד החוזה כפי שהתחייבו. מנגד טענו המשיבים כי צו ההפסקה היה לגבי הקומה הששית ולא לגבי הקומה שבה נבנה המבנה עבור המערער. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיבים, קבע כי החוזה בוטל והורה למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לזכות המערער. כן חייב את המערער לשלם פיצויים מוסכמים מראש בסכום של 100,000 לירות. הערעור של המערער נדחה פרט לכך שסכום הפיצויים הופחת והועמד על 60,000 לירות.
ג. אשר להקבלה ולשילוב שבין מסירת הממכר לבין התשלומים, ציין ביהמ"ש המחוזי כי מן החוזה משתמע שהתחייבויות המערער לשלם את היתרה היו חיובים מותנים ולא חיובים שלובים, וחבותם של המוכרים להעביר את הממכר לקונה תלויה בקיומו של התנאי המחייב את הקונה להעביר לידי המוכרים 20 שיקים דחויים וכן בתשלום השיק הראשון של 10,000 לירות, ואילו קויים התנאי הנ"ל ע"י הקונה חודש ימים לפני מועד העברת הממכר לחזקתו היה מתגבש חיובם של המוכרים להעמדת הממכר לרשותו של המערער. על כן קבע ביהמ"ש כי משלא קיים המערער את חיוביו הפר את החוזה והמשיבים לא היו חייבים לקיים את חיובם. בכך אין להתערב. המערער העלה גם טענה בדבר אי התאמה בין מה שהוסכם עמו מבחינת הבנייה לבין מה שנבנה הלכה למעשה כאשר לטענתו המבנה שנבנה הוא בשטח 100 מ"ר ולא 120 מ"ר. ביהמ"ש המחוזי ציין כי משראה המערער כי המבנה מוקם שלא עפ"י המוסכם לא יכול היה להחליט כפועל יוצא כי איננו ממלא את חלקו בחוזה ואינו משלם את מה שמגיע על פיו כי אין בחוזה כלזכר לתלות כזו. בכגון דא, חובתו של כל צד לחוזה עומדת בפני עצמה גם כאשר לא עמד הצד השני במילוי חיוב כלשהו שהוטל עליו ועל כן היה על המערער לבצע את התשלום בזמן ולתבוע פיצוי בגין אי ההתאמה.
ד. אשר לשאלה אם היתה כאן הפרה יסודית של ההסכם או לא ציין ביהמ"ש המחוזי כי הוא נוטה להשקפה שאי ביצוע תשלומים במועד היה בגדר הפרה יסודית. אכן, אם לא נמסרה תוך זמן סביר הודעה על ביטול החוזה, ממשיך החוזה להיות בתוקף, אך אין מניעה שגם לאחר עבור הזמן הסביר ממועד ההפרה יתן הצד המקיים ארכה למפר לקיום החוזה כפי שהיה רשאי לעשות לו היתה זאת הפרה לא יסודית. הוא זכאי לבטל אז את
החוזה במקרה של אי היענות חוזרת לדרישה ובלבד שישלח הודעת ביטול למפר החוזה תוך זמן סביר לאחר שחלף הזמן שנקצב. בענייננו לא הודיעו המשיבים למערער על ביטול החוזה תוך זמן סביר ממועד ההפרה, לאחר זמן רב נתנו למערער ארכה של שבעה ימים לקיום החוזה ושוב המתינו כשנתיים ורק אז נתנו למערער ארכה מחודשת של שבועיים לתשלום הסכומים ולאחר תום ארכה זו ביטלו את החוזה בתוך זמן סביר. לפיכך ביטול החוזה ע"י המשיבים היה כדין.
ד. המערער טוען כי לא ניתן היה לדון בסוגיות שנפרשו בפני ביהמ"ש על יסוד המרצות פתיחה אך טענה זו אינה במקומה. ההליך בדרך המרצת פתיחה ננקט לא רק על ידי המשיבים אלא גם ע"י המערער והעובדה שפרקליטתו דאז ביקשה תוך כדי הדיונים לשנות מן הדרך בה בחרה בעצמה ולעבור לסדר דין רגיל לא חייבה את ביהמ"ש המחוזי. זאת ועוד, הדיון בהמרצת פתיחה לא מנע מביהמ"ש קבלת ראיות אילו היו מוגשות כדין אך כאלה לא הוגשו. לפיכך לא היה פגם בפתיחה הדיונית של ההליכים. אין גם לקבל את דרישת המערער שביהמ"ש העליון ידון מחדש בממצאים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש נתן דעתו לשאלה אם המערער שילם את התשלומים השונים ואם היו מצדו נסיונות להציע את התשלומים ופסק כגירסת המשיבים ובכך אין להתערב. אין גם להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי כי 20 התשלומים שבהם התחייב המערער לא היו מותנים בקיומם של שלבי ביצוע על ידי המשיבים באופן שניתן היה לראות בהם חיובים שלובים. אשר לשאלה על מי חלה חובת ההוכחה על היקפו של צו ההפסקה המינהלי - הוכחת היקפו של הצו רובץ מעיקרו לפתחו של המערער. תובע המעלה טענה עובדתית שיש בה כדי לפטרו מקיום חיוביו, עליו להוכיחה. העלאת טענה סתמית בדבר קיומו של צו הפסקה מינהלי בלי להוכיח פרטיו, לוקה מעיקרה, מאחר ויש בה היעדר של אמירה מפורשת ומדוייקת שיש לה זיקה עניינית לנושא. אשר לטענת המערער כי השטח שנבנה היה קטן מכפי שנקבע בהסכם - אין לטענה זו משמעות, שהרי המערער הפסיק את התשלומים לא בשל כך שהשטח הסופי הגיע לכדי 100 מ"ר בלבד, אלא לפני שידע עוד בכלל מה יהיה מצבו של השטח עם תום הבניה.
ה. לענין הפיצויים - ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום הפיצויים המוסכמים ובכך יש מקום להתערבות מסויימת. עפ"י סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) רשאי ביהמ"ש להפחית פיצויים מוסכמים, וביהמ"ש צריך היה לבחון אם היה יחס סביר בין הסכום שננקב בחוזה לבין הנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מן ההפרה. המבחן אינו עפ"י הנזק שנגרם בפועל כפי שמתברר בדיעבד עקב ההפרה, ואין זה מעלה ואין זה מוריד אם בפועל לא נגרם בכלל נזק או אם נגרם נזק העולה על השיעור המוסכם. השאלה איננה אם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך, השאלה היא אם הפיצויים נקבעו ביחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מההפרה מהסוג שאירע בפועל. מבחינה זו ניתן להשוות את סכום החוזה כולו עם הנזק המוסכם מראש ולענין זה צריך להביא בחשבון כי מחיר הדירה כולה היה כ- 400,000 לירות. פיצויים מוסכמים מראש של 100,000 לירות נראים גבוהים קמעה כאשר מדובר על עיסקה מן הסוג הזה ועל הנזק הסביר שאותו ניתן היה לצפות מראש עקב אי קיום התנאי של עמידה במועדי התשלומים. לפיכך יש להפחית את הפיצויים המוסכמים ולהעמידם על 60,000 לירות. סכום זה ניתן להפחית מן הסכום הטעון השבה. שני הסכומים, סכום ההשבה וסכום הפיצויים המוסכמים, ישאו הצמדה וריבית כמקובל. הסכום המושב מיום התשלום וסכום הפיצויים המוסכמים מיום ביטול החוזה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בנימין קציר למערער, עו"דזאב קוגלר למשיבים. 5.11.87).
ע.א. 338/85 - מנחם שפיגלמן נגד דוד צ'פניק ואח'
*הטעיה בהסכם. *פירוש הסכם(הערעור נדחה).
א. המערער והמשיב היו בעלי המניות והמנהלים של המשיבה השניה - "מוסך אביב - דוד צ'פניק בע"מ". המערער החזיק ב- %25 ממניות החברה וצ'פניק ב- %75. החברה היתה בעלת שטח של למעלה מדונם שהופקע ע"י נתיבי איילון ושעליו נוהל המוסך. בין "מוסך אביב" לבין "נתיבי איילון" התקיים משא ומתן שאותו ניהל המערער בשם המוסך ובסיומו נערך בנובמבר 1971 הסכם שלפיו שילמה "נתיבי איילון" 800,000 לירות כפיצוי עבור השטח המופקע. שהמערער קיבל 25 אחוז מהפיצויים ובנוסף דרש וקיבל 40,000 לירות "דמי טיפול". את הסכומים השקיע המערער במפעל טקסטיל שפתח ופרש מכל עיסוקיו במוסך. ביום 31.5.76 נערך בין המערער לבין המשיב הסכם שעל פיו רכש המשיב את זכויותיו של המערער בחברת "מוסך אביב" תמורת 166,000 לירות. בהסכם התחייב המערער להעביר מניותיו למשיב ובסעיף 5 להסכם נאמר כי "במקרה והחברה תגיש תביעה בכל צורה שהיא לתשלום נזק ו/או פיצוי בקשר להפקעת נכסי החברה, הרי מוסכם כי... כל התקבולים שיתקבלו בנקיטת צעדים כאלה... יתחלקו לפי היחס של %75 לצ'פניק ו- %25 לשפיגלמן...".
ב. ביום 30.6.76 חתם המשיב, בשם "מוסך אביב", הסכם עם "נתיבי איילון" על פיו רכש בחזרה מ"נתיבי איילון" 681 מ"ר מתוך השטח שהופקע תמורת 500,000 לירות. על ההסכם הנ"ל נודע למערער כשנה לאחר עריכתו. ביולי 1979 הגיש המערער תובענה לביהמ"ש בה ביקש פסק דין המצהיר כי ההסכם בינו לבין המשיב מיום 31.5.76 בטל. לטענתו, התקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאה של הטעייה, שכן המשיב ניהל מו"מ בדבר רכישת הקרקע החל בחודש יולי 1975 ובחוסר תום לב נמנע מלגלות למערער פרטי אותו מו"מ טרם כריתת החוזה. לחילופין תבע המערער אכיפת סעיף 5 להסכם מיום 31.5.76. לטענתו נרכשה הקרקע בחזרה במחיר הנופל בהרבה ממחירה הריאלי והעיסקה שבין המשיב לבין "נתיבי איילון" מהווה מעין פיצוי נוסף תמורת ההפקעה ועל כן מגיעים לו %25 מן ההפרש שבין שוויה הריאלי של הקרקע לבין הסכום ששולם תמורתה בפועל. ביהמ"ש דחה את התביעה מכל וכל והערעור נדחה.
ג. אפילו קמה למערער זכות לביטול החוזה בשל עילה של הטעייה, הרי שבפועל לא ננקטה דרך הביטול הנאותה כאמור בסעיף 20 לחוק החוזים. פרטי עיסקת הרכישה החוזרת נודעו למערער בשנת 1977, ואולם במועד זה כמו גם בשנתיים שלאחריו, לא נקט שום צעד משפטי ולא נתן הודעת ביטול לצד השני. את תביעתו לביהמ"ש המחוזי הגיש המערער רק בחודש יולי 1979. גם אם מקבלים טענתו שעצם הגשת התביעה כמוה כמתן הודעת ביטול, הרי בהיעדר נסיבות מיוחדות להצדקת איחור כה גדול, אין לומר כי ההודעה ניתנה "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול..." כלשון סעיף 20 לחוק החוזים. יוצא שההסכם מיום 31.5.76 לא בוטל כדין ועל כן הוא עומד בתקפו וכבר מן הטעם הזה ניתן היה לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע לטענת ההטעייה.
ד. לגופו של עניין מצא ביהמ"ש המחוזי כי המשיב לא הטעה את המערער וגם בכך אין להתערב. ביהמ"ש לא קיבל את גירסתו של המערער כי שאל את המשיב לפני חתימת ההסכם מיום 31.5.76 אם ניתן לקבל חזרה קרקע וכי המשיב הכחיש מכל וכל אפשרות כזו. ביהמ"ש קיבל את גירסת המשיב כי דיווח למערער על המו"מ המתקיים עם חברת "נתיבי איילון" כבר בתחילתו והמערער לא היה מעוניין בעיסקה כזו שכן היה זקוק לכסף מזומן לצורך עסקיו החדשים. עם זאת הודה המשיב כי במועד חתימת ההסכם עם המערער כבר ידע שהעיסקה עם "נתיבי איילון" תצא אל הפועל אך לא גילה למערער מידע זה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המשיב לא היה חייב בנסיבות המקרה בחובת גילוי מיוחדת למערער ואין לראות בהתנהגותו משום הטעייה או מו"מ בחוסר תום לב. בהתחשב בנסיבות העובדתיות של המקרה שבפנינו צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו.
המערער רכש את חלקו בחברה בשנת 1966 מידי שותף אחר שפרש, תפקידו כמנהל בחברה היה אדמיניסטרטיבי בעוד המשיב היה בעל המקצוע והמומחה לענייני מכונאות. מיד לאחר ההפקעה נפרדו דרכיהם של שני בעלי הדין ובעוד המערער פתח עסק חדש הרי המשיב נותר ללא תעסוקה. המערער הוא שיזם את העיסקה של מכירת מניותיו למשיב ולצורך זה הביא את המשיב למשרדו של עו"ד שייצג את המערער והוא שניסח את ההסכם בין הצדדים. המערער דרש הוספת סעיף 5 להסכם אך סעיף זה הוא חריג בהסכם שעיקרו העברת המניות תמורת סכום של 166,000 לירות ושוויין של המניות נקבע עפ"י הציוד שבידי החברה והמוניטין שצברה. המו"מ לרכישה חוזרת של הקרקע התנהל עם "נתיבי איילון" בשמה של "מוסך אביב" ובמהלך המו"מ התפרסמה הודעה בעתון בדבר מכירת הקרקע. הטעייה שמקורה באי גילוי עובדות מוגדרת בסעיף 15 לחוק החוזים כהטעייה לרבות "אי גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות, היה על הצד השני לגלותן". קיים קשר הדוק בין הסעיפים 12 ו- 15 לחוק החוזים. יכול וסעיף 12 ישמש בסיס לחובת הגילוי בהיותו "דין" אשר לפיו מתחייב גילוייה של עובדה כלשהי. ברם, אין בנסיבות המקרה ראייה של ממש כי המשיב פעל בחוסר תום לב ואין לומר שלפי נסיבות המקרה היה עליו לגלות למערער על המו"מ עם נתיבי איילון. עיקרו של דבר, לא היתה למשיב סיבה של ממש להניח כי המערער יבקש להשתתף בעיסקה כזו שהרי המערער עצמו היה מעוניין לחסל את ענייניו במוסך ולקבל מזומנים למטרות עיסקיות אחרות. המשיב יכול היה להניח כי התמורה ששילם עבור חלקו של המערער בחברה עומדת כנגד כל זכויותיו של המערער למעט הזכות לקבלת פיצויים מנתיבי איילון.
ה. גם הטענה החילופית כאילו נופלת רכישת המקרקעין בגדר סעיף 5 להסכם ועל כן זכאי המערער לחלקו היחסי ברווח העסקה דינה להידחות. הרכישה החוזרת של המקרקעין היתה עיסקה עצמאית ונפרדת של מכירה ולא היה לה קשר ישיר להפקעה שהתרחשה בשנת 1971. בהסכם שבין "מוסך אביב" לבין "נתיבי איילון" משנת 1971 ויתרה החברה על זכותה לפי סעיף 195 לחוק התכנון והבניה שעניינו מכירה חוזרת של קרקע מופקעת שיעודה שונה. בשל הויתור הזה של "מוסך אביב" התנהל המו"מ עם "נתיבי איילון" אודות רכישת הקרקע בחזרה על בסיס של עיסקה נפרדת וחדשה והמחיר נקבע לפי הערכות שמאי מקרקעין שהביאו הצדדים. מעדותו של מנהל בנתיבי איילון עולה כי החברה לא ראתה עצמה מחוייבת עפ"י חוק למכור את הקרקע דווקא למי שהופקעה ממנו וכי אין לומר שהיה כאן פיצוי נוסף על התשלום ששולם ב- 1971. אילו הוכיח המערער שהמחיר ששולם עבור רכישת הקרקע ע"י "מוסך אביב" נופל בהרבה ממחירה הריאלי וכי ההפחתה במחיר נבעה מן ההפקעה, יתכן שאפשר היה לראות בעיסקה השניה פיצוי מוסווה המזכה את המערער בחלקו היחסי. אך כיוון שחומר הראיות מצביע על מצב הפוך, הרי שגם פרשנות מרחיבה של לשון הסעיף איננה יכולה להביא למסקנה שהרכישה באה בגדרו של סעיף 5 להסכם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יוסף שטרסלר למערער, עו"ד שמעון מזרחי למשיבים. 9.11.87).
ע.א. 71/85 - אריה חברה לביטוח בע"מ נגד סילביה בוחבוט ומוסטפה סובחי
*פיצויים בתאונת דרכים כאשר התובעת קפצה מרכב עקב הצעות מגונות של הנהג(הערעור נדחה).
א. המשיב השני (להלן הנהג) נהג בג'יפ בכביש טבריה ראש פינה ובדרך אסף את המשיבה כטרמפיסטית. היא ביקשה להגיע לביתה שבחצור ובהיותם ליד טבחה שאלה את הנהג לאן הוא לוקח אותה והלה ענה כי הוא רוצה לעשות חיים וביקש לקיים עמה יחסי מין. המשיבה סירבה ואז איים עליה הנהג כי "יגמור עליה". המשיבה ביקשה מן הנהג שיעצור את הרכב ויתן לה לרדת אך הוא סירב. לאחר מכן נפלה המשיבה מן הג'יפ
בעת שהיה בנסיעה וכתוצאה מן הנפילה נגרמו לה חבלות של ממש. ביהמ"ש המחוזי לא יכול היה לקבוע בוודאות אם המשיבה קפצה מהג'יפ הנוסע כתוצאה מפחד ומהלם או שמא תוך כדי מאבק אם הנהג נפתחה דלת הג'יפ והוא הועפה החוצה. את הממצאים האחרים קבע ביהמ"ש בעיקר בהסתמך על עדותה של המשיבה וסיוע לעדותה מצא ביהמ"ש בפסק הדין הפלילי שבו הורשע הנהג בגין האירוע. ביהמ"ש עשה שימוש בסעיף 42(א) לפקודת הראיות שלפיו "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או... מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". אין מחלוקת כי חברת הביטוח, המערערת, היא זו שחבה בחובו הפסוק של הנהג על יסוד פוליסת ביטוח שהוציאה לו. האירוע אירע לפני שנכנס לתקפו חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש המחוזי קבע את אחריותה של המערערת לנזקים שנגרמו למשיבה ופסק לה פיצויים בגין התאונה בסכום של 10,770 ש"ח בניכוי הסכום ששולם למשיבה ע"י המוסד לביטוח לאומי. כן הוטל עליה חיוב לתשלום הוצאות המשפט וכן שכ"ט בגובה 800 ש"ח. הערעור של המערערת וכן ערעור נגדי של המשיבה על סכום שכר הטרחה נדחה.
ב. לענין עשיית שימוש בהרשעה הפלילית לפי סעיף 42 הנ"ל - השאלה היא מהם ,ל "הממצאים" של פסק דין מרשיע המבוסס על הודאת נאשם הקבילים כראיה בהליך האזרחי. התשובה לכך היא כי בנסיבות אלה ניתן לקרוא לתוך הכרעת הדין את עובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם ואשר הפכו, לאחר הודאה בעובדות, בדרך הבלעה, לחלק מהכרעת הדין. עובדות אלה הן "הממצאים" של פסק הדין. מכאן שנאשם המודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו ובשל כך בגדר "הממצאים" שבפסק הדין. שונים הם פני הדברים כאשר הכרעת הדין באה על יסוד ראיות שהובאו במשפט, שאז רשאי ביהמ"ש במשפט האזרחי לעיין גם בכתב האישום אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראייה, אך אז אין פרטי כתב האישום הופכים חלק מהכרעת הדין. יחד עם קבילות ההודאה בעובדות יש לביהמ"ש שיקול דעת באשר למשקל של ההודאה במקרה קונקרטי. יתכנו נסיבות בהן רואים את הנאשם כמי שהודה, על יסוד הנחה שבדין, למשל, במקרה של אי התייצבות, ויש מקרים אחרים בהם יש בנתוני הרקע של ההודאה כדי להשליך על ענין המשקל, אולם יש לאבחן בין משקלם של דברים לבין שייכותם המהותית לממצאים ולדרך קביעתם.
ג. אשר לטענת ב"כ המערערת כי פסק הדין הפלילי אינו רלבנטי לענייננו, שכן אין הוא מכיל ממצא לגבי רשלנותו של הנהג בגרימת התאונה - נכון שלנהג לא יוחסה אחריות בפלילים לגרימת התאונה, אך אין בכך כדי להשפיע על קביעת אחריותו בנזיקין, שהיא שאלה משפטית אשר ביהמ"ש מכריע בה עפ"י הראיות שבפניו. השלד העובדתי בענייננו נבנה על בסיס עדותה של המשיבה בפני ביהמ"ש המחוזי והממצאים שנקבעו .י בהליך הפלילי הם אך בבחינת סיוע. יריעת המחלוקת שנפרשה בהליך האזרחי התייחסה גם לשאלת ההצעה המגונה שהציע הנהג למשיבה ובנקודה זו מסייע הממצא הפלילי לגירסת המשיבה כי הנהג ביקש ממנה לשכב עמו לפני שנפלה מן הג'יפ הנוסע. סיוע נוסף לגירסת המשיבה מצא ביהמ"ש גם בשתי הודעות שמסר הנהג במשטרה לאחר התאונה ואולם הודעות אלה אינן קבילות בהליך שבפנינו בהיותן עדות שמיעה והן פסולות כראיה. ההודעות לא הוגשו כראיה למשפט הפלילי שכן הנהג הודה באשמה ולפיכך אין הן נכללות במסגרת החומר שבתיק הפלילי. כמו כן אין ההודעות יכולות לחייב את חברת הביטוח כהודאות שילוחיות, בעיקר מן הטעם שאין בין המבטח למבוטח יחסי שליחות לענין זה.
ד. כיוון שהאירוע הוא מלפני חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הרי שלב קודם לקביעת חבותה של חברת הביטוח היא קביעת אחריותו של הנהג בנזיקין. בענייננו,
הנהג בחר שלא להתגונן, ולכן הכפירה באחריותו של הנהג בנזיקין נשמעה מפיה של חברת הביטוח. צדק ביהמ"ש בקבעו כי הנהג התרשל כלפי המשיבה בכך שלא עצר את הרכב ולא נתן לה לרדת לאחר שסירבה להצעותיו וביקשה לרדת. בין אם קפצה המשיבה מן הג'יפ בשל כך שפחדה מן הנהג ובין אם התנהל מאבק בין השניים שבסיומו נפלה המשיבה מהרכב הנוסע, הרי שהמשיבה נקלעה למצוקה של ממש כאשר היתה כלואה בג'יפ דוהר עם אדם שהציע לה הצעות מגונות ואיים כי יפגע בה. לא הוכח כי הנהג תקף את המשיבה או חפץ לגרום לה נזקי גוף, אך על בסיס העובדות שהוכחו בהחלט ניתן לומר כי הנהג, לכל הפחות, התרשל כלפי המשיבה בכך שסירב לעצור את הרכב. גם אם קפצה המשיבה מן הג'יפ הרי שנהג רכב בנסיבות אלה צריך היה לצפות כי המשיבה תנסה להשתחרר מן הסיטואציה הקשה אליה נקלעה וקפיצה מן הרכב היא ממין התגובות הסבירות הצפויות בנסיבות הענין.
ה. משנקבע כי הנהג אחראי בנזיקין לתאונה ולתוצאותיה עולה השאלה בדבר חבות חברת הביטוח כלפי המשיבה. סעיף 3 לפקודת הביטוח קובע חובת ביטוח אחריות בגין מוות או חבלה גופנית שנגרמו "ע"י השימוש" או "עקב השימוש" בכלי רכב מנועי בדרך ציבורית. מתוך פסיקת ביהמ"ש העליון עולה כי המושג "שימוש" ברכב הוא מושג רחב, החובק בתוכו מלבד עצם הנהיגה ברכב גם פעולות נילוות הקשורות בהפעלת הרכב. בענייננו, אין ספק שהיה שימוש ברכב בעת התאונה אך בשימוש לא די לשם קביעת חובת הביטוח. יש להוכיח כי הנזק נגרם ע"י השימוש או עקב השימוש דהיינו צריך קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין התאונה. בנסיבות העניין מתקיימת גם דרישת הסיבתיות בין השימוש לבין הנזק. ראשית, מן הבחינה העובדתית, נזקיה של המשיבה נגרמו בשל נפילתה על הקרקע מתוך רכב נוסע; שנית, וזה העיקר, התאונה אירעה בשל כך שהנהג התרשל בשימוש ברכב בכך שלא עצר אותו ולא נתן אפשרות לנוסעת לרדת. שימוש ברכב כולל גם, מטבע הדברים, את עצירתו, פתיחת דלתותיו לשם כניסה ויציאה ממנו ובענייננו המשיבה נפלה מהרכב בשל כך שהנהג כלא אותה בתוכו ולא נתן לה לרדת. אשר לערעור המערערת על גובה הנזק וערעור המשיבה על גובה שכר הטרחה - באלה אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אריקה פריאל למערערת, עו"ד צבי גרובר למשיבה. 5.11.87).
ע.פ. 828/85 - יוסף פארס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק (הערעור נדחה).
בספטמבר 1984 התפתחה תגרה בכפר רמה שבגליל בין בני העדה הדרוזית לבין בני העדה הנוצרית במהלך חתונה וכתוצאה מרימון רסס שנזרק נגרם מותו של קטין. בעקבות ארוע זה היו מעורבים המערער, אחד מרואן והעד מחמד עבאס (להלן: עבאס) בהבאת ארגז רימונים לכפר והחבאתו בחצרו של אדם בשם מאדי פארס. המשטרה ערכה חיפוש בחצרו של מאדי ומצאה שם ארגז ובו 11 רימוני רסס שהם בשימוש צה"ל. העד עבאס סיפר כי המערער ומרוואן הביאו את הארגז ויחד עם העד החביאו אותו בחצר. העד מסר פרטים שונים על האירועים באותו ערב ועל חלק מהם היו ראיות בעדויות אחרות. המערער הורשע בעבירה של החזקת נשק שלא כדין וערעורו על הרשעתו נדחה.
ביהמ"ש שבחן את הראיות נתן אמון בעדותו של עבאס והיה רשאי לעשות כן, במיוחד כשזו נתמכה מצד אחד בעדויות אחרות שהעידו על שהותו של המערער במקום, כאשר המערער הכחיש את שהותו שם, ומצד שני בשקריו הפוזיטיביים של המערער שביקש בכל מחיר לנתק עצמו מהמקום. ביהמ"ש רשאי היה איפוא שלא להאמין למערער. השופט אף התרשם מעמידתו של עבאס בעדותו מול אולם מלא בני הכפר, כשכל המעורבים בפרשה קשורים קשרי משפחה זה לזה, ואין דופי בכך שהשופט סבר כי מבחן
זה של חשיפה מחזק את המהימנות של העד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד ד. חוטר ישי למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 12.10.87).
בג"צ 751/87 - ד"ר רם רבינסקי נגד עירית ראשון לציון ואח'
*סירוב להרשות עבודות פרטיות לוטרינר של העיריה (העתירה נדחתה).
העותר הוא הרופא הוטרינרי העירוני של ראשון לציון החל בשנת 1971. בשעתו הוענק לו היתר לעבודה פרטית בטיפול בחיות, בשעות שלאחר עבודתו אצל המשיבה. לפני זמן מה ביקש ראש העיריה חוות דעת של מבקר העיריה אם להמשיך במתן ההיתר הנ"ל וחוות דעתו היתה שלילית. לדעת המבקר יש ניגוד בין מילוי התפקיד הרשמי לבין עבודת החוץ ומכאן כי אין להמשיך בקיומו של ההיתר. העניין הובא בפני מועצת העיריה אשר בפניה הופיעה באת כוחו של העותר והמועצה החליטה על ביטול ההיתר. הענין הועבר למשרד הפנים ובהחלטה הפורמלית של משרד הפנים המאשרת את ביטול ההיתר נפל שיבוש באיזכור התאריך. במקום לאשר את החלטת העיריה מיום 28.4.87 כתוב כי מאשרים את ההחלטה מיום "24.8.87" והוזכר התאריך העברי של כ"ט באב התשמ"ז המתאים לתאריך הלועזי המשובש. העותר טוען כי על בג"צ להתערב בהחלטה לאור הליקויים שנפלו, לטענתו, בהליכים, החל מענין אי הענקת זכות הטיעון וכלה בטעות באיזכור התאריך כאמור. העתירה נדחתה.
איזכור התאריך הוא באופן ברור וגלוי בגדר פליטת קולמוס ולא על פיו תוכרע שאלת ההתערבות של בג"צ בענין דנא. אשר לענין זכות הטיעון - מהפרוטוקולים שהוגשו עולה כי הוענקה זכות טיעון לעותר. השאלה היא אם יש לגלות בהחלטת הרשות המקומית עילה מן העילות היכולה להצדיק התערבות בג"צ והתשובה לכך היא שלילית. הרשות המקומית ביקשה לפעול למען מה שנראה לראש הרשות ולחברי מועצה, בצדק, כמינהל תקין, והם אף נועצו בקשר לכך עם מבקר הרשות המופקד על כגון דא. אין כל העדר סבירות או שרירות בנדון ועל כן יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' עמירה רבינסקי לעותר. 5.11.87).
בג"צ 717/87 - מועצת הפועלים קרית אונו נגד המועצה המקומית קרית אונו ואח'
*רשיון לקיום מופע (העתירה נדחתה).
העותרת מבקשת לקיים מופע חד פעמי של להקת זמר במגרש כדורגל שבבעלותה. לשם כך היא זקוקה להיתר על פי חוק רישוי עסקים ורשות הרישוי מסרבת לתת את ההיתר. העתירה נדחתה. העותרת טוענת כי שיקולי המשיבים אינם ענייניים וביסודם מחלוקת פוליטית עם העותרת. אין ביסוס לטיעון זה בעתירה. ראש המועצה שקל את הבקשה לגופה ודחה אותה בשל שיקולים של איכות הסביבה, מיקום הנכס, המטרד לתושבים, וקיומו של צו מניעה שיפוטי להפעלת רמקולים בבריכת שחייה הגובלת במגרש הכדורגל. שיקולים אלה הם כדין. טוענת העותרת כי שיקוליו הזרים של ראש המועצה מתגלים מעצם העובדה שקיבל את החלטתו בעצמו מבלי להזקק לוועדה שכרגיל ממליצה בענין נשוא הבקשה. גם טענה זו יש לדחות. המשיב טיפל בעניין בעצמו לאור דחיפותו ומשגיבש עמדה, לאחר לימוד הנושא על כל היבטיו, שוב אין טעם בהעברת הנושא לועדה שכל כוחה אינו אלא היעוץ בלבד, וסמכותה אינה מעוגנת בחוק אלא בהסדר פנימי. לפיכך דין העתירה להדחות.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד מנשה ששון לעותרת, עוה"ד נחום פינברג ודרור גל למשיבים. 11.11.87).
רע"א 361/87 - קלאודיו סעדיה נגד אלן סעדיה ואח'
*איסור כניסה לדירת בני הזוג (הבקשה נדחתה).
הוצא צו מניעה האוסר על הבעל לפקוד את דירת המגורים של המשפחה וביום 30.6.87 נדחתה בקשת הבעל (המבקש) לבטל את צו המניעה. הדחייה
באה לאחר שנחה דעתו של השופט כי בבית בני הזוג שוררת אוירה אלימה כלפי האשה וכלפי הילדים. יחד עם זאת ציין השופט באותה החלטה, בצדק, שאין להנציח את המצב הקיים וכי מדובר בצו זמני. דא עקא, שצו זמני זה ממשיך לעמוד בתקפו וגם במועד ההחלטה שעליה סבה הבקשה דנא, 19.10.87, עדיין סבר השופט כי לא נוצרו תנאים לשינוי ההחלטה הקודמת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש מצביע על דברים חיוביים אודותיו בתסקיר העובדת הסוציאלית שנמסר לביהמ"ש המחוזי. בתסקיר זה נאמר כי יש להתייחס בספקנות רבה כלפי הדיווחים על אלימותו של הבעל והמבקש קובל על כך שהשופט אינו נותן משקל לנאמר בתסקיר זה. לאור העובדה שנקבע תאריך להוכחות בפברואר 1988, ולאור העובדה שבהחלטה הקודמת היה השופט ער לכך שאין להנציח צו מניעה זמני כזה, יש להניח כי ההכרעה הסופית לא תאחר לבוא. לפיכך יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור. אם לא תבוא בעיית היחסים בין בני הזוג על פתרונה, אין בכך בלבד כדי להצדיק צעד חמור כהרחקת ראש המשפחה מבית המגורים. יש לברר בהקדם את העובדות הנוגעות לענין זה ואת הצידוק להמשך קיומו של הצו. אם יעבור זמן בלתי סביר ללא הכרעה סופית יוכל המבקש לחזור ולפנות במסגרת הבקשה הנוכחית שביהמ"ש ישוב וישקול את בקשתו מחדש.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. לבני למבקש. 12.11.87).
רע"א 222/87 - פיתוח כוכב יאיר... בע"מ נגד דביר... בע"מ ובנק הפועלים
*הפעלת ערבות בנקאית (הבקשה נדחתה).
כלל ידוע הוא כי מבחינה משפטית נפרדים יחסי הצדדים לעיסקת היסוד מיחסי הבנק והמוטב המגולמים בערבות בנקאית אוטונומית. הפרדה זו קיימת, אולי מדרך קל וחומר, בין הצדדים לעיסקת היסוד לבין יחסי הבנק והמוטב המגולמים במכתב האשראי. אילו היה נשמר עקרון ההפרדה בצורה הרמטית, היה הדבר עשוי להעשיר גם מוטב רמאי, שכן אפילו ידיעת הבנק על קיומה של הרמאות במסגרת עיסקת היסוד, לא היתה גורעת מחובתו לבצע את התשלום. לכאורה ניתן למצוא תמיכה לכלל גורף כזה גם בהלכה הפסוקה בישראל אך לא כך הם פני הדברים. גם מרמה שאיננה מגיעה לידי ביטוי במסמכים מספיקה לצורך תחולת חריג לכלל הגורף הנ"ל. כדי למנוע תוצאה חמורה שחוטא ייצא נשכר נקבע בארה"ב חריג לעקרון העצמאות של המכתב הדוקומנטרי כאשר קיימת רמאות מצד המוטב. חריג המרמה הפך לאחד מכללי היסוד בשיטת האשראי הדוקומנטרי. אם עקרון העצמאות בסוגיה של האשראי הדוקומנטרי כפוף לחריגים, מחייב ההגיון שעצמאותה של הערבות לא תהא גם היא מוחלטת. אדרבה, לגביה יש מקום להתרת הרצועה מעבר לחריגים הבודדים התופסים לגבי המכתב הדוקומנטרי (מרמה וזיוף). אכן, יש להבדיל היטב בין הכלל שלפיו מוגן הבנק אם שילם על פי ערבות אוטונומית, או מכתב אשראי, מבלי שידע על הנסיבות החריגות, לבין סמכותו של ביהמ"ש להוציא על סמך נסיבות אלה צו מניעה האוסר על הבנק לבצע תשלום שטרם בוצע.
בענייננו, הבנק טרם ביצע את התשלום עפ"י הערבות והשאלה היא אם בפי המשיבה הראשונה (להלן המשיבה), שלבקשתה הוציא ביהמ"ש המחוזי צו מניעה זמני נגד המבקשת, טענות המצדיקות מתן צו למניעתו הזמנית של התשלום. התשובה לכך היא חיובית. הטענה היא שדרישת המבקשת לממש את הערבות היא מעשה נקמנות ובגדר הפעלת לחץ וכי בפועל אין היא חבה למבקשת כספים אלה. מסכת העובדות מורכבת ויש הבדלי גירסה קיצוניים לכאן ולכאן. לפיכך יש לסמוך על ביהמ"ש היושב לדין שידע לברר את העובדות ולקבוע אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות צו מניעה נגד הבנק. בעשותו כן על ביהמ"ש לזכור כי עיכוב ממושך של ערבות אוטונומית צריך להיות בגדר חריג.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד לדר יעקב למבקשת, עו"ד מ. פרייליך למשיבה. 10.11.87).
ע.פ. 597/87 - משה מוישאשוילי ואח' נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
הרקע לבקשה שביהמ"ש דלמטה יפסול את עצמו טמון בהחלטת ביהמ"ש לקיים את הדיון במשפטם של המערערים, חלקית, ביחד עם דיון בתיק אחר שבו נאשמו נאשמים אחרים בעבירות הקשורות באותו פרשה. לאחר הפרדה חוזרת של הדיון ניתן פס"ד ובו התייחסות לאי אלו עדויות שנשמעו כבר, ואשר עשויות לשמש כראיות במשפטם של המערערים. ביהמ"ש המחוזי סרב לפסול את עצמו והערעור על כך נדחה.
האיחוד של הדיון נעשה שלא בהסכמה ובכך נוצר היסוד לטרוניות שהביאו לבקשת הפסילה. מקרה זה מדגים עד כמה חשובה הזהירות היתירה בכגון דא ועד כמה רצוי לבכר את ההליכה בדרך המלך אם רוצים למנוע לאחר מכן השגות וערעורים המאריכים את הדיון ממילא. ברם, לגוף העניין אין לומר כי התייחסות ביהמ"ש, במשפטם של האחרים, לעדים ששמע ואשר עדותם תעמוד למבחן במשפטם של המערערים, חייבת להביא לפסילת השופט. בדיון הפלילי קורה לא אחת שאותו עד מעיד בשורה של משפטים הנשמעים ע"י אותו שופט ואין כל צורך ואין כל אפשרות מעשית להבטיח כי בכל אחד מן המשפטים ישב שופט שונה. זאת ועוד, האפשרות לצרף נאשמים ולאחר מכן לקיים, בשלבים שונים, דיון בענייניהם בנפרד, יוצרת מצבים בהם יש השלכה, במישרין או בעקיפין, של עדות הנשמעת במשפט פלוני, גם על נאשם פלמוני. מידור טוטאלי הסוגר שופט מפני כל שמיעה של ראיה או הבעת דעה לגביה אינו בר ביצוע וגם אינו נדרש בשיטה הנשענת על שיפוט מקצועי בלבד. בהתחשב בשיקולים אלה גם אין עילת פסילה בכך שביהמ"ש התייחס לדבריהם של עדים אחדים הנוגעים לתיק זה בעת שסיכם דעתו לגבי ההליכים נגד מעורבים אחרים, שעניינם נדון בחלקו במאוחד עם המערערים שלפנינו והופרד לאחר מכן.
(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד מיכאל אדירעם וס. שלו למערערים, עו"ד גב' פנינה גיא למשיבה. 13.11.87).
ע.פ. 551/87 - מדינת ישראל נגד אברהם תושיה
*קולת העונש (זיוף ומרמה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב שהיה מנהל חשבונות ראשי במועצה האזורית מגידו הורשע ב- 36 עבירות של זיוף בידי עובד ציבור וקבלת דבר באמצעותו, שימוש במסמך מזוייף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגניבה בידי עובד ציבור. כן הודה ב- 43 עבירות נוספות של גניבה בידי עובד ציבור ובשש עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הסכומים שגנב המשיב מסתכמים עפ"י הודאתו בשני מליון שקלים ישנים. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב ששה חודשים מאסר שאותו ישא בעבודות שירות וכן קנס של 45,000 ש"ח. המדינה טוענת כי העונש מופרז לקולא במידה רבה ביותר בהתחשב בנסיבות המקרה, במעמדו של המשיב ובסכומים שגנב מכספי הציבור. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי שקל לקולא את העובדות שהמשיב החזיר חלק מסכום הגניבה, כי הודה במעשה וחסך זמן רב מבית המשפט, כי חלפו כחמש שנים מאז ביצוע העבירות ועד שנגזר דינו וכן כי לא הסתבך עוד והוא מתפקד כהלכה. ביהמ"ש המחוזי הוסיף ואמר כי הוא משוכנע שבנסיבות דומות "היה מקום לגזור לנאשם מאסר בפועל של שנה, וזאת בהתחשב בהודאת הנאשם... וחלפו מספר שנים מאז ביצוע העבירות... אולם אין ספק כי מעונש זה של שנה מאסר, יש לנכות את ימי מעצרו שהסתכמו בחודש וחצי בערך, והואיל וקרוב לוודאי שהנאשם היה זוכה גם לקיצור תקופת המאסר בשליש... היה הנאשם מרצה מאסר בפועל בכלא בתקופה של כששה חודשים. אין להרבות מלים על התנאים הקשים השוררים בבתי הכלא בארץ וכך סבורני שיש מקום במקרה זה, לאפשר לנאשם נשיאת עונש המאסר בעבודות שירות...". אין להסכים עם ניתוח הדברים שעשה ביהמ"ש
דלמטה שהביאו אותו לחרוג בצורה משמעותית מן הענישה הראויה למשיב ומדיניות הענישה הנקוטה בביהמ"ש העליון. אין לומר כי שנת מאסר היא סטנדרט הענישה בנסיבות המקרה. עובד ציבור שמועל בתפקידו ומשלשל מכספי הציבור לכיסו סכומים כה נכבדים חייב לדעת כי אם ייתפש ישלם מחיר כבד ומכאיב. חלף זמן רב מאז הסתיימה חקירה והוגש כתב אישום וכן אין דרכו של ביהמ"ש העליון למצות את הדין בערעור על קולת העונש, ולכן לא יגזור ביהמ"ש למשיב את העונש הראוי לו. מאידך יש לקבל את הערעור כשהעונש אינו תורם לענין הציבורי שבקיום הדיון ומחטיא את מטרת הענישה. לפיכך נגזרו למשיב שנתיים מאסר בפועל ואילו הקנס הועמד על מחציתו בלבד.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד יוסף רוטמן למשיב. 9.11.87).
ע.א. 132/87 - ד.ד.ד. בניה ... בע"מ נגד המועצה האיזורית מטה יהודה
*הפסקת משפט (הערעור נתקבל).
ביום שנועד לדיון בתביעת המשיבה נגד המערערת נתברר לפרקליט המשיבה שהמערערת חדלה להתקיים עפ"י החלטת רשם החברות שמחקה מפנקס הרישום. הדבר בא כהפתעה לפרקליט המערערת שלא ידע על כך. לפי בקשת המשיבה ובהתנגדות המערערת הירשה ביהמ"ש למשיבה להפסיק את התובענה על יסוד תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, אך זאת בתנאי שאם תוגש על ידי המשיבה תובענה חדשה ישמש החומר שבתיק חומר ראיה גם בתביעה החדשה. הערעור נתקבל.
מיד לאחר שניתן פסק הדין פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי והוחלט לפי בקשתה לבטל את המחיקה. בנסיבות אלה השאלה היחידה היא אם היה מקום להעתר לבקשת המשיבה להפסיק את התובענה גם אלמלא המחיקה של המערערת מפנקס הרישום. התשובה לכך היא שלילית. מתברר שבאפריל 1986 פנה ביהמ"ש המחוזי למומחה לבדוק את כל הקשור בבניית ביה"ס נשוא התובענה, המומחה הגיש חוות דעת עבת כרס שעל משמעותה ומסקנותיה קיימת מחלוקת בין בעלי הדין. המומחה אף הגיש חשבון ביניים בנוגע לשכר טרחתו בסכום השווה ל- 30,000 דולר. המערערת סבורה כי חוות הדעת משמשת ראייה מכרעת לטובתה וטענתה היא שהפסקת התובענה שוללת ממנה יתרון מהותי שאותו השיגה באותו שלב. המשיבה טוענת מאידך כי המערערת לא נפגעה עקב פסק הדין לאור התנאי הכלול בו שאם תוגש תובענה חדשה מצד המשיבה ישמש החומר שבתיק הנדון כחומר ראיה בתובענה החדשה. ברם, פרקליט המשיבה הצהיר כי המשיבה תגיש תובענה חדשה נגד המערערת לפני תום תקופת ההתיישנות שתחול בשנת 1990. במשך התקופה האמורה עשויות הנסיבות להשתנות ואין שום צידוק להשאיר את המערערת תלויה כביכול על בלימה תוך סיכון היתרון שבו זכתה. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שידון בתובענה לגופה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עוה"ד אריה קמר ויוסף קמר למערערת, עוה"ד מאירה נועם ועלי צדוק למשיבה. 11.11.87).
בג"צ 675/87 - מיגדרו בע"מ נגד פרנקל... בע"מ והמועצה המקומית מגדל העמק
*ביטול עתירה לבג"צ (בקשה לביטול פסק דין - הבקשה נדחתה).
בתיק הנדון הוגשה עתירה ע"י חברת פרנקל (להלן העותרת) נגד המועצה המקומית מגדל העמק ואחרים (להלן: המשיבה) בענין מכרז שפירסמה המשיבה למכירת נכס במגדל העמק. הצעת העותרת היתה הגבוהה ביותר אלא שהמשיבה החליטה שלא לקבל אף אחת מן ההצעות שהוגשו ולצאת במכרז חדש. המשיבה אף פירסמה את המכרז החדש ולבקשת העותרת הוציא בג"צ ביום 15.9.87 צו על תנאי וצו ביניים שעיקרו איסור על המשיבה להוציא מכרז חדש למכירת אותו נכס. המשיבה לא הגישה תשובה לעתירה וביום 25.10.87 הוגשה לבג"צ "הודעה על הסכמה ובקשה למתן פסק דין" החתומה ע"י באי כוח העותרת והמשיבה. בבקשה זו
נמסר כי הצדדים מתקשרים ביניהם בהסכמים שלפיהם רוכשת העותרת את הנכס עפ"י הצעתה במכרז המקורי. הצדדים ביקשו לבטל את העתירה ולתת להסכמה תוקף של פסק דין. על יסוד פנייה מוסכמת זו נתן הרשם ביום 28.10.87 פסק דין הנותן תוקף להסכמה שהושגה בין הצדדים. מסתבר שביום 25.10.87 הוגשה בקשה של המבקשת (מיגדרו בע"מ) להצטרף כמשיבה לעתירת חברת פרנקל, בקשה זו יחד עם הבקשה לביטול העתירה תוייקו בתיק ביהמ"ש, אך הרשם שבדק תחילה את התיק והבקשה לביטול העתירה לא שם לב לתיק השני ונתן את פסה"ד שבו בוטלה העתירה ואושרה הסכמת הצדדים למכירת הנכס לעותרת. בקשת המבקשת היא לבטל את פסק הדין אשר לדעתה ניתן בטעות ונפגעו זכויותיה של המבקשת כבעל עניין בהליך שהתנהל, שכן במכרז החדש הגישה המבקשת הצעה הגבוהה מהצעת העותרת שנתקבלה ע"י המשיבה. המבקשת טוענת כי בקשתה להצטרף כמשיבה לעתירה נעשתה בתוך פרק הזמן שנקבע בצו על תנאי לתשובה ולא עלה על דעתה שיושג הסדר בין העותרת למשיבים שיותיר אותה מחוץ למעגל הדיון. הבקשה נדחתה.
לצורך בחינת הבקשה אפשר להניח כי גם עתה עדין מונחות לדיון מעיקרן שתי הבקשות, היינו בקשת העותרת והמועצה לביטול העתירה ובקשת המבקשת להצטרף כמשיבה. במצב דברים זה יש לאשר את ההסדר בין העותרת למשיבה בין אם צורפה המבקשת כמשיבה לעתירה ובין אם לאו. טעם אחד לכך שבמועד בו פנו הצדדים לביהמ"ש בבקשה לביטול העתירה לא היתה כל מניעה לכך שהמשיבה תחליט להתקשר עם העותרת. אפשר שהחלטת המשיבה פגעה במשתתפים פוטנציאליים במכרז ושהחלטה זו תצמיח למבקשת עילה לעתור בנפרד כנגד עמדת המשיבים או להגיש תביעה לפיצוי, אף אין בכך כדי למנוע מהמשיבה להחליט על הצעד כפי שהחליטה, ולמבקשת לא היה פתחון פה כלפי ההסדר גם אם היתה צד לעתירה מלכתחילה. נימוק משני בחשיבותו לדחיית בקשת המבקשת הוא שהשתהתה בפנייתה לביהמ"ש בבקשתה להצטרף כמשיבה לעתירה. דבר קיומה של העתירה היה ידוע לעותרת ביום 27.9.87 והיא הגישה בקשתה להצטרף לעתירה רק ביום 25.10.87. אפשר שנוכח שיהוי זה ראתה עצמה המשיבה בת חורין להתקשר עם העותרת במסגרת המכרז ואין לה למבקשת להלין בעניין זה אלא על עצמה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ד. קירשנבום למבקשת, עו"ד י. אמסטר לחברת פרנקל, עו"ד ר. שטוב למועצה המקומית. 11.10.87).
ע.פ. 545/87 - סעדיה מרציאנו נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
אין בטענות שהועלו כדי להצביע על כך שקיימת עילה לפסילתו של השופט. ההליכים נגד המערער החלו בבימ"ש השלום על יסוד כתב אישום המייחס למערער עבירות שונות על חוק העונשין. בשל אי התייצבות המערער במספר דיונים, למרות שהוזמן כדין, נשמעו עדויות תביעה מסויימות, בהתאם להוראות סעיף 130 לחוק העונשין, שלא בנוכחות המערער. משהתייצב המערער התאפשרה לו הזמנתם מחדש של חלק מן העדים כדי שיוכל לחקור אותם וביהמ"ש לא קיבל את בקשת המערער לשמוע את העדויות כולן מתחילתן. ענין זה נתון לשיקול דעתו המוחלט של ביהמ"ש ואין לגלות כל אי סבירות בהחלטה האמורה. המערער מלין על אוירה בלתי אוהדת בה נתקל בביהמ"ש, אך אין נתונים היכולים לשמש יסוד סביר ואובייקטיבי לתחושה כאמור. אין להבין כל הערה של ביהמ"ש, שהביע ביקורת מוצדקת על אי התייצבותו של הנאשם, כעילה להחלפתו של השופט. גישה כאמור היתה כופתת ידיו של ביהמ"ש ומונעת הבעת ביקורת על התנהגות בלתי נאותה של מישהו מבעלי הדין.
(בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 7.10.87) .
ע.א. 686/86 - דב רובינשטיין נגד הילה ושרון רובינשטיין
*סמכות בתביעת מזונות (הערעור נדחה).
אמן של הקטינות, המשיבות, הגישה בביה"ד הרבני תביעה למזונות הקטינות. התביעה הוגשה ע"י האם ולא בשם הקטינות (המשיבות). לאחר מכן פנו המשיבות לביהמ"ש המחוזי ותבעו מזונות מאביהן והאב טען כי אין לביהמ"ש סמכות לדון בנושא עקב הגשת התביעה הקודמת לביה"ד הרבני. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת חוסר הסמכות. באשר למזונות קבע כי יכולת ההשתכרות של המערער מגיעה לכדי 1,200 ש"ח לחודש ועם שעות נוספות יכול הוא להגיע לכדי 1,800 ש"ח. לדעת ביהמ"ש המחוזי אין המערער ממצה את יכולת ההשתכרות הפוטנציאלית מעבודתו. אשר לצרכי הקטינות בחן אותם ביהמ"ש המחוזי וחייב את המערער לשלם למזונות המשיבות 600 ש"ח. הערעור נדחה.
אשר לענין הסמכות - התביעה לביה"ד הרבני היתה תביעת האם שתבעה את הוצאותיה למזונות הילדות אך התביעה לא הוגשה בשם הקטינות. הקטינות רשאיות היו לפנות לביהמ"ש המחוזי בתביעת מזונות שכן התדיינות קודמת בין ההורים אין בה כדי לחסום דרכן של הקטינות התובעות מזונות מהוריהן. אשר לגובה סכום המזונות - קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי הן סבירות ומעוגנות בראיות ואין להתערב בסכומים שנפסקו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נחום צורן למערער, עו"ד עידו דיבון למשיבות. 5.11.87).
ע.פ. 194/87 - מדינת ישראל נגד ישראל דיאמנט
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב היה שוטר ובמסגרת תפקידו במחלקת הסמים שימש בתפקיד של סוכן סמוי. כך הגיע לעולם הסמים ולא הצליח להתנתק ממנו. הוא הורשע בסחר בסמים שבמסגרתו הפיץ מאות גרמים של חשיש ועשרות גרמים של קוקאין. ביהמ"ש המחוזי התחשב בנסיבות האמורות וכן בכך שבהיותו שוטר לשעבר קשים עליו במיוחד חייו בבית הסוהר והשית על המשיב מאסר של שנתיים בפועל ושנה אחת על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. חרף כל הנסיבות המקילות אין לראות את העונש כהולם את חומרת העבירות ואת מדיניות הענישה בעבירות של סחר בסמים. הנסיבות שבהן התחשב ביהמ"ש המחוזי אכן מצדיקות התחשבות במשיב, אך לא עליהן להכריע את הכף והמשימה להלחם בנגע הסמים היא שחייבת לעמוד לנגד עיניו של ביהמ"ש. גם אילו הוטל על המשיב עונש חמור העולה בהרבה על התקופה שנקבעה לא היה מקום לראות בכך עונש חמור, אך אין ביהמ"ש העליון בקבלו את הערעור ממצה את הדין עם הנאשם, ולפיכך יועמד המאסר בפועל על שלש שנים ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' נורית ישראלי למערערת, עו"ד גב' סוזי שלו למשיב. 2.11.87).
ע.פ. 391/87 - מרואן מחאג'נה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הסיע קרובי משפחה בליל כלולות, גרם ברשלנותו הפושעת לתאונת דרכים וכתוצאה ממנה נהרגה בת דודתו וארבעה אנשים של רכב שהתנגשו בו נפצעו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ופסילה למשך 10 שנים והערעור על חומרת העונש נדחה. אין ספק שהתוצאה גרמה למערער זעזוע וצער רב, אך כשבאים לשקול את מידת העונש אין להתעלם מרשלנותו הפושעת של המערער ומהתוצאות הקשות של רשלנות זו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אביס ריאד למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 16.11.87).
בש"פ 353/87 - מדינת ישראל נגד מקס אפרגן ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (רצח) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה לגבי חלק מן המשיבים).
זו בקשה שלישית להאריך את מעצר המשיבים לפי סעיף 54. שלשת המשיבים הואשמו בעבירת רצח במהלך ביצוע שוד מזויין וכתב האישום מונה 58 עדי תביעה. עד שהוגשה הבקשה הראשונה להארכת המעצר, לאחר שחלפה שנה תמימה מאז נעצרו המשיבים, לא העידו אלא שני עדי תביעה. כפי שצויין בהחלטה קודמת להארכת המעצר אין לתלות את האשמה בביהמ"ש או בתביעה שעשו כל שניתן לקדם את השמיעה, אלא עיקר הבעיה היה טמון בייצוגם של המשיבים שלא מינו לעצמם סניגורים וביהמ"ש נזקק למינוי סניגורים בהתאם לחוק. לא בנקל נמצאו עו"ד שנאותו ליטול על עצמם את הגנת המשיבים ומשמונו עוה"ד לא היה שיתוף פעולה מצד המשיבים או שעוה"ד לא היו מוכנים למשפט. חלק מן הזמן היה רק המשיב השלישי מיוצג ע"י עו"ד, בחלק היה גם המשיב הראשון מיוצג ובחלק היה גם המשיב השני מיוצג. בהחלטה השניה להארכת המעצר ציין ביהמ"ש העליון את המאמץ שעשה ביהמ"ש המחוזי לקדם את שמיעת העדים והראיות ועתה מונחת הבקשה השלישית להארכת המעצר כאשר נותרו עוד עשרה עדי תביעה לסיום פרשת התביעה ובינתיים אף הופרד משפטו של המשיב הראשון ממשפטם של שני המשיבים האחרים. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה באשר למשיבים השני והשלישי, ונדחתה באשר למשיב הראשון לאחר שב"כ המדינה והמשיב הגיעו לכלל הסדר כי נוכח היות המשיב הראשון נתון ממילא במעצר בשל עבירה אחרת בה הורשע תדחה הבקשה להארכת המעצר.
מצוות המחוקק היא כי נאשם הנתון במעצר עד תום ההליכים ישוחרר ממעצר בתום שנה אם לא נגמר משפטו במתן פס"ד. זה הכלל הכפוף לשיקול דעת המסור לשופט ביהמ"ש העליון, לפי החוק, להאריך את תקופת המעצר לתקופה של שלשה חודשים ולחזור ולצוות כך מזמן לזמן. הנימוקים הראויים במסגרת שיקול הדעת השיפוטי לפי סעיף 54 הם במידה רבה השיקולים הראויים למעצר הנאשם עד תום ההליכים, היינו כאשר נתקיימו עילות מעצר גוברת ידו של האינטרס הציבורי על האינטרס הפרטי של הנאשם. כאשר מדובר בעבירת רצח יש להביא בחשבון את החומרה המיוחדת שבעבירה זו כאשר שוקלים אם להאריך את מעצר הנאשם. על אף זאת קיימים היסוסים רבים אם מן הראוי הוא ששיקול זה יגבר גם הפעם כשתקופת המעצר הכוללת תגיע כבר לכדי 21 חודש בקירוב. המדינה לא השכילה להציב בצד החובה שהוטלה על ביהמ"ש למנות סניגורים לנאשמים, גם כלים שיאפשרו לביהמ"ש לקיים את החובה האמורה וכך לפתוח את המשפט בהקדם ולנהלו בצורה הולמת. חזיון נפרץ הוא כי בתי המשפט עומדים חסרי אונים כשהם נדרשים למלא את חובתם למנות עו"ד המוכן והמסוגל ליטול על עצמו את תפקיד הסניגור הממונה. השאלה היא אם יש לפקוד על הנאשם המייחל לדינו כשהוא עצור, את עוון ליקוייה של השיטה. אין להוציא מכלל אפשרות כי ייתכנו נסיבות שיצדיקו בעתיד דחיית בקשתה של המדינה להאריך את המעצר. ברם, החומרה המיוחדת שבעבירה ובנסיבותיו של המקרה דנן וכן המלטות המשיב השני יחד עם המשיב הראשון, מביאים הפעם לכלל מסקנה שיש להעתר לבקשה ככל שהיא נוגעת למשיבים השני והשלישי ואת מעצרם יש להאריך לשלשה חודשים. אשר למשיב הראשון - בקשת המדינה נדחית משהגיעו ב"כ המבקשת ומשיב זה לכלל הסדר נוכח היותו של המשיב הראשון נתון ממילא במאסר בשל עבירה אחרת שבה הורשע.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' מיקי חשין למבקשת, עו"ד פדרמן למשיב הראשון, המשיב השני לעצמו, עו"ד צח למשיב השלישי. 23.10.87).
בש"א 125/87 - אסתר אלון קטינה ואח' נגד מיכאל אלון
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
ביום 28.5.87 ניתן פסק דין בו חוייב המשיב במזונותיהם של ילדיו המבקשים. התקופה להגשת ערעור בזכות על פסק הדין הסתיימה ביום 12.7.87. המבקשים פנו ביום 17.7.87, באיחור של 5 ימים, בבקשה להארכת המועד. אמם של המבקשים נתנה תצהיר בו נאמר "פסק הדין למזונות שניתן... לא הצלחתי להעתיקו ולהדפיסו בעוד מועד, בנוסף לכך בתקופה זו חליתי ואחד מילדי חלה, דבר שלא איפשר לי לטפל בהגשת הערעור או לתת הוראה לבא כוחי להכינו". הבקשה להארכת מועד נדחתה. בעל דין המבקש הארכת מועד צריך להציג את העובדות המהוות עילה מוכרת ומוצדקת להארכתו פניה כזו, הנתמכת בתצהיר, צריכה לפרט בדרגת פירוט סבירה את הנסיבות המצדיקות היענות לבקשה. אמירה סתמית בתצהיר שאינה יורדת לפירוט הנסיבות, אינה מהווה תשתית עובדתית מספקת לצורך הכרעה בבקשה. במקרה הנדון אין פירוט, ולו מינימלי, הדרוש כדי לפרוש תשתית עובדתית לטענה שהאם לא הספיקה להעתיק ולהדפיס את פסק הדין. אין יודעים מה מנע ממנה להעתיק ולהדפיס את פסק הדין ואם הסיבה היתה נעוצה בה או תקלה במזכירות. גם הנימוק של מחלה אינו מפורט. מחלת בעל דין עשוייה להוות טעם טוב להארכת המועד, אך על בעל הדין להראות לביהמ"ש שמחלתו מנעה ממנו לעשות מעשה ובשל כך נגרם האיחור. אמירתה של המצהירה כי היתה חולה וגם אחד הילדים היה חולה היתה בבחינת נתון בעלמא, ללא כל תעודה או ראייה חיצונית בדבר המחלה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד מלמד למבקשים, המשיב לעצמו. 12.11.87).
בש"פ 379/87 - מוחמד בן אברהים עליאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחר בנשק)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). העורר הואשם בכך כי "במועד בלתי ידוע בשנת 1975" קנה מחייל צה"ל בשם אבי עוז כדורים 9 מ"מ. באותו מועד קנה מאחד בשם עליאן רימון יד. בשני המקרים שילם באצבעות חשיש. עוד נאמר בכתב האישום כי במועדים בלתי ידועים בשנת 1985 הפעיל העורר תחנת סמים בבית צפאפא ומכר לאבי עוז חשיש במספר פעמים. ביהמ"ש המחוזי בחן את הראיות שהן בעיקר עדויות שני השותפים לעבירה הנ"ל וסבר שיש מקום לעצור את העורר עד תום ההליכים. לדעתו של השופט אין צורך בשלב זה של הדיון לבדוק אם יש סיוע או חיזוק לעדויות השותפים ודי בראיות לכאורה אפילו הן באות כולן מפי שותפים לעבירה כדי להחליט בשאלת המעצר. הערר נתקבל.
בפסיקת ביהמ"ש העליון חלוקות הדעות בשאלה אם יש צורך גם בשלב זה להראות שקיים חיזוק לעדות השותף, אך אין צורך להביע כאן דעה בנושא זה, שכן קיימים נימוקים אחרים יש לשחרר את העורר בערבות. האירועים אירעו ב- 1985 וחלפו כמעט שלוש שנים מאז. במשך שנים אלה אין טענה שהעורר עבר עבירה כלשהי, לא בנושא החזקת נשק ולא בנושא סמים. חלוף הזמן הזה די בו כדי להצדיק את אי מעצרו של העורר. אין המעצר מהווה מפרעה על חשבון עונשו הצפוי של העורר אם יורשע. כמו כן, לבד משאלת החיזוק הדרוש לראיות הבאות מפי השותפים לעבירה, הרי עדויותיהם של העדים אינן חד משמעיות וברורות במידה כזו שההרשעה נראית כמונחת בכיס התביעה. יש להוסיף לכך כי משפטו של עוז אמנם הסתיים אך משפטו של עליאן טרם החל ומשפטו של העורר לא יחל לפני תום משפטו של עליאן, שכן הלה אמור להיות עד במשפטו של העורר. אמנם, עבירות של סחר בנשק ועבירות סמים הן עבירות חמורות כשלעצמן ובמקרים מתאימים עצם החומרה של העבירה די בה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים, אך כל מקרה ונסיבותיו, ולא כל מקרה הקשור בעבירות אלו אחת דינו למעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט וינוגרד. 8.11.87).