ע.א. 435/85 - מחמוד בע"מ נגד אסתר אטרגי פרחן
*אחריות בתאונת עבודה וסכומי הפיצויים(הערעור נדחה).
א. המשיבה הופנתה למטבחה של המערערת לעבודה זמנית הממונה על המטבח באותו יום הורתה לה לפרוס לחם במכונה חשמלית. לאחר שהדגימה לפני המשיבה את פעולת המכונה ע"י פריסת ככר לחם אחד, עזבה הממונה את המקום. המשיבה המשיכה לעבוד בעצמה על המכונה, הכניסה את ידה דרך פתח מכסה המגן של המכונה כדי לסייע ביציאת הפרוסות, וארבע אצבעות ידה השמאלית נקטעו. מומחה רפואי שהתמנה מטעם ביהמ"ש קבע שהמשיבה מסוגלת לקרב את האגודל, שלא נפגע, מול קצות האצבעות, והודות לכך יש לה תפיסה עדינה וחזקה, ובאופן תיפקודי היד היא שימושית. ביהמ"ש המחוזי הטיל את מלוא החבות לנזק על המערערת לאחר שמצא אותה חבה בהיפר חובה חקוקה לפי סעיף 37 של פקודת הבטיחות בעבודה. ביהמ"ש ציין כי העדר מגן שימנע בעד עובד מלהכניס את ידו לתוך פתח הפליטה ולשלוף פרוסות לחם מתוכו מתוך פזיזות או בהיסח הדעת מביאים את המכונה בגדר מכונה מסוכנת שאינה מגודרת לבטח. מקור נוסף לאחריותה של המערערת מצא ביהמ"ש המחוזי בהעדר הדרכה נאותה או הדרכה מספקת. ביהמ"ש לא מצא בהתנהגות המשיבה אשם תורם כלשהו. אשר לשיעור הנזק נפסק למשיבה אבדן כושר השתכרות בשעור של %60; שכר צפוי בשעור %70 מן השכר הממוצע במשק; עזרה בעבודות הבית 5 שעות לשבוע. כן פסק ביהמ"ש פיצוי עבור כאב וסבל והוצאות שונות. הוגשו ערעור וערעור שכנגד כאשר המשיבה ציינה בערעור שכנגד שאם יידחה הערעור היא מוותרת על הערעור שכנגד. הערעור נדחה.
ב. המערערת הודתה בחבותה לתאונה וערעורה הופנה לשאלות האשם התורם ושומת הנזק בלבד. לענין האשם התורם תמכו הצדדים את עמדותיהם הקטביות במספר רב של פסקי דין שיצאו מלפני ביהמ"ש העליון, אולם בסוגיה דנא כל מקרה נדון לפי נסיבותיוהמדוייקות ואין עניין אחד דומה למשנהו. מדובר כאן בעוולת היפר חובה חקוקה שהתרחשה במסגרת הקטגוריה של יחסי עובד ומעביד, והשאלה היא לפי אילו אמות מידה תבחן חבותו של העובד. לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו - זו הלכה שיצאה מפני ביהמ"ש העליון במספר רב של פסקי דין. העובדה שהמעביד נמצא מפר חובה חקוקה מוסיפה משקל משלה לנטיית ביהמ"ש להחמיר עמו בדין. מעמדו העדיף של המעביד מתבטא בכך שהוא פועל מתוך חופש בחירה מלא, הוא יוזם את הקמת המפעל, קובע את מבנהו וציודו, את תנאי העבודה, הוראות הבטיחות ונוהלי העבודה. מאידך, העובד פועל בתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו באמצעות החלטותיו. דרגות החופש של העובד מצומצמות וההנחה המשפטית המקובלת היא כי סיטואציה מסוכנת שגרמה לפגיעה בעובד נוצרה על ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק. רק אם יצליח המעביד להראות שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי, באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו המעשית ולא רק פעל בתוך ד' אמות הסיכון שיצר המעביד על ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס ביהמ"ש אשם תורם לעובד.
ג. בתאונה הנדונה בפנינו יש פנים לכאן ולכאן. מחד, למעביד היתה שליטה מלאה בנסיבות וההוראה לעובדת בלתי מנוסה ביום הראשון לעבודתה להפעיל מכונה לפריסת לחם דווקא באה מצדו. מאידך, הפעולה שעשתה העובדת, היינו הכנסת ידיים לתוך המכונה בשעת פעולתה, נראית לכאורה כיצירת סיכון על ידי החלטה אוטונומית הואיל ואיש לא הורה לה לבצע פעולה כזאת. ברם, מדובר כאן במכונה שאינה מוכרת לאדם הסביר מן המטבח הביתי, ועם זאת היא יוצרת אשליה של מכשיר לא מסוכן שהרי היא רק פורסת לחם, וכל אדם יודע מנסיונו שמכונות להכנת מזון עשויות כך שהשימוש בהן בטוח. על הרקע של נסיון החיים שלה ושל האדם הסביר, הכניסה המשיבה את ידה כדי לעזור לפרוסות לחם לצאת. על המעביד היתה החובה להדריך אותה לא רק הדרכה
חיובית, כי אם גם הדרכה שלילית, בין בדבור ובין תוך פיקוח על ביצוע העבודה, לבל תכניס את ידה להוצאת פרוסות הלחם. המערערת ביקשה להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי ואולם ביהמ"ש העליון אינו נוהג להתערב בממצאי הערכאה הראשונה. לתאונה היתה עדת ראיה אחת והיא המערערת, והשופט קיבל את גירסתה ואין למצוא כל פגם בכך גם אילו הצליחה המערערת לשכנע כי העובדות הן כגירסתה, היא לא היתה עומדת בדרישת ההדרכה "השלילית" שהיתה לה כאן משמעות מיוחדת על רקע אפיו "הביתי" של מקום העבודה. נסיונה הקודם של המשיבה בעבודות במכונות מסוכנות אין בו כדי להטות את הכף לצד המערערת שכן המשיבה לא התייחסה למכונה לפריסת לחם במטבח באותה דרך שבה היא ניגשה למכונה בבית החרושת, מקום עבודתה הקודם, ולא הוזהרה כדי להעמידה על הסכנה. לפיכך יש לדחות את הערעור על כך שלא יוחס כל אשם תורם למשיבה.
ד. אשר לשאלת הנזק - המערערת קובלת על כך שביהמ"ש אמד את אבדן כושר עבודתה של המשיבה בשעור %60 והתעלם מקביעת מומחה מטעם ביהמ"ש בדבר נכות צמיתה בשעור של %27. אין להתערב בהערכתו של ביהמ"ש המחוזי. הפסד כושר העבודה - הנכות התפקודית - הנו פונקציה של כל הנסיבות האופפות את הניזוק, כגון גיל, מין, השכלה ומידת המאמץ הפיסי הנדרש בעיסוקו ועל כן אין חפיפה מלאה בינו לבין שעור הנכות הרפואית. גם להתרשמותו הישירה של השופט מהניזוק עצמו עשויה להיות השלכה להערכתו את כושר עבודתו של הניזוק בנוסף לחוות הדעת והראיות האחרות בנידון. במקרה דנן מצא ביהמ"ש כי המשיבה הפסידה לפחות %60 מכושר עבודתה. אמנם היא מסוגלת להפעיל את ידה הפגועה במידה מסויימת, אך עדיין אין האפשרות של תפיסת מזלג או החזקת כוס יכולה לשמש קנה מידה ליכולת פעולה של פועלת במפעל כשנדרשת ממנה עבודה של שתי ידים. והא- ראיה, שבמקומות שונים סרבו לקבלה לעבודה בשל מגבלותיה.
ה. אשר לשעור השכר הצפוי - ביהמ"ש קבע את שכרה המשוער של המשיבה בגובה של %70 מהשכר הממוצע במשק ומתוך פסק הדין עולה שזה היה שעור שכרה של המשיבה במפעל בו עבדה חמש שנים עד שנישאה ושינתה את מקום מגוריה כחדשיים לפני קרות התאונה. המערערת טענה שהיה מקום להעמיד את שכרה של המשיבה על %47 מן השכר הממוצע, כשכר שעמדה לקבל במקום עבודתה החדש. הוא מפנה לכלל כי המגמה תהיה לעשות את שכרו האפשרי של הנפגע, בסמוך למועד פסק הדין, בסיס לחישוב הפסדי השתכרותו בעתיד, במסגרת הנזק הכללי. גם טענה זו אין לקבל. במקום העבודה החדש היתה המשיבה במעמד של עובדת זמנית ויום התאונה היה יום העבודה הראשון שלה. בנסיבות הענין צדק ביהמ"ש שהתבסס על השכר שאליו הגיעה המשיבה במסגרת העבודה הקודמת בה עסקה ואשר ניתן להניח כי אלמלא התאונה היתה היא עשויה לשוב ולזכות בשכר כזה במהרה ולכן הוא בגדר שכר אפשרי לגביה. גם בשיעור ההוצאות אין להתערב.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד ש. קרינסקי למערערת, עו"ד ח. נבות למשיבה. 19.11.87).
=בר"ע 593/86 - אהרון פוטשניק נגד שמואל שליסל ואח'
*אי תחולת שיעורי מכסימום שכ"ד בעסק של סוכן ביטוח (הערעור נדחה).
א. המערער מנהל עסק של סוכן ביטוח במושכר שבבעלות המשיבים, שבו הוא מחזיק כדייר מוגן. השאלה שבמחלוקת היא אם עסק זה נכלל בהגדרה של "בעל מקצוע חפשי" כמשמעות ההגדרה בתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות). ביה"ד לשכירות השיב על שאלה זו בחיוב וקבע כי המושכר אינו כפוף לגבולות המקסימום והוא נכלל בגדר המושכרים שסעיף 52א' לחוק הגנת הדייר
אינו חל עליהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור וערעור ברשות לביהמ"ש העליון נדחה אף הוא.
ב. התקנה הנדונה קובעת כי הוראות סעיף 52א' לחוק לא יחולו על סוגים מסויימים של בתי עסק ובכללם "...בית עסק של מבטח כמשמעותו בחוק הפיקוח על עסקי ביטוח... בית עסק המשמש משרד שבו עוסק בעל מקצוע חפשי". המערער גורס שאם היה בכוונת מתקין התקנות להוציא גם מושכר המשמש "סוכן ביטוח" מתחולת סעיף 52א' היה עושה זאת במפורש על ידי הוספת פיסקה מיוחדת ל- 21 פיסקאות הדנות במקצועות שעליהם לא חל סעיף 52א' או ע"י הוספת המלים "וכן סוכן ביטוח" בתקנה המתייחסת לעיסוקים של מבטחים. משלא עשה כן המחוקק, הרי לדעת המערער, אין להכניס את העיסוק שלו לגדר המושג "בעל מקצוע חפשי". ביהמ"ש המחוזי הרחיב את הדיון על משמעותו של המושג "מקצוע חפשי" ונתקל בקושי פרשני כבר לגבי המונח "מקצוע" והקושי גובר עוד יותר כשמדובר ב"מקצוע חפשי". על אף השימוש השגור במונח "מקצוע חפשי" קשה לזהות את מאפייניו ומבחניו של מושג זה ולהציב לו סימני היכר ברורים. גם ההגדרות במלונים אינם מדוייקים וחד משמעיים ויש בהם אפילו דברים והיפוכם. הבסיס של השכלה גבוהה, המוזכר בדרך כלל, כחלק מן הנתונים של בעל מקצוע חופשי, אינו הכרחי לפחות לגבי חלק עיסוקים המודגמים במפורש כמשתייכים למקצוע חפשי, כגון סופר, שחקן וכדומה. האבחנה בין שכיר לבין מקבל שכר מכל לקוח מעמידה את ההגדרה על בסיס של צורת העיסוק ולא על מהותו והכשרתו.
ג. לאור הקושי לתחום מבחן חד משמעי ברור למונח "בעל מקצוע חפשי" במובנו הכללי והכולל מבחינה לשונית, יש לתהות אחרי משמעות המונח שבו השתמש מתקין התקנה מבחינת המטרה שביקש להשיג. על הפרשן לחשוף מבין קשת האפשרויות הלשוניות, אותה משמעות אשר תגשים את מטרת החוק. כשבאים להתחקות אחר כוונות המחוקק והמטרה שביקש להשיג, מותר להרים את המסך ולבחון את ההיסטוריה החקיקתית שמא ממנה עולה גם המטרה המוצהרת או המשתמעת על רקע חברתי או הנסיבות שחייבו את החקיקה. ההיסטוריה וההשתלשלות החקיקתית בענין דמי שכירות מקסימליים בבתי עסק מלמדים על מגמה של הרחבה מתמדת של מספר בתי עסק המוצאים מהמגבלה של דמי שכירות מקסימליים, אגב איזון אינטרסים בין בעלי בתים ושוכרים של בתי עסק ויחד עם זאת שימת לב והתחשבות במעמדם הכלכלי של סוגי עסק מסויימים, שטרם הגיעה שעתם להסיר מעליהם את תקרת דמי השכירות המקסימליים. מבחינת הצידוק הסוציאלי כלכלי והיעדים הבולטים עליהם מלמדת ההשתלשלות התחיקתית, עולה כי אין מקום לאבחנה בין בית עסק המשמש בעיקר כסוכנות נסיעות וכדומה עיסוקים לבין סוכן ביטוח. עם כל הקשיים והבקיעים שבנסיון להגיע להגדרה מקיפה וכוללת של המונח בעל מקצוע חפשי, הצביע ביהמ"ש המחוזי על סימנים מאפיינים בהכשרתו, בעבודתו ובמעמדו של סוכן הביטוח, אשר לפחות לצורך התקנות הנדונות יש להכלילו בגדר בעל מקצוע חפשי. מבחינת מטרותן ותכליתן של התקנות מוצדק להסיר גם מסוכן ביטוח את הגנת סעיף 52א'. בהקשר זה ניתן למנות מספר מאפיינים המייחדים סוכן ביטוח כבעל מקצוע חפשי לצורך התקנות האמורות: העיסוק דורש מומחיות, שתחילתה רכישת השכלה ומקצועיות וקשור בעבודה עיונית; הוא פועל באורח עצמאי תוך הפעלת שיקול דעת עצמי; המקצוע הוא ייחודי הטעון רישוי ותפקידיו וסמכויותיו מוגדרים בחוק וקבלת רשיון מותנית בהתמחות של שנתיים אצל מאמן בדומה לעורכי דין ורואי חשבון וכו' וכן שכרו משולם לו ע"י הלקוח שכלפיו הוא נושא בחבות ואחריות להגיש לו מיטב הייעוץ. בכל הנתונים והנסיבות יש לראות סוכן ביטוח כבעל מקצוע חפשי לצורך התקנות.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. ארז למבקש, עו"ד ח. טרכטינגוט למשיבים. 5.11.87).
ע.א. 15/85 - רחל וציון מזרחי נגד מנשה רז
*קיום צוואה(הערעור נדחה).
א. בלילה שבין 29.9.82- 28, סמוך לשעה שלוש לפנות בוקר, הגיע יוסף מזרחי (להלן המנוח) אל בית גיסתו אחות אשתו, ירה והרג את אשתו ואת גיסתו ולאחר מכן התאבד. בין מסמכיו של המנוח נמצא מסמך האומר "זו צוואתי האחרונה" ובמסמך זה ציווה המנוח את כל רכושו למשיב, שהוא בנו מנישואיו הראשונים. המשיב ביקש קיום הצוואה המתגלמת במסמך הנ"ל והמערערים, בתו ובנו של המנוח מנשואיו השניים לאשתו המנוחה, התנגדו לקיום הצוואה. טענות ההתנגדות נגעו בחלקן לפגמים שבצורת הצוואה, וחלקן ליכולת הנפשית של המנוח להבחין בטיבה של הצוואה בעת שכתב אותה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התנגדות המערערים וקיים את הצוואה. הערעור נדחה.
ב. הצוואה נחתמה בידי המנוח ומצויים בה שלושה תאריכים בכתב ידו של המנוח. תאריך אחד של 22.9.82 בראש המסמך, תאריך שני של 28.9.82 בראש העמוד השני ותאריך שלישי 29.9.82 בשולי העמוד השני. מכאן טענת המערערים כי המסמך אינו עונה לדרישה הצורנית לצוואה בכתב יד המפורטת בסעיף 19 לחוק הירושה שכן לפי סעיף זה תישא צוואה בכתב יד "תאריך כתוב" ומשדיבר המחוקק בלשון יחיד אין תאריכים רבים במשמע. לענין זה יש לקבל את תשובתו של ביהמ"ש המחוזי. אפשרות אחת היא כי הצוואה נכתבה פרקים פרקים וליד כל פרק כתב המנוח את תאריך כתיבתו, אפשרות אחרת היא כי הצוואה נכתבה בבת אחת בתאריך הנקוב בראשה ולאחר מכן הוסיף המנוח שני תאריכים ביומם כמי שבא לומר כי בכל אחד מן התאריכים עדיין איתן הוא בדעתו להמשיך ולאמץ את דברי הצוואה, והאפשרות השלישית היא כי התאריך האחרון שנכתב הוא שגוי. דרישת ציון התאריך לא באה אלא לאפשר זיהוי מוחלט של מועד עריכת הצוואה ובכך להבטיח יכולתו של ביהמ"ש לברר אם צוואה זו היא אחרונה של המצווה האם היה המצווה אותה עת בעל כשרות לצוות ובעל יכולת נפשית להגיע לגמירות דעת. מכאן שריבוי תאריכים על צוואה שנערכה לשיעורין, שיש בהם לשקף את התאריך בו נכתב כל חלק שבה, אינו בגדר פגם כל עיקר. הוא הדין אם מוסיף המצווה מדי פעם תאריך על הצוואה כדי לבטא את דעתו על אי רצונו לשנותה והוא חוזר עליהם בתאריך החדש ונותן להם משנה תוקף. אם האפשרות השלישית היא הנכונה והתאריך האחרון של הצוואה שגוי, כי אז צדק השופט בהפעילו את הוראת סעיף 25 לחוק ובלבד שלא היה ספק בלבו באמיתות הצוואה. המגמה המרכזית והיסודית שבסעיף 25 היא לצמצם ככל האפשר ביטולה של צוואה בגלל פגם זה או אחר שבצורתה, כל עוד וכאשר אין לביהמ"ש ספק באמיתות הצוואה. הנפקא מינה אם הופעל סעיף 25 לחוק נוכח פגם בתאריך הרשום בצוואה אם לאו אינו בא לידי ביטוי אלא לענין הנטל. אם נפל פגם בצורת הצוואה הרי מי שטוען כי יש לקיים את הצוואה עליו הראיה ואילו כאשר בצוואה אין פגם מבחינת הצורה כי אז חזקה עליה שצוואת אמת היא והטוען שאין לה תוקף עליו הראיה.
ג. אשר לטענה כי כתוצאה ממצבו הנפשי לא היה המנוח מודע לטיבו של המסמך שעשה וכי המנוח נשלט ע"י דחפים ששללו את רצונו החופשי ואת יכולתו להביע את משמעות מעשיו - מנסיבות ההרג וההתאבדות ומשאלות מוזרות שהביע המנוח ליחסים חיוביים יותר עם רעייתו המנוחה בעולם הבא ברור שהמנוח סבל עובר ליום מותו ממופרעות נפשית קשה עד כדי סטייה ברורה מן הנורמה. ברם, אין בממצאים נתונים לקביעה שהמנוח פעל בעריכת הצוואה או במעשי ההרג באי שפיות. גם אם המנוח סבל ממופרעות נפשית קשה עדיין היה כשר לעשות צוואה כשכשרות זו לא נשללה ממנו בדין בהכרזה כי הוא פסול דין.
ד. לא נותרה אלא השאלה אם במועד עריכת הצוואה לא ידע המנוח עקב מופרעותו
הנפשית הקשה להבחין בטיבה של צוואה. ביטוי אחרון זה שבסעיף 26 לחוק לא הוגדר בחוק ועליו אמר ביהמ"ש העליון כי אין זה רצוי לקבוע בו מסמרות. המחוקק קבע הנחייה כללית שמטרתה לבחון אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם ובהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, מודעתו לתוצאות עשיית הצוואה וכו'. ביהמ"ש המחוזי קבע ממצא החלטי כי המנוח ערך, כתב וחתם את הצוואה תוך שידע להבחין בטיבה ואין מקרה זה בא בגדרם של המקרים החריגים בהם יתערב ביהמ"ש שלערעור בממצא עובדתי שקבע ביהמ"ש דלמטה. העולה מן האמור כי בין אם נפל בצוואה פגם צורני בתאריך ובין אם לא נפל פגם כזה הוכח כדבעי על דרך החיוב כי המנוח ידע להבחין בטיבה של צוואה במועד או במועדים שערך אותה. אין גם מקום לטענה שהוראות הצוואה הן "בלתי סבירות, בלתי מוסריות ונוגדות את תקנת הציבור" ולפיכך בטלה הצוואה מכח הוראות סעיף 34 לחוק. בקיומה של הצוואה ע"י ביהמ"ש בא לידי מימוש רצונו של המוריש בצוואתו למה שייעשה בירושתו אחריו.
(בפני השופטים: אלון, ברק, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד ח. גלזר וצ. שרף למערערים, עו"ד צ. גרובר למשיב. 87. 15.11).
ע.א. 674/83 - דניאלסה ס.א. חברה זרה נגד גד שט שותפות לבנין ולהשקעות ואח'
*הפרת חוזה וחובת הצד שכנגד לקיים את התחייבויותיו(הערעור נדחה).
א. ביום 24.1.80 נחתם בין המערערת לבין המשיבים חוזה הלוואה על פיו הלוותה המערערת למשיבים סכום של 5,000,000 ל"י שאמור היה להיות מוחזר ביום 15.4.80 ללא ריבית או הצמדה. חוזה ההלוואה כלל אופציה למערערת לרכוש בסכום של 11 מליון ל"י אולם שהיה בבעלותה של המשיבה הראשונה. כן נקבע בחוזה ההלוואה כי אם תחליט המערערת לממש את האופציה תלווה לה המשיבה סכום של ששה מליון ל"י אשר יוחזר למשיבה בתאריך 1.4.81 בתוספת ריבית שנתית של %80. להבטחת הלוואה זו נקבע כי המערערת תתן למשיבה שטרי בטחון שתאריך פרעונם יום 1.2.81. ביהמ"ש המחוזי ראה ב"הלוואה" של ששה מליון ל"י יתרת מחיר הרכישה של האולם ולא הלוואה נפרדת. מסיבות הידועות רק לצדדים העדיפו הם לתת לתשלום של יתרת התמורה צורה חיצונית של מתן הלוואה למערערת שזו היתה חייבת "להחזירה" למשיבים. המערערת הודיעה למשיבים על החלטתה לממש את האופציה. בכך נכנס לתקפו חוזה רכישה שנערך בין הצדדים וחמשה מליון ל"י שניתנו ע"י המערערת למשיבים בתור הלוואה הפכו לתשלום חלקי תמורת האולם. יתרת המחיר של 6,000,000 ל"י לא שולמה למשיבים וכאמור סוכם כי יראו סכום זה כאילו ניתן כהלוואה למערערת לפירעון עד יום 1.4.81. ביום 1.80 25.1 שלחה המשיבה למערערת מכתב בו נאמר בין היתר "הרינו לחזור ולהודיעכם את אשר כבר סוכם בינינו בזמנו, כי בהתאם לבקשתכם... הננו מבטלים את החוזה שנחתם בינינו... "המערערת השיבה במכתב כי היא עומדת על השלמת עיסקת המכר וכי מעולם לא הסכימה לביטול העיסקה. מתברר כי עוד לפני משלוח הודעת הביטול מטעם המשיבה, בתאריך 2.11.80, התקשרה המשיבה עם האחים עבודי בהסכם שלפיו היא מתחייבת למכור להם את האולם הנדון. המערערת הגישה ביום 11.12.80 בקשה לפסק דין הצהרתי כי חוזה הרכישה בינה לבין המשיבה תקף וכי הסכם הרכישה בין המשיבה לבין האחים עבודי אינו תקף. המערערת לא שילמה למשיבה את הסכום של 6,000,000 ל"י שעל פי חוזה ההלוואה היתה אמורה לשלמו עד יום 1.4.81 והשטרות שמסרה המערערת להבטחת תשלום זה לא נפרעו.
ב. בהחלטה שנתן ביהמ"ש המחוזי ביום 7.3.82, ואשר כונתה על ידו "פסק דין חלקי"נקבע כי "חוזה ההלוואה וחוזה הרכישה, מהווים ביחד הסכם מכר תקף, שאין בו כל פגם או פסול מבחינת הדין... דניאלסה עמדה בהתחייבויותיה על פי ההסכם". ביהמ"ש
המחוזי קבע כי ביטול בהסכמה של חוזה שיש בו התחייבות לעיסקה במקרקעין, חלה עליו דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין ולחלופין מכוח סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית אין להוכיח על ידי ראיות בעל פה כי היתה הסכמה לביטול עיסקת המכר. מסקנת ביהמ"ש היתה כי ביטול בעל פה של עיסקת המכר, גם אם היה כזה, אינו תופס, וזכותה של המערערת גוברת על זכותם של האחים עבודי. ביהמ"ש הוסיף כי יש בהחלטתו משום היענות לתובענה של המערערת, אך עם זאת השאיר מספר שאלות פתוחות להכרעה וביניהן השאלה אם אי פרעון השטרות בסך 6,000,000 ל"י מהווה הפרת הסכם המכר. מספר חודשים לאחר מתן ההחלטה הנ"ל, ביום 4.6.82, הודיעה המשיבה למערערת על ביטול החוזה בשל הפרתו עקב אי תשלום יתרת התמורה. כן ביקשה המשיבה בביהמ"ש לתקן את תצהיר ההגנה שלה בתובענה הראשונה על ידי הוספת הטענה כי החוזה בוטל עקב הפרתו על ידי המערערת. המערערת לא השיבה למכתב הביטול השני. תיקון תצהיר ההגנה הותר על ידי ביהמ"ש לאחר שנתקבלה לכך גם הסכמתו של ב"כ המערערת.
ג. בשלב השני של ההליך פסק ביהמ"ש כי "חוסר תגובה מצד (המערערת) על מכתב הביטול (השני) שנשלח ע"י (המשיבה) כמוהו כהשלמה עם הודעת הביטול... הסכום של 6,000,000 ל"י שהיתה (המערערת) חייבת (למשיבה) הינו במהותו יתרת מחיר הנכס... אי פרעון השטרות... הינו אי תשלום יתרת המחיר ומהווה לפיכך הפרת הסכם המכר". לנוכח הפרה זו תקפה הודעת הביטול ששלחה המשיבה למערערת. הערעור נדחה.
ד. המערערת טוענת כי משפסק ביהמ"ש בפסק הדין החלקי כי סדרת ההסכמים מהווה חוזה תקף, ענה ביהמ"ש על כל המבוקש ע"י המערערת ובכך היה עליו לסיים את מלאכתו ולא היה מקום להשאיר שאלות פתוחות לדיון בהמשך. ברם, הראיות מצביעות על הסכמת המערערת להרחבת יריעת המחלוקת (שינוי חזית) ועל שאיפה להגיע לברור סופי של הסכסוך בין הצדדים על כל היבטיו. זאת ניתן ללמוד, בין היתר, מהסכמת ב"כ המערערת לתיקון התצהיר ע"י המשיבה. אמנם, ב"כ המערערת סייג את הסכמתו על ידי הוספת המלים "מבלי לפגוע בזכויותינו" אך אין המלים הנ"ל פוגמות או מצמצמות את הסכמתה להרחבת תחום המחלוקות כבר נפסק כי משמעות המלים "מבלי לפגוע בזכויות" כשהן מוטבעות על מסמך, הינה מוגבלת, ואין בהן כדי לשלול מן האמור במסמך את אופיו כהצעה מחייבת.
ה. אשר לטענת המערערת כי יש להתייחס אל אי תשלום הסכום של 6,000,000 ל"י כאל אי החזר הלוואה ולא כאי תשלום יתרת המחיר - שני ההסכמים שנערכו בין הצדדים, חוזה ההלוואה וחוזה הרכישה, הינם במקורם עיסקת מכר ולפיכך הסכום של 6,000,000 ל"י שהתחייבה המערערת לשלם היה חלק ממחיר הנכס. אשר לשאלה אם הופר החוזה ע"י המערערת עקב אי תשלום היתרה כאמור- עוד בנובמבר 1980 נחתם בין המשיבים לבין האחים עבודי חוזה מכר כאמור, והתקשרות זו, גם אם אינה עולה כדי הפרה ממש של החוזה עם המערערת, מלמדת על הפרה צפויה של החוזה במובן סעיף 17 לחוק החוזים. זאת ומשלוח מכתב הביטול הראשון למערערת מהווים גילוי דעת לכך שאין בכוונת המשיבים לבצע את החוזה עם המערערת. התנהגותם זו של המשיבים איפשרה למערערת לנהוג כאילו הופר החוזה עמה ולבחור בין אפשרויות שונות שאחת מהן היא לעמוד על זכותה לקיים את החוזה. המערערת בחרה שלא לקבל את כוונת המשיבים להסתלק מהחוזה והעדיפה לעמוד על קיומו. מכאן שהחוזה המשיך לחייב את שני הצדדים כאחד וחיובה של המערערת לשלם את יתרת המחיר של 00ס,ס6,00 ל"י נותר בעינו.
ו. נשאלת השאלה מהן הפעולות שהמערערת היתה צריכה, בנסיבות העניין, לנקוט בהן כדי לא להחשב כמפירה של התחייבותה לתשלום התמורה. בתי המשפט נוהגים בסוגיה זו
להבחין בדרך כלל בין חיובים עצמאיים לבין חיובים מותנים. כשמדובר בחיובים מותנים, שבהם קיים קשר הדוק בין קיום התחייבויותיהם ההדדיות של הצדדים, נעשית לעיתים הבחנה בין חיובים "שלובים" או "מקבילים" שנועדים להתבצע בו זמנית על ידי הצדדים לחוזה, ובין חיובים מותנים רגילים שאינם צריכים להתבצע בד בבד אך גם בהם כפיפותו של הצד האחד לחיובו מותנית בקיום התחייבותו של הצד השני. כאשר מדובר בחיובים שלובים, על הצד המבקש קיום החוזה להביע נכונות לקיים התחייבויותיו הוא חרף ההפרה של הצד השני.
ז. אין ספק כי משנקבע שהתשלום בסך 6,000,000 ל"י מהווה יתרת התמורה עבור האולם הרי שמדובר בחיוב מותנה ולא בחיוב עצמאי. משהתיימרה המשיבה למכור את הנכס לאחים עבודי ועוד טרם פסק ביהמ"ש המחוזי בשאלת תקיפות החוזה עם המערערת נקל להבין את התנהגות המערערת שנמנעה מלהעביר למשיבים את הסכום הנ"ל. אולם עמדו בפני המערערת דרכים שבהן יכלה לבטא את נכונותה לקיים את החוזה ע"י התשלום. כך יכלה להפקיד את הסכום בקופת בית המשפט או אצל עוה"ד ולהודיע זאת למשיבים, או לנקוט באמצעים אחרים כדי לשכנע שבאפשרותה וברצונה למלא אחר חובת התשלום. המערערת לא עשתה כן ובכך הפרה את החוזה מצדה.
ח. נותרה לבדיקה השאלה אם היה ביטול כדין של החוזה מטעם המשיבה והתשובה לכך היא חיובית. המערערת טוענת כי מכתב הביטול מטעם המשיבה נשלח זמן רב ביותר לאחר ההפרה, בניגוד להוראת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) הקובע כי ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה". סבירותו של הזמן לצורך מסירת הודעת ביטול איננה נמדדת עפ"י אמות מידה כלליות ומופשטות, אלא נבחנת בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו ובענייננו מיוחדות הן הנסיבות. עד למתן ההחלטה הראשונה של ביהמ"ש היתה עמדת המשיבים כי החוזה עם המערערת בוטל בהסכמת כל הנוגעים בדבר. בשלב זה לא ראו המשיבים צורך לבטל את החוזה באופן חד צדדי בעקבות ההפרה של המערערת. רק משקבע ביהמ"ש כי הסכם המכר תקף הפך ביטולו החד צדדי של החוזה ע"י המשיבים, בשל הפרתו ע"י המערערת, לצעד נחוץ ומחייב, ובנסיבות אלה, כאשר נשלחה הודעת הביטול כשלושה חדשים לאחר החלטת ביהמ"ש, אין לומר שנשלחה לאחר חלוף תקופת זמן סבירה.
ט. פסק הדין ניתן מפי השופט בך אשר קבע כי אין צורך להתייחס לשאלה אם ביטול חוזה מכר מקרקעין צריך אף הוא להיות בכתב או יכול הוא להיות בעל פה לצורך סעיף 8 לחוק המקרקעין. המשנה לנשיא גב' בן פורת התייחסה לנושא זה והביעה דעתה כי ניתן להוכיח עפ"י עדים שחוזה כתוב בוטל בהסכמה. טענת ביטול אינה באה לסתור את הכתוב בחוזה אלא לסתור את התביעה. אין הוראה בחוק שהסכם לביטול עיסקת מקרקעין, להבדיל מהתחייבות לעשות עיסקת מקרקעין, חייב להיות בכתב. ברם, אין צורך להחזיר את התיק לשמיעת ראיות בדבר ביטול בע"פ שכן המערערת הפרה אתההסכם ובדין בוטל ההסכם ע"י המשיבה. משלא הוגש ערעור על פסק הדין החלקי היה על המערערת לראות בכך קביעה סופית שהחוזה שלה לרכישת המקרקעין הוא בר תוקף וכי עליה לקיים לפחות בשלב זה את התחייבותה על פי ההסכם ע"י הצעה מיידית של תשלום היתרה. היא לא נהגה כך ונוכח הפרה יסודית של ההסכם ע"י אי תשלום דין הערעור להידחות.
י. השופט ד. לוין העיר כי הוא נוטה להסכים לדעת המשנה לנשיא כי בטולו של הסכם שנערך בכתב יכול להעשות בהסכמה בע"פ. ברם, אין צורך להרחיב בנושא זה שכן בטולו של החוזה נבע מהפרה מאוחרת יותר של החוזה שבין בעלי הדין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת. ד. לוין, בך. עו"ד נ. אמיתי למערערת, עו"ד ד. הורוביץ למשיבים. 6.10.87).
בג"צ 573/87 - ש. אסטלין בע"מ נגד שר המסחר והתעשיה וגובה המכס באשדוד
*חובת סימון מוצרים מיובאים בתו עברי לפני שחרור המוצרים - מהמכס (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותרת עוסקת בייבוא סרטים דביקים מיצרן בגרמניה באריזות משני סוגים: גלילי "ג'מבו" המיועדים לעיבוד במפעלה של העותרת לפני מכירתם לצרכנים, היינו חיתוך ואריזה צרכנית; תוצרת חתוכה באריזות פלסטיק המיועדת למכירה ללא כל עיבוד שהוא על ידי העותרת. יבוא סרטים דביקים מהסוג האמור מותר לפי צו יבוא חופשי. בפברואר 1987 פורסם תיקון מספר 9 לצו (שיעורי מס קניה ותשלומי חובה) שלפיו, בין היתר, חייב יבואן, דוגמת העותרת, לסמן סרטים דביקים לסוגיהם על פי תקן ישראלי כתנאי ליבוא הטובין. הסימון עפ"י התקן כולל בין היתר שם היצרן וכתובתו, ארץ הייצור, שם היבואן, פרטים בדבר מהות וסוג המוצר, והחשוב לענייננו "האריזה תסומן בעברית...". המשיבים הסכימו כי את הסרטים הדביקים מסוג ג'אמבו ניתן לייבא ללא סימון בעברית, שכן אלה ממילא אינם משווקים במצב שיובאו אלא עוברים תהליך כאמור, ובתור שכאלה חייבת העותרת בסימונם לפי צו הגנת הצרכן ואין טעם בסימון האריזות לפני הייבוא. נותרה מחלוקת בדבר החובה לסמן בעברית, ולפני היבוא דווקא, את הסרטים הדביקים בגודל קטן. אין דרישה כי המדבקות עצמן יסומנו אלא כי האריזה החיצונית שבה נמצאות המדבקות היא שתסומן עפ"י התקן. העותרת ביקשה להורות למשיבים לאפשר לה לייבא ולשחרר את הטובין מהמכס ללא סימנים בעברית, כל עוד יובטח סימונם בעברית עפ"י דרישות החוק לפני מכירתם ללקוחות. טענת העותרת היא כי ניסתה להשיג סימון הסרטים בעברית על ידי היצרן בגרמניה אך הדבר אינו בר ביצוע. העתירה נדחתה.
ב. מבחינת המשיב סימון טובין בחו"ל הוא חלק ממדיניות היבוא לאורך שנים כדי להגן על המשתמש בארץ שידע מהותו, טיבו ואמינותו של המוצר. הסימון בעברית בחוץ לארץ דווקא מתחייב מחמת הקשיים באכיפת דרישות הסימון לאחר הוצאת הטובין מפיקוח המכס. אין אפשרות לקיים פיקוח יעיל באשר לסימון לאחר שהטובין הוצאו מהמכס והובאו למחסניהם של היבואנים המפוזרים על פני כל הארץ.
ג. ב"כ העותרת גורס כי צו יבוא חופשי שהותקן מכח הסמכות לפי פקודת הייבוא והיצוא אינו חל כאן, אלא חל חוק הגנת הצרכן הדן בסימון טובין, שלפיו אין חובה לסמן מדבקות. טענה זו אין לקבל. מבלי להתייחס לשאלה איזה חיקוק משני חיקוקים צריך להחיל בדרך כלל כאשר חיקוק אחד הוא כללי וחיקוק אחד הוא מיוחד, הרי בענייננו נקבע בחוק הגנת הצרכן במפורש כי אם נכללה בחיקוק אחר הוראת סימון להגנת הצרכן והיא סותרת את חוק הגנת הצרכן ההוראה בחיקוק האחר עדיפה. אין גם לקבל טענת חוסר סבירות בהוראות העותרת רואה חוסר סבירות בהערמת קשיים על היבואן שאינו יכול לגבור על מגבלותיו של הספק שלו להדביק תויות הסימון בעברית במהלך הייצור האוטומטי. טענה זו אין בה כדי לפגוע בסבירות ההוראה. מדיניות ייבוא והוראות בקשר לכך אינן בהכרח מוכתבות ע"י יכלתו או נכונותו של יצרן או ספק זה או אחר, אם כי הרשות מצווה להתחשב בגורמים ובתנאים אובייקטיביים באותו תחום או ענף. מכאן ועד להתאמת המדיניות לכל הספקים והיצרנים רחוקה הדרך ואין לדבר גבול בתנאי התחרות חופשית. נימוק אחר של חוסר סבירות מתבססת על היעדר סימטריה בדרישות ביחס למועד ושלב הסימון של סרטי הג'מבו לעומת האחרים כאשר סרטי הג'מבו פטורים מהסימון בעברית לפני הייבוא ואילו האחרים חוייבו בסימון. גם טענה זו אין לקבל. סרטי הג'מבו מלכתחילה מיועדים לחיתוך ואריזה והם משנים צורה בטרם שיווק, כך שהסימון המקורי גם אילו הודבק לפני היבוא מחייב החלפתו בסימון מתאים לאחר העיבוד. כך שיש מקום לאבחנה בין טובין שיובאו למטרת עיבוד או כעין ייצור, לבין טובין אשר יעודם למכירה בצורתם המקורית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, וינוגרד. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד רסלר לעותרת, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 22.11.87).
ע.פ. 332/86 - גינדיל רפי נגד מדינת ישראל
*הוכחת הכוונה בנסיון לרצח. חומרת העונש בגרימת חבלה חמורה(ערעור על סעיף ההרשעה נתקבל ועל חומרת העונש נדחה).
א. המערער והמתלונן, שנתיידדו זה מקרוב, ביקרו בדירת חבר שלישי. הם שתו וודקה ולאחר מכן יצאו השלושה לקנות חשיש. המתלונן היה שיכור ממש ואילו על הנאשם היתה השפעת האלכוהול קלה יותר. באחת הסמטאות של כפר שלם ניגש אליהם סוחר סמים והציע להם לקנות סם. תוך שהוא מדבר אתם חטף האיש את כספו ודרכונו של המתלונן וברח. במשטרה סיפר המערער כי המתלונן האשים אותו בגניבת הכסף וכך התפתחה מריבה בין השניים שבמהלכה פגע המערער קשות בראשו של המתלונן. המערער טען בעדותו כי איבד את זכרונו באופן מוחלט מתחילת המריבה ועד לעזיבתו את המקום, בעוד שבמשטרה ובמהלך השחזור פרט המערער את שעולל למתלונן במכות ובאגרופים, מכות באבנים, בבעיטות ומעשי חניקה. אצל המתלונן אובחנו שברים של עצמות האף, שבר בעצם המצח, שפכי דם ועוד. לחלק מן הנזקים שנגרמו למתלונן אין בכלל תקנה. ביהמ"ש לא שוכנע מקו ההגנה שנקט המערער כשהראיות הצביעו על היות המערער בהכרה במשך כל הזמן. הוודקה ששתה כלל לא השפיעה על צלילות דעתו וכאמור פרט המערער בהודעותיו במשטרה את הארוע לפרטיו. החבר השלישי העיד אף הוא כי ניסה מספר פעמים להתערב בריב שבין השניים אך המערער פקד עליו להתרחק ואף איים עליו לבל יספר למישהו מה שקרה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערער התכוון במעשה התקיפה להרוג את המתלונן וכי השתמש כלפי המתלונן באמצעים המתאימים להגשמת המטרה, היינו באבנים שבהם הכה אותו על פניו ובראשו. זאת ועוד, לא רק במעשה אלא אף בדבור מפורש אמר המערער למתלונן "אני אהרוג אותך". על יסוד כל הנ"ל הרשיע ביהמ"ש את המערער בנסיון לרצח ודן אותו לשש שנים מאסר בפועל. הערעור על סעיף ההרשעה נתקבל ואילו על חומרת העונש נדחה.
ב. אכן, דברי המערער במשטרה מפריכים את טענתו על אבדן הזכרון. ברם, טענת הסניגור היא כי גם אם לא עומדת למערער הגנת שכרות, לפחות משמשת השכרות שיקול כשבאים להכריע אם היתה לנאשם כוונה להרוג שהיא מיסודותיה של העבירה והרי אין חולק כי המערער היה בגילופין. אכן, החובה להוכיח את הכוונה המיוחדת, היינו את ההחלטה להמית, רובצת לעולם על הקטיגוריה ולענין זה אין נפקא מינה בין מי שהיה פיכח לבין מי שהיה בגילופין. כאשר ביהמ"ש בא להסיק אם פלוני היה בעל כוונה מסויימת רשאי הוא להשתית מסקנתו על החזקה שאדם מתכוון לתוצאה הצומחת בדרך הטבע ממעשהו. השכרות כשלעצמה אין בה כדי לשלול את האפשרות שתווצר כוונה פלילית. במקרה דנן הוכיחה התביעה כי המערער לא היה במצב של שכרות ששללה ממנו את כוונתו הפלילית. כל שאפשר לומר כי נתרופפו אצלו עקב השפעת אלכוהול מנגנוני בלימה נפשיים. לפיכך היה מקום לאשר את התוצאה המשפטית שאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי, אלמלא הספקות בדבר טיבה של הכוונה הפלילית שלוותה את המערער בשעת מעשה, דהיינו אם אכן נתכוון בהכותו את המתלונן לגרום למותו. היתה עדות מומחה של רופא מבית חולים שבו אושפז המערער לשם הסתכלות, כי במצבים מסויימים, כאשר המערער מרגיש סכנה לדימויו העצמי הוא מגיב בתוקפנות וכשהוא עובר את הגבול הוא פועל בצורה בלתי מרוסנת, בלי מעצורים, בלי שליטה, "אבל זה לא עושה אותו בלתי שפוי". משמעות הדברים היא כי אין זה מן הנמנע שההסבר לתקיפה המתמשכת באבנים אינו נעוץ בהכרח בכוונת המערער לגרום למותו של המתלונן, אלא "משעבר את הגבול" המשיך ופעל בלי שנתן דעתו לתוצאה הקטלנית שהוא עלול להמית את המתלונן. הסבר זה מתיישב עם דברי המערער שלא נסתרו כי משעמד על מה שגרם למתלונן החל לבכות, ניסה לעזור לו וצעק לאנשים שהתקהלו כי יזמינו אמבולנס ומשטרה. צעקותיו תוך כדי מעשה כלפי המתלונן כי יהרוג אותו יכולות להתפרש כביטוי של זעם ולא כמשמעותן
האמיתית. על כן הספק מחייב את החלפת ההרשעה מנסיון לרצח לעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה.
ג. הסניגור מתרעם על כך שביהמ"ש התערב התערבות יתירה בחקירת עדי התביעה והתערבות זו הביאה את העדים לתת תשובות שאינן נוחות למערער. אכן תמליל הקלטת העדויות מראה על מעורבות ביהמ"ש בחקירת העדים שחרגה לעתים מתחומה של הבהרה. אין חובה על שופט לגזור שתיקה על עצמו במהלך הדיון. נהפוך הוא, סעיף 175 לחוק סדר הדין הפלילי מתיר מפורשות לביהמ"ש לחקור עד לאחר שסיימו בעלי הדין את חקירתם, כשם שרשאי הוא לשאול גם שאלה במהלך חקירתו בידי בעלי הדין להבהרת ענין שנתעורר בה. כל שנדרש מבית המשפט הוא כי ימנע עצמו מליטול את מלאכת בעלי הדין בעת שנחקר העד על ידם. כשמעמיד ביהמ"ש לפני העד שאלות הבהרה על אלה להיות "ללא צבע" היינו שלא תהיה ניכרת בשאלה נטיה לסייע לצד זה או אחר. מאידך, החובה להוציא את האמת לאור רובצת בסופו של דבר על השופט ולפיכך רשאי הוא לשאול שאלות הבהרה במהלך החקירה כדי שהתמונה תהיה פרושה בפניו בסוף הדיון ותאפשר לו לעמוד כמיטב יכולתו במשימתו, ובלבד שבעשותו כן אינו חורג מן המידה והמשורה. אולם גם אם חרג ביהמ"ש מן הרצוי עדיין על ביהמ"ש שלערעור לברר אם פגם זה בניהול הדיונים גרם עוות דין למערער, שאם לא כן אין בפגם כדי להשפיע על התוצאה בערעור. עיקר הרשעת המערער במקרה זה נסמכה על דבריו הוא וממילא לא היה בהתערבות ביהמ"ש בחקירת העדים כדי לשנות את התוצאה.
ד. אשר לעונש - למרות המרת סעיף ההרשעה כאמור אין הצדקה לשנות את גזר הדין. העונש הקבוע בחוק לעבירה החדשה כמוהו כעונש הקבוע לעבירה שבה הואשם המערער והעונש שנגזר הולם את נסיבותיו החמורות של המקרה. מעשיו הסדיסטיים של המערער שגרמו למתלונן "עוותים מחרידים ומזעזעים בפניו שלמרביתם אין תקנה" מחייבים ענישה שתבטא את חומרת המעשה. המעשים אינם מותירים ספק באישיותו המסוכנת של המערער ובצורך להרחיקו מן החברה לתקופה משמעותית. לפיכך העונש יעמוד על כנו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 15.11.87).
ד.נ. 13/84 - דר' אמיליה לוי נגד יו"ר ועדת הכספים של הכנסת ואח'
*גימלאות ל"ידועה בצבור" של שופט(העתירה נדחתה).
א. בענמ"ש 1/82 (פד"י ל"ו (4) 123) החליט ביהמ"ש. העליון כי הדיבור "בן זוגו של הנפטר" בהגדרת "שאיר" המופיעה בהחלטת גימלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (נושאי משרה שיפוטית ושאיריהם) תשמ"א אינו כולל את מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו של הנפטר. העותרת, שלגירסתה היתה ידועה בציבור של שופט שנפטר, טענה באותו ענין ששלילת זכות גימלה מידועה בציבור מהווה אפליה בהשוואה למצבה של ידועה בציבור של עובדי ציבור אחרים. טענה זו נדחתה וביהמ"ש קבע כי במקרה הנדון יש לפרש את החיקוק, שעליו מבססת התובעת את תביעתה, כפי שהוא, והשאלה אם צדקה או שגתה ועדת כספים כשלא העניקה זכויות לידועה בציבור אינה יכולה לעמוד לדיון באותו ערעור. בבג"צ 89/83 (פד"י ל"ח (2) 488) נדחתה, ברוב דעות, עתירת העותרת להורות לוועדת הכספים לתקן את "ההחלטה" באופן שידועה בציבור תכלל במסגרת "שאיר". בדיון הנוסף הוחלט לאשר ברוב דעות את ההחלטה הקודמת.
ב. אין חולקין שרשאי בג"צ במקרה מתאים ובכל הזהירות להתערב בהחלטות ועדת הכנסת. סמכות הבקורת השיפוטית של בג"צ על פונקציות חקיקת המשנה המסורות לועדת הכספים קיימת, והשאלה היא אך אם הוכחה עילת התערבות קונקרטית. העותרת טוענת כי באי הכרת ועדת הכספים בזכויות לגימלאות של ה"ידועה בציבור" של שופט
יש משום אפליה לעומת "ידועות בציבור" של עובדי ציבור אחרים שזכויותיהם מוכרות. טענה זו אין לקבל. לצורך בדיקת טענת אפליה יש להוכיח התייחסות שווה מצד הפורום שאת החלטתו תוקפים אל שווים. המכנה המשותף המחייב לטענת העותרת התייחסות שוה הוא דבר היותם של נשואי חוק הגימלאות וחוק שירות המדינה עובדי מדינה. הנחה בסיסית זו של העותרת היא מוטעית. מדובר במערכת דינים נפרדת שאין חפיפה בינה לבין זכאי הגימלאות של שאר עובדי המדינה וביהמ"ש לא יבוא ויהפוך את מצוות המחוקק על פיה. יתכן שהעותרת יכלה לעורר את טענת האפליה לא בגדר השוואה בין חוק הגימלאות וחוק שירות המדינה אלא בגדר יריעה רחבה יותר של טענת חוסר סבירות. טענתה יכלה להיות שהקניית זכויות לגימלה וזכויות סוציאליות אחרות לידועה בציבור השתרשה בחקיקה ובפסיקה עד כדי כך ששלילתן במקרה מיוחד וספציפי של חקיקת משנה נגועה בפגם היורד לשרשו של הענין. ברם, גם אילו נטענה טענה זו מקום היה לדחותה. אמנם במרבית דברי החקיקה הסוציאליים מוכרת זכותה של הידועה בציבור, אך קיימות גם הוראות אחרות שבהן מדובר על בני זוג בלבד. אילו שללה ועדת הכספים מאשתו של נושא המשרה או מילדיו את הזכות לגימלה, היה מוטל על הועדה נטל שכנוע כבד כדי למנוע פסילת ההחלטה מחמת חוסר סבירות, שהרי מטבע הדברים שגימלאות תשולמנה לפחות לבני התא המשפחתי הקרובים ביותר לנפטר. ברם, הענקת זכויות לידועה בציבור, המוכרת במקרים רבים, לא הפכה לנורמה אוניברסלית שהמחוקק מכיר בה בכל המצבים ולכל המטרות. מדובר בנושא שיש בו גם מחלוקת פוליטית ואין לומר שכאשר נמנעה ועדת הכספים להעניק לידועה בצבור של נושא משרה זכות לגימלאות יצרה עילה מספקת להתערבות ביהמ"ש העליון. לפיכך יש לדחות את העתירה.
ג. פסק הדין נכתב ע"י השופט ש. לוין והצטרפו אליו השופטים ד. לוין, גולדברג ובך. לעומתם סברה המשנה לנשיא גב' בן פורת כי דין החלטת ועדת הכספים של הכנסת להתבטל מחמת חוסר סבירות. הידועה בצבור לא זכתה אמנם למעמד עפ"י דין בדומה לבן הזוג הנשוי, אך בחוקים שונים הוענקו לה זכויות שונות. מסקירת החקיקה מתברר כי במרבית החוקים המעניקים זכויות סוציאליות בעקבות פטירת בן הזוג הוכרה זכותה של ידועה בצבור לגמלאות. מבחינת סבירותה של האבחנה בהחלטת הכנסת בין ידועה בציבור של נושאי משרה ציבורית מזה לבין ידועה בציבור של עובדי מדינה מזה, יש במגמה העולה מהחקיקה כדי לחזק את המסקנה כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש.לוין, ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד חיים זליכוב לעותרת,עו"ד שמואל צור למשיבים 8.11.87).
רע"פ 72/87+בש"פ 361/87 - מוחמד שקיר נגד מדינת ישראל
*בש"פ 361/87 - אי ציות לרמזור(הבקשה נדחתה).
א. תקנה 22(א) לתקנות התעבורה 1961 קובעת כי "עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב... שלא כדין". המבקש הורשע בעבירה על תקנה זו באשר לא ציית לרמזור שהיה מוצב בדרכו ועבר את קו העצירה המסומן בכביש כאשר האור ברמזור היה אדום. לענין המעבר באור אדום קיבל ביהמ"ש את עדות השוטר על פני דברי המערער. ביהמ"ש גזר למערער קנס של 350 ש"ח ופסילה לתקופה של 4 חורשים. ערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה ובקשתו לרשות ערעור נדחתה אף היא.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה כי העובדות המובאות בכתב האישום אינן מהוות עבירה מאחר ותקנה 22 הנ"ל אינה מתייחסת כביכול לרמזור. ביהמ"ש ציין כי לענין תקנה 1 לתקנות תעבורה יש הגדרה של "תמרור" ותקנה 22א' קובעת כי עובר דרך חייב לקיים את ההוראות בתמרור. התקנה אומרת כי תהיה זו "הגנה טובה לנאשם אם יוכיח
שהתמרור הוצב... שלא כדין" משמע שלענין זה מועבר נטל ההוכחה על הנאשם שהפר את הוראת התמרור, וכל עוד לא הוכיח כי התמרור הוצב שלא כדין חזקה היא שהתמרור הוצב וסומן כדין. בענייננו לא הובאה מטעם המערער הוכחה שכזאת. כתב האישום מתייחס ל"תקנה 22(א) לת"ת, תש"ל-1970" ולפי הטענה אין עבירה כזאת, שכן בשנת תש"ל לא הותקנה תקנה כזאת וגם לא מובן מה ראשי התיבות "ת"ת". אין בטענה זו עילה למתן רשות ערעור. הקיצורים המוכרים לאנשי מקצוע יכול וייצרו אי בהירות אצל הדיוט הנקלע להליכים משפטיים, ועל כן נכון יהיה אם בניסוחם של מסמכים המיועדים למי שאינם משפטנים לא תנקט מידת הקיצור. אולם, מי שהוזמן לדין לביהמ"ש לתעבורה יכול לדרוש הבהרה והסבר אם ביטוי שיגרתי פלוני לא נתבהר לו האיזכור של שנת תש"ל באשר לתקנות עניינו שיבוש. ליקוי זה בניסוח כבר הוכר על ידי ביהמ"ש העליון בעבר ומן הראוי שיטו אוזן קשבת להערה זו. התקנות הנדונות הותקנו בתשכ"א 1961 ובשנת תש"ל 1970 תוקנו. האיזכור הנכון הוא שנת ההתקנה המקורית בהן הותקנו התקנות מעיקרן (תשכ"א) ולא שנת התיקון (תש"ל). אולם, טעות באיזכור אין בה כדי להצדיק ערעור לערכאת ערעור שניה ואין בה כדי לפסול דיון לאחר כל השלבים הדיוניים שחלפו. זאת ועוד, הסייג שעניינו מועד העלאת טענה לפי סעיף 149 (3) לחוק סדר הדין הפלילי לא פקע בעלמא. מי שמבקש לטעון נגד פגם או פסול, יעשה זאת על אתר. צריך להיות טעם סביר להשהיית כל התייחסות לפגם המתגלה באישום, כאשר במקום זאת מתקיים דיון באישום לגופו, ומועלה על ידי הנאשם טיעון ענייני לגבי עובדותיו. לכן דרוש אישורו של ביהמ"ש להעלאת הטענה בשלב מאוחר והאישור לא ניתן על ידי ביהמ"ש אם מדובר בפגם שולי וחסר השלכה על יכולת ההתגוננות של הנאשם.
ג. המבקש טען כי על התביעה החובה להוכיח מעיקרה, בכל משפט, כי התמרור הוצב כדין, אך אין ממש בטענה זו. תקנה 22(א) הנ"ל קבעה טענת הגנה שעניינה הצבת המרור שלא כדין. הזכות להעלות טענת הגנה היא בידי הנאשם והוא הדין לענין החובה להוכיחה לגופה. אשר לטענה כי ההודעה הותקנה שלא כדין מאחר וההודעה הנ"ל פורסמה ע"י רשות התמרור המרכזית ולא ע"י השר: ההסמכה של הרשות האמורה לא נבעה מאצילת סמכויות, כביכול, של הסמכות להתקין תקנות לפי סעיפים 70 או 71, אלא מן ההגדרה של המונח תמרור, שנוצרה מעיקרה בתקנות אשר אותן התקין השר. אין בחוק התייחסות ספציפית לסמכות לקבוע תמרורים. הסמכות לקבוע תמרורים נקבעה לראשונה בתקנות, כפועל יוצא מן הסמכות הכללית להתקין תקנות בנושאי הסדרת התנועה, ויש בה יצירת והענקת חובות וסמכויות לנושא תפקיד מוגדר ולא אצילת סמכויות לפי החוק.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שמחה ניר למבקש, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 11.11.87).
ע.א. 312/87 - דוד ביגמן נגד נעה ביגמן קטינה
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער, אביה של המשיבה, חוייב לשלם למשיבה, שנולדה ביולי 1983, מזונות בשיעור של 330 ש"ח לחודש החל ביום 16.12.85, כשהמזונות צמודים למדד ומעודכנים ארבע פעמים בשנה. האם היא מורה בבית ספר תיכון והכנסתה מסתכמת ב- 800 ש"ח לחודש ואילו האב הוא מרצה בכיר ואיש מחקר בפקולטה לחקלאות ברחובות וכן משכיר שני אולמות תעשייה כשהכנסתו מגיעה לשיעור של 1,850 ש"ח לחודש. ביהמ"ש המחוזי עמד על סכום ההוצאות הנדרשות לקטינה וההכנסות של האב והאם והגיע למסקנה בדבר תשלום מזונות כנ"ל. הערעור נדחה. המערער ציין בערעורו כי לא נעלמה מעיניו פסיקתו של ביהמ"ש העליון שלא להתערב בשיעור המזונות כפי שנפסקו אלא אם כן מתגלה מתוך חומר הראיות סטייה מהותית בקביעת
שיעור החיוב אך לטענתו פסק ביהמ"ש מעבר למקובל. טענה זו אין לקבל. לאור סך הכל המשאבים לסוגיהם של המערער, כפי שצוינו ע"י ביהמ"ש המחוזי, יכול הוא לעמוד בחובה שהוטלה עליו ושיעור המזונות אינו מופרז. זאת, בין היתר, גם לאור הנתונים בדבר צרכי הקטינה והמקורות הכספיים המעטים האחרים (הכנסת האם) היכולים לעמוד לרשותה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יאיר לנדאו למערער, עו"ד ציון סמוכה למשיבה. 14.11.87).
בש"פ 432/87 - אלברט וענונו נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה עד לערעור (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
העורר הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות שונות הקשורות להברחת 264 מכשירי וידאו מלבנון. הוא נדון לעונשים שונים בין היתר לשנה אחת מאסר בפועל והחל לרצות את העונש ביום 1.9.87. העורר הגיש עירעור לביהמ"ש המחוזי הן על ההרשעה והן על חומרת העונש וביקש כי ביצוע עונש המאסר יעוכב עד ההחלטה בערעור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ועל כך ערר העורר לביהמ"ש העליון וביום 4.10.87 נדחה הערר ע"י השופט בך. השופט כתב בהחלטתו כי אם שמיעת הערעור לא תסתיים ביום 22.10.87, הוא התאריך שהיה קבוע לשמיעת הערעור, יוכל הסניגור לחדש בקשתו בפני ביהמ"ש המחוזי לשחרור בערובה. שמיעת הערעור לא התקיימה באותו יום בגלל העומס הרב של התיקים שהיו בפני ביהמ"ש המחוזי והעותר עתר לשחרורו בערובה. בקשתו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערר נדחה
הלכה פסוקה היא כי אין לעכב ביצוע מאסר שהושת לאחר הרשעה בדין אלא כאשר מצויות נסיבות יוצאות מן הכלל. בכך שונה מצבו של מי שהורשע בדין, שניטלה הימנו חזקת החפות, לעומת מי שנעצר בטרם משפט, ושהוא בחזקת זכאי, שאזי יש לדקדק היטב בנטילת חירותו בטרם משפט. אין בענייננו נסיבות חריגות המצדיקות עיכוב ביצוע המאסר. מאז מעצרו של העורר חלפו קרוב לשלשה חודשים ובירור משפטו קבוע ליום 25.12.87 והפעם לא נקבעו תיקים נוספים לשמיעה באותו יום. כמו כן על פני הדברים אין סיכוי בולט לקבלת הערעור, כדרוש לעניין עיכוב ביצוע מאסר לאחר הרשעה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד אורי רון לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 30.11.87).
בש"פ 437/87 - יצחק אוסעדון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, בן 20 המשרת בצה"ל, הואשם בהחזקת כ- 0,1 גרם הירואין שלא לצריכה עצמית וכן סחר בהירואין במשקל בלתי ידוע. לעורר הרשעה קודמת בעבירת סמים שבגינה נדון לששה חודשים מאסר על תנאי והוא נמצא עדיין בתוך תקופת התנאי. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה בתנאי שהמשפט יסתיים עד ליום 15.1.88. כתב האישום הוגש ביום 24.7.87 כאשר העורר עצור מיום 15.7.87. שמיעת המשפט נקבעה לתאריכים בחודשים פברואר ומרץ 1988 ופירושו של דבר שהעורר יהיה במעצר בטרם משפט כשמונה עד תשעה חודשים. דבר זה אין הדעת סובלתו ויש בכך משום פגיעה חמורה בשלטון החוק שלפיו כל אדם הוא בחזקת זכאי ואין לשלול חירותו אלא אם וכאשר יורשע במקרים מיוחדים, כגון זה שלפנינו, ניתן לעצור את הנאשם עד תום ההליכים, אבל במקרה כזה צריך שיעשה מאמץ סביר לקבוע את מועד קיום הברור המשפטי תוך זמן המתקבל על הדעת, אכן, מוטל עומס על בתי המשפט אך תקופה של שמונה עד תשעה חודשים היא בלתי סבירה לחלוטין במיוחד כשהבירור המשפטי בענין דנן אינו מעורר בעיות סבוכות לפיכך, הוחלט לדחות את הערר. אם שמיעת משפטו של העורר לא יתקיים עד ליום 15.1.88, ישוחרר העורר ממעצרו.
(בפני; השופט אלון. עו"ד גב' ס. שלו לעורר, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 11.12.87).
רע"א 275/87 - עמיר פלד נגד סיגל ואלון פלד
*סמכות דיון בתביעת מזונות לאחר שאלה נכרכו בתביעת גירושין בבי"ד רבני (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני וכרך בה את נושא המזונות של אשתו (המשיבה) ובנו (המשיב). אין חולק שתביעת הגירושין, תוך כריכת נושא המזונות בתביעה זו, הוגשה ע"י המערער כשבועיים ומעלה לפי שהמשיבה הגישה את תביעתה בשמה וכשם בנם לדמי מזונות בביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קבע שתביעת הגירושין מבטאת את רצונו הכן של הבעל וכן קבע כי לכאורה גם כריכת ענין המזונות בתביעת הגירושין נראית כנה. חרף קביעותיו אלה הגיע ביהמ"ש למסקנה שיש לו סמכות לדון לא רק במזונות הבן אלא גם במזונות האשה. טעמו של ביהמ"ש הוא כי "מבחן הכנות אינו מתמצה... בעת הגשת התביעה והכריכה בה... מכאן שהכנות צריכה להמשך גם במהלך ועד לסיום הדיון". הערעור נתקבל.
לכלל שקבע ביהמ"ש המחוזי אין מקום. אכן, לפני שקובעים אם הכריכה כנה היתה מלכתחילה, מן הראוי לתת את הדעת גם על ההתנהגות לאחריה, לרבות שלב הדיון, אך הרגע הקובע הוא רגע הכריכה. משנמצא שבעת הכריכה פעל בעל הדין בכנות, די בכך כדי שבית הדין הרבני יקנה לעצמו סמכות ייחודית בנושא שנכרך מכוח סעיף 3 לחוק בתי דין רבניים. המערער טוען, בין היתר, כי בבית הדין הרבני האשה לא העלתה בהזדמנות הראשונה טענה של חוסר סמכות לדון בנושא המזונות. בהנחה שיש לטענה יסוד, זהו שיקול חשוב בעת הדיון בשאלת הסמכות. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור לענין מזונות האשה ואלה יתבררו בבית הדין הרבני בלבד. לעומת זאת כריכת נושא המזונות של ילדים בתביעת הגירושין אינה פוגעת בסמכות ביהמ"ש המחוזי לדון בתביעה ומוגשת בשמם ולפיכך עומדת בעינה סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדון בתביעת האם בשם הבן למזונותיו.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אסף פוזנר למערער, עו"ד מ. קליין למשיבה. 13.11.87).
ע.פ. 272/86 - אילן גבעוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח
(הערעור נדחה).
המערער הזמין את אביו למחסן בתל אביב שבו החזיק המערער כלי עבודה. האב הגיע למקום ואז דקר אותו המנוח למוות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח וטענת הסניגוריה הינה כי המערער פעל בהשפעת דחף לאו בר כיבוש שנבע ממחלת נפש בה לקה המערער בשעת המעשה ואשר חלפה אחרי המעשה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענת הגנה זו שעול הוכחתה על הסניגוריה והערעור נדחה. הסניגוריה ביססה את טענת ההגנה האמורה על שתי חוות דעת של מומחים שאותן ביקשה לחזק בנתונים נסיבתיים שעלו מן הראיות ואולם חוות דעת המומחים אין בהן ביסוס לטענת הסניגוריה וכאשר הוסרה עדות מרכזית מאבדות העדויות הנסיבתיות כל משמעות
העבירה של דחף לאו בר כיבוש חלה רק כאשר הוכחו שלושה אלה: בשעת מעשה לא היה הנאשם מוכשר לעצור בעד ההתנהגות נשוא האישום; עקב שלילת כח רצונו או החלטתו של הנאשם במידה ניכרת, וזאת; בשל השפעת מחלה נפשית ממנה סבל אותה שעה. במקרה שלפנינו לא הוכחה מחלת נפש. אין ספק שהמערער הוא בעל אישיות מופרעת ופסיכופאטית אך לא נתגלתה אצלו פסיכוזה בשעת המעשה. נוירוזה או קווים פסיכוטיים אינם עולים כדי מחלת נפש והתנהגותו של המערער כשלעצמה על כל שסבב אותה אינה ראיה למחלה ואף מומחה לא חיווה את דעתו כי אלה ראיה למחלה. חובת ההוכחה של מחלת הנפש רובצת על הטוען זאת להגנתו. זו אמנם מגיעה רק כדי כובדו של הנטל הרובץ על בעל דין במשפט אזרחי, אך כאן לא הוכח הדבר במידה האמורה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, וינוגרד. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה רום למערער, עו"ד יהושע רזניק למשיבה. 2.11.87).