בג"צ 282/88 - מוברק עווד נגד לצחק שמיר, ראש הממשלה ושר הפנים ואח' (העתירה נדחתה).
*גירוש עקב פקיעת רשיון ישיבהא. העותר נולד בירושלים ב-1943 ולאחר מלחמת ששת הימים התפקד במפקד האוכלוסין וקיבל תעודת זהות ישראלית. ב-1970 נסע לארה"ב לצרכי לימודים, ב- 1973 סיים תואר ראשון ואז קיבל רשיון שהייה בארה"ב לצרכי עבודה. ב- 1978 סיים תואר שני וקיבל אותה שנה, על פי בקשתו, אזרחות אמריקאית. ב- 1982 סיים את עבודת הדוקטורט. מאז צאתו את ישראל ב- 1970 ועד 1983 ביקר העותר בישראל 3 או 4 פעמים ביקורים קצרים שנעשו מכח תעודה אמריקאית ומעמדו בארץ היה של תייר. מאז 1983 ביקר העותר בישראל כ- 15 פעמים כאשר תקופות השהייה היו בין ימים ספורים לבין שלושה חודשים. ב- 1984 נשא העותר אשה, תושבת ואזרחית של ארה"ב. הנישואין נערכו בישראל. במאי 1987 ביקש העותר החלפת תעודת הזהות שלו בתעודת זהות חדשה ומשרד הפנים סרב בנימוק כי העותר מצוי בארץ מכח אשרת ביקור של תייר וחדל להיות תושב ישראל.
ב. כניסתו האחרונה של העותר לישראל היתה ביום 21.8.87 ותוקף רשיון הישיבה שניתן לו עם כניסה זו פג ביום 20.11.87. כחודש לפני מועד פקיעת הרשיון ביקש העותר הארכת תוקף רשיון השהייה לתקופה של חצי שנה אך בקשתו סורבה. ביום 9.5.88, כמחצית השנה מאז פג רשיון השהייה, הורה שר הפנים על גירושו של העותר מהארץ. הטעם לכך היה כי העותר פעל בגליי ובאופן אינטנסיבי נגד שליטת ישראל באיזורי יו"ש וקרא למרי אזרחי המתבטא בהפרת החוק, אי ציות להוראות הממשל וכיוצא בכך. לפי גירסת איש השב"כ בתצהירו הטיף העותר למרי אזרחי וקרא להחרמת מוצרים ישראליים, סירוב לשלם מסים, נטישה מאורגנת של מקומות עבודה וכיוצא באלה פעולות. חוות הדעת של איש השב"כ עמדה בשיקולי המשיב כאשר הורה על גירוש העותר מישראל. עתירת העותר נגד גירושו נדחתה.
ג. בפסק דינו קבע בג"צ כי חוק הכניסה לישראל חל על תושבי מזרח ירושלים שלא קיבלו אזרחות ישראלית, וישיבתם היא כבעלי רשיון לישיבת קבע בישראל. על פי חוק הכניסה לישראל רשאי שר הפנים לתת צו גירוש נגד מי שאיננו אזרח ישראל או עולה, אם הלה נמצא בישראל בלי רשיון ישיבה. אמנם, ניתן לעותר ב-1967 רשיון לישיבת קבע, אך לפי חוק הכניסה לישראל פקע רשיון ישיבתו. זאת בהסתמך על התקנה שלפיה יראו אדם כמי שהשתקע במדינה מחוץ לישראל, אם שהה מחוץ לישראל תקופה של 7 שנים, או קיבל רשיון של ישיבת קבע במדינה אחרת, או קיבל אזרחות של מדינה אחרת בדרך של התאזרחות. במערער מתקיים כל אחד משלשת התנאים שדי בכל אחד מהם כדי להפקיע את רשיון ישיבת הקבע שלו. העותר טען נגד סמכות שר הפנים להתקין את התקנות האמורות, אך בג"צ קבע כי רשאי היה השר להתקין תקנות אלה.
ד. טענתו האחרונה של העותר היתה כי סמכות הגירוש הופעלה שלא כדין אך גם טענה זו נדחתה. סמכותו של שר הפנים להורות על גירושו של אדם המצוי בישראל ללא רשיון רחבה היא. עם זאת, אין זו סמכות ללא גבול. ככל סמכות שלטונית, חייבת היא לפעול במסגרת מטרות החוק המסמיך. השיקולים הכלליים הפוסלים כל שיקול דעת מינהלי פוסלים גם את שיקול דעתו של שר הפנים לעניין גירושו של אדם מישראל. בענייננו, ביסוד שיקול דעתו של המשיב עומדת ההכרה כי פעולתו של העותר פוגעת בבטחון ובסדר הציבורי, שכן הוא פועל בגלוי ובאופן אינטנסיבי כנגד שליטתה של ישראל ביו"ש ובחבל עזה. כיון שכך אין למצוא פסול בשיקולי של שר הפנים.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עוה"ד גל וכותב לעותר, עוה"ד גב' ב. ארדומ. בלאס למשיבים 5.6.88) .
=ע.א. 448/83 - ורדה קורנהויזר ואח' נגד שמואל מלך
[פ"ד מב (2) 573]*שיעור הפיצויים והחלק של הנתבעים כאשר 3 כלבים, מהם 2 של הנתבעים, תקפו את התובע(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות והערעור הנגדי נתקבל בחלקו) .
א. המשיב הותקף תוך הליכה ברחובה של סבין על ידי שלושה כלבים. ההתקפה ארכה כעשרים דקות. למשמע זעקותיו יצאו אנשים אשר מתגוררים באזור כדי לנסות לעזור לו, אך התקשו להרחיק את הכלבים ואז הזעיקו את המערערים בסברם שהם בעלי הכלבים. המערערים סילקו את הכלבים, סייעו לנפגע להגיע לבית החולים ואף הביעו נכונות רבה להיחלץ לעזרת הנפגע וכן לעזור לאשת הנפגע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לפחות שניים מבין שלושת הכלבים שתקפו את המשיב היו של המערערים וכי המערערים התרשלו בהחזקת אותם כלבים. חרף השתתפותו של הכלב השלישי, היינו הכלב הזר, בתקיפה, חוייבו המערערים להיטיב את מלוא הנזק של המשיב. ערעורם של המערערים נתקבל בחלקו ברוב דעות המשנה לנשיא (לשעבר) גב' בן פורת והשופט בך נגד דעתה החולקת של השופטת נתניהו, ואילו הערעור הנגדי באשר לפריטים שונים נתקבל בחלקו פה אחד.
ב. באשר לטענת המערערים כי הכלבים שתקפו את המשיב אינם כלביהם, וכי ביהמ"ש המחוזי בעת שקבע כי אלה כלביהם נתפס לטעות משפטית, היינו הסתמך כאחד השיקולים על נכונות המערערים להיחלץ לעזרת הנפגע - נוהגים להבדיל בין הסתמכות על התנהגות לאחר מעשה כראייה לרשלנות או לאשם במובן המשפטי, הסתמכות שאינה מותרת, לבין הסתמכות עליה לביסוס יסודות עובדתיים. מותר היה לביהמ"ש להסתמך על נכונותו המופלגת של המערער לעזור לנפגע, כראייה, בין שאר הראיות, לבעלותו על הכלבים. בנפול הטענה המשפטית, נשמט הבסיס מתחת לטענה. מדובר במימצא עובדתי בעיקרו ומשהיה למסקנת ביהמ"ש יסוד ושורש בחומר הראיות אין להתערב בכך.
ג. אשר לטענת המערערים שאין תחולה בענייננו לסעיף 40 לפקודת הנזיקין - סעיף זה קובע כי משהוכח בתובענה כי הנזק נגרם ע"י חיה שהנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היתה מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק וכן שהנתבע היה בעל החיה - על הנתבע הראייה שלא היתה התרשלות מצדו. בענייננו הוכחה הבעלות ובאשר למועדות של הכלבים - מועדות בענייננו היא "נטייה" להזיק. די בכך שכלב זינק לעברו של ילד או שהיו מצדו נסיונות קודמים לגרום נזק, אפילו לא גרם נזק, כדי לראותו ככלב מועד. נסיבות כאלה הוכחו בענייננו ואף את אופיים התוקפני של הכלבים לפי סוגם ניתן לקחת בחשבון. משנתקיימו תנאים אלה היה על המערערים להעלות גירסה סבירה לפיה מתיישב אירוע הנזק עם היעדר רשלנות מצדם יתר מאשר עם קיומה וגירסה כזו לא העלו.
ד. להלן דן ביהמ"ש העליון בשאלת היקף חבותם של המערערים ואם ניתן לראותם כמעוולים משותפים עם בעל הכלב הזר שאינו ידוע, והדין החל במקרה שלפנינו כאשר הנזק נגרם ע"י מעוולים משותפים. נדונו המקרים בהם המעוולים הם משותפים, המקרים בהם המעוולים הם מעוולים בנפרד שגרמו לנזק אחד, ואימתי ניתן לראות את הנזק כניתן להפרדה באופן שניתן לחייב כל אחד מהמעוולים בנפרד או נזק שאינו ניתן להפרדה כאשר כל אחד מהמעוולים חייב ביחד ולחוד והנפגע יכול לתבוע כל אחד מהם בנפרד על כל הנזק. באשר לכך סברה המשנה לנשיא (לשעבר) הגב' בן פורת שניתן לומר שכל כלב גרם נזק אחר, אם כי מדובר באדם אחד שניזוק, ומכיון שכל כלב גרם לנזק מסויים ניתן לומר שאין כל מעוול חייב בעבור כל הנזק. לפיכך, לדעתה, יש לחייב את המערערים רק בשני שלישים מן הנזק כמי שהיו הבעלים של שני כלבים. לפסק דינה הצטרף בפסק דין קצר השופט בך. השופטת נתניהו סברה, בדעת המיעוט, כי אין לומר שכל אחד מהכלבים גרם לנזק מסויים ומוגדר ולפיכך יכול התובע לתבוע את כל אחד מהנתבעים על מלוא הנזק.
ה. בערעור הנגדי טען הנפגע כי הוכח שיכול היה להמשיך לעבוד שנה אחת נוספת מעבר לאומדן של שלוש שנים שנקבע בפסק הדין ולפיכך צריך להעלות את שעור נזקו אך טענה זו נדחתה. העובדה לבדה שהמערער עודנו בחיים אינה ראיה שהיה ועודנו מסוגל לעבודה. כמו כן אין להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי בעניין הטיפולים הנוספים להם נזקק הנפגע, או בשאלה אם הוא נזקק לרכב של נכה. אשר לפיצויים בגין כאב וסבל, אין ערכאת הערעור מתערבת בכך אלא אם גלוי לעין שהסכום סוטה במידה מוחשית מהסביר ואין המצב כך בענייננו. ברם, הנפגע קובל על כך שלא חייבו את הנתבעים בריבית על הפיצוי בגין כאב וסבל ואכן מיום היוצרות העילה יש לפסוק רבית על סכום זה. גם באשר למשכורת 13 יש לקבל את טענת הנפגע כי אם צפוי היה שיקבל משכורת 13 אלמלא התאונה יש לפצותו על כך ואין נפקא מינה אם המשכורת ה- 13 ניתנה עפ"י המתחייב מן התנאים הסוציאליים שעל פיהם הועסק הנפגע או שניתנה מתוך רצונו הטוב של המעביד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא לשעבר גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. עו"ד אלמוג למערערים, עו"ד אברמוב למשיב. 26.6.88).
בג"צ 87+1/88/953 - סיעת העבודה בעירית תל אביב ואח' נגד מועצת עירית תל אביב ואח'
*צירוף נשים לועדת בחירות לרב ראשי בת"א(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. לצורך מינוי ועדת בחירות לרב ראשי לתל אביב הציעו העותרים כי במסגרת נציגי העיריה ייכללו גם נשים ואילו מועצת העיריה בחרה בחברים לגוף הבוחר גברים בלבד. ההחלטה לבחור גברים בלבד לא התייחסה לכישוריהם של הנציגים, אלא הובהר מפורשות כי המועצה אינה ממנה נשים מתוך שיקולים פוליטיים הנוגעים להתנגדות הרבנות כי נשים ייכללו בגוף הבוחר. כן הובהר כי קיים חשש שאם נשים ייכללו בגוף הבוחר, המועמדים המועדפים לרבנות לא יציגו מועמדותם. עתירת העותרים נתקבלה ובג"צ הורה למשיבים לדון מחדש בשאלת מינוי הנציגים כשלא יילקחו בחשבון השיקולים שעמדו לעיני המועצה במינוי הקודם של הנציגים.
ב. אגב הדיון בשאלה אם מותר היה לקחת בחשבון את השיקולים האמורים, ציין בג"צ כי מועצת העיריה פועלת לעניין זה מכוח סמכות שניתנה לה בתקנות ובכך היא ממלאת תפקיד ציבורי עפ"י דין. מערכת השיקולים שמותר לה לקחת בחשבון היא מערכת השיקולים הנופלת לד' האמות של חוק שירותי הדת והתקנות ומערכת שיקולים זו נקבעת בדרך של פירוש חוק שירותי הדת והתקנות. בפירוש זה יש לקחת בחשבון את יסוד החוק והתקנות מזה ותכלית החוק והתקנות מזה כשתכליות כללית אלה באות להגשים ערכים ועקרונות של שיטתנו המשפטית. שיקול שלפיו אין לאשה, באשר היא אשה, יכולת להימנות על האסיפה הבוחרת בשל חששות לאי שיתוף פעולה מצד הרבנות ולאי הצגת מועמדות מצד מועמדים מסויימים, הינו שיקול זר. שיקול זה פוסל את החלטת מועצת העיריה.
ג. נדונה גם טענת העיריה כי החלטת המועצה היא בלתי שפיטה בהיותה החלטה פוליטית אך הטענה לא נתקבלה. הרקע הפוליטי של החלטה שלטונית אינו עושה אותה חסינה מביקורת שיפוטית. כל החלטה שלטונית, המתקבלת מכוח דין, כפופה לביקורת שיפוטית באשר לחוקיתה. בג"צ בוחן כל החלטה - פוליטית או אחרת - אם היא כדין או לאו, וזאת עפ"י דרכי הבדיקה ואמות המידה המשפטיות. האופי הפוליטי של החלטה עלול לעיתים להשפיע על תוכנה של הנורמה המשפטית אך אין בו בדרך כלל כדי להשפיע על הביקורת השיפוטית באשר לחוקיותה. גם הפוליטיקה כפופה לחוק, וגם הפוליטיקאים כפופים לשלטון החוק.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אריאל. החלטה - השופט ברק, הוסיפו השופטים לוין ואריאל. עוה"ד א. קלסבלד וא. פורז לעותרים, עוה"ד. טלמור י. שלוינגר ומ. מזוז למשיבים. 23.5.88).
ר"ע 151+184/87+698/86 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלוני ואח' (הערעור נתקבל).
*ואח' - הסכמת אב, כאפוטרופוס, להוצאת כלייה מבנו המפגר כדי להשתילה לאבא. ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע החליט לאפשר הסכמת אב, שניתנה בשם הבן בתור אפוטרופסו של הבן, לכריתת כלייה מגופו של הבן לשם השתלתה בגופו של האב. האב יליד 1921 סובל מאי ספיקה כלייתית סופנית ונמצא החל בדצמבר 1983 בטיפול בדיאליזה. הבן פסול דין כבן 39 מוגדר כמפגר פיגור בינוני נמוך ומגיל צעיר התפתחותו המוטורית איטית מאוד. מגיל 12 עד גיל 17 שהה במוסד פרטי ולאחר מכן שהה שנה בביתו, שוב סודר במוסד ומגיל 26 הוא נמצא בבית והאב מטפל בו ודואג לכל צרכיו. האם, ניצולת שואה כבת 62, מעורערת בנפשה, יחסה אל הבן הוא יחס של דחייה ואינה מסתדרת עמו. במשפחה עוד שתי בנות מבוגרות, האחת נשואה עם שלושה ילדים והשניה גרושה עם שני ילדים. ביסוד בקשת האישור העובדה שהאב מטפל במסירות בלתי רגילה בבנו והוא הגורם לנוחותו ולרווחתו של הבן. כל הרעה במצבו של האב יפגע במישרין בבן כיוון שהאב לא יוכל להמשיך ולטפל בו כמקודם, ואילו כל הטבה במצבו של האב כפי שהיא צפוייה על ידי ההשתלה תסייע לבן ותאפשר לאב להמשיך לטפל בבנו התלוי בו.
ב. סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע: "(א) ביהמ"ש רשאי... לבקשת צד מעוניין... לנקוט אמצעים... הנראים לו לשמירת ענייניו של קטין, של פסול דין ושל חסוי... (ב) היתה בקשה להורות על ביצוע ניתוח או על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים לא יורה על כך ביהמ"ש אלא אם שוכנע עפ"י חוות דעת רפואית כי האמצעים האמורים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין, פסול הדין או החסוי". ההוראה בדבר הסמכות להורות "על נקיטת אמצעיים רפואיים אחרים" בנוסף על ביצוע ניתוח, כוללת בתוכה את הסמכת ביהמ"ש להורות על נקיטת אמצעי רפואי גם כאשר אין בכך משום ריפוי הגופני הישיר של הקטין, פסול הדין או החסוי, אלא כן אמצעי רפואי שביהמ"ש משוכנע כי הוא דרוש לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין. בכך כלולה הסמכות להורות על ניתוח לשם הוצאת אבר מגופו של החסוי והשתלתו בגופו של אחר ובלבד שביהמ"ש שוכנע שהמעשה דרוש לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין, פסול הדין או החסוי. ביהמ"ש המחוזי התיר כאמור להוציא כלייה מן הבן והשתלתה באב והערעור על כך נתקבל.
ג. בפסק דין נרחב סקר המשנה לנשיא אלון את כל מכלול הנושאים הנוגעים לעניין שבפנינו, בו מדובר על תרומת אבר מאדם לאדם וסמכות ביהמ"ש לתת היתר לבקשה מעין זו שנדונה כאן. המשנה לנשיא הבהיר כי בנושא כגון זה, שבו משפט ומוסר, הלכה ופילוסופיה נשקי אהדדי יום לצעוד צעד אחר צעד, מן הפרט אל הפרט, עד שביהמ"ש יכלול הכללות מתוך ועפ"י פתרונות לפרטים רבים שיעלו ברבות העתים. בינתיים מן הראוי להמנע מלקבוע הנחיות כללית בסוגיה סבוכה זו. מה שעולה מסעיף 68 (ב) הוא כי ביהמ"ש צריך להיות משוכנע שבלעדי נקיטת האמצעי הרפואי, היינו הוצאת הכלייה, ייפגע שלומו של החסוי; להחלטה זו של ביהמ"ש דרושה חוות דעת רפואית, היינו שטובתו של החסוי תבדק עפ"י נתונים רפואיים אובייקטיביים ולא עפ"י נורמות מוסריות חברתיות של הצלת הזולת; כי נקיטת אמצעי של הוצאת כלייה דרושה לשמירת שלומו של החסוי, היינו כי לא מצוייה אלטרנטיבה שתבטיח את שלומו של החסוי, וההשתלה דרושה עתה ואין אפשרות להמתין; טובתו של החסוי, שהוא הנימוק הבלעדי לביצוע הוצאת הכלייה, הוא "שלומו הגופני או הנפשי". המשנה לנשיא עמד על המבחנים השונים לקביעת התועלת של החסוי, לקביעת מידת הנזק לחסוי כתוצאה מלקיחת הכלייה מגופו, וכיוצא באלה נושאים העולים במקרה כגון דא. כן עמד על אפשרויות אלטרנטיביות להוצאת הכלייה. בסיכומו של דבר הגיע המשנה לנשיא לכלל מסקנה כי לא הוכח שהוצאת הכלייה דרושה לשמירה על שלומו הגופני או הנפשי של הבן, היינו שיש בכך
תועלת ממשית לבן החסוי - כנדרש לפי סעיף 68(ב) הנ"ל - ומשלא נתקיימו הוראות סעיף זה המהווה את מקור הסמכות להרשאת מתן הסכמה לתרומת איבר ע"י פסול דין, מחובתו של ביהמ"ש לסרב מתן הרשאה כזו.
ד. לפסק דינו המקיף והנרחב של המשנה לנשיא הסכימו שופטי ההרכב האחרים בציינם כי די לעניינם בעובדה שלא הוכח כי הוצאת הכלייה מגופו של הבן תביא לבן תועלת ברורה ומשמעותית כנדרש עפ"י סעיף 68(ב). כיוון שכך אין צורך לקבוע עקרונות כלליים לגבי סיטואציות רבות ומגינות הכרוכות בסוגייה הסבוכה למדי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא (לשעבר) גב' בן פורת, המשנה לנשיא אלון, ברק, בייסקי, בך. עו"ד יסף בן אור למערער, עוה"ד ניסים מזור ושחף לאב, עו"ד ז. רוזנבלום לבן. 3.7.88) . ע.א. 646/85 - יצירות ברנע בע"מ ואח' נגד דניה חברה לפיתוח בע"מ (הערעור נתקבל בחלקו).
*תשלומי נזקים עקב הפרת הסכםא. המשיבה רכשה בשעתו את זכות השימוש בסמל המכביה העשירית, אשר התקיימה בחודש יולי 1977. בהסכם עם המערערת, מסרה המשיכה למערערת את זכות השימוש בסמל על חולצות שתשווקנה לקראת המכביה. הוסכם על התחלת הייצור תוך שבועיים מתאריך ההסכם. עבור זכות השימוש כאמור התחייבה המערערת לשלם למשיבה 1.50 לירות לכל חולצה שתמכר. צויין כי אם הייצור והמכירה לא ישביעו את רצון המשיבה תהיה זו רשאית להפסיק את זכוית המערערת לייצר את החולצות. עברו שבועיים מיום חתימת ההסכם ומנהל המכירות של המשיבה כתב מכתב למערערת בו התריע על פגמים שנפלו בהדפסה שבוצעה על גבי החולצות. כחודשיים לאחר מכן שלחה המשיבה מכתב נוסף ובו דרשה להגיע לדגם חולצה מודפסת שתאושר על ידי מתכנן הסמל וכן דרישה להצגת תכנית שיווק לחולצות וכל זאת לא יאוחר מיום 1.12.76, שאחריו תראה המשיבה עצמה משוחררת מההסכם עם המערערת. ביום 12.12.76 שלחה המשיבה למערערת מכתב ובו הודיעה על ביטול ההסכם לאחר שהמערערת לא עמדה בדרישות של המשיבה. ביום 3.3.77 התקשרה המשיבה בחוזה עם לודזיה שעיקריו דומים לחוזה הראשון, אך לודזיה התחייבה לשלם למשיבה תמלוגים של לירה אחת לחולצה. המערערת נתנה למשיבה שטר בטחון בסכום של 100,000 לירות להבטחת התמלוגים שהיא עשוייה להתחייב לשלם למשיבה.
ב. המשיבה הגישה תביעה בגין נזקי הפרת החוזה, היינו הפסד רווח שנגרם לה עקב ההפרה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חילופי המכתבים בין הצדדים מהווים הסכם מחייב וכן קבע כי ההסכם בוטל כדין ע"י המשיבה במכתב מיום 12.12.76, בגין הפרה יסודית לפי סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות) בשל הפרת חוזה. ביהמ"ש מצא כי המערערת הפרה את התחייבותה להתחיל בייצור השוטף תוך שבועיים מכריתת החוזה והפרה זו היא הפרה יסודית. אשר לשיעור הנזק הסתמך ביהמ"ש על פי המכירות לפי הערכת הצדדים לחוזה עובר לכריתתו. הוא הסתמך על עדותו של מנהל המכירות של המשיבה כי במכביה בשנת 1973 מכרה המשיבה 60,000 חולצות והפעם צפו הצדדים מכירה של 120,000 חולצות. המשיבה תכעה פיצויים לפי הערכת מכירה של 120,000 חולצות, מוכפל בלירה וחצי לחולצה ובסה"כ 180,000 לירות. זאת אעפ"י שלודזיה הצליחה למכור רק כ- 16,000 חולצות. ביהמ"ש המחוזי ראה בסכום זה את הנזק שיש לחייב בו את המערערים וקבע כי לא הוכח שהמשיבה התרשלה בהקטנת נזקה. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. מסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי בדבר קיומו של החוזה, הפרתו היסודית על ידי המערערת וביטול החוזה כדין על ידי המשיבה נכונות הן. המבחן להפרה יסודית עפ"י ההגדרה שבסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) הוא אם אדם סביר היה מתקשר בחוזה לו צפה מראש את ההפרה ותוצאותיה, ונסיבותיו של הענין שבפנינו עונות על מבחן זה. כאן עיקרו של ההסכם בין הצדדים היה בהכנת מלאי של חולצות על ידי התובעת, והפצתן
ברבים, כשסמל המכביה עליהן. אי ביצוע חלק זה של ההתחייבות השמיט את היסוד מן העיסקה, כי אם אין לנתבעת חולצות מוטבעות באותו סמל אין לה מה להפיץ. ברם, גם אם היה מדובר בהפרה לא יסודית, הרי מכתבה של המערערת למשיבה מקיים את דרישות סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות), כך שהמשיבה בכל מקרה יכולה היתה לבטל את החוזה. אין גם להתערב בקביעה כי לא הוכח שהמשיבה לא עשתה די להקטנת נזקה. הנתבע הוא הנושא בנטל לטעון ולהוכיח כי התובע לא עשתה די להקטנת נזקה ונטל זה לא הורם ע"י המערערת.
ד. אשר לשיעור הפיצויים - סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) קובע כי "הנתבע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה". הפיצוי נועד להעמיד את הנפגע מבחינה כספית במצב שהיה עומד בו אלמלא ההפרה. נזקה של המשיבה מתמצה באובדן רווחים צפויים ונזק זה נגרם כתוצאה מסתברת של ההפרה. משנקבע כך צריך היה ביהמ"ש לאמוד את הנזק ואת שיעורו. מדובר כאן בנזק שהוא רווח צפוי ולצורך מענה לשאלה מה שיעורו נלקחים בחשבון זה בצד זה נתונים עובדתיים השאובים מן המציאות, וכן הערכות לגבי מציאות שלא התקיימה בשל כך שההתקשרות בין הצדדים לא מומשה. בעניין זה נפסק לא אחת כי באותם מקרים בהם, לאור טיבו ואופיו של הנזק, קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים בגינו, די לו לתובע שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לביהמ"ש לעריכת אומדן להשלמת החסר.
ה. כאן ייחס השופט משקל מכריע להערכה הראשונית של היקף המכירות הצפוי כפי שהצדדים חזו בטרם כריתת החוזה. ברם, לא היה מקום להביא בחשבון כסיכוי יחידי מכירה צפויה של 120,000 חולצות שהיתה בגדר הכפלה של המכירה שבוצעה הלכה למעשה בעבר, שהרי במכביה הקודמת נמכרו 60,000 חולצות. צפייה למכירה כפולה, שלא היה לה יסוד, פרט לתקוה שכל מכביה נוספת תגביר את כמות המכירות, אינה יכולה לממש בסיס יחידי להערכת אבדן הרווח וקביעת הפיצוי בהתאם. מאידך, אין גם לתחום את הפסד הרווח לפי המכירה שבוצעה למעשה על ידי חברת לודזיה. ראשית, לודזיה למעשה לא היתה מעוניינת ביצור החולצות ומכירתן והיה צורך לשכנע אותה כדי שתכנס להסכם; שנית, חלף בינתיים זמן ומועד המכביה התקרב כך שהזמן שעמד לרשות היצרן והמפיץ התקצר. נתון נוסף לפנינו - המשיבה קיבלה מן המערערים שטר על סך 100,000 לירות להבטחת התמלוגים וניתן להיעזר בעובדה זו לקביעת הערכה ריאלית בדבר היקף המכירות הצפוי. כשמדובר על תמלוגים של ס1.5 לחולצה משקף השטר, שהוא בגדר סכום מעוגל, את ההנחה בדבר מכירה של כ-60,000 חולצות. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהעמיד את שיעור הנזק על סכום של 90,000 לירות, לפי היקף המכירה של 60,000 חולצות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גבריאל קראוס למערערים, עו"ד ש. ברח"ד למשיבה. 15.5.88).
ע.א. 818/85 - מלכין אלטרוניקס אינטרנשיונל בע"מ נגד שמחה ושלמה בן שושן
*מכירת דירה בהוצל"פ וזכויות בעל דירה שדירתו נמכרה בהוצל"פ כדייר מוגן(הערעור נדחה).
א. המערערת מעלה בערעור זה, שהוגש ברשות, שאלה, מה היחס בין סעיפים 38(א) ו-38(ד) לחוק ההוצאה לפועל לבין סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. סעיף 38(א) לחוק ההוצל"פ קובע כי אם "היו המקרקעין שעוקלו משמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לחייב, רשאי ראש ההוצל"פ להורות שלא ימכרו אלא אם הוכח תחילה... שיהיה לחייב... מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף". סעיף 38(ד) קובע כי "הוראות סעיף זה אינן חלות על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם...". מכאן כי 33 לחוק
הגנת הדייר גובר על סעיף 38(א). סעיף 33 קובע כי "החזיק אדם בנכס שהוא בעלו... ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין... יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס...". נשאלת השאלה כשידו של סעיף 33 של חוק הגנת הדייר תמיד על העליונה, מתי יוכל ראש ההוצאה לפועל להורות עפ"י סעיף 38(א) כי מקרקעין מעוקלים יימכרו כפנויים, בכפוף לקיומו של מקום מגורים סביר אחר לחייב ומשפחתו. ברם, בנסיבות מקרה זה אפשר להשאיר פתרונה של שאלה זו, הקשה כרבוע העגול, לעת מצוא ומוטב שהמחוקק יתן לשאלה זו את הפתרון הטוב והישר בעינו.
ב. בענייננו מדובר בדירה שהיא בבעלותם המשותפת של המשיבים, שהם בעל ואשה, הגרים בה שניהם גם יחד. המערערת הוציאה פסק דין נגד שניהם ועל פיו עוקלה הדירה בהליכי הוצל"פ. משנחה דעתו של ראש ההוצל"פ כי הועמד לרשות המשיבים סדור חלוף, כאמור בסעיף 38(א) הנ"ל, החליט על מכירתה של הדירה כפנויה ומינה כונס נכסים למכירה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים על החלטת ראש ההוצל"פ וקבע כי אין למכור את הדירה כפנויה. על כך הוגש הערעור והוא נדחה. זאת משום שבינתיים בוטל פסק הדין נגד המשיבה ועמו בוטלו העיקול, החלטת המכירה ומינוי כונס הנכסים בכל הנוגע למחצית הבלתי מסויימת של הדירה השייכת למשיבה. במצב זה אין כל אפשרות למכור עת הדירה כפנויה והערעור על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי, אשר ביטל את החלטת ראש ההוצל"פ, הינו חסר תכלית. בכגון זה לא יעסוק בימ"ש לערעורים.
ג. משראתה המערערת כך ביקשה, בנסיון להציל את הערעור, לצרף לו צד נוסף, נושה שהצטרף לעיקול שהמערערת הטילה על קדירה. נושה זה, בנק לאומי לישראל, הגיש גם הוא בקשה לצירופו כצד לערעור. הבנק נושה בשני המשיבים כך שהוא אינו עומד בפני הקושי האחרון שהמערערת נתקלת בו. אין להיענות לבקשה זו. את ערעורה של המערערת אין הצירוף יכול להציל. המערערת אינה נושה במשיבה והיא אינה זכאית כלפיה למכירתה של הדירה כפנויה או בכלל. ערעורה נגד המשיבה נדון לכשלון וכהוצאה מכך הוא חסר נפקות מעשית גם נגד המשיב. לצירוף אין כל הצדקה לנופו של עניין. צירופו לערעור, לפי בקשתו, של צד שלא היה צד בדרגה הראשונה, נועד לאפשר לאותו צד לעמוד על זכויותיו שלא תפגענה בהיעדרו. זכוית הבנק לא תפגענה אם יידחה ערעורה של המערערת. הוא לא היה צד להליך בערכאה הקודמת וההחלטה שנתקבלה שם אינה מהווה מעשה בית דין כלפיו. בידי הבנק לבקש מכירת הדירה כפנויה בהליכי הוצאה לפועל. אם ייענה אין לו עניין בערעור, ואם יידחה זכאי יהיה לערער באופי עצמאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' נעמי לירן למערערת,עו"ד א. גל למשיבים. 7.6.88).
ע.א. 730/87 - מודזגברשוילי שרה ואח' נגד מדינת ישראל
*היתר נשואין לקטינה(ערעור על אי מתן היתר נישואין - הערעור נתקבל).
א. המערערת היא ילידת 23.3.72 והמערער מס' 4 (להלן: המערער) הוא יליד 28.11.66. המערערים 2-3 הם הוריה של המערערת. המערערים הם בני העדה הגרוזינית שהמינהגים הפסולים של נישואין בגיל צעיר טרם שבני הזוג הגיעו לבשלות לא פסו מקירבם. ההיכרות בין המערערת לבין המערער החלה כבר כאשר היתה הנערה בת שלוש עשרה וחצי והבחור בן 19. לפי דו"ח פקידת הסעד שהוגש לביהמ"ש המחוזי בני הזוג עדיין לא היו בשלים לנישואין. ביהמ"ש המחוזי סרב להיעתר לבקשת בני הזוג להתיר להם להנשא. בעת מתן פסק הדין היתה הנערה בחודש השביעי להריונה, היינו, תחילת ההריון היה בעת שמלאו לה 15 שנים בלבד. ביהמ"ש המחוזי מתח ביקורת על התסקיר שהוגש לו על ידי פקיד הסעד, שממנו השתמעה גישה כי אין מנוס אלא להשלים עם המציאות. ביהמ"ש המחוזי כתב, ולדברים אלה הסכים ביהמ"ש העליון, כי דווקא
השופט הוא שצריך להכתיב את הדרכים לחיים נורמטיביים ולעקירת מינהגים פסולים. כאשר ניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ביום 18.11.87 מלאו לנערה רק חמש עשרה שנים ושמונה חדשים וביהמ"ש המחוזי החליט כאמור לדחות את הבקשה. הערעור נתקבל.
ב. ישיבת הערעור הראשונה נקבעה ליום 22.12.87 ובמהלך הטיעון הסכימו פרקליטי הצדדים להגשת תסקיר חדש לביהמ"ש העליון שיתמקד בשאלת העזרה לנערה בגידול הילד, תוך קבלת התחייבות של אם הבחור לתת עזרה כזו. ביהמ"ש העליון נעתר לבקשה מן הטעם שאם בכלל יש מקום לתת לבני הזוג היתר נישואין, הרי שבנסיבות הענין עיתוי יהיה אחרי שהנערה תלד כדי שאפשר יהיה לבחון רק לאחר מכן אם הנסיבות מצדיקות את מתן ההיתר. התסקיר החדש שהוגש נושא תאריך 22.44.88 והדיון התחדש בביהמ"ש העליון ביום 2.6.88. כארבעה חודשים לפני כן ילדה הנערה בת ומתוך התסקיר עולה שהקשר שבין בני הזוג הולך ולובש מסגרת של קביעות. קיימת בתסקיר הערה שעדיין אינה קיימת מסגרת זוגית ייחודית בוגרת בין בני הזוג, אך מאידך מגלים בני הזוג כושר הסתגלות לתפקידם כהורים, שומרים על קשר טוב ביניהם, מגלים אחריות בתפקודיהם השונים כשהם משתדלים להסתיר מפני הסובבים אותם שטרם נתקיים ביניהם טקס נישואין פורמלי. המלצת התסקיר היא להעניק לבני הזוג היתר נישואין. מאידך הטעימה ב"כ המדינה את שיקולי ביהמ"ש המחוזי כי עדיין לא בשלו התנאים למתן היתר נישואין, כי בני הזוג לא הגיעו לרמה הנדרשת של בגרות נפשית ולא יגרם להם נזק אם ימתינו עם מתן היתר הנישואין עד שיימלאו לנערה 17 שנים.
ג. בעבר קבע ביהמ"ש העליון כי רק במקרים מיחדים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות, יתן ביהמ"ש היתר נישואין. העובדה שנערה הנוגעת בדבר בהריון, כשהיא לעצמה, איננה יוצרת חזקה לכאורה שיש לתת לבני הזוג הנוגעים בדבר היתר נישואין. ברם, במקרה דנן חיים בני הזוג כבר תקופה ארוכה ביחד. הילדה נולדה בעוד בני הזוג אינם נשואים, והתסקיר מלמד על התפתחות חיובית מאוד בייצורו של התא המשפחתי ששני בני הזוג מהווים את יסודותיו. את הנסיבות הללו ניתן לראות כחריגות, ולאחר שעניינם של בני הזוג בא לא רק בגדר סעיף משנה (1) של סעיף 5 לחוק גיל הנישואין, אלא, לאחר שמלאו למערערת שש עשרה שנים, גם במסגרת פסקה (2) לסעיף האמור, יש צידוק לתת לבני הזוג היתר נישואין.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד גזי למערערים, עו"ד גב' ש. וסרקרוג למשיבה. 2.6.88).
ע.א. 619/85 - אילטקס בע"מ נגד רשות הנמלים בע"מ
*פירוש הסכם לרכישת טובין במכרז של רשות הנמלים(הערעור נדחה).
א. המשיבה נוהגת לערוך מעת לעת מכרזים למכירת "סחורה בלתי נתבעת" (להלן: סב"ן), היינו מטענים שננטשו על ידי הבעלים. בחודש מרץ 1981 הוציאה המשיבה מכרז למכירת סבנ"ים ובו 147 סעיפים. המערערת, חברה משפחתית פרטית אשר עוסקת ביבוא ויצוא טקסטיל מאז 1942, השתתפה במכרז וזכתה ב- 6 סעיפים. ביניהם סעיף 15 הרלבנטי, שלשונו "בדים 16 כריכות במשקל מוצהר ... למכירה ביחד עם סב"נ 1010/75, ס"כ גלילים 139. בדים 14 כריכות במשקל מוצהר... למכירה ביחד עם סב"נ 96/75, ס"כ גלילים 139. 963/75, 1010/75". המערערת טוענת כי בסעיף 15 הוצאו למכירה 278 גלילי בד והיא ערכה את הצעתה לפי 278 גלילים, בעוד המשיבה טוענת כי סעיף 15 מדבר על 139 גלילי בד בלבד. בביהמ"ש המחוזי תבעה המערערת השבת כמחצית הסכום ששילמה בתוספת נזקים שנגרמו לה וביהמ"ש נדרש לפרשנות סעיף 15, התעכב על מילות הסעיף ופירושן והגיע למסקנה כי "הקורא את הסעיף כולו יסיק כי מדובר בשתי
קבוצות כריכות סב"נ 965/75 וסב"נ 1010/75 - בסך כל של גלילים, 139 במספר". לפיכך דחה את תביעת המערערת. הערעור נדחה.
ב. סעיף 15 למכרז מדבר בשתי קבוצות בדים המכילות ככל הנראה סוגי בד זהים. החלוקה לשתי קבוצות הוסברה בכך כי הובאו בשתי אוניות שונות כאשר במשלוח אחד 16 כריכות ובמשלוח האחר 14 כריכות והמשקל המוצהר של כל משלוח שונה בעוד שמספר הגלילים שהכילו שני המשלוחים, 30 הכריכות, הם 139 גלילים. כל קבוצה קיבלה מספר סב"נ שונה ושני הסבנ"ים ביחד הוצעו למכירה במסגרת סעיף 15 למכרז. ברם, שלא כסברתו של ביהמ"ש המחוזי, לשונו של סעיף 15 למכרז אינה ברורה וחד משמעית. המעיין בסעיף יכול להבין כי מדובר כביכול בשתי קבוצות בדים אשר בכל אחת מהן 139 גלילים. בנסיבות העניין אין לומר כי פרשנות כזו היא בלתי סבירה בעליל, אם כי יש בעובדה שכל קבוצת כריכות, במספר שונה ובמשקל שונה, מכילה אותו מספר גלילים, צירוף מקרים מוזר שחייב בדיקה ודרישה יסודיים יותר. סיכומה של נקודה זו כי מבחינת ניסוח המכרז היה יסוד לטענת המערערת. דא עקא שבכך לא סגי.
ג. בצד פירוט הסחורות המוצעות למכירה הכיל טופס המכרז רשימה של "תנאים כלליים" ובהם 'צדיקה מוקדמת... לפני הגשת הצעתו לנמל, רשאי הקונה לבדוק את הטובין... לא תשתמש הקונה ברשות זו - לא יפגע הדבר במאומה בחוזה המכר ולא ישמש עילה לתביעה... הטובין המוצעים למכירה נמכרים לא לפי דגם או דוגמה אלא כמות שהם... תיאור הטובין במכרז ניתן על סמך מיטב הידיעה שבידי רשות הנמלים להשיגה. רשות הנמלים, איננה אחראית... לטיב, לאיכות, לכמות, לתיאור... של הטובין... הקונה מוותר מראש על כל טענה של אי התאמה בגלל אחת הסיבות הנ"ל". הסעיף הנ"ל מתיישב היטב עם טיבו של המכרז. המשיבה אינה עוסקת במכירת טובין והיא מציעה את הסבנ"ים למכירה רק בשל הצורך לפנות את מחסניה. משום כך אין היא נוטלת על עצמה כל אחריות. אדם המבקש להשתתף במכרז מוזמן לבדוק את הסחורה שהוא מעוניין ברכישתה, להתרשם באופן בלתי אמצעי מן הכמות והאיכות ולערוך את הצעתו לגבי אותו סעיף במכרז בהתאם לממצאי בדיקתו. אחד מבעלי המערערת בדק את הטובין במחסן. כל פריט ופריט במכרז היה בערימה נפרדת וכך גם פריט 15. במחסן היו 30 כריכות. רוב הכריכות היו פתוחות ואפשר היה לבדוק כמה גלילים מכילה כל כריכה.
ד. בנסיבות אלה, לנוכח האפשרות הקלה יחסית לבדוק את מספר הגלילים ולנוכח הספק הפרשני שמעורר נוסחו של סעיף 15 למכרז באשר למספר הגלילים, שומה היה על המערערת לבדוק את תכולת הכריכות. מדובר בפער של %100 בין הכמות הנטענת לבין הכמות שהיתה במחסן בפועל. פער כזה מזדקר לעין גם בבדיקה חטופה ומנהל המערערת שערך את בדיקת הסחורות צריך היה להבחין שבמחסן מצוייה מחצית מכמות הגלילים שהיתה צריכה להיות לפי סברתו. לפיכך, גם אם לשונו של פריט 15 למכרז אינה ברורה והמערערת סברה כי מדובר ב-278 גלילים אין במסירת 138 גלילים בלבד משום הפרת ההסכם שכן בהתנהגותה ויתרה המערערת על סברתה המקורית כי מוצעים 278 גלילים. אין גם לדבר על "טעות" במובן סעיף 14 לחוק החוזים המזכה בביטול החוזה בשל פגם בכריתתו. אין גם לקבל את התביעה להשיב למערערת מחצית מן הסכום תוך הנחה שהסכום שישולם הוא סכום שוויים של 278 גלילי בד. לא הונחה כל תשתית ראייתית לטענה שהסכום ששולם הוא סכום שוויים של 278 גלילים ובנסיבות אלה אין להתייחס לסכום ששולם מבחינת התאמתו לסחורה שנתקבלה. משום כך אין גם לומר שהמשיבה התעשרה שלא כדין בכך שקיבלה את כפל שוויים של הבדים שסיפקה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. לבנת למערערת, עו"ד עמיחי רוון למשיבה. 2.5.88).
בג"צ 401/88 - מחמד אבו ריאן ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש[פ"ד מב (2) 767]*תפיסת מקרקעין לתקופה מוגבלת לשם שמירה על הבטחון בכבישים (העתירה נדחתה). המשיב הוציא צו בדבר תפיסת מקרקעין על חלקיהם של העותרים בבית שבחלחול וכמה חנויות הנמצאות בבית. מתצהירי המשיב עולה כי כביש האורך הארצי ירושלים חברון באר שבע מהווה מוקד משיכה למפירי סדר ולזורקי אבנים המנסים לשבש בו את התנועה. הכביש חוצה את הישוב חלחול וכמעט לא חלף יום שבו לא הותקפו כלי רכב במקום מאז החלו הארועים האחרונים. עקב הפרות הסדר שארעו בקרבת מסגד שבמקום, הוחלט להציב כוח צה"ל במקום קבוע ובסדר גודל משמעותי, ביום ובלילה, על הציר הראשי בישוב חלחול. צרכי הבטחון ושיקולים צבאיים, ובהם צורך במקום המהווה נקודת תצפית טובה, הביאו, לדברי המשיב, להחלטה לתפוס את הבית האמור. תקפו של הצו לשלושה חדשים והמינהל מוכן לשלם דמי שימוש או פיצויים בגין התפיסה. אין חולקין בדבר סמכותו העקרונית של המשיב לתפוס, באופן זמני, נכסים פרטיים כנגד תשלום, אך לטענת ב"כ העותרים יש לפרש סמכות זו על דרך הצמצום וכמקרה דנא לא הוכח הצורך בתפיסה. כן טענה ב"כ העותרים שבפועל ניתן צו התפיסה למטרה זרה ולא למטרה שעליה הצהיר המשיב וכן שלא הוכחה נחיצות תפיסת המקרקעין משום שעמדה לרשות המשיב חלופה בקרבת מקום. העתירה נדחתה.
הנסיון להבחין בין צרכים צבאיים במשמעות הלוגיסטית של מושג זה לבין צרכים בטחוניים בדרך כלל, כבר נכשל בבג"צ לפני שנים. מכח סעיף 43 לתקנות האג מופקדים שלטונות הצבא על הסדר והבטחון והנסיבות שבגדרן מוסמכים הם לפעול עשויות להשתנות לפי צרכי הזמן והמקום. אחד התפקידים הוא להבטיח תנועה תקינה בדרכי התחבורה שבאיזור ואם יש צורך בתפיסה זמנית של נכסי הפרט רשאיות רשויות הצבא לעשות כן. תקנות האג אינן מונעות תפיסה זמנית של מקרקעין לצרכים צבאיים וכנגד תשלום פיצויים. אשר לטענה כי צו התפיסה ניתן למטרה זרה - אין יסוד להניח שהדברים שעליהם הצהיר המשיב אינם נכונים וששיקוליו לא נמסרו בתצהירים כהווייתם. גם בטענה בדבר עמדה חילופית שניתן היה לתפוס אין ממש, שכן לפי תצהירי המשיב מבחינת טיב העבודה ומבחינת משכה והמשאבים שיש להשקיע אין לראות את ההצעה החילופית כראויה במקום צו התפיסה שניתן.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' פ. לנגר לעותרים, עו"ד מ. בלאסלמשיב. 24.7.88).
בש"פ 386/88 - דלאל עפיפי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מחזיק בבית בן שתי קומות. הוא מתגורר בקומה הראשונה ואילו הקומה השניה במידה מסויימת מוזנחת אם כי העורר מחזיק בה כספת ובה דברי ערך. החצר מסביב לבית מגודרת והכניסה לחצר היא משני שערים. קיימת כניסה לקומה הראשונה וכן כניסה נוספת לבית המובילה במישרין לקומה השניה. בקומה השניה נמצאו כ-290 גרם הירואין ו- 245 גרם חשיש והעורר הואשם בהחזקת הסמים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. בנסיבות העניין נוצרה, לעניין המעצר, חזקה שהעורר מעורב בהחזקת הסמים שנמצאו בקומה השניה. מדובר בכמות גדולה ביותר של סמים ולכאורה צדק ביהמ"ש המחוזי בסברו שאין זה מתקבל על הדעת שזר ייכנס לדירה שבקומה השניה ויטמין שם סמים שערכם רב ביותר, בלי שהדבר נעשה בשיתוף עם המחזיק בבית או על ידיו עצמו. נכון שלעורר יש הסבר כלשהו והוא טוען שהסמים הוטמנו בקומה השניה שלא בידיעתו, אך טענה זו דינה להתברר בגדר המשפט. לעניין המעצר די בתשתית הנ"ל כדי להצדיקו. (בפני: השופט ש. לוין. עו"ד לידאווי לעורר, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 6.7.88).
ע.פ. 190/88 - דהוד אבו בכר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הואשם בהחזקת אקדח ו-6 כדורים, הודה באשמה, הורשע ונדון למאסר בפועל של 6 חדשים, בדרך של עבודות שרות, למאסר על תנאי של שנה ולתשלום קנס של 5,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער עבד בחברת שמירה ולצורך כך קיבל את האקדח מחברת השמירה ולא נאמר לך כי עליו להוציא רשיון. כאשר עזב את חברת השמירה, נשאר, לטענתו, הנשק בידו ומשנחקר עתה בענין הקשור לבנו מסר את הנשק למשטרה. נראה שהשופט התייחס באמון לגייסת המערער ומשכך הדבר העבירה היא למעשה טכנית. אולם בגזירת העונש נטה השופט, בהתחשב בנסיבות האמורות, לחומרת יתר כלפי המערער וניתן להמתיק את עונשו של המערער. לפיכך הוחלט שעונש המאסר יבוטל והקנס יעמד על 1,000 ש"ח.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אריאל. עו"ד חוסין למערער,עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 16.6.88).
ע.פ. 646/87 - הגופ פנוסיאן ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה וגרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים הם ששה שהואשמו בעבירות אלימות חמורות ביותר. הם בני העדה הארמנית, חברי מועדון מסויים, ועל רקע סכסוך קל ערך שפרץ בין המועדון שאליו משתייכים המערערים לבין חברי מועדון אחר, יצאו המערערים באחד הלילית, ביחד עם חברים נוספים של המועדון, כדי לבצע מעשי נקמה אלימים ביריביהם, והם ביצעו את זממם בצורה אכזרית. לביצוע המשימה קדמו תכנון, התארגנות והכנה ממושכים בבניין המועדון, תחת עיניהם הפקוחות של ראשי המועדון. הנאשמים הצטיידו בכלי תקיפה מסוכנים, כגון מקלות ומוטות ברזל, והמערערים 1 ו-2 אף לקחו עמם סכינים. הם היכו באכזריות וללא רחם את היריבים בכלי התקיפה כשהם מכוונים את מכותיהם בעיקר לראשי הנפגעים. היריבים שעמדו חסרי אונים נגד תוקפיהם הוכרעו זה אחר זה וחלקם נפלו מתבוססים בדמם. אחדים מהקרבנות נפצעו פצעים ממשיים ואף נגרם מותו של אחד מהם. המנוח הותקף ע"י המערערים 1 ו- 2. מערער 2 הכהו במקל בראשו ואילו המערער 1 דקרו בחזהו בסכין. יצוין כי גם המערער 2 שלף סכין לעבר המנוח. בשל מעשים אלה הורשעו המערערים 1 ו- 2 בהריגה ואילו המערערים 3-6 הורשעו בגרימת חבלה בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 1 מאסר בפועל של 9 שנים, למערער 2 מאסר בפועל של חמש שנים ואילו למערערים 3-6 גזר 30 חודשי מאסר שמתוכם 8 חדשים לריצוי בפועל. כן הוטל על כל אחד מהמערערים לשלם לקרבנות התקיפה תשלום פיצויים בסכומים שונים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור הדגיש כי מדובר באנשים שאין להם עבר פלילי הבאים ממשפחות הגונות ומכובדות ושאורח החיים שלהם הוא בדרך כלל חיובי ונורמטיבי. אשר לעברם הנקי של המערערים, הרי זוהי נסיבה מקילה, אך אין לייחס לה משקל מכריע בעבירות מהסוג הנדון. היתה כאן התנפלות ברוטאלית על אנשים חסרי ישע והמעשה בוצע לאחר תכנון מדוקדק לרבות הצטיידות בכלים מסוכנים. אנשים המסכימים להשתתף במשימה נפשעת כזאת, אף אם הם עושים זאת לפי הנחיית אחרים שמרותם מקובלת עליהם, חייבים להבין כי בתי המשפט יגיבו בהטלת עונשים כבדים ומכאיבים. תרבות הסכין חייבת להיעלם מחיינו. דבר זה יושג בראש וראשונה על ידי יצירת אוירה כללית מתאימה ובעזרת אמצעיים חינוכיים, אך גם המערכת המשפטית חייבת לתרום את חלקה, בין היתר, באמצעות הטלת עונשים משמעותיים. בהתחשב בכל הנסיבות אין העונשים כבדים מדי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד צ. לידסקי למערערים 1 ו-2, עו"ד ד.איתן למערערים 3-6, עו"ד גב' א.ברזילי למשיבה. 20.6.88).
בש"פ 322/88 - מדינת ישראל נגד ישראל זאב
*שחרור בערובה (הריגה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב היה חבר ביחידת הכוננות בישוב שילה והוזעק למקום בו רעו ארבעה רועים ערביים את עדריהם. המשיב קרא לרועים להסתלק ובשלבים מסויימים ירה ברובה אוטומטי 16-15 יריות באויר ומהמותן וגרם למותו של אחד הרועים ופציעתו של אחר. גריסתו של המשיב היתה כי סבר תחילה שהרועים הם מסיגי גבול שבעבר די היה באלימות מילולית ופיזית כדי לסלקם מן המקום, אך כשנתברר לו מספר הרועים וגילם החל לחשוב שמדובר במקרה חריג. לטענתו, הרועים החלו לקללו ולהשליך לעברו אבנים ולסגור עליו ובנסיבות אלה ירה את היריות. המשיב הואשם בביהמ"ש בהריגה ופציעות מחמירות וביהמ"ש נתבקש לעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי לא ראה את גירסת המשיב כסבירה, שכן הרועים לא היו חמושים, וגם לא מצא צורך סביר בשימוש ברובה כדי להרחיק את הרועים מהשטח, שכן יכול היה המשיב לבקש עזרה מתושבים אחרים כדי להרחיקם מהמקום. לדעת ביהמ"ש המחוזי יש בידי המדינה ראיות מוצקות להרשעת המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. אעפ"כ החליט לשחרר את המשיב בערובה באשר לדעתו כוונת המשיב היתה לסלק את הרועים מהשטח וקיימת אפשרות שהיריות שירה לא היו מכוונות אלא לכוון הקרקע "לפי נוהלי הפתיחה באש בשעת סכנה" וכן קיימת אפשרות שפעולות המשיב נעשו מתוך "התרגשות, מתח ופחד, ולא מתוך אטימות וחוסר איכפתיות וכן למשיב אין עבר פלילי ואין סכנה לציבור אם ישוחרר בערובה והוא נשוי ואב לששה ילדים". הערר נתקבל.
אין כל גירסה שיש להביאה בחשבון, לעניין החלטת המעצר, שעל פיה נורו היריות מתוך "התרגשות, מתח ופחד" כפי שכתב ביהמ"ש המחוזי. אין גם יסוד לקביעה שהמשיב ירה ברועים לפי נוהלי הפתיחה באש, שכן החומר הראייתי אינו מצדיק, לכאורה, את המסקנה שהמשיב נמצא במצב של סכנה. קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי מחייבות מסקנה הפוכה ממסקנתו, שכן אם יש בידי המדינה ראיות מוצקות להרשעת המשיב בעבירות המיוחסות לך בכתב האישום, כיצד ניתן לומר כי לא הוכח, לכאורה, מצב של "לא איכפתיות ואדישות". אכן, גם אם קיימת תשתית עובדתית לביצוע עבירה של הריגה, אין חובה מוטלת על ביהמ"ש לעצור את הנאשם בעבירה זו עד לסיום ההליכים, אלא כל מקרה צריך להיות נדון לפי נסיבותיו. במקרה דנו נסיבות המקרה הן חמורות והתשתית שהובאה לפני ביהמ"ש המחוזי מעידה על פניה על נטייה קלה מדי החוזרת ונשנית גם במקרים אחרים "ללחוץ על ההדק" גם כאשר הערה אינו נמצא בסכנה מיידית, מבלי להתחשב יתר על המידה בתוצאות האפשריות. כאשר ביהמ"ש העליון הורה על מעצר עד תום ההליכים של איש צעיר שהסית נערים לידות אבנים בכלי רכב למרות שלא היו לו הרשעות קודמות, הנימוק היה שמעשי ידוי אבנים הפכו למכת מדינה ותנאי הזמן והמקום עשויים להפוך עבירה שלא היה מקום בעבר לעצור בגינה עד לסיום ההליכים לעבירה שביצועה מצדיק את המעצר. אם נאמרו הדברים בידוי אבנים, קל וחומר שדברים אלה יפים למקרה דנא שבו קופדו חיי אדם אחד ואדם אחר נפצע. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ש. לוין. עוה"ד גב' ר. סוכר וגב' ליבוביץ לעוררת, עוה"ד וינרוט ותל צור למשיב. 5.6.88).
בש"א 189/88 - אברי כהן ובניו בע"מ נגד בנק דיסקונט
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי והגישו בשעתו בקשה לפטור מאגרה. בקשה זו נתקבלה בחלקה כאשר תשלום מחצית האגרה נדחה ולגבי החלק האחר התאפשר למבקשים לשלמו בארבעה תשלומים. עד היום לא שילמו אף תשלום אחד. ביום 30.11.86 נשלחה
למבקשים הודעה על קביעת ערבון להבטחת הוצאות המשיב בערעור והודעה זו נמסרה במשרד ב"כ המבקשים ביום 17.12.86. המבקשים לא הפקידו את הערבות והערעור נקבע לדחייה. אז הגישו המבקשים בקשה להארכת המועד להפקדת הערבון. ב"כ המבקשים הצהיר כי ההודעה על קביעת ערבון אמנם נמסרה במשרדו אך בשל טעות מינהלית לא הגיעה לידיו וכנראה אבדה במשרד. כן עמד על מצבם הכלכלי הקשה של המבקשים. הבקשה להארכת המועד נדחתה. הטענה כי ההודעה אבדה במשרד אינה מועילה. לא נמסרו פרטים על נסיבות האובדן וכן על פני הדברים מדובר בתקלה משרדית שאין בה צידוק להארכת מועד. כמו כן מדובר באיחור מופלג כאשר עברו כשנה וחצי מאז מסירת ההודעה על קביעת ערבון ועד להגשת הבקשה להארכת המועד. כמו כן המבקשים לא שילמו את האגרה ולא פנו בכל בקשה לביהמ"ש לאפשר להם שלא לשלם את האגרה לאחר ההחלטה שישלמו ב-4 תשלומים כאמור. זהו מקרה מובהק של זלזול בהחלטה היוצאת מלפני ביהמ"ש. לפי תקנות האגרות אם לא שולמה אגרה תוך הזמן שנקבע או אם הורשה תשלום אגרה לשיעורים ולא שולם שיעור בזמנו רשאי ביהמ"ש למחוק את ההליך. לפיכך הוחלט לדחות את הבקשה להארכת המועד ובעקבות כך למחוק את הערעור.
(בפני: הרשם צור עו"ד גלעדי למבקשים, עו"ד רייזברג למשיב. 15.6.88).
בג"צ 359/88 - אף.או.אי... נגד שר האוצר ואח'
*מכירת מניות הממשלה בחברת נפט בע"מ (העתירה נדחתה).
בעתירה מבקשת העותרת, בין השאר, צו על תנאי המורה לשר האוצר ולרשות החברות הממשלתיות ליתן טעם מדוע לא תימכרנה מניות הממשלה בחברת נפט בע"מ לעותרת. העתירה נדחתה. יש להחיל על העתירה את הלכת בג"צ (731/86 פד"י מ"א (2) 449). המדובר במנית של חברה ממשלתית שהוצעו למכירה לכמה חברות. הפורום הנכון לברורו של נושא העתירה הוא ביהמ"ש המחוזי המוסמך. אם תתעוררנה במהלך כל תובענה שתוגש בנושא האמור שאלות בתחום המשפט הציבורי, יהיה רשאי ביהמ"ש לדון בהן ממש כפי שבג"צ היה דן בהן לו היה נכנס לדון בעתירה לגופה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אריאל. עוה"ד י. בן ישראל, א. עברון, ע. אפרת וצ. בן פורת לעותר, עוה"דמ. מזוז, מ. מטלון, פ. רובין וא. הרטמן למשיבים. 16.6.88).
בג"צ 306/88 - רם דקל ואח' נגד עירית תל אביב ואח'
*מתן רשיונות ע"י עיריה לאירועים הגורמים מטרד לשכנים (העתירה נדחתה).
העותרים מתגוררים בסמוך לככר מלכי ישראל בתל אביב שהיא ככר רחבת ידים ומדי פעם מתקיימים שם, ברשות עירית תל אביב, ארועים אשר למענם מתקהל לעתים ציבור רב. העותרים טוענים כי עקב כך נגרם להם סבל על ידי רעש המוקם על ידי הנאספים בככר ומלבד זאת מתקשים הם למצוא מקומות חניה לרכבם בימי ארועים כאלה כאשר אחרים תופסים מקומות חנייה. בעתירה דנא הם מבקשים להוציא צו אשר ימנע קיומו של יריד הספרים העומד להתקיים במקום ולמעשה למנוע גם ארועים אחרים שיש בהם, לטענת העותרים, משום מטרד. לשאלת ביהמ"ש מדוע עילה המבוססת כל כולה על מטרד אינה צריכה להתברר בפני הערכאה המתאימה המוסמכת לדון בכך לא נתקבלה תשובה מספקת על ידי העותרים, מלבד הטענה כי אם תוגש תביעה על בסים מטרד לבימ"ש השלום הרי זו תתייחס לאירוע מסויים וספציפי כך שהעותרים יאלצו להרבות בתביעות. מאידך, בבג"צ מצפים העותרים כי יצא צו כללי וכולל שימנע גרימת מטרד על ידי המשך קיום ארועים. העתירה נדחתה. הבקשה מושתתת כל כולה על עילת מטרד והיא מחוייבת להתברר בפני הערכאה השפוטית המתאימה ולא בבג"צ. זאת בין שמדובר באירוע חד פעמי או אירועים נוספים.
(בפני השופטים: בייסקי,גב' נתניהו, חלימה. עו"ד דקל לעותרים, עו"ד קונשטוק למשיבה. 5.6.88).
ע.א. 717/85 - יצחק וייס נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*שומת שווי מכירה לפי מיטב השפיטה לעניין מס שבח (הערעור נדחה).
המערער מכר נכס מקרקעין מסויים כאשר לפי הצהרתו נמכר הנכס ב- 500,000 ש"י (כ- 3,500 דולר ביום חתימת החוזה) ואילו המשיב שם את שווי המכירה בשומה לפי מיטב השפיטה ב-3,480,000 ש"י ובשלב ההשגה הופחתה ההערכה והועמדה על כ-3,000,000 ש"י (כ-20,450 דולרים ליום חתימת החוזה). בפסק דינה אומרת ועדת הערר כי העורר לא הצליח לשכנע אותה באשר לקיום אחד משני התנאים המצטברים שבהגדרת "שווי" שבסעיף 1 לחוק מס שבח, הווה אומר תום לב. הועדה קובעת שעל העורר היה לשכנע הן את המשיב והן את הועדה בקיום תום לב מצדו, וכי הלכה פסוקה היא שפער מחירים ניכר יוצר הנחה לכאורה של חוסר תום לב ומכביד את הנטל הרובץ על העורר. על כן קבעה הועדה את שווי המכירה על פי הכלל הקבוע בהגדרת "שווי" של הזכות לפי שווי השוק. בהיעדר נתונים בדבר שווי השוק של הנכס הפעילה הועדה את מומחיותה המיוחדת ואת ידיעותיו בשמאות מקרקעין של אחד מחבריה והעמידה את שווי הנכס על 1,500,000 שקלים. הערעור נדחה.
שאלת שווי של נכס מקרקעין היא שאלה שבעובדה וביהמ"ש שבערעור לא יתערב בה. (סעיף 90 לחוק מס שבח). מי שמבקש כי שווי המכירה שלזכות במקרקעין ייקבע על פי התמורה חוזית המוסכמת ולא על פי שווי השוק, חייב לשכנע את המנהל כי התמורה נקבעה בתום לב ובלא שהושפעה בקיום יחסים מיוחדים בין המוכר לקונה. בענייננו לא הצליח המערער לשכנע הן את המשיב והן את ועדת הערר בתום לבו בקביעת מחיר חוזי הנופל בהרבה משווי השוק של הנכס שנמכר. ערכאת הערעור לא תתערב בעניין זה. בהיעדר נתונים בדבר שווי השוק של הנכס, רשאית היתה ועדת הערר לעשות שימוש במומחיותה ובבקיאותה בנושא שמאות מקרקעין ולקבוע את שווי השוק בהסתמך על כך. בשולי הדברים העיר ביהמ"ש העליון כי רצוי הוצא להבא שוועדת הערר תציין ביתר פירוט את המרכיבים העובדתיים ואת יתר הנתונים אשר עליהם הסתמכה.בעת היישום של הידע המיוחד בנושאי שמאות מקרקעין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' יעל דגן למערער,עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 2.6.88).
ע.פ. 81/88 - אברהם והבה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה מהכלא)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער שפוט לשנתיים וחצי מאסר בגין עבירת פשע ותוך כדי ריצוי העונש קשר קשר עם חברו למאסר ויחדיו חצבו את קיר השירותים של אגף הכלא בו שהו ונמלטו מהכלא. המערער נתפס זמן לא רב לאחר בריחתו, הורשע בקשירת קשר לבצע פשע ובריחה ממשמורת חוקית ונדון לשנתיים מאסר בפועל במצטבר לעונש שהוא מרצה וכן מאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אכן, תקופת המאסר שנגזרה למערער אינה קצרה, ואולם למערער עבר מכביד בשורה ארוכה של הרשעות קודמות על אף גילו הצעיר. צודקת התובעת כי יש להתייחס בחומרה לעבירת בריחה ממשמורת חוקית, בעיקר כשמדובר באסירים המרצים עונש שנגזר להם. יש יסוד לטענה כי ענישה מקלה מהווה פיתוי לאסירים לחפש דרכים להשתחרר מהמשמורת ושעל כן יש צורך בענישה מרתיעה לנוכח ריבוי המקרים בעת האחרונה. בהתחשב בכל אלה אין להתערב בגזר הדין. המערער מלין גם על תנאי מאסרו הקשים במיוחד, משום שהוא מוחזק בבידוד, כמקובל כנראה לגבי אסירים שעברו עבירה של בריחה. מן הראוי כעבור זמן לבחון מחדש התנהגותו של המערער ולבחון אפשרות להקל על תנאי מאסרו.
(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, מלץ. המערער לעצמו, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 17.7.88).