בג"צ 652/85 - מרכז תל אביב חברה בע"מ ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה תל אביב ואח'

*היתרי בניה(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי בחלקו).


א. העותרות הינן הבעלים של חלקות שונות בשטח שיפוטה של עירית חולון (הועדה המקומית) בשכונת נאות רחל. על השטח חלות תוכניות בניין עיר מאושרות ובכללן תוכנית בניין עיר ח/121 שהיא תוכנית אם שעל פיה יש לכנות את ושכונה. העותרות ביקשו לבנות בניין בן 7 קומות ובניין בן 13 קומות. אין חולקין כי התוכנית ח/1 (תיקוןמס' 4) הוחלה בטעות על החלקות שבהן מבקשות העותרות לכנות את הבנין בן 7 קומות ועל כן לדעת העותרות אין תכנית זו, שהופקדה, יכולה למנוע מתן היתר לבניית הבניין בן 7 קומות. מאידך משליכה תכנית תיקון 4 על אפשרות מימוש הבנייה של המבנה השני בן 13 הקומות ורק אם וכאשר תתקבל התכנית שבהפקדה יימצא הפתרון בקשר למבנה זה. מהוראות תכנית ח/121 עולה כי שטחה הכללי של השכונה עומד על 269,000 מ"ר כאשר משטח זה יועדו לבניה למגורים כ-111,000 מ"ר. לפי התכנית שטח הרצפות בכל הבניינים של השכונה לא יעלה על 170,000 מ"ר.
ב. המשיבה מספר 3, רובינשטיין ושות' בע"מ, שצורפה לעתירה זו כצד פורמלי, היתה הבעלים החוקי של כל יתר החלקות שיעדו לבנייה בשכונה, מלבד אלה של העותרת. רובינשטיין ניצלה את זכויותיה בניינים בגדלים שונים, ונותרו ללא בנייה רק חלקות העותרות. במבנים שנבנו ע"י רובינשטיין היתה חריגה ומשביקשו העותרות לקבל היתרי בנייה בחלקותיהן, שבנתונים רגילים היו זכאיות לקבלם, נתקלו בסירובה של הועדה המקומית, מהטעם שעם בניית המבנים על ידי רובינשטיין מוצו אפשרויות הבנייה בשכונה עפ"י תכנית ח/121, דהיינו, נבנו כבר 170,000 מ"ר ואין מקום לבנייה נוספת. העותרות הגישו ערר לועדה המחוזית וזו דחתה את הערר מן הטעם כי "תכנית ח/121 קבעה סך הכל אחוזי בנייה לכלל שטח התכנית. היא יצרה מעין בנק של שטחי רצפות ללא חלוקה ספציפית... מכאן שבאם נוצלו כל שטחי הרצפות אין מקום ליתן היתר בנייה מעבר לסך הכל השטח שנקבע בתכנית...". החלטה זו עומדת במרכז העתירה הנוכחית. העתירה נתקבלה בחלקה.
ג. אם תנתן להחלטת הועדה המחוזית המשמעות הראויה, הרי המסקנה תהיה כי הועדה החליטה לפקוד את עוונה של רובינשטיין שהפרה את תנאי ההיתר על העותרות שלא חטאו כלל, שהרי מעשית איבדו העותרות זכויותיהן שבדין לבנות בחלקותיהן. מורגש איפוא עיוות הזועק לתיקון במצב העניינים ושאלת השאלות היא אם מאפשר המצב הקיים תיקונו של העיוות. עניין לנו בעיקר בפירוש שיש לתת לתקנה 14 (ג) של התכנית ח/121 האומרת "שטח רצפות הכללי בכל הבניינים באזור המגורים לא יעלה על 170,000 מ"ר שהם %150 שטח רצפות כולל לגבי שטח אזור מגורים נטו...". במבט ראשון אין לגלות בתקנה זו חוסר סבירות. ברם, מסתבר שאותה שעה לא נהגו המשיבות, כתוצאה מטעות משפטית, להביא את המרפסות במניין השטח המבונה ונוהג זה ניצלה לטובתה חברת רובינשטיין. לגירסת הועדה המחוזית יש להפחית מניה וביה את כל אחוזי הבנייה שנוצלו בעת הקמת המרפסות על ידי חברת רובינשטיין ממספר המטרים שהותרו לבנייה לפי התכנית. תכנית שמתאשרת כחוק היא "דין" כהגדרתו של ביטוי זה בחוק הפרשנות. בהיותה דין, יש לפרש את תקנה (14) לתכנית בהתאם לכוונה שעמדה מאחוריה בעת חקיקתה. כיון שכך מן הראוי להביא בחשבון את העובדה שהתכנית ח/121 נכנסה לתוקפה לפני ההלכה בבג"צ 640/78 (פד"י ל"ד(2) (1) שקבעה כי הנוהג לא לכלול את המרפסות בחישוב אחוזי הבנייה הוא פסול. משמעות הדבר כי בעת שנתקבלה תוכנית ח/121 היה ברור, מחמת הנוהג שהיה מקובל אז, שייבנו לא רק 170,000 מ"ר כמצויין בתכנית אלא גם מרפסות שלא יובאו במנין. נובע מכאן שהשטח
של 170,000 מ"ר הנזכר בתקנה 14(ג) אינו מבטא את הצפיפות אותה צפו בשעתו מאשרי התוכנית כי אם שטח זה בתוספת המרפסות שהיא תוספת של כדי %30 בערך. אין איפוא יסוד לטענת הועדה המחוזית שיש לדחות את העתירה על יסוד נימוק הצפיפות בשכונה שתהיה כרוכה בקבלת העתירה. בנפול טענת הצפיפות ומשהוכח כי העיוות ביישום הוראות תכנית ח/121 המשיבות היו אחראיות ליצירתו, יש להעניק לעותרות את הסעד המבוקש על ידן, אך בגבול המותר, היינו ללא מרפסות. בצורה דומה, תוך התעלמות מהחריגה שהתבטאה בהקמת המרפסות על ידי רובינשטיין, תשקולנה המשיבות את בקשת העותרת להיתר הקמת הבנין בן 13 קומות לאחר אישור תיקון 4 הנ"ל.


(בפני השופטים המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד זאב הרטבי לעותרות, עוה"ד עוזי פוגלמן וצבי טויסטר למשיבות. 30.5.88)


בג"צ 663/85 - רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה חולון ואח'

*היתרי בניה(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי בחלקו).


א. העותרת היא בעלים של חלקה פלונית בנאות רחל בחולון. היא הגישה בקשה לועדה המקומית להתיר לה הקמת מגדל מגורים מעל מבנה מסחרי קיים ומשדחתה הועדה את בקשתה ערערה לועדה המחוזית. עררה נדחה מן הטעם שתכנית ח/155 א' החלה על האיזור אינה מתירה הקמת יחידות מגורים באיזור שלפי התכנית הוא איזור מסחרי. על חולון חלה תווכנית מתאר ח/1 ולגבי איזור נאות רחל חלה תוכנית מתקנת ח/121. לטענתה של העותרת, משנאמר בתכנית ח/155א' כי באיזור "השימושים המותרים יהיו חנויות... המותרות בהתאם לתכנית מתאר חולון" הרי הכוונה היא ל"תכנית מתאר חולון" שהיא תכנית ח/1 ושלפיה מותרת בנייה למגורים באיזור מסחרי. הקושי של העותרת הוא בתכנית ח/121 שתוכננה להקמת שכונת נאות רחל ושלפיה אין להתיר בנייה למגורים על החלקה הנמצאת בשטח מסחרי. טענת העותרת היא כי אין להתייחס להוראות התכנית ח/121 מאחר והתכנית ח/155א' מתירה את כל אותם השימושים המותרים "בהתאם לתכנית מתאר חולון" ולשיטת העותרת תכנית מתאר חולון אינה אלא ח/1. טענה זו יש לדחות. ההפנייה לתכנית המתאר היא הפנייה לתכנית המתאר המעודכנת במועד רלבנטי על כל השינויים והתיקונים שהובאו בה לאותו מועד ובכלל זה התיקון שנעשה בתכנית המתאר ח/1 ע"י התכנית ח/121. התוצאה היא שסירובה של הועדה המקומית להתיר בניה למגורים על החלקה היה מבוסס כדין ובכך נופלת העתירה בכל הנוגע לסעד הראשי המבוקש בה.
ב. סעד חילופי ביקשה העותרת כי ינתן לה רשיון בניה של מגדל משרדים באותו איזור. עובר להגשת העתירה לא היתה מונחת בפני הועדה המקומית בקשה כדין להיתר בניה למשרדים, הנושא לא הועלה בשעתו לא בפני הועדה המקומית ולא בכתב הערר לועדה המחוזית. רק במהלך הדיון בערר העלתה המערערת, לראשונה, בפני הועדה המחוזית, בעל פה, בקשה חילופית למתן היתר בניה למשרדים. הועדה דחתה את הבקשה מן הטעם כי לא הוגשה בקשה מפורטת בנדון לועדה המקומית בהתאם לדרישות החוק. בהחלטה זו כשלעצמה לא ניתן למצוא כל פסול. הליך הטיפול בבקשה להיתר צריך להיעשות בדרך המותווה בחוק. כך שעל החלטה זו של הועדה המחוזית אין העותרת יכולה להלין.
ג. קיצפה של העותרת יצא על המלצות שצירפה הועדה המחוזית להחלטתה הנ"ל. לפי ההמלצות על הועדה המקומית לדון, אם תוגש בקשה לבניית מגדל משרדים, בשאלות "האם לא היה שיבוש בנתונים ובהנחות עליהם התבססו הועדות ואשר הובילו לתוספות של אחוזי בניה בדרך של תיקון תוכנית ח/121 ע"י תכניות... במידה ונפל שיבוש כאמור,
מן הדין שהועדה המקומית תיזום התליית אותן תכניות שטרם בוצעו בפועל..." וכו'. משהגישה העותרת בקשה להיתר בניה של מגדל משרדים התייחסה ועדת המשנה של הועדה המקומית להמלצות הנ"ל. הועדה ציינה את הקושי בהכנת החומר הדרוש בשביל קיום המלצת הועדה המחוזית, ודרשה מהעותרת הכנת הנתונים המבוקשים. העותרת טוענת כי הועדה המקומית לא היתה רשאית לסרב מתן ההיתר המבוקש ועל אחת כמה וכמה שאינה מוסמכת ליזום את התליית התכנית, אף חלקה שטרם בוצע, כהמלצת הועדה המחוזית. לדעת העותרת תפקידה של הועדה המקומית מתמצה בבדיקה אם הבקשה תואמת, מהבחינה הטכנית, את התכנית החלה על השטח, בענייננו תכנית ח/155א'. בדיקה כזו של הבקשה כבר נעשתה על ידי פקידי ועדת המשנה של הועדה המקומית שהעבירו את הבקשה לועדת המשנה למתן ההיתר. מכאן ואילך אין הועדה המקומית, לדעת העותרת, אלא חותמת גומי והיא אינה רשאית לסרב מתן ההיתר.
ד. פרשנות זו אין לקבל שכן היא מרוקנת את הסמכות הנתונה ליו"ר הועדה המקומית ומהנדס העיר ובעקבות זאת לועדה המקומית. איסור לבנות ללא היתר הינו אמנם התערבות השלטון בזכות האזרח ליהנות מרכושו כרצונו והם להקפיד שההתערבות תהיה רק בתחומו של החוק. אך מכאן אין מקום למסקנת ב"כ העותרת כי לועדה המקומית אין תפקיד שבשיקול דעת לעניין מתן היתר בניה. לועדה המקומית יש תפקיד לשקול שיקולים שונים, כגון תקני חניה, מקלטים, תנאי שינוי הסביבה, דרישות התחבורה וכדומה. כל אלה הם בתחום החוק ואין בם התערבות אסורה בזכותו של האזרח. סמכות לסרב מתן היתר גם כשהבקשה עוברת את בדיקת התאמתה הטכנית לתכנית קיימת לה לועדה. בעניינו מבקשת הועדה לפעול בהתאם להמלצת הועדה המחוזית לברר את שנתבקשה לברר ועל פי תוצאות הבירור ישקל אם להתלות את התכנית.
ה. אין ספק שהועדה המחוזית מוסמכת להתלות תכנית כפי שהיא שוקלת לגבי תכנית ח/155א' לאור הנתונים והממצאים שהתקבלו ע"י בירור הועדה המקומית. סמכות ההתלייה נתונה לועדה והשאלה אינה של הסמכות אלא של שיקול הדעת בשימוש בסמכות. הנימוקים שהביאו את הועדה לשקול את התליית התכנית הם התפתחות הבנייה במתחם תכנית נאות רחל שגרמה לצפיפות יתר של הבנייה מעבר למתוכנן. זאת לאחר שהועדה המקומית נתנה בטעות אישור תוספת של %30 למרפסות בהיותה סבורה שהיא רשאית להתיר הקלות אלה. היתה הצטברות של בניה לא חוקית שהביאה לחריגה גדולה מהתפישה התכנונית של נאות רחל. לצפיפות הבניה שנוצרה כתוצאה מהחריגות מהתכנית, יש השלכה על רווחתם של התושבים ועל איכות החיים בשכונה. מטעם זה מבקשת הועדה המחוזית לשקול את אפשרות התליית התכנית האמורה ובכך אין פסול. שיקולים אלה שבאינטרס הציבור בוודאי שיקולים לגיטימיים הם, אך יש לשקול אותם כנגד האינטרס של העותרת, בעלת הנכס, שהתכנית שאושרו נתנו לה ציפית לגיטימיות בדבר אפשרויות הניצול של רכושה. העדפת אינטרס הפרט על אינטרס הציבור אינו כלל. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה. בנסיבות שלפנינו חל שינוי משמעותי בנסיבות כאשר העותרת נהנתה במידה רבה מאותן חריגות בבנייה שהצטברותן היא שמצדיקה שיקול מחדש של התכנית. היתר בניה טרם הוצא לעותרת לבניית קומת המשרדים שביקשה ומכאן שהועדה רשאית על פי סמכותה ועל פי שיקוליה להתלות את התכנית.
ו. אם יוחלט על התליית התכנית התוצאה תהיה שלמשך תקופת ההתלייה לא ניתן יהיה לאשר דבר על פיה. בקשת העותרת להיתר בניית המשרדים המסתמכת על תקנות תכנית זו לא תוכל להיענות. ברם, בינתיים, עד להחלטה בדבר ההתלייה אם תתקבל, אין הועדה המקומית רשאית לסרב להוציא היתר בניה התואם את התכנית הקיימת באין מניעה עניינית להוצאתו על פיה כמות שהיא. רשות התכנון אינה רשאית לדחות בקשה להיתר בנייה התואם תכניות קיימות, בהסתמכה על תכנית חדשה שטרם הגיעה לשלבים שבהם
מאפשר החוק התחשבות בה. כל עוד ההתלייה היא רק בגדר אפשרות הנשקלת אין הרשות רשאית לסרב מתן היתר התואם את התכנית הקיימת. לפיכך על המשיבה לדון לאלתר ולהחליט בבקשת העותרת להוציא לה היתר להקמת קומות משרדים בהתאם לתקנותיה של תכנית ח/155א' ללא קשר להמלצת הועדה המחוזית.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד דורית רביב דורית רביב ברסון לעותרת עוה"ד עוזי פוגלמן וצבי טויסטר למשיבות. 24.5.88).


ע.פ. 867/85 - פנחס מחרבי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בשיבוש הליכי משפט(הערעור נדחה).


א. באירוע אשר אירע בשכם ב- 1983 נרגמו מכוניות ובסופו של האירוע ירה יוסף הרנוי בשתי ילדות במאפיה ואחת מהן נהרגה. הרנוי חזר לישובו אלון מורה. בשידור החדשות של 7 בערב הודיע הרדיו על הילדה שנהרגה ובשעה 9 שידרה הטלויזיה ידיעה על מרדף של המשטרה אחרי מכונית שהיתה מעורבת באירוע. הרנוי שמע את החדשות ושעה לאחר מכן.פגש את הנאשם שהגיע לאלון מורה כמאבטח של אוטובוס ונשא עימו תמ"ק עוזי. המערער לא היה תושב אלון מורה. הרנוי הזמין את המערער אליו הביתה לאכילת סופגניות ותוך כדי כך סיפר לו שלמחרת היום אמור להתקיים מסדר ואז ייבדק נשקו ומכיוון שהנשק מלוכלך ביקש הרנוי מהמערער להחליף עימו חלקים מהתמ"ק היינו את הסדן ואת הקנה. המערער הסכים. אותה שעה לא חשד המערער כי הרנוי מעורב בביצוע עבירה כלשהי. רק בנסיעה מאלון מורה לביתו החל המערער להרהר בהתנהגותו המוזרה של הרנוי ולמחרת כשנודע למערער על הרצח ועל חשדה של המשטרה במתנחלים התגבש בלבו תשש שהסיבה להחלפת חלקי העוזי היא במעורבותם באירוע שאירע בשכם.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערער לא התכוון בעת החלפת החלקים לסייע להרנוי להשמיד ראייה. מאידך, סבר ביהמ"ש המחוזי כי אשמתו של המערער עולה מהנתונים שלאחר מכן. שלשה שבועות החזיק המערער בחלקי הנשק כשהוא חושד שיש קשר בין החלקים לאירוע בשכם והתעלם מעובדות מחשידות. הוא לא רצה לדעת את העובדות וסבר שאי הידיעה תגן עליו בבוא העת אם המשטרה תגיע אליו. לדעת הרוב בביהמ"ש המחוזי אי ידיעה זו דינה כדין עצימת עיניים לראות נכונה את העובדות, והחזקת החלקים כמוה כהסתרת ראייה במחבוא. אי לכך הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער ברוב דעות בעבירה של שיבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. הסניגור העלה את הטענה כי המערער היה נטול כוונה פלילית בעת המחדל שיוחס לו. יתירה מזו, סעיף 244 מכיל בין יסודותיו, לטענת הסניגור, "מעשה" ולא "מחדל" ומכאן שלא היה מקום להרשעה. כן טען הסניגור כי אין להטיל, במקרה דנן, אחריות פלילית על יסוד התיזה של "עצימת עיניים" מצד המערער, לנוכח העובדות שהיו בפניו עובר למחדלו ומשמעותן המשפטית. הערעור על ההרשעה נדחה.
ג. סעיף 244 לחוק העונשין כותרתו 'שיבוש מהלכי משפט" ועניינו במי שעושה דבר בכוונה "למנוע או להכשיל" חקירה פלילית או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת. סעיף 244 מדבר על הכשלת הליך שיפוטי "... בעשיית דבר... מתוך כוונה למנוע או להכשיל חקירה פלילית או להביא לידי עיוות דין...". ה"אקטוס ראוס" , "עשיית הדבר", היינו צורות הביצוע האפשרויות של העבירה אינה מוגדרת בצורה ממצה כי מדובר על אפשרויות שונות כגון סיכול הזמנתו של עד או העלמת ראיות או "עשיית הדבר בדרך אחרת". כאמור, טוען הסניגור שמדובר כאן "במחדל" וזאת להבדיל "מעשיית דבר", אולם, אין לתאר את התנהגות המערער "כמחדל" גרידא. מה שהמערער עשה איננו רק אי הודעה על הימצאותם בידי של חלקי
נשק שאותם קיבל מידי הרנוי, אלא עשה מעשה שהיה בגדר הסתרה תחת ידיו של הראיות אותן חיפשו החוקרים אותה עת. זה בגדר "עשיית דבר" ולא "מחדל" ותואם את היסוד של "העלמת ראיות" כאמור בסעיף 244. יתירה מזאת, "עשיית הדבר" לצורך סעיף 244 יכולה ללבוש גם צורת "דרך התנהגות" ותיאור זה הולם את האופן בו נהג המערער בעת שידע שבוצעה העבירה. הלכה למעשה החביא ביודעין חלקי נשק עיקריים. מכאן שמדובר במעשה ולא במחדל.
ד. אשר ליסוד הנפשי של העבירה - יסוד זה צריך להתלוות בו זמנית לאקט הפלילי וזה מה שאירע כאן. מעשהו של המערער לא התמצה בקבלה החד פעמית של חלקי הנשק בעת שהוחלפו על ידי הרנוי ליד ביתו, אלא בהחזקה המתמשכת של החלקים, כאשר ידע והבין פשר ההחזקה ומשמעותה. הכוונה חפפה איפוא מבחינת המועד את ההחזקה. אשר לטענה כי לא הוכח כלל קיומה של הכוונה הפלילית - הכוונה הפלילית לא מצאה כאן את ביטוייה בהבעת דברים גלויה מפי המערער, אך בכך כשלעצמו אין כדי לחסום את הדרך בפני הסקת המסקנה בדבר קיומה מתוך מכלול הנסיבות והנתונים שהוכחו. מן הנסיבות עלתה כאן לא רק עצימת עיניים ביחס למשמעות המעשה, אלא לאור הפירסומים החל מליל האירוע ואילך שהמערער היה ער להם, מצביעות הנסיבות על התנהגות רצונית ומודעת, קרי על קיומה של הכוונה הפלילית לבצע מעשה של שיבוש שסעיף 244 הנ"ל דן בו.


בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יגאל חקק למערער, עוה"ד גב' עדנה ארבל,גב' מרית שניט וגב' ציפי ארמן למשיבה.15.5.88).


רע"א 174/88 - ג'יהאד ג'מיל יונס נגד עו"ד אהרון מרגלית

*חיוב בתשלום עפ"י שיק(הבקשה נדחתה) .
א. המבקש משך שיק לפקודת חברת דנה בע"מ שבבעלותו של אחד קמינר, במסגרת עיסקה לרכישת מכונית ע"י המבקש מן החברה. החברה סיחרה את השיק למשיב. השיק חולל והמשיב החל בהליכים כדי להיפרע מהמבקש. אין חולקין כי השיק נמסר למבקש והיה מצוי בידיו בזמן הדיון בבימ"ש השלום, זאת לאחר שהוצא מהתיק בלשכת ההוצאה לפועל על ידי המשיב שמסר את השיק לקמינר וקמינר מסר אותו למבקש. הצדדים חלוקים בעניין הנסיבות של החזרת השיק על ידי קמינר למבקש. קמינר גורס כי המבקש "חטף" ממנו את השיק לאחר שביקש להביא אליו את השיק כדי שיפרע אותו, ואחרי שקמינר מסר לו את השיק סירב המבקש לשלם והשאיר אצלו את השיק. לעומת זאת טען המבקש כי השיק הוחזר לו ע"י קמינר בעקבות ביטול עיסקת המכונית ביניהם ולאחר שנאמר לו ע"י קמינר כי הוא כבר שילם לעו"ד מרגלית את הכסף ונפסקו ההליכים בהוצאה לפועל נגד המבקש.
ב. שופט השלום קבע כי אינו מעדיף את גירסתו של קמינר או את גירסת המבקש אלא הותיר שתי גירסאות אשר בעיניו לא היתה עדיפות לאמת מהן. מכאן דחיית התביעה. בביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות. עמדת הרוב היתה כי יש לקבל את הערעור ואילו עמדת המיעוט היתה כי יש לדחות את הערעור. לדעת שופט המיעוט עצם הימצאות השיק בידי המבקש היה בה כדי לעורר הנחה לכאורה שתוקף השיק פקע ושומה היה על התובע להביא ראיות כדי לסתור הנחה זו אך הדבר לא עלה בידיו שכן ביהמ"ש לא נתן אמון בעדותו של קמינר. מאידך היתה עמדת הרוב כי התובע אוחז כשורה ועומדת לו חזקת האחיזה כשורה. המבקש לא גרס כי השיק הוחזר לו תמורת תשלום הסכום הנקוב בו, אלא כי הוחזר לו מכיוון שהעיסקה בינו ובין קמינר בוטלה. טענה זו טובה היתה אילו היה הדיון בין הנתבע לבין קמינר, אך מכיוון שהדיון הוא בין אוחז כשורה לבין הנתבע שונה המצב. לדעת ביהמ"ש המחוזי אין בהמצאותו של השיק הנ"ל בידי הנתבע, בנסיבות
מקרה זה, כדי להפקיע את תוקפו של השיק, שהרי לתובע זכות בשיק זה והנתבע לא אחז בו "בזכות עצמו". הערעור נדחה.
ג. אם רואים בקמינר את שלומו של המשיב, כמורשה לגביית התשלום לפי השטר, הרי אין משמעות לכך שקמינר היווה גם חוליה בראשיתה של השרשרת השטרית. במערכת הנסיבות העובדתית שנוצרה רואים כאילו המשיב הוא שפנה למבקש וכי המבקש נטל את השטר ממנו בין בגדר לקיחה ללא רשות ובין בשל ביטול העיסקה בינו לבין קמינר, עניין שאינו רלונטי כלל בנסיבות כאלה מבחינת האוחז כשורה אליו הוסב השיק. אף לגירסת המבקש לא הגיע אליו השיק עקב תשלום התמורה אלא עקב ביטול העיסקה בינו לבין קמינר ועניין זה אינו נוגע לאוחז כשורה. אף לאור מהות טענותיו של המבקש אין עילה למתן רשות ערעור. טענה כאילו המשיב אינו אוחז כשורה היא כאן בגדר טיעון עובדתי גרידא שאין לו מאומה מן הסממנים שהוסברו בר"ע 103/82 (חניון חיפה). הוא הדין בעניין טעמי הבקשה שעניינם פרשנות דבריו של שופט השלום.


(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד זכי כמאל למבקש, המשיב לעצמו.26.5.88).


ע.א 301/82 - כור מתכת בע"מ נגד ברוך מקל בע"מ

*ביצוע חוזה ותשלומים לפיו(ערעור וערעור נגדי -הערעורים נתקבלו בחלקם).


א. כור התחייבה להקים ששה מיכלי דלק במסוף חיפה עבור חברת שרותי נפט (להלן: החברה) ובכלל זה לייצר את החלקים להקמת המיכלים. כור התקשרה עם מקל בחוזה שלפיו התחייבה מקל כלפי כור להקים את ששת המיכלים ולבצע לשם כך את אשר כור התחייבה כלפי החברה פרט ליצור חלקים. בגמר העבודה נתגלו חילוקי דעות בין מקל לבין כור בדבר היתרה המגיעה למקל לאחר שקיבלה מפרעות על החשבון. מקל פנתה לביהמ"ש ועל פסק הדין שניתן בתביעה זו הוגשו ערעורה של כור וערעורה הנגדי של מקל והערעורים נתקבלו בחלקם. כור טענה כי בעת הגשת התביעה טרם הגיע מועד התשלום של הסכומים שנתבעו כיתרת התמורה המגיעה למקל, לאחר תשלום מפרעות, ולכן לא התגבשה אז עדיין העילה לתביעת סכומים אלה. העובדה שלאחר הגשת התביעות התגבשה העילה אינה מרפאה, עפ"י הטענה, את הפגם. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי בנימוק שהיא אינה מתיישבת עם תשלום של %95 מהסכומים שלפי חישוביה של כור הגיש למקל, תשלום שנעשה לפני הגשת התביעה. ברם, זו אינה תשובה לטענת כור. מה ששילמה היו מפרעות על פי הוראת החוזה ותשלומי מפרעות אינם עומדים בסתירה לטענה שהמועד לסלוק היתרה לפי החשבון הסופי טרם הגיע. אולם יש לדחות את טענת כור מטעם אחר. המחלוקת בין הצדדים לא היתה בדבר המועד לתשלום היתרה אלא בדבר סכום היתרה. במכתב ששלחה כור למקל לפני הגשת התביעה גילתה כור את דעתה כי אינה מכירה בחובתה לשלם למקל תשלומים מסויימים עבור מענקי קידום ומאידך טענה כי מגיע לה קנס פיגורים. כך שאפילו טרם הגיע מועד התשלום של הסכומים במחלוקת, היה בעמדתה זו של כור משום הפרה צפויה של החוזה, בהנחה שתביעת מקל מבוססת. לפי סעיף 17 של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) לא היתה מקל חייכת לחכות למועד הפרעון המוסכם בחוזה אלא רשאית היתה להגיש את תביעתה מיד.
ב. בחוזה הובטח למקל מענק קידום אם העבודה תסתיים לפני המועדים שנקבעו, ולטענת מקל יכלה לסיים את העבודה בתוך התקופה המזכה אותה במענק קידום, אלא שנגרם עיכוב באשמת כור עקב פיגור בהספקת החלקים השונים שכור היתה צריכה לספק כדי להקים את המיכלים. ביהמ"ש חייב את כור בתשלום מענקי הקידום מבלי שהתייחס לשאלה אם קיים קשר סיבתי בין הפיגורים של כור לבין יכולתה של מקל
להשלים את העבודות במועד המבטיח לה מענקי קידום. הבסיס שלפיו ניתן לחייב את כור בתשלום הוא סעיף 43(א) לחוק החוזים (חלק כללי) ולפי סעיף 43(א)(1) דרוש שהמניעה לקיום במועד תהיה כתוצאה מן האיחור.יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שיבדוק אם הפיגורים של כור הם שגרמו לאיחור בהשלמת העבודה. החלטה בעניין זה תחרוץ גם את גורל טענתה של כור שהם להטיל קנס פיגורים על מקל בגין השלמת העבודה מעבר למועד המוסכם.
ג. בערעור נגדי מלינה מקל על החלטה בעניין הצמדה. ביהמ"ש המחוזי החליט להצמיד את הסכום שפסק לטובת מקל החל ביום 1.7.76, בציינו כי אמנם כור היתה חייבת לשלם את הסכום שנפסק כבר ביום 6.1.76, אך יש לשלול את ההצמדה והריבית ממקל בתקופת הביניים באשר איחרה בהגשת סיכומיה במשך כשנה. שיקול זה אינו יכול לעמוד. ביהמ"ש ישתמש בסמכותו להורות על הצמדה וריבית למשך כל התקופה המותרת לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה והיא החל מיום היוולד העילה, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות אחרת. החיוב בהצמדה ובריבית אין בו לא פרס לזוכה ולא עונש לחייב. ההצמדה נועדה להעמיד את החוב על הסכום הריאלי והריבית באה לפצות את הנושה על שימוש בכספו שנמנע ממנו. עצם עבור הזמן כתוצאה ממחדלו של ב"כ מקל להגיש את סיכומיו במועד אינו מצדיק שלילת ההצמדה והריבית לתקופה שבה היתה אינפלציה בשיעור ניכר. לפיכך דין הערעור בנושא זה להתקבל.
ד. מקל ערערה גם על סכום שכר הטרחה שנפסק המגיע רק לכדי %5 מהסכום שבו זכתה. אין צורך לפסוק בנושא זה נוכח ההיענות העקרונית לערעורה של כור בשאלת מענקי הקידום והקנס. יתכן ובסופו של דבר יחול שינוי בסכום פסק הדין ועמו גם בשכר הטרחה. עם זאת יש לציין כי ככלל יש לפסוק שכ"ט עפ"י התעריף המינימלי של לשכת עוה"ד ואם ביהמ"ש סבור שבמקרה מסויים יש לסטות ממנו עליו לפרט את טעמו לכך. (בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ר. נבטלמערערת,עו"ד י.גולדברג למשיבה. 16.5.88).

ע.א. 517/85 - הממונה על ווקף הכנסיה המרוניטית בישראל נגד רשות הפיתוח

*זכויות בהסדר מקרקעין(הערעור נדחה).


א. בהליכי הסדר קרקעות הוגשו שתי תזכורות תביעה בקשר לבעלות בחלקה מסויימת. האחת הוגשה ע"י רשות הפיתוח שלפיה נתבעה הבעלות בחלקה מכח חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים) והשניה ע"י המערער שעילת תביעתו מושתתת על רכישה מבעליה הקודמים של החלקה וכן על חזקה למעלה מתקופת ההתיישנות. ביהמ"ש הכיר בזכויות המערער לקבל פיצויים בהתאם לחוק הרכישה והורה על רישום הבעלות בחלקה בשלמותה בשמה של רשות הפיתוח מכח ההפקעה. המערער משיג על החלטת ביהמ"ש המחוזי באלה: היה מקום לקבוע כי בתאריך הרלבנטי היתה החזקה בחלקה בידי המערער; עצם אי החזקת החלקה מטעם רשות הפיתוח, מאז הפקעתה ועד היום, משמעותה שהתנאי שבסעיף 2(א)(2) לחוק הרכישה לא התקיים; לפי המצב דהיום יודעים אנו כי הנכס אינו דרוש לשר האוצר לאחת המטרות המנויות בסעיף 2(א)(3) לחוק הרכישה. הערעור נדחה.
ב. הסעיף הרלבנטי שעל פיו בוצעה הרכישה אומר "2.(א) - נכס שהשר העיד עליו בתעודה חתומה בידו כי נתקיימו שלשה אלה: (1) ביום ו' בניסן תשי"ב... לא היה בחזקת בעליו; (2) שימש או הוקצה בתוך התקופה... לצרכי פיתוח חיוניים... (3) עודנו דרוש לאחד הצרכים האלה...". תעודה שניתנה ע"י שר האוצר לפי חוק הרכישה מהווה עדות חותכת על העובדות האמורות בה לפי הפסיקה שהיתה נהוגה בביהמ"ש, הלכה שחזרה ונתאשרה במספר פסקי דין. בבג"צ 84/83 (פד"י ל"ן (4) 173) פתח ביהמ"ש פתח לבדוק חוקיות תעודה לפי סעיף 2 אם כי פתח צר למדי. מבג"צ זה משתמעת נסיגה מסויימת
מההלכות שקדמו לה והשאלה היא אם הוכחו, לגבי הערעור שלפנינו, נתונים מספיקים המאפשרים פסילת התעודה. התשובה היא שלילית גם אם הולכים לפי ההלכה בבג"צ 84/83 שהיא ההלכה המקילה עם בעל הקרקע. לא הובאו ראיות כי הנכס הוחזק בידי המערער ובעדויות שהובאו אין כדי לסתור את תוכן התעודה שבה נאמר כי השטח לא הוחזק בידי בעליו בשנת 1952. בקשר עם הטענה שהשטחים לא שימשו ולא הוקצו לפיתוח - הרי גם טענה זו מופרכת על פי העובדות שבשטח. מתוך כ-23000 דונם רק 653 דונם עדיין לא נוצלו למטרות שלשמן נרכשו כששטחה של הכנסייה בשטח הלא מנוצל מגיע לכדי 31 דונם. מדובר בשטח הנמצא סמוך לגבול לבנון על יד כביש הבטחון וגורם הבטחון היה ביסוד העיכוב שחל בפיתוחו של השטח שנותר כאשר לגבי חלקו המכריע כבר הוקמה תשתית תכנונית לישובי ספר. אין לקבל את הטענה שהפיתוח בשטח נפסק אי פעם מאז 1954 ועד עצם היום הזה. אשר לטענה ששיקולים פסולים היו ביסוד הוצאת התעודה של שר האוצר - ספק אם ניתן לבחון שיקולים אלה היום, כעבור יותר משלושים שנה, ומה גם שנימוקי הפסולות לא הועלו בפני בית המשפט המתאים.
ג. טענה אחרת בפי העורר כי ההודעה שפורסמה בילקוט הפרסומים ב-23.5.54 לא הוגשה במועדה בשלב השמעת הראיות כי אם בשלב הסיכומים, ומכאן שביהמ"ש טעה בהתייחסו כלל לתעודה שהוצגה. כנגד טענתו של המערער טוענת ב"כ המדינה כי מדובר בפרסום תעודה בילקוט הפרסומים כאשר הפרסום הוא בבחינת "תקנה" כהגדרתו של ביטוי זה בסעיף 1 לפקודת הפרשנות, ועל כן מתמלאים לגביה גם דרישות ההגדרה של המושג "דין" שבפקודה. דין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה, ודי היה כי בתזכורת התביעה צויינה העובדה שפורסמה תעודה לרכישה וכן הוזכר מספר ילקוט הפרסומים ותאריך הפרסום. אכן, אין להתעלם מעובדה זו. ברם, גם אם נבקש לראות פגם בהגשת התעודה ולא להסתפק בהפניה לפרסום, הרי משהוגשה התעודה, אמנם בשלב מאוחר, נתרפא הפגם. מדובר בפרוצדורה עפ"י פקודת הסדר הקרקעות שלפי מהותה גמישה יותר מאשר במקרה רגיל ויש לראות בהגשת התעודה גם בשלב מאוחר משום ריפוי הפגם כאשר ביהמ"ש החליט לקבל את התעודה עפ"י הפרוצדורה הנהוגה בפניו.


(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ש. קליינמן למערער, עו"ד גב'עשירה ראובני למשיבה. 24.5.88).


רע"א 324/87 - מחמוד דאוד צרצור נגד דלתה להשקעות ולמסחר

*ביטול פס"ד עקב אי המצאת כתבי בי דין לידי הנתבע(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).


א. ביום 7.3.84 הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער לתשלום כ-12,500,000 ש"י. עילת התביעה היתה השבת כספים שקיבל המערער מן המשיבה, נוכח ביטולו של חוזה שעל פיו שולמו הכספים, וכן תשלום סכום הפיצוי המוסכם בחוזה. כתב התביעה הומצא לבנו של המערער ביום 18.3.84 המערער לא הגיש בקשת רשות לההגונן וניתן נגדו ביום 8.8.84 פס"ד לתשלום מלוא סכום התביעה.ביום 30.6.87 הגיש המערער בקשה לביטול פסה"ד כאשר בתמיכה לבקשתו הצהיר כי פסק הדין ניתן בלי שזומן כלל לדין ולא בוצעה מסירה כדין. המערער טוען בתצהירו כי את כתבי בי-דין קיבל בנו אשר מתגורר "בכתובת אחרת לחלוטין" וכי עקב היותו מסוכסך עם בנו באותה תקופה "ושבמשך שנים ארוכות עד לאחרונה" לא מסר לו הבן את מסמכי התביעה שקיבל. המערער נחקר על תצהירו וביהמ"ש דחה את בקשת הביטול. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בפתח החלטתו ציין השופט כי טענת המערער לביטול פסה"ד היא כי אישור ההמצאה אינו חתום על ידו אלא על ידי בנו, ובנו לא הודיע לו על קיומם של כתבי בי-דין בנוגע לתובענה ד. מכאן שמם לבטל את פסה"ד בהיעדר המצאה חוקית". בכך לא
דק השופט. שהרי הוסיף המערער טענה נוספת והיא כי בנו שקיבל את כתבי בי-דין גר "בכתובת אחרת לחלוטין". בטענה זו התכוון המערער למנוע הפעלת תקנה 481 לתקנות סדר הדין שלפיה "באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשר שנים". עוד הוסיף ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו כי על פי ההלכה "ניתן להוכיח המצאה לדין גם בהיעדר אישור המצאה בכלל, וזאת באמצעות נתונים אחרים המוכיחים כי כתבי בי-דין נמסרו למערער". ביהמ"ש סבר כי בנסיבות המקרה אכן הצליחה התובעת להוכיח את דבר ההמצאה מעדותו של הנתבע ומהמסמכים שהוגשו במהלך החקירה. ביהמ"ש התייחס להסכם שנעשה בין הצדדים ביום 14.3.84 ושבו מתייחסים הצדדים לתיק ביהמ"ש שבו אנו דנים ובו נעשה הסדר לחיסול תביעותיה של דלתא נגד המערער. מסקנת ביהמ"ש היא כי הנתבע ידע עוד בשנת 84 על קיומה של התביעה. הוא לא נקט בשום הליכים להתגוננות בתביעה זו... אינני מאמין לנתבע כי היה באותה תקופה בריב עם בנו...".
ג. אכן, אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש שלא להאמין למערער שהיה בריב עם בנו, כשם שאין לחלוק על מסקנתו שעלתה מהתרשמותו מן המערער בעת חקירתו ומן המסמכים כי המערער "ידע עוד בשנת 84 על קיומה של התביעה". ברם, השאלה איננה אם ידע המערער על הגשת התביעה אלא אם הוכחה המצאתם של כתבי בי-דין למערער. אף לדעת המקילים הסוברים כי מסמך בי-דין נמסר כהלכה ובמועד הנכון, גם אם ההמצאה מוכחת שלא בדרך הטכנית הקבועה בתקנות, צריך שתוכח המצאת כתבי בי-דין. כאמור הצהיר המערער כי בנו לא גר עמו ומשלא נדחתה טענה זו ע"י ביהמ"ש כבלתי נכונה יש לראותה כמוכחת. משמעות הדבר כי לא היתה במקרה דנא המצאה כהוראתה של תקנה 481 לתקנות סדר הדין. ידיעה על תכנו של כתב בי- דין שהגיעה לידי בעל דין אין דינה דין המצאה.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד יגאל חקק למערער,עוה"ד סוכובולסקי וגליק למשיבה. 29.5.88).


ע.א. 698/85 - יד בן גוריון נגד שביט את גדליה...בע"מ

*תשלומים עפ"י חוזה וטענת איחור במועדי ביצוע(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם) .
א. המחלוקת בין הצדדים נובעת מחוזה להקמת מבנה שנעשה בין המערערת כמזמינת העבודה לבין המשיבה כמבצעת העבודה. המשיבה תבעה פריטים מחשבונה הסופי שהמערערת לא הכירה בהם ולעומתה תבעה המערערת בתביעה שכנגד פיצוי יומי מוסכם בגין איחור במסירת המבנה. ביהמ"ש המחוזי הציג לעצמו שתי שאלות יסודיות והן: בידי מי היתה הסמכות לאשר את החשבונות שהוגשו ע"י המשיבה; האם היתה למשיבה הצדקה לאיחור במסירת המבנה. חשיבותה של השאלה הראשונה מסתברת מתוך טענת המערערת כי אישורים שאישר המפקח במקום, מר דה בר, על מסמכים שונים, אינם מחייבים את המערערת, שכן לא הוא היה מוסמך לאשרם אלא אחד בקל שהיה נציגה של המערערת. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי דה בר הוא זה שהיה מוסמך לתת את האישורים שמדובר בהם. לעניין זה נדחה הערעור שכן בהודעת הערעור אין טענה כי דה בר לא היה בעל הסמכות לחייב את המערערת באישוריו, וכל שנטען בנימוקי הערעור בנושא זה הוא כי ביהמ"ש המחוזי טעה בקביעה כי דה בר אישר את המחירים והחשבונות. זו טענה התוקפת את הגירסה העובדתית של עצם מתן האישורים ע"י המפקח אך לא את סמכותו לחייב בהם את המערערת אם יתברר שאכן נתן אותם. על טענה אחרונה זו לא חזר ב"כ המערערת בסיכומיו ואילו את הטענה שעורר בסיכומיו כי דה בר לא היה בעל הסמכות לא העלה בנימוקי הערעור. לפיכך לא התייחס אליה ביהמ"ש העליון. באשר לעניינים אחרים שנדונו בערעור הרי הערעור לגביהם נתקבל בחלקו הן בערעור הראשי והן בערעור הנגדי.

ב. באשר לפריטים שאישר ביהמ"ש מלינה המערערת על הריבית שנפסקה בגין שניים מהפריטים ואילו המשיבה גובלת על אי הכרה בסכום מסויים שנתבע בקשר למס קניה עבור מזגנים. בשני אלה צודקים המערערת בערעורה והמשיבה בערעורה הנגדי. בגין שני פריטים חושבה התמורה ע"י ביהמ"ש עד ליום הגשת החשבון במטבע זר, בתוספת ריבית של %27 על מרקים ו-%30 על דולרים עד ליום הגשת החשבון, ומיום הגשת החשבון ועד הגשת התביעה במטבע מקומי צמוד למדד בתוספת ריבית של %4 לשנה והצמדה למדד מיום הגשת התביעה ועד התשלום. לא היה בסיס לחיוב בריבית בשיעור שהתבקש, %27 על מרקים ו-%30 בדולרים, או בכלל חיוב בריבית לתקופה שעד הגשת החשבון. אין כל הוראה בחוזה שעליה ניתן לבסס חיוב כזה ואין כל הוראה שבדין. משהוגש החשבון ולא סולק, רק אז קמה למשיבה עילת התביעה לפרעונו. מאותו מועד ואילך ניתן לחייב את המערערת בריבית בין עפ"י סעיף 11 לחוק החוזים ובין על פי חוק פסיקת ריבית. ביום הגשת החשבון חומר הסכום שבוטא עד אז במטבע חוץ לשקלים ומאז ועד התשלום הוא צמוד למדד. במקרה כזה רשאי ביהמ"ש לחייב בריבית החל מיום הווצר העילה היינו מיום בו הופרה החובה לפרוע את החשבון, כלומר ביום הגשתו. שיעור הריבית שביהמ"ש רשאי לחייב בו על חוב שהוצמד הוא %4 לשנה כשהריבית אינה צמודה. לפיכך יש לשנות את פסה"ד באשר לחיוב הריבית כאמור. באשר לסכום שנתבע בקשר למס קניה ושביהמ"ש לא פסק לטובת המשיבה יש לקבל את הערעור שכנגד ולפסוק את הסכום לטובת המשיבה כשהוא צמוד ונושא ריבית.
ג. אשר לפיצוי המוסכם בגין האיחור במסירת המבנה - אין מחלוקת שהמועד המוסכם למסירה היה 15.7.81 וכי המשיבה מסרה את המבנה רק ביום 1.12.81. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבה בפיצוי יומי מוסכם רק בגין תקופת האיחור ושמיום 22.9.81 בנימוק שחיבור החשמל שעל המערערת היה לבצע נעשה רק ביום 22.9.81 וכך מנעה המערערת מהמשיבה את האפשרות לעמוד במועד המוסכם. כן קבע ביהמ"ש שתי עובדות נוספות: היה חיבור חשמל זמני שהספיק לביצוע עבודות שהצריכו שימוש בכח חשמל כמו עבודות במקדחה ועבודות אלה לא עוכבו עקב אי חיבור זרם החשמל למבנה; המערערת הורתה למשיבה לבצע עבודות נוספות ואלה לא הצריכו לפי קביעת ביהמ"ש הארכת זמן מעבר למועד שנקבע. המערערת מערערת על כך שהמשיבה לא חוייבה בפיצוי עבור האיחור עד יום 22.9.81 והמשיבה מערערת על כך שחוייבה בפיצוי מעבר למועד זה. אין ממש בטענת המערערת כי נוכח העובדה שהיה זרם חשמל זמני לא היתה מניעה להשלים את המבנה, להבדיל מהמערכות המותקנות בו המופעלות בכח החשמל. המערכות האלה כלולות בעבודות שביצוען הוטל בחוזה על המשיבה והן חלק מהמבנה. ההסכם אינו מדבר על אפשרות מסירה של המבנה או של עבודות הכרוכות בהקמתו בחלקים או בשיעורים. ללא חיבור לחשמל לא ניתן היה להריץ, לבדוק, ולתקן את מערכות החשמל במידת הצורך. על כן בדין לא נקבע פיצוי עבור המועד עד לחיבור הקבוע של החשמל.
ד. מאידך, טענה המשיבה כי האיחור היה מוצדק גם לאחר 22.9.81. לטענת המשיבה משחובר זרם החשמל רק ביום 22.9.81 היתה עדיין זקוקה לזמן נוסף כדי להריץ, לבדוק ולעשות תיקונים במערכות המופעלות בחשמל. הטענה הגיונית, אך המשיבה לא הביאה כל ראיה שממנה ניתן ללמוד על אורך הזמן הנוסף הדרוש לכך מעבר ל- 22.9.81. מאידך יש טעם לכאורה בטענה אחרת של המשיבה כי המערערת נתנה לה הוראות לבצע עבודות נוספות ובגין כך חלו איחורים. ביהמ"ש לא בדק אם ניתנו הוראות לבצע עבודות כאלה אחרי המועד ואם היה בכך כדי לעכב את מסירת העבודה, ולכן הם להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון ויחליט אם ניתנו למשיבה הוראות בדבר ביצוע תוספות לאחר 22.9.81 ובאיזו מידה ביצוע עבודות כאלה הצריכה הארכת מועד במסירת המבנה.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד דניאל זקס למערערת, עו"ד ד. גרטנר למשיבה. 24.5.88).



ע.א. 665/85 - נגר כדורי...בע"מ נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*יום המכירה" לצורך חוק מס שבח (הערעור נתקבל).

בעקבות מכרז שפירסם המינהל בדבר החכרת מגרש, הגישה המערערת הצעה וביום 7.11.82 המליצה ועדת המכרזים לקבל את הצעת המערערת ובאותו יום הודע לה על זכייתה במכרז. ביום 4.11.82 נשלחה למערערת הודעה ובה פירוט הסכומים שעליה לשלם והכספים שולמו על ידה עד ליום 12.82 .9. ביום 6.4.83 נחתם חוזה פיתוח בין המערערת והמינהל. השאלה שהתעוררה היא מהו יום המכירה" לצורכי מס שבח מקרקעין בנתונים האמורים. ועדת הערר קיבלה, ברוב דעות, את עמדת המשיב וקבעה כי "יום המכירה" הוא 7.11.82, המועד בו אישר המינהל את הצעת המערערת דעתו החולקת של יו"ר ועדת הערר היתה כי לא ניתן לראות במסמך המודיעלמערערת על החלטת ועדת המכרזים, ביטוי "להסכמה בלתי מותנית" כדרוש לקיומה של עיסקת מכר מושלמת. לדעת המיעוט אין לומר כי נתקיים חוזה מחייב אלא ביום בו נחתם חוזה הפיתוח. (יצויין כי השאלה המתעוררת באה על פתרונה בתיקון החוק שאינו חל על ענייננו). הערעור נתקבל.
השאלה הפרשנית בדבר משמעותו של "יום המכירה" בחוק, נוגעת ליחסי הגומלין שבין דיני החוזים והמשפט הציבורי. פרשנות נאותה הבאה להגשים את מטרת החקיקה, אינה יכולה לנתק בין "מעגל" הדינים הקשור ליחסים החוזיים, ובין חבותם של הצדדים במס עפ"י החוק. השאלה היא אם השתכללה העסקה ביום בו אישר המינהל את הצעת המערערת והתשובה לכך היא שלילית. במכתב ששלח המינהל למשיבה ביום 7.11.82 נאמר בין היתר "ועדת המכרזים בישיבתה מיום 7.11.82 דנה בהצעתך להקצות לך את הנכס... והחליטה להסמיך את מנהל מחוז ירושלים להמשיך ולסכם עמך את התנאים... התנאים ימצאו בטויים בהסכם פיתוח לחכירה... שעליו יהא עליך לחתום עם המינהל... אם תוך 30 הימים... לא תסכם עמנו את המו"מ ... או לא תמלא אחר כל תנאי או דרישה שיחולו עליך לפני חתימת ההסכם... יגיע המו"מ בינך ובין המינהל... לקיצו, נראה את הצעתך... כבטלה מעיקרה...". עפ"י התפישה המקובלת מהווה המכרז הזמנה להצעה, ההיענות היא בגדר הצעה והסכמת המזמין נחשבת קיבול. דא עקא, בענייננו סבר המינהל כי הצעת המשיבה מחייבת מו"מ נוסף, ועל כן לא קיבל אותה כמות שהיא, אלא בסייגים המובאים לעיל. קיבול שיש בו שינויים לעומת ההצעה כמוהו כהצעה חדשה. כל עוד לא נסתיים המו"מ גם לא נקבע מועד מסירת החזקה בנכס, מועד רישום החכירה, שיעור דמי החכירה השנתיים, זכויות המערערת על המגרש וחובותיה כחוכרת. כל עוד לא נחתם חוזה הפיתוח רשאית היתה המשיבה לחזור בה מההצעה ודי היה לה שלא לנהל כלל מו"מ או שלא להגיע עם המינהל לכללי סיכום כדי שהמו"מ יגיע לקיצו. מכלול הנסיבות אינו מגלה כי ביום בו אישר המינהל את הצעת המשיבה נתכוונו הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב ביניהם. לפיכך יש לקבל את הערעור ולקבוע כי יום המכירה הוא 6.4.83.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. גת למערערת, עו"ד גב' שולמית וסרקרוג למשיב. 16.5.88).


בש"א 134/88 - אפרת ראובן נגד גן יאשיה מושב עובדים בע"מ

*המועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הוחלט כי הערעור הוגש בזמן).

המשיבה הגישה תובענה נגד המבקשת, חברה במושב, זו הגישה בקשה לרשות להתגונן ולאחר מכן הגישה בקשה לתיקון הבקשה לרשות להתגונן ובקשתה נענתה בתנאי שתשלם הוצאות, היא לא שילמה את ההוצאות ומכיון שכך נדחתה בקשתה לרשות להתגונן ביום 7.9.87. באותה החלטה קבע ביהמ"ש כי תוגש לו פסיקתא כעבור 21 יום "לחתימה". המבקשת לא ניצלה את הארכה של 21 יום והמשיב הגיש "בקשה לקבלת פסיקתא". בקשה זו הועברה לתגובת המבקשת, זו הגיבה, אך בשל תקלה כלשהי לא הובאה התגובה בפני השופט. ביום
10.2.88 חתם ביהמ"ש המחוזי על "פסיקתא" ובו חוייבה המבקשת לשלם 121,000 ש"ח למשיבה. המבקשת הגישה בקשה לביטול הפסיקתא עקב כך שתגובתה לא היתה לנגד עיני ביהמ"ש ובקשה זו נדונה בים 21.3.88. במהלכה נטען שיש טעויות בסכומים המופיעים בפסיקתא וביהמ"ש ביקש תגובת המשיבה לעניין הטעויות. לצורך עריכת הבדיקה דחה ביהמ"ש את התיק לתזכורת ליום 13.4.88 ובאותו יום נתן ביהמ"ש החלטה חדשה ובה קבע כי סכום הקרן יוקטן ב-1,200 ש"ח בעקבות הבדיקה שנעשתה בספרי המשיבה. החלטה זו ניתנה כאמור ביום 13.4.88. בים 27.4.88 הגישה המבקשת לביהמ"ש העליון ערעור ובקשה להאריך את המועד להגשתו כאשר ב"כ המבקשת מציין כי לדעתו יום מתן ההחלטה האחרונה בביהמ"ש, 13.4.88, הוא התאריך הקובע כך שאין צורך בבקשה להארכת מועד אך הבקשה הוגשה מטעמי זהירות. לעומתו טוען ב"כ המשיבה כי המועד העיקרי של הפסיקתא, יום 10.2.88, הוא התאריך הקובע ולא המועדים שלאחריו.גרסת ב"כ המבקשת נתקבלה.
אין חולק שלאחר שניתנה ההחלטה הדוחה את הבקשה לרשות להתגונן היה צורך במהלך נוסף והוא מתן פסק דין עפ"י התביעה. מהלך כזה התקיים בענייננו כאשר ב"כ המשיבה ביקש מתן "פסיקתא" - וניתנה פסיקתא ביום 10.2.88. במועד זה התגבש החיוב ונשלמה מלאכתו של ביהמ"ש המחוזי. הגשת הבקשה לביטול הפסיקתא וההחלטה בה אינם מפסיקים את מירוץ מועד ההתיישנות על הפסק מיום 10.2.88. אולם, בכך לא נסתיים העניין. במהלך הדין בבקשת המבקשת לביטול פסה"ד (הפסיקתא) נטען כי החישוב המופיע בפסק הדין שגוי וביהמ"ש מצא שיש מקום לתקן את סכום החיוב ובהחלטה מיום 13.4.88 תיקן את פסק הדין. תיקון זה נעשה מכח סמכותו של ביהמ"שבסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט ומשנעשה הדבר חל סעיף 81(ג) לחוק הקובע כי "תוקנו פסק דין... יראו, לעניין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת". לפי זה פסק הדין ניתן בענייננו ביום 13.4.88 ובהתחשב במועד זה הוגש במועד הערעור על ההחלטה לדחות את הבקשה לרשות להתגונן.


(בפני: הרשם צור. עו"ד חזן למבקשת, עו"ד גושן למשיבה. 26.5.88) .


ע.א. 628/85 - דבורה ברוכשטיין נגד מיכאל ברוכשטיין ואח'

*טענת מרמה של אשה שהעבירה חלקה בדירה על שם בעלה (הערעור נדחה).

המערערת טענה כי חלקה בדירה בה התגוררה ביחד עם בעלה, המשיב, הוצא ממנה בכחש ובמירמה. לטענתה הוחתמה על ידי אביו של המשיב, שהוא עורך דין, על הסכמתה להעברת חלקה בדירה כאמור למשיב מבלי שהבינה את תכנו ומשמעותו של המסמך, וכי הוסבר לה כי מדובר בהסכם להשכרת הדירה בלבד. הדירה נרשמה לאחר מכן, עפ"י ויתורה של המערערת, על שמם של בעלה ושל אחיו (המשיבהשני) והמערערת הגישה תביעה לביטולו של רישום זה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
ביהמ"ש המחוזי קבע אחרי שקילת כל חומר הראיות כמימצא עובדתי כי המערערת הבינה היטב על מה היא חותמת. אין עילה מספקת להתערב במימצא עובדתי זה. זאת ועוד, תביעת המערערת מבוססת על טענה המייחסת למשיבים ולאביהם ביצוע מעשה מירמה, המגיע עד כדי עבירה פלילית. בנסיבות כאלה רובץ על התובעת נטל הוכחה כבד במיוחד ובנטל זה בוודאי לא עמדה, לאור הראיות ומימצאי ביהמ"ש. ב"כ המערערת אף לא חקר את עדי המשיבים על דבר החתמת המערערת בתחבולת מירמה על מסמך הויתור ומחדל זה מחליש באופן מכריע את טיעוני המערערת בשלב של ערעור.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, חלימה. החלטה - השופט בך. עו"ד ד. שילנסקי למערערת, עו"ד ב. לוינבוק למשיבים. 29.5.88).



בש"פ 354/88 - פיפו חסון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לאונס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בנסיון לאונס כאשר לפי גירסת המתלוננת היא עלתה למכוניתו של העורר, שאותו הכירה מקודם, לאחר שהלה הבטיח להסיעה למרכז העיר. בסופו של דבר סטה המערער עם רכבו למקום מבודד ושם ניסה לאנסה. ביהמ"ש המחוזי היה ער לעובדה שבעבר כבר הורשעה המתלוננת בתלונת שווא על גבר שביקש לאנסה, אך מצא בחומר הראיות תימוכיןלכאורה לגירסתה הבסיסית של המתלוננת. הוא גם לא סבר שבמקרה דנן קיימת אפשרות של השפעה על עדים והשאלה שהעמיד לפניו היתה אם קיים יסוד שאם העורר ישוחרר בערובה הוא עשוי לנצל את השחרור ולבצע מעשי עבירה דומים. לעניין זה סקר השופט את עברו הפלילי של העורר שהוא בן 41, בעבר הרחוק הורשע בעבירות רבות ובכללן עבירות נגד הרכוש, ב-1967 הורשע בביצוע מעשה מגונה בילד, ב-1969 הורשע בעבירת אינוס, ב-1977 הורשע בעבירה של נסיון לשוד וב-1983 הורשע בתקיפה הגורמת חבלה. מאז חלה הפסקה בפעילותו העבריינית של העורר עד שבשנת 1988 הורשע בעבירה של איומים והעלבת עובד צבור שנעברה בשנת 1985. ביהמ"ש המחוזי סבר שקיים חשש ששחרורו של העורר יסכן את שלומו של הציבור ומטעם זה החליט על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אכן, קיימת תשתית לכאורית המצדיקה קביעה שהמערער עבר את העבירה של הנסיון לאינוס וזאת חרף העובדה שהמתלוננת כבר הורשעה בעבר במסירת ידיעות כוזבות בנסיבות דומות. אין גם לחלוק על המסקנה שאין צורך במעצר כדי למנוע מהעורר השפעה על עדים. חרף חומרת העבירה של נסיון לאינוס אין לראות בנסיבות המיוחדות של המקרה עילה לעצור את העורר עד לגמר ההליכים אילו היה מדובר בנאשם ללא עבר פלילי. ברם, השופט קבע שהעורר מסוכן לציבור מן הטעם שעברו הפלילי מצביע על סכנה שבתקופת שחרורו בערובה יחזור העורר לבצע עבירות נוספות. מדובר במקרה גבולי ולאחר שיקולים המסקנה היא כי סבירות ביצועם של מעשי עבירה נוספים ע"י העורר נמוכה וניתן להבטיח את הציבור מפני העורר על ידי מעצר בית מחוץ לתחומי העיר נתניה בה הוא מתגורר.


(בפני: השופט ש. לוין. עוה"ד יפתח, אגסי ובכר לעורר, עו"ד שלנגר למשיבה.22.6.88).


ער"מ 1/88 - משה חי נגד עירית חיפה

*הרשעה בעבירת משמעת וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

אין להתערב במסקנות ביה"ד למשמעת ככל שהן נוגעות להרשעה בדין, כי היישום של עובדות המקרה לנורמות המשמעתיות הקיימות ובחינתן על פיהן אינו מצדיק שינויי של המסקנות. על המערער היה לקיים הוראות הממונים הללו, אם כי נשמרת לך לעולם זכות ההשגה והערעור. לעניין זה אין גם נפקא מינה שהיו למערער טענות נגד אי אלו אירועים בעבר מהם לא נחה דעתו ואשר לגביהם סבר שלא פעלו בהם כיאות. פעולה בניגוד לנוהלים, אין בה כדי לפתוח פתח פורמאלי להסרת כל החיובים המשמעתיים. לפיכך יש לדחות את הערעור על הרשעת המערער. בכל הנוגע לצעדים המשמעתיים הקונקרטיים הרי אלה היו מופרזים. הנסיבות העובדתיות ששימשו תחילתה של הפרשה הצביעו על הפרת משמעת ראשונה ויחידה על ידי מי שמילא תפקידו בעבר ללא דופי ואף מעבר לכך. קריאתו לסדר או נזיפה היו מספיקים בנסיבות אלה. לפיכך יש לקבל את הערעור על חומרת האמצעים המשמעתיים ולהעמיד עונשו של המערער על נזיפה.


(בפני: הנשיא שמגר.עו"ד אדם פיש למערער, עו"ד ד. לוי למשיבה.22.6.88).



בג"צ 766/87 - אריה צוקר נגד ראש עירית תל אביב ואח'

*מתן פנסיה חריגה למזכיר עיר שפרש (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

המשיב הרביעי (להלן: המשיב) עבד בעירית תל אביב במשך 19 שנה ושלה חודשים ומתוכן חמש שנים כמזכיר העיר כשדרגתו האחרונה היתה דרגה כ"ד לדירוג האחיד ו"משכורתו הקובעת" 2,829 ש"ח. דרגה אחרונה זו היתה נמוכה מדרגת המנכ"ל שהוענקה למזכירי העיר שקדמו למשיב וזאת מסיבות שונות הנעוצות בבעיות עם ארגון העובדים. לאחרונה בוצעו שינויים ארגוניים בעיריה ונתמנו מנכ"ל וסמנכ"ל כאשר חלק נכבד של תפקידי מזכיר העיר הועברו מהמשיב לאחרים. עקב כך סוכם על פרישת המשיב לגימלאות. לפי התנאים המקובלים זכאי היה המשיב לפנסיה מיידית בשיעור %2 לכל שנת שירות דהיינו כ- 38 וחצי אחוז ממשכורתו הקובעת. בעקבות דינים של ועדה פריטטית הוטבו זכויותיו של המשיב בשלשה עניינים: הוא הועלה לדרגת מנכ"ל רטרואקטיבית לחמש שנים, מיום תחילת כהונתו כמזכיר העיר; משכורתו הקובעת לצורך חישוב הפנסיה הועלתה והועמדה על 3,549 ש"ח; בעד חמש שנות כהונתו כמזכיר העיר יקבל פנסיה בשיעור של %5 לשנה במקום %2 לשנה בדרגתו הקודמת וביחד עם הפנסיה בעד יתרת שנות עבודתו שתחושב לפי %2 תגיע הפנסיה ל-%53.5. ניתנה למשיב תוספת פנסיה בשיעור של %16.5 עקב הנסיבות שאילצוהו לפרוש משירותו בעיריה. כך שיעור הפנסיה שלו יגיע לכדי %70. העותר שהוא חבר מועצת העיריה בתל אביב וחבר הועדה לענייני ביקורת של העיריה פנה לבג"צ ועתירתו נתקבלה.
בג"צ סקר את החוקים והתקנות השונים החלים על נושאי פרישה ופנסיה של עובדי עיריה, לאחר שהעיריה אימצה את חוק שירות המדינה (גימלאות) כתקנות הפנסיה שלה, והגיע למסקנה שיש לדחות את טענת העיריה כי רשאית היתה בעניין הנדון לסטות מהוראות תקנות הפנסיה. לאחר שהעיריה אימצה את החוק כתקנות הפנסיה שלה הפך החוק, לאחר אישורו ע"י מועצת העיריה, לדבר חקיקת משנה של העיריה, ואין לסטות מהוראותיו אלא בגדר האמור בו. לפי האמור בחוק לא ניתן היה לסטות בענייננו כפי שסטתה העיריה לטובת המשיב.


(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. עו"ד ליבנה לעותר, עו"ד גב' וינשטוק למשיבים. 30.6.88).


ע.א. 547/85 - חברת הכשרת הישוב בישראל נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים

*רישום בעלות בהסדר קרקעות




(הערעור נדחה).

בתיק הסדר קרקעות נדון סכסוך הנוגע לבעלות בקרקעות שהוכרזו כקרקעות בהסדר לפי פקודת הקרקעות. לביהמ"ש הוגשו תביעות מספר, חלקן ע"י חברת הכשרת הישוב וחלקן ע"י נפקדים המיוצגים על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת בקשר לחלקות מסויימות וקבע שהן שייכות לנפקדים והערעור נדחה. התביעה של המערערת מתבססת על הרישום של החלקות ועל החזקה ללא התנגדות למשך תקופה העולה על תקופת ההתישנות הקבועה בחוק. הרישום במקורו של החלקות היה טורקי והתייחס לשטח מסויים והשאלה היא אם הוכחה זהות בין השטח הרשום לבין השטח שבמחלוקת. כלל הוא כי מי שמסתמך על שטר רישום, שאין גבולותיו מאומתים על ידי מפת מדידה, חייב לשכנע את ביהמ"ש שאותו שטר אכן חובק בתוך גבולותיו את הקרקע שבסכסוך. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח שהרישום מתייחס לקרקע שבמחלוקת ובכך אין להתערב. אשר לעילה השניה של חזקה ועיבוד - ביהמ"ש קבע במפורש שלא הוכחה חזקה מטעם המערערת וגם קביעה זו חייבת להשאר על כנה שכן לא היו הוכחות להחזקת השטח כנטען.


(בפני השופטים: ביסקי, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד דניאל גושן למערערת, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 26.5.88).