ע.א. 806/86 - גיל מילנר ואח' נגד יהושע מילנר
*שיפוי האב ע"י צד ג' בתביעת מזונות של קטין נגד אביו(הערעור נתקבל).
א. אביו ואמו של המערער ערכו הסכמי גירושין שקיבלו אישורו של ביה"ד הרבני. הוסכם על מתן גט, על העברת דירה לבעלות בלעדית של האם כנגד מתן תשלום במזומנים לאב ובקשר לקטין הוסכם כי האם לבדה תישא במזונותיו ותכסה צרכיו. האם התחייבה לשפות את האב אם הקטין יגיש תביעת מזונות, ואבי האם (הסב) ערב להתחייבויותיה של האם. הסב היה בעל יכולת, כרופא שיניים, והוא זן את האם ואת הנכד. לאחר מכן חדל הסב לעבוד בהגיעו לזיקנה וכן הוא חלה בסרטן. הקטין תבע מאביו את מזונותיו והאב חוייב במזונות. האב מסר הודעת צד ג' נגד האם והסב (המערערת השניה והמערער השלישי). בעקבות ד.נ. 4/82 (פד"י ל"ח (3) 197) קבע ביהמ"ש המחוזי כי התחייבויות האם ואביה תקפות כל עוד לא הוכח כי יש פגם בכריתת החוזה או כי החוזה נוגד את תקנת הציבור. עם זאת קבע ביהמ"ש כי לא יורה על מימושה של חובה זו נגד האשה כאשר המימוש יפגע במזונות הקטין, אך מאידך שונה התוצאה לגבי חבותו של אבי האשה לשפות את הנתבע, כי הוא לא יכול ליהנות מדחיית הביצוע על החבות שממנה נהנית האשה עד שתעשיר, אם כי חבותו נלווית ונגזרת מחבותה של בתו. הערעור נתקבל.
ב. הסכם בין בני זוג המסדיר את יחסי הממון שביניהם, לרבות מזונות ילדיהם הקטינים, מחייב את בני הזוג ואינו מחייב את ילדיהם הקטינים. אלה זכאים לתבוע מזונות מהוריהם. במקרה דנן נערך הסכם שיפוי ובו התחייבות של האם ושל אביה. הסכם כאמור תקף ככל התחייבות חוזית אחרת אלא אם נפל בו פגם מאלו המנויים בדיני החוזים שיש בו כדי להביא לבטלותו. פגם כזה לא נפל במקרה דנן ואין לגלות עילה שתביא לבטלות החוזה בשל טעמים של תקנת הציבור. חוזים יש לקיים ואף זכויות שיפוי יש לכבד, בכפוף לדחיית מימוש השיפוי על ידי האם, במקרים ראויים, עד שתעשיר.
ג. עלתה הטענה כי בנסיבותיו של מקרה זה, כאשר האם סמוכה כאילו על שולחן אביה, הרי הטלת חובת השיפוי על אבי האשה, פירושה גריעת אמצעים מן הקטין. לפי הטענה, הדבר דומה למצב שנוצר ביחסים בין האם לבנה, כאשר הטלת חובת השיפוי עליה, לאלתר, תפגע בקטין התלוי בה למזונותיו. מן הראיות לא עלו נתונים ברורים כגון אלה ועל כן לפי פשוטם של דברים צריך היה להחיל כאן את העקרון בדבר חובת השיפוי על ידי צד ג'. אולם, בממצאי ביהמ"ש המחוזי יש קטעי דברים על תלות האם באביה ויתכן על כן ותעלה טענה כי בנסיבות כאלה לא תחול ההלכה שבד.נ. 4/82 הנ"ל הבנויה על ההנחה שמימוש ערבותו של צד ג' אינה משפיעה על הקטין. שאלה זו לא נתבררה עד תום מבחינה עובדתית ומבחינת הטיעון שיכול לעלות ממנה, ועל כן הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שבעלי הדין יוכלו להביא ראיות בנקודה זו ולהשמיע טענות על יסודן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד י. שנלר וח. מלמדלמערערים, עו"ד א. קיבקוביץ למשיב. 31.12.87).
ע.א. 269+304/82 - דוד ודניאל כרמי נגד רחל הילמן ואח'
*אחריות בנזיקין(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המערער הראשון (להלן האב) החזיק אקדח ברשיון. המערער השני הוא בנו. בנובמבר 1977, בעת שהאב היה בעבודה ביקר הבן בביתו ונטל את האקדח מהמגירה בה הוסתר. מאוחר יותר באותו יום נסע הבן עם האקדח לבית אמו בבני ברק ושם בקרבת הבית החל לירות כדורים שרכש כחצי שנה קודם לכן. הוא קרא לחברו (להלן: המשיב), הדריכו כיצד משתמשים באקדח והשניים החלו לסירוגין לירות לעבר מטרות שונות.
בעוד אחד מהשניים אוחז באקדח נפלט כדור שפגע בעינה של עוברת אורח (להלן: הנפגעת). נגד שני הנערים הוגש כתב אישום פלילי וביהמ"ש פסק כי המעשים המיוחסים לשניים בוצעו על ידם, היינו אימון בירי מחוץ למטווח קליעה וחבלה ברשלנות, אך מפאת הזמן הרב שחלף מזמן ביצוע המעשים והנזק העלול להגרם לנערים אם יורשעו בדין, השתמש ביהמ"ש בסמכותו לפי חוק הנוער ונמנע מלהרשיעם. בפסק הדין נקבע כי בעת שנפלט הכדור הקטלני אחז המשיב באקדח. לאחר שנסתיימו ההליכים במשפט הפלילי החלה להתברר בביהמ"ש המחוזי תביעתה של הנפגעת נגד שני ושערים והאב שהוא בעל האקדח. בעדותו בביהמ"ש מסר המשיב לגבי האירוע גירסה הסותרת את זו שמסר בהודעותיו במשטרה, הודעות ששימשו כיסוד למסקנתו של ביהמ"ש בהליך הפלילי. במשטרה אמר המשיב כי הוא החזיק באקדח בעת שנפלט הכדור ואילו בעדותו במשפט האזרחי העיד כי הבן החזיק באקדח כאשר נפלט הכדור. ביהמ"ש המחוזי השתכנע כי הגירסה החדשה של המשיב, כי לא הוא החזיק באקדח בעת שנפלט הכדור הפוגע, היא הגירסה הנכונה. לפיכך דחה ביהמ"ש את התביעה נגד המשיב וחייב את הבן לשלם לנפגעת פיצויים. הערעור בענין זה נתקבל.
ב. המערערים טענו כי ביהמ"ש המחוזי צריך לקבל כראיה את פסיקת ביהמ"ש בהליך הפלילי. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בקבעו כי משפסק ביהמ"ש בהליך הפלילי שאין הוא מרשיע את השניים, מכח סמכותו לפי חוק הנוער, אין מסקנותיו יכולות לשמש כראיה במשפט האזרחי הואיל ובאין הרשעה לא מתמלאת הדרישה שבסעיף 42א' לפקודת הראיות שצריך פסק דין פלילי מרשיע. לכאורה, סעיף 42א' לפי לשונו מדבר על פסק דין פלילי המרשיע את הנאשם. תנאי זה נובע מכך שהרשעה בפלילים חייבת להשען על ראיות שהוכחו מעבר לכל ספק סביר בעוד שבהליך אזרחי די במאזן הסתברויות בלבד. הגיון זה צריך לעמוד כשבאים לפרש פסק דין פלילי "מרשיע" במובן סעיף 42א' של פקודת הראיות מהו, ומשום כך נראה כי כאשר עפ"י חומר הראיות האשמה הוכחה, ניתן לראות בכך "פסק דין" מרשיע גם אם בפסק הדין אין הרשעה. אולם אין צורך לקבוע עמדה בשאלה זו וניתן להשאירה בצריך עיון. זאת משום שכאשר המשיב מסר את גירסתו החדשה לא גילו המערערים התנגדות להשמעתה, ומשלא עשו כן מותר היה לביהמ"ש לראות בה ראיה ולקבוע כי מבין הראיות שבפניו היא האמינה עליו. בענין כגון דא לא ימהר ביהמ"ש שלערעור להתערב.
ג. אולם, המימצא כי המשיב לא אחז באקדח בעת שנפלט ממנו הכדור הפוגע אין בו כדי לפטור אותו מאחריות כלפי הנפגעת. המשיב מסר בעדותו כי הוא והבן ירו יחדיו כ- 20 כדורים, עשו מטווחים במקום והתחרו מי פוגע יותר טוב. בהצטרפו לירי של הבן הפך עצמו המשיב שותף להרפתקה זו וכל אחד נושא באחריות למעשי רעהו במסגרתה. לפיכך אין זה משנה כלל בידיו של מי נמצא האקדח ברגע בו נפלט הכדור הפוגע. כל עוד לא הוכח ניתוק השותפות יש לראותה כנמשכת. לפנינו איפוא שותפות במטרה, המביאה לשותפות בחובה, כולל חובת זהירות כלפי הנפגעת. משהופרה חובה זו על ידי מי מהשותפים יש לראות את שניהם כמעוולים במשותף במובן סעיף 11 לפקודת הנזיקין.
ד. תמיכה לעמדה זו ניתן למצוא גם בתחום המשפט הפלילי נוכח הקשר האמיץ בינו לבין התחום האזרחי בנושא הרשלנות. כידוע אחראי כל שותף למעשי שותפו לדבר עבירה כל עוד זו תוצאה מסתברת של קידום המטרה המשותפת. כמו כן ניתן היה להשתית את חיובו של המשיב גם על סעיף 12 לפקודת הנזיקין, כמי ששיתף עצמו בהרפתקה אשר הביאה בסופו של דבר לתוצאה הקטלנית. אף לפי סעיף זה אין זה כלל פשוט אם בפועל המשיב אחז באקדח ואם לאו, ודי בהצטרפות לחברו בידיעה לקראת מה הוא הולך כדי לראות בו שותף למעשה נזיקין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת.עוה"ד יגאל דורון וגוטסמן למערערים, עו"ד בר יהודה למשיבים. 14.10.87).
ע.פ. 95/87 - מיכאל אשור נגד מדינת ישראל
*הרשעה עפ"י עדות יחידה של שותף לעבירה שהפך לעד מדינה (הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע בקשירת קשר לבצוע פשע ונסיון לבצע שוד מזויין כאשר ההרשעה מבוססת על אמרותיו של השותף לעבירות אלה, בוריס ליפשטיין, בחקירתו המשטרתית. האמרות התקבלו עפ"י הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות כמהימנות והועדפו על עדותו של בוריס בביהמ"ש. באמרות אלה הפליל בוריס את המערער כמי שהיה שותפו לעבירות. עובדות מסויימות שהוכחו ממקורות אחרים, כגון שאריות גרביים שחורות שמהן נחתכו מסכות הפנים והעובדה שאחד המעורבים הצטייד באבן גדולה לצורך בצוע השוד, תואמות פרטים שנתן בוריס על האירוע. הסניגור טען כי עדות בוריס טעונה סיוע עפ"י סעיף 54א' של פקודת הראיות בהיותה עדות יחידה של עד מדינה שהעיד באמרותיו לאחר שהובטחה לו טובת הנאה. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין מדובר בעדות יחידה, לאור עדותם של עד התביעה דרעי ושל המתלונן אך ביהמ"ש בחן גם את שאלת הסיוע וקבע שקיימות ראיות סיוע לעדות בוריס. הערעור נתקבל.
ב. עדותו של בוריס היא עדות יחידה. המתלונן לא זיהה את המערער ואין בעדותו דבר שניתן לבסס עליו את הרשעתו. אשר לעד דרעי - עד זה סיפר בהודעתו במשטרה כי גם בוריס וגם המערער התוודו בפניו על בצוע העבירות. הודעתו לא הוגשה כראיה אך לטענת ב"כ התביעה אימץ דרעי את תוכנה של ההודעה בחקירה הנגדית בביהמ"ש. ברם, מתוך הפרוטוקול עולה שדרעי העיד על מה ששמע מפי בוריס ואין בדבריו מאומה שיכול להשתמע כאמוץ דברים שאמר, כמיוחס לו, בחקירה כאילו גם המערער התוודה בפניו. כך שעדותו של בוריס נשארת עדות יחידה.
ג. טוען הסניגור כי בוריס העיד נגד המערער, באמרותיו המהוות את עדותו, לאחר שהובטחה לו טובת הנאה, שיגורש מהארץ, ואם אמנם כך הדבר הריהו עד מדינה במובן סעיף 54א' ועדותו טעונה סיוע. ב"כ התביעה מוכן להסכים לכך כי ניתנה לבוריס הבטחה לגירוש במסגרת עיסקת טיעון, אך לטענתו אין להבטחה זו כל משמעות מאחר ולפני עדותו במשפטו של המערער הודיע בוריס במשפטו שלו כי אינו מעונין בגירוש. ברם, טענת הסניגור היא כי ניתנה הבטחה לבוריס לפני שנתן את האמרות במשטרה שבהן הפליל את המערער ואמרות אלה הן העדות שלגביה נבחנת השאלה אם היא טעונה סיוע. אם אמנם ניתנו האמרות לאחר ההבטחה שטוען לה הסניגור, הרי מתקיימת בבוריס הגדרת עד מדינה, כ"שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה". בהודעה הראשונה שלו במשטרה לא סיבך בוריס את המערער והוא עשה זאת רק בשתי הודעותיו הבאות, לאחר שניתנה לו הבטחה כי יגורש. התוצאה היא שבוריס היה עד מדינה ועדותו טעונה סיוע ולא די לה בחיזוק המספיק לאמרות המתקבלות עפ"י סעיף 10א'. סיוע כזה לא נמצא. עדותו של דרעי מקורה הוא בבוריס ואינה יכולה לשמש סיוע למקור ממנה היא באה. אשר לקרעי הגרב וענין האבן הרי אלה אינם יכולים לסייע לאמרותיו של בוריס כי האיש שהיה שותפו הוא המערער. הן יכולות להוות חזוק לאמרותיו של בוריס באשר הן מאשרות פרטים מסויימים הכלולים בהן ובכך הן נותנות חזוק לאמינותו הכללית, אך אין בהן סיוע הדרוש לחזוק הקשר ההוכחתי שבין המערער למעשי העבירה.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד אהרן בן שחר למערער,עו"ד יהושע רזניק למשיבה. 9.12.87).
ע.א. 185/87 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קבע כי בנם הקטין של המערערים הוא בר אימוץ. ביהמ"ש ציין כי מצד אחד יש להורים זכות טבעית על ילדיהם כשם שיש לילדים זיקה טבעית להוריהם וזכות להיות במחיצתם ומצד שני ביהמ"ש הוא "אביהם של יתומים"
ויתומים הם גם אלו שהוריהם אינם מסוגלים לשמש להם הורים. ביהמ"ש ציין כי יש לבחון את טובת הילד על רקע אישיותם של הוריו. אמו של הקטין בת 29 סובלת מפיגור שכלי קשה והיא ברמת תיפקוד של ילדה בת חמש. אין היא מסוגלת לגדל ילד ואין סיכוי כי מצבה ישתנה. בחוות דעת המומחים צויינה אפשרות של סכנה לילד שיהא בשמירתה הבלעדית. האב בן 49 הוא אדם יציב ואחראי, עובד בעבודה קבועה, אך בעל אינטליגנציה גבולית. הוא אמנם מסוגל לטפל בילד טיפול פיזי אך לדעת הפסיכולוג אין לו הנתונים להיות הורה לילד, במיוחד לאור מצב אשתו, וכן הבנתו בצרכי גידול והתפתחות על ילדים ושיקוליו החינוכיים הם אגוצנטריים. הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי נדחה.
נתקיים כאן סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים הקובע כי ביהמ"ש רשאי להכריז ילד כבר אימוץ אם ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד. ב"כ המערערים טען שניתן להחזיר את הקטין לבית הוריו לנוכח נכונות אחות של המערער או אחות של המערערת לטפל בו וכן נכונות שכנים לסייע למערער לגדלו, אך הוכח שאף אחת מהחלופות הללו אינה באה בחשבון. מבחינת טובת הילד אין ספק כי עדיף גידולו במחיצת הורים מאמצים שיהיו מסוגלים לתת לו לא רק את צרכיו הפיזיים אלא גם את צרכיו הנפשיים הרגשיים ולהעניק לו חום האהבה. זאת ועוד, הילד שנולד להורים עם בעיות פיגור הוא בעל פוטנציאל פיגורי כשלעצמו, פיגור זה - אם אכן קיים בו מלידה - יהא מכריע להתפתחותו אם הוא יגדל בסביבה של פיגור כפי שזו קיימת בבית הוריו. גם מבחינה זו לא טוב גידול הילד בבית המערערים.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עו"ד ג. בנישו למערערים, עו"ד גב' נילי מימון למשיב. 17.12.87).
ע.א. 449/87 - עירית נהריה נגד גד גחלי ומדינת ישראל
*אחריות בנזיקין (הערעור נדחה).
המשיב נפגע בתאונה כאשר השתתף בקורס למצילי ים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הקורס אורגן בידי עירית נהריה ולאחר שקבע שהעיריה אחראית לתאונה הסכימו הצדדים כי נזקו של המשיב הוא 950,000 ש"ח כפוף לערעור על קביעת החבות. הערעור נדחה. לא זו בלבד שהקורס נערך ע"י העיריה אלא המדריך בו התרשל בכך שהתיר למשיב להשיט "חסקה" בים גלי תוך ידיעה, או חובה לדעת, שמחמת חוסר נסיונו של זה אסור להתיר לו את הדבר. בממצאים אלה של ביהמ"ש המחוזי אין להתערב. אין גם לקבל את הטענה כי החבות בדבר אירוע התאונה חלה על משרד העבודה. חלקו של משרד העבודה היה אך באישור הקורס והמדריך ולא נטלה ולא היתה אמורה ליטול על עצמה חלק בניהול האופרטיבי של הקורס. משנקבעה רשלנותו של המדריך חבה המערערת באחריות שילוחית למחדליו אם כמעבידתו ואם כשולחתו.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד גולדברג למערערת, עו"ד שיפמן למשיב, עו"ד פיין למדינה. 16.12.87).
ע.פ. 599/87 - יוסף חוברה נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נתקבל).
המערער העלה שורה של טענות בענין פסילתו של השופט היושב לדין, ורובן המכריע אינו נוגע לשלב הפסילה, כי עניינן נושאים שבסדרי דין או בדיוק הפרוטוקול ואותן ניתן להעלות אם וכאשר יהיה ערעור לגוף הענין. אולם יש לקבל את הערעור בענין הפסילה מן הטעם שהשופט היה נוהג להסיע את התובע במכוניתו עם תום הדיונים בביהמ"ש. השופט אומר בהחלטתו כי הודיע לסניגור ביוזמת עצמו כי לא נסע ברכבו של התובע, אלא הוא נהג להסיע מפקידה לפקידה את התובע במסגרת מחווה אנושית לצורך סיפוק תחבורה ממקום שבו התחבורה
הציבורית מועטה ביותר ובשעות הצהריים המאוחרות בתום כל הדיונים. השופט ציין בהחלטתו שהתובע נסע ברכבו כשם שגם פקידי בימ"ש, שוטרים ועדים שלא מצאו תחבורה נסעו במכוניתו. בע.פ. 717/84 (פד"י ל"ח (3) 530) התווה ביהמ"ש העליון כלל שבא להבטיח את מראית פני הצדק ולמנוע חשדנות שלא במקומה. באותו מקרה היתה נסיעה לביקור במקום האירוע והנסיעה בוצעה ברכב משטרתי כאשר באותו רכב היו השופט, התובע והמערער עצמו. המערער ביקש שהשופט יפסול את עצמו משום שנסע ברכב המשטרתי ובקשתו נדחתה שכן גם הוא עצמו נסע באותו רכב. באותו ענין ציין ביהמ"ש העליון שרצוייה זהירות לפני נקיטת כל מהלך שמשמעותו עלולה להתפרש לכאן ולכאן ולהשפיע על מראית פני הדברים. הנסיבות שאותן ביקש ביהמ"ש למנוע באותו פסק דין לא התייחסו רק לנסיעה ברכב משטרתי, אלא גם לנסיעה בצוותא של השופט עם התובע וכל האמור בפסק הדין הנ"ל לגבי נסיעה של השופט ברכב התביעה, חל ממילא על כל נסיעה של השופט עם התובע בהיעדר הנאשם. מגמת הדברים ורוח הדברים היא הקובעת בכגון דא. אין ספק שהשופט לא שוחח עם התובע על משפטו של המערער, אך הנסיבות שנוצרו מצדיקות את שחרורו של השופט מכל סיכון של לעז לאחר מעשה. לפיכך יש להעביר את התיק לשופט אחר.
(בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 9.12.87).
רע"א 419/87 - דב אדמון ואח' נגד משה דרוקר, עו"ד
*דרישת רוכשי טובין מחברה שנכנסה לפירוק לאחר מכירת הטובין כי המפרק ישלם את המע"מ (הבקשה נדחתה).
השופט לא קבע ולא אמר דבר העשוי להתפרש כקביעה שחברת דניש (להלן: החברה) אינה חייבת לשלם את המע"מ בהיותה המוכרת, קל וחומר כאשר גלגלה תשלום זה על חלק מהמבקשים ואף קיבלה מהם את הסכומים בפועל ממש. אולם אין פירוש הדבר שיש לחייב את המפרק הזמני של החברה לשלם תשלומים כדי לשחרר את הטובין מהמכס. באותה מידה ייתכן, למשל, שקונה שילם את תמורת הטובין במלואם, אך בהיותם ממושכנים בחובה של המוכרת, שהיא חברה בפירוק, לא יחוייב המפרק לפדותם כדי להעמידם בפועל ממש לרשות הקונים. אין כל טעות משפטית או עניינית בשיקולים שהדריכו את ביהמ"ש דלמטה ומסקנתו נכונה היא. לפיכך אין לתת רשות ערעור.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד סיני דויטש למבקשים. 4.12.87).
על"ע 5+7/87 - עו"ד פלוני נגד ועד מחוז הדרום של לשכת עורכי הדין
*העלמת עובדה רלבנטית מביהמ"ש (הערעור נדחה).
לקוח שהיה מיוצג ע"י המערער הואשם בבימ"ש השלום בהחזקת רכוש גנוב השייך לצה"ל. המערער פנה למפקד מרחב הנגב של המשטרה וביקש לבטל את האישום נגד לקוחו "תמורת החזרת הציוד לשלטונות צה"ל" (להלן: המכתב). לאחר זמן רב ודחיות לא מועטות ביקש נציג התביעה שהלקוח יחזור בו מכפירתו וכתב האישום יבוטל אך המערער סירב לכך ובעקבות סירובו זוכה הלקוח. בעקבות הזיכוי ביקש המערער צו "להחזיר את המוצגים לבעלים" והצו ניתן. לאחר מתן הצו הגיש המערער רשימת מוצגים וביקש העברתם ללקוחו. לאחר קבלת תגובת התביעה הוחלט להחזיר לשלטונות צה"ל את כל הפריטים עליהם מופיע סמל הצבא. הלקוח, כשהוא מיוצג על ידי המערער, ערער לביהמ"ש המחוזי על הצו, אך חזר בו מהערעור לאחר שנתגלה לביהמ"ש המחוזי קיומו על המכתב, שהמערער העלים את קיומו מבימ"ש השלום. בערכאה הראשונה הורשע המערער בעבירות לפי סעיפים 61(2) ו- 61(3) ביחד עם סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, רשיונו הושעה לתקופה של ששה חודשים והוא חוייב בהוצאות. ביה"ד המשמעתי הארצי קיבל את ערעורו של המערער לגבי חומרת העונש בלבד והטיל עליו עונש של אזהרה. החיוב בהוצאות נותר בעינו. כמו כן הורה ביה"ד הארצי שפסק הדין יפורסם ללא ציון שמו של המערער. הערעור נדחה. צדקו שופטי הרוב בביה"ד
הארצי כי היתה מוטלת חובה על המערער לגלות את קיומו של המכתב לבימ"ש השלום. הנסיבות מצביעות על כך שלפחות היה קיים ספק אם זיכויו של הלקוח היה תוצאה נגזרת מהיענות מפקד המשטרה לבקשתו של המערער במכתב ואם לאו. קיומו של ספק זה חייב את המערער, שכעו"ד מצפים ממנו להתנהגות הוגנת וסבירה, להעמיד את בימ"ש השלום על עובדת קיומו של המכתב.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד ברטל למשיב. 8.11.87).
בש"א 188/87 - הסתדרות אגודת ישראל העולמית נגד חברת חזקיהו בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד לשינוי ברישום מקרקעין (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
ניתן פסק דין בביהמ"ש המחוזי הקובע בעלות של המשיבה על חלקת מקרקעין נשוא הסכסוך והמצווה על רשם המקרקעין לרשמה על שמה של המשיבה. בקשת המבקשים לעכב את ביצוע פסק הדין עד לדיון בערעור נדחתה. בתצהיר מטעם המבקשת נאמר ע"י המצהיר כי "על פי יעוץ משפטי שקבלנו טובים סיכויינו להצליח בערעור". סעיף אחר בתצהיר אומר "הוסבר לי ע"י בא כוחנו כי הואיל והמדובר בביטול רישומי... ורישום הבעלות על שם חברת חזקיהו יכול להגרם לאגו"י נזק רב ומאידך לא ייגרם לחברת חזקיהו כל נזק אם יעוכב ביצוע פסק הדין...". ניסוח זה יש בו די לצורך עיכוב הביצוע. העובדות האמורות בסעיף 5 לעיל אינן עובדות שבידיעתו של "בא כוחנו". אין כאן בעייה משפטית שצריכה להיות מוסברת למצהיר ע"י בא כוחו. אם ייגרם או לא ייגרם נזק היא בעייה עובדתית ומי שטוען אותה צריך לפרט מה הנזק שעלול להגרם למערערת אם יבוצע פסק הדין ובאיזה אופן יהיה נזק זה בלתי הפיך. מאומה מן הנ"ל לא מצוי בסעיף 5. הבקשה אינה מגלה אפילו תחילתה של עילה לעיכוב ביצוע ועל כן יש לדחותה.
(בפני: השופט וינוגרד. 18.11.87).
רע"א 384/87 - אחים פולק סוכנויות יבוא בע"מ נגד דורון זהבי ואח'
*צו מניעה זמני לאיסור עיסוק מתחרה לעיסוקה של המבקשת (הבקשה נדחתה).
המבקשת ביקשה צו מניעה זמני המורה לכל אחד מהמשיבים "להמנע מלעבוד ו/או לעסוק בשטח מדינת ישראל, באזור יו"ש וחבל עזה - במישרין או בעקיפין - בכל עסק או עיסוק המתחרה בעסקי המבקשת ו/או בכל עסק או עיסוק הקשור לתחומים בהם עוסקת המבקשת... להמנע מליתן סיוע, בכל אופן שהוא, לכל גוף או אדם, המתחרה - במישרין או בעקיפין - בעסקי המבקשת בשטח מדינת ישראל, איזור יהודה ושומרון וחבל עזה, להמנע מלשחרר מנמלי ישראל מוצרים המתחרים במוצרים אותם המבקשת מייבאת...". הבקשה התבססה על כתבי התחייבות עליהם חתמו המשיבים. התחייבותו של המשיב הראשון היא עד שנתיים לאחר שיפסיק את עבודתו אצל המבקשת ושל המשיבים השני והשלישי עד לאחר שנה מסיום עבודתם אצל המבקשת. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כרגיל יש לתת נפקות מלאה להתחייבות מפורשת שניתנה מרצון טוב וחפשי, ולו גם להגבלה של חופש העיסוק, כל עוד זו סבירה ועומדת במבחנים שקבעה ההלכה, בהם אופי ההגבלה, היקפה, תקופת תחולתה, האינטרס עליו היא נועדה להגן וכו'. מבחינתה של תקופת ההגבלה אין לומר שבענייננו זו אינה סבירה. לעומת זאת תחום ההגבלה לפי ההתחייבות גורף הוא לעומת תחום עיסוקם של המשיבים אצל המבקשת. הם הועסקו בתחומים ספציפיים שהם צרים בהרבה מכלל עיסוקיה של המבקשת. טוען ב"כ המבקשת כי בהנחה שייקבע כי "ההתחייבות הינה כללית" היה על ביהמ"ש המחוזי לתת לה "לכל הפחות משמעות מצומצמת, היינו לפרש את ההגבלה כמתייחסת למגזרים בהם הועסקו המשיבים...". טענה זו דינה להדחות. אין לקרוא לתוך ההתחייבויות הקיימות צמצום
שאינו מצוי בהן. התחייבות בתחום הגבלת חופש העיסוק יכולה להיות תקפה או בטלה למן יצירתה. לא יתכן שהתחייבות שהיתה לכתחילה חסרת תוקף, כגון בהיותה גורפת מדי, תהפוך לתקפה ע"י צמצום אכיפתה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד חיים סמט למבקשת, עו"ד אליענה בלייר רובין למשיבים. 18.11.87).
רע"א 347/87 - אהרון קפלן נגד שלי קפלן
*סמכות דיון במזונות האשה לאחר שאלה נכרכו בתביעת גירושין (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
המבקש הגישתביעת גירושין נגד המשיבה בביה"ד הרבני וכרך בה את מזונות האשה ורכושם של בני הזוג. ימים מספר לאחר מכן הגישה האשה תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי ותביעה בענייני הרכוש. המבקש טען שאין לביהמ"ש סמכות אך ביהמ"ש קבע כי תביעת הגירושין אינה כנה וממילא כך העניינים שנכרכו בתביעת הגירושין ועל כן יש לו סמכות. הערעור נתקבל באשר לענייני הרכוש ונדחה באשר לכריכת המזונות.
כנותה של תביעת גירושין ושל כריכת מזונות או רכוש בתביעה שכזאת היא שאלה עובדתית ביסודה ועל כן לא בנקל ניתן להעניק רשות ערעור על קביעה כי תביעת גירושין אינה כנה. ברם, בענייננו קביעה זו מוטעית. היה קרע בחיי בני הזוג כך שתביעת גירושין היתה צפויה. יחד עם זאת נובע מהנסיבות שעיתוי הגשת התביעה לגירושין אכן נבע מרצונו של הבעל להקדים את אשתו כדי לכרוך בה את נושא המזונות וכך ליטול סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדון בשאלת המזונות. תביעת גירושין כזו כנה היא. אין מדובר בהעמדת פנים אלא ברצון כן לגירושין. אין לומר שהקדמת הגשתה של התביעה לגירושין למטרה האחרת שענין המזונות לא ידון בביהמ"ש נוטלת מתביעת הגירושין את כנותה. לעומת זאת, היה יסוד לקבוע כי כריכת המזונות לא היתה כנה וכריכה לא כנה היא חסרת תוקף. לפיכך מוסמך ביהמ"ש המחוזי לדון בתביעת האשה לדמי מזונות. שונה המצב באשר לכריכת ענייני הרכוש. ב"כ המשיבה נשען על אי כנותה של תביעת הגירושין אך זו נדחתה לעיל ואין המשיבה טוענת לאי כנותה של כריכת נושא הרכוש כשלעצמה. זאת ועוד, כריכה זו ודאי שקדמה במספר ימים להעלאת הנושא לדיון ע"י המשיבה בפני ביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש לקבל את הערעור בחלקו ולקבוע שביהמ"ש המחוזי אינו מוסמך לדון בנושא הרכוש אם כי מוסמך הוא לדון בתביעת המזונות.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ציון סמוכה למבקש, עוה"ד דב ישראלי ורפי כריסטוף למשיבה. 26.11.87)
בש"פ 403/87 - פרלאגאשווילי חוה נגד מדינת ישראל
*בקשה מחודשת לשחרור בערובה עד לערעור (בקשה מחודשת לשחרור עד לשמיעת הערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשת נדונה לשלש שנים מאסר לאתר שהורשעה ביבוא 650 גרם הירואין מתורכיה. היא ביקשה לפני מספר חודשים עיכוב ביצוע גזר הדין עד לשמיעת הערעור וביהמ"ש דחה ביום 6.10.87 את הבקשה. עתה חידשה המבקשת את בקשתה והסניגור סומך את בקשתו על כך שהמבקשת חלתה בינתיים ועקב כך אושפזה בבית חולים. הבקשה נדחתה. השאלה שצריך לדון בה היא אם נוצרו נסיבות חדשות לאחר ההחלטה מיום 6.10.87 המצדיקות שנוי ההחלטה והתשובה לכך שלילית. אין להתייחס למחלה ולאשפוז כאל שינוי בנסיבות המחייב שינוי ההחלטה הנ"ל. בין אם מרצה המבקשת את עונשה בבית הסוהר ובין אם היתה משוחררת, בשני המקרים כאחד זקוקה היא, בגין מצבה, לאשפוז ולטיפול כמתבקש מתנאי מחלתה. הבקשה הנוכחית מוקדמת היא ומן הראוי לחכות עד לאחר השחרור מבית החולים כדי לעמור על מצבה הסופי של המבקשת. לפיכך אין לומר שחל שינוי בנסיבות ויש לדחות את הבקשה.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד בטיטו למבקשת, עו"ד גב' נ. ישראלי למשיבה. 3.11.87).
ע.פ.271/87 - יהודה שיקלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בעבירת שוד ושלוש עבירות של דרישת נכס באיומים וביהמ"ש גזר לו שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הסניגור מדגיש כי מעשה השוד גופו אינו מן החמורים ובנסיבותיו האישיות של המערער העונש חמור מדי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת. אף בהנחה שמעשה השוד ונסיבותיו לא היו מן החמורים המוכרים במקרים אחרים, הרי גם העונש שנגזר הוא מן הקלים ותואם בהחלט את הנסיבות. אלמלא השתלשלות העניינים בתקופה בה מרצה המערער את עונשו לא היה מקום להתערב בגזר הדין. בישיבה קודמת של ביהמ"ש העליון נתבקש שרות המבחן להגיש תסקיר וממנו עולה כי המערער ביצע עבירותיו כדי לממן רכישת סמים להם התמכר ובינתיים נגמל משימוש בסמים ושלטונות בתי הסוהר נתנו במערער אמון עד כדי כך שבשלב הנוכחי הוא עובד עבודות חוץ. שרות המבחן סבור כי סיכויים טובים לשקם את המערער. עברו של המערער איננו מכביד ורק פעם אחת עבר עבירה שמפאת גילו אז לא הורשע בה. ניתן איפה לצפות כי לא אפסה התקווה שהמערער לא יחזור לדרך העבריינות ובהתחשב בהמלצת שרות המבחן והתקופה הנדרשת לשיקומו של המערער יש מקום להתערב במידת מה בגזר הדין ולקבוע כי המאסר בפועל יעמוד על שנתיים וחצי והמאסר על תנאי על שנתיים וחצי.
(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, וינוגרד. עו"ד שלמה לוי למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה.9.12.87).
ע.פ. 352/87 - מדינת ישראל נגד אריה חרוזי
*קולת העונש (החזקת נשק) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הורשע בהחזקת כלי נשק ותחמושת ונדון לחמשה חדשים מאסר בפועל שאותם ריצה במלואם בהיותו עצור בטרם משפט וכן לשנתיים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נדחה. אכן, לא הוכח מה היתה המטרה בהחזקת כלי הנשק, שהיה מונח במשך יומיים בחדר מדרגות של בית, והשופט קיבל את הטענה שיתכן והמערער ביקש להיפטר מהנשק. יחד עם זאת, העונש שהושת קל מאד בשיעורו ומן הראוי היה להחמיר בסוג עבירה מעין זו בצורה יותר משמעותית. ברם יש להביא בחשבון שהמערער כבר ריצה את העונש שהושת עליו כולו ושוחרר מזה כתשעה חדשים. בכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור ממצה את חומרת הדין. משום כך בלבד יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, וינוגרד. עו"ד גב' ש. וסרקרוג למערערת, עו"ד שפטל למשיב. 10.12.87).
ע.פ. 425/87 - יגאל גיל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות רכוש) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות נגד הרכוש והתחזות כשוטר כאשר מוקד פעילותו התפרצויות לבתי מגורים. הוא נדוןלשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הנימוק המרכזי בפי הסניגור כי העונש חמור מדי כאשר משווים אותו עם עונשים שנגזרו למעורבים אחרים באותן עבירות. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש שנגזר אינו חמור בהתחשב באופי העבירות ובהרשעותיו הקודמות של המערער הכוללות עיסוק בחומר נפץ ונשיאת נשק שלא כדין. אכן, לגבי שותף אחר לאותה עבירה העונש שהוטל היה קל יחסית, אך הלה הפך לעד מדינה והוא ככל הנראה שיצר בעדותו את האפשרות להביא את המעורבים בפרשה לדין. עבריין אחר שזכה לעונש קל יותר במידה שולית, הודה מיד עם מעצרו ועובדה זו נזקפה לזכותו. לא כן המערער שלא הודה בחקירתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' בן פורת, בך. עו"ד קנת למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 28.8.87).
רע"א 340/87 - מרדכי זיסר ואח' נגד כונס הנכסים של כוכב השומרון ואח'[פ"ד מא (4) 668]*עיכוב יציאה מהארץ של מנהלי חברה בפירוק החשודים בנטילת כספים מהחברה שלא כדין (הבקשה נדחתה). המבקשים היו דירקטורים בשתי חברות כוכב השומרון וביהמ"ש המחוזי הורה לעכב את יציאת הדירקטורים מהארץ מאחר שנפתחה חקירה לפי תקנה 288 לפקודת החברות. חקירה זו נוגעת לחשדות כי המבקשים נטלו מקופת החברות תוך כדי פרישה ומכירת מניותיהם, כחמישה מליון דולר שלא כדין, במסווה של דמי "אי תחרות". בקשת המבקשים לרשות ערעור על ההחלטה לעכב את יציאתם נדחתה. הסמכות לעכב יציאתם מן הארץ של הדירקטורים אינה מבוססת על תקנה 376 לתקנות סדר הדין האזרחי שלפיה יש להוכיח בראיה כלשהי שהם עומדים לעזוב את הארץ לצמיתות או לתקופה ארוכה. בפנינו הליכי פירוק ובמסגרתם נתנה לביהמ"ש, בין שאר הסמכויות, סמכות טבעית לעכב אדם בעל מעמד רם בגוף המתפרק כאשר הנסיבות מצדיקות זאת. ללא סמכות כזאת ייפתח פתח לרמאויות ובריחות מן הארץ כשביהמ"ש חסר אונים לעזור לנפגעים. כאשר לדעת ביהמ"ש יהיה צורך בזמינותו של מי שהיה דירקטור בחברה הנדונה רשאי ביהמ"ש להבטיח את זמינותו כפי שימצא לנכון.
אכן, הגבלת חרותו של הפרט הוא צעד רציני ולעתים אף חמור, אך גם זכויותיהם של נושי חברה בכינוס או בפירוק אינם מילתא זוטרתא. יש איפוא לבחון בזהירות את הנסיבות בכל מקרה. מבחינה זו יש לשופט היושב בדין יתרון גדול על פני השופט היושב בבקשת רשות הערעור ורק טעות בולטת בשיקוליו או במסקנתו היתה מצדיקה היענות לרשות ערעור. טוענים המבקשים כי החקירה הנערכת לפי תקנה 288 לפקודת החברות היא בגדר הליך שאין בכחו ושאינו אמור להקים חיוב כלשהו ועל כן אין עילה לעכב יציאתם, ואולם יש לראות בחקירה זו רק שלב ראשון, ואם החשדות יתאמתו ויתברר בראיות לכאורה שהמבקשים נטלו מקופת החברות כספים כאמור, יבואו צעדים נוספים שיתחייבו מן המסקנות. למבקשים עשוי להגרם נזק כתוצאה מצו העיכוב אם יתברר שהחשדות היו חסרי בסיס, אך זה סיכון שיש לשקלו כנגד נזק אפשרי לאחרים אם הצו לא ינתן. העובדה שיש לדירקטורים קשרים המחייבים נסיעות מחוץ לישראל ואחד מהם הוא אף תושב חוץ נראית חרב פיפיות. מצד אחד יש בכך כדי להחמיר את הנזק כתוצאה מצו העיכוב, אך מצד שני אין להעלם מהאפשרות וההזדמנות שיש להם לעזוב את ישראל לצמיתות או לתקופה ארוכה, בעיקר לאחר שפרשו מן החברות ומכרו את מניותיהם.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב' דניאלה גורני וא' שפאר למבקשים, עוה"ד י. נאמן ומ. קליבץ למשיבים. 4.12.87).
בש"א 156/87 - רחל שליט נגד מאיר בן יוסף ואח'
*בקשה לצרוף משיבים בערעור (בקשה לצירוף משיבים בערעור - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי התבררה תובענה בין המבקשת לבין משיב 4 באשר לתוקף הסכם ויפוי כח שלפיהם מכר לה המשיב 4 חלקת קרקע השייכת לו באמצעות נאמן שפעל עבור המבקשת. השאלות במחלוקת היו אם יפוי הכח וההסכם שעליו חתם המשיב 4 תקפים, וזאת על רקע טענתו שלא ידע תוכנם האמיתי של המסמכים באשר נאמר לו שהוא חותם על מסמכים לביטול עיסקה קודמת שנעשתה על ידו לגבי אותם מקרקעין, בעוד שלמעשה הוחתם על מסמכים הנמנעים לעיסקה החדשה. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש ממש בטענות המשיב 4 ולפיכך דחה תביעת המבקשת וקבע שלא נקשרה עיסקה למכירת מקרקעין. במסגרת פסק הדין המתייחס גם להליכי החתימה על המסמכים בפני הנוטריון הציבורי, מתח ביהמ"ש ביקורת על ההליכים שהיו נוהגים בפני הנוטריון ועיקרה הוא שעוזר הנוטריון היה נוהג לקבל את הקהל, מזהה את הפונים אליו ומסביר להם את טיב העיסקה ואילו הנוטריוןהיה חותם על האישור הרשמי לפיו כביכול ההליכים התנהלו בפניו הוא. המבקשת הגישה
ערעור על פסק הדין ועתה היא מבקשת לצרף כמשיבים את הנוטריון הציבורי וסגנו וכן את מדינת ישראל כדי שייקבע בערעור אם הם התרשלו או לא. הבקשה לצירופם נדחתה.
הנוטריון הציבורי, עוזרו והמדינה לא היו צד לסכסוך שנדון בביהמ"ש ובערעור ואין להם ענין בו. הסכסוך נטוש בין המבקשת והמשיב 4 בלבד, הוא נסב על שאלת תוקפה של עיסקת מקרקעין והערעור נועד להכריע ביריבות שביניהם בלבד. דרך פעולתו של הנוטריון הציבורי התעוררה בביהמ"ש בעקיפין כחוליה בשרשרת של מימצאים שביססו את המסקנה שהמשיב 4 חתם על מסמך שונה מזה שחשב שהוא חותם ודברי הבקורת של ביהמ"ש על פעולת הנוטריון רלבנטיים ביחסים שבין הצדדים הניצים בלבד. אין מניעה לתקוף בערעור את מסקנות ביהמ"ש ביחס לנוטריון הציבורי ולשם כך אין צורך שהנוטריון יהיה צד להליך או שמימצאים אלה יחולו עליו בתוקף מעשה בית דין כפי שמבקשת המבקשת. אם בעתיד תסבור המבקשת כי יש לה עילת תביעה בנזיקין כלפי הנוטריון או כלפי המדינה ממילא תצטרך להגיש תובענה נפרדת המבוססת על עילה מיוחדת ולהוכיח את כל מרכיביה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד מ. שליט למבקשת, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למדינה. 6.12.87).
בש"פ 510/87 - מדינת ישראל נגד יצחק שבירו
*מעצר לצרכי חקירה (מרמה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
בימ"ש השלום הורה על מעצר המשיב לצרכי חקירה לתקופה מסויימת וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערר והורה על שחרור המשיב. בעת הדיון בביהמ"ש העליון בעררה של המדינה נותרו שלושה ימים לתקופת המעצר שעליה הורה בימ"ש השלום, וביהמ"ש העליון קיבל את עררה של המדינה והורה על המשך המעצר עד תום התקופה. בניגוד לאמור בהחלטת ביהמ"ש המחוזי הרי ההתרשמות הברורה היא שמדובר בחקירה מסועפת ונרחבת המתנהלת נגד המשיב. צודק הסניגור כי אם יש צורך לחקור עשרות בעלי פוליסות ביטוח, דבר שעלול להתארך זמן רב, אין צידוק כי המשיב ישב במעצר כל אותה תקופה. אולם במקרה דנן יש ראיות לכאורה כי המשיב איים על אנשים העשויים להיות עדים במשפט, והמדובר הוא ביותר ממקרה אחד. בכך מנסה המשיב לשבש הליכי משפט. יש לציין כי בין הרשעותיו הקודמות של המשיב גם הרשעות מסוג זה. היה על כן מקום לאפשר למשטרה לעשות לפחות מלאכתה הראשונית ולא להקשות מלאכת החקירה כבר בשלב ראשוני. לפיכך יש להשאיר על כנה את החלטת בימ"ש השלום.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' רבקה פלדמן לעוררת, עו"ד א. בן שחר למשיב. 21.12.87).
בש"פ 459/87 - רצאבי זכריה נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר (סחיטה) (ערר על המשך מעצר - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של סחיטה באיומים ונעצר עד תום ההליכים. ביולי 1987 נדחה ערר שהגיש לביהמ"ש העליון ובנובמבר פנה העורר לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיון חוזר וזו נדחתה. על כך בא הערר דנא והוא נדחה. הסניגור טוען כי הנימוק העיקרי שבעטיו דחה ביהמ"ש העליון את הערר הראשון היה חשש שהעורר ישבש הליכי משפט על ידי איום על המתלונן שהוא העד העיקרי בפרשה והלה העיד כבר. ברם מעיון בהחלטה עולה כי הנימוק העיקרי לדחיית הערר היה מהותה של העבירה בה מואשם העורר. כתב האישום ייחס לעורר בריונות חמורה מאד ובריונות מעין זו מעוררת חשש מוצדק שאם יתהלך העורר חופשי הוא ימשיך לאיים ולסכן את שלום הצבור. צודקת ב"כ התביעה כי החשש לשלומו של המתלונן, שכבר סיים עדותו, איננו חשש בעלמא. פעמים אחדות הביע המתלונן פחדו מפני העורר. לכך יש להוסיף כי העורר, יליד 1956, הוא בעל הרשעות קודמות בעבירות אלימות כגון בריחה ממעצר, תקיפה, החזקת נשק וסחר בסמים. לעומת זאת המתלונן הוא כיום בן 18 ובשעת ביצוע
העבירה נגדו היה בן 17. המשפט עתיד להסתיים ביום 6.1.87. במכלול נסיבות אלה אין להיענות לערר.
(בפני: השופט אלון. עו"ד שפיגל לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה 17.12.87).
בש"פ 500/87 - אללוף אלברט נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בארבע עבירות של סחר בסמים כאשר הקונה, לפי גירסת התביעה, הוא סוכן משטרתי והעדות המפלילה היא מפיו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל. בכך שהעד היחידי הוא סוכן משטרתי אין פסול שכן הפעלת סוכן משטרתי היא לעתים הכרח בל יגונה במלחמה בפשע. ברם, צודק הסניגור כי אי אפשר לסמוך על עדותו של הסוכן. העובדות באישום הראשון הנוגע לסחר בחשיש הן סתמיות ובלתי מוגדרות, הן לגבי מועד העסקה והן לגבי כמות הסם. לפי אישום זה כלל לא נתפס הסם. טוענת ב"כ התביעה כי די בראיות לכאורה אך לאחד מהאישומים כדי להצדיק את המעצר כשמדובר בעבירה של סחר בהרואין המצביעה על היותו של העבריין מסוכן לצבור. טענה זו כשלעצמה נכונה אך גם באשומים האחרים קשה לבסס הרשעה על עדותו של הסוכן. שיחותיו של העורר לא הוקלטו והסם, לפי גירסת הסוכן, לא נתקבל מאת העורר עצמו אלא משני אנשים אחרים. החוליה בראיות המקשרת בין העורר לשניים האחרים רופפת וגם נסיבות הטפול והמסירה של הסם לידי העורר באשום הרביעי מעוררות תמיהות. צדק השופט כי יש חשד שמדובר במפעיל רשת של סוכני סמים מסוכנים, אך בחשד לבד אין די כדי להביא למעצרו של העורר. לשם כך דרושות ראיות לכאורה, ראיות שאם תתקבלנה כמהימנות יהיה בהן כדי להביא להרשעה: נוכח הטיב הקלוש של הראיות יש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופטת נתניהו. 18.12.87).
בש"פ 496/87 - איברהים עווידה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (קבלת נכסים שהושגו בפשע ושיבוש הליכי משפט) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של קבלת נכסים שהושגו בפשע וכן מספר עבירות של הדחה בחקירה ושיבוש הליכי משפט שבוצעו כלפי אנשים האמורים לשמש עדים במשפטו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים והערר נדחה. השופט שקל את הנסיבות של ביצוע המעשים וחומרתן ונתן דעתו לכל אשר נטען לפניו. אין בטיעונים בערעור דבר שיצדיק התערבות במסקנת ביהמ"ש המחוזי. אין יסוד לטענה כי העורר הופלה לרעה לעומת מעורבים אחרים ששוחררו בערובה, שכן מחומר הראיות לכאורה ברור כי העורר הוא האיש המרכזי שאליו הופנו הנכסים שהושגו בפשע והוא למעשה המרכז של שרשרת עניפה של עבריינים שאליו מנפיקים רכוש שהושג בפשע. כמו כן העורר הוכיח במעשים כי בכוונתו להדיח עדים ולשבש הליכי משפט ויש יסוד לחשש כי ימשיך בכך אם יורשה להלך חפשי.
(בפני: השופט בייסקי. עוה"ד בלום ושליט לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 21.12.87).
ע.פ. 247/87 - מדינת ישראל נגד סאלב אלנסאסרה
*זיכוי עקב אי הופעת עד תביעה (הערעור נתקבל).
בהליך פלילי שהתנהל בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע לא התייצב ביום הדיון אחד העדים, שהיה גם המתלונן, שבעקבות תלונתו הוגש כתב האישום. ב"כ המדינה ביקש להוציא צו הבאה נגד העד ולדחות את הדיון לישיבה אחרת. ביהמ"ש סרב לדחות את המשפט וזיכה את הנאשם. בהחלטתו אומר ביהמ"ש המחוזי כי "ההגיון מחייב כי במקרה כזה המתלונן שהוא 'בעל הדבר' צריך להיות מעוניין בקיום המשפט ובהשמעת עדותו... אם המתלונן בוחר שלא להתייצב... ועל ידי כך הוא גורם בזבוז זמן לשווא, הוא צריך לשאת באחריות לתוצאה ולא ביהמ"ש. ביהמ"ש ממשיך ואומר כי הוא
מודע להוראות החוק אך לדעתו יש מקרים בהם חייב ביהמ"ש לנהל את המשפט "בצורה מעשית ועניינית" ולאו דווקא בצורה פורמלית גרידא. הערעור נתקבל.
משמוגש הליך פלילי נגד נאשם אין העניין יותר בין המתלונן לבין הנאשם או ביהמ"ש. העניין הוא בין המדינה המאשימה לבין הנאשם. כאשר לא התייצב עד, ויהיה זה המתלונן או כל עד אחר, לאחר שהוזמן כהלכה, או שיש ספק אם הוא הוזמן כדין, והתביעה מבקשת להיזקק לאותו עד, לא נותר לביהמ"ש אלא להעתר לבקשת דחייה ולנקוט בצעדים יעילים להבטחת הופעת העד. שום "ניהול משפטים בצורה מעשית והגיונית" אינו יכול להצדיק סרוב לאפשר הבאת עד שעדותו היא מהותית לאותו הליך. לפיכך יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק דין הזיכוי.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, בך. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למערערת, עו"ד גב' סוזי שלו למשיב. 14.12.87).
בש"פ 414/87 - יצחק חתואל נגד מדינת ישראל
*דיון חוזר במעצר עד תום ההליכים (בקשה לעיון חוזר בהחלטת מעצר עד תום ההליכים - הבקשה נדחתה).
משפטו של העורר עומד להסתיים בתוך שבוע משמיעת בקשה זו שכן כל עדי התביעה הספיקו להעיד וכן גם העורר עצמו. נגד העורר קיימת תשתית ראייתית מספקת כדי לסבך אותו באישום של קניית 500 גרם הירואין בחו"ל ויבואו לישראל. אלה הן עבירות שיש להתייחס אליהן בכל חומרת הדין וכאשר קיימת הוכחה לכאורית נגד הנאשם מן הדין שלא יהלך חופשי לפני ההכרעה בדינו. אמנם העד המרכזי חזר בו ממה שאמר תחילה במשטרה ומעל דוכן העדים, אך עדיין בידי ביהמ"ש לשקול אם אין קיימים נתונים מספיקים לקבל את הודעת העד במשטרה מכח סעיף 10א' לפקידת הראיות. משמעות הדבר כי אין בחזרה מהעדות כדי לקבוע שנגד העורר לא נותרו ראיות לכאורה מספיקות להרשעה לפיכך אין מקום לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט חלימה. העורר לעצמו, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 17.11.87).
ע.פ. 312+315/87+301 - תמר אלימלך ואריה אייש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה והחזקת נשק) (הערעורים נתקבלו בחלקם).
המערער והמערערת הורשעו בביהמ"ש המחוזי בהריגה ובשיבוש מהלכי משפט והמערער הורשע גם בכך כי לאחר ששוחרר ממעצר עד תום ההליכים בתיק הנדון עבר עבירה של נשיאת נשק שלא כדין וביקש כי ייגזר דינו גם בגין העבירה הנוספת. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 וחצי שנים מאסר בפועל ולמערערת 3 וחצי שנים מאסר בפועל וכן שנתיים וחצי מאסר על תנאי לכל אחד מהם. בפסק דין קודם של ביהמ"ש העליון זוכה המערער מאשמת ההריגה וב"כ המדינה הסכימה שהזיכוי מחייב הקלה בעונש. עם זאת ציינה ב"כ התביעה את חומרת העבירה של נשיאת נשק שהמערער ביצע לאחר ששוחרר ממעצר עד תום ההליכים וגם את חומרת העבירה של שיבוש הליכי משפט ולפיכך ביקשה כי העונש יהיה משמעותי חרף הזיכוי מאשמת ההריגה. אשר למערערת הרי היא נמצאת בטיפול גניקולוגי לשם הפריה, היא נמצאת בשנות ה-30 של חייה והסניגור הדגיש כי מאסר עלול לסכן את תקוותה להרות. היא כבר ריצתה 13 חדשי מאסר בפועל ואחר כך שוחררה בערבות ובמשך 15 חודשים שחלפו מאז שחרורה לא הסתבכה עם החוק. לאור כל אלה מבקש הסניגור להמנע מלהחזירה לכלא ולאפשר לה להמשיך בטיפול שהיא נזקקת לו. הערעורים נתקבלו בחלקם.
גזירת הדין במקרה זה גרמה לבטים רבים. העונשים שנגזרו למערערים קלים יחסית לחומרת העבירות בהן הורשעו. יתירה מזו, אעפ"י ששניהם הורשעו בהריגה ובשיבוש הליכי משפט והמערער הורשע גם בנשיאת נשק הרי הפער של שנה אחת שנגזר למערער יותר בגין נשיאת נשק קל מדי. עבירה של נשיאת נשק שלא כדין חמורה לפי
עצם טיבה וטבעה וקל וחומר כשמבוצעת לאחר שחרור ממעצר עד תום ההליכים. שנת מאסר אחת, ולו גם כשהיא מצטברת לעונש בגין העבירות האחרות, אין בה כדי לבטא את חומרת המעשה. גם שלש וחצי שנים מאסר בגין הריגה היא תקופה קצרה מן הרגיל והמקובל. בהתחשב בכל אלה יש להעמיד את עונשו של המערער על שנתיים וחצי מאסר בפועל ומאסר על תנאי כפי שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי. אשר למערערת - בהעדר ערעור על קולת העונש מצד המדינה, יוצא שלאחר ניכוי שנתיים וחצי מאסר בגין נשיאת נשק כפי שהושת על המערער בביהמ"ש העליון, "נגזר" על המערער בגין ההריגה - אשמה שממנה זוכה - ושיבוש הליכי משפט אך מאסר שנתיים לריצוי בפועל, ומכאן שזה לכל היותר צריך להיות גם עונשה של המערערת. כיוון שהמערערת כבר ריצתה 13 חודשים מאסר ובהתחשב במצבה ובטיפול ההפריה כאמור הרי גם אילו הוחזרה לכלא קיים סיכוי שתזכה להשתחרר בתום שני שליש מתקופת המאסר, היינו בתום ריצוי של 16 חודשי מאסר. יהיה עליה במקרה כזה לשבת בכלא רק עוד 3 חודשים לתקופה כה קצרה אין הצדקה לשלוח אותה למאסר אחרי פסק זמן של 15 חודשים שהיתה משוחררת בערובה. לפיכך יש להעמיד את עונשה על 13 חודשים מאסר בפועל ועוד 11 חודשים להשלמת מאסר של שנתיים יתוספו למאסר על תנאי שנגזר עליה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת.עו"ד עובדיה אבוש למערערת, עו"ד ד. יפתח למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 87. 16.11).
בש"א 205/87 - ההסתדרות הכללית - האיגוד הארצי לקציני ים נגד מפעלי רכב אשדוד בע"מ ואח'
*הארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף (בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).
ביום 30.7.87 נתן ביהמ"ש העליון פס"ד בערעור של המשיבים וחייב את איגוד קציני הים לשלם למשיבים פיצויים בשל נזקים שנגרמו להם עקב שביתה של איגוד קציני הים. ביהמ"ש העליון קבע כי מוטלת על השובתים ועל ההסתדרות אחריות בנזיקין כלפי המשיבים כצד שלישי שנפגע כתוצאה מהשביתה. ביום 2.11.87 פנתה המבקשת בבקשה זו להארכת המועד. לדבריה הגיע פסק הדין לידיעתה במהלך פגרת בתי המשפט ובזמן הקצר הקבוע להגשת עתירה לדיון נוסף לא היה בידה סיפק לעמוד על האמור בפסה"ד ולהחליט בדבר הצורך להגיש עתירה לדיון נוסף. ב"כ המבקשת ציין כי פסק דינו של ביהמ"ש העליון דן בזכויות צד שלישי לתבוע פיצויי נזיקין ממשתתפים בשביתה, נושא זה הוא חדשני ומתעוררות בו שאלות כבדות משקל הטעונות בחינה וליבון. חשיבות העניין נראית לב"כ המבקשת כנימוק להארכת המועד והוא טוען במיוחד שביהמ"ש בפסק דינו לא הבחין, לעניין קביעת האחריות כאמור, בין שביתה מוכרת ובין שביתה פראית. הבקשה להארכת מועד נדחתה
המועד להגשת עתירה לדיון נוסף קבוע בתקנות ולהארכתו יש צורך בטעם מיוחד. לא מוחוור אל נכון מתי בדיוק הגיע פסק הדין לידיעת המבקשת, אך גם אם היה זה במהלך הפגרה הרי המועד להגשת העתירה לדיון נוסף הסתיים ביום 15.9.87 וגם אם קיים צורך לבחון את פסה"ד לא ניתן כל הסבר מדוע נמנע מן המבקשת לגבש עמדתה בתוך המועד הקבוע. בקשה זו להארכת המועד הוגשה למעלה מ- 45 ימים לאחר תום המועד ואין לתרץ איחור כה מופלג בצורך לעיין בפסק הדין ולגבש החלטה בדבר הגשת עתירה לדיוןנוסף. חשיבות העניין הנדון בפסה"ד אין בה כשלעצמה טעם להארכת המועד ולא כל שכן טעם מיוחד. אשך לעניין ההבחנה בין שביתה מוכרת לשביתה פראית - השביתה שנדונה בשתי הערכאות היתה שביתה מוכרת ופסק דינו של ביהמ"ש התייחס אליה ככזו נוסף על כך, עניין ההבחנה בין שביתה מוכרת לבין שביתה פראית לא נעלם מעיני ביהמ"ש והוא התייחס לכך.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ב. כהן למבקשת, עו"ד וינטר למשיבים. 18.11.87).
ע.א. 169/87 - אלי ברנס ו-23 אחרים נגד חצב מושב עובדים... בע"מ והמועצה לענף הלול
*קביעת מכסות לייצור ושיווק תרנגולי הודו (הערעור נדחה).
חוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק) קובע דרכי קביעת מיכסות לייצור ושיווק תרנגולי הודו לבשר. ההסדרים מתייחסים לקביעת מיכסות אישיות לחקלאים וכן לקביעת מיכסות משותפות לאגודות שיתופיות. הסעיפים הדנים בקביעת מיכסות לאגודות השיתופיות קובעים מעמדה של אגודה שיתופית כמייצגת את כל חבריה לענין מיכסות אישיות, ורק לאגודה תיקבע מיכסה אישית משותפת לכלל חבריה, אם ביקשה זאת האגודה, על פי ההחלטה של האסיפה הכללית הקובעת גם עקרונות בדבר חלוקת המיכסה המשותפת בין חבריה. המושב חצב שהוא אגודה שיתופית ביקש לכנס אסיפה לפי סעיף 34(א) לחוק הנ"ל כדי לחלק מיכסות אישיות מתוך המיכסה המשותפת. המערערים התנגדו לכך והגישו תובענה לביהמ"ש המחוזי בה ביקשו כי ביהמ"ש יצהיר שהמיכסות לגידול תרנגולי הודו לבשר מחולקות בהתאם לרשימה שהוגשה בשעתו למועצה ע"י המושב ושרשימה זו מהווה ותהווה בסיס לחלוקת המיכסה האישית המשותפת של האגודה לגידול תרנגולי הודו לבשר בין חבריה. כן נתבקש לחילופין צו שיאסור את שינוי בסיס החלוקה הפנימי של המיכסות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה והערעור על כך נדחה. ההתכנסות של חברי האגודה וההחלטה לחלוקה של המיכסות היא מזכותה של האגודה לפי סעיף 34(א) לחוק. בעניין זה אין נפקא מינה אם בעבר היו לחבר אגודה זה או אחר מיכסות אישיות שהוקצו לו ישירות על ידי ועדת המיכסות, כי האסיפה של האגודה השיתופית יכולה להחליט לפי סעיף 34(א) על מיכסה משותפת ועל חלוקתה בין חבריה. מי שסבור כי החלוקה החדשה פוגעת בו מסיבה כלשהי עומדת בפניו זכות ההשגה לפי סעיף 34 (ב).
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר פז למערערים, עו"ד גב' רונית גרסטנר לחצב, עו"ד ט. מנור למועצה לענף הלול. 18.10.87) .
ע.פ. 221/87 - רמי שלום מימון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קשר לביצוע שוד)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בקשירת קשר לבצע שוד מועדון למשחקי רולטה כאשר המערער ומרעיו הצטיידו בנשק אך השוד לא יצא לפועל משום שאותו ערב המועדון היה סגור. עוד הורשע המערער בביצוע שוד של ישיש בן 88 שממנו נגזל כספר ושוד זוג צעירים בחוף מכמורת וגם כאן השתמשו המערער וחבריו בנשק. בגין כל העבירות הנ"ל נדון המערער ל- 9 שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאמר על תנאי. המערער הוא בן 26 וטענת הסניגור היא שהעונש חמור מדי וכן טוען הוא כי השותף למעשים, אחד בשם מלצר, נדון רק לשלש שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי ובכך רואה הסניגור פגיעה באחידות העונשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
נכון שמאסר לתקופה של 9 שנים הוא עונש קשה, אך יש להתייחס לתקופת המאסר בהקשר למעשים שבוצעו ומדובר כאן בקשר לשוד ובשני מעשי שוד חמורים ונשיאת נשק. בחומרה מיוחדת יש להתייחס לשוד ישיש בגיל מופלג. לכך מתווספת העובדה כי עברו של המערער מוכתם בשורה ארוכה של הרשעות קודמות ובהן גם שוד חמור. הוא כבר ריצה שלש פעמים עונשי מאסר וכל זאת על אף גילו הצעיר. אורח חייו של המערער מילדותו הנו בעבריינות. מכאן שהעונש של המערער אינו חמור מדי. היה מקום לאבחן בין המערער לבין השותף מלצר אשר לחובתו לא נזקפו עבירות חמורות בעבר ועל פי תסקיר שירות המבחן נמצא כי טובים סיכויו לחזור למוטב. מלבד זאת חלקו של המערער במעשים האמורים היה דומיננטי והוא זה אשר הנהיג את החבורה ותכנן את המעשים, בכל הנתונים אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד י. שביט למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 12.11.87)