על"ע 11/86 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*דיון בבי"ד של לשכת עוה"ד כאשר חסר אחד מחברי ביה"ד(הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע ע"י ביה"ד המשמעתי האיזורי בתל אביב בעבירה על כלל 33 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) ובעבירה של מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. הוא ערער לבית הדין הארצי ואחת מטענותיו היתה כי שלא כדין קיים בית הדין את הדיון בהרכב חסר של שני חברים. השאלה העקרונית שעולה בערעור היא אם הדיון שהתקיים בפני ביה"ד המשמעתי, בתחילתו, בהרכב של שני חברים היה חוקי. שאלה זו סבה על פרשנותו של הדיבור "נבצר" בסעיף 18 לחוק לשכת עורכי הדין. בסעיף זה נאמר כי "...כל בית דין משמעתי ידון בשלושה... נבצר מחבר בית דין משמעתי... להשתתף בדיון, יתקיים הדיון... לפני שני חברי בית הדין הנותרים...". מתברר כי החבר השלישי מחברי בית הדין, המתמחה בתחום הפלילי, נעדר מהישיבה כי הלך לייעץ ללקוח הנמצא במעצר. המערער התנגד לקיום הדיון בהרכב חסר וביקש לדחות את הדיון. ב"כ הועד המחוזי התנגד לכך וביה"ד החליט כי לא תפגענה זכויות הנאשם אם יתקיים הדיון בהרכב חסר ומכיוון שיש להתקדם בתיק ולסיימו בזמן סביר יש להמשיך בדיון. עפ"י החלטה זו נתקיים בחסר גם המשכו של הדיון עד לסיומו. הערעור של המערער נדחה כאמור ע"י ביה"ד המשמעתי הארצי והערעור לביהמ"ש העליון נתקבל.
ב. השאלה היא אם יש לתת לדיבור "נבצר" פירוש מרחיב וליברלי לפיו עורך דין חבר הלשכה שהתמנה בהסכמתו להיות חבר בבית דין משמעתי, והוא עסוק בעיסוק אחר במועד ובשעה שבהם הוזמן מראש להשתתף בדיון, "נבצר" ממנו להשתתף בדיון, או יש לתת לדבור "נבצר" משמעות מחמירה ומצמצמת הרבה יותר - כי נמנע מעורך הדין להשתתף בדיון מסיבות שאין לו שליטה עליהן כגון מחלה, העדרות מהארץ וכיוצא באלה. לאחר סקירה מקיפה של דברי חקיקה רבים הנוגעים לבתי דין מינהליים לענין דיון בחסר, הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה, בהתחשב במטרת המחוקק בענין דנא, כי הדיבור "נבצר" לפי פרשנותו דומה לדיבור "נמנע" ומצביע על גורם שמעבר לשליטתו של האדם שמדובר בו. כך ברור ש"נבצר" מתייחס לסיבות פטירה, מחלה, העדרות מהמדינה וכיוצא באלה, כשם שברור שהעדרות בשל עיסוק להנאה אינו כלול ב"נבצר". השאלה המתעוררת היא בשטח הביניים שבין שני קצוות אלה, היינו האם אי התפנות להשתתף בדיון בשל עיסוק בעבודה שוטפת של עורך דין עונה על דרישת "נבצר". על כך לא ניתן לתת תשובה כוללת
ג. שאלה היא מה חשיבותו ודחיפותו של אותו עיסוק, אם היה בלתי צפוי, אם לא היתה בידי החבר שליטה על קביעת המועד לאותו עיסוק או על שינויו כדי שיוכל להתפנות לדיון, אם לא יכול היה להביא לדחייה קצרה בלבד בקיום הדיון כדי לקיימו בשעה מאוחרת יותר ביום הקבוע, אם לא היה ביכולתו להודיע מראש כי לא יוכל להשתתף. שיקולים אלה ואחרים יש להם השלכה על השאלה אם בנסיבות מקרה זה או אחר אכן "נבצר" מהחבר להשתתף בדיון. ככלל ניתן לומר כי עיסוק בעניינים שוטפים של המקצוע אינו יכול לענות על דרישת הסעיף. בענייננו, הודעה על אי השתתפות החבר נמסרה לאב בית הדין סמוך לשעת הדיון והסיבה שניתנה היתה הצורך להפגש עם לקוח הנמצא בבית המעצר. סיבה זו היא מענייני עבודה שוטפת של עורך דין המתמחה בשטח הפלילי, ולא עולה מהחומר שלא ניתן היה לקיים את הפגישה לפני השעה שנקבעה לדיון בבית הדין או לדחות אותה עד לאחר סיומו. לא נאמר שהצורך בה התעורר ברגע האחרון ממש ושלא ניתן היה לפנות מראש ולבקש לדחות את הדיון. בנסיבות אלה אין לומר כי "נבצר" מהחבר להשתתף בדיון, ולפיכך הדיון בחסר היה בלתי חוקי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד אריאלהדבורקיס למערער, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 28.10.87).
ע.א. 203/85 - אלימלך בן ארי נגד קצין התגמולים
*הארכת מועד ע"י קצין התגמולים בתביעת נכות עקב מחלה(הערעור נתקבל).
א. המערער, יליד 1946, התגייס לשרות צבאי בשנת 1964 עם סוג בריאות הגבוה ביותר הנהוג בצה"ל, שירת ביחידת חיל רגלים קרבית ועבר ששה חודשי טירונות וחודשיים של קורס מפקדי כתות מרוכז. במהלך השרות התלונן המערער על כאבים ובמרץ 1965 נשלח למסדר חולים. בטופס מסדר החולים נרשם "הנ"ל מתלונן כל הזמן על כאבים חזקים בגב אשר אינם מאפשרים להתאמן בהתאם לדרוש...". התלונות והטיפולים נמשכו גם לאחר תום תקופת שרותו הצבאי של המערער והפרופיל הצבאי שלו הורד פעמיים עד שבאוגוסט 1976 הורד עד ל- 24. ביולי 1977, 11 שנים לאחר שחרורו משרות סדיר, פנה המערער לראשונה לקצין התגמולים כדי שזה יכיר בו כנכה לפי החוק. תביעת המערער נדחתה על ידי המשיב מחמת התיישנות ולאחר ערעורים שונים החליט ביהמ"ש המחוזי בירושלים להחזיר את העניין למשיב כדי שיפעיל שיקול דעתו לפי סעיף 32א' לחוק ויקבע אם נתקיימו דרישות הסעיף הנ"ל לצורך הארכת מועד ההתיישנות, ואם מן הצדק להאריך את מועד ההתיישנות. לאחר שהתיק חזר אליו סרב המשיב להאריך את המועד מכמה טעמים והם: בדיקת התביעה לגופה מעלה שאין קשר בין המחלה לבין השרות הצבאי; הרישומים מתקופת השרות הצבאי אינם מתייחסים לחבלה פיזית רשומה או לכל ארוע חבלתי; הגשת הבקשה ב- 1977 מקשה על השגת הראיות בדבר הקשר בין המחלה ובין השרות הצבאי.
ב. סעיף 32א' הנדון מסמיך את קצין התגמולים להאריך את המועד להגשת תביעה בגין נכות אם קצין התגמולים "סבור כי מן הצדק לעשות זאת וכי נתמלאו תנאים אלה: הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה ע"י חבלה רשומה.. ההשהייה בהגשת הבקשה אינה עשוייה להקשות במידה ניכרת על הגשת הראיות... בסעיף זה "חבלה רשומה" חבלה שנרשמה, סמוך ליום הארוע שגרם לה, ברשומות של צה"ל או ברשומות אחרות המתנהלות ע"י המדינה או ע"י מוסד ציבורי. ועדת הערעורים שאליה ערער המערער קבעה כי מנוסח סעיף 32א' עולה שקיום התנאים להארכה, כמו ההארכה עצמה, נתונים לשיקול דעתו של המשיב והועדה ראתה את תפקידה בבדיקת סבירותה של החלטת קצין התגמולים. היא לא נקטה עמדה בשאלה אם הנכות נגרמה עקב החבלה הרשומה וציינה כי לנוכח חוות הדעת הרפואיות שבתיק אין וודאות לגבי איבחון המחלה שממנה סובל המערער. הועדה לא מצאה נסיבות המצדיקות את האיחור בהגשת התביעה וקבעה כי קיים קושי בהשגת הראיות בדבר מידת ההתאמצות שהיתה מוטלת על המערער. הועדה הגיעה למסקנה שאין לומר כי שיקול דעת המשיב היה ללא בסיס ולפיכך דחתה את הערעור. המערער פנה שנית לביהמ"ש המחוזי ולאחר שאימץ את עמדת המשיב כי הבעיה היחידה הראויה לדיון בביהמ"ש הינה אם נתקיים התנאי של "חבלה רשומה", קבע ביהמ"ש המחוזי כי תנאי זה לא נתמלא. בערעור טוען המערער כי תביעתו מבוססת על יסוד מוצק והיתה מתקבלת אלמלא המכשול הטכני של ההתיישנות. את האיחור הניכר בהגשת התביעה מצדיק המערער בקושי הרב שבו נתקלו המומחים באיבחון מחלתו. אשר לשאלת "החבלה הרשומה" טוען המערער כי יש להעניק למונח זה פירוש רחב הכולל מחלה והחמרת מחלה וכי תנאי שירות קשים יכולים להחשב כ"אירוע שגרם לפרוץ הנכות. מאידך טוען המשיב כי "חבלה רשומה מתייחסת לחבלה דווקא ולא למחלה או להחמרת מחלה וכי החבלה צריכה להתקשר לאירוע ספציפי. הערעור נתקבל.
ג. כשבאים לפרש מונחים בחוק הנכים יש לצאת מן ההנחה כי המחוקק התכוון להיטיב עם הנכים וכי הוא לא בא ליצור מצב של הפליה בין נכה לנכה. בבדיקת לשון החוק ומגמתו עולה כי סעיף 32א' חל גם על נכים שמקור נכותם במחלה או החמרת מחלה. אין זה מתיישב עם רוח החוק ועם מטרתו לפרש "חבלה חמורה" כביטוי שהמחוקק
נקט כדי להבחין בין נכים שנכותם היא תוצאה של מחלה או החמרת מחלה לבין נכים כתוצאה מחבלה. לא יעלה על הדעת שנכה מהסוג הראשון זכותו תמות ללא עוררין עם תום התקופה הסטטוטורית בעוד נכה מן הסוג השני יזכה לבדיקת מדת הצדק שבפתיחת שערי קצין התגמולים לפניו מעבר למועד הנקוב בחוק. גם מהעיון בהצעת החוק ודברי הכנסת אין למצוא אישור להבחנה שרצה המחוקק לעשות בין גורמי הנכות. להיפך, הכוונה העולה היא שקצין התגמולים יהיה מוסמך להאריך תקופה בכל מקרה מתאים, יהא גורם הנכות אשר יהא. גם מן הבחינה הלשונית הפירוש של המערער הוא פירושו הנכון של החוק.
ד. בטופס מסדר החולים נרשם כאמור כי המערער "מתלונן כל הזמן על כאבים חזקים בגב אשר אינם מאפשרים להתאמן...". המערער טוען שהוכיח כי הטירונות וקורס המכי"ם שעבר היו קשים במיוחד ויש לראות בכך "אירוע" בגדר הסעיף, ואילו המשיב טוען כי על המערער להוכיח אירוע ספציפי שגרם לחבלה ואין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להיות "אירוע" הדין כפי שהתקבל בפסיקת ביהמ"ש העליון הוא כגירסת המערער. חבלה יכולה להגרם ע"י מספר ארועים הנמשכים על פני מספר ימים. תוכניות האימונים של טירונים ומכי"ם בצה"ל עשויים להיות רצף אירועים כזה והם אינם טעונים הוכחה מיוחדת. כיון שהעובדה שעל המערער להוכיח היא אימוני הטירונות באופן כללי ולא אירוע זה או אחר, ממילא אין לומר כי קיים קושי בהשגת הראיות, שכן כל סוגי האימונים שעבר המערער מתועדים היטב.
ה. אשר לשאלה אם שיקולי הצדק אינם מונעים הארכת המועד - בניגוד לדעתה של ועדת הערעורים הרי הואיל והחוק אינו מציב גבול עליון להארכת המועד, על רקע התקדימים של ביהמ"ש העליון במקרים שבהם נדונו תביעות לגופו של ענין בחלוף 20 או 30 שנה ממועד האירוע, ולאור הקושי הרב בזיהוי מחלתו של המערער שעד היום היא שנויה במחלוקת, מן הצדק לדון בתביעה לגופה.
ו. אשר להחלטה לגופו של ענין - כאן לא העניק המחוקק למשיב שיקול דעת. זוהי החלטה בשאלה מעורבת של עובדה של דין ובכגון דא, וכשישנם חילוקי דעות בין הרופאים, תפקידה של ועדת הערעורים, שבין חבריה נמצאים רופאים, להחליט איזו דעה רפואית נראית לה נכונה. משלא נדרשה הועדה לשאלה המהותית לאור המחלוקת בין המומחים העולה מן התיק הרפואי יש להחזיר את הנושא לועדה הרפואית שתדון לגופו של ענין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד י. ביניש למערער,עו"ד יעקב כהן למשיב. 87. 9.11).
בג"צ 441/87 - עמותת מורי דרך לתיירות בישראל ואח' נגד שר התיירות ואח'
*סבירות תקנות מורי דרך(העתירה נדחתה).
א. העותרים מלינים על אופן הטיפול של רשויות השלטון במעשים הנוגדים, לדעתם, את הוראות חוק שירותי התיירות באשר למורי דרך מקצועיים. לדעת העותרים יש מקרים רבים בהם מופרות הוראות החיקוקים וזאת על ידי הדרכת תיירים על ידי מי שאינם מורשים לכך כחוק והשלטונות אינם נוקטים צעדים כפי שמתחייב על ידי החוק. כן טוענים העותרים כי יש לתקן את תקנה 9 לתקנות מורי דרך מאחר והיא בלתי סבירה בכך שהיא קובעת כקריטריון כי האיסור חל רק על הפעלת מורי דרך לא מורשים בתמורה ואינה מתייחסת להפעלת מורי דרך לא מורשים ללא תמורה. טענה נוספת בפי העותרים כי סיירת התיירות של המשטרה מצמצמת פעולתה להענקת סיוע לתיירים, אך אינה עוסקת באכיפת הוראות של החיקוקים כאשר מתגלה לעיניה עבירה על אחד מהם. העתירה נדחתה.
ב. אחד הנושאים העיקריים בעתירה הוא ענין התיירות הצליינית והדרכתה. מדובר בצליינים נוצרים המגיעים ארצה בקבוצות מאורגנות. אין מדובר בהפעלת מורי דרך ע"י הצליינים אלא במה שניתן לכנות "רועים רוחניים", היינו כמרים של קהילות ואנשי כנסיה המלווים את הצליינים בעליה לרגל לארץ הקודש. להסדר זה הסכימו בשעתו גם נציגי העותרים, אך עתה הם מבקשים את שינוי המדיניות באופן שגם על הצליינות הנוצרית תכפה הדרכה אך ורק על ידי מורי דרך מורשים, ובמידה והתקנות בנוסחן הנוכחי אינן קובעות זאת במפורש, מבקשים הם לתקן את התקנות. אין להתערב בענין זה במדיניות המשיבים, שפעלו במסגרת הוראות התקנות המחייבות רישוי רק לצורך הפעלת מורי דרך הפועלים בתמורה. מדיניות ההפעלה של החוק וההבחנות בין צליינות לבין תיירות אחרת אינן בלתי סבירות וממילא אינן מעלות עילה כלשהי למתן צווים על ידי בג"צ כדי לשנות את ההסדרים.
ג. טענה מרכזית אחרת מתייחסת לענין הפיקוח על הפעלת החוק בתחומים שאינם קשורים עם הצליינות הנוצרית דווקא. תקנה 9ג' אשר לטענת העותרים אינה סבירה קובעת כי "לא ישמש אדם מורה דרך בתמורה, לא ישמש מסיע בתמורה כמורה דרך ולא יציע אדם שירותיו כמורה דרך בתמורה אלא אם יש בידו רשיון". ענין התמורה משמש כיסוד מרכזי בהגדרה האמורה וטענת העותרים היא שאין הצדקה לקביעה מצמצמת וכי יש להרחיב את האיסורים. אין לומר כי הנאמר בתקנה 9 הנ"ל הוא בלתי סביר וודאי שאין מקום למסקנה שקיימת אותה מידה של אי סבירות היורדת לשורשו של ענין שיש בה כדי להצדיק התערבותו של בג"צ. אין מקום לטרוניית העותרים שהמשיבים אינם חוקרים תלונות על הפרת החוק ע"י מי שאינם מורי דרך והמשמשים כמורי דרך. יש לראות הגיון בדרישה כי גורמים משטרתיים העוסקים בנושאי תיירות לא יגבילו עצמם מראש וכאשר הם נתקלים במעשים שהם בגדר מעשי עבירה ינקטו בצעדים הדרושים ויגישו דו"ח עבירה לצורך נקיטת צעדים משפטיים. מצד המשיבים יש נכונות לפעול בכוח זה ובנתונים הקיימים אין מקום להוצאת צו על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמואל לוין לעותרים, עו"ד מנחם מזח למשיבים. 9.11.87).
ע.א. 360/85 - דר' הלמר הנלט עו"ד נגד דן יואל עו"ד ואח'
*מחיקת כותרת "בסדר דין מקוצר".(הערעור נתקבל).
א. המשיב נתבקש על ידי שלושה מאזרחי גרמניה לייצג אותם בתביעת נזיקין בגין תאונת דרכים שאירעה להם בישראל. המערער הוא מורשה וב"כ של שלושת הנ"ל בגרמניה ובאמצעותו התנהלו הקשרים עמהם. המשיב טיפל באיסוף החומר הקשור לתאונה וכן בפניה לחברת הביטוח בגין נזקי השלושה. לאחר מכן התקשר סוכן ביטוח של חברת הביטוח הנ"ל ישירות אל הנתבעים בגרמניה וסיכם עמם פשרה באמצעות ב"כ, המערער, והכסף שולם להם. המערער ידע על דרישות המשיב לשכ"ט ושיעורו עוד בטרם החל המשיב בהליכים המשפטיים והוא אישר שהעביר לידיעת הנפגעים את הפרטים על כך. במכתבו למשיב כותב המערער "ענין שכר הטרחה וההוצאות שהודעת עליהם הועברה לידיעת מרשי...". מכאן שהיה ברור לנפגעים כי ענין שכר הטרחה צריך להיות מוסדר על ידיהם ומהתכתבות נוספת ברור כי נושא שכר הטרחה והצורך להסדירו מתוך כספי הפיצויים היה בידיעת כל המשיבים. ביום 18.7.77 הודיע המערער למשיב כי מרשיו אינם מעונינים עוד במעורבות משרדו "אני מודיע לך זאת למען הסדר ורואה בזה את הענין כמסודר".
ב. מתברר שהמערער קיבל עבור הנפגעים את הפיצויים וחתם על כתב קבלה ופטור בשם הנפגעים. מכאן ברור שהפשרה בגרמניה והתשלום נעשו דרך המערער והודעת
המערער למשיב שמרשיו אינם מעוניינים עוד בשירות המשיב באה לאחר ההסכם עם חברת הביטוח. המשיב תבע את המערער ואת הנפגעים (המשיבים 2, 3, 4) וקיבל פסק דין נגד הנתבעים. המשיבים 4- 2 לא התגוננו מפני התובענה וניתן נגדם פסק דין ואילו המערער עתר למחוק את התביעה נגדו על הסף, או למחוק את הכותרת בסדר דין מקוצר וליתן לו רשות להתגונן. לבקשה זו לא צורף תצהיר כדין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למחיקה על הסף ונתן פסק דין נגד המערער לתשלום סכום השווה לשכר הטרחה. הערעור נתקבל.
ג. העובדות שיוחסו למערער בכתב התביעה היו כי למרות שהיה מודע להסכם שכר הטרחה בין המשיב לנפגעים ניהל מאחורי גבו של המשיב מו"מ עם חברת הביטוח וגבה עבורם את הנזקים מבלי שדאג לתשלום שכרו של המשיב. המשיב הגדיר בביהמ"ש המחוזי את עילת התביעה כמבוססת על גרם הפרת חוזה, אך בערעור נטען שקיימת עוד עילה המבוססת על הפרת יחסי אמון בין בעלי הדין והתנהגות שלא בתום לב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הוכחה העילה של גרם הפרת חוזה ועל כן דחה את הבקשה למחיקה על הסף, אך סבר שהמערער ויתר על כל טענותיו האחרות, זולת זו בענין המחיקה על הסף, ולפיכך חייב אותו בתשלום סכום התביעה. ברם, המערער לא ויתר על עתירתו למחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר ומתן רשות להתגונן. אין להתערב בהחלטה שלא למחוק את התובענה על הסף, אך מאידך יש למחוק את הכותרת בסדר דין מקוצר ולתת למערער את האפשרות להתגונן. בגדר עילת גרם הפרת חוזה אין המשיב זכאי אלא לנזקים שנגרמו לו עקב התנהגות המערער, ואת שיעורם של נזקים אלה לא ניתן לקבוע כל עוד לא הוכח אם וכמה ניתן לגבות לפי פסק הדין שניתן נגד הנפגעים.
( בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד יונתן בך למערער, עו"ד גב' אריאלה יואל למשיב. 16.11.87).
ע.פ. 209/87 - מועד נאיף שחאדה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לרצח על יסוד אמרה של שותף לעבירה(הערעור נדחה).
א. עפ"י ממצאיו של ביהמ"ש המחוזי הסיע המערער במכוניתו את שותפו לכתב האישום ואת עד התביעה תייסיר לעבר ביתו של המתלונן, ששימש סוכן סמוי של המשטרה וסיפק לה ראיות נגד חשודים בעבירות סמים. בין החשודים נמנה אחיו של המערער והמתלונן אמור היה לשמש עד תביעה במשפטו. משהגיעו המערער ושני שותפיו לביתו של המתלונן ירד המערער מרכבו וזרק רמון רסס לעבר ביתו של המתלונן. הרמון התפוצץ, גרם לנזק אך לא היו פגיעות בנפש. את העדות המפלילה נגד המערער וחברו אמור היה לתת עד התביעה תייסיר אשר בהודעתו במשטרה ובשחזור מסר פרטים מלאים על המעשה, על חלקו הוא ועל חלקו של כל אחד משני שותפיו. דא עקא שבעדותו בביהמ"ש חזר בו מהדברים שאמר במשטרה ולקח על עצמו את האחריות למעשה כולו. ביהמ"ש המחוזי לא נתן אמון בגירסה זו ועשה שימוש בהוראת סעיף 10א' לפקודת הראיות בהעדיפו את גירסת תייסיר במשטרה על פני עדותו בביהמ"ש. ביהמ"ש הרשיע את המערער יחד עם הנאשם השני בעבירה של נסיון לרצח, החזקת נשק והיזק בזדון וגזר את דינו לחמש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. לענין ההרשעה טען המערער כי הראיה המשמשת "דבר לחיזוק", כהוראת סעיף 10א' לפקודת הראיות כדי להרשיע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, אינה יכולה לשמש בד בבד גם כ"דבר לחיזוק" הנדרש לפי סעיף 54 א' להרשעת אדם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה. בענייננו חלות שתי ההוראות הנ"ל כאשר מדובר בקבלת אמרות לפי סעיף 10א' וכאשר נותן האמרות היה שותף לעבירה, ולדעת הסניגור אין אותה ראיה יכולה לשמש לצורך שני הסעיפים הנ"ל. טענה זו יש לדחות. אין כל
מניעה כי אותה ראיה גופה תשמש דבר לחיזוק הן לצורך סעיף 10א' והן לצורך סעיף 54 א'. טענה אחרת בפי הסניגור בדבר טיבה של ראיה "משותפת". לדעתו, הדרישה הכפולה של דבר לחיזוק מחייבת כי משקלה של ראיה כזו יהיה רב יותר מאשר ראיה רגילה כדבר לחיזוק. זאת מן הטעם כי על ראיה זו לענות גם לחששות האמינות הטבעיים העולים מעדות כל שותף לעבירה וגם לחיזוק האמינות לנאמר באמרה. ברם, כל נסיון לגדור את משקלו של "הדבר לחיזוק" הנדרש במקרה כזה לא יצלח. כוונת המחוקק לא היתה להכניס חזרה בדלת האחורית את הצורך בראיה המגעת לכדי "סיוע". כשם שמשקל "דבר לחיזוק" הדרוש לפי סעיף 10א' אינו ניתן לקביעה, ואין לך אלא ליתן דעתך לנסיבות כל מקרה, כך הדבר כששתי הדרישות מצטברות. מידתו של החיזוק הנדרש עומדת ביחס ישיר למידת האמון שנותן ביהמ"ש לאמור באמרת השותף עליה תושתת ההרשעה. במקרה דנן נמצאו מספר חיזוקים לאמרותיו של תייסיר ובהצטברותן מחזקות ראיות אלה את גרסת העד כפי שמסרה במשטרה.
ג. אשר לטענת הסניגור כי לא הוכחה כוונת קטילה אצל המערער אף אם הוכח כי הוא זרק את הרימון - גם טענה זו יש לדחות. ראיות לענין זה עולות מדברים שדיברו ביניהם המבצעים לפני שיצאו לדרך ודברים שאמר המערער לשותפיו אחרי שזרק את הרימון. אשר לעונש - הסניגור הסכים כי אם תדחה טענתו בדבר החלפת סעיף האישום יידחה הערעור על מידת העונש, אך גם אלמלא עמדה זו שנקט לא היה מקום להתערב בעונש שאינו חמור כל עיקר.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד חובב למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 18.11.87).
ע.פ. 119+121/87+108 - גרשון גדילוב ובוריס יזרעאלוב נגד מדינת ישראל
*מידות העונש (שוד שגרם להריגה)(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המערערים נדחה וערעור המדינה נתקבל).
א. אחד יורי פשאנוב, שלמד מפי ידידתו כי המנוח אהרון קרפ מחזיק בביתו סכום מזומנים גדול, שיכנע את שני המערערים ואדם נוסף לבצע שוד בביתו של קרפ. המנוח היה כבן 60, חולה לב שהתגורר בגפו בדירה בראשון לציון. פשאנוב חשש שהמנוח יזהה אותו ועל כן בעת ביצוע השוד חיכה ביחד עם השותף הרביעי ליד הבית ואילו שני המערערים נכנסו לתוך הדירה. לאחר שהמנוח פתח את הדלת דחפו אותו הנאשמים בכח והפילוהו ארצה; קשרו את ידיו ורגליו וסתמו את פיו בסמרטוט. כאשר התחילו בחיפוש אחרי הכסף הבחינו שהקרבן "נושם קשה", ולטענת יזרעאלוב הוא עשה נסיון החייאה כאשר הוא מוציא מפיו של המנוח את הסמרטוט ומשחרר את החולצה שנקשרה לצווארו. לאחר מכן עזבו המערערים את הבית. המשטרה הגיעה למקום כעבור שלושה ימים ומצאה את המנוח מוטל על בטנו כאשר החולצה כרוכה על צווארו ומכסה את מחצית הפה ורגליו כפותות. עפ"י הדו"ח הפתולוגי נגרם המוות מחנק כתוצאה מלחץ על הצוואר.
ב. בביהמ"ש המחוזי טענו המערערים כי לא התכוונו לבצע שוד אלא התפרצות בשעה שהבית ריק, אך ביהמ"ש המחוזי לא האמין לדבריהם בציינו שלו היה ממש בטענה זו לא היו ממשיכים במעשיהם כאשר דפקו על הדלת והתברר שהמנוח נמצא בבית, ביהמ"ש המחוזי ציין את חומרת המעשה אשר עשו המשיבים ולענין העונש קבע כי עונשיהם של המערערים צריך להמדד לאור העונש שנגזר על פשאנוב שהועמד לדין בנפרד, אמנם פשאנוב לא השתתף בביצוע המעשה בפועל ושימש עד מדינה נגד חבריו, אולם, לדעת ביהמ"ש המחוזי, כשבאים להשוות את המעשים של הנאשמים ואת המעשה של פשאנוב יש להתחשב בכך כי מעשה האלימות הברוטלי בוצע ע"י המערערים ובכל הנסיבות אין למצות עם שני המערערים את הדין כפי שמתחייב מחומרת המעשה, באשר אין להטיל עליהם יותר מאשר כפליים מתקופת המאסר שהוטלה על פאשנוב. לפיכך גזר ביהמ"ש
לשני המערערים מאסר של 11 שנים. ערעור המערערים על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
ג. המעשה של המערערים אכזרי ובלתי אנושי ותוצאתו הטראגית היתה פועל יוצא מחוסר התחשבותם בבעל הדירה הערירי והחולה והלהט שלהם למהר ולבצע זממם ולשלול שלל בלי לתת את הדעת לכך מה הם מעוללים. החולצה שנכרכה סביב צווארו של המנוח והסמרטוט שנדחף לפיו באו להשתיק מחאתו והתנגדותו ולמרות שנוכחו לדעת שהם פוגעים פגיעה מסוכנת במנוח מילטו נפשם מבלי לחוס על האיש. מאחר ומקרים כגון אלה אינם יוצאי דופן יש לקבוע אמת מידה עונשית מחמירה שתגביר את כוח ההרתעה העולה ממנה, אולי יהיה בכך כדי להרחיק בעתיד את תאבי הבצע מן העבירה. קביעת אמת מידה אשר המקדם הקובע שבה הוא עונשו של פשאנוב בלבד אינה ממצה את אמצעי הענישה החייבים להיות מיושמים במקרים כגון אלה. מאידך, יש מקום להביא בחשבון את קיומן של ההרשעות הקודמות או היעדרן. אין ביהמ"ש לערעורים ממצה את סמכות הענישה במקרה של החמרה, אך גם כאשר אין ממצים את הדין יש לתת את הדעת לכך מה נחשב לעונש הראוי מעיקרו. לפיכך הוחלט לקבל את ערעור המדינה. עונשו של יזרעאלוב שהוא בעל הרשעות קודמות רבות הועמד על 15 שנה ואילו עונשו של גדילוב שאין לו הרשעות קודמות הועמד על 14 שנה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חיים קאזיס למערערים,עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 15.11.87).
בש"א 200/87 - מושבי מבואות ירושלים... נגד נתיבי איילון בע"מ
*הוספת נימוקי ערעור (הבקשה נתקבלה).
בביהמ"ש המחוזי בתל אביב התבררה תביעת פיצויים שהגישו המבקשות נגד המשיבה לפיצוי כספי בשל הפקעת שטח של 315 ממ"ר ממפעל המבקשות לצרכי הכביש המהיר נתיבי איילון. בפסק דין חלקי מפברואר 1981 דחה ביהמ"ש את התביעה ככל שהיא מתבססת על עילה חוזית ועל אותו פסק דין הוגש ערעור. בשלב השני של הדיונים דן ביהמ"ש המחוזי בשאלות נוספות שעניינן השפעת ההפקעה על תפקוד המפעל ויכלתו להתפתח ולגבי שאלות אלה נתן ביהמ"ש החלטה בדצמבר 1981 ואין חולקין כי זו החלטת ביניים. בשלב השלישי דן ביהמ"ש בגובה הפיצוי הכספי ובענין זה ניתן פסק דין ביום 10.9.86. המבקשות ערערו על פסק הדין האחרון, ניתן צו על עריכת סיכומים בכתב ואז פנו המבקשים וביקשו להתיר להם הוספת שלושה נימוקי ערעור המתייחסים להחלטת הביניים הנ"ל. ב"כ המבקשות ציין כי בשל הזמן הרב שחלף מאז ניתנה החלטת הביניים ועד פסק הדין הסופי טעה לחשוב שעל החלטת הביניים הוגש ערעור נפרד. לפיכך, לטענתו, נמנע מלפרט בהודעת הערעור את נימוקי הערעור המתייחסים להחלטת הביניים אף שענין זה הוזכר ברמז באחד מנימוקי הערעור. ב"כ המשיבה טען בהתנגדותו לבקשה כי שניים מנימוקי הערעור שהוספתם מבוקשת חורגים ממסגרת הדיון כפי שנפרשה בביהמ"ש המחוזי. הבקשה נתקבלה.
תקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכה את ביהמ"ש להתיר תיקון הודעת ערעור ובכלל זה להתיר הוספת נימוקי ערעור. כוונת התקנה היא לאפשר תיקונה של הודעת ערעור לפני המועד שנקבע לדיון בו. בשלב זה אין בתיקון המבוקש כדי להפתיע או לפגוע בצד השני. לפיכך הגישה בבקשות מסוג זה היא מקילה. אולם קיים סייג חשוב ועליו יש להקפיד והוא שלא תותר הוספת נימוק ערעור אם יש בכך כדי להביא לחריגה מהמסגרת העובדתית כפי שנפרשה ונדונה בביהמ"ש קמא. ואכן לענין זה ממקד ב"כ המשיבה את טיעוניו, אך בבדיקת נושא החלטת הביניים ונימוקי הערעור המתבקשים להוספה עולה כי הזכרת הנימוקים החדשים בנימוקי הערעור אינה חורגת ממסגרת הדיון. לפיכך נתקבלה הבקשה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ש. אוסלנדר למבקשים, עו"ד א. פינצ'וק למשיבה. 24.12.87).
בש"א 255/87 - עזבון המנוחה רוזן ואח' נגד שיכון ופיתוח לישראל בע"מ
*ערעור שהוגש במועד כאשר האגרה לא שולמה במועד (הבקשה נתקבלה).
המבקשים הגישו הודעת ערעור לביהמ"ש העליון ביום האחרון למועד להגשת הערעור. ב"כ המבקשים צרף להודעת הערעור שיק פתוח לתשלום האגרה והתיק הועבר למעריך האגרות לשם קביעת גובה האגרה. מעריך האגרות נתקל בקושי כלשהו בהערכת האגרה ופנה לב"כ המבקשים לקבלת פרטים. הלה התייעץ עם שולחיו הנמצאים בחו"ל ועד שחזר אל מעריך האגרות התברר לו כי הערעור הוחזר למזכירות וזו שלחה אותו חזרה למערערים. מכאן הבקשה להארכת המועד בהסכמת ב"כ המשיבה. הבקשה נתקבלה ונקבע כי אין כלל צורך בהארכת מועד. הערעור הוגש במועדו, וברורים בנוגע לשווי הסעד המבוקש לשם קביעת גובה האגרה אינם יכולים לגרוע מעובדה זו טעות עשתה איפוא המזכירות בשלחה את הערעור חזרה לב"כ המבקשים.
(בפני: הרשם צור. עו"ד רגב למבקשים, עו"ד באום למשיבה. 30.12.87).
בש"פ 367/87 - מדינת ישראל נגד שלום בן אליהו ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מועד לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
בפרשת יבוא סמים מחו"ל מעורבים 10 אנשים ושניים מהם מסרו הודעות במשטרה. התביעה החליטה להגיש נגד שניים אלה כתב אישום נפרד. נגד השניים היה צורך לשמוע עדי תביעה רבים. היה איפוא מן ההגיון לשמוע את שני התיקים גם יחד עד שלב מסויים על מנת שלא יהיה צורך לשמוע את העדים הזהים פעמיים. לאחר מכן הופרד הדיון, עניינם של השניים הסתיים בינתיים ועתה ניתן להביאם כעדי תביעה במשפטם של האחרים, ובכללם שלושת המשיבים. זה אחד הגורמים להתמשכות ההליכים עד כאן. נגד שלושת המערערים ניתן צו מעצר עד תום ההליכים ובינתיים עברה שנה מאז הגשת כתב האישום. המדינה ביקשה הארכת המעצר לשלושה חדשים לפי סעיף 54 והבקשה נתקבלה.
מדובר בנאשמים שנעצרו עד תום ההליכים ושערריהם על המעצר התבררו ונדחו ושלא הגישו בקשות לעיון חוזר. עתה מדובר בהארכת המעצר ואין ביהמ"ש בוחן את השאלה אם מלכתחילה היה מקום למעצר ולא את השאלה אם בשלב זה של הראיות במשפט יש מספיק ראיות נגד המשיבים המצדיקות את המשך המעצר. כשבוחנים בקשה לפי סעיף 54 עומדת בפני ביהמ"ש השאלה מדוע לא הסתיים המשפט תוך שנה והאם העובדות הקשורות בניהול המשפט מצביעות על כך שזכויות הפרט של הנאשמים לא נשמרו דיין וכן אם המשפט מעצם טבעו, מורכבותו וכדומה מתמשך באורח בלתי סביר ואם נבע הדבר מרשלנות וחוסר יעילות בניהול המשפט מצד התביעה ומצד ביהמ"ש או שתרמו לכך הנאשמים ופרקליטיהם. במסגרת זו של בדיקה יש לבחון את המצב הכללי בשמיעת תיקים באותו בימ"ש שבו נדון עניינם של הנאשמים שכן יש עוד נאשמים העצורים עד תום ההליכים וגם אותם נאשמים מבקשים כי משפטיהם יישמעו בענייננו התמשכו ההליכים כאמור עקב הפרדת הדיון. גורם נוסף היה בריחתם של שניים מתוך השמונה תוך כדי הדיון, גורם שלישי היה דחיות שנגרמו בגלל התנהגות הנאשמים והגורם האחרון כי למשפט נקבעו שלושה מועדים שנועדו לסיימו בתחילת חודש נובמבר, אלא שבפתיחת הישיבות ביקשו הסניגורים את השופט לפסול את עצמו ומשדחה בקשתם ביקשו דחיית הדיון עד לשמיעת הערעור על החלטת השופט. זו זכותם של המשיבים לפי החוק, אך משעשו כן היה עליהם לקחת בחשבון כי המשפט יתארך ע"י כך ובהכרח תהיינה לכך השפעות על הבקשה להארכת המעצר. השופט אף הסביר זאת לפרקליטים ועל אף זאת עמדו הפרקליטים על הדחייה. אין הנאשמים יכולים איפוא להישמע היום בטענה שמשפטם עדיין לא הסתיים ודין בקשת המדינה להתקבל.
(בפני: השופט וינוגרד. 16.11.87).
בג"צ 465/87 - דר' בנימין גדרון נגד ביה"ד הארצי לעבודה בירושלים ואח'
*בקשה לבטל פס"ד של ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
בין העותר לבין משרד העבודה סכסוך שניתן בו פס"ד ע"י ביה"ד לעבודה ועתירת העותר היא לבטל את פסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה. העתירה נדחתה. אין בג"צ משמש ערכאת ערעור נוספת על פסקי דין של ביה"ד הארצי לעבודה. תחום הבקורת של בג"צ על פסיקת ביה"ד לעבודה מצומצם למדי, וזאת רק למקרים בהם מתגלית טעות משפטית גלויה לעין או לעניינים בעלי חשיבות ציבורית כללית אשר מצדיקים להעמיד ההלכה או העניין על מכונו כזאת אין לגלות בעתירה דנא, בה העותר מבקש להביא לבקורת ושינוי של ממצאים עובדתיים או פרשניים של יחסי עבודה, שהם בסמכותו ומומחיותו של ביה"ד לעבודה
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, וינוגרד. עו"ד י. רענן לעותר, עו"ד טפיירו למשיבים. 22.11.87).
ע.פ.412/87 - ישראל בן אברהם יצחק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממשמורת חוקית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ריצה מאסר של שש שנים, הוענקה לו חופשה ולא חזר לבית הכלא בתום החופשה. הוא נעצר כעבור 14 יום וביהמ"ש הרשיעו בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית וגזר לו חודש אחד מאסר בפועל וכן הפעיל תקופה של עשרה חדשים מאסר על תנאי ואת התקופה הכוללת של 10 חדשים קבע ביהמ"ש כי המערער ירצה במצטבר לתקופת המאסר שריצה אותה עת. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי התחשב במערער ובקשייו המשפחתיים במידה מירבית והטיל עליו עונש מתון ביותר. מטבע הדברים ברור כי ביהמ"ש חייב להטיל עונש מאסר נוסף על אסיר המועל באמון שלטונות בית הסוהר ואינו חוזר אל הכלא עם תום חופשתו. ביהמ"ש לא יכול היה להטיל במקרה זה עונש קל יותר.
(בפני השופטים: בך, חלימה, וינוגרד. המערער לעצמו, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 87. 26.11).
ע.א. 299/87 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (הערעור נדחה).
המערערת היא בתו הקטינה של המערער שנולדה מחוץ לנישואין. בביהמ"ש המחוזי התנהל בשעתו דיון באבהותו של המערער, שהוכחשה על ידו, וביהמ"ש הגיע להכרעה כי המערער הוא אביה של המשיבה. באשר למזונות הקטינה נערך בשעתו הסכם בין ההורים, שאושר ע"י ביהמ"ש, באשר לסכום המזונות. הוכח כי הסכם המזונות שנערך בשנת 1975 ואשר בעקבותיו הושקעה קרן של 70,000 לירות מעניק לבת מזונות בשיעור של 80 ש"ח לחודש. האם עבדה והשתכרה כל השנים וכיסתה את ההפרש בין הצרכים לבין המשאבים. עתה חלתה האם במחלה קשה ועברה שני ניתוחים ועל כן הוגבלה בכושר ההשתכרות ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המערער לשלם למשיבה את צרכיה היסודיים המגיעים לכדי 680 ש"ח ומכך הפחית סכום של 80 ש"ח וחייב את האב ביתרה של 600 ש"ח לחודש תוך הצמדת הסכום. הערעור נדחה.
הסכם כאמור אין בו כדי לחסום דרכו של קטין לתבוע מזונות מן ההורה. אף אם ההסכם נערך תוך בחינה נפרדת של עניינו של הקטין אין בכך כדי למנוע מן הקטין העלאת תביעתו לשינוי שיעור המזונות, אם ביהמ"ש משתכנע שחל שינוי מהותי בנסיבות. משמע פסק דין בענין מזונות אינו מעשה בית דין במובן זה שיש בו כדי לחסום דרכו של בעל דין המבקש להוכיח כי חל שינוי מהותי בנסיבות והוא הדין לגבי הסכם שזכה באישורו של ביהמ"ש. אין לומר כי המשיבה היתה מנועה מהגשת תביעה בשל כך שהיתה צד להסכם שנערך בין המערער לבין אמה ואשר לפיו ויתרה על כל מזונותיה תמורת תשלום חד פעמי שהוענק לה בעת ההיא. לגופו של ענין - המערער הוא איש אמיד ואין להתערב בסכום שנפסק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שלמה לברון למערער, עו"ד גב' רות אורדן למשיבה. 5.11.87).
ע.פ. 52/87 - נגר עדי נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (מרמה) (ערעור על מידת העונש - ערעור המדינה נתקבל).
המערער הורשע ב- 17 אישומים הכוללים עבירות מורכבות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, זיוף ושימוש במסמך מזוייף, מתן שוחד, בידוי ראיות ושבועת שקר. המערער השיג בדרכים עקלקלות רשימת אנשים חסרי דיור, לרוב מקרים סוצאליים חסרי אמצעים, הזכאים לסיוע באמצעות משרד השיכון בצורת הלואה ברבית נמוכה ומסובסדת לרכישת דירה או לשכירת דירה כדייר מוגן בתשלום דמי מפתח. מדובר באנשים שלא באו על סיפוקם זמן ממושך על ידי חברת חלמיש העוסקת בכך, והמערער הבטיח להם לפתור מצוקתם והניעם לחתום עמו על חוזים לרכישת דירות. על יסוד החוזים החתומים נטל המערער בשם הזכאים הלוואות מהבנק בפעלו בשם לקוחותיו בעזרת יפוי כח שנטל מהם. המערער לא התכוון מעולם להקנות לזכאים זכות בעלות בדירות ובפועל לא הקנה להם זכות כזו. חוזה הרכישה לא היה אלא פיקציה להשגת ההלוואה. ביהמ"ש סבר כי לא כל הלקוחות לא היו מודעים למעשי המרמה של הבטחת בעלות על הדירה וחלקם ידעו כי המערער מרמה את הבנקים וסיפק להם טובת הנאה ובסופו של דבר לא קיבלו גם אלה דבר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על חמש שנים.
המערער ניסה להציג את עצמו כמי שהיתה לו כוונה להטיב עם אנשים אומללים, אך העובדות במציאות מלמדות כי מטרתו היתה לזכות בכסף קל וכטרף מצא ציבור אנשים קשיי יום אשר בגלל בורותם מחד ולהיטותם להקל על עצמם מצוקת הדיור מאידך שימשו אובייקט קל שעל גבם זמם המערער וביצע את העבירות בהן הורשע. בטרם נגזר דינו של המערער נטען על ידי הסניגור כי הוגשה לפרקליטות הצעה כי דירות שבבעלות המערער תמכרנה והכספים ישמשו לפרעון החובות ופיצוי הנפגעים. ההצעה לא מומשה עד לשמיעת הערעור כשנה לאחר מכן ואז נתן ביהמ"ש העליון דחיות מפעם לפעם כדי לנסות לממש את הבטחות המערער אך בסופו של דבר מאומה לא יצא לפועל מההסדר שהציע המערער. אין מאומה בערעורו של המערער. העונש למערער בולט בקולתו לנוכח המספר הרב של העבירות, משך הזמן שבוצעו וכאשר הקרבנות שנפלו לרשתו הם אנשים שהגורל התאכזר להם ושכל תשוקתם היתה לזכות בפינה משלהם. העונש שנגזר למערער אינו עומד בשום יחס למספר העבירות הקשות והחמורות שבוצעו תוך הכנה, תיחכום וללא התחשבות באנשים מסכנים. לאור כל אלה מוצדק ערעור המדינה ויש להחמיר בעונש כאמור.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד מ. שפצירר למערער, עו"ד גב' מרים רוזנטל למשיבה. 26.11.87).
רע"א 382/87 - מוריס בכור ואח' נגד גדולת ישראל בע"מ
*החלטת בורר להשאיר בעינו צו מניעה שניתן ע"י בימ"ש (הבקשה נדחתה).
משהסכימו הצדדים בהסכם, שקיבל תוקף של החלטת ביהמ"ש, שעם מתן החלטת הבורר יפוג תקפו של צו מניעה זמני שניתן ע"י ביהמ"ש והחלטת הבורר תבוא במקומו, ומשהחליט הבורר להשאיר את צו המניעה הזמני על כנו וכלשונו, יש לראות בהחלטתו זו החלטה של ביהמ"ש עצמו, ללא צורך בבקשה לאשרו. המבקשים רשאים לתקוף את התנהגותה של המשיבה המפרה, לטענתם, את צו המניעה, על דרך של בזיון ביהמ"ש, כאילו היה בידם צו מניעה של ביהמ"ש המחוזי. הליכים כאלה מקומם בביהמ"ש המחוזי ולא בביהמ"ש העליון ולפיכך הבקשה עפ"י פקודת בזיון ביהמ"ש שהוגשה כאן נדחית.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. סוכובולסקי למבקשים, עו"ד חיים נבות למשיבה. 24.12.87).
בש"פ 533/87 - מדינת ישראל נגד סימה אסרף
*שחרור בערובה (עבירות רכוש) (ערעור על שחרור בערובה - הערעור נדחה).
המשיבה הואשמה בעבירות נגד הרכוש ובשלב ראשון לא נתבקש מעצרה עד תום ההליכים המשפטיים, בעיקר, כנראה, תוך התחשבות בכך כי המשיבה בחודשי הריונה האחרונים. גם לאחר שהואשמה כאמור המשיבה המשיכה לבצע עבירות נגד הרכוש ואף ברחה ממשמורת חוקית. כיון שכך ביקשה התביעה מעצר המשיבה עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המשכת ביצוע עבירות לאחר הגשת כתב אישום, מצדיק בנסיבות רגילות מעצר עד תום ההליכים, משום שמסוכנת המשיבה לציבור ואין גם לבטוח בהתייצבותה למשפט. אעפ"כ לא הורה ביהמ"ש על מעצר המשיבה בהתחשב במצבה המיוחד בהיותה בחדשי הריון מתקדמים. ביהמ"ש שוכנע כי אפשר להבטיח במידה סבירה של בטחון הן את הציבור והן את התייצבותה של המשיבה למשפט ולדעת ביהמ"ש "יהיה זה בלתי רצוי... שיצור חדש יבוא לעולם דווקא בתא המעצר כשאין הכרח לכך...". ביהמ"ש הורה על כן כי המשיבה תשתחרר בערבות בתנאים מגבילים. התביעה גורסת כי לאחר שהמשיבה ביצעה עבירות גם כשאימת הדין עליה אין להתחשב בה יותר ויש להגן על החברה והרכוש שהמשיבה מסכנת. לדעתה, גם הריון אינו צריך לשמש חסיון לעבריינית, לא לענין גזירת הדין ולא לענין מעצר עד תום הליכים משפטיים. הערר נדחה.
אין צורך להתייחס לאבחנה בין חשוד חולה הזקוק לטיפול רפואי לבין חשודה בהריון העומדת להביא ילד לעולם. יתכן ובנסיבות רגילות ניתן להשקיף על שניהם באמות מידה דומות ברם, בהריונה הקודם הפילה המשיבה וולדה וכאן הגיעה לחודש הריון שביעי תוך השגחה כשגם כעת מלינה היא על מיחושים. גם אם יעשו סידורים מתאימים קיים חשש כלשהו כי במעצר לא יימצאו אותם תנאים ההולמים את מצבה של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי היה מודע לסיכון שמהווה המשיבה לחברה וחיפש דרך להבטיח את שלום הציבור מפניה יחד עם זאת לאפשר לה לסיים הריונה וללדת וולדה בתנאים נורמליים. הגבלות וערבויות שהוטלו על המשיבה עשויות להשיג את שתי המטרות ואין לומר כי ביהמ"ש המחוזי שגה במסקנתו עד כדי כך שיש צידוק להתערבות בהחלטתו.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' אפרת ברזילי לעוררת, עו"ד יאיר גולן למשיבה. 31.12.87).
ע.פ. 617/87 - אליהו חמו נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (אינוס חולת נפש) (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער הורשע בעבירות אינוס ומרמה, מעשה מגונה בכפיה וסחיטה באיומים כאשר מדובר במתלוננת שהיה בה ליקוי נפשי. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. המערער ערער על ההרשעה ועל חומרת העונש ואילו ב"כ המדינה ערער על קולת העונש. הערעורים נדחו. לענין ההרשעה - היו ראיות מספיקות להוכיח את האלמנטים של ליקוי נפשי וידיעת המערער על כך כנדרש לפי סעיף 346 לחוק העונשין. הוא הדין בשני האישומים האחרים. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - מדובר בעבירות אשר בנוסף לחומרתן נעשו בנסיבות שיש בהן משום ניצול משווע של מצוקת המתלוננת זלזול ברוטלי בכבודה כאדם וכאשה. לפיכך אין ספק שדין הערעור על חומרת העונש להדחות אם התלבט ביהמ"ש הרי זה באשר לערעור המדינה, היינו אם העונש שהושת אינו קל במדה מופרזת. אכן, מן הראוי היה להשית עונש מאסר הרבה יותר ארוך ומשמעותי במקרים כגון אלו, אך בהתחשב בתסקיר שרות המבחן באשר לאישיותו של המערער שמאסר ממושך יכול להביא אצלו לכלל הדרדרות נפשית קשה ומאחר וכלל נקוט בידי ביהמ"ש העליון כי בשלב הערעור אין ממצים את הדין עם הנאשם, המסקנה היא, לאחר לבטים קשים ורבים, לדחות גם את ערעור המדינה.
(בפני השופטים: אלון, בך, חלימה. החלטה - השופט אלון. עו"ד חיים משגב למערער, עו"ד אריה רומנובלמשיבה 20.12.87).
ע.פ. 206/87 - מוסטפה חוזנדר נגד מדינת ישראל
*הפחתת העונש עקב זיכוי בהסכמה בחלק מהאישומים (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בחמש עבירות סמים ובגינן נגזרו לו 30 חודשי מאסר שמחציתם לריצוי בפועל ומחציתם על תנאי. ביהמ"ש הפעיל נגד המערער מאסר על תנאי של שנתיים כך שבסה"כ עליו לרצות 39 חודשי מאסר. המערער ערער על ההרשעה ועל חומרת העונש ובערעור הסכים ב"כ המדינה כי יתקבל הערעור לגבי שתיים מתוך חמש ההרשעות ואילו ב"כ המערער הסכימה לחזור בה מהערעור לגבי שלוש ההרשעות האחרות. בהתאם לכך התקבל הערעור חלקית. טענת הסניגורים היא כי עפ"י תוצאה זו מן הדין להפחית מהמאסר שנגזר למערער חלק יחסי המתקבל מחלוקת כלל העונש במספר העסקות בהן הורשע המערער ואם כך ייעשה תופחת מעונשו של המערער שנת מאסר שמחציתה לריצוי בפועל ואילו ב"כ המדינה גורס כי קבלתו של הערעור לגבי חלק מהאישומים אינה צריכה להשפיע על העונש כלל משום שנגזר למערער עונש קל ביותר בהתחשב במספר המעשים שבהם הורשע, חומרת העבירות, והרשעותיו הקודמות המרובות של המערער כוללות בין היתר גם עבירות בסמים מסוכנים.
יתכן והעונש שנגזר למערער בגין העבירות שהורשע בהן הינו קל ואולם אין להתעלם מכך כי הוא נגזר על אותו מספר העבירות בהן הרשיע ביהמ"ש את המערער. מספר העבירות יש לה משמעות מהותית לצרכי גזירת העונש וללא ספק כך ראה זאת גם ביהמ"ש המחוזי. משנתקבל הערעור בחלקו יש מקום גם להפחית מהעונש, לאו דווקא באורח יחסי. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר על 20 חודשים שמהם 10 חודשים בפועל ו- 10 חודשים על תנאי.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, וינוגרד. עו"ד גב' אלה כהן למערער, עו"ד יהושע רזניק למשיבה.19.11.87).
ע.פ. 345/87 - ג'יהד נבהין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת כ- 25 גרם הרואין, סחר בסוליית חשישוהחזקת כלים המשמשים להכנה ושימוש בסמים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל והפעיל 18 חודשים מאסר על תנאי במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נידחה. לענין ההרשעה העלה הסניגור שורה של סתירות שלדעתו לא ניתן להן הסבר על ידי העד העיקרי, אולם סתירות אלה לא נטענו בבית המשפט המחוזי וממילא לא התייחס אליהן השופט. גם בנימוקי הערעור בכתב לא העלה הסניגור טענות סתירה אלה אלא בצורה כללית וגורפת ביותר ואין להעלות על הדעת טיעון כגון זה בערעור. גם אילו חשב ביהמ"ש שיש בסתירות אלה ממש לא היה מקום להתייחס אליהן בנתונים אלה. הוא הדין באשר לטענות בדבר המניעים שהעלה הסניגור שאף זכרם לא בא בסיכומים בכתב שהוגשו לביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה.
אשר לעונש - העבירות הן חמורות ותוצאותיהן הפצת חיצי מוות באוכלוסיה על כן העונש אינו חמור כלל ועיקר. הועלתה טענה של אי אחידות העונשים שכן נאשם אחר באותה פרשה נדון ל- 15 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי והפעלת חמישה חודשי מאסר על תנאי. גם טענה זו אינה נראית מאחר וההבדלים בין שני הנאשמים הם נכבדים וניכרים. המערער הורשע גם בסחר בסמים מה שאין כן הנאשם האחר, וכן המערער התהלך חפשי רק כעשרה חדשים מאז שריצה עונש מאסר על עבירות סמים קודמות, בשנת 1984 הורשע בשורה של עבירות סמים וכן יש לו עבר פלילי מכביד נוסף. לעומת זאת לנאשם האחר עבר פלילי שונה באופן משמעותי לקולא וכן הוא גרוש ומטפל ומפרנס שלושה ילדים קטנים.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, וינוגרד. החלטה - השופט אלון. עו"ד גיורא זילברשטיין למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 27.12.87).
רע"א 458/87 - צבי פריאל נגד מלכה פריאל ואח'
*סמכות דיון במזונות כאשר הוגשה גם תביעת גירושין (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה תביעת מזונות נגד המבקש לביהמ"ש המחוזי לאחר מכן הגישה תביעת גירושין לביה"ד הרבני. המבקש טען כי בהגשת תביעת גירושין פגה סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדון בענין המזונות, טענתו נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין כל חובה לכרוך בתביעת גירושין את תביעת המזונות לאשה ולילדים. יתירה מזו, גם כאשר מוגשת תביעת גירושין ע"י הבעל, לפני שהאשה פונה בתביעת מזונות לביהמ"ש, יכולה האשה לתבוע מזונות בביהמ"ש גם אם תביעת הגירושין היתה כנה, אם כריכת נושא המזונות בה לקתה בחוסר תום לב. ללמדך, שיש חשיבות לכריכת המזונות בתביעת הגירושין ולכנותה של כריכה זו. הפעם הגדילה האשה לעשות כאשר הבהירה שאין היא מעוניינת כלל לכרוך בתביעת הגירושין את נושא המזונות. אין לקבל את הרעיון כאילו תביעת המזונות מזה ותביעת הגירושין מזה הן תרתי דסתרי. כל עוד הנישואין שרירים וקיימים זכאית האשה לדמי מזונות. לפיכך דין הבקשה לרשות ערעור להדחות.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אליהו לוצקי למבקש. 27.12.87).
ע.א. 313/85 - אלפונסו דיין ואח' נגד הרצל קור
*בקשה לתיקון טעות בפס"ד (בקשה לתיקון טעות בפסק דין - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי קבע כי חוזה בין המערער בתיק העיקרי (המשיב בתיק דנא) לבין המשיבים בתיק העיקרי (המבקשים בתיק דנא) בוטל כדין. ביהמ"ש הורה על השבת סכומים ששולמו על ידי המשיב למבקשים על חשבון המחיר החוזי בסך 184,000 לירות, בניכוי פיצוי מוסכם של 100,000 לירות, כשהסכום של 84,000 לירות ישא הפרשי הצמדה וריבית על בסיס מדד פברואר 1978, הוא מועד כריתת החוזה. בערעור קויים פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בכפוף להתערבות בסכום הפיצויים המוסכמים שהופחת מ- 100,000 לירות ל- 60,000 לירות. בסיפא של פסק הדין של ביהמ"ש העליון נאמר כי "שני הסכומים (סכום ההשבה והפיצויים המוסכמים) ישאו הצמדה וריבית כמקובל, הסכום המושב מיום התשלום וסכום הפיצויים המוסכמים מיום ביטול החוזה". את זאת מבקשים המבקשים בתיק זה (הקבלנים החייבים בהשבה) לתקן. לטענתם נוצר פער במדדים בין סכומי ההשבה מחד גיסא, לבין סכומי הפיצויים המוסכמים מאידך גיסא. זאת לעומת המדד המאוחד (מדד מועד כריתת החוזה) שנקבע על ידי ביהמ"ש המחוזי. לפי הטענה הדבר גורם לשחיקת סכום הפיצויים המוסכמים שכן בין 1978 (המועד שנקבע בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי) לבין 1982 (המועד שנקבע בערעור) היתה אינפלציה גדולה. המשיב טוען כי אין זו טעות מן הסוג שניתן לתקן לפי סעיף 81(א) הנ"ל, שכן זהו תיקון מהותי. לגוף הענין, הוא טוען, הצדדים קבעו פיצויים מוסכמים בסכום מסויים ולא קבעו מנגנון להצמדת הסכום בתקופה החוזית ולפיכך בתקופת החוזה אין זכות להצמדה. הבקשה לתיקון פסק הדין נדחתה.
את הסכומים ששולמו על חשבון המחיר החוזי יש להשיב כשהם צמודים ליום התשלום, כפי שהוחלט בערעור, אך אין כל הצדקה להצמיד את סכום הפיצויים המוסכמים למועד כריתת החוזה דווקא. ביהמ"ש המחוזי טעה איפוא כאשר הצמיד את סכום הפיצויים המוסכמים ליום כריתת החוזה דווקא. ביהמ"ש המחוזי טעה איפוא כאשר הצמיד את סכום הפיצויים המוסכמים ליום כריתת החוזה. ללא קשר לשאלה אם יש ממש בטענות המבקש בענין תיקון פסק הדין, הרי בכל מקרה לא ניתן לראות במבוקש תיקון טעות היכולה להיכנס לגדרו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב).
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד זאב קובלר למבקש, עו"ד בנימין קציר למשיב. 24.12.87).
בג"צ 693/87 - יואל רוטרבד נגד ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין ואח'
*בקשה להתערבות בהחלטת מוסדות לשכת עוה"ד שלא לפתוח בהליכים נגד עורכי דין עקב תלונות העותר (העתירה נדחתה).
העותר מנהל מערכת משפטית מסועפת בסכסוך עם אשתו ובמסגרת זו יצג את האשה המשיב מס' 4 ומשזה התפטר מייצגה כעת המשיב השלישי. העותר הגיש שורה ארוכה של תלונות נגד שני עורכי הדין וייחס להם עבירות משמעת אשר לדעתו מחייבות להעמידם לדין משמעתי עפ"י הוראות חוק לשכת עורכי הדין. מוסדות הלשכה דנו בתלונות והגיעו למסקנה כי מהותית אין בהן עבירה על הוראות החוק או כללי האתיקה וכי התלונות הוגשו הלכה למעשה כדי להפעיל לחץ על עורכי הדין המייצגים את אשתו. העותר ביקש כי המשיבים יצדיקו סירובם להעמיד לדין משמעתי את עורכי הדין ומתוך החומר שהוגש ע"י המשיבים עולה כי השיקולים שהניעו אותם שלא לפתוח בהליכים משמעתיים מבוססים ואין להתערב בהם. ממילא התערבותו של בג"צ בשיקול הלשכה לנקוט בהליכים משפטיים מצומצמת למדי.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, וינוגרד. העותר לעצמו, עו"ד ויצמן ללשכת עורכי הדין. 24.11.87).
ע.פ. 456/87 - מדינת ישראל נגד אטאף גרדאת
*קולת העונש (שוד קשיש) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב התגורר בביתו של קשיש בודד תקופה מסויימת ולאחר מכן שדד את הקשיש תוך פציעתו בסכין. העובדה שהמערער התגורר אצל הקשיש קודם לכן מאירה ביתר שאת את רשעותו של המעשה. המשיב הורשע גם בשתי עבירות של גניבה, החזקת סמים ובהעלבתו ותקיפתו של שוטר. על כל אלה, מבלי לנמק מדוע, גזר ביהמ"ש המחוזי למשיב שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של 12 חודש, כאשר תוך סטייה מהכלל הקבוע בחוק, החליט לחפוף מחציתה של תקופה זו לעונש האמור. אין כל הנמקה לסטייה האמורה, המותרת כשלעצמה, אדרבה, מסתבר שהמשיב עבר את העבירות זמן קצר בלבד לאחר שהורשע בהליך קודם בו הושת עליו בין היתר המאסר על תנאי האמור. הערעור על קולת העונש נתקבל. העונש מופלג בקולתו ואינו תואם את המדיניות המקובלת על ביהמ"ש העליון. ברם, כיון שבערעור על קולת העונש אין ביהמ"ש ממצה את הדין עם המשיב הוחלט להעמיד את העונש על תקופת מאסר בפועל של שנתיים וחצי ובמצטבר 12 החודשים שהופעלו. המאסר על תנאי שהוטל יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב' נורית ישראלי למערערת, עו"ד שאול עידה למשיב. 30.11.87).
ע.א. 572/85 - דואגני פנחס נגד המאגר הישראלי לביטוח רכב אבנר
*פיצויים בתאונת דרכים
(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער נהג במכוניתו בשרות המדינה והיה עליו להוביל עובדי מדינה לעבודתם וחזרה ממנה. הוא הביא את העובדים לאתר העבודה, אלה יצאו מהמכונית ואילו המערער נשאר לשבת בה. לאחר זמן חזרו העובדים למכונית לארוחת בוקר. עם סיום הארוחה ירדו העובדים מהמכונית. אף המערער - נכה ברגליו - ניסה לרדת מהמכונית, רגלו נתפסה במכונית תוך כדי ירידה, הוא קרס ונפל ונגרמו לו נזקים. הוא תבע פיצוי לנזקיו מהמשיבה וביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה אחראית לתשלום הפיצויים מכח חוק הפיצוים לנפגעי תאונות דרכים וכן קבע ביהמ"ש את שעור הפיצויים. המשיבה מערערת, בערעורה הנגדי, על חבותה ועל הפיצויים כי גבוהים הם ואילו המערער מערער על שעורם הנמוך של הפיצויים. בסיכומיה ויתרה המשיבה על טענותיה בענין חבותה ונותרה לדיון שאלת הפיצויים. שני הערעורים נדחו. המערער הוכר כנכה בשעור של %100 עוד לפני התאונה והפיצויים שנפסקו לו משקפים באופן ראוי את הנזק הנוסף שהתאונה גרמה לו. אין יסוד להתערב לא בכיוון הגדלת פיצוי זה ולא בכיוון הקטנתו.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. חריף למערער, עו"ד ליפא ליאור למשיבה. 24.12.87).