תקציר סביר כרך ל"א חוברת 10

ע.א. 602/85 - עליזה איון נגד עזבון המנוח ששון איון ואח'

שיתוף נכסים בין בני זוג. תביעה לשיתוף לאחר שהנכס הועבר לצד ג'(הערעור נדחה).

א. בשנת 1980 רכש בעלה של המערערת ביחד עם אחד מילדיהם של בני הזוג זכות חכירה במבנה תעשייתי. הזכויות נרשמו בחלקים שווים על שם האב והבן. לאחר כחצי שנה המחה האב את זכותו לבתו, המשיבה השניה, וזאת כמתנה וללא תמורה. המערערת הגישה תביעה לפסק דין הצהרתי כי היא זכאית למחצית מזכויות הבעל (האב) ביחס למבנה האמור, הינו להירשם כבעלת רבע מזכויות החכירה בנכס, וזאת על יסוד חזקת שיתוף בנכסים שבין בני הזוג שאותה יש להחיל על יחסיה עם בעלה. עוד טענה כי העברת הזכויות למשיבה השניה לא נועדה אלא כדי לנשל אותה מזכויותיה עפ"י חזקת השיתוף. גירסת הבעל היתה כי הזכויות במבנים נרכשו מכספי בתו ובעלה וכי הוא היה רק נאמן עבורם. לעומת זאת גרסה המערערת כי הזכויות נרכשו מכספי חסכונות שלה ושל בעלה בזמן נישואיהם וכן טענה כי עפ"י המסמכים נרכשה הזכות ע"י הבעל בעבורו. ביהמ"ש המחוזי התקשה לקבוע עמדה חד משמעית באשר לגירסה העובדתית שיש להעדיף בנסיבות העניין, אך לגוף העניין סבר שאין מקום לפסול את עיסקת ההעברה לבת. עוד קבע כי לא הוכח קיומה של קנוניה בין האב לבת לנשל את המערערת מנכסיה. הערעור נדחה.
ב. כלל נקוט הוא כי באין כוונה אחרת משתמעת מאורח חיי הנישואין של בני זוג והתנהגותם, חזקה על זוג נשוי הגרים יחד ובשלום במשך תקופה ארוכה שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם שווה בשווה. בענייננו, לא חלק איש על חלותה של חזקת השיתוף בנכסים ביחסי המערערת ובעלה המנוח. מדובר בבני זוג שהיו נשואים במשך 50 שנה, נולדו להם שבעה ילדים, הם חיו חיים תקינים עד לסכסוך דנן. טענת הבעל בביהמ"ש המחוזי לא היתה נגד חזקת השיתוף אלא שהנכס לא היה שייך לו שכן הרישום על שמו היה למראית עין. הנטל להוכחת הטענה האמורה היה מוטל מטבע הדברים על הבעל וביהמ"ש לא השתכנע באמיתות הגירסה. לפיכך עפ"י המסמכים הזכות החוזית לקבלת זכות החכירה בנכס היתה של הבעל לא רק מבחינת הצורה אלא גם עפ"י מהותם של דברים. על זכות זו יש להחיל את עסקת השיתוף בנכסים ולכן עובר לעיסקת המתנה עם הבת זכאית היתה המערערת להצהרה על זכותה לרבע מהזכויות ביחס לנכס המקרקעין. השאלה היא מה תוקפה של זכות המערערת מכוח הלכת השיתוף כלפי הבת שקיבלה מאביה ללא תמורה את כל הזכויות שהיו לו בנכס, כולל אלו השייכות למערערת מכוח חזקת השיתוף.
ג. הלכה היא שאין לפגוע בזכויות צד שלישי. על סמך זכות המוקנית לבן זוג מכוח הילכת השיתוף בנכסים אלא כאשר הוכחה קנוניה בין בן הזוג המקנה לבין הצד השלישי. בענייננו לא הוכח קיומה של קנוניה בין האב לבת. קיימת גישה המבקשת לבצר יותר את כוחה של חזקת השיתוף בנכסים כנגד זכוית צד שלישי. לפי גישה זו כאשר צד ג' רכש את הזכויות שבמחלוקת שלא בתום לב ובידעו על הקרע ביחסי בני הזוג, ובנסיבות בהן ידע או יכול היה לדעת על היעדר הסכמת בן הזוג, די בכך כדי לטרוף את הזכויות מידו. דא עקא שגם נסיבות אלה אינן מתקיימות בענייננו. התערערות היחסים בין המערערת לבעלה החלה תקופה ארוכה לאחר עיסקת המתנה כאשר ההתערערות היתה בעטייה של העברה זו. בזמן עיסקת המתנה, וזו העת הקובעת, לא היה כל סכסוך בין המערערת לבעלה אלא שררה מערכת יחסים רגילה בין בני זוג שהיתה הרמונית ותקינה. הבת רשאית היתה להניח שהמתנה נעשית על דעת שני ההורים. אין כל תקדים לכך שסכסוך מאוחר בין בני זוג המקיימים משטר של שותפות בנכסיהם, ייחס באופן רטרואקטיבי לשלב מוקדם וישפיע על תוקפן של זכויות שרכש צד שלישי באותה עת.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' אורית גולדמן למערערת, עו"ד יעקב קרקובר למשיבים. 26.5.88) .

ע.א. 229/85 - מרדכי בן נון נגד עו"ד משה הרצוג ואח'

*תביעה נגד עו"ד בטענה שהתרשל בעריכת צוואה(הערעור נדחה).

א. בשעתו פנה המערער למשיב, שהוא עו"ד, וביקשו לממש את רצונה של דודתו, לצוות לטובת המערער את רכושה. המשיב ערך צוואה שעליה חתמה המנוחה בפני הנוטריון הציבורי. לצורך החתימה שלח המשיב את מתמחהו עם המנוחה. באותו מעמד חתמה המשיבה גם על יפו"כ. כאשר ביקש המערער לקיים את צוואת דודתו, לאחר פטירתה, נדחתה בקשתו וביהמ"ש העליון אישר בשעתו את החלטת ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לקיום הצוואה נדחתה משני נימוקים: עפ"י עדותו של הנוטריון דיבר עם המנוחה על יפוי הכח ולא בקשר לצוואה, ועל כך אמר ביהמ"ש העליון כי אין מדובר בפגם טכני הניתן לריפוי, שכן משהוכח כי המנוחה לא ידעה עברית במידה מספקת ושהצוואה לא תורגמה למנוחה בשפה שהיא שומעת הרי זהו פגם היורד לשורש הענין. כן סבר ביהמ"ש כי המערער לא הצליח לסתור את החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצדו על המנוחה. בתובענה נשוא הערעור הנוכחי תבע המערער כי המשיב יפצה אותו על מה שנראה בעיניו כהתרשלות מקצועית. תובענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קבע כי אמנם פעל המשיב בשמו של המערער ולא בשמה של המנוחה והמשיב חב חובת זהירות כלפי המערער, אך מאידך המשיב לא התרשל בכך כי לא נכח בעת שהמנוחה חתמה בפני הנוטריון ושלח את מתמחהו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הטעה את המשיב הן לגבי מצבה הנפשי של המנוחה והן לגבי מידת הטיפול שטיפל במנוחה לפני פטירתה. המערער העיד שמצבה של המנוחה היה שפיר אך הוכח במסגרת תיק העזבונות, אשר כל המסמכים שבו הוגשו לתיק הנדון כאן בהסכמה, שהמנוחה לא היתה במצב נפשי שפיר. ביהמ"ש קבע עוד כי גם אם המשיב היה מצטרף אל המנוחה בעת החתימה לא ניתן היה, בשים לב למצבה הנפשי, לדעת על רצונה האמיתי. הערעור נדחה.
ב. בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות והן: אם המזיק חב חובת זהירות לניזק; אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו; אם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. בענייננו, השאלה היא אם נתקיים התנאי השלישי והתשובה לכך שלילית. הוכח כי המנוחה בשנותיה האחרונות היתה במצב נפשי ירוד ולפי דעת ביהמ"ש המחוזי אפילו אם לא היתה בעת עשיית הצואה בלתי שפויה בדעתה הרי מבחינה פיזית לא שלטה בעצמה והיתה חסרת אונים לדאוג לנקיונה האישי ולקיומה האנושי ומבחינה נפשית היתה מבולבלת ולפי כמה עדויות היתה בלתי נורמלית מבלי לדעת את אשר עמה. כאשר מצבה הנפשי של המנוחה היה כזה אין לראות בהתנהגות המשיב כגורם לגרימת הנזק. החלטתו לסמוך על מתמחהו ולא לעקוב בעצמו אחרי המתרחש אינה מעלה ואינה מורידה בנושא הנזק שנגרם. גם אם היה המשיב נוכח אישית בעת החתימה וגם אם היה משתתף השתתפות פעילה בביצוע. ההחתמה והיה עושה כל הנדרש מעורך דין זהיר, לא היה בכל זה כדי לשנות את המציאות, לאמור, מצבה הבריאותי של המנוחה, לא איפשר לה להתחייב, או לצוות את רכושה לאחר.
ג. לכך יש להוסיף כי המערער לא גילה למשיב את העובדות לאשורן אודות מצבה הנפשי של המנוחה ומחדל זה היה ביסוד החלטתו של המשיב בפעולותיו. כנגד ציפייתו הלגיטימית של הלקוח כי עורך הדין יפעל ללא כל רשלנות, עומדת ציפייתו של עורך הדין כי הלקוח יציג את עניינו בצורה מתאימה וימסור לעורך דין מה שידוע לו מהבחינה העובדתית על הנושא שבו מתבקש עורך הדין לטפל עבורו ויציג בפניו את המסמכים שברשותו הנוגעים לענין. אם אין הלקוח מוסר את האינפורמציה הנדרשת לעורך הדין אין הוא יכול להתנער מאחריותו ולהטיל את האשמה על עורך הדין. לנוכח כל הנסיבות האמורות אין לחייב את המשיב בתשלום פיצויים למערער.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא (לשעבר) גב' בן פורת, בייסקי, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד גב' תמר גלעד למערער,עו"ד ש. פלד למשיב. 16.6.88).

ע.א. 110/86 - הסנה...בע"מ ואח' נגד יורשיו ועזבונו של המנוח שלום מנג'ם

פיצויים בתאונת דרכים. תביעה לשכר עתידי של העזבון כאשר הנפגע נפטר במהלך המשפט(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו פרט לתיקונים מסויימים).

א. אירעה תאונת דרכים בה נפגע המנוח. על המקרה חל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המנוח נפגע ברגלו השמאלית ועקב שבר בעצם הירך של הרגל נותח ואושפז למשך 24 ימים. בגין התאונה הגיש המנוח תביעת פיצויים ביום 22.2.82. ביום 17.2.83, בטרם החלה התביעה להתברר, נפטר המנוח ואין מחלוקת כי הוא לא נפטר עקב התאונה. התובעים טענו בביהמ"ש המחוזי כי יש להתעלם ממות המנוח ולהמשיך ולדון בתביעה כאילו לא נפטר ולפסוק פיצויים בהתאם לכך עד סוף תוחלת עבודתו, היינו גיל 70. מאידך טענה חברת הביטוח כי יש להתחשב בעובדת המוות ולפסוק פיצויים לעזבון וליורשים עד מועד הפטירה ולא לאחר מכן. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת חברת הביטוח ופסק פיצויים מתאימים עד מות המנוח. על כך נסוב עיקר הערעור של היורשים והוא נדחה. חברת הביטוח חולקת על מספר קביעות של ביהמ"ש המחוזי וגם ערעורה נדחה בעיקרו.
ב. לכתב התביעה צורפו שתי חוות דעת רפואיות וביהמ"ש המחוזי קבע לענין הנכות הפונקציונלית כי הנכות של %20 שנקבעה על ידי רופא אורטופד, לפי המבחנים לנפגעי עבודה על פי חוק הביטוח הלאומי, היא הנכות המתאימה ורק לנכות זו השפעה פונקציונלית על כושרו של המנוח. ביהמ"ש לא קיבל תוספת של %50 לנכות האמורה שהציע הרופא. כן דחה ביהמ"ש תביעות נוספות באשר לאחוזי הנכות. הוועדה הרפואית עפ"י חוק הביטוח הלאומי קבעה למנוח %10 נכות אורטופדית בלבד וחברת הביטוח טענה כי על השופט לפסוק את הנכות לפי הקביעה שנעשתה לפי חוק הביטוח הלאומי וזאת לאור האמור בסעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אין מחלוקת בין הצדדים כי סעיף זה הוא סעיף דיוני שתחולתו רטרואקטיבית וכן אין מחלוקת שנתמלאו כל התנאים שבסעיף 6ב' הנ"ל. ברם, צדק ביהמ"ש המחוזי שלא הפעיל את סעיף 6ב' מהסיבה שחרף קיומה של הוראה זו לא ביקש זאת ב"כ חברת הביטוח אף כי טען בעניין הנכות הרפואית גם לאחר שסעיף 6ב' הוסף לחוק. יש לראות בהתנהגות זו ויתור מצד הנתבעת על הפעלת סעיף 6ב' ובידוע שצד רשאי לוותר, בין במפורש ובין מכללא, על הוראה דיונית. לפיכך אין לקבל את טענת חברת הביטוח בעניין זה.
ג. ביהמ"ש המחוזי שמע ראיות באשר להכנסות המנוח והגיע למסקנה שיש לבסס את הפסדי המנוח על בסיס השכר הממוצע במשק כפי שהיה בעת מתן פסק הדין. המערערת טוענת שעל פי הראיות היה מקום לקבוע את הפסד השכר על בסיס נמוך יותר ולא על בסיס השכר הממוצע במשק. ביהמ"ש המחוזי מצא שהראיות שהובאו לפניו לגבי השתכרות המנוח לא היו מספיקות אך יחד עם זאת הגיע למסקנה כי ההכנסה המתאימה כבסיס לקביעת הפיצוי הוא השכר הממוצע. אין לבוא בטרוניה על השופט כשדנים במסגרת של תביעה אזרחית בעניין פיצויי גוף המצדיקה לעתים הערכה במקום קביעה מדוייקת. בעת שניתן פסק הדין ביום 15.1.86, היה השכר הממוצע במשק הידוע באותו זמן השכר הממוצע של חודש נובמבר 1985. השכר הממוצע היה כ-800 ש'"ח לפי שעור זה ערך ביהמ"ש את חישובו. בינתיים נתפרסם השכר הממוצע של ינואר 1986 שהוא הרלבנטי ליום מתן פסק הדין שהוא 868 ש"ח. נגד קביעה זו טוען עזבון המנוח. מאידך לא ניכה ביהמ"ש מהסכום שהיווה בסיס לקביעת הפיצויים מס הכנסה עפ"י סעיף 4(א)(2) לחוק. מתוך חישוב ההכנסה עולה שהיה מנוכה מס של כ-%12 וממילא מגיעים לתוצאה של בסיס לחישוב כ-800 ש"ח ולכן אין להתערב בקביעה זו של ביהמ"ש לא לעניין התוספת לשכר הממוצע ולא לעניין ניכוי המס.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע את הפיצויים המגיעים לתובעים בריבית של %4 לגבי הפיצוי בגין אובדן השתכרות והנזק הלא ממוני. ריבית זו נקבעה על ידי ביהמ"ש מהסכום כערכו
ביום מתן פסק הדין ולא מהסכום הנומינלי וכן נפסקה הריבית על הסכומים לפני ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי. לעניין זה יש לקבל את הערעור. את הריבית יש לפסוק על הסכומים האמורים לאחר ניכוי תגמולי גמלאות המוסד לביטוח לאומי, וכן לגבי הפצוי הלא ממוני יש לחשב את הריבית על הסכום הנומינלי שהגיע למנוח במועד התאונה. מאידך, באשר לסכומים הנוגעים להפסד שכרו של המנוח בדין נקבע שיעור הרבית כפי שנקבע.
ה. הטענה העיקרית של התובעים היא כאמור שהיה על ביהמ"ש לפסוק לתובעים פיצוי על הפסד שכר של המנוח עד סוף תוחלת תקופת העבודה ולא להתחשב בכך שבינתיים הוא נפטר. טענה זו של התובעים יש לדחות. משנוצרה עובדה במהלך המשפט, בין היתר עובדה הנוגעת למותו של התובע, אין להתעלם מעובדה זו ויש לפסוק פיצויים בהתאם לכך. כשבאים לקבוע את הפיצוי בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין, וחוק פיצוי נפגעי תאונות דרכים מפנה בעניין זה לפקודת הנזיקין, הרי הפיצוי נקבע עפ"י המצב הנתון, באופן שהפיצוי בא להחזיר את מצבו של הנתבע לקדמותו על פי העובדות הקיימות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא (לשעבר) גב' בן פורת, המשנה לנשיא אלון, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד אהוד גוט למערערים, עו"ד משה גוטסמן למשיבים. 14.6.88).

ע.פ. 426/87 - זכריה שוקרי נגד מדינת ישראל

*זכויות בנכס שנתפס ע"י המשטרה אצל נאשם בעבירה והחלטת ביהמ"ש בפסה"ד הפלילי להעביר את הנכס למתלונן(הערעור נדחה).

א. המערער עמר לדין בבימ"ש השלום באישום של גניבת מנוע הידראולי למכונת קידוח ושני מקדחים ממפעל למוצרי בטון של המתלונן. פריטים אלה נתפסו על ידי המשטרה מכח סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) ונשארו בחזקת המשטרה כדי לשמש ראיה במשפט נגד המערער. בסיומו של המשפט הורשע המערער בגניבת המקדחים אך זוכה מחמת הספק מגנבת המנוע לנוכח העדר סימון מזהה מוחלט. ביהמ"ש אמר בהכרעת הדין כי "קיים אמנם חשד כבד שהמנוע... הגנוב של המתלונן הוא, אולם אין לומר שהדבר הוכח מעבר לכל ספק סביר". לאחר גזר הדין ביקש ב"כ המערער שביהמ"ש יצווה להחזיר למערער את המנוע שמגניבתו זוכה ואילו באת כח המדינה לא התנגדה לכך. אעפ"כ ציווה השופט כי גם המנוע יוחזר למתלונן בנמקו את החלטתו לאמור "כפי שציינתי בהכרעת הדין, זיכיתי את הנאשם בעניין המנוע מחמת ספק קל בלבד... והשאלה של מי המנוע נבדקה במהלך המשפט כראוי עפ"י מאזן ההסתברות, והוא המבחן הרלבנטי. המנוע אמנם מנוע של המתלונן הוא ולכן המנוע יוחזר למתלונן". המערער ערער על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את ערעורו בנימוק כי על החלטה מכח הסמכות לפי סעיף 36 לפקודה אין קיימת זכות ערעור. מגנבת המנוע זוכה המערער ואין זכות ערעור לנאשם אשר זוכה בדינו, וככל שמבקש המערער לערער על החלטה נפרדת שלא להחזיר את המנוע לידיו הרי זוהי "החלטה אחרת" במובן סעיף 52 לחוק בתי המשפט ועפ"י הוראת סעיף זה רק "החלטה אחרת" בעניין אזרחי, להבדיל מפלילי, ניתנת לערעור ברשות. מעבר לכך הוסיף ביהמ"ש המחוזי כי גם לגופו של עניין אין לשנות את הצו בלי לשמוע את טענותיו של המתלונן שלזכותו ניתן הצו. הערעור נדחה.
ב. זכות ערעור חייבת להיות מוקנית באופן מפורש על ידי חיקוק ובהיעדר הוראה מפורשת אין זכות כזו קיימת. פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) אינה כוללת הוראות לעניין ערעור על צווים הניתנים על פיה, למעט הוראה הנוגעת לערר על גובה הערבות או הערבון למי ששוחרר בערובה. שתיקתה של הפקודה אינה מספיקה להענקת זכות ערעור, אבל היא גם אינה מספיקה כדי לשלול זכות הערעור, שיכולה להיות קיימת
עפ"י חוק כללי אחר. לכאורה, צו הקובע מה יעשה בחפץ הינו חלק אינטגראלי של ההליך הפלילי וכזה הוא כאשר נכלל הצו בגוף פסק הדין בעניין הנדון. עוד ניתן לגרוס כי נאשם שהורשע בדינו ומערער על פסק הדין יכול לעורר השגותיו גם לעניין ההחלטה מה ייעשה בחפץ במסגרת הערעור על פסק הדין המרשיע. ברם, השאלה היא מה הדין כשהנאשם זוכה מאשמה ואינו יכול לערער על פסק הדין. השאלה היא מה דין ערעור על הצו שנכלל בגוף פסק הדין, באשר לחפץ שניתפס שעמו אין הנאשם שזוכה משלים. יתר על כן, היש שוני לעניין זכות ערעור במקרה שההוראה בדבר מה ייעשה בחפץ ניתנה בצו מיוחד ולא בפסק הדין, שאז, על פי גירסת המשיבה, המדובר ב"החלטה אחרת" שבהליך פלילי שעליה אין ערעור.
ג. אמנם לכאורה צו מכח סעיף 36 לפקודה הוא חלק של ההליך הפלילי שבמהלכו ניתן, אך זה בלבד לא בהכרח מקנה לצו כזה מהות ואופי פלילי. הדיון באישום הפלילי נעשה על פי דיני המשפט הפלילי המהותי והדיוני ועניינו הוכחת אשמתו וחפותו של הנאשם לפי אמות מידה מחמירות, ואילו ההכרעה מה יעשה בחפץ שנתפס עשוייה אמנם להיות תוצאת לוואי של הדיון הפלילי, אך לאו דווקא על פי שיקולים פליליים, וגם הצו עצמו אין בו אופי עונשי או פלילי. גם אמות המידה לבירור כל אחד מנושאים אלה שונות הן וכך גם כמות הראיות, כאשר לעניין ההחלטה מה יעשה בחפץ די במבחן ההסתברות כנדרש בהליך אזרחי. נראה כי צו שניתן מכח סעיף 36 לפקודה בשאלה מה יעשה בחפץ שנתפס אינו צו פלילי מבחינת המהות או האופי שלו.
ד. ברם, כמעט בכל הנסיבות יש לראות בצו כזה הכרעה זמנית בין זכויות הצדדים, היינו הנאשם והטוען לזכות בחפץ. יש בצו כזה כדי להעביר את נטל הראיה על מי שטוען כי החפץ אינו מגיע לאדם לו נמסר החפץ בתוקף הצו. הצו אינו גורר אחריו אובדן זכותו של צד זה או אחר לתבוע מידי הצד השני את החפץ, אך עול הראייה שזכותו של מי שתובע את החפץ טובה משל משנהו רובץ לפתחו של מי שהחפץ הוצא בתוקף הצו הזמני מרשותו והועבר לצד האחר. גם מכך מתחייבת המסקנה כי אפיו ומהותו של הצו לפי סעיף 36 הוא אזרחי בעיקרו גם אם הוא ניתן במסגרת הליך פלילי. עדיין פתוחה הדרך לפתוח בהליך נגד מקבל החפץ על פי הצו.
ה. יש צידוק לכך כי במסגרת ערעור על פסק דין מרשיע יוכל הנאשם לערער גם על צו לפי פיסקה 36 לפקודה. מכיוון שאין דרך הערעור פתוחה בפני נאשם שזוכה ממילא אין בפניו אפשרות להשיג בדרך של ערעור על צו כזה. גם מי שתבע זכות בחפץ לא יוכל לערער על צו שניתן מכח סעיף 36 אם ביהמ"ש מצווה למסור את החפץ לאחר מאשר לתובע הזכות או מסרב לתת צו כלשהו. אין אדם נעשה בעל דין בתובענה שלא היה בעל דין בה מלכתחילה. המסקנה המתבקשת צריכה להיות כך: כאשר לנאשם זכות ערעור על פסק דין מרשיע בהליך פלילי ובפסק הדין כלולה הוראה מה ייעשה בחפץ שנתפס, זכאי הנאשם במסגרת הערעור לעורר השגות גם לעניין צו כזה. אין לעשות אבחנה בין מקרה בו נכללה ההוראה לפי סעיף 36 בגוף פסק הדין לבין מקרה בו נכתב הדבר בצו מיוחד, מיד ובתכיפות למתן פסק הדין. יתכן כי במקרה כזה יצווה ביהמ"ש שלערעור לצרף, לעניין הצו בלבד, כמשיב נוסף, את התובע לזכות על החפץ. כאשר אין לנאשם זכות ערעור על פסק הדין, כגון שזוכה מהאישום, הרי לעניין השגתו נגד הצו לפי סעיף 36 תהא תרופתו בהליך אזרחי בו תוכרע סופית הזכות על החפץ. קביעתו הנחרצת של ביהמ"ש בענייננו שהמנוע הוא של המתלונן על פי מאזן ההסתברות לא יהיה בה משום קביעה סופית ובידי המערער יהיה להביא את העניין להכרעה בהליך אזרחי נגד המתלונן .

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - השופט בייסקי, הוסיפו המשנה לנשיא והשופט בך. עו"ד גלרון למערער, עוד גב' מיקי חשין למשיבה. 10.5.88).

ע.א. 204/85 - מדינת ישראל נגד רוני מזרחי ואח' ; ע.א. 140/87 - מאיר בוחניק ואח' נגד מדינת ישראל ואח' ; ע.א. 44/86 - מדינת ישראל נגד עזבון המנוח קוז'וקרו אברהם

*אחריות בנזיקין בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב צבאי שנוסעיו נפגעו (הערעורים של המדינה נתקבלו והערעור של בוחניק נדחה) .
א. שאלה משותפת לערעורים 204 ו-140 מתייחסת להוראות סעיף 22 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: חוק הפיצויים) הפוטר את המדינה מחבותה על פי סעיף 6א' בשילוב עם סעיף 3(א)(2) של פקודת ביטוח רכב מנועי, ואילו בע.א. 44 מתעוררת אותה שאלה בהקשר לסעיף 6א' אך בשילוב עם סעיף 3(א)(1) של פקודת הביטוח. בע.א. 204 ו-140 עולה הבעייה בקשר לחייל-נהג שנהרג בתאונה "מעורבת", כלומר תאונה שאירעה בין שני כלי רכב, שבאחד מהם, שהוא רכב שבבעלות המדינה, נהג החייל, ואילו בע.א. 44 עולה הבעייה בקשר לחייל שנהרג בהיותו נוסע ברכב של המדינה הנהוג בידי חייל. סעיף 3(א) לחוק הפיצויים מורה כי בתאונה מעורבת חלה האחריות על כל נוהג לנזקי גוף של מי שנסע ברכב בו נהג ולא על מי שנהג ברכב האחר או בכלי הרכב האחרים, אפילו האשם לקרות התאונה היה על הנהג האחר. ברם כשהנהג עצמו הוא הנפגע הרי אינו יכול לתבוע את עצמו וכך גם בתאונה עצמית שאין רכב נוסף מעורב. מטעם זה חוייבו הנהג ובעל הרכב שהתיר לו את השמוש לכסות אותו ב"בטוח אישי" עפ"י סעיף 3(א)(2) לפקודת הבטוח. עילתו היחידה של הנהג הנפגע היא על פי ביטוח זה נגד המבוטח. אם אין לו ביטוח כזה אין הוא יכול לבוא בתביעת לפי חוק הפיצויים נגד איש. אין לו תביעה נגד מבטח, אין לו תביעה נגד בעל הרכב מתיר השמוש, אין לו תביעה נגד קרנית ואף לא (בתאונה מעורבת) נגד המשתמשים בכלי הרכב האחרים המעורבים ומבטחיהם.
ב. כשהמדינה היא בעלת הרכב המתירה את השימוש היא פטורה מביטוח לפי סעיף 6(1) של פקודת הבטוח. במקרה זה חלה עליה החובה לתת לנפגע כל פיצוי שמבטח היה חייב לתת אילו היתה קיימת פוליסה לפי סעיף 3(א) הנ"ל. כך מורה סעיף 6א' שהוסף לפקודת הבטוח. המדינה הפטורה מחובת ביטוח אינה מבטחת וחובתה אינה חובה של מבטחת. היא פטורה מבטוח מאחר ואין חשש שלא תוכל לעמוד בנטל הפיצויים באם יתברר שהיא אחראית להם. במקום זאת מוטל עליה בסעיף 6א לשאת בתשלום כאילו היתה מבטחת. על אחריות המדינה חל סעיף 22 לחוק הפיצויים האומר "דין המדינה לענין אחריות לפי חוק זה כדין בעל רכב, אולם סעיפים 5 עד 8 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) יחולו גם על אחריות זו". סעיף 7 לחוק הנזיקין האזרחיים האמור קובע כי "אין המדינה אחראית בנזיקים על מותו של אדם שבא כתוצאה מחבלה שנחבל... בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי". התוצאה המשולבת של סעיף 22 לחוק הפצויים עם סעיף 7(א) לחוק אחריות המדינה היא כי המדינה אינה אחראית בגין מוות מחבלה שנחבל החייל בתקופת השירות הצבאי ועקב השירות הצבאי לא בנזיקין ולא עפ"י חוק הפצויים.
ג. בע.א. 204/85 שילמה המדינה (המערערת) לבני משפחתו של חייל שנהרג בתאונה מעורבת תגמולים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושקום) ותובעת שיפוי מאת נהג המכונית האחרת, אגד, והמבטחת שלהם. זכותה לשיפוי היא מכח סעיף 21א(2) לחוק המשפחות שלפיו כאשר מגיע לפי אותו חוק תגמול לבן משפחה של נפגע והלה זכאי בשל מות הנספה לפיצויים לפי חוק אחר, זכאית המדינה להיות מפוצה מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם לאותו בן משפחה פיצויים לפי החוק האחר. לטענת המדינה מוטלת על המשיבים החובה לשלם פיצויים לבני משפחתו של החייל התלויים בו לפי פקודת הנזיקין. המשיבים ביקשו למחוק את תביעת המדינה על הסף בטענה כי אין עליהם חובה כלפי בני משפחתו של החייל מאחר שיש לאלה עילה נגד המדינה על פי
חוק הפצויים. אם אמנם היתה לנהג עילה כזו לפי חוק הפצויים חלות הוראות סעיף 8(א) של החוק שלפיו אין לתובעים עילה מחוץ לחוק הפצויים והמדינה אינה יכולה לתבוע שיפוי ודין תביעתה להמחק. השופט בתיק זה קיבל את טענת המשיבים כי עילת התביעה שיש לבני המשפחה נגד המדינה היא כמבטחת, להבדיל מעילה נגדה כבעלת רכב, וכי עילה זו אינה תביעה עפ"י חוק הפצויים כאמור בסעיף 22 של החוק (במשולב, כאמור, עם סעיף 7(א) של חוק אחריות המדינה) ולפיכך נענה לבקשת המשיבים ומחק את התביעה. על כך ערערה המדינה וערעורה נתקבל.
ד. בע.א. 140/87 בחרו עזבון החייל שנהרג ואלמנתו התלוייה בו (המשיבים) לתבוע את נהג הרכב האחר המעורב בתאונה ואת המבטחת שלו (המערערים) על פי פקודת הנזיקין ולחילופין תבעו את המדינה עפ"י חוק הפצויים כבעלת רכב שהתירה את השמוש בו. המדינה ביקשה למחוק את התביעה על הסף מכח סעיף 22 של חוק הפצויים עקב נסיבות העונות על סעיף 7(א) של חוק אחריות המדינה וביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן המדינה פטורה לפי סעיפים אלה, באשר התאונה נגרמה עקב השירות הצבאי כאמור בסעיף 7(א) ולפיכך דחה את טענת המערערים וחייב אותם בתשלום פיצויים בקובעו כי %90 מהאשם מוטלים על המערערים ורק %10 על הנהג הצבאי. על ההחלטה בשאלה המשפטית כי לתלויים עילה נגדם בנזיקין ועל שיעור הפיצויים ערערו המערערים וערעורם נדחה.
ה. ההכרעה בשני הערעורים תלויה בשתי שאלות משפטיות: האם אחריותה של המדינה החבה כמעין "מבטחת עצמית" כלפי הנהג היא אחריות לפי חוק הפצויים; האם אחריותה זו של המדינה היא אחריות המוטלת עליה כ"בעל רכב" או שמא יש לעשות הבחנה בין אחריותה של המדינה כבעלת רכב לבין אחריותה כמבטחת ואחריותה כלפי הנהג התובע בעילת של "בטוח אישי" היא אחריות של מבטח. התשובה היא שאחריותה של המדינה היא אחריות לפי חוק הפצויים כאמור בסעיף 22 הנ"ל וכן האחריות של המדינה היא אחריות של "בעל רכב" כאמור בסעיף 22 ולא אחריות של מבטח. לפיכך חל סעיף 7 הפוטר את המדינה כאשר מדובר על חבלה שנגרמה בתקופת השירות הצבאי ועקב השירות הצבאי.
ו. באחד המקרים התעוררה שאלה עובדתית אם התאונה בה נהרג החייל-הנהג ארעה "עקב שירותו הצבאי" והתשובה לכך היא בחיוב. הוכח כי החייל יצא בשעת בוקר מוקדמת מביתו למחנה כשהוא לבוש בגדי צה"ל ורוכב על הרכב הצבאי כדרכו מדי בוקר. התאונה קרתה זמן מה לאחר מכן במקום הנמצא במסלול נסיעתו זה. בכך יש די לכאורה להראות כי התאונה אירעה בתקופת השירות ועקב השירות. לטענה כי המרחק שכיסה המנוח בזמן שעבר מאז יציאתו מהבית ועד למקום התאונה אינו מתיישב עם נסיעה ללא הפסקות וכי על המדינה היה להוכיח כי לא חלו הפסקות בדרך - אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי בנתונים שהובאו בדבר אורך הזמן, המרחק, ושעת הנסיעה לא היה כדי לסתור או לערער את הראיה לכאורה כי הנסיעה היתה בתקופת השירות ועקב השירות.
ז. בע.א. 44/86 החייל שנפגע לא היה נוהג ברכב שבבעלות המדינה אלא נסע ברכב צבאי שבו נהג חייל אחר. הביטוח שמדובר בו כאן אינו על כן הביטוח האישי עפ"י סעיף 3(א)(2) לפקודת הבטוח אלא ביטוח האחריות עפ"י סעיף 3(א)(1). יורשי החייל הנוסע שנהרג אינם בדרגת קירבה משפחתית המזכה אותם בתגמולים עפ"י חוק המשפחות והם תבעו את החייל הנוהג, את המדינה ואת קרנית לפיצוי הנזק הלא ממוני המגיע לטענתם לעזבון המנוח. התביעה שהוגשה לבימ"ש השלום התקבלה חרף טענת המדינה כי היא פטורה מאחריות כלפי החייל הנוסע מכח סעיף 22. בימ"ש השלום עשה אבחנה בין אחריות המדינה כבעלת הרכב לבין חבותה כמבטחת וקבע כי אין המדינה אחראית כבעלת רכב אלא כמבטחת ולפיכך לא חל הפטור לפי סעיף 22 לחוק הפיצויים. ביהמ"ש
המחוזי דחה את הערעור אם כי מטעמים אחרים והערעור בענין זה נתקבל. השאלה היא אם המדינה שאין עליה אחריות עפ"י חוק הפצויים יכולה להיות חייבת בפיצוי עפ"י סעיף 6א' לפקודת הבטוח כתחליף לביטוח אחריות לפי סעיף 3(א)(1) שממנו היא פטורה עפ"י סעיף 6(1) לפקודה. התשובה לכך היא כי באין אחריות על המדינה כבעלת רכב עפ"י חוק הפצויים אין עליה גם אחריות כ"מבטחת" ואין כל הבדל לעניין זה בין בחינת השאלה לאור סעיף 2(ב) של חוק הפצויים לבין בחינת השאלה לאור סעיף 2(א).
ח. למרות קבלת ערעורה של המדינה ולמרות שהמדינה אינה חייבת לפצות את התלויים אין לחייב את קרנית בתשלום פיצויים לתלויים. זאת לא מפני שהמדינה אינה חייבת אלא מפני שהחייל הנוהג חייב כלפי החייל הנפגע, כאילו היה ביטוח בתוקף. החייל הנפגע אינו זכאי אמנם לפצויים לפי חוק הפצויים מאת המדינה, הפטורה כלפיו לפי סעיף 22 לחוק, אך הוא זכאי לפיצויים מאת החייל הנוהג שעליו הפטור של סעיף 22 אינו חל. החייל הנוהג פטור מחובת ביטוח לפי סעיף 6 (1) של פקודת הבטוח החלה לא רק על המדינה כבעלת הרכב שבשימושה אלא גם על החייל ומכיוון שהחייל הנוהג אחראי כלפי החייל הנפגע אין לחייב את קרנית.
ט. נותר ערעור על שעור הנזק שנפסק בע.א. 140/87. אחת הטענות היתה כי מן הראוי היה לפסוק לאלמנה תשלומים עתיים ולא סכום חד פעמי. מטרת טענה זו היא להביא להפסקת התשלומים באם האלמנה תנשא שוב. בתשלום חד פעמי אין מביאים בחשבון את סכוייה של האלמנה להנשא ובטענת המערערים אין אלא נסיון לעקוף הלכה זו. יודגש כי התביעה נגד המערערים היא עפ"י פקודת הנזיקין ולא על פי חוק הפצויים הדן בהסדר של תשלומים עתיים. טענה אחרת היתה באשר לחלוקה לידות. מדובר בזוג צעיר ללא ילדים. בחלוקה לידות לא הובאו בחשבון ילדים שיולדו לבני הזוג, איש לא עורר טענה בקשר לכך וביהמ"ש לא יעורר את הטענה מיוזמתו. ברם, ביהמ"ש המחוזי לא פסק את הפסד התלות של האלמנה לפי שיטת הידות המקובלת אלא פסק לה ידה אחת מתוך שתיים, מתוך הכנסת הבעל, ללא ניכוי החסכון של תלותו בהכנסה שלה. הדבר נומק בכך כי הכנסות האשה היו גבוהות יחסית ובמצב זה, ובאין ילדים, היה מקום לשקול כי האלמנה משתמשת בהכנסתה לצרכיה האישיים ואילו לצרכי מחייתה ולמשק הבית היתה נסמכת על הכנסת הבעל. ביהמ"ש היה רשאי בנסיבות המיוחדות של המקרה לפסוק כפי שפסק ואין להתערב בכך.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. בע.א. 204/85 - עו"ד גב' אילנה ראב למדינת ישראל, עוה"ד א. גולדבנברג וטל בנד למשיבים; בע.א. 140/87 - עוה"ד א.גולדנברג, טל בנד וח. שפיר למערערים, עוה"ד אהרון ברקאי וגב' שולמית וסרגרוג למשיבים;בע.א. 44/86- עו"ד, גב' מרים רובינשטיין למערערת, עוה"ד קפלן לקרנית, עו"ד ח. מאל למשיבים האחרים. 13.4.88).

ע.א. 81+674/86/188 - מושבי מבואות ירושלים...בע"מ ואח' נגד נתיבי אילון בע"מ

טענה שנכרת חוזה במו"מ. פיצויים בהפקעה (הערעורים נדחו).

בשנת 1966 רכשו המערערות מכון תערובות המנוהל ומופעל ע"י המערערת השניה. השטח הכולל של החלקות עליהן עמד המכון, חלקות 23 ו-24 בגוש פלוני, היה כדונם אחד. המערערות רכשו לאחר מכן גם חלקות 25 ו-26. ביולי 1972 הוציאה נתיבי איילון, עפ"י הרשאה משר האוצר, צו הפקעה לחלקות 25 ו-26 ששטחן הכולל כדונם אך לאחר מכן צומצם השטח המופקע לכ- 310 מטר. התקיימו מגעים בין המערערות לבין המשיבה ובשלב מסויים הסכימו הצדדים כי הבעייה של המערערות תיפתר אם העיריה תמסור למערערות שתי חלקות המצויות בבעלות העיריה בגודל של כשני דונם. ראש העיריה הסכים להסדר אך עיכובים בירוקרטיים עיכבו את ההעברה ומשהתחלף ראש העיר סירבה העיריה להעביר את שני הדונמים למערערות. התוצאה היא כי מן המערערות הופקע שטח של 310 מ"ר ולא נמסר להן שטח אחר תמורתו.

המערערות הגישו תביעה לפיצויים ולהעברת השטח של שני הדונם על שמן. ביהמ"ש קבע שאין למערערות עילה חוזית נגד המשיבה לקבלת השטח של שני הדונמים. כן קבע ביהמ"ש כי מותר היה להפקיע ללא פיצוי שטח של 256 מ"ר והשטח שעליו יש לפצות את המערערות מסתכם בכ-60 מטר בלבד. סכום הפיצויים נקבע בכמליון לירות. הערעורים נדחו.
אין עילה להתערב בממצאו של ביהמ"ש המחוזי כי לא נכרת חוזה בין המערערות לבין המשיבה שלפיו נטלה כביכול המשיבה על עצמה לגרום לכך שהעיריה תעביר שני הדונמים האמורים למערערות. לפיכך יש לדחות את הערעור בעניין זה. אשר להחלטת ביהמ"ש המחוזי כי חלק מן השטח ניתן היה להפקיע ללא פיצוי - צדק ביהמ"ש כי על המערערות נטל השכנוע להוכיח טענתן כי חלו הפקעות קודמות בשטח ולכן אין להפקיע הפקעות נוספות ללא תשלום.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אריאל. החלטה - השופט לוין. עוה"ד י. שגב ואוסלנדר למערערים, עו"ד א. פינצ'וק למשיבים. 28.4.88).

ע.א. 511/86 - טלוב קנזן נגד גיזלה קנזן ואח'

*שיתוף בנכסים בין בני זוג (הערעור נדחה).

המערערת ביקשה מתן פסק דין המצהיר כי כל נכסי בעלה המנוח היו בבעלות משותפת של שניהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. מדובר באשה שנשאה לבעלה המנוח בעדן, כאשר הבעל היה נשוי אותה עת לאשתו הראשונה. בשלב מסויים עברה המערערת עם בעלה לאסמרה, מקום בו המשיך בעלה לנהל עסקים, בחלקם בשותפות עם אשתו הראשונה. מכלול הנסיבות העובדתיות ובמרכזן העובדה שהמנוח היה נשוי בו זמנית לשתי נשים לא נתן מקום להיווצרותה של ההנחה כי נוצר שיתוף משאבים בין המנוח לבין המערערת. בני הזוג חיו חלק ניכר מחייהם מחוץ לישראל והיו חלק מן הקהילה היהודית העדנית אשר באסמרה. לפני ביהמ"ש היו עדויות על כך כי התפיסה של שיתוף נכסים לא היתה מקובלת בקהילה היהודית שם. ברם ביהמ"ש המחוזי לא תמך החלטתו על עדויות אלה אלא ביקש להישען על חזקת זהות הדינים שאליה נפנה בשל היעדר הוכחה על מהותו של המשפט המקומי במקום מגורי בני הזוג. לאור חייה ותפיסותיה של הקהילה שם היה נכון יותר להסתמך על העדויות של העדים הנ"ל כי הרי מהן ניתן היה להסיק על כוונותיהם והלך רוחם של בני הזוג ככל שהדבר נוגע לשיתוף בנכסים. יש להעיר גם כי צדק ביהמ"ש כאשר לא החיל את חזקת השיתוף בנכסים על מכלול נכסי המנוח, גם מן הטעם כי בהסדרים אותם קבע המנוח בקשר לזכויותיה של המערערת בבית בתל אביב, היה כדי ללמד על סתירתה של חזקת השיתוף לגבי מכלול הנכסים. בבית האמור העביר המנוח למערערת בלא תמורה מחצית מזכויותיו, תוך עריכת הסכם בין שותפים בדבר הסדרת זכויותיהם ההדדיות בנכס. משמע, מן ההן לגבי הבית כאמור ניתן ללמוד על הלאו לגבי שאר הנכסים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד מ. טורבוביץ למערערת, עו"ד אילן ש. שילה למשיבות. 3.5.88).

ע.א. 251/87 - טליה שפרנק ואח' נגד צבי שפרנק ואח'

*תביעת מזונות מהורי הבעל כאשר הבעל מתחמק מתשלום מזונות (הערעור נתקבל).

המערערת הראשונה הינה אשת בנם של המשיבים ושני המערערים האחרים הם נכדיהם הקטינים של המערערים. בעלה של המערערת, בנם של המשיבים, שוהה במקום בלתי ידוע בהתחמקו מתשלום מזונות שהוטלו עליו. בהתחשב בכך הגישו המערערים תביעה נגד המשיבים אך ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתם על יסוד הנימוק כי לא נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 5(1) לחוק לתיקון דיני משפחה,
היינו לא הוכח שיש כי יש בידי המשיבים משאבים כלכליים כדי לקיים את חובת המזונות של המערערים, אשר בנם של המשיבים, איננו מקיים אותה. הערעור נתקבל. התביעה נדחתה אחרי קיום בירור בקדם משפט בלבד, ללא שמיעת ראיות ומבלי להודיע לבעלי הדין מראש כי לא יתקיים דיון לגופו של עניין על ידי שמיעת ראיות. ביהמ"ש לא יכול היה להגיע על יסוד החומר שבפניו למסקנה כי התביעה ראוייה לדחייה על הסף, שהרי טרם איפשר למערערים הבאת ראיות בעניין יכולתם הכלכלית של המשיבים. האיזכור בפסק הדין של גילם המבוגר של המשיבים ושל הקשיים בהם הם נתקלים, כדבריהם בכתב ההגנה, בעיבוד המשק בכוחות עצמם, אין בו כשלעצמו כדי להוות ראייה מספקת לשלילת חובתם. יכול אדם בגיל מבוגר שהוא בעל משק, לקיים עצמו בכבוד ואף מעבר לכך על ידי העסקת אחרים, ולא התברר כי הדבר אינו אפשרי כאן. עיקרו של דבר, עדיין מוקדם היה בשלב האמור להסיק מסקנות שיצדיקו דחיית התביעה על הסף. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי לקיים דיון לגופו של ענין.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד זיו גרובר למערערים, המשיבים לעצמם. 23.5.88).

רע"א 157/88 - רמת צבי מושב עובדים בע"מ נגד קיפר יוסף

*בקשה להפוך ל"ערעור" בקשה ל"רשות ערעור" שהוגשה בטעות במקום ערעור (הבקשה נדחתה).

הלכתו של ביהמ"ש העליון ברורה היא, שאין בימ"ש שלערעור רשאי להפוך לערעור בקשת רשות ערעור שהוגשה בטעות במקום ערעור. לפיכך צדק ביהמ"ש כשדחה בקשת רשות ערעור שהוגשה לו על פסק דין הדוחה התנגדות לביצוע השטר, במקום להגיש ערעור ששומה היה על המערער להגיש. אין המבקש יכול לסמוך טענתו שיש להמיר בקשת רשות לערער בערעור, לא על יסוד סמכותו של ביהמ"ש בתקנה 526 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולא על יסוד סמכותו הטבועה של ביהמ"ש. אין הוא יכול לתמוך טענתו על תקנה 526 משום שהפגם שדבק בבקשה אינו רק אי קיום התקנות אלא אי מילוי אחר האמור בסעיף 52 לחוק בתי המשפט; ולא על יסוד הסמכות הטבועה של ביהמ"ש משום שמקום שנושא דיוני הוסדר בדין שוב אין מקום לסמכות טבועה.

(בפני השופטים: בייסקי, לוין, חלימה. עו"ד רז למבקש, עו"ד פוטין למשיב. 2.5.88).

ע.פ. 558/87 - יוסף בן עמי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).

המערער הורשע בבצוע חמש עבירות של מכירת סמים כאשר בכל פעם מכר מנה אחת של הרואין תמורת 50 ש"ח לכל מנה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער מאסר בפועל של 5 שנים וכן הפעיל במצטבר 18 חודשים מאסר על תנאי שהושת על המערער בגין עבירת סמים. כן דן את המערער לתשלום 15,000 ש"ח קנס או 20 חדשי מאסר תמורתם. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לכך שהקנס בוטל. אשר למאסר - אין להתערב בו. אמנם העונש אינו קל אך מסחר בהירואין, אך בכמות קטנה, ראוי הוא לעונש מאסר חמור ומשמעותי. לעומת זאת יש לקבל את הערעור באשר לקנס וגם התובעת הסכימה לכך שיש מקום להקלה משמעותית באשר לכך. המערער אינו נמנה על הלווייתנים ואף לא על דגים יותר קטנים במסחר הסמים והטלת קנס בסכום האמור פירושו הארכת תקופת המאסר בעוד 20 חודש, או מה שגרוע מזה, עידוד לביצוע עבירות כדי להשיג את הכסף לתשלום הקנס. בנסיבות המקרה די במאסר בפועל שהוטל ועוד תקופת המאסר על תנאי שהופעלה במצטבר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי , אריאל. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד אלמליח למערער, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 9.5.88).

בש"פ 268/88 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים על מכוניות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר שהוא קטין הואשם בשורה של עבירות המתייחסות לחסימת כביש באבנים בשני מקרים, השתתפות ביידוי אבנים לעבר אוטובוס ופגיעה בו, השחתת פני מקרקעין בציור דגל אשף וסיסמה לאומנית בבית ספר, הזדהות עם ארגון טרור על ידי ציור דגל אשף כאמור והנפת דגל אשף על בנין בית ספר. יש ראיות על כך מפי שלושה אנשים נוספים שהשתתפו יחד עם העורר והם מייחסים לו נוכחות ביידוי האבנים ופעילות אישית ביתר העברות. אחד השותפים שהינו קטין הודה באשמה ונדון לחודשיים מאסר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הסנגור טוען כי הראיות לכאורה מופרכות על ידי האליבי של העורר כי היה בתחום מפעל בחדרה שבו הוא מועסק בשעות שבהן אירעו האירועים האמורים. ברם, האליבי נבדק ואין הוא מכסה את השעות שבהן בוצעו העבירות. הראיות לכאורה לא הופרכו אם כן. העבירות רבות, חמורות ונפוצות לאחרונה. עבירות אלה מצדיקות מאסר עד תום ההליכים גם כאשר הנאשם השתתף רק בנוכחותו שהרי ע"י כך עודד את האחרים. עבירות של חסימת כבישים וזריקת אבנים בשעות הלילה המאוחרות מסכנות את שלומם ובטחונם של הנוסעים. ביצוע עבירות מסוג זה מעלה את החשש שהמשתתף עלול להמשיך בשכמותן ולסכן את הציבור. העובדה שמדובר בקטין אינה יכולה לפעול לטובת העורר שכן תופעה נפוצה היא כיום שעבירות מסוג זה מתבצעות דווקא ובעיקר ע"י ילדים ובני נוער ואין להתחשב בהם ולנהוג בהם לפנים משורות הדין. אשר לטענת הסניגור כי הקטין האחר שכבר הורשע סיים לרצות את העונש של שני חודשי מאסר ואילו העורר כבר עצור חודשיים ומשפטו טרם החל - הנאשם השני הודה ולכן משפטו היה קצר והסתיים במהירות ובכך ההבדל בין השניים. אין משתמע מכך כי מי שמכחיש אשמה ומתדיין אינו זכאי לעשות כן, אך המסלול שאליו נכנס הטיפול בתיק הוא שונה ומטבעו ארוך יותר.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד עסאקלה לעורר, עו"ד שלנגר למשיבה. 26.5.88).

בש"פ 298/88 - מדינת ישראל נגד עבד חסנין ורחמים נגר

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

שני המשיבים הואשמו בביצוע שתי עיסקאות שבכל אחת מהן מכר המשיב הראשון למשיב השני 50 גרם הירואין. המשיב הראשון הואשם במכירה נוספת של 40 גרם הירואין לאחרים. מלאה שנה למעצרם של השניים ומשפטם טרם הסתיים ולפיכך ביקשה המדינה הארכת המעצר לחודשיים לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. הבקשה נתקבלה. השיקולים שיש לשקלם בבקשה כזו הם במידה רבה אותם שיקולים הנשקלים בעת מתן החלטת מעצר עד תום ההליכים ובכללם חומרת העבירה ונסיבותיה, החשש שהנאשם לא יתייצב למשפט או ישפיע על העדים וכדומה. לקבוצת שיקולים זו מצטרפת קבוצת שיקולים נוספת והיא מה השלב שאליו הגיע המשפט, מה הסיבות שבגללן טרם הסתיים המשפט וכיצד השפיעה התנהגותו של צד זה או אחר על התארכות הדיונים וכן מה הסיכוי שהמשפט יסתיים בהקדם ועוד שיקולים כיוצא באלה. ככל שהשיקולים שבקבוצה הראשונה כבדי משקל כך יטה ביהמ"ש להיענות לבקשה להארכת המעצר אף אם השיקולים שבקבוצה השניה מצביעים לכיוון דחייתה. במקרה דנן אין הדעת נוחה מקצב שמיעת המשפט עד כה אך עתה נקבעו תאריכים רצופים לגמר המשפט. העבירות לעומת זאת הן מן החמורות ביותר. מדובר במסחר בכמויות גדולות של הסם המסוכן מכולם, כמויות שיש בהן כדי להביא למותם של אנשים רבים. גם מי שקונה כמויות סמים כאלה מסכן את הציבור שכן ברור שקנייה של כמויות כאלה נעשית לצורך מסחר. בכל הנסיבות יש להיעתר לבקשה. (בפני: השופטת נתניהו. 25.5.88).

ע.א. 72/86 - דוד עמוס ואח' נגד אבי ברון ואח'

*הצמדת פיצוי ליום הפרת ההסכם (הערעור נתקבל בחלקו).

ביהמ"ש המחוזי הצמיד את הפיצוי המוסכם מראש ליום 13.6.85, הוא מועד "פסק דין חלקי" שדחה תביעת אכיפה של קונים אחרים, ובכך נתפס השופט לטעות. המועד הרלבנטי הוא מועד ההפרה הראשון מצד המוכרים, יום 1.4.81, שכן באותו יום הפרו המוכרים את התחייבויותם. לעניין זה תאריך עריכת החוזה אינו רלבנטי. טוענים המשיבים שיש ללמוד ראייה מן ההפוך בסעיף אחר בחוזה שבו נקבעה במפורש חובת הצמדה, אלא שטענה זו לא נטענה בביהמ"ש המחוזי ואין להעלותה בערעור.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. עו"ד אריאלי למערערים, עו"ד ליזר למשיב. 2.6.88).

בג"צ 246/88 - אגודת בית זית מושב עובדים... בע"מ נגד רשם האגודות השיתופיות ואח'

*פסילת הליכי בחירות באגודה שיתופית ע"י רשם האגודות (העתירה נדחתה).

עניינה של העתירה החלטת המשיב לפסול הליכי בחירות שנתקיימו אצל העותרת תוך דרישה לקיים בחירות חוזרות. נפל פגם בצורת קיומה של האסיפה שכונסה לשם קיום הליכי בחירות. פגם זה אינו חדש אלא היתה זו פעם שניה שהאגודה נסתבכה באותו פגם ממש. המשיב הורה על קיום הליכים לשם תיקון המעוות והאגודה לא פעלה כפי שנדרשה. מכאן החלטת הרשם לפסול את הבחירות ולקיים הליכים חוזרים. העותרת טוענת כי הרשם יכול היה להתעלם מהפגם שכן אינו יורד לשרשו של עניין ומכל מקום, לדעת העותרת, היה בהליכים שקויימו כדי לשקף את דעת הרוב המכריע של חברי העותרת. העתירה נדחתה.
תקנון האגודה מחייב הליכים מוגדרים ואלה לא קויימו. הועלתה טענה כי כבר שנים רבות נוהגים בדרך שונה מן האמור בתקנון, אך נוהג כאמור אין בו כדי להכשיר את הסטייה, ורשאי היה המשיב לעמוד על קיום הוראותיו של התקנון כלשונו. אין גם לקבל את התיזה שלפיה פגמים בהליכי בחירה במסגרת אגודה כגון זו שלפנינו, אינם נושאים בעלי חשיבות המצדיקים הקפדה על הכללים העולים מן התקנון. זאת ועוד, מדובר בעניין שבו הפעיל המשיב את שיקול דעתו במסגרת הסמכויות שניתנו לו על פי הדין ולא הובאו טעמים שיהא בהם כדי להצדיק התערבות בג"צ בשיקול דעתו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה בן ארי לעותרת, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיב. 24.5.88).

בג"צ 128/88 - ג'עבר עלי סאלח ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים ואח'

*בקשה לבטל שינוי תכנית מתאר (העתירה נדחתה).

העותרים, בני הכפר אבו גוש, עותרים לביטול החלטות המשיבות וכן הליכים שהתנהלו מאז 1984 לעניין שינוי תכנית מתאר מקומית שבאה לאפשר הקמת מוסד לילדים מיוחדים בקרבת הכפר אבו גוש. טענת העותרים היא שדבר שינוי התכנית לא פורסם כנדרש בקרבת המקום שעליו חלה התכנית וכן טוענים הם כי הקמת המוסד עלולה להוות מטרד עבורם וכי הקרקע הנדונה ראוייה לשמש רזרבה קרקעית לכפרם. העתירה נדחתה. גם אם יש ממש בטענות העותרים, ואין בג"צ אומר על כך דבר, הרי הישהו העותרים פנייתם לבג"צ. לא זו בלבד כי דבר שינוי תכנית המתאר פורסם כנדרש עוד לפני שנים, אלא עברו כ-5 חודשים מאז הוחל בביצוע עבודות בשטח ובכל זאת לא נקטו העותרים צעדים מתאימים כדי שלא להכניס את המשיבה השלישית להוצאות גדולות בקשר לעבודות שהן בעיצומן. מחמת השהייה יתירה זו אין להיזקק לעתירה.

(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. עוה"ד קידנר וע. סודאי לעותרים, עוה"ד ע. פוגלמן וחביבה קפלן - ויגדור לוועדות התכנון, עו"ד י.נאנאר למשיב השלישי. 23.5.88).

בש"א 157/88 - עמי גור נהול נכסים בע"מ נגד עזבון המנוחה לאה שיים

*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה בהסתייגות).

ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקשת בתשלום פיצוי למנוחה לאה שיים, שנפטרה לאחר מתן פסק הדין. המבקשת ביקשה לעכב את ביצוע פסק הדין. ובקשה נתקבלה תוך הסתייגות. מדובר בפיצוי בסכום השווה בשקלים ל-12,500 דולר בצרוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. על פסק הדין ערערו שני הצדדים. הכלל הוא שאין מעכבים ביצוע פסק דין אלא אם כן מתברר שאם יזכה המערער שוב לא יהא ניתן להחזיר המצב לקדמותו, וכן יתן ביהמ"ש דעתו לעניין הסיכוי להצליח בערעור. מכאן כי כשמדובר בתביעה כספית אין לעכב ביצוע פסק הדין, אלא אם כן ברי שגם בעניין זה עשוי המערער, שיש לו סיכוי בערעור, לצאת וידיו על ראשו גם אם יזכה בערעור. כאן לפנינו מדובר בעניין כספי וגם הסיכוי בערעור אינו נראה כפי שנראה לב"כ המבקשת. אעפ"כ נראה שבמקרה שלפנינו יש לדאוג לבטחון של המבקשת. אמנם אין לעכב את ביצוע פסה"ד באופן מלא אלא יש לחייב בערובה כלשהי. הסיבה לכך היא שהתובעת נפטרה וטרם ידועים הפרטים הקשורים בעזבון. במצב כזה יש לשקול את הענין במידה שונה. לפיכך יש לקיים את פסק הדין בכפוף לכך שהעזבון או אחד היורשים יגישו ערבות עצמית וערבות צד ג' להבטחת החזרת כל סכום שהעזבון יצטרך להשיב אם ביהמ"ש העליון יחליט לקבל את הערעור באופן מלא או חלקי.

בפני: השופט אריאל 30.5.88).

ע.א. 638/87 - עוזיאל בלשאי נגד לאה ניקול בלשאי ואח'

*מזונות (הערעור נדחה).

ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער, חבר אגד, בתשלום מזונות שני ילדיו הקטינים בסכום של 800 ש"ח לחודש צמוד למדד שפורסם ביום 15.2.87 ומעודכן אחת לשלשה חודשים. כן קבע כי קיצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי תשולם לאם וכי על האב לדאוג לביטוח הרפואי עבור ילדיו וכיסוי כל הוצאה רפואית חריגה. הערעור מופנה נגד אי חיובה של האם, העובדת כמורה, בחלק ממזונות הילדים ונגד שיעור המזונות הערעור נדחה.
לעניין חיוב האם בחלק ממזונות הילדים - ביהמ"ש המחוזי הישווה את הכנסות האשה עם הכנסות האב ומצא כי הכנסות האב עולות בערך פי שלושה על הכנסות האם. בנסיבות מקרה זה, קבע ביהמ"ש, אמנם אין הבעל חייב במזונות אשתו, אך בהתחשב בסכומי ההשתכרות אין להטיל על האם, הצריכה לפרנס את עצמה, את ההשתתפות במזונות ילדיה הקטינים. המדובר בצרכים ההכרחיים של הילדים וביהמ"ש לא דן בנסיבות בהן יהיה מקום לפסוק לילדים מדיני צדקה מעבר לצרכיהם האמורים. אשר לשיעור המזונות - אין ביהמ"ש שלערעור עוסק בקביעה מחדש של הממצאים בדבר משאביהם של בני הזוג או בקביעה מחדש של צרכי הקטינים. התערבות ביהמ"ש שלערעור מוגבלת רק למקרים בהם מתגלה כי נפל משגה מהותי בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי או שהושמט נתון חשוב שחייב היה להיכלל במסגרת השיקולים. מקרה כזה לא אירע כאן. ביהמ"ש קבע כי צרכי הקטינים מסתכמים ב-773 ש"ח לחודש, מסכום זה הפחית את הקיצבה של המוסד לביטוח לאומי בסכום של 42 ש"ח, הוסיף דמי טיפול להם זכאית האם וכך הגיע לסכום של 800 ש"ח לחודש. מסקנה זו סבירה ואינה מצדיקה התערבות ערכאת הערעור. אין גם מקום להתערב בעניין אי פסיקת תשלום חד פעמי והוצאות לרכישת ציוד עבור הקטינים שהעלו המשיבים בערעור הנגדי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' ליאורית דניאל למערער, עו"ד אריה ליטמן למשיבים. 23.5.88).

רע"פ 35/88 - חיו משה נגד מדינת ישראל

*פסילה מנהיגה (הבקשה נדחתה).

המבקש נדון לשלוש שנות פסילה בשל מעבר צומת באור אדום ולדעת המבקש העונש מופרז לחומרה. הבקשה לרשות ערעור מעוגנת, לפי הטענה, בטרוניה על אי קיום אחידות העונשים. הבקשה נדחתה. אין לומר כי העונש מופרז לחומרה. זאת ועוד, אחידות העונשים איננה מיטת סדום, כי מעל ומעבר לאחידות העונשים מחובתו של ביהמ"ש לשוות נגד עיניו את נסיבותיו האינדיבידואליות של כל עבריין ולהסיק מסקנות התואמות את הנתונים, יהיה זה לקולא או יהיה זה לחומרא. אין גם לומר שהטענה מצדיקה דיון בערכאת ערעור נוספת לאור אמות המידה הנקוטות בידי ביהמ"ש העליון וכפי שבאו לידי ביטוי בר"ע 103/82 פד"י ל"ו (3) 123 (חניון חיפה).

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ד. גולן למבקש, עו"ד שאול גורדון למשיבה. 3.5.88).

ע.א. 540/85 - מ. אלימן נגד הכונס הרשמי והמפרק הזמני של חברת "אל על"

*פירוש הסכם לענין מועד תשלום פיצויי פרישה

(הערעור נדחה).

המערער היה עובד "אל על" ופוטר ביום 6.4.83. תנאי הפרישה של המערער נקבעו בהסכם קיבוצי מיוחד מיום 30.12.82 שנערך בין חברת אל על באמצעות הכונס לבין ההסתדרות הכללית. סעיף 3א'(2) להסכם קבע לאמור "פיצויי הפיטורים ישולמו לעובד תוך התקופה הנקובה בחוק הגנת השכר... לאחר המועד הסופי שנקבע ע"י החברה לסיום יחסי עובד ומעביד בינו לבין החברה". פיצויי הפיטורין שולמו למערער ביום 6.5.83, היינו חודש לאחר סיום יחסי עובד ומעביד בינו לבין חברת אל על. המערער הגיש תביעה לתשלום הפרשי הצמדה וריבית בגין האיחור של שלושים יום שנפל, לפי טענתו, בתשלום פיצויי הפיטורין. את תביעתו ביסס המערער על שניים אלה: סעיף 3 הנ"ל יש לפרש לדבריו כקובע שהמועד לתשלום פיצויי הפיטורין יהיה יום סיום יחסי עובד ומעביד; למערער עילה לקבלת הפרשי הצמדה וריבית בגין האיחור מכוח כללי עשיית עושר ולא במשפט, דיני הנזיקין או דיני החוזים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה והערעור נדחה.
אין לקבל את הפרשנות המוצעת על ידי המערער לסעיף 3 הנ"ל. ניתן ללמוד מלשון ההסכם כי כוונת הצדדים היתה לאפשר תשלום הפיצויים במסגרת פרק זמן מסויים שאורכו נקבע בחוק הגנת השכר. בחוק זה נקבעה תקופה לתשלום פיצויים כאשר סכום הפיצויים מתחיל לשאת הפרשי הצמדה וריבית רק כעבור 60 יום מהמועד לתשלום הפיצויים. עפ"י החוק אין העובד זכאי לתוספת כלשהי אם סכום הפיצויים משולם לו תוך 60 יום. כך שהחוק מאפשר למעביד לשלם לעובד פיצויים, מבלי שיחוייב בתוספת, תוך פרק זמן מסויים הקבוע בחוק זה. כוונת הצדדים בסעיף 3א(2) הנ"ל היתה לאמץ הסדר זה ולאפשר לחברת אל על לשלם את הפיצויים תוך 60 יום ממועד הפסקת העבודה. אילו רצו הצדדים לקבוע כי מועד תשלום פיצויי הפיטורין יהא יום הפיטורין היו נוקבים במועד זה במפורש וגם לא היו זקוקים להפנייה לחוק הגנת השכר. תשלום פיצויי פיטורין שנעשה בתוך תקופת 60 הימים מיום הפסקת יחסי עובד ומעביד הוא תשלום שנעשה במועד ומהווה קיום ההסכם שבין הצדדים ולא הפרתו. אשר לשאלה אם יש בידי המערער להצביע על עילת תביעה אחרת לענין הפרשי הצמדה וריבית - העילה שאותה העלה ב"כ המערער הניחו כולן, כנקודת מוצא, כי מדובר בתשלום באיחור, אולם, כאמור, האריך ההסכם את המועד לתשלום פיצויי הפיטורין ב-60 יום ומשום כך תשלום בתוך מנין 60 הימים הוא בגדר תשלום במועד. השאלה הנכונה היא לכן אם יש טעם אחר שעל יסודו יש לשערך בנסיבות הענין את החיוב הכספי שקויים במועדו. אין לקרוא לתוך ההסכם הוראה בדבר שיערוך שאינה קיימת בו. לו חפצו הצדדים לשערך את הסכום היו קובעים זאת במפורש ואין לפרש את שתיקתם בהקשר זה כלאקונה אלא כהסדר שלילי.