ע.א. 657/85 - ג'ורג' שבירן נגד רותם חברה לביטוח בע"מ
*מרמה בקבלת פוליסת ביטוח(הערעור נדחה) .
א. המערער הוא הבעלים של נגריה שנשרפה בלילה שבין יום 4 ליום 5 במאי 1980. בידי המערער פוליסת ביטוח נגד שריפה שהוצאה על ידי המשיבה לתקופה של שנה כאשר על פי הפוליסה תוקפה מיום 2.5.80 עד 2.5.81. על פניה מכסה הפוליסה את אירוע השריפה שאירע בתוך תקופת הביטוח. במשך תקופה ניכרת שקדמה לביטוח אצל המשיבה לא היתה הנגריה מבוטחת כלל והביטוח נערך בסכום שהוא פי 15 ומעלה מסכומי הביטוח בחברות קודמות. הסבריו של התובע בענין הגדלת סכום הביטוח נראו לביהמ"ש המחוזי ככוזבים על פניהם והוא ציין כי סמיכות עשיית הביטוח לשריפה "אומרת דרשני". המערער תבע את המשיבה על פי פוליסת הביטוח וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי הצעת הביטוח נעשתה לאחר השריפה והתאריך המופיע בה, 2.5.80, הוא תאריך כוזב, וכי מרמה זו בוצעה תוך קשירת קשר בין המערער לבין סוכן הביטוח. הצעת הביטוח נעשתה לדברי הסוכן בתאריך 2.5.80 שהוא יום שישי ולטענתו נשלחה בו ביום לחברה. ההצעה נתקבלה אצל המשיבה ביום 6.5.80. על כך שהצעת הביטוח נשלחה ב- 2.5.80 העידו רק התובע והסוכן. ביהמ"ש ציין כי לכאורה יש סבירות בכך כי המכתב היה בדואר ארבעה ימים אך ביהמ"ש השווה חותמות שהיו על המקור ועל ההעתק שלא היו זהות, והגיע למסקנה כי המשיבה הצליחה לערער את מהימנותם של העדים שהעידו על העובדה כי התאריך של הצעת הביטוח הוא יום 2.5.80. ביהמ"ש המחוזי גם לא קיבל את טענת המערער כי העובדה שפוליסת הביטוח הוצאה מספר שבועות לאחר השריפה ריפאה כל פגם קודם, אם היה כזה. לדעת ביהמ"ש המחוזי אין עובדה זו יכולה להואיל למערער שכן התאריך שבהצעה אינו המרמה היחידה בתיק זה. התובע לא גילה לחברת הביטוח את העובדה שהיו לו ביטוחים בחברות אחרות ושהביטוחים נתבטלו מחמת אי תשלום. כן קבע ביהמ"ש המחוזי כי גובה הנזק לא הוכח. לפיכך דחה ביהמ"ש המחוזי את התביעה. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי במקרה בו קיימת פוליסה אשר לפי התאריך הנקוב בה חלה על אירוע השריפה, חברת הביטוח היא אשר צריכה להוכיח כי היא פטורה מתשלום על פי הפוליסה, ולטענת המערער ביהמ"ש המחוזי סבר כי התובע הוא זה שצריך להוכיח את חבות המשיבה. אין לקבל טענה זו. אכן, המשיבה היא אשר צריכה להוכיח כי היא פטורה מן התשלום עפ"י הפוליסה, ואף ביהמ"ש קמא סבר כך, אלא שהמשיבה הרימה נטל זה. כדברי ביהמ"ש המחוזי "הנתבעת אינה יכולה להביא ראיות לסתור עדות כזאת, אך נתמזל מזלה שקיימת ראייה בפועל שהעדות הזאת כנראה כוזבת". העובדה שהחותמת שעל מסמך המקור אינה זהה לחותמת שעל ההעתק וכן השוני בתאריכים שנרשמו באשר למועד שבו נתקבלה ההצעה בחברת הביטוח, הם ראייה לכאורה לכך שהיתה תרמית וכי הצעת הביטוח נערכה רק לאחר השריפה.
ג. אשר לקביעת ביהמ"ש כי הביטוח אינו חל מפני שהתאריך אינו המרמה היחידה בתיק זה ויש תשובות לא נכונות בהצעה - גם לקביעה זו יכול היה ביהמ"ש להגיע על סמך הראיות. אשר לטענה כי אין די באי הגילוי כשלעצמו אלא נדרש גם קשר סיבתי בין אי הגילוי לבין הסכמת החברה לבטוח, דהיינו שאילו היה מגלה את דבר הביטולים היה בכך כדי להשפיע על חברת הביטוח שלא לקבל את הביטוח או לדרוש פרמיה גדולה יותר וקשר סיבתי זה לא הוכח - ביהמ"ש אמנם לא קבע במפורש שקיים קשר סיבתי כזה, אך ברור מדבריו שסבר כך, ובסברתו זו אשר התבססה על הראיות שבפניו, אין מקום להתערב. גם בטענת המערער נגד הקביעה שגובה הנזק לא הוכח אין ממש. ראשית, לא יהיה בכך כדי לעזור למערער שכן נימוק זה של ביהמ"ש המחוזי הוא נימוק נוסף וממילא קבע שאין חברת הביטוח נושאת באחריות. אולם, גם לגופו של ענין אין לפסול מסקנה זו.
ביהמ"ש המחוזי קבע כעניין שבעובדה כי הראיות בדבר הנזק הן שקריות ואין ביהמ"ש שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים אלא בנסיבות מיוחדות וכאלה לא נתקיימו כאן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עמירם כהן למערער, עו"ד צבי רפפורט למשיבה. 11.7.88).
ע.א. 53/86 - עמיחי סולל נגד מתתיהו צוקרמן
*טענה כי חוזה הוא חוזה למראית עין ותשלום פיצויים עקב הפרתו(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיב בנה עבור שני בניו בית דו משפחתי על מגרש שנחכר מידי המינהל. ככל הנראה לא יועד הבית למגורי הבנים אלא למכירה. המערער ואשתו היו מעוניינים באחת הדירות, זו של הבן חיים המתגורר בארה"ב. המשיב הציג עצמו כלפי המערער כמיופה כוח של הבן חיים וניהל עמו מו"מ שהוליד מספר הסכמים. ההסכם הראשון הוא זכרון דברים מיום 30.9.82 למכירת חצי שלד הבנין במצבו באותו יום, אך הסכם זה נזנח כאשר התברר כי מכירה של חלק בנין בלתי גמור תחייב את הבן בתשלום מס שבח מקרקעין, שכן לפי החוק רק מכירתה של "דירת מגורים" פטורה ממס ודירת מגורים מוגדרת בחוק כדירה שבנייתה נסתיימה. לפיכך החליטו הצדדים להתקשר במערכת הסכמים שתבוא במקום זכרון דברים האמור. בהתאם להצעת הפרקליט חתמו הצדדים ביום 20.10.82 על חוזה הלוואה בו התחייב המערער לתת למשיב הלוואה בסכום של 250,000 דולר והמשיב התחייב כי אם תבוא דרישה לכך מאת המערער יגרום לכך שבנו חיים יחתום על הסכם למכירת הדירה לתובע וזאת תוך חמישה חודשים מתאריך הסכם ההלוואה.
ב. הצדדים סברו כי בתוך חמישה חודשים תסתיים בניית הדירה. נקבע בהסכם כי אם הנתבע לא יגרום לחתימת הבן על הסכם המכר כנ"ל יהיה על המשיב לשלם למערער פיצויים מוסכמים בסכום של 100,000 דולר. באותו מעמד סימנו הצדדים בראשי תיבות גם את נוסח הסכם המכר שייחתם בין הבן לבין המערער ונקבע כי מחיר הדירה יהיה 320,000 דולר, כשסכום של 250,000 דולר ישולם במעמד חתימת ההסכם ועוד 70,000 דולר בארבעה תשלומים שווים. יחד עם זאת ניסח עוה"ד דרישה של המערער למשיב לגרום לחתימת החוזה בין בנו לבין המערער, והמשיב אישר שקיבל את הדרישה והתחייב לגרום לכך שהבן יחתום על החוזה. כן התחייב המשיב להעביר לבן את כספי ההלוואה במעמד חתימת החוזה כתשלום ראשון כאמור בהסכם. בהסכם ההלוואה נקבעו המועדים להעברת הכסף מן המערער למשיב והכספים הועברו במועדם. בניית הבנין לא הסתיימה במועד המתוכנן והסיבה לכך היתה נעוצה בסדרת שינויים שביקשה אשת המערער לערוך במבנה ואשר עיכבה את התקדמות הבנייה. על רקע זה גם התגלע סכסוך בין הצדדים באשר למחיר השינויים. בניית המבנה הסתיימה בחודש נובמבר 1983, ופניותיו של המערער למשיב כי יגרום לכך שבנו יחתום על חוזה המכר לא נענו. המשיב גם נדרש להמציא ערבויות בנקאיות או משכנתא עבור הכספים שקיבל לפי חוזה ההלוואה, וזאת בהתאם לתנאי הסכם ההלוואה, אך הערבויות לא סופקו. בסופו של דבר בוטל החוזה ע"י המערער והדירה נמכרה לאחר.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב הוא שהפר את החוזה הן בכך שלא גרם כי בנו יחתום על חוזה המכר ולא השיב את כספי ההלוואה והן בכך שלא סיפק ערבויות לסכום ההלוואה כמוסכם בחוזה. לנוכח ממצאיו של ביהמ"ש כי המשיב הפר את החוזה וכי המערער ביטל אותו כדין, נתבקש ביהמ"ש לזכות את המערער בסכום הפיצויים המוסכמים הקבוע בחוזה בשעור של 100,000 דולר, אך ביהמ"ש לא עשה כן כיון שסבר כי בפניו "חוזה למראית עין" אשר בטל לפי הוראת סעיף 13 לחוק החוזים ואינו יכול להוות מקור לחיוב בפיצויים מוסכמים. ביהמ"ש דחה את הטענה של המשיב כי ההסכם בטל מחמת אי חוקיות שכן לדעתו החוזה הוא לא בלתי חוקי. השופט ציין כי בחוזה נשוא
הדיון הסכום שהיה על התובע לשלם לנתבע הוא הסכום שהצדדים התכוונו שהתובע ישלם. אכן, מערכת ההסכמים נקבעה כדי לזכות בפטור ממס שבח אך לא הרי הונאה של שלטונות המס כשנוקבים בסכומים שונים מאלה שמשלמים כהרי נסיון לעקוף את הוראות החוק. הראשון מהווה עבירה פלילית מה שאין כן השני. היתה זו אולי עיסקה מלאכותית מבחינת חוקי המס ושלטונות המס לא היו מכירים בה, אך אין לומר שהחוזה הוא בלתי חוקי. על קביעת ביהמ"ש שאין לשלם את הפיצויים נסב הערעור והוא נתקבל בחלקו.
ד. המערער טוען כי חוזה ההלוואה אינו חוזה למראית עין, אלא שלב ראשון בעיסקה בת שני שלבים כשכל שלב מעוגן בהסכם נפרד, ההלוואה בחוזה בין המערער למשיב והמכר בטיוטת הסכם שצריך היה להיחתם בין המערער לבן. לכל היותר מדובר בתכנון עיסקה בדרך הפוטרת מחיוב במס ודבר זה מותר לחלוטין. סעיף 13 רישא לחוק החוזים קובע לאמור "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל". מהו חוזה למראית עין - בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסויים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. במקרה כזה בו חזות פני הדברים אינה משקפת את רצונם האמיתישל הצדדים, ינתן תוקף לאותו רצון אמיתי, יש להבחין בין חוזה למראית עין לבין חוזה מלאכותי. בחוזה למראית עין אין הצדדים מעוניינים בקיומו של החוזה כפי שהוא משתקף כלפי חוץ, לעומת זאת בחוזה מלאכותי מעוניינים הצדדים בקיומה של העיסקה המוצהרת, אם כי הגיעו אליה בדרך מלאכותית. בענייננו, אין החוזה חוזה למראית עין.אין לומר כי בעלי הדין לא היו מעוניינים בהסכם ההלוואה מחד גיסא וכי ערכו ביניהם עיסקה נסתרת אחרת מאידך גיסא. ביהמ"ש אינו נקרא להרים את המסך מעל פני העיסקה הגלויה על מנת שתיחשף העיסקה האמיתית בין הצדדים. הסיבה לכך היא שהעיסקה האמיתית בין הצדדים, על כל מרכיביה, גלוייה ועולה מן ההסכמים השונים שנעשו על ידי הצדדים. אין בפנינו הסכם הלוואה שמאחוריו מסתתר הסכם מכר אמיתי. אלא הסכם הלוואה שבהמשכו הסכם מכר מקרקעין שאף מוזכר בהסכם ההלוואה כאחד משלביו האפשריים.
ה. הסכם ההלוואה שבפנינו הוא חוזה מלאכותי, היינו חוזה שבו מעוניינים הצדדים בעיסקה המוצהרת, אם כי הגיעו אליה בדרך מלאכותית. הצדדים היו מעוניינים לערוך ביניהם הסכם מכר מקרקעין, המערער היה מעוניין ברכישת הדירה שבנה המשיב עבור בנו והמשיב היה מעוניין במכירת הדירה על ידי בנו. הסיבה שבעטייה לא נחתם חוזה מכר בין הצדדים על אתר היה רצונם לדחות את המכר עד לשלב השלמת הבנייה כדי להיות פטורים ממס שבח מקרקעין. הרצון האמור הביא לפיצול העיסקה לשני השלבים שתוארו. משום כך ניתן לומר כי בעל הדין הגיעו לכריתת חוזה הלוואה בדרך מלאכותית וכי אף עצם עריכת עיסקת ההלוואה היתה מלאכותית כאשר עילתה הבלעדית יתרון מס שביקשו להשיג. אין בכך כדי לפגוע בתוקפה של ההתקשרות.
ו. נותרה השאלה אם יש לחייב את המשיב בתשלום פיצויים מוסכמים למערער. כאמור נקבע כי המשיב הוא שהפר את ההסכם. זו קביעה עובדתית שאין להתערב בה. המערער מבקש לפסוק את סכום הפיצויים המוסכמים ואילו המשיב טוען כי יש להפחית סכום זה מן הטעם שהפיצויים מוגזמים ומופרזים וכי נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה היינו אותה הפרה שבגינה נתבע פיצוי. אם אמנם נקבעו ללא יחס כאמור רשאי ביהמ"ש להפחית ג מסכום הפיצויים המוסכם כאמור בסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). המבחן לפי סעיף זה לא ייעשה עפ"י הנזק שנקבע בפועל, כפי שמתברר בדיעבד עקב ההפרה, ואין זה מעלה או מוריד אם בפועל לא נגרם נזק כלשהו או אם נגרם נזק העולה על השיעור המוסכם. השאלה איננה גם אם הפיצוי המוסכם הוא גבוה או נמוך, אלא אם נקבע מלכתחילה תוך יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו כתוצאה מסתברת מההפרה
מהסוג שאירע בפועל. הוראת סעיף 9 לחוזה הקובעת פיצוי אחיד ושווה בסך 100,000 דולר, שליש מערך העיסקה, בגין כל הפרה של התחייבות המשיב לגרום לכך שבנו יחתום על הסכם המכר - יהא זה איחור בן יום או איחור משמעותי, נקבעה בלא שהצדדים נתנו דעתם לשאלת היחס בין סכום הפיצוי המוסכם לבין הנזק הצפוי מן ההפרה שבגינה נקבע הפיצוי. פיצוי בסכום קבוע שנקבע בגין נזקי הפרות שונות - גדולות כקטנות - אינו עומד בתנאי של סבירות היחס בין הפיצוי לנזק שנקבע. לפיכך יש להשתמש במקרה זה בסמכות לפי החוק הנ"ל ולהפחית את סכום הפיצויים המוסכמים מראש ולהעמידם על 50,000 דולר. זאת בהתחשב בשיעור הנזק שניתן היה לצפותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת מהאיחור בכריתת הסכם המכר, כאשר מדובר באיחור בן מספר ימים שכן המערער ביטל מיד את החוזה, ומאי העמדת ערבויות להחזרת סכומים, שעברו מיד ליד עפ"י החוזה. סכום הפיצויים המוסכמים כאמור ישולם בשקלים עפ"י שער ההמרה ביום התשלום ולסכום האמור יתווספו %11 ריבית לשנה החל מיום ההפרה, 20.11.83,ועד מועד התשלום בפועל.
פסק הדין ניתן מפי הנשיא שמגר והצטרפו אליו השופטת נתניהו והשופט גולדברג. השופט גולדברג ציין כי הוא מצטרף לדעת הנשיא שאין כאן חוזה שנכרת למראית עין בלבד, אך אינו רואה מקום להתייחס לשאלה אם חוזה ההלוואה הינו חוזה מלאכותי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניתו, גולדברג. עו"ד עמינדב קוסובסקי-שחורלמערער, עו"ד אסף כספי למשיב. 17.7.88).
בד"מ 2/88 - שר המשפטים נגד השופט אוסר ארבל
*דיון משמעתי של שופט(דיון משמעתי של שופט) .
א. השופט ארבל (להלן: המשיב) מכהן כשופט תעבורה בבימ"ש השלום בת"א והורשע בשלושה פרטי אישום. במקרה אחד נדון נאשם פלוני בהיעדרו בבימ"ש השלום לתעבורה בפני שופט אחר בגין נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח ונגזרו עליו פסילה בפועל למשך שנה קנס של 100 אלף ש"ח. הנאשם הגיש בקשה לביטול פסק הדין וזו הופנתה למשיב בחדרו של מזכיר ביהמ"ש לתעבורה ונדון באותו מעמד. המשיב ביטל את פסק הדין המקורי וגזר על הנאשם קנס של 30,000 ש"ח וזאת בלי שהוצגו רשיון נהיגה בר תוקף ותעודת ביטוח או מסמכים אחרים. בפרוטוקול הדיון נרשם כי היתה הופעה מטעם התביעה בעוד ב"כ התביעה לא היתה נוכחת. במקרה השני נרשם לשופט פלוני דו"ח עקב נהיגה ללא רשיון רכב תקף וללא תעודה מזהה, השופט לא התייצב לדין ונדון בהעדרו ע"י שופט תעבורה לקנס של 300 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתם. השופט הגיש כעבור כחמישה חודשים למזכיר ביהמ"ש לתעבורה בקשה לביטול גזר הדין. אותו שופט דיבר עם המשיב שנכח במקום על שיעור הקנס שהוטל עליו ועל הבקשה לבטלו והם ביקשו ממזכיר ביהמ"ש להוציא את התיק נשוא הבקשה. המשיב רשם על גבי הבקשה החלטה כי הוא מבטל את פסק הדין הקודם וקבע כי מדובר בעבירה של ברירת קנס והסתפק בסכום הנקוב בתקנות, 27 ש"ח קנס. מבדיקת התיק עולה כי היו בתיק שני דוחו"ת תנועה בגין שתי עבירות נפרדות ואילו הקנס המופחת התייחס לדו"ח אחד בלבד. הפרט השלישי מתייחס לביטול פסק דין שניתן ע"י המשיב עצמו נגד נאשם פלוני כאשר הביטול בא עקב פנייתו של מזכיר ביהמ"ש שאמר למשיב כי הוא מכיר את הנאשם ואז שינה המשיב את פסק הדין והקל בדין למרות הרשעות קודמות של הנאשם. ביה"מ המיוחד החליט להרשיע את המשיב בהתנהגות שלא כהלכה במילוי תפקידו ועתה ניתן גזר הדין. ב"כ המשיב הודיע כי המשיב מבקש לפרוש מתפקידו כשופט והסניגור ביקש להפחית אך בשיעור מזערי את הגימלה המגיעה לו. נציגת התביעה ביקשה להעביר את המשיב מכהונתו ולשלם קיצבה כפי שביה"ד יחליט והיא עמדה על חומרת המעשים שבהם הורשע השופט.
ב. מתוך פרטי שלש הקובלנות עולה תמונה עגומה של דיון משפטי כושל, של ניהול שיפוטי תוך רשלנות חמורה, של פגיעה חמורה בכללי האתיקה ששופט מצווה עליהם ושל חוסר שיקול דעת ודיון מאוזן בצורה המעוררת תמיהה רבה. עיקר הסברו של המשיב לתופעות חמורות אלה הוא בעומס הרב שמוטל על שופט תעבורה, התיקים המרובים שהוא צריך להחליט בהם במהירות רבה ובעובדה שהדברים נרשמים על טופס מוכן מראש. כך, דרך משל, טען לעניין האישום בדבר אי נוכחות התובע, כי רשומות בטופס המודפס המלים "הופיע התובע" ולאחריהן מצוי מקום ריק למילוי שם התובע, ובעת הדיון, בגלל עומס העבודה, שכח המשיב למחוק את המלים המודפסות "הופיע" וכך נוצר הרושם שהתובע אכן היה נוכח. הוברר לתביעה כי לנאשם לא ניתנו שלמונים ובמעשים שיוחסו לו לא היה משום שוחד או אבק שוחד. ברם, ההתנהגות של השופט לוקה בפגמים קשים וחמורים מאד. יש בהתנהגות זו משום פגיעה קשה באורח התנהגותו של שופט בישראל בעשותו במלאכת השפיטה, והיא פוגעת קשות בדמותו של ביהמ"ש ובתדמיתה של המערכת השיפוטית. בנסיבות העניין דין הוא שיגזר על הנאשם אמצעי המשמעת החמור שביה"ד מוסמך להשיתו, היינו העברה מן הכהונה כשופט וכך אכן הוחלט.
ג. אשר לזכאותו של המשיב לקיצבה עם העברתו מכהונתו ולשיעורה של הקיצבה - הוגשו חוות דעת רפואיות באשר למצב בריאותו הלקוי של המשיב וכן הובאו ראיות באשר למסירותו של המשיב, חריצותו והתנדבותו להקדיש מזמנו הפנוי לעבודתו השיפוטית. כן קיימת נסיבה מקילה בעומס הבלתי רגיל של התיקים הקבועים לשמיעה מדי יום ביומו בביהמ"ש לתעבורה. אכן, שיטת "הסרט הנע" של ניהול משפטי תעבורה טומנת בחובה אפשרות של תקלות מרובות, ואף קשות מאלה שנתגלו עתה. לנאשם מלאו עתה חמש שנים לעבודתו השיפוטית ואילו רשאי היה לפרוש לגימלאות היו דמי הקיצבה %50 ממשכורתו. בנסיבות העניין תועמד הקיצבה על %35 מהמשכורת.
ד. אשר לפרסום פסק הדין - ביה"ד המיוחד רשאי להחליט כי הדיון יתקיים שלא בדלתיים סגורות והחליט לעשות כן במקרה הנדון. מקום יש לפרסם את פסק הדין ושני נימוקים לדבר. הנימוק האחד, והוא העיקרי, על שום שפרשת הדברים הנדונה נוגעת ללב לבה של מלאכת השיפוט, ומן הראוי שההחלטה ונימוקיה יובאו לידיעת שופטי ישראל ואזרחיה. הנימוק האחר - משום שבצבור ובכלי התקשורת נפוצו ידיעות רבות ומגוונות, ויש מהן שייחסו לנאשם מעשים שלא הואשם בהם ושלא עשה אותם. פסק הדין יבהיר את העובדות לדיוקם ולאשורם. לפיכך הוחלט על פרסום פסק הדין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, עבוד. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' עדנה ארבל לקובל, עו"ד יעקב רובין למשיב. 2.8.88). בד"מ 3/88 - שר המשפטים נגד השופט בן שחר חריפאי
*דיון משמעתי של שופט(דיון משמעתי של שופט).
א. השופט חריפאי (להלן: המשיב) מכהן כשופט תעבורה בבימ"ש השלום בת"א. הוא הואשם בשני פרטי אישום. אחד מתייחס לדו"ח תעבורה שהוגש נגד אסף יריב בעניין נהיגת קטנוע ללא רשיון נהיגה, ללא ביטוח וללא רשיון תקף. הנאשם לא התייצב במועד שנקבע לברור דינו והמשיב ציין שהוא רואה בכך הודאה בעובדות, הרשיע את יריב ודן אותו לתשלום קנס וכן פסל אותו מלקבל רשיון נהיגה לתקופה של שלוש שנים. לאחר מכן הופקד רשיון הנהיגה ונתקבלה בקשה לבטל את קנס הפיגורים. השופט הורה לזמן את הנאשם לביהמ"ש אך מאחר ולא התייצב במועד דחה את בקשתו. כעבור זמן טילפן למשיב האלוף אהרון יריב, אביו של הנאשם ומכרו משכבר הימים של המשיב, וסיפר לשופט כי בנו "הסתבך" בגזר דין שניתן בהיעדר התייצבות וביקש לדעת מה ניתן לעשות, והשופט אמר לו להגיש בקשה בכתב לביהמ"ש. לאחר מכן נפגשו האלוף יריב ובנו אסף 1 עם המשיב בבימ"ש השלום בתל אביב ושוחחו עמו. לפי כתב הקובלנה כתב האלוף יריב בשם בנו בקשה לביטול פסק הדין הקודם ולהקלה בעונש. המשיב קבע בהחלטה מנומקת
שכיוון שהנאשם המציא רשיון נהיגה תקף ליום הגשת הדוחו"ת חומר הרישום של נהיגה ללא רשיון בעבירה של אי החזקת רשיון בעת הנהיגה, ואילו האישומים האחרים המתייחסים לנהיגה ללא ביטוח וללא רשיון רכב יישארו בעינם. בבדיקת התיק עולה כי רשיון הנהיגה שהופקד בביהמ"ש לא כלל היתר נהיגה בקטנוע וכי בעת ביצוע העבירה נהג הנאשם בקטנוע ללא רשיון. בפרט השני של הקובלנה נאמר כי המשיב קיבל מעו"ד שמעון מזרחי, המופיע בבימ"ש לתעבורה לעתים קרובות, כרטיסים למשחקי כדורסל, ביניהם כרטיסים לגביע אירופה, ללא תשלום. הכרטיסים היו כרטיסי הזמנה שאינם למכירה. נטען ע"י סניגורו של המשיב כי לא שם לב לכך שהאישום נגד יריב היה על נהיגת קטנוע ללא רשיון וכי רשיון הנהיגה שהומצא לא כלל היתר לנהיגת קטנוע. טעות זו נגרמה כתוצאה מהעומס העצום והמספר הרב של תיקים שבהם היה על השופט לדון מדי יום ביומו והשופט מצטער עמוקות על תקלה זו. כן הוא מצטער על השיחה עם האלוף יריב דבר שהוא בניגוד לכללי האתיקה אך ביקש להדגיש כי כל מה שאמר בעקבות שיחה זו הוא כי על הנאשם להגיש בקשה לביהמ"ש. כן מצטער השופט על קבלת כרטיסי ההזמנה.
ב. המעשים שבהם הורשע השופט אינם עולים בקנה אחד עם התנהגות המצופה מאת שופט בישראל. נדרשת משופט עירנות יתירה ובדיקה מדוקדקת של המסמכים המובאים בפני ושעל פיהם הוא דן את הדין. אכן, הטעות באשר לטיב הרשיון נגרמה לא מעט בשל הלחץ והעומס הבלתי נסבלים שבהם שופט תעבורה עושה במלאכת השיפוט. על אף זאת יש בכך משום מעידה שאסור לו לשופט למעוד בה. כמו כן קיום שיחה של שופט עם אביו של בעל דין שלא בפרהסיה, יש בה משום פגיעה בכללי האתיקה שהשופט מצווה עליהם, גם אם סיכומה של השיחה הוא שיש להגישם בקשה בעניין לביהמ"ש. השופט מצווה לגזור על עצמו להימנע מכל שיג ושיח עם בעלי הדין, או בעלי עניין אחרים, בכל הקשור לנושא המשפטי התלוי ועומד בפניו, גם אם לעתים גזירה זו גזירה קשה היא, במיוחד לשופט שדעתו מעורבת עם הבריות. השופט מצווה להתרחק מכל מעשה ומכל שיחה שיכול ותביא ללזות שפתיים ולחשדנות הבריות גם אם אין לחשדנות בסיס עובדתי כלשהו. זהו הפגם וזוהי המעידה גם באשר לקבלת כרטיסי הזמנה למשחקי כדורסל. אין כאן לקיחת שלמונים אבל יש כאן משום פגיעה בשלמותה ובשלומה של המערכת השיפוטית.
ג. המשיב חש שמשבאו תקלות אלה לידו, שוב אין זה מן הנכון שימשיך לכהן כשופט ובכך גזר על עצמו את אמצעי המשמעת הקשה ביותר המצוי בסולם אמצעי המישמעת שניתן להטילם בבית הדין המשמעתי. החלטתו זו של השופט יש בה כדי להוכיח שהיו אלה מעידות חד פעמיות ושהוא מודע היטב למעמדו ולחובותיו של שופט בישראל. לפיכך הוחלט להעבירו מכהונתו כשופט. אשר לקיצבה - המשיב הוא בן 67 ויש לו זכויות רבות מעת הגיעו ארצה בימי ילדותו. הוא התייצב לתפקידים צבאיים וציבוריים שונים בטרם קום המדינה, נלחם במלחמות ישראל מאז קום המדינה וכשופט מילא תפקידיו במסירות, בכבוד ובהבנה. לפיכך, יש לקבל את דעת ב"כ בעלי הדין כי לשופט ישולם מלוא הקצבה של %70 ממשכורתו שהוא זכאי לה.
ד. על דעת באי כוח בעלי הדין ולפי בקשתם הוחלט להתיר פרסום פסק הדין. בכך יביא ביה"ד לידיעת השופטים וכלל הציבור מהן מידות התנהגות הנדרשות מאת שופט בישראל. עוד מבקש ביה"ד, וזה הנימוק העיקרי לפרסום פסק הדין, לתקן עוול שנגרם למשיב כתוצאה מהפצת ידיעות ושמועות בצבור ובכלי התקשורת שייחסו לו מעשים שמעולם לא נכשל בהם ולא הואשם בהם. פסק הדין יבהיר את העובדות לדיוקם ולאשורם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, עבוד. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"דגב' עדנה ארבל לקובל, עו"ד ד. וויסגלס למשיב. 2.8.88).
ע.פ. 566/86 - ג'מאל איברהים חוסיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה) .
א. המערער, שהוא נשוי, גרם להריונה מחוץ לנשואין של המנוחה. תחילה התכחש לאבהותו אך אחרי התערבות בני משפחה הביע נכונות לשאת את המנוחה כאשתו השניה. היא עברה להתגורר באופן זמני בבית אבי המערער ולאחר מכן, במשך כחודש וחצי לפני הלידה, התגוררה בבית אחיו חליל. ביום 12.3.85 הובאה המנוחה לבית החולים בצפת כאשר היא כורעת ללדת, היא ילדה שתי תאומות בריאות, אחרי הלידה המשיכה לדמם ונפטרה כ - 30 שעות לאחר הלידה. ביהמ"ש המחוזי קבע, עפ"י הראיות, כי המנוחה הורעלה ברעל פרתיון וכי המערער הוא שהשקה אותה ברעל הזה ביום 12.3.85 לפנות בוקר, וזאת בכוונה לגרום למותה. ביהמ"ש קבע כי אין ראייה ישירה לכך שהמערער השקה את המנוחה ברעל אך תמך את ההרשעה על הודייה שמסר המערער באוזני אחד מחלוף כהן, עבריין שהיה כלוא יחד עמו בעת מעצרו בעקבות מות המנוחה. הנאשם הובא במסגרת מעצרו למשטרת כרמיאל ועפ"י עדויות אנשי המשטרה הוצע לעבריין מחלוף כהן כי ינסה לדובב את המערער. מחלוף הסכים לכך ולאחר שהייה של יומיים בתא אחד עם המערער ועם עבריינים אחרים סיפר המערער למחלוף את כל סיפור המעשה על הריונה של המנוחה, העברתה לבית האב ולאחר מכן לבית האח, הרעלתה בפרתיון וכי האח בא לקחת אותו לביתו כאשר המנוחה כרעה ללדת.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אנשי המשטרה לא סיפרו למחלוף דבר על דרך פטירתה של המנוחה ועל עניין ההריון וכיוצא באלה עובדות והעובדות האלה יכלו להגיע לידיעתו של מחלוף רק מסיפורו של המערער. ביהמ"ש המחוזי עמד על עברו הפלילי העשיר של העד ובנסיבות המקרה בחן את עדותו בזהירות ומה גם שעדותו היא העדות היחידה להוכחת מעשה ההרעלה של הנאשם, וציין כי גם אם נוקטים זהירות בהתייחסות לעדות מחלוף הרי ההתרשמות היא שהיא עדות אמת. הנאשם ומחלוף לא הכירו זה את זה לפני הפגישה בכלא וממילא אין להעלות אפשרות של כוונה לחיסול חשבונות או נקמה, או שיקולים אישיים אחרים מצד מחלוף נגד הנאשם. כמו כן לא הובטח דבר למחלוף בגין נכונותו לדובב את המערער. בעוד עדותו של מחלוף היתה נאמנה על ביהמ"ש הרי עשתה עדותו של המערער רושם כוזב. ביהמ"ש ציין כי המערער הוא ערמומי ותככן והזכיר את התכתשותו של המערער לקיום יחסי מין עם המנוחה, תחילה בהודעה למשטרה שנמסרה זמן מה אחרי שהרתה כאשר המערער התלונן שמאיימים עליו, ולאחר מכן, אחרי פטירתה, בחקירה במשטרה. לאט לאט הודה המערער כי קיים יחסים עם המנוחה אך תחילה טען כי קיים איתה יחסים שנתיים לפני פטירתה ורק כאשר עמדו לעשות לו בדיקת דם הודה שקיים איתה יחסי מין פעמים מספר וכי אכן הילדות הן ממנו. ביהמ"ש בחן אם קיים "דבר מה נוסף" להודייתו של המערער באוזני מחלוף והגיע למסקנה כי עובדות המקרה שעליהן סיפר מחלוף מפי הנאשם הוכחה נכונותן בראיות אחרות והעובדה שמחלוף ידע לספרן, על אף שלא ידע דבר על הפרשה עד שדיבר עמו הנאשם, מהווה דבר מה נוסף. ביהמ"ש גם קיבל תוכן דברי ההודייה כמהימנים שכן לא היתה סיבה למערער להודות ברצח אם הוא לא ביצע אותו. הערעור נדחה.
ג. אשר לטענת הסניגור כי לא היה מקום לתת אמון בדברי מחלוף לאור אופיו ולאור הסתירות שנתגלו בדבריו - האופי העברייני של עד, אין בו, כשלעצמו, כדי לפסלו ממתן עדות ואין בו כדי לשלול מתן אמינות לדבריו. אין להתייחס לעדים על פי סיווגים קבועים מראש, כביכול, אשר לפיהם גם מבקשים לדרג מראש אמינות דבריהם. העובדה שעד הוא בעל עבר פלילי אין בה כשלעצמה כדי לחייב תוספת או חיזוק לראייה. אכן, יש לנהוג בזהירות רבה בעדותו של עבריין, ומה גם עבריין אשר נגדו מנוהלים אותה שעה הליכים משפטיים, אך כך נהג ביהמ"ש במקרה דנן כאשר בחן אמינות והגיון הדברים
שהושמעו על ידי מחלוף ומצאם אמינים. זאת ועוד, בעניין ההכרעה בשאלת אמינותו של מחלוף, בכל הנוגע לתוכן השיחה שלו עם המערער, רשאי היה ביהמ"ש להביא בחשבון גם את שקריו של המערער, שהכחיש תחילה כל קשר עם המנוחה עד שעבר אט אט ושלב שלב להודייה בקיום מגע מיני שנתיים לפני ההריון, עד שהתקרב לתיאור יחסיו במועדים קרובים יותר. נסיבות אלה רשאי היה ביהמ"ש לראות כגורם המחזק את הדחייה של אמינות הכחשתו של המערער באשר לתוכן השיחה בין השניים.
ד. אשר לעניין ההרעלה והקביעה כי המנוחה נפטרה מההרעלה - לעניין זה הגיע ביהמ"ש למסקנתו לא רק על יסוד דברי מחלוף אלא על בסיס הממצאים הרפואיים שנותחו באופן יסודי על ידי ביהמ"ש ובהם אין להתערב.
בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"דדרור מקרין ועזריאל בכר למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 31.7.88).
בג"צ 442/87 - עמרם שאול נגד הפרקליט הצבאי הראשי ואח'
*דיון משמעתי של חייל מילואים(העתירה נדחתה).
א. העותר הועמד לדין בפני קצין שיפוט בכיר כאשר העילה לכך איחור של שלשה ימים בהתייצבות לשרות מילואים. לטענת העותר חלה יומיים לפני תחילת השירות וקיבל מקצינת הקישור אישור טלפוני לאיחור בהתייצבותו. העותר הועמד לדין בפני קצין שיפוט - סמג"ד, אך ביקש שלא להשפט בפניו אלא בפני בי"ד צבאי. קצין השיפוט העביר את הדיון למפקד הגדוד ושם נדון העותר ל - 14 ימי מחבוש. ההרשעה התבססה על עדותו של סמל כי מסר לעותר בשם המג"ד כי עליו להתייצב ביחידתו למרות מחלתו. העותר הגיש ערעור על ההרשעה אך זה נדחה ע"י סגן מפקד האוגדה. עם שחרורו מן המחבוש הגיש העותר קבילה, מונה קצין בודק והפרקליט שחיווה דעתו על יסוד חומר הבדיקה הודיע לעותר כי לא שוכנע שיש מקום להורות על נקיטת צעדים נגד מישהו. העותר פנה בתלונה למדור הפיקוח המשפטי במפצ"ר. שם התברר לו כי החומר המקורי של הקצין הבודק הושמד בינתיים וכי החומר שנשמר הוא העתק מודפס. הוא דרש לבטל את הדין המשמעתי, להעמיד לדין את האחראים לשפיטתו שלא כדין ולפצותו על כליאתו במחבוש באופן בלתי חוקי.
ב. החלטת הפרקליט הצבאי הראשי היתה לא להורות על מחיקת מצ"ח לבדיקת טענותיו של העותר כי מישהו העלים בכוונה את העדויות המקוריות מתיק הקצין הבודק ולא להעמיד לדין את קציני השיפוט. כן הורה הפצ"ר להכריז על בטלותו של הפסק בדין המשמעתי מהשלב בו החליט קצין השיפוט הראשון להעביר את הדין לקצין השיפוטי השני, וזאת מן הטעם שקצין השיפוט הראשון פעל שלא בהתאם לכללים (סדרי הדין) בהיותו של קצין השיפוט הראשון, קצין שיפוט בכיר, ולא קצין שיפוט זוטר, כפי שטעה לחשוב. כיוון שהוא עצמו היה קצין שיפוט בכיר לא היה מוסמך להעביר את התיק לקצין השיפוט השני - מפקד הגדוד. הפרקליט הצבאי הראשי הורה על העמדת העותר לדין משמעתי בפני קצין שיפוט בכיר אחר. העתירה נדחתה.
ג. אין להתערב במסקנות הפרקליט הצבאי הראשי בשאלת תיק הקצין הבודק או בשאלה אם יש לנקוט צעדים משפטיים או אחרים נגד קציני השיפוט שדנו בדין המשמעתי של העותר. העניין נתון לשקול דעתו של המשיב הראשון ואין לגלות טעמים של אי סבירות מהותית או חוסר תום לב שיהיה בהם כדי להצדיק התערבותה של ערכאה שיפוטית זו. השאלה הטעונה בחינה על ידי בג"צ היא משפטית ועניינה המשכו של הדין המשמעתי שעליו הורה המשיב הראשון. לעניין זה רלבנטית הוראת סעיף 168 לחוק השיפוט הצבאי, שלפיו סמכויות הפרקליט הצבאי הראשי כוללות בין היתר "לבטל פסק דין שניתן בדין משמעתי אם הדיון המשמעתי התנהל באופן הפוגע בסדרי הדין... הפרקליט הצבאי הראשי או פרקליט צבאי רשאים לבטל פסק שניתן בדין משמעתי אם
לדעתם אירע אחד מאלה... קצין השיפוט לא היה מוסמך לדון... בוטל פסק דין לפי סעיפים... רשאי מי שביטל אותו להורות על העמדתו לדין של החייל שנית לדין משמעתי...".
ד. השאלה העולה בהקשר זה היא אם ניתן להורות על קיום מחודש של דין משמעתי אחרי שחלפה התקופה הקבועה בסעיף 174 לחוק הנ"ל לאמור "לא יידון איש מילואים בדין משמעתי על עבירה שעבר כשהוא בשירות, אלא אם הובא לדין משמעתי לא יאוחר מאשר תוך שלשה חודשים מגמר השירות שבו עבר את העבירה". השאלה היא מהי ההוראה מבין השתיים, העדיפה על רעותה בשל זיקתה הספציפית לעניין שהוא נשוא הדיון. לפי נוסחו, דן סעיף 174 בהבאה לדין משמעתי מעיקרא. אין בו כדי לגבור על ההוראה הקבועה בסעיף 168, שהיא פועל יוצא מן הפיקוח המשפטי על הדין המשמעתי ואשר מאפשר חידושו או המשכו של הדין המשמעתי. חידוש או המשכת הדיון הם תוצאה נגזרת מהפעלת סמכויות הביטול הנ"ל שהוענקו לפרקליט הצבאי הראשי. משמעות הדברים היא כי למרות תחימת הזמן המקסימלית הקבועה בסעיף 174, אין בכך כדי למנוע חידוש הליכים לפי הוראה המעוגנת בסעיף 168, שעניינו בין היתר השלמתו של הליך שנשאר תלוי ועומד, עקב פגם שחייב ביטול חלק מן ההליכים הכולל את ההרשעה. מבחינה זו אין נפקא מינה אם הדיון המשמעתי המחודש יתקיים אחרי חלוף הזמן שנקצב בסעיף 174. אין על כן מניעה משפטית לחידוש הדיון המשמעתי נגד העותר. יחד עם זאת, רשאי המשיב לשקול אם ראוי הוא כי אחרי חלוף תקופה כה ארוכה יש עדיין הגיון וטעם בחידושו של ההליך. אשר לתביעת הפיצויים בשל המחבוש שלא כדין, הרי ההוראות הישימות במקרה דנן מובאות בפקודת המטכ"ל ואלו יכולות להיות מופעלות רק בהתקיים התנאים הקבועים בפקודה ותנאים אלו לא נתקיימו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. העותר לעצמו, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבים. 17.7.88).
ע.פ. 175/88 - ניסן אישגוייב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה תוך יריות על מיידי אבנים וקולת העונש(ערעור וערעור נגדי - הערעור על ההרשעה נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).
א. המערער נהג באוקטובר 1982 מכונית לאיסוף אשפה כשעמו שניים מחבריו לעבודה. הוא אמור היה לחלוף על פני סמטה המובילה למחנה בלאטה שבשכם. סמוך לפני שהגיע לסמטה יידו ממנה נערים ערביים כבני 12-15, אבנים לעבר הכביש הראשי. אנשי משטרה שהיו בקרבת מקום הורו למערער לנסוע במסלול השמאלי של הכביש הראשי, דהיינו בנתיב המרוחק מן הסמטה שהיתה לימינו, בלי לומר לו את סיבת ההוראה. המערער מילא אחר הוראת השוטרים והמשיך בדרכו עד שעצר בצומת המצוי מול פתח הסמטה. משנכח לדעת כי לא יוכל לפלס דרכו בין קבוצה גדולה של אנשים שנקהלו בצומת, החל מסובב את המשאית כדי להשלים סבוב פרסה ותוך כך הותקפה המשאית במטר אבנים מן הסמטה. המערער עצר את המשאית, ירד ממנה וירה בתמ"ק עוזי 4 - 5 כדורים לעבר הסמטה. אחרי כן חזר למשאית, השלים את הסבוב והגיע לאנשי המשטרה שלקחוהו לחקירה בגלל היריות שירה. בינתיים נודע כי נער שהיה בסמטה נפגע בעת הירי וכך נגרם מותו.
ב. ביהמ"ש המחוזי ציין כי להערכת אנשי המשטרה במקום לא היה יידוי האבנים נמרץ עד כדי סיכון הנוסעים בדרך ועל כן לא מנעו מהנאשם ומחבריו לעבודה את הנסיעה ברחוב. על כך אומר השופט כי הערכת הסיכון ממרחק בטוח היא דבר אחד והערכת הסיכון מתוך השטח הנתון ליידוי אבנים היא דבר אחר. לכן אי אפשר לשלול את הערכת המערער שלא יוכל להמשיך בנסיעה ללא חשש לעצמו ולחבריו, ואין לבוא בטרוניה עם המערער אם סבר שלהבטחת דרכו עליו להקדים את הפסקת יידוי האבנים
ולשם כך ראה לנכון לירות באויר. ברם, ביהמ"ש קבע כי היריה הקטלנית נורתה כלפי גופו של המנוח, במקביל לקרקע, ולא מיריה באויר. ביהמ"ש הצדיק את הירי לאויר אך ציין שאסור היה ולא היה צורך בירי במיידי האבנים. ביהמ"ש המחוזי מסיים את הכרעת הדין לאמור "הטיית קנה נשקו מזוית היריה כלפי מעלה לירי ישיר לכוון המנוח אינה תוצאה של התנהגות שבהיסח הדעת, אלא של רשלנות שהיא פזיזות, מצד מי שהיה ער לסיכון שבמעשיו". לפיכך הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין.
ג. באשר לגזר הדין ציין השופט את המצב של המערער שנקלע למצוקה בעוד שאנשי המשטרה ראו אותו ולא חשו לעזרתו, וכן שהמערער האמין שבירי באויר יוכל להציל את עצמו ואת חבריו ולפיכך ענישתו צריכה להתמקד בגין '"רשלנות" שגרמה לכך שלא רק ירי באויר היה אלא גם ירי קטלני. ביהמ"ש ציין כי הוא נותן דעתו לנסיבות שבהן נמצא הנאשם, נסיבות שנגרמו ע"י ילדים ונערים שבמקום להמצא תחת השפעת הוריהם ומחנכיהם עסקו ביידוי אבנים. לפיכך גזר ביהמ"ש על המערער ששה חודשי מאסר שאותם יישא בעבודת שירות. המערער מערער על הרשעתו בכלל ולחילופין ביקש להמיר את ההרשעה מהריגה לגרימת מוות ברשלנות ואילו המדינה מערערת על קולת העונש. ערעורו של המערער נדחה וערעור המדינה נתקבל.
ד. בשאלה אם אמנם נגרם מותו של המנוח מקליע שנורה ע"י העוזי בו ירה המערער - מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי המנוח נורה ע"י המערער התחייבה מן הנסיבות. הוכח בעליל כי המנוח נפגע תוך כדי הירי שירה המערער, ומאחר ואין כל ראייה ואף לא טענה כי אותה עת ירה אדם אחר סמוך למקום האירוע, אין מנוס מן המסקנה ההגיונית היחידה בדבר הקשר שבין הפגיעה במנוח ויריות המערער. זאת אף אם לא היה מוכח בבדיקה בליסטית כי הקליע שגרם למוות נורה מהעוזי של המערער. ברם, גם הוכח כי הקליע שהוצא מגופו של המנוח נורה מהנשק שהחזיק המערער.
ה. אין לקבל את הטענה החילופית של המערער בדבר החלפת סעיף ההרשעה לגרימת מוות ברשלנות. על אף חוסר הבהירות במושגים בהם נקט ביהמ"ש בהכרעת הדין, לא התעלם ביהמ"ש מכך כי להוכחת העבירה לפי סעיף 298 דרושים שני יסודות: יסוד של התרשלות רבתי ויסוד של פזיזות או אי איכפתיות לשלומו של הזולת. היסודות הנדרשים להתהוות העבירה של גרימת מוות ברשלנות, בו מבקש המערער להחליף את ההרשעה, שונים והם זהים למרכיבים של עוולת רשלנות כשחובת הזהירות נקבעת עפ"י מבחן צפיותו של האדם הסביר, דהיינו עפ"י אמת המידה האובייקטיבית. היסוד הנפשי בדבר חזות מראש של הנאשם על קיום הסיכון שבמעשהו לחייו או לשלמות גופו של הקרבן,גם אם אינו חפץ בתוצאה זו, נעדר מיסודות העבירה שבסעיף 304, אולם הוא יסוד חיוני לעבירה של הריגה. לאחר שביהמ"ש קבע כי המערער ירה ישירות לכוון המנוח ובכך התרשל התרשלות רבתי (שכונתה על ידי ביהמ"ש "רשלנות") הוסיף ביהמ"ש וקבע כי נתקיים גם יסוד המנס-ריאה, דהיינו "פזיזות, מצד מי שהיה ער לסיכון שבמעשיו". עפ"י הממצאים המעוגנים בראיות ירה המערער תחילה באויר אך לאחר מכן הסיט את נשקו וירה לעבר מיידי האבנים תוך פזיזות או אי איכפתיות לתוצאות, ובכך נתקיים היסוד הנפשי שבעבירת ההרעה בה הורשע המערער.
ו. אשר לערעורה של המדינה על קולת העונש - ערעור זה יש לקבל. גישת ביהמ"ש המחוזי היתה כי הערכת ממשות הסכנה על ידי מי שצופה מן הצד אינה כהערכת הקרבן עצמו הנמצא בזירת ההתרחשות. אולם אין צורך להדרש לשאלה אם מוצדק היה בנסיבות המקרה לירות באויר, שהרי לא על מעשה זה הואשם המערער ולא בגינו הורשע. ההרשעה היא בכך שהמערער לא הסתפק ביריות שירה באויר אלא שהמשיך בירי ישיר לעבר הנערים. סלחנות כלפי המערער, ומציאת "אשם תורם" בהוריו ובמוריו של המנוח,
על שלא דאגו כי יהא בהשגחתם, אינה הגישה הראויה שעל ביהמ"ש לאמץ נוכח התוצאה של קטילת אדם. העונש שנגזר אינו מבטא את הערך הראוי לחיי אדם, באשר הם, ועלול להתפרש כהשלמה עם נורמת התנהגות שהדעת אינה סובלת אותה, שעה שעניין לנו במעשה אשר מפאת חומרתו חותר תחת עצם קיומה של חברה אנושית תרבותית לפיכך יש לקבל את הערעור על קולת העונש, אך ביהמ"ש שלערעור בבואו לקצוב את העונש הראוי למערער, צריך לתת את הדעת לזמן הרב שחלף מאז המקרה וכן לכלל הנקוט בידי כי אין למצות את הדין בערעור. לפיכך, ובלי לקבוע בכך את העונש ההולם שביהמ"ש צריך היה לגזור, יש להעמיד את עונשו של המערער על שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד סבוראילמערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 30.6.88).
ע.פ. 125/87 - משה שבתאי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בעבירות של ביצוע מעשה אינוס, ארבעה מעשים מגונים בכפיה ושני נסיונות לביצוע מעשים מגונים בכפיה, כאשר ההרשעה מבוססת על הודאתו בשבעת סעיפי האישום. ביהמ"ש גזר למערער 14 שנות מאסר בפועל מבלי לקצוב עונש נפרד לעבירות השונות. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. פרשת מעשיו של המערער הינה מן החמורות בתחום זה של עבריינות מין. המעשים נעשו רובם ככולם בסמוך לבית הספר אליאנס ברמת אביב, כשביצועם נפרש על פני תקופה ממושכת של כשנה ומחצה. קרבנות המערער היו צעירות, שלוש מהן בגילאים 14-18 או בעלות חזות צעירה. לא קשה לשער נזקם העצום של מעשי המערער, מעבר לחומרתם הרבה, בהותירם צלקות קשות בנפש קורבנותיו ובנוסף לכך בהטלת אימה כללית על קהילה שלמה במשך תקופה ממושכת. בחלקם של המקרים, ובהם מקרה האונס, התנפל הנאשם על קורבנותיו משעברו בסמוך לבית הספר באקראי ואילו שלושה מן המעשים המגונים נעשו לאחר תכנון מדוקדק מראש, כאשר הנאשם יצר קשר עם צעירות, שפירסמו מודעות בדבר מתן שיעורי עזר לתלמידי תיכון. המערער הסווה את קולו לקול אשה, זימן את הנערות לפגישה בחצר בית הספר אליאנס לשם תיאום פרטי השיעורים "שיינתנו לילדיה" ובשלושת המקרים, בהגיע המתלוננות לחצר בית הספר, התנפל עליהן הנאשם וביצע בהם מעשים מגונים. הישנות המקרים החדירה בציבור כולו באיזור המעשה חרדה כה רבה, עד כי היה על ההורים ובנותיהם לשנות מדפוסי החיים שלהם באופן שנערות לא תסתובבנה ללא ליווי החל מרדת החשכה, ובמקרים רבים, כשלא ניתן היה להבטיח ליווי, נאלצו צעירות רבות לוותר על פעילות חברתית בשעות הערב. המערער, שהינו אתלט גבה קומה, ביצע את המעשים כולם כשהוא מסתיר את פניו בכובע גרב שחבש לראשו, וכשהוא מנצל את יתרון כוחו הפיזי הרב בהשתלטו על הצעירות. ההגנה הדגישה כי מדובר באדם שתפקודו עד לתקופה בה ביצע את העברות היה נטול דופי, וזעזוע שעבר בעקבות מות אמו הוא שהביא להתפרצותה של הפרעה נפשית בדמותם של שורת המעשים שביצע. עוד הדגישה ההגנה את העובדה שלמעט ביצוע המעשה באמצעות כוחו הפיסי לא פגע המערער בקורבנותיו פגיעה גופנית נפרדת, לאחר תפיסתו שיתף פעולה עם חוקריו, הודה בביצוע המעשים כולל שניים שלא היה ידוע למשטרה אודותם, ובכך חסך מקרבנותיו את העינוי הרב שבצורך לחוות מחדש את פרטי הסיוט באולם ביהמ"ש. כן נענש הנאשם במידה רבה באבדו את אשתו שנתגרשה ממנו, את מרבית חבריו, את עיסקו ואת מעמדו בחברה.
ג. ביהמ"ש בגזרו למערער 14 שנות מאסר ציין את כל הנסיבות לקולא האמורות. הסניגורית התעכבה על האינטרס הציבורי שבשיקומו של המערער, התנהגותו החיובית
של המערער בתקופת המאסר ונכונותו לשתף פעולה עם המטפלים בו. ברם, המטרה השיקומית שבענישה אינה אלא אחד מתוך מכלול יעדים שזו באה להפיק. העבירות הן מן החמורות שבספר החוקים והפגיעה הפיזית והנפשית האיומה בנפשן של הנשים הצעירות שתקף המערער היא צלקת שאותה ישאו עמן ומי יודע אם זו תגליד ואימתי. על חומרה זו נוסף הנזק הרב שהסב המערער לאורחות חייה של קהילה שלמה כאמור. גם אם קיימות מחלוקות בין מלומדים בתחום הקרימינולוגיה באשר למידת התרומה המדוייקת של הענישה החמורה להרתעה כללית כלפי עברייני מין בפוטנציה, הרי שבנסיבות המקרה שלפנינו, בצד התגמול המחייב למי שפגע בסדרי חייה של החברה, כל תרומה לאפקט ההרתעה חיונית ביותר. ביהמ"ש מצווה להגן על החברה נגד מעשים שלוחי רסן כאלה הן כדי להרתיע והן כגמול למבצעיהם. השיקולים האישיים ונסיבותיו של הנאשם יש לתת להם משקל בבוא ביהמ"ש לגזור את הדין, כשם שיש להתחשב בעובדה כי מעשיו של המערער בוצעו על רקע של סטייה מינית. אולם במכלול השיקולים על ביהמ"ש לתת ביטוי לרצונו של המחוקק שקבע ענשים מתאימים לעבירות בעלות חומרה יתירה, מה עוד שמדובר במספר כה רב של מעשים קשים ומתוכננים. גם אם יש מי שמהרהר ביחס לאפקטיביות גורם ההרתעה לגבי סוג זה של עבריינים פוטנציאליים על רקע של סטייה מינית, מחייבת המציאות בידודם לצורך ההגנה על החברה והקרבנות שהם עלולים להפיל.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, אריאל. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד גב' חנה ברוכי למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 10.7.88) .
ע.פ. 255/88 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יידוי אבנים על כלי רכב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, קטין, הורשע בעבירות של שידול לבצע עבירה וסכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. הוא נדון לשנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 1,000 ש"ח. המערער הודה כי שיכנע ארבעה מחבריו לזרוק אבנים על כלי רכב של יהודים וכן הודה שפגע בכלי רכב והסביר זאת בכך "וזה בגלל שמה שקורה לאחינו בשטחים". כן הודה שהשתתף בזריקת אבנים כשש פעמים ובאותם מקרים אף הניחו אבנים על הכביש כדי לחסמו וכל זאת בשעות הלילה. המערער הוא יליד 1971 ואין בנמצא מתלונן על גרימת נזק. כן הביע חרטה על מעשיו. הסניגור טוען על כן כי העונש שהושת על המערער חמור והוא עולה בחומרתו על עונשים שהושתו במקרים דומים. המערער נמנה על הקהילה הבידואית שבניה משרתים את המדינה ונאמנים לה וכמו כן אין לו כל הרשעות קודמות. הערעור על חומרת עונש המאסר נדחה.
טענות הסנגור היו כולן בפני השופט אך הוא הצביע על החומרה המיוחדת שבעניין דנא שבו מדובר לא על מקרה אחד אלא על ששה מקרים של זריקת אבנים, על חסימת כביש באבנים וכל זאת בשעות הלילה. המערער לא רק חטא בעצמו אלא החטיא גם אחרים שהסיתם והדיחם למעשים הנפשעים. מעשים אלה היו בימינו למכת מדינה והם עלולים לסכן שלומם וחייהם של נוהגי רכב. אמנם הנסיבות שעליהן הצביע הסניגור יכול ויבואו בחשבון במקרים של עבריינות רגילה, אך שונה היא העבריינות דנא שמתפשטת היא כמגיפה ופוגעת, פגיעת נפשות, יום יום ולילה לילה בחיי אזרחים שלווים הנוסעים לתומם בכבישי הארץ. אכן, אין להתעלם מנסיבות אישיות גם במקרים כגון אלה, אך העובדה שמדובר בעבריינות שהפכה למכת מדינה ובמסית אחרים להשתתף במעשים הנפשעים יש בה להעמיד בראש השיקולים הענישתיים את גורם ההרתעה, למען ישמעו המערער עצמו, ובראש וראשונה עבריינים בכוח, ולא יזידון עוד. הטענה שלא נגרם נזק בטלה היא ומשוללת כל יסוד. רק נס ומזל מפרידים בין זריקת אבנים שאין אחריה תוצאה של גרימת נזק לבין זריקת אבנים העלולה להביא לקטילת חיי אדם,
במיוחד כאשר מדובר בזריקת אבנים על כלי רכב תוך כדי נסיעתם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"דזילברמן למערער, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 11.7.88).
ע.פ. 561/87 - חלף מוחמד חלף עודה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ביצע 12 מעשי שוד בנסיבות מחמירות, 4 עבירות של נשיאת נשק, עבירה של גרימת נזק לרכוש בזדון וכן בריחה ממשמורת חוקית תוך מהלך המשפט כאשר המערער נלכד אחרי תקופה של כשנה וחצי. בעת המעצר נשא אקדח ובמהלך הלכידה נורו כלפיו יריות והוא נפצע. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 12 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער סובל היום מפצע שגרם לזיהום בעצם והוא עומד בפני ניתוח. כעולה מן החומר בוצעו מעשי השוד על ידי חבורה של עבריינים והמערער היה הגורם המרכזי בחבורה האמורה. לאור הנסיבות של מעשי השוד, מספרם ומעמדו של המערער בהם, אין לראות את העונש כמופרז לחומרה ויש לדחות את הערעור על מידתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנסור למערער, עו"ד רוזנפלד למשיבה. 13.7.88)
ע.פ. 420/87 - אלי כחלון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בארבע עבירות של מכירת סמים לסוכן משטרתי מוסווה. בשלושה מקרים מכר לסוכן כמויות משמעותיות של חשיש ובמקרה הרביעי מכר כמות של כ- 0.1 גרם הרואין. ביהמ"ש גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנה במצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל במובן זה שהמאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף.
בנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב בגזר הדין, בעיקר משום שלחובת המערער הרשעות קודמות רבות ובכללן עבירות של סחר בסמים. בתי המשפט שדנו את המערער בעבר לא מיצו עמו את הדין ועד כה לא ריצה המערער מאסר בפועל וזהו מאסרו הראשון. עובדה היא כי ההתחשבות היתירה במערער עד כה לא החזירה אותו למוטב והוא המשיך בדרכו העבריינית, דבר המצדיק ענישה משמעותית. הסניגור טוען כי המערער נתפס לעבריינות סמים משום היותו בעצמו נרקומן. מסתבר, עפ"י התחקיר של שירות המבחן, כי המערער הצליח להיגמל מצריכת סמים, כנראה שעקב אסון משפחתי שאירע לו הוא רואה עצמו מחוייב כלפי משפחתו והוא עושה מאמצים להשתקם. לא במעט היסוס הוחלט לקבל המלצת שירות המבחן, אך זאת רק בחלקה, במובן זה כי העונש שנגזר למערער ישאר בעינו ואולם המאסר על תנאי שהופעל ירצה המערער בחופף עם העונש שנגזר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, אריאל. החלטה - השופט בייסקי. עו"דבר חיים למערער, עו"ד ביינוול למשיבה. 19.7.88).
ע.א. 145/87 - יעקב בירנבוים נגד שולמית בירנבוים קטינה
*מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי סרב להפחית את סכום המזונות שהמערער חב בתשלומיו לבתו הקטינה, בת השבע, החיה עם אמה, גרושתו של המערער. הטענה של המערער היתה כי חל שינוי מהותי בנסיבות מאחר והמערער נשא אשה אחרת ונולדו לו ממנה שני ילדים. כן טען שעם התבגרות הקטינה אינה נזקקת עוד למעון וכי בהיותה מעל גיל שש חבה גם האם במזונותיה מדין צדקה. הערעור נדחה. הולדת שני הילדים היה בה, לכאורה, כדי להצדיק החלטה בדבר שינוי נסיבות. דא עקא, ביהמ"ש המחוזי סבר כי לא הובאה בפניו תמונה מלאה ואמיתית של העובדות. עפ"י קביעת ביהמ"ש
המחוזי גודל המשפחה בוודאי מהווה שינוי לעומת מועד מתן פסק הדין הקודם, אולם האב לא הוכיח מה יכלתו לעניין תשלום מזונות. הוא מחזיק שני כלי רכב וספק אם הצהיר על כל הכנסותיו ואם מיצה את מלוא כשרו להשתכר ולהרוויח. מאידך, האם משתכרת כ - 600 ש"ח לחודש, מתגוררת עם הבת בדירה שכורה ומשלמת עבור מטפלת לילדה 120 ש"ח לחודש ונושאת במלוא הוצאות החזקת הדירה. בנסיבות אלה סבר ביהמ"ש המחוזי כי האם אינה יכולה לתרום מעבר למה שהיא תורמת היום לילדה. בכל הנסיבות הוחלט לא להתערב בפסק הדין ולדחות את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ישראל ויסבלט למערער, עו"ד גדעון בן ציון למשיבה. 7.7.88).
בג"צ 350/88 - אמל טואד אבו נעים ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*עתירה של בני משפחת המנוח נגד האשמת הנאשם בהריגה ולא ברצח (העתירה נדחתה).
בני משפחתו של אדם שמותו נגרם על ידי המשיב החמישי קובלים נגד היועץ המשפטי על הגשת כתב אישום נגד הנאשם בעבירת הריגה ולא בעבירה של רצח. טענת העותרים היא כי ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצונית ובשיקולים פסולים. העתירה נדחתה. ב"כ היועץ המשפטי הבהיר כי לדעת היועהמ"ש אין בחומר הראיות שבידי התביעה כדי להוכיח כוונת קטילה מעבר לספק סביר. אין עילה להתערב בשיקול דעת היועץ המשפטי המופקד על הגשת התביעה. הכלל הוא שמי שמופקד על סעיף האישום המתאים במקרה פלוני הוא היועץ המשפטי לממשלה ונציגו, ואין מקום להתערבות בג"צ בנסיבות המקרה הנוכחי ובהיעדר הוכחה על חוסר תום לב מצדו של היועץ המשפטי, ממש כשם שלא היה מקום להתערבות בג"צ אילו החליט היועץ המשפטי להגיש נגד הנאשם כתב אישום מחמיר יותר.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, אריאל. עו"ד טלמון לעותרים, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבים. 3.7.88).
בג"צ 4/88 - אחים רויכמן (שומרון) בע"מ נגד ראש המינהל האזרחי לאזור יו"ש
*פסיקת הוצאות בעתירה שבוטלה
(בקשה לפסיקת הוצאות - הבקשה נתקבלה).
העותרת הינה חברה קבלנית לסלילת כבישים אשר עפ"י הסכם עם המשיב סללה שני כבישים באזור יו"ש. לאחר סיום העבודה התעורר ויכוח בין הצדדים אם העותרת עמדה בלוח הזמנים והמשיב ניכה לה סכומים שונים כפיצויים מוסכמים עבור איחור בביצוע העבודה. העותרת חולקת על הניכוי והיא פנתה פניות חוזרות ונשנות לקמ"ט מע"צ בבקשה לקבל עותקים של יומני העבודה אך לא קיבלה תשובות לפניותיה. לאחר שלא נענתה על מכתבים, פניות בע"פ ואף מברק ששלחה פנתה העותרת לבג"צ. רק כשלושה שבועות לאחר הגשת העתירה נשלח לעותרת מכתב מפורט ובו תשובת המשיב לטענות העותרת. לאחר הגשת העתירה הגיש המשיב תצהיר תשובה אך משהגיעה העתירה לדיון, הודיעו הצדדים על הסכמתם לביטול העתירה בכפוף לדרישת העותרת לפסוק לה הוצאות. בקשת העותרת לתשלום הוצאות נתקבלה.
עניין החיוב בהוצאות נוגע, בראש ובראשונה, לשאלה אם היתה, בנסיבות העניין, הצדקה בפנייה לביהמ"ש. לאחר שהעותרת פנתה וחזרה ופנתה למשיב ולא קיבלה כל תגובה לא נותר לה אלא לפנות לבג"צ. העובדה שהעותרת נענתה במפורט רק לאחר הגשת העתירה ובעקבות תגובה זו הוסכם להעביר את המחלוקת לבוררות היא המלמדת שלו היתה ניתנת לעותרת תשובה בעיתה היתה נמנעת מהגשת העתירה. אשר לגובה ההוצאות שיש לפסוק - יש אמנם להביא בחשבון שלא התקיים דיון בעתירה גופא, אך מאידך תיק העתירה הושלם, הוגשו עיקרי טיעון וביטול העתירה נעשה יום אחד בלבד לפני המועד שנקבע לדיון. בנסיבות אלה הוחלט לחייב את המשיב בהוצאות העותרת בסכום של 1,500 ש"ח.
(בפני: הרשם צור. 10.7.88).