ע.פ. 241/87 - אורי כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של פציעה תוך כדי ביצוע שוד וחומרת העונש(הערעור נדחה) .
א. המערער, שעבד כמחלק תוצרת טמפו, ושניים אחרים, קשרו קשר לשדוד את כספי הפדיון היומי במפעל טמפו בחולון. בליל השוד הגיעו השלשה למקום ובעוד המערער ממתין במכוניתו חדרו שני האחרים לשטח המפעל, חטפו את הכסף מהעובדים ותוך כך דקר אחד מן השניים, ראדי אלולו, את המתלונן בסכין שהביא עמו. המתלונן אושפז בבית חולים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שוד ופציעה וגזר לי חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ב. המערער ערער רק על הרשעתו בעבירת הפציעה ועל חומרת העונש. לטענתו, לא הוכח כי ידע שברשותו של ראדי אלולו מצוייה סכין. לעניין זה קבע ביהמ"ש המחוזי כי לשני שותפיו של ראדי היה נהיר כי הלה מצוייד בסכין ומפיו למדו כי זה נועד על מנת לשמש "להגן על עצמו". לעניין ממצא זה סמך ביהמ"ש על אמרתו של שותף אחר לעבירה, סעדו אלולו, אחיו של ראדי אלולו, שאמר במשטרה כי "כשעצרנו ליד טמפו... אז ראדי הוציא סכין דומה לשבריה ... ושאלתי את ראדי בשביל מה זה, אז אמר אם יתפסו אותי משהו אז אני אגן על עצמי ... שאורי (המערער) נשאר באוטו ומחכה לנו, ירדנו אני וראדי...". אמרתו של סעדו אלילו במשטרה נתקבלה בביהמ"ש בהתאם לסעיף 10א'(א) לפקודת הראיות. מסקנת ביהמ"ש המחוזי מדברים אלה היא כי גם המערער, שהיה במכונית, ידע כי ראדי אלולו אוחז סכין. אף אם לא ראה בעיניו את הסכין ודאי שמע את השיחה בין שני האחים טרם צאתם מהמכונית, אם אכן שיחה זו התקיימה, כגירסת סעדו באמרתו במשטרה.
ג. האמרה האמורה היא הראייה היחידה נגד המערער בנושא הנדון, שכן בעדותו בביהמ"ש חזר בו סעדו משתי עובדות שנאמרו באמרה. האחת, כי המערער היה זה שהשתתף אתם בשוד, כשלדבריו בעדותו השותף השלישי היה אחר, והשניה - קיום השיחה על הסכין. ביהמ"ש העדיף את גירסתו של סעדו באמרתו לאחר שמצא לה חיזוקים. השאלה העולה בערעור היא אם די בראיות החיזוק שנמצאו לדברי סעדו באמרתו כי המערער השתתף בשוד, כדי לחזק גם את החלק באמרתו בדבר השיחה על הסכין בתוך המכונית. דרישת החיזוק באה על סיפוקה אם היא מוסיפה נופך של אמת לאמרת העד, ואין צורך כי "תסבך" את הנאשם במעשה העבירה. אין החיזוק נדרש אלא כתוספת משקל לאמינות, ואין הוא צריך להתייחס דווקא לשאלה השנויה במחלוקת או לאישום כנגד עבריין מסויים. גם לגבי "דבר מה נוסף" הנדרש להודיית נאשם הסתפק ביהמ"ש העליון בעבר בראיות שלא תמכו ישירות בכל אישום ואישום. הוא הדין בדרישת הסיוע. אמת המידה לפרישתו של חיזוק שנמצא לאחת העבירות על פני כולן, היא בזיקה הפנימית או בקירבה העניינית שבין העבירות והיא אשר יוצרת את הטעם ל"מטריית" החיזוק. כשאפילו עניין לנו באמרה אחת, הרי שבהיעדר מכנה משותף בין העבירות המיוחסות בו לנאשם, זיקה פנימית ביניהן, או כשאין הן מהוות פרשה עובדתית אחת - לא ניתן לומר כי החיזוק שנמצא לאחת מן העבירות ראוי שישמש משקל לאמינותו של העד בדבר עבירה אחרת שבאמרתו. בענייננו אמרתו של סעדו כוללת מסכת אירועים השזורים זה בזה בשלבי התפתחותה של פרשה אחת. באחד מן השלבים בפרשה התקיימה השיחה בינו ובין אחיו על עניין הסכין ועל פי המבחן הנ"ל די היה בחיזוקים שנמצאו בדבר השתתפות המערער בשוד כדי שיחזקו את אמינות העד על כל מהלכי הפרשה כפי גשפרסם באמרתו.
ד. אשר לעונש - שלא כשותפיו לעבירה המערער הוא ללא עבר פלילי. ביהמ"ש המחוזי ציין כי העובדה שאדם הוא בעל עבר נקי נזקפת אמנם לזכותו, אולם לעתים היא מתגמדת לנוכח חומרת המעשה ואז יש לתת לאותה חומרה משקל בדרך הענישה. מטעם
זה גזר ביהמ"ש על המערער אותה תקופת מאסר שנגזרה, בהרכב אחר, על סעדו אלולו. ביהמ"ש ציין עוד כי סעדו וראדי אלולו, שנדון לשמונה שנות מאסר, הודו במעשה שיוחסלהם ובכך חסכו זמן יקר. מקובל על בתי המשפט שעניין זה צריך להביא בחשבון כנימוק לקולא. לא היה מקום להתערב בעונש אפילו עמדו שיקולים אלה לעצמם. על אחת כמה וכמה שנתברר בינתיים כי בתקופת מאסרו הורשע המערער בעבירות נוספות שקדמו לאלה שעליהן הורשע בתיק זה ונדון למאסר חופף. כמו כן אין להתעלם מכך כי המערער הוא שניצל את המידע שרכש במסגרת עבודתו בחברה, לשם ביצוע השוד עם חבריו לפשע.
פסה"ד ניתן מפי השופט גולדברג והצטרף לפסה"ד השופט בייסקי.
ה. השופט אריאל הסכים לתוצאה ולעיקרי ההנמקה, אך ביחס לעניין ההרשעה בפציעה הבהיר את עמדתו כדלהלן. במקרה דנא היה חיזוק משמעותי לאמרת העד בכללותה, אף כי לא ספציפית לאותו פרט הנוגע לסכין. בענייננו די בכך. משמתקיימים התנאים לקבילות אמרת עד מחוץ לכותלי ביהמ"ש בהליך פלילי, עפ"י סעיף 10א(א) או (ב) רשאי, אך לא חייב, ביהמ"ש לסמוך ממצאיו על אותה ראייה, לפי סעיף 10א(ג) "... והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין... הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט...". זהו החלק החשוב בסעיף 10א' והשלב הקריטי בו. זה השלב המכריע ובו מתחייבת זהירות. על השופט לנקוט עמדה ועל כן במצוות המחוקק עליו לפרט את הטעמים מדוע הוא סומך את ממצאיו על האמרה. רק משראה השופט לנכון לקבל את האמרה כמהימנה ואפילו להעדיפה על עדותו של העד בביהמ"ש עולה שאלת ה"חיזוק" לפי סעיף 10א'(ד). עפ"י לשונו של סעיף קטן זה יש הכרח כי בחומר הראיות ימצא "דבר לחיזוקה" של האמרה. משקבע השופט כי האמרה כולה מהימנה עליו, פשיטא, שה"דבר לחיזוקה" של האמרה אינו דרוש לכל פרט ופרט הכלול באמרה או לכל עבירה העולה מתוך האמרה אלא לאמרה בכללותה. דיינו בכך שקיים חיזוק הנותן שכנוע נוסף לשופט כי לאותה אמרה, אותה כבר קיבל כמהימנה, ישבסיס אמין, המאפשר הרשעה על פיה.
(בפני השופטים: ביסקי, גולדברג, אריאל. עו"ד מרוז למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 2.6.88).
ע.פ. 401+378/87 - דוד סלע נגד מדינת ישראל
*מרמה ע"י דיווח כוזב על יצוא פרחים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל) .
א. המערער הינו יצואן פרחים ובידו היה רשיון ליצוא פרחי צפורן. הייצוא נעשה דרך אגרסקו שהיא חברה ליצוא חקלאי, אך את רשימוני הייבוא למכס הגיש המערער עצמו. רשימונים אלה אמורים היו להתבסס על הנתונים שסיפקה אגרסקו למערער, בדיווחים השוטפים שמסרה לו על כמויות פרחי הצפורן שיוצאו. המערער רשם ברשימוניו כמויות גדולות יותר של ציפורנים מאלה שדווחו לו ושיוצאו בפועל. כיוון שכך קיבל המערער הלוואות כספיות בתנאים נוחים למימון היצור והיצוא של הפרחים, להן זכאי כל יצואן פרחים, בשעור גדול מזה שהגיע לו. הלוואות אלה ניתנות באמצעות בנק ישראל משתי קרנות ובאמצעות אחד הבנקים המסחריים מקרן שלישית למימון משלוחים. ההלואה מן הקרן השלישית ניתנת כהקדמת התמורה המגיעה עבור הייצוא בשל הזמן שחולף בין הייצוא ובין קבלת התמורה. גובה האשראי בקרן זו נקבע לפי ערך הייצוא על פי הרשימונים שמגיש היבואן לבנק. מאידך, גובה האשראי משתי הקרנות הראשונות, שמטרתן לממן את הוצאות הייצור ויבוא חומרים ומוצרים שונים לגידול הפרחים, נקבע על יסוד אומדן הייצוא לאותה עונה. האומדן מבוסס על חוזים שחתם היצואן עם מגדלי הפרחים וכן על נתונים של היצוא בפועל בעונה שחלפה. כאשר מקבל בנק ישראל דיווחמן הבנק המסחרי, אליו מועברים מחוץ לארץ כספי התמורה עבור המשלוחים, ניתן לקבוע אם קלע האומדן למציאות. יצואן שקיבל אשראי העולה על המגיע לו לפי הייצוא
שנעשה בפועל, צריך להחזיר לבנק ישראל את הסכום העודף בצירוף ריבית. המערער טען כי אך שגגה נפלה מלפני פקידתו אשר מילאה את הרשימונים ביתר וכי הוא לא ידע על כך. הפקידה אכן נטלה על עצמה את האחריות לאי נכונות הרישומים ברשימונים וטענה כי העתיקה את כמויות הייצוא משטרי המטען של אגרסקו שהתייחסו לכל סוגי הפרחים בלי שהקפידה לברר מה היו כמויות הצפורנים. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את הסבריה וקבע כי המערער ידע על דבר הכזב בהגשת הרשימונים.
ב. כיוון שהרשימונים הכוזבים לא היוו בסיס לקביעת גובה האשראי שכבר קיבל המערער משתי הקרנות הראשונות של בנק ישראל הואשם המערער באישום הראשון בנסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בכך שעל פי קביעת הייצוא בשנה זו יקבל את האשראי מהבנק בשנה הקרובה. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מאישום זה. הנמקתו היתה כי אין זה מתקבל על הדעת שהמערער ירשום ברשימוניו סכומים בלתי נכונים בכוונה לרמות את בנק ישראל, אם תרמית כזו תחשף לאחר מכן, תוך השוואת הנתונים שברשימונים לדיווחיה של אגרסקו על היצוא, שהיו בידיעת בנק ישראל. אשר לטענת התביעה כי המערער ביקש ליהנות תקופה ארוכה מתנאי האשראי הנוחים שלפיהם נותן בנק ישראל את הכספים, עד שתתגלה המרמה, קבע השופט כי אין זה מתקבל על הדעת שיוכל להחזיק באשראי במשך תקופה ארוכה וכן קבע כי הוצאת הכספים במרמה מקרנות אלה של בנק ישראל היתה מסוכנת, כי חשיפת המרמה היתה צפוייה מספר חודשים לאחר מכן. על כן קבע ביהמ"ש כי לא יתכן שבהגשת הרשימונים הכוזבים ניסה המערער להוציא כספים משתי קרנות המימון של הבנק. לעומת זאת הורשע המערער בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות באישום השני ובהגשת רשימונים כוזבים בקשר לקבלת האשראי מקרן מימון משלוחי היצוא, היא ההלוואה מהבנק המסחרי הניתנת לתקופה של 180 יום. ביהמ"ש גזר למערער שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש ואילו המדינה ערערה כנגד זיכויו של המערער באישום הראשון וכן ערערה על קולת העונש.
ג. בערעורו של המערער על הרשעתו באישום השני אין ממש. גובה האשראי לו היה זכאי המערער מקרן מימון משלוחי יצוא לא נקבע עפ"י אומדן אלא על יסוד נתונים שמסר המערער על הייצוא בפועל, כפי שצויינו ברשימונים שהגיש לבנק. משנקבע כי המערער ידע על דבר הכזב שברשימונים שהגיש, וכי ידע כי גובה האשראי ייקבע בהתאם לנתונים אלה, הרי שהמסקנה היא כי ביקש וקיבל סכומים מעל למגיע לו.
ד. אשר לערעור המדינה על זיכוי באישום הראשון - דינו של ערעור זה להתקבל. ראשית, משנקבע כי המערער ידע שהרשימונים שהוא מגיש למכס כוזבים, וכשידע כי רשימונים אלה ישמשו לאחר מכן בסיס לקביעת גובה האשראי מהקרנות של בנק ישראל, היה עליו להסביר על שום מה הגיש למכס רשימונים כוזבים. בהיעדר הסבר לא היה מקום להעמידו בחזקת מי שלא היה מסתכן לעשות דבר עבירה העלול להתגלות סמוך לאחר מעשה. מציאות החיים מלמדת שלא כל עבריין שוקל או מעריך בכונה את כל הסיכויים שייתפש בקלקלתו, ואין ניתוח הסיכוי להתגלות העבירה, כשהוא לבדו, יכול לשמש אמת מידה לבדיקת כוונתו הפלילית של הנאשם בעת מעשה. שנית, ניתן להשליך ממעשי המרמה של המערער באישום השני גם על כוונת המרמה שהיתה לו במעשים האחרים, הדומים בעיקרם, שבאישום הראשון. עניין לנו במסכת עובדות אחת של עריכת רשימונים כוזבים ומשהוכחה מטרת המערער לזכות בדרך זו בהטבות שאינן מגיעות לו מקרן אחת, סביר להסיק על כוונתו הדומה גם לגבי שתי הקרנות האחרות, משלא נתן הסבר אחר למעשיו. שלישית, גם אם היו מתגלים סכומי הייצוא כארבעה חמשה חודשים אחרי סיום עונת הייצוא, עדיין היה המערער נהנה עד לגילוי מכסף זול ומסובסד גם אם בסופו של דבר היה עליו להחזירו בצירוף ריבית.
ה. אשר לערעורים על העונש - ביהמ"ש המחוזי ציין בגזר דינו כי אין בידו לקבוע את מידת ההנאה שהפיק המערער מהריבית המסובסדת של ההלוואה שקיבל שלא כדין לפי האישום השני. הצדדים עמדו על החישובים הראויים אך אין צורך להדרש לכך. מדובר בקבלה ובנסיון לקבל סכומים ניכרים מכספי הצבור, בשיטה מתוחכמת שאימץ לו המערער, תוך שהוא מנצל את האמון שניתן בו כיצואן לגבי הרשימונים שהוא מגיש. אכן, המערער החזיר את האשראי שקיבל, אולם חומרת מעשיו מחייבת ענישה משמעותית, במיוחד לאחר שערעור המדינה על הזיכוי באישום הראשון נתקבל. כמו כן בעבר כבר הורשע המערער בגין זיוף, קבלת דבר במרמה ונסיון לקבל דבר במרמה. ברם, כדי שלא לפגוע יתר על המידה בשיקומו של המערער מן הראוי להשאיר על כנו את העונש שהושת עליו חרף הרשעתו הנוספת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא (לשעבר) גב' בן פורת, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד גב' חנה ברוכי ומ. קירש למערער, עו"ד גב' עופרה אורנשטיין למשיבה. 27.6.88) .
=ע.א. 303/86 - יגאל לביב נגד שמשון דנוך
[פ"ד מב (2) 436]*פיצויים בשל הוצאת לשון הרע (הערעור נדחה). המערער היה עורכו של ירחון ובתחילת שנת 1982 פירסם בירחון כתבה הנושאת את הכותרת "דקרו את שמשון דנוך". בכתבה נאמר כי "במהלך משחק קלפים סוער, נדקר בעל מועדון קלפים ברמת גן, שמשון דנוך... דנוך יודע מי דקר אותו ומעדיף לגמור עמו חשבון בעצמו. הוא לא הגיש תלונה למשטרה". פרקליטו של המשיב שלח מכתב למערער הקובל על הפרסום ובתשובה הודיע המערער למשיב כי בדק את תלונתו של המשיב ומצא כי התלונה בצדק יסודה ועל כן הביע נכונות "לתקן את השגיאה" וכן לראיין את המשיב ולפרסם באישורו את נוסח הראיון. באין תגובה על הודעת המערער למשיב, פרסם המערער בגליון הבא של הירחון כתבה הנושאת את הכותרת "שמשון דנוך לא נדקר". בגוף הכתבה נאמר כי 'שמשון דנוך, המעורב בפרשיות רבות לא היה האיש שנדקר במועדון הקלפים ברמת גן... נכתב בטעות כאילו דנוך נדקר בגלל ריב. האמת היא כי הנדקר היה אחר לגמרי...". המשיב הגיש תביעה לפיצויים בשל לשון הרע בטענו שהכתבה החדשה הוסיפה חטא על פשע הכתבה הקודמת, באשר המשיב לא היה מעורב בשום פרשיות. בדיון לפני ביהמ"ש המחוזי, שהתחיל ונסתיים בישיבה אחת, לא נשמעו ראיות וביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למשיב פיצויים בשל לשון הרע בסכום של 15,000 ש"ח. הסכום האמור כולל גם הוצאות פרסום התנצלות בשלושה צהרונים, עליה הורה ביהמ"ש המחוזי. הערעור על החיוב ועל שעור הפיצויים נדחה.
המערער טוען כי פסק הדין ניתן ללא שמיעת ראיות וכן דבקו פגמים שונים בהליך המשפטי. לטענת המערער לא הוכח שהיה בפרסום הכתבות משום לשון הרע. עוד נטען, בהסתמך על תשובות המשיב לשאלון שהוגש לו, שהמשיב הוא מהמר מקצועי ועל כל פנים לא הוכח שנגרם לו נזק בפרסום הכתבות. ברם, התשובות לשאלונים אינן יכולותלשמש ראייה בתיק זה, משום שפרקליט המערער לא הסתמך עליהן במהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי, כאמור בתקנה 246 לתקנות סדר הדין האזרחי. אשר לדרך ההליך - מן הפרוטוקול עולה כי ההליך התנהל בביהמ"ש המחוזי כפי שהתנהל, בהסכמתם המלאה של הפרקליטים, והמערער לא העלה לפני הערכאה הראשונה אף אחת מההשגות הדיוניות שהעלה בערעור. בתחילת הדין הודיע פרקליט המערער לביהמ"ש המחוזי "פרסמנו התנצלות לאחר שנעשתה פנייה. הלקוח שלי טוען שהבין שבכך הסתיים העניין. הטענה השניה היא לענין הנזק - איננו חושבים שנגרם כאן נזק". לאחר מכן אמר פרקליט המשיב שההתנצלות עצמה מהווה לשון הרע ושני הפרקליטים הודיעו שלא יביאו עדים. במהלך סיכומיו אמר פרקליט המערער שאיננו יודע אם המלים "מעורב בפרשיות רבות" מהוות לשון הרע. אין ספק ששתי הכתבות הוציאו, לפחות במשתמע, לשון
הרע על המשיב. הטענה שהמערער "הבין" שהתנצלותו מסיימת את העניין אינה יכולה לשמש כהגנה לגבי עצם החיוב בשל עילת לשון הרע. היא יכולה לשמש אך כעילה להפחית את שיעור הפיצויים אילו היתה בלתי מסוייגת. דא עקא, שהמערער חזר והוציא לשון הרע על המשיב על ידי פרסום ה"התנצלות" והשופט היה רשאי להביא עובדה זו בחשבון קביעת שיעור הפיצויים. אין סיבה להתערב בשיעור הפיצויים שנפסקו, הכוללים גם את הוצאות פרסום ההתנצלות. מדובר כאן בפסיקת פיצויים כלליים ששיעורם נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש והפיצוי שנפסק אינו גבוה.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד מ. גלוסקה למערער, עו"ד מ. תנעמילמשיב. 24.7.88).
ע.פ. 150/88- אליהו לושי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוחד ושיבוש מהלכי משפט וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בכך כי בעת שכיהן כסגן מפקד תחנת המשטרה בבת ים, בדרגת רב פקד, התערב אצל קציני משטרה בתחנה אחרת ואצל שלטונות בית הסוהר בעניין מעצרו ותנאי מאסרו של אחד יוסף תלמיד (להלן: האחיין) שהיה חשוד ונדון בעבירות סמים ובתמורה לכך קיבל המערער מאת דודו של האחיין, רחמים תלמיד, (להלן הדוד) הלוואה בתנאים מועדפים בסך 200,000 ש"י. בגין כך הורשע המערער בעבירה של קבלת שוחד ונדון לשנה מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי. עוד הורשע המערער בעבירה של שיבוש מהלכי משפט בקשר לצו עיקול מטלטלין שהוציאה לשכת הוצאה לפועל נגד קרובתו של המערער (להלן: הקרובה). בהיעדרם מהדירה מנע מי שגר עם הקרובה להוציא את המעוקלים מהדירה ולאחר מכן נועצה הקרובה במערער בטלפון והוא יעץ לה כיצד להעלים את המעוקלים מן הבית. בגין עבירה זו נדון המערער ל- 4 חודשים מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי כאשר שני המאסרים לריצוי בפועל חופפים זה את זה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. עובדות התערבותו של המערער אצל קציני משטרה אחרים ושלטונות בית הסוהר למען האחיין אינן שנויות במחלוקת של ממש. המחלוקת היא ביחס למשמעות ההתערבויות והקשר ביניהן לבין קבלת ההלוואה מהדוד. בעניינים אלה התבסס ביהמ"ש המחוזי בעיקר על שיחות טלפוניות שניהל המערער עם הדוד אשר להן צותתה המשטרה על פי היתר מיוחד שקיבלה. הדוד גר בשכנותו של המערער והוא עסק בין היתר במתן הלוואות בריבית. לפחות בשתי הזדמנויות קודמות נזקק לו המערער לקבלת הלוואות. בטרם סילק המערער את חובו האחרון לדוד ביקש הלוואה נוספת של 200,000 ש"י. אותו זמן נעצר האחיין ובהמשך גם נדון למאסר על עבירות סמים. עוד בעת המעצר ניסה הדוד להשיג שחרורו של האחיין על ידי פנייה אל קציני משטרה שהכיר כמודיע משטרתי. משלא הצליח פנה למערער והלה התקשר עם ראש מחלק החקירות של תחנת ראשון לציון (פקד דוידוביץ) וכל שהעלה הוא כי אין מקום לשחרר את האחיין וכי תוך כדי המעצר יוגש כתב אישום. שוב על פי בקשתו של הדוד קבע המערער פגישה עם רב פקד פויסטר והוא עם דוידוביץ נלוו אל הדוד לפגישה זו. גם כאן העלו חרס ביחס לשחרור האחיין, אך לבקשת המערער איפשר דוידוביץ לדוד לקיים שיחה קצרה עם האחיין והממונים הסכימו לקבל עבור העצור חפצים אישיים. לאחר שהאחיין נדון למאסר השתדל המערער כי לא ייכלא עם עבריינים קשים ואמנם בתום תהליך המיון הועבר האחיין למחנה מעשיהו. מתוך השיחות שהוקלטו עלה כי הדוד השהה ואף התנה את הענקת ההלוואה הנוספת במילוי מבוקשו על ידי המערער. משנמצא כי ההלוואה ניתנה למערער בתנאים מועדפים ובריבית נמוכה הגיע ביהמ"ש למסקנה שהיה זה שוחד שקיבל המערער תמורת שירותים שעשה לדוד אגב ניצול תפקידו. טענת המערער היא כי התערבותו לטובת האחיין לא נעשתה במסגרת תפקידו כנדרש בסעיף 290(א) לחוק ולא
היתה משום סטייה מהשורה, אלא כמקובל על קציני משטרה ביחסם אל אזרחים הפונים אליהם, ולכל היותר היה זה מחווה בין מכרים וידידים. מכל מקום, טוען המערער, לא היה קשר בין פעילותו למען האחיין לבין קבלת ההלוואה, מה עוד שלגירסתו לא היתה ההלואה בתנאים מועדפים או לא מקובלים.
ג. העובדה כי המערער לא היה ממונה על מעצרו, חקירתו והעמדתו לדין של האחיין אינה מוציאה אותו מתחולת סעיף 290(א) הנ"ל, כאשר הוא מנצל מעמדו כקצין משטרה וקשריו עם קצינים אחרים הממונים על החקירה כדי להיטיב עם העציר או האסיר. הדבר מתחייב על בסיס פרשנות נרחבת של הדיבור "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" שבסעיף 290 וכן לאור האמור בסעיף 293 של החוק שלפיו "אין נפקא מינה בשוחד... אם היה בעד פעולה של הלוקח עצמו או בעד השפעתו על פעולת אדם אחר" וכן לאור האמור בסעיף 294 לחוק כי "במשפט על שוחד לא ייזקק ביהמ"ש לטענה... שהלוקח... לא היה מוסמך או רשאי לעשות את הפעולה". אשר לטענה שיש נוהג מקובל להיעתר לפניות אזרחים המבקשים בירורים שונים ביחס לקרוביהם העצורים וכי קיימת אף נורמה כי קצין משטרה אחד פונה אל חברו להשיג מידע על מהלך חקירה ואין בכך סטייה מהשורה - יש להבחין בין פניה לגיטימיות של אזרחים אל יחידה משטרתית כדי לברר פרטים חיוניים על מעצר או מאסר, שאז מצופה כי תוגש האינפורמציה במסגרת שהתפקיד מחייב, לבין מקרהו של המערער שלבקשת מאן דהוא התעניין בפרשת חקירה המנוהלת על ידי יחידה אחרת, התערבות העלולה להתפרש כנסיון להשפיע על מהלך החקירה שאז חובה לדחות פניה כזו על הסף.
ד. בראיות מצוי בסיס איתן כי המערער היה מודע לכך כי בקשתו של הדוד היתה כי יתערב וישפיע בדבר שחרור האחיין מן המעצר מבלי שיבקשו לעצרו עד תום ההליכים וכי יעשה זאת אגב הפעלת השפעתו כקצין משטרה. אשר לקשר שבין קבלת ההלוואה לבין השירות שעשה המערער לדוד - ההלוואות ניתנו בתנאים מועדפים במיוחד, אף נוחים בהרבה מהמקובל בבנק יהב לגבי עובדי המדינה, הן לא היו צמודות אף שמדובר בתקופה של אינפלציה קשה, ולא נדרשו שום בטוחות או ערבויות והריבית היתה נמוכה. קבלת ההלוואה בתנאים מועדפים עשוייה להצביע על כוונה להעניק טובת הנאה מהנותן לעובד הציבור, אך בנסיבות אחרות גם הלוואה בתנאים רגילים יכולה להיות תוך אותה כוונה ולאותה מטרה. המבחן איננו בהכרח מה הם תנאי ההלוואה, אלא אם היא ניתנה בכוונה לזכות למשוא פנים בעת מילוי התפקיד, ומקבל ההלוואה יודע שהיא ניתנה בכוונה זו. בעניין זה יש צורך לבחון את כוונת הנותן מחד והפעולות שבאו מהמקבל מאידך ואם קיים קשר סיבתי ביניהן. לעתים, ואולי אף לרוב, לא קיימות ראיות ישירות להוכחת היסוד הנפשי הדרוש, הן לגבי הנותן והן לגבי הלוקח, ואת אלה יש להסיק על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה והפעלת השכל הישר. בענייננו, על יסוד הנסיבות והעובדות שהוכחו צדק ביהמ"ש כי הוכח מעבר לספק שלא מדובר בהלוואה של גמילות חסד אלא בטובת הנאה שהיתה מותנית במתן תמורה מצד המערער.
ה. אשר לעבירה של שיבוש מהלכי משפט - כאשר הקרובה סיפרה למערער על דבר העיקול אמר לה המערער "את המזנון הזה צריך להעלים משם". הוא הוסיף ואמר "אז אני מציע, את הדברים היקרים האלה, תתחיל להעלים אותם". המערער אף הציע לאחסן חלק מהמעוקלים אצלו בדירה. טוען הסנגור כי אין להרשיע את המערער בעבירה האמורה מכמה סיבות: יש לראות את הדברים שנאמרו בגדר הרגעת קרובתו ללא כל מחשבה פלילית; לא היתה השלכת לדבריו של המערער על פעולה כלשהי שיש עמה שיבוש מהלכי משפט שכן הקרובה לא פעלה על פי העצה; לחילופין, מדובר לכל היותר בנסיון ולא בעבירה מוגמרת. טענות אלה יש לדחות. הדברים שאמר המערער לקרובתו אינם יכולים להתפרש כ"שיחת ארגעה" כנטען, נוכח העצה המפורשת להמסיר
ולהעלים מעוקלים, אפילו בביתו, וזאת תוך ידיעה כי נקבע תאריך להוצאת המעוקלים במסגרת הליכי הוצאה לפועל. בדומה לכך אין משמעות לעובדה כי הקרובה לא פעלה הלכה למעשה על פי העצה. לפי סעיף 244 לחוק העונשין "העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין..." עובר את העבירה, כך שאין הסעיף דורש כי למעשה שנעשה תהא השפעה בפועל על מהלכי משפט כדי שתתגבש עבירה. אין נדרשת זיקה בין הרכיב ההתנהגותי לבין התוצאה של הכשלת הליך שיפוטי. מבחינתו של המערער העבירה בוצעה על ידי עצם היעוץ לקרובתו להעלים את המעוקלים והסכמתו לאחסנם אצלו, באשר בכך יש סיכול ההליך הסדיר והתקין של לשכת ההוצאה לפועל. אין נפקא מינה כי בסופו של דבר הקרובה לא שעתה לעצת המערער. בכך גם תשובה לחלקה האחר של טענת הסניגור שמדובר בנסיון לעבור עבירה בלבד.
ו. אשר לעניין העונש - הסניגור גולל את נסיבותיו האישיות של המערער והן אמנם אינן מן הקלות. הוא איבד חלק גדול מעולמו, בעת שהתגייס לשרת במשטרה לפני 22 שנה היה חסר השכלה וכישורים ובכוחות עצמו התקדם מתפקיד לתפקיד הודות לחריצות ומסירות עד להגיעו למעמדו כיום. אלמלא מעידתו וודאי עשוי היה להמשיך לשרת ולהתקדם עד לגימלאות. כעת נפסל לשירות ומעמדו נפגע וכנראה גם איבד זכויות גימלה שצבר. גם נסיבותיו המשפחתיות אינן מן הקלות. אולם כל אלה היו לנגד עיניו של ביהמ"ש קמא, בבואו לגזור את הדין. אכן, ככל שיש לתת משקל לנסיבות האישיות של המערער ותוך התחשבות בעובדה כי עצם ההרשעה מהורה עבורו נפילה מאיגרה רמה לבירא עמיקתא, מחייב האינטרס הציבורי ענישה משמעותית במאסר בפועל. עבירת השוחד מטבעה גורמת להשחתת מידות במינהל הציבורי ומכאן ההכרח להטיל עונשים מרתיעים על אלה החורגים מן השורה ומביאים לשיבוש דרכי מינהל תקינים. כאן גובר האינטרס הציבורי שעליו מצווה ביהמ"ש לשמור. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ששי גז למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 24.7.88).
ע.א. 740/85 - מנהל מס שבח נגד משה עטיה
*דרישה לפטור ממס שבח בנימוק של מכירת "דירת מגורים" (הערעור נתקבל).
המשיב מכר דירה וביקש פטור ממס שבח כמכירת דירת מגורים. הזכויות לדירה היו מוקנות לאמו המנוחה של המשיב מאז נרכשו בנובמבר 1957 והדירה נרשמה על שמה בשנת 1978. המשיב התגורר בדירה עם משפחתו יחד עם האם. כשנפטרה האם בשנת 1982 ויתרו היורשים על חלקם בעזבונה לטובת אחיו של המשיב ואח זה הוכרז כיורשה היחידי של המנוחה בצו ירושה מיום 20.3.83. ימים ספורים לאחר מכן העביר האח את הדירה למשיב וזה מכר אותה ביום 5.1.84. כדי שעל הדירה יחול פטור מס שבח צריך שיחול סעיח המעבר של החוק המתקן שהוא סעיף 29 המורה כי "במכירת דירת מגורים שביום פרסום חוק זה היתה בבעלות משותפת של קרובים והיתה בבעלותם המשותפת מלכתחילה אך שמשה למגורי הקבע של המוכר וניתנה לו במתנה מאת אותם קרובים, לא יחולו הוראות סעיף 49 לחוק העיקרי" (הסעיף המחייב בתשלום מס שבח). דרישות סעיף 29 הן: ביום פרסום החוק היתה הדירה בבעלות משותפת של קרובים; הדירה היתה בבעלות המשותפת של אותם קרובים מלכתחילה; הדירה שימשה למגורי קבע של הנשכר; הדירה ניתנה למוכר במתנה מאת אותם קרובים. להוציא מגורי הקבע של המשיב בדירה, לא נתקיים כאן אף לא אחד מתנאיו האחרים של סעיף 29. ביום פרסום החוק היתה הדירה בבעלות האם ולא בבעלות משותפת של קרובים, הדירה גם לא ניתנה למשיב במתנה ע"י אותם קרובים, היינו הקרובים שבעת פרסום החוק היתה הדירה בבעלותם המשותפת. על אף זאת סברה ועדת הערר, על סמך סעיף 2 של
פקודת הפרשנות, כי המונח "קרובים" כולל גם "קרוב" ביחיד ומכאן, כך סברה, שהאם לבדה בגדר "קרובים" וכך התקיימו לדעתה כל תנאיו של סעיף 29 פרט לאחד - כי הקרוב, האח, שנתן את הדירה במתנה למשיב, אינו אותו קרוב שהיה בעל הדירה בעת פרסום החוק מלכתחילה. אך גם על כך מצאה ועדת הערר דרך להתגבר בעזרת סעיף 4 לחוק שלפיו "הורשה אינה מכירה או פעולה באגוד לענין חוק זה". לכן מסקנת ועדת הערר היתה כי לצרכי סעיף 29 של החוק המתקן קיימת זהות בין האם לבין האח נותן המתנה. הערעור נתקבל.
כלל הפרשנות כי היחיד כולל את הרבים והרבים כוללים את היחיד חל רק "כשאין באותו חוק הוראה מפורשת אחרת ואין בגוף הענין או בהקשר דבר שאינו מתיישב עם משמעות זו". סעיף 29 של החוק המתקן אינו מתיישב עם הפרשנות שלפיה "קרובים" ברבים משמעם גם "קרוב" יחיד. הסעיף מדבר במפורש על בעלות משותפת של אותם קרובים, ובעלות משותפת אינה מתקיימת כאשר קיים רק בעל אחד. די בכך לשלול את תחולתו של סעיף 29.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד עוזי חסון למערער, עו"ד אסף נמרוד למשיב. 1.6.88).
ע.א. 334/88 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ (הערעור נדחה).
הורי שני קטינים, יליד ינואר 1979 וילידת נובמבר 1980, נישאו בשנת 1978. הנישואין לא עלו יפה. האב, עבריין שריצה תקופות מאסר, נהג באם באלימות. בני הזוג התגרשו בשנת 1984. שניהם אובחנו בטיפול פסיכיאטרי כסובלים מהפרעה קשה באישיות ומפיגור שכלי קל, השניים לא עבדו בצורה קבועה והם התקיימו מקצבת נכות של האב. הקטינים הוזנחו בצורה קשה. הגורמים המטפלים לא זכו לשתוףפעולה מצדה של האם. ההתרשמות היתה שהיא ילדותית, נעדרת יכולת להבין את צרכי הילדים ומרוכזת בצרכיה שלה. בקשתה היתה שהילדים יסודרו מחוץ לבית. במרץ 1984סודרו הילדים במשפחה אומנת אליה הגיעו במצב מזעזע. לא מחוסר התעניינות בילדיםהזניחה האם את הילדים, אלא מליקויים באישיותה ומחוסר בגרות שבעטיים לא היתה מסוגלת להבין ולספק להם את צרכיהם. מאז נמסרו הילדים לאמנה שמרה האם על קשר אתם, אך לפי חוות דעת משנת 1987 אין האם מסוגלת למלא תפקיד אם לילדים כי לא חל בה שינוי במובן זה ואין לצפות שיחול בעתיד. הקשר בינה לבין הילדים רופף ואין לראות בו קשר פסיכולוגי שבין הורה לילד. לפיכך באה חוות הדעת הרפואית לכלל מסקנה כי יש להכריז על הילדים כברי אימוץ. האב לא התנגד לכך ואילו האם התנגדה לאימוץ והתנגדותה נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה.
התנגדות האם לאימוץ לא נובעת מרצונה לקבל את הילדים לידיה ולגדלם בביתה. היא מבקשת שאחרים יגדלו אותם על חשבון הצבור והתנגדותה לאימוץ נובעת מרצונה למנוע את ניתוק הקשר עמם לצמיתות. בכך אין האם מקיימת חובת הורה כלפי ילדיו. מכל מקום לפי חוות הדעת הרפואית מתקיימים באם התנאים הדרושים לפי סעיף 13 (7) לחוק אימוץ ילדים להכרזת הילדים כברי אימוץ. האם אינה מסוגלת בשל מצבה לדאוג לילדיה כראוי, ואין סיכוי שהמצב ישתנה בעתיד הנראה לעין גם אם תינתן לה עזרה סבירה. משמתקיימת עילה מעילות האימוץ, טובתם של הילדים היא החייבת להדריך את ביהמ"ש בהחלטותיו. הילדים זקוקים לבית קבוע ולהורים שיספקו להם את צרכיהם החומריים, הרגשיים והנפשיים. מאין הורים ביולוגיים היכולים לדאוג לצרכים של ילדים אלה, ראויים הם שיאומצו על ידי אנשים שיהיו להם כהורים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' חנה וראדי למערערת, עו"ד יהושע רזניק למשיב. 27.6.88).
ע.א. 416/86 - איברהים פארס אגבריה ואח' נגד עזבון המנוחה אגבריה ואח'
*השאלה אם קרקע היא מירי או מולק לצורך קיום הוראות צוואה (הערעור נדחה).
ניתנו צו ירושה וצו קיום צוואה של המנוחה והמחלוקת בין הצדדים הינה באשר לחלקות קרקע מסויימות אם הן חלקות מולק או חלקות מירי. שאם הן חלקות מולק חל עליהן צו קיום הצוואה ואילו אם מדובר בחלקות מירי הרי על פי חוק הקרקעות העותומני שהיה בתוקף באותו זמן, אין לצוות על קרקע מסוג מירי. נסחי הרישום שהובאו לביהמ"ש לא ציינו את סוג הקרקעות ואולם בתזכורת התביעה שהוגשה בשנת 1962 לפקיד המסדר לפי פקודת הקרקעות ציינו המערערים, שהגישו את תזכורת התביעה, כי הקרקעות שמדובר בהן הן מסוג מירי. משכך הדבר סבר ביהמ"ש המחוזי כי לא זו בלבד כי מצוייה הוכחה לגבי סוג הקרקע שהיא מירי, אלא שהמערערים מנועים מלטעון ולהוכיח כי מדובר בקרקע מסוג מולק. הערעור נדחה.
לטענת המערערים לא היה מקום למחוק את התביעה על הסף אלא צריך היה לאפשר להם לנסות להוכיח, בהיעדר רישום מתאים בנסחים, כי מדובר באדמות מולק. לדעתם, אף אם לוקה התובענה בחסר, היינו היעדר איזכור כי מדובר באדמות מולק, מן הראוי לאפשר למערערים לתקן את תביעתם. אין בסיס לטענה זו. לא זאת בלבד שלא נטען בתביעתם כי מדובר בקרקעות מסוג מולק, אלא עד עצם היום לא ביקשו כלל לתקן את כתב התביעה כדי לכלול טענה כזו. בנסיבות כאלו רשאי היה ביהמ"ש להסתמך על תזכורת התביעה של המערערים וההודייה המפורשת שלהם כי בקרקעות מסוג מירי מדובר. טוען ב"כ המערערים שאף בהנחה זו זכאים המערערים כי יינתן פס"ד לטובתם בכל הנוגע למשיבים 5,2 שלא הגישו כתב הגנה כלל ולא התייצבו לדין אף שהוזמנו. ב"כ המערערים מסתמך על תקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי כי במקרה כזה זכאי התובע לפסק דין על פי עתירתו. אכן, זכאי תובע לפסק דין נגד נתבעים שלא התגוננו בתביעה, אולם כאשר העתירה היא לפסק דין הצהרתי, אשר על פני הדברים עשוי להיות נוגד הכרזה אחרת של בימ"ש מכח צו ירושה, ומתברר כבר בשלב מוקדם של הדיון כי המשען היחידי עליו מבקשים להשען, הצוואה, הוא משענת קנה רצוץ, לא ייצור ביהמ"ש סתירה כזו על ידי מתן הכרזה אף אם חלק הנתבעים לא התגונן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ש. אופיר למערערים, עו"ד צ. אלחאג' למשיב, עו"ד גב' עשירה ראובני למדינה. 16.6.88).
על"ע 16/87 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב
*הרשעת עו"ד בגין אי הופעה במשפט פלילי (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות משמעת ונדון לעונש של אזהרה ולתשלום הוצאות הלשכה בסך 1000 ש"ח. המערער שייצג לקוח במשפט פלילי נעדר ממספר ישיבות ללא סיבה מוצדקת וכן איחר לישיבה אחרת ללא הצדקה. נוסף לכך לא הופיע המערער לישיבה מסויימת ועקב כך נדחה הדיון והשופט שדן באותו תיק פלילי הפנה תלונתו ללשכת עורכי הדין. עוד הואשם המערער בכך שלא השיב לפניית הקובל, היינו לועד המחוזי של לשכת עורכי הדין. המערער טען כי לא קיבל את התלונה נגדו שנשלחה ע"י לשכת עורכי הדין ואולם בדין נדחתה טענה זו ע"י ביה"ד באשר מתוך מכתב תשובה שהמערער עצמו הגיש עולה בבירור כי קיבל את פרטי התלונה. לפיכך ההרשעה בעניין זה נעשתה כדין.
אשר לאי הופעתו של המערער במשפט הפלילי בתאריך שמדובר בו, הודה המערער שלא הופיע באותו יום, אך הצדיק זאת בכך שהיה עליו להופיע בשם לקוח אחר בפני ביהמ"ש העליון. המערער טוען כי לקוחו שיחרר אותו מהופעה ואף נתן תצהיר על כך, אך חזר בו לאחר מכן מתצהיר זה בעת עדותו בבית הדין. המערער טוען כי לא ניתנה לוהזדמנות מספקת להפריך את עדות הלקוח בדבר נסיבות מתן התצהיר על ידו. מאחר והדיון נמשך זמן רב לא נעתר ביה"ד לבקשת המערער לתת אורכה נוספת להבאת העד ובדין עשה זאת. העבירה שיוחסה למערער היתה אי הופעתו לישיבה ללא מסירת הודעה
לשופט ואין נפקא מינה לשאלה אם הלקוח התיר לו לא לבוא לישיבה אם לאו. באשר להיעדרות של הנאשם מישיבות אחרות חזר בו ב"כ המשיב בערעור מאישום זה. באשר לעונש - היינו עונש האזהרה ותשלום ההוצאות - מדובר בעונש קל גם אם אין מתחשבים באישומים הנוספים שב"כ המשיב חזר בו מהם, מה עוד שלמערער 3 הרשעות קודמות. לפיכך נדחה הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד טורבוביץ למערער, עו"ד וייצמן למשיבה. 30.6.88) .
בד"מ 1/88 - אביהו בנקובסקי נגד חנית בנקובסקי
*דחיית בקשה להקים בי"ד מיוחד לדון בסכסוך רכוש בין בני זוג (בקשה להקמת בית דין מיוחד - הבקשה נדחתה).
ביה"ד הרבני האיזורי בחיפה החליט, ביחס לסמכותו לדון בסכסוך רכוש שבין המבקש והמשיבה, כי יש לו סמכות לדון בסכסוך "אך מכיוון שיש מי שטוען לספק בסמכות, מורה (בית הדין) להעביר את העניין לפני בית דין מיוחד. ביה"ד מסביר כי מאחר שבעניין זה מתעורר ספק לפי הטענה איזו ערכאה משפטית מוסמכת לדון - הדתית או האזרחית, נקבע בחוק (סעיף 55 סיפא לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל) כי בי"ד מיוחד אשר תפקידו להיות בזה הפוסק המוסמך... ולאור כך ביה"ד קובע שיש להעביר תיק זה לבי"ד מיוחד". על יסוד כך הונחה הבקשה לפני נשיא ביהמ"ש העליון למנות את ביה"ד המיוחד. הבקשה נדחתה.
סעיף 55 סיפא של דבר המלך במועצה מורה כי "אם נתעוררה שאלה באם משפט מסויים הוא משפט של מצב אישי בגבולות שיפוטו היחיד של בי"ד דתי, יובא לפני בי"דמיוחד שאופן הרכבו יקבע על ידי פקודה". תנאי להקמת בי"ד מיוחד הוא קיומה של שאלה אם עניין מסויים של מעמד אישי נתון לסמכותו הייחודית של בי"ד דתי אם לאו. בנסיבותיו של תיק זה לא צריך היה להיוותר ספק כי אין לביה"ד הרבני סמכות ייחודית לדון בעניין שבפניו. מדובר בבני זוג שנישאו בנובמבר 1974 ומשנתגלעו סכסוכים ביניהם הגיש המבקש לביה"ד הרבני תביעה לגירושין בה כרך גם את ענייני הרכוש של הצדדים. במהלך הדיונים קבע ביה"ד כי גיורה של המשיבה "בטל ומבוטל" על יסוד תשובותיה של המשיבה לשאלות בית הדין. בית הדין הורה כי על הצדדים להתגרש בגט פיטורין לחומרא. כן קבע ביה"ד כי אין למשיבה כל זכויות ברכוש המשותף. על החלטה זו עתרה המשיבה לבג"צ ובג"צ קבע ברוב דעות כי משהחליט ביה"ד הרבני שגיורה של העותרת בטל ומבוטל שמט מידיו את הסמכות לדון בתביעה שלפניו. פסיקתו של ביהמ"ש העליון בעניין זה היא חד משמעית ולפיה לא היתה לביה"ד הרבני סמכות ייחודית לדון בענייני הרכוש של בני הזוג. על כן, על פני הדברים אין כל שאלה בדבר היות הסכסוכים בענייני הרכוש נתונים לסמכות ייחודית של ביה"ד הרבני ואין להקים בית דין מיוחד.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. פיגנבויים למבקש, עו"ד גב' עדנה מינגלגרין למשיבה. 28.6.88).
רע"א 462/87 - בינוי ופיתוח ארץ ישראל בע"מ נגד הר גיא בע"מ ואח'
*סירוב לאפשר תיקון כתב תביעה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
השהייתה של בקשת התיקון לכתב התביעה לא היתה מוצדקת בנסיבות עניין זה, וטיפול נאות בבקשת התיקון מבעוד מועד, היתה מביאה לקיום דיון בעניין התיקון זמן קצר יתר אחרי ההליך שהתקיים בנובמבר 1984. אולם, חוסר הטיפול תוך זמן סביר, עדיין אינו מוציא עניין זה מגדר המקרים בהם ניתן לבטא את התגובה השיפוטית על הליקוי על ידי פסיקת הוצאות. התיקון של כתב הטענות, אינו מלמד, כמובן, כשלעצמו, על סיכוייה של התביעה ואינו מכריע בשאלת קיומה של עילת תביעה. עניין זה יתברר על ידי ביהמ"ש בעת הדיון לגופו. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהורות על תיקון כתב התביעה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, אריאל. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. ורניק למבקשת, עו"ד י. בנקל למשיבים. 23.6.88) .
רע"פ 64/88 - 53 - יוסף תור ועשרה אח' נגד מדינת ישראל
*החלטת ביהמ"ש המחוזי להחזיר תיקים פליליים של המבקשים לבימ"ש השלום ולא לזכות את המבקשים (הבקשות נדחו).
יש מכנה משותף לכל הבקשות לרשות ערעור שהובאו בפני ביהמ"ש העליון בצוותא חדא ונדונו בהסכמת בעלי הדין במאוחד. בבימ"ש השלום נפל משגה בהערכת מהותן של חלק מן ההודעות בכתב שהוגשו בתיקים השונים מטעם הנאשמים, ובחלק הארי מהן אירע שיבוש בטיפול בהודעה הרלבנטית. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורי המבקשים והורה על החזרת הדיון לביהמ"ש דלמטה. טענת המבקשים היא כי מן הדין היה לזכותם. הבקשות נדחו. עניין אופן הפעלת הסמכות של ערכאת הערעור לפי סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי נתון לשיקול דעתה של ערכאת הערעור אשר היא שקובעת, על יסוד מערכת הנתונים שבפניה, מהי החלופה מבין אלה המנויות בפיסקה (1) או (3) אשר בה עליה לבחור, אם היא מחליטה לקבל את הערעור. רק במקרים נדירים יתערב ביהמ"ש בהחלטה של ערכאת ערעור שהחליטה להחזיר את הדיון לערכאה ראשונה. ביהמ"ש משווה לנגד עיניו לא רק את האינטרס של הנאשם המבקש להביא לסיום ההליכים, אלא גם את האינטרס הציבורי. מדובר בהליך פלילי ויכול לקרות באופן תיאורטי שזיכוי על אתר, ללא הליך תקף לגוף העניין, אמנם יתן ביטוי לאי שביעות רצונה של ערכאת ערעור מליקוי משפטי או מינהלי, אך במקרה ראוי יכולה להתעורר שאלה נוספת אם אין לראות פגיעה באינטרס הציבורי בכך אם בשל ליקוי משפטי או מינהלי לערכאה הראשונה יצא נשכר מי שחשוד בעבירה שיש אינטרס ציבורי מובהק במיצוי ההליכים לגביה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שמחה ניר למבקשים, עו"ד גב' אסתר כהנא למשיבה. 6.6.88).
ע.א. 695/84 - יובל צימרמן ואח' נגד ירדניה חברה לביטוח בע"מ ואח'
*קשר סיבתי בין תאונה לנזק וקביעת אחוזי הנכות (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
ביהמ"ש המחוזי היה רשאי לסמוך על עדות האם, הנתמכת בראיות אחרות, לאו דווקא מהמסמכים, כדי לקבוע שיש קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק שנגרם למערער. לפיכך יש לדחות את הערעור שכנגד. אשר לערעור - ביהמ"ש שקיבל את עמדתם העקרונית של רופאי המערער לגבי הקשר הסיבתי לא היה חייב להמשיך ולקבל את אחוזי הנכות שבהם נקבו. מאידך, המובאות שעליהן הסתמך ביהמ"ש אינן תומכות בהנחה שקיימת כמעט ודאות שפגעיו של המערער יחלפו כשיגיע לבגרות, אלא שומה היה על ביהמ"ש ליתן משקל רב יותר לסיכון שפגעיו של המערער לא יחלפו כליל. בנסיבות אלה נדחה הערעור שכנגד והוגדל, בגדר הערעור, סכום החיוב בסכום נוסף של 20,000 דולר בפריט אובדן השתכרות.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד ליפא ליאור למערערים, עוה"ד משה ורבה וגב' רבקה קליןלמשיבים. 5.7.88).
בג"צ 281/88 - ישעיהו נאה נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*דרישה לחקור תלונות של העותר נגד פקידי מס הכנסה (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה תלונות שהגיש העותר למשטרה וליועץ המשפטי, כנגד מספר עובדים במחלקת מס הכנסה בנתניה. העתירה נדחתה. תלונותיו של העותר המתייחסות לאירועים מלפני 10 שנים נבדקו ע"י המשטרה, אך זו סברה שאין חומר הראיות מצביע על עבירות פליליות וכי אין לנקוט בהליכים פליליים כנגד אותם פקידים. לאותה מסקנה הגיעה גם הפרקליטות. עתירתו של העותר היא להורות ליועץ המשפטי לממשלה ומפקד משטרת נתניה לחקור תלונותיו ולהגיש כתבי אישום. אולם בהתחשב בעובדות הנ"ל אין עילה לעשות כן. נקיטת הליכים פליליים היא בשיקול דעתו הרחב של היועץ המשפטי. בג"צ אינו מתערב בשיקול דעתו אלא במקרים קיצוניים וחריגים ובענייננו לא מתקיימות נסיבות כאלה.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, מלץ. העותר לעצמו, עו"ד גב' י. גנסין למשיבים. 7.7.88).
בג"צ 172/88 - טיים אינקורפורייטד ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*ביטול צו ביניים של בג"צ בעניין תפיסת סרטי צילום של עתונאי שצילם זירת רצח של חייל (נימוקים לביטול צו ביניים).
ביום 20.3.88 נורה חייל בבית לחם ומספר דקות לאחר מכן הגיעו למקום צלמים וביניהם צלמים בשירותה של העותרת. הם צילמו את זירת האירועים ואת החייל שנורה. חיילי צה"ל שהגיעו למקום הוציאו את סרטי הצילום מהמצלמות של הצלמים ואלה נתפסו לצורך חקירה ובדיקה שמא יש בסרטים ראיות הקשורות לאירוע, באופן שניתן יהא בעזרת הצילומים לאתר את הרוצח. כנגד תפיסת הסרטים הוגשה העתירה וניתן צו ביניים האוסר לפתח את סרטי הצילום. יומיים לאחר מכן ביקשה הפרקליטות לבטל את צו הביניים ונאמר בבקשת הביטול כי חלק מהסרטים ניזוק במהלך התפיסה, וחלק פותח והוחזר לעותרים לפני הגשת העתירה. נותרו שלשה סרטים שלא פותחו בשל צו הביניים. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים הוחלט כי צו הביניים לא ימנע את המשיבים מלפתח את הסרטים המצויים בידיהם לצרכי חקירה ולאחר פיתוחם יוחזרו לעותרים. לאחר שלמעשה הוחזרו כל הסרטים הסכימו המשיבים למחוק את העתירה והחלטה זו עניינה נימוקים להחלטה לביטול צו הביניים.
סרטי הצילום נתפסו מכח הסמכות הנתונה לחייל בצו בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון) (מס' 378) הקובע בין השאר כי חייל רשאי לתפוס חפצים העשויים "לשמש ראיה" למעשה עבירה. השאלה שהתעוררה היתה אם השימוש בסמכות האמורה הינה כדין. נטען כי תפיסת סרטי הצילום פוגעת פגיעה חמורה בחופש הביטוי והעיתונות ובזכות הציבור לדעת. אין צורך לבחון טענה זו בכל היקפה, ואין צורך לקבוע כאן את גבולותיו של חופש הביטוי מזה ואת האינטרס הציבורי בגילוי פשעים מזה. כן אין צורך לקבוע במדוייק את היקף שיקול הדעת בדבר תפיסת חומר עיתונאי כראייה במשפט. לצורך ענייננו די לציין כי חופש הביטוי וחופש העיתונות אין בהם כדי לחסן חומר עיתונאי, כגון סרטי צילום, בפני שימוש בהם כחומר חקירה על ידי גורמי חקירה מוסמכים, במקום שיש יסוד סביר להניח כי הם בחומר העיתונאי מידע העשוי לסייע באופן משמעותי לגילויין של עבירות חמורות. גישה זו יש בה איזון ראוי בין חופש העיתונות מזה לבין הצורך לגלות עבריינים מזה, והיא עולה בקנה אחד עם עקרונותיו של משטר דמוקרטי נאור. בעניין שלפנינו נרצח חייל. החקירה התמקדה בנסיון לאתר את מבצע הרצח וגם כלי הנשק הקטלני לא אותר. היתה זו הנחה סבירה ביותר כי יש בסרטי הצילום, שנעשו במקום, כדי לקדם את החקירה. בנסיבות אלה, על פי האיזון הראוי האמור, תפיסת סרטי הצילום ופיתוחם המיידי הינם פעולה כדין.
(בפני: השופט ברק. עו"ד לשם לעותר, עו"ד גב' ארד למשיבים 10.7.88).
ע.פ. 47/88 - ראשיד מחמוד חיג'אזי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשורה של עבירות סמים ונערך אתו הסדר טיעון בעקבות הסכם להפעלתו של המערער כסוכן סמוי. המערער אכן הביא למעצרם של מספר לא מבוטל של עברייני סמים ונעשים עתה מאמצים כדי להבטיח את שלומו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער, בעקבות הסדר הטיעון,שנה מאסר על תנאי וקנס כספי של 3,000 ש"ח או שלושה חדשים מאסר תמורתו. מסתבר כי הטלת קנס שהמערער איננו יכול לעמוד בתשלומו תביא למאסרו ודבר זה נוגד את רוח ההסדר הנ"ל וגם את ההסדרים המעשיים שנערכו לשם הבטחת שלומו של המערער. מכאן הערעור על הקנס שהמערער אינו יכול לעמוד בתשלומו. באת כוח המדינה הודיעה כי המדינה מסכימה לערעור, היינו לביטולו של הקנס. לאור נסיבות העניין והסכמת המדינה הוחלט לקבל את הערעור ולבטל את עונש הקנס.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, אריאל. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' גלוריה איזנמן למערער , עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 23.4.88 ) .
ע.פ. 657+658/87 - רוני קדמי ויצחק גוליאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
המערערים נתפסו לאחר מרדף שבמהלכו נזרקו מהמכונית שבה נהג קדמי חפצים שנאספו על ידי המשטרה. מסתבר שחפצים אלה הושגו בפריצות שאירעו פחות מ- 48 שעות לפני תפיסתם. כן נתגלו בתוך המכונית חפצים נוספים שהושגו באותן פריצות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המערערים בעבירות שיחסו להם כאשר עיקרה של ההרשעה מבוסס על כלל ההחזקה התכופה. קדמי נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלו נגדו שלוש שנים מאסר על תנאי כאשר חלק מהעונשים חופפים וחלק מצטברים כך שעל מערער זה לרצות 4 שנים וחצי מאסר בפועל. כן נפסל מנהיגה למשך 9 חודשים מיום שחרורו וביהמ"ש הורה על חילוט %60 ממטבע חוץ שנתגלה בחזקתו. על גוליאן הטיל ביהמ"ש שנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל ביהמ"ש 18 חודשים מאסר על תנאי כאשר העונשים חלקם מצטברים וחלקם חופפים כך שעל מערער זה לרצות שלש שנים מאסר בפועל. כן חוייבו שני המערערים בפיצויים לנפגעים. קדמי מערער על הרשעתו וחומרת העונש ואילו גוליאן מערער על חומרת העונש בלבד. הערעורים נדחו.
באשר להרשעתו של קדמי - שני המערערים היו במעקב משטרתי סמוי וברגע המכריע שמו השוטרים פנס מהבהב על מכוניתם והפעילו סירנה. אז פתח קדמי במנוסה עד שהמכונית התנגשה בעמוד חשמל ואז נתפסו השניים. באשר לכל הקביעות העובדתיות הרי אלה מבוססות על התרשמותו של ביהמ"ש מהעדים שהיו לפניו ובכך אין להתערב. טענה אחת הראוייה לתשובה היא טענתו של הסניגור כי לא היה מקום להרשיע את השניים שהואשמו בהחזקת רכוש גנוב שהושג בפריצה על יסוד ההחזקה התכופה מחמת הספק שמתעורר במקרה זה. גם טענה זו אין לקבל שכן הוכח על פי הנסיבות כי השניים ידעו על מקורו הבלתי כשר של הרכוש. לפיכך אין לקבל את הערעור על ההרשעה. אשר לערעורים על העונש - העבירות נשוא הערעורים בוצעו בתוך תקופת התנאי של השניים, כאשר לשניהם הרשעות קודמות רבות המתייחסות בעיקרן לעבירות רכוש. המערער קדמי נקלע לקושי בריאותי עקב התאונה ואולם הוא מקבל טיפול נאות במסגרת האמצעים של שירות בתי הסוהר. בכל הנסיבות אין להתערב גם במידת העונש.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד קמר לקדמי, עו"ד אורון לגוליאן. עו"ד י. כהן למשיבה.28.6.88) .
בג"צ 218/88 - אלדורי אמנון נגד משטרת ישראל חיפה
*הענקת רשיון להחזקת נשק (העתירה נדחתה).
העותר ביקש להתקבל לעבודה כשומר בחברת שמירה ותנאי להעסקתו שיהא מורשה להחזיק כלי יריה. בקשה להעניק לעותר רשיון כזה הוגשה על ידי חברת השמירה אך הבקשה נדחתה מן הטעם שבדצמבר 1984 הורשע העותר בביצוע עבירת תקיפה ודינו נגזר לתשלום קנס. אחד הקריטריונים המנחים את הרשויות להעניק רשיון להחזקת כלי יריה הוא שלא רשומה לחובת המבקש הרשעה פלילית, במיוחד הרשעה שעניינה מעשה אלימות, וזאת בתקופה של 5 שנים מאז ההרשעה ועד להגשת הבקשה. במקרה דנן לא חלפו 5 שנים מאז ההרשעה ועד להגשת הבקשה, אם כי עברו למעלה מ- 5 שנים מאז העבירה עצמה, שהתבצעה באוגוסט 1980, ולא רשומות לחובת העותר הרשעות קודמות. ב"כ המדינה היתה מוכנה להביא בפני הרשויות המוסמכות את הערת בג"צ לשקול אם אין זה מן הראוי, במקרה דנן, לסטות מהכללים ולמנות את התקופה במקרה זה מאז ביצוע העבירה ולא מעת ההרשעה. העותר לא קיבל את ההצעה וביקש שבג"צ ידון בעתירתו. העתירה נדחתה. בנסיבות המקרה אין בג"צ יכול להעניק את הסעד לעותר שהרי הרשויות המוסמכות פעלו בגדר הכללים הסבירים המנחים אותם ואין פסול בשיקול דעתם.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, מלץ. העותר לעצמו, עו"ד גב' גנסין למשיבה. 7.7.88).
ע.פ. 401/86 - אליהו כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קשירת קשר לרצח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ואחיו קשרו קשר לגרום למותו של אחד אברהם סיבוני. המערער השיג אקדח ובאחד הערבים ארבו השניים לקרבן המיועד ליד דירתו. האח ירה לעבר סיבוני, הקליע נכנס מתחת לאוזנו הימנית של הקרבן וגרם לקריעת עור התוף ולפגיעה בלסת, אך לא היה קטלני בתוצאותיו והמתלונן ניצל. שני האחים החליטו לפגוע בסיבוני שנית בשכבו בבית החולים ולמטרה זו הצטיידו ברובה דייג והגיעו לפנות בוקר לבית החולים כדי לפגוע שם במתלונן. ברגע האחרון חששו פן ייתפסו ונסוגו מן המקום. ביהמ"ש המחוזי גזר לאח תשע שנים מאסר בפועל ואילו למערער גזר שבע שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. טענתו של הסניגור הינה כי העונש מופרז לחומרה מאחר שהאח השני, שלחץ על ההדק, נדון לתשע שנות מאסר, ועל כן היה צריך המערער להיות נענש רק במחצית העונש לערך. אין לקבל טענה זו ואין לומר כי עונשו של המערער מופרז לחומרה. מדובר על שני קושרים שזממו יחד לקפח חיי אדם וחילקו את המשימה ביניהם. לנוכח החומרה של המעשה הרי העונש שנקצב לשניים איננו חמור יתר על המידה ואין להתערב לשם יצירת פער רב יותר בין העונשים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. פניאל למערער, עו"ד ש. גורדון למשיבה. 31.7.88).
ע.פ. 546/87 - חיים ויצמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה ביריות וחומרת העונש
(הערעור נדחה).
באחד הימים, בשעות אחר הצהריים, נורו יריות לעברו של יורם אטנגי והלה נפצע בירכיו. הנפגע נמלט לתוך בית קפה סמוך ובין יושבי בית הקפה היה עד התביעה שלמה לוי. המערער הואשם כי הוא זה שירה באטנגי ובמהלך שמיעת המשפט העידו הנפגע ועדים נוספים. העד המרכזי שעל אמרותיו במשטרה מבוססת, בעיקר, הכרעת הדין, היה שלמה לוי. הנפגע עצמו טען כי אינו יודע מי ירה בו. שלמה לוי נחקר תחילה כעד להתרחשות ואמר כי לא ראה ולא שמע דבר, לאחר מכן הואשם בנסיון לרצח ואז סיפר כי הנפגע נכנס לבית הקפה וביקש שיקחו אותו לבית החולים כי נפגע מיריות. בשעות הערב של אותו יום מסר לוי הודעה נוספת בה סיפר כי הנפגע נכנס לבית הקפה ואמר שויצמן (המערער) ירה בו ולאחר מכן הוא עצמו, לוי, ראה את ויצמן בורח כשהוא מחזיק אקדח בידו. למחרת היום נגבתה מלוי הודעה על ידי חוקר אחר ובהאישר את כל שאמר יום לפני כן בהודעה האחרונה. בביהמ"ש התחמק לוי מלאשר את דבריו באמרותיו, הוכרז כעד עויין ונחקר חקירת שתי וערב. ביהמ"ש עשה שימוש בסעיף 10א' לפקודת הראיות והעדיף את אמרותיו של לוי על פני עדותו בבית המשפט. חיזוק חשוב מצא ביהמ"ש בעדותם של אנשי מז"פ שבדקו את כפות הידיים של המערער סמוך לאחר המקרה ומצאו בהן שרידי ירי. המערער מתכחש לכל המיוחס לו, אך אין בפיו הסבר סביר ומניח את הדעת כיצד הגיעו שרידי הירי לכפות ידיו ואין בפיו הסבר סביר ואמין כיצד נחבל במצחו סמוך לאותו ארוע, כאשר פציעתו מתישבת עם היותו מעורב בזמן הארוע בתקרית כלשהי. ביהמ"ש הרשיע את המערער בירי וגזר לו ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לעניין ההרשעה - ביהמ"ש לא נתן אמון במערער כעד ובכך אין להתערב. זאת ועוד, כשניתנה למערער הזדמנות על ידי חוקריו, סמוך לאחר המקרה, וגם בימים לאחר מכן, ליתן גירסא המסבירה את פציעתו ואת מקום המצאותו בזמן האירוע הוא נמנע מלעשות כן. בנסיבות אלה אין להתערב בהכרעת הדין שנקבעה על סמך אמרותיו של לוי ועל סמך ראיות החיזוק כי המערער הוא שירה באטנגי. אשר לעונש - נוכח חומרת העבירות והרשעותיו המרובות של המערער בעבירות מעבירות שונות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מלץ. עו"ד אילן אלפיה למערער, עו"ד גורדון למשיבה. 18.7.88).