ע.פ. 382/87 - יורם קיפניס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס וחומרת העונש(הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד והערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות השופטים ש. לוין וד. לוין נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר).
א. המערער הורשע בהשמטה זדונית של הכנסה בשנות המס 1978 ו- 1979 וכן בניהול ספרים כוזבים בשנות המס 1980 ו- 1981. ביהמ"ש דלמטה גזר למערער מאסר בפועל של חודש ימים, מאסר על תנאי של 5 חודשים וקנס בסך 25,000 ש"ח. העונש כפי שנגזר הוא על פניו מתון נוכח חומרת העבירות שביצע המערער וביהמ"ש הסביר זאת בכך שהביא בחשבון לקולא, בין היתר, את העובדה שאת פסק הדין נתן 44 חודשים לאחר הגשת הסיכומים. הערעור על ההרשעה נדחה פה אחד והערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות השופטים ש. לוין וד. לוין, בפסק דין מפי השופט ד. לוין, והמאסר בפועל של חודש אחד בוטל.
ב. אשר להרשעה - אין יסוד להתערבות בה. העובדות שעל פיהן נקבעה ההרשעה יש להן יסוד מספיק בחומר הראיות. פסיקת השופט אינה מושתתת על מידת האמון שנתן בעדים עפ"י התרשמותו, שזו יכולה להיטשטש עם הזמן, אלא עפ"י מכלול הראיות והמסקנות ההגיוניות הנובעות מהן. במסקנות עובדתיות אלה אין דרכו של בימ"ששלערעור להתערב. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה.
ג. אשר למידת העונש סבר השופט לוין כי מתון הוא ואין בו כדי לשרת את יסוד ההרתעה בעבירות כאלה. מבחינה זו אין כל הבדל ממשי ומוחשי, מבחינת המסר שבעונש, אם ירצה המערער מאסר של חודש בעבודות שירות ואם לאו. משום כך ראוי להתחשב התחשבות רבה יותר בעינוי הדין שהתקיים בענייננו בשל התמשכות ההליכים. אלה נפתחו בשנת 1982, הראיות החלו להשמע עוד באותה שנה, הסיכומים נשמעו ב- 1983 ואילך פסק הדין ניתן רק בחודש מאי 1987. אין לומר כי המערער תרם לעינוי דין זה. בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן אלה יש לבטל את המאסר בפועל של חודש ימים ולהעמיד את המאסר על תנאי על ששה חודשים במקום חמישה חדשים.
ד. הנשיא שמגר חלק על כך בציינו כי אמנם יש להצטער על ההשהייה הרבה בטיפול בתיק וראוי שמקרה כגון זה לא ישנה, אולם העונש שנגזר בביהמ"ש המחוזי כבר מביא בחשבון את התקלה שקרתה ואין על כן מקום להקלה נוספת שיש בה, בהכרח, כדי להפחית מכוחו המרתיע, המועט, של העונש שנגזר.
(בפני השופטים הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד גיורא עמיר למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמןלמשיבה. 4.8.88) .
ע.א. 505/85 - ארזי עדני ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חיוב במסי שבח ורכישה למרות ביטול הסכם מכר מקרקעין בעקבות פשרה בביהמ"ש(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בייסקי ובך נגד דעתו החולקת של השופט אריאל).
א. ביום 17.8.82 נערך בין המערער הראשון (להלן המוכר) לבין המערערים השני והשלישי (להלן הקונים) הסכם למכירת דירת מגורים. מחיר הדירה היה 65,000 דולר בשקלים ובעת חתימת ההסכם ובסמוך לו שילמו הקונים למוכר סכום השווה ל-57,000 דולר. הקונים חוייבו בגין העיסקה במס רכישה ושילמוהו. המוכר חוייב במס שבח, ביקש פטור כ"דירת מגורים" אך חוייב בתשלום מס, הגיש השגה וההשגה נדחתה ביום 22.3.83. ביום 19.5.83 שלח המוכר לקונים הודעה על ביטול ההסכם בשל אי תשלום יתרת התמורה וביום 1.7.83 פנו הקונים לביהמ"ש בבקשה להכריז כי ההסכם תקף. הקונים טענו כי המוכר הפר את ההסכם בכך שלא רשם "הערת אזהרה" לטובתם ולא תיקן פגמים בדירה. ביום 6.7.83, ששה ימים לאחר הגשת התביעה, הגיעו הצדדים לפשרה שניתן לה תוקף של פסק דין, כאשר הפשרה היא למעשה הסכם לביטול ההסכם
המקורי, בתנאים נוחים לקונים. המוכר התחייב בהסכם הפשרה להחזיר לקונים את כל הסכום שקיבל מהם בתוספת סכום השווה ל-1,900 דולר כפיצוי על השימוש בכסף; לשאת בכל ההוצאות של הקונים בהליכים שהתנהלו לרבות שכר טרחת עורך דין ואגרות; לשלם לקונים עבור דלת פלדה שהותקנה על ידם בדירה; לשאת בהוצאות שייגרמו לקונים בשל קניית דירה חדשה, היינו שכר טרחת עורך דין לעריכת החוזה החדש וכן מס רכישה עבור הדירה החדשה והובלת הרהיטים. הוסכם כי אם הקונה יקבל החזר מס הרכישה ששילם בגין רכישת הדירה מהמוכרים יקוזז הסכום מהתחייבויות המוכר. עוד הוסכם כי הקונים יחזירו למוכר את הדירה רק לאחר שיקבלו חזקה בדירתם החדשה ותוך חמישה חודשים מיום חתימת ההסכם יהיו זכאים להתגורר בדירה ללא תשלום, ואילו מאז ואילך ישלמו דמי שכירות למוכר. הקונה סיפר בעדותו כי כבר ביום 7.7.83 רכש דירה חדשה ואת הכסף קיבל קודם לכן מהמוכר.
ב. המערערים פנו למשיב וביקשו להחזיר לקונים את מס הרכישה ששולם ולבטל את החיוב של המוכר במס שבח וזאת בעקבות ביטול העיסקה ובהסתמך על סעיף 102 לחוק מס שבח מקרקעין האומר כי "המנהל יחזיר מס אם הוכח לו כי נתבטלו מכירת זכות במקרקעין...". המנהל סרב לבקשה באשר לדעתו היה ביטול המכר בהסכם הפשרה, יצירה מלאכותית, שבאה להסתיר את המהות האמיתית של ההתקשרות, היינו מכר חוזר של הדירה מהקונים למוכר. הוא הסתמך על סעיף 84 לחוק שלפי אם סבור המנהל כי "עיסקה פלונית... המפחיתה... את סכום המס העשוי להשתלם... או למנוע תשלום מס, היא מלאכותית או בדויה, רשאי הוא להתעלם... וישום את המס המגיע לפי זה". לדעת המנהל ישנם בהסכם הפשרה תנאים תמוהים המעידים על היותה של העיסקה עיסקה מלאכותית. על החלטת המנהל ערערו המערערים לוועדת הערר וזו דחתה את הערר. לדעת הועדה "תמוה הדבר שהמוכר אשר מספר שבועות לפני הפשרה, סבר... שיש לו עילה כדי לבטל את חוזה המכר ולדרוש פיצויים, הסכים... להחזיר את כל המחיר בצירוף ריבית, ולשלם סכומים כאילו שהוא הפר את החוזה... מכאן שאם הפשרה היתה הסדר מלאכותי... כל הצעדים שננקטו היו להסוות מכירת הדירה בחזרה למוכר... הפשרה שנעשתה לא נועדה להחזיר את הצדדים למצבם הקודם בלבד, אלא בנוסף על כך לקבל הטבות מופלגות... אם לפי דרך עשיית העיסקה... לא נשאר ספק בלבו של המנהל כי הצורה התמוהה שהצדדים הלבישו את העיסקה היא מלאכותית, כי אז הוא רשאי להתעלם ממנה...". הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בייסקי ובך נגד דעתו החולקת של השופט אריאל.
ג. השופט אריאל (דעת מיעוט): הקביעה מתי עיסקה היא מלאכותית תיקבע עפ"י הנסיבות בכל מקרה ומקרה. נקבע בכמה פסקי דין שעיסקה אשר כשלעצמה מחוסרת כל טעם זולת הטעם להמנע ממס רואים אותה כמלאכותית. המבחן המתאים הוא המבחן הבודק אם עפ"י חומר הראיות עולה המסקנה הברורה כי במסווה של עיסקה מסויימת, כביכול, הושגה למעשה עיסקה אחרת, וזאת לשם הימנעות מתשלום מס. בענייננו הקונים רצו להעביר למוכר את הדירה שרכשו ממנו ולקנות דירה אחרת והמוכר רצה לרכוש בחזרה דירה זו. כדי לחסוך מס ביצעו פעולה זו על ידי ביטול החוזה. ועדת הערר קבעה את העובדות עפ"י חומר הראיות כראוי והגיעה גם למסקנה הנכונה עפ"י החוק והפסיקה ואין להתערב בקביעתה.
ד. השופט בייסקי (דעת הרוב): מסקנת ועדת הערר כי מדובר בעיסקה מלאכותית התבססה על כך כי הסכם הפשרה לביטול החוזה המקורי הינו חד צדדי לטובת הקונים וכי מדובר במכר חוזר במחיר משופר, להבדיל מביטול מכירת זכות במקרקעין שרק הוא מזכה בהחזר מס. אין לקבל גישה זו. אין בכך כל פסול כי במסגרת ביטול הסכם יהנה צד אחד מרווח, לא רק כאשר תמורת הסכמתו לביטול החוזה הוא זוכה להחזר כל ההוצאות
שנגרמו לו, שזה דבר מובן מאליו, אלא אף במקרה שצד אחד, מתוך שיקולים עסקיים שלו, מסכים לשלם לצד האחר פיצוי תמורת ההסכמה לביטול החוזה. בענייננו, חוזה המכר המקורי לא בוצע במלואו, המוכר שלח הודעה לקונים על ביטול החוזה בגין אי תשלום יתרת המחיר והקונים פנו לביהמ"ש בבקשה להכריז על החוזה כתקף ובמסגרת אותה תביעה נעשתה הפשרה. אף אילו זכו הקונים ליתרונות מסויימים עפ"י הסכם הפשרה, אין בכך בלבד לחייב את המסקנה כי מדובר בעיסקה מלאכותית. זה טבעה של פשרה כי כל אחד מבעלי הדין שוקל שיקוליו הוא. למוכר כנתבע יוחסה הפרה המצדיקה עיכוב יתרת התמורה. גם הקונים מצדם לא יכלו להיות בטוחים בזכייתם במשפט ובמקום התדיינות ממושכת בזמן של האמרת מחירי דירות היה עדיף להם להסכים לביטול החוזה ובלבד שלא יצאו מופסדים. יהיו אשר יהיו שיקוליהם העסקיים של המתקשרים אין להתפלא כי חיפשו דרך והגיעו להסכמה על תנאי ביטול העיסקה. העובדה כי הפשרה הושגה סמוך להגשת התביעה אין בה לשנות פני הדברים. גם כאן יכול שהיו לכל צד שיקולים משלו, שלא להכנס להוצאות משפטיות נוספות וכדומה. מכל מקום, אין לראות בנסיבות אלה מכר חוזר או עיסקה מלאכותית. סכסוכים כאלה שכיחים הם בעיסקות מכר דירות ואין לתמוה כלל כי המסוכסכים חיפשו דרך לצאת מהמבוך אליו נקלעו "ואשרי המצליחים בכך".
ה. ועדת הערר למדה על המלאכותיות מתוך ההטבות המפליגות, כביכול, שהעניק המוכר לקונים, אך אין לראות בתנאים שבפשרה הטבות, ובודאי לא מפליגות, אלא חישובים סבירים של מה שזכאים הקונים בגדר השבה ופיצוי על הנזק כדי להחזיר את המצב לקדמותו עם ביטול החוזה ולמנוע הוצאות נוספות עקב ביטולו. כך הוא הפיצוי על שימוש בסך 57,000 דולר במשך 11 חודשים כשהפיצוי בסך 1,900 דולר מהווה שיעור של %3.4 רבית דולרית, שעור נמוך בהרבה מהמקובל. החזר הוצאה על התקנת דלת פלדה נתחייב משום השבחת הדירה. הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין נגרמו רק לקונים שהיו התובעים ואין רבותה שבמסגרת פשרה מסכים נתבע לשאת באלה כשיש לו יסוד לחשוש שבסופה של התדיינות עלול הוא להתחייב בסכומים גבוהים יותר. הוא הדין בהטבות האחרות. הסכמת המוכר שהקונים ימשיכו לגור בדירה חמישה חדשים ללא תשלום שכר דירה ניתן גם להבין. אילו המתינו הצדדים לסוף ההתדיינות, כולל ערכאת ערעור, היו הקונים ממשיכים להחזיק בדירה במשך שנות ההתדיינות מכוח החוזה שהם ביקשו להכריז עליו כתקף. לא היה יסוד להנחת ועדת הערר כי המתקשרים יצרו כביכול סכסוך מבויים ולצורך כך פתחו הקונים בהליך משפטי מבויים. הדרך שבה בחרו המתקשרים לפתור את הסכסוך שביניהם נראית בהחלט סבירה כשהמגמה היא שלא להותיר את הקונה מופסד ובחסרון כיס, ולשני הצדדים היתה מטרה מסחרית מתוך שיקולים לגיטימיים ולא הרצון של התחמקות ממס. הם אמנם יהיו פטורים מלשלמו, אך זאת בגין ביטול העיסקה.
השופט בך הצטרף, בפסק דין קצר, לפסק דינו של השופט בייסקי.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, אריאל. עו"ד נתן רסקין למערערים, עו"ד גב' אורית אפעל גבאי למשיב.21.7.88).
בש"פ 466/88 - מדינת ישראל נגד דוד ללוציאשוילי ואח'
*שחרור בערובה (זיוף דולרים)(ערר על שחרור בערובה של חמישה נאשמים - הערר נתקבל לגבי שניים ונדחה לגבי שלושה) .
א. חמשת המשיבים הועמדו לדין באישום של זיוף דולרים ופריצה. כנגד כל המשיבים מצויות ראיות לכאורה לביסוס האשמה. התביעה ביקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים בטענה כי העבירות חמורות עד שהן מצדיקות את המעצר, שהרי מדובר בעבירות שיש בהן כדי לפגוע פגיעה ממשית בכלכלת המדינה ובתדמיתה. כן הופנתה
תשומת לבה של הדרגה הראשונה להרשעות קודמות הקיימות כנגד כל המשיבים ובמיוחד נגד המשיבים 1 ו- 2 שהורשעו לא מכבר בעבירות של זיוף דולרים. ביהמ"ש דחה את הבקשה בסברו כי העבירות המיוחסות למשיבים אינן כאלו העשויות לפגוע בתדמיתה של המדינה ובכלכלתה ועבירות אלו כשלעצמן אינן מצדיקות מעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל לגבי המשיבים 1 ו- 2 ונדחה נגד המשיבים האחרים.
ב. אין לקבל את סברתו של ביהמ"ש המחוזי כי העבירות של זיוף דולרים והפצת כסף מזויף אינן כאלו הפוגעות בתדמית המדינה והעלולות לגרום נזק לכלכלתה. הפסיקה הקיימת סותרת סברה זו ומקובל על ביהמ"ש כי העבירות של זיוף מטבע חוץ הן עבירות חמורות במהותן, פוגעות בתדמיתה של המדינה, מזיקות לכלכלתה וליחסי החוץ עם המדינה שאת המטבע שלהן זייפו בישראל והפיצו מתוכה. מאידך יש לקבל את דעתו של השופט כי חומרת עבירות אלו כשלעצמה לא תצדיק מעצר עד תום ההליכים, אולם לכך יש להוסיף סייג, לאמור, שעבירות אלה מצדיקות מעצר, אם בשל נסיבות העבירה, קיים גם יסוד סביר לחשש, שהנאשם, שאת מעצרו מבקשים, עלול, אם ישוחרר, לסכן את שלום הציבור ובטחונו. במקרה דנן לא נתבקש המעצר רק בשל החומרה המהותית שבעבירות והפרקליטות הצביעה בפני השופט גם על עברם הפלילי של המשיבים. בהחלטת השופט אין התייחסות לגורם זה וממילא לא שקל השופט אם בשל העבר הפלילי של המשיבים, על רקע מהות העבירה והנסיבות בהן היא נעברה, אין לומר כי משיב זה או אחר מהווה סכנה לשלום הציבור אם ישוחרר.
ג. העבירות בעברם הפלילי של המשיבים צריכות להשקל, ויש בהן, במקרה המתאים, כדי להוות גורם מצטבר לחומרת העבירה מהבחינה המהותית, ולנסיבות ביצוע העבירה, ואות המלמד על הסכנה הנשקפת מאותו נאשם ציבור בהיותו חופשי להלך ולפגוע. כששוקלים את העבירות הפליליות שבעברם של המשיבים המסקנה היא כי אין להתערב בהחלטת השופט ככל שמדובר במשיבים 3, 4, ו- 5. עברם הפלילי של אלה אינו מלמד כי בנסיבות המקרה מהווים הם סכנה לצבור. לא כן המצב לגבי המשיבים 1 ו-2. המשיב 2 נשפט בחודש אפריל 85 לשנתיים מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי בעבירות של זיוף מטבע ומשיב זה הוא עתה אסיר ברשיון. לא חלפו ימים רבים מעת ששוחרר וכבר חזר לסורו וממשיך לבצע עבירות חמורות. משמע גם כאשר תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי וגם כאשר הרשיון להלך חופשי עלול להתבטל עובר הוא עבירות כאלה. המציאות מלמדת איפוא שמשיב זה מהווה סכנה לשלום הציבור בעבירות מן הסוג הנדון וראוי לעוצרו, אפילו אם שוחרר כבר ממעצרו ימים ספורים לפני מתן ההחלטה. הוא הדין לגבי המשיב הראשון. נאשם זה צבר לחובתו ארבע הרשעות קודמות ובכללן עבירה של זיוף מטבע שבגינה נגזר דינו למאסר לשנה אחת וכן שנה אחת מאסר על תנאי. לפיכך יש לעצור שני משיבים אלה עד גמר ההליכים.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' רבקה פלדמן לעוררת, עו"ד רוזנבוים למשיב 1 , עו"ד שטרוהיס למשיב 2 ,עו"ד אלוני למשיב 3,עו"ד כץ למשיב 4, עו"ד כהן למשיב 5. 2.8.88).
בר"ע 674+687/86 - מדינת ישראל נגד נאות סיני...בע"מ
*פסק בורר בתביעת פיצויים ע"י מפוני נאות סיני(בקשות רשות ערעור שנדונו כערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. חלק מאדמות נאות סיני הועבר למצרים לפני שחוקק חוק פיצוי מפוני סיני והתעוררה מחלוקת באשר לפיצוי שתקבל המשיבה בגין אותן אדמות. המחלוקת נמסרה לבורר והלה שוחרר מכללי הדיון ודיני הראיות הנהוגים בביהמ"ש וכן מהדין המהותי. הבורר קבע כי המשיבה זכאית לפיצוי בשיעור של 40 מליון לירות עפ"י ערכם ביולי 1979, בתוספת הפרשי הצמדה מתאריך זה. עוד קבע כי מסכום זה ינוכה מס הכנסה בשעור %7.5 ואותו שיעור, 7.5 אחוז, בשל אגרות חוב. שעור זה של מס הכנסה ואגרות חוב הוא השעור שנקבע גם בחוק פיצוי מפוני סיני באשר לאלה הזכאים לפיצויים מכח
החוק. המדינה עתרה לביהמ"ש המחוזי לביטול אותו חלק מפסק הבורר הקובע ניכוי %7.5 מס הכנסה ו-%7.5 אגרות חוב באשר לטענת המדינה חרג הבורר מסמכותו בקביעתו זו, מה עוד כי שיעורי מס הכנסה וקביעתם הם בסמכותן הבלעדית של רשויות המס ואין לבורר להיזקק לכך גם אילו הוסמך. משפעל אחרת, טענה המדינה, לא רק כי פעל הבורר ללא סמכות, אלא הדבר נוגד תקנת הציבור ועל כן דין אותה הוראה בפסק הבוררות להתבטל. המשיבה מצדה ביקשה תיקון שלושה עניינים בפסקו של הבורר. ביהמ"ש המחוזי דחה הן את עתירת המדינה לביטול חלק מפסק הדין והן את עתירת המשיבה לתקן את הפסק בשלושת העניינים הנזכרים ושני הצדדים הגישו בקשות רשות ערעור שנדונו כערעורים והערעורים נדחו.
ב. בטיעוניהם לפני ביהמ"ש המחוזי יצאו באי כח שני הצדדים מההנחה הבסיסית כי חוק פיצוי מפוני סיני אינו חל על המקרה דנן. מכאן טענת בא כח המדינה כי הבורר לא יכול היה לקבוע ניכוי מס בשיעור מופחת של %7.5 כפי שקובע החוק לגבי הפיצויים למפוני סיני כאשר הוראה מיוחדת 1 מיועדת רק לגבי מפונים שהחוק חל עליהם. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אף שהחוק האמור לא חל על הבוררות הנדונה מלכתחילה, חלות הוראותיו על נאות סיני כזכאית לפיצויים לפי פסק הבוררות. כדי לא להפתיע את הצדדים בבואו להחיל את החוק על העניין שבפניו, כאשר נקודת המוצא המשותפת של הצדדים היתה כי אין החוק חל, הזמין השופט את באי כוח הצדדים ונתן להם הזדמנות להתייחס לנושא. ב"כ המדינה עמד על אי תחולת החוק ואילו ב"כ המשיבה סבר, בתור טענה חילופית, שאכן חל החוק על המקרה דנן. בהקשר זה מלין ב"כ המדינה על ביהמ"ש כי ביסס פסק דינו על נימוק שלא רק שלא נטען כלל, אלא כאשר ב"כ שני הצדדים טענו להיפוכו והכוונה היא לאי תחולת החוק. אכן, אין ביהמ"ש נוטל בדרך כלל חלק בטיעוני בעלי הדין ואין הוא קובע להם דרך ניהול המשפט. בדרך כלל קשורים הצדדים בטענותיהם ומשפט אזרחי בעיקר מתנהל על פי פלוגתאות שנוסחו על ידי הצדדים. בדרך כלל קיימת נטייה לסמוך ולאמץ פלוגתאות מוסכמות על בעלי הדין ביחס לתחולה או אי תחולה של הוראת חוק מסויימת על העניין שבמחלוקת, תוך הנחה שהצדדים בדקו את העניין לאשורו, ואם על אף המחלוקת שביניהם הגיעו לתוצאה מוסכמת ביחס לחוק שיש להחיל, סימן שבנדון שוב אין פלוגתא. במה דברים אמורים, בראש וראשונה ביחס למערכת עובדות מוסכמות, שאז ניתן לומר בודאות כי מה שמקובל על שני הצדדים אמנם אירע בפועל, וניתן על יסוד זה לקבוע ממצאים עובדתיים. לרוב זה יהא גם המצב ביחס לאפליקציה של החוק. ברם, יש ומצוות המחוקק היא שהשופט יפסוק או יימנע מלפסוק, בין אם בעל הדין הביא טענה בפניו ובין אם לאו. אלה מקרים יוצאים מן הכלל, בהם חובה זו מוטלת על השופט לא מפני טובתו של בעל הדין, כי אם מפני טובת הציבור. בעניין התאמת או תחולת חוק ספציפי על מחלוקת מסויימת, אין הסכמת בעלי הדין חזות הכל. עדיין על השופט לבחון פן טעו שני הצדדים כאחד בתיאום החוק או בפרשנותו, או התעלמו מהוראה נוגדת בחוק אחר, העשוייה לשנות או להשפיע על התוצאה, ויימצא ביהמ"ש פוסק בניגוד לחוק. ברם, ביהמ"ש המחוזי לא צדק במסקנתו לגופו של עניין. גישתם של הצדדים שאין החוק חל על המחלוקת הנדונה היתה נכונה.
ג. טענתה העיקרית של המדינה היא כאמור כי בקבעו שיעורי ניכוי מס מופחת חרג הבורר מסמכותו, בין משום שלא הוסמך לכך בהסכם הבוררות ובין משום שענייני מיסוי וקביעת שיעורי מס אינם ממין העניינים שניתן למסרם להכרעת בורר, בהיותם נתונים 4 לסמכותן הבלעדית של רשויות המס על פי הקבוע בפקודת מס הכנסה. סעיף 245(א) לפקודה קובע כי "לא יותרו ניכויים... הנחות ממס והקלות אחרות, אלא אם נקבע במפורש בחוק...". העקרונות בטענה כפולה זו וודאי נכונים, אך לעניין ההסמכה בהסכם הבוררות יש לזכור כי הבורר שוחרר מכללי הדיון ודיני הראיות במפורש ואף מהדין
המהותי בהתאם לתוספת לחוק הבוררות. הבורר לא הוגבל איפוא בדרכים בהן יגיע לקביעת סכום הפיצוי שיגיע בסופו של דבר למשיבה. לצורך הטענה על שני חלקיה יש לבחון אם פסקו של הבורר אכן קבע מס הכנסה מופחת, בבחינת שינוי דיני מס כגירסת המדינה, או שמא שימש עניין זה כאחד השיקולים ההשוואתיים כדי לפסוק את הסכום הראוי שעל המדינה לשלם נטו למשיבה, תוך הנחה כי ניכויי מס ממילא חוזרים לקופת המדינה, ואילו על הבורר לקבוע מה הסכום הסופי שיגיע לקופת המשיבה. על שני בעלי הדין היה מקובל כי אין להפלות בין המשיבה לבין מפונים אחרים באשר לסכומי הפיצויים. בבואו להדריך עצמו ביחס לקנה המידה של השוואת המשיבה למפונים אחרים לעניין הפיצוי הנוסף, עמד הבורר על החישובים השונים והגיע למסקנה בדבר הסכום של 40,000 לירות המגיע למשיבה. לא רק שהצדדים כיוונו את הבורר למהלך השוואתי כאמור, אלא לעניין הניכויים מהסכום שייפסק ניתן היה לראות הסכמה שבשתיקה של המדינה כי למרות שאין החוק חל כאן, מחייבים שורת הצדק והבסיס ההשוואתי התאמת הסכום נטו לדרכי החישובים שהתווה החוק. הבורר קבע את שיעורי הניכוי כאילו ביקש לומר מה הסכום נטו שעל המדינה לשלם. אין בכך אי חוקיות וגם לא חריגה מסמכות, במסגרת בוררות כזו, להעביר על הזולת חיוב מס מלא או חלקי וכאן כאילו העביר הבורר את חיוב המס על המדינה עצמה שמקופתה ישולם הפיצוי ולקופתה יוחזר מיד כל שינוכה בתור מס.
ד. עוד טענה המדינה כי קביעת ניכוי מס בשיעור מופחת נוגדת את תקנת הציבור ומהווה עיוות דין. האמור בפיסקה הקודמת ביחס למשמעות ציון שיעורי הניכויים מהווה תשובה גם לטענות אלה. כאשר לצורך קביעת סכום פיצוי נטו למשיבה, מודרך הבורר בהוראות חוק שהיו מקובלות על המחוקק לכלל מפוני סיני, אין לראות בכך לא ניגוד לתקנת הציבור ולא עיוות דין. אין לומר כי מה שנקבע בחוק כלפי כלל מפוני הסיני פוגע בתקנת הציבור ומהווה עיוות דין כשהוא מהווה קנה מידה ומופעל בדרך של גזירה שווה כלפי המשיבה שעניינה אינו שונה לצורך זה. כמו כן, גם במקרה של קיום עילת ביטול של פסק בורר על יסוד סעיף 24 לחוק הבוררות רשאי ביהמ"ש לא להיזקק לבקשת ביטול, אם נמצא שלא נגרם עיוות דין. לפיכך יש לדחות את ערעור המדינה. גם את טענות המשיבה לתיקוני הפסק אין לקבל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד צבי כספי למדינה, עו"ד ירון סהר למשיבה. 8.6.88) .
בג"צ 839/86 - צבי לופט ואח' נגד שר הפנים ואח'
*תביעת פיצויים לפי סעיף 190 לחוק התכנון והבניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
עתירה זו עניינה סירובו של שר הפנים להיעתר לבקשת העותרים כי יורה לוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן לשלם לעותרים פיצויים לפי סעיף 190(א) (2) לחוק התכנון והבניה. המשיבה השניה (העיריה) הפקיעה מידי העותרים ששה מגרשים ובעקבות ההפקעה שולמו לעותרים פיצויים ששיעורם %60 מהערכת השמאי לגבי סה"כ ערך המקרקעין. לטענת העותרים היו זכאים לכך כי יפוצו בכל מאת האחוזים. זאת ועוד, לטענת העותרים מדובר על הפקעות חוזרות, כי בשנת 1951, לפני ההפקעה של 1977, כבר ניטלו לצרכי ציבור ללא תמורה כ-%25 מן המגרשים. על כן טענו העותרים כי בחישוב סכום הפיצויים יש להביא בחשבון את המצב ערב ההפקעה משנת 1977. העותרים מבקשים מבג"צ להכיר בהפקעה החוזרת כ"סבל" המצדיק תשלום פיצויים לפי סעיף 190(א) (2) לחוק התכנון והבניה ולחילופין לחשב את האחוזים המזכים בתמורה בהתחשב בכך שכבר הופקעו חלקים מחלקותיהם בפעם הקודמת. העותרים טענו כי המשיב שסירב לאשר מתן פיצוי נוסף בשל "סבל" שקל בהקשר זה שיקולים זרים. העותרים התומכים יתדותיהם בהוראות החוק הבאות: סעיף 20(2)(ג) לפקודת הקרקעות (רכישת לצרכי ציבור) שלפיו "למרות הוראותיהן של
הפיסקאות... מותר לשר האוצר להעניק... אם נקבע כדי הנחת דעתו, שהצמצומים שהוטלו... יגרמו סבל - אותם פיצויים... שיראה אותם נכונים...". סעיף 190(א) (2) לחוק התכנון והבנייה הקובע כי "שר הפנים רשאי להורות לועדה המקומית לשלם פיצויים בנסיבות שבהן היא רשאית לשלמם לפי סעיף 20(2)(ג) לפקודה האמורה". העתירה נתקבלה.
הנשיא שמגר ציין כי אינה מקובלת עליו גישת הרשויות שלפיה אין מביאים בחשבון, לצורך קביעת שיעור הפיצויים עבור מגרשי העותרים, בצורה כלשהי, את החלק מן המגרשים שניטל במסגרת התכנית משנת 1951 לצרכי ציבור. המשיבים סירבו לראות בכך הפקעה בטענה שמדובר בהפרשות מרצון של שטחי מקרקעין לצרכי פרצלציה שנעשתה תוך הסכמה ואיננה בגדר הפקעה. הנתונים אינם תומכים בתיזה האמורה של המשיבים. ברם, עיקרו של דבר, המבוקש בענייננו איננו תשלום בגדר חובה העולה מן הדין, אלא מתן הדעת על אפשרות להעניק פיצוי נוסף, שהוא בגדר שיקול דעת השר, כאמור בסעיף 20(2)(ג) לפקודה בשנת 1943. אם החליט השר מראש, לפני הנכונות לשקול בקשת העותרים, שאין להכיר בנטילה החוזרת של מקרקעין לצרכי ציבור, משום "סבל", מכיוון שהנטילה הראשונה נעשתה ללא צו הפקעה פורמלית, הרי לא שקל נכונה את מערכת הנסיבות שבפניו. בין אם הנטילה בשנת 1951 שוות מעמד מבחינה משפטית להפקעה משנת 1977 ובין אם לאו, הרי מדובר על הפחתה של שטח לצרכי ציבור לפי תכנית בנין עיר שקיבלה אישור כדין, והפחתה עובדתית חוזרת ונשנית כאמור, היא נושא לגיטימי לבחינה ושיקול של תשלום בגין "סבל" לפי סעיף 20. אם הדבר לא נשקל לכאן או לכאן מעיקרו מטעמים עקרוניים, מן הראוי שהעניין יוחזר לשר, כדי שיבחן את הבקשה לגופה ויכריע בה מן הבחינה העניינית, לפי שיקול דעתו. לפיכך הוחלט להחזיר את העניין לשר לצורך החלטה אם להפעיל סמכותו לפי סעיף 20 הנ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא (לשעבר) גב' בן פורת, המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר, הוסיף השופט לוין. עוה"ד אפרים אולשנסקי ויוסף גרנות לעותרים, עו"ד עוזי פולמן לשר, עו"ד גב' מרגלית אינהורן-מלצר לעירית רמת גן. 8.6.88) .
בש"פ 369/88 - מדינת ישראל נגד מוניר אלהליס ואח'
*שחרור בערובה (גניבות רכב) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
חמשת המשיבים הואשמו, יחד עם אחרים, בעבירות של גניבה וזיוף בנסיבות מחמירות. מדובר ב-14 אישומים אשר לפי הנטען בהם קשרו המשיבים קשר לגנוב מכוניות ולזייף את מספרי השילדה והמנוע באופן שנחזו להיות מכוניות אחרות, שעברו תאונות דרכים והורדו מהכביש. הקשר המיוחס למשיבים נתקיים במשך זמן רב, ולפי טענת המדינה עבדו המשיבים בתיאום ובחלוקת תפקידים ממוסדת ונגנבו מכוניות במספר רב כאשר הנזק שנגרם מגיע למאות אלפי שקלים. המדינה ביקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים אך ביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשת המדינה בסברו כי חומרת העבירה אינה מצדיקה את המעצר שכן "הגענו עד קצה הגבול במעצר עד תום ההליכים בשל חומרת העבירה ואין מקום להרחבה נוספת". הערר נתקבל.
מדובר במספר רב של עבירות גניבה וזיוף בנסיבות מחמירות כשלטענת המדינה פיתחו המשיבים "תעשייה" של גניבת מכוניות וזיופים של מספרי הרישוי שלהם. גניבות בקנה מידה כזה הפכו מכת מדינה והעבירות נשוא כתב האישום הפכו נפוצות. אכן, השימוש בחומרת העבירה כעילת מעצר יחידה צריך להיות מוגבל לעבירות רציניות באופיין ובנסיבותיהן, אך עם זאת השאלה מה הן הנסיבות המצדיקות מעצר עשויות להשתנות מעת לעת ואין לקבוע מראש "קטלוג" של עבירות "החסינות" מפני מעצר בגינן עד לתום ההליכים, כשם שאין גם לקבוע מראש שעבירה שלפי טיבה נחשבת לחמורה מצדיקה תמיד את המעצר. נסיבות המקרה, טיבן של העבירות, ריבויין ונפיצותן
לאחרונה, מצדיקות לראות את העבירות כרציניות דיין כדי להצדיק באופן עקרוני מעצר בגינן. ברם, בענייננו טענו הפרקליטים טענות שונות שביהמ"ש לא בדק אותן מכיון שסבר שאין מקום לעצור את המשיבים ולפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש כדי שיבדוק את הטענות לגופן.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' י. ליבוביץ לעוררת, עו"ד סלע למשיבים. 27.6.88).
רע"א 248/88 - עמנואל דמתי נגד ח"י תעשיות מוצרי הגיינה בע"מ ואח'
*פרשנות סעיף בהסכם לצורך הוצאת צו מניעה זמני (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסובה על פרשנות סעיף בהסכם שבין הצדדים האוסר על המבקש "להמשיך לעבוד בחברה הדומה לת.מ.ה.". הצדדים חלוקים בשאלה מה היקף האיסור וביהמ"ש הוציא צו מניעה זמני נגד המבקש. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה. ביהמ"ש קיבל את פרשנות המשיבים לעניין היקף האיסור ובעקבות פרשנות זו ניתן צו המניעה הזמני. פרשנות זו, לכאורה, סבירה היא ואין להתערב בשלב זה בהחלטת השופט. לחילופין ביקש המבקש להורות על הפקדת ערבות בנקאית כתנאי לצו המניעה הזמני אך לא נראה כי יש מקום להורות על הפקדת ערבות בנקאית דווקא. מאידך, מן הראוי שתינתן ערבות עצמית ולפיכך יש להתנות את צו המניעה הזמני בכך כי המשיבה תפקיד התחייבות עצמית לפיצוי המבקש על כל נזק שיגרם לו עקב צו המניעה הזמני אם יזכה בסופו של דבר במשפט.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד אפרת אבירם למבקש, עו"ד ש. אלטשולר למשיבים. 11.7.88) .
רע"א 204/88 - אורי מאירוביץ, עו"ד נגד פרץ ולנה גבר
*הארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי האריך למשיבים את המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות, מעבר ל- 45 הימים הקבועים בחוק הבוררות, ועל החלטה זו באה בקשה לרשות ערעור כאשר טענת המבקש היא כי לא קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את הארכה המבוקשת. הבקשה נדחתה. השופט השתית את החלטתו בעיקר על התרשמותו מהחקירה הנגדית של המצהיר וקבע כי לפי החקירה הנגדית "הופיע בפני אדם מבוגר שהתרשמתי ממנו כי עקב האירועים הקשורים בבוררות זו הוא בבחינת שבר כלי אשר איבד השליטה על ענייניו, התייאש יאוש גמור מהעניין ואילולא החלצות צאצאיו לעזרתו הרי לא היה לו פה כלל להביא דבריו בפני ביהמ"ש... כך שחוסר תיפקודו. שבין תקופת סיום הבוררות והגשת בקשה זו הוכחה לי לחלוטין...". בהחלטת השופט פורטו נימוקים נוספים אשר בהצטברם יחדיו הביאו את השופט למסקנה כי קיימים "טעמים מיוחדים" המצדיקים הארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר. בכך אין להתערב.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד דוד ארד למבקש, עו"ד י. כלוף למשיבים. 15.7.88).
רע"א 121/87 - יהושע להט נגד יעקב לוי
*מחיקת טענות בכתב הגנה (הערעור נדחה).
בין המבקש (להלן: הנתבע) לבין המשיב (להלן: התובע) נערך באוגוסט 1984 הסכם שמכוחו התחייב התובע להעסיק את הנתבע משך שנה שלמה בעבודות שקיבל התובע לביצוע עבור "מרכז הבנייה הישראלי" (להלן: מרכז הבניה). בסעיף 7 להסכם התחייב הנתבע שלא יתן "שירותים ו/או להיות מועסק על ידי מרכז הבנייה הישראלי ו/או... לתת שירותים לגוף המבצע עבור מרכז הבנייה הישראלי" למשך שלוש שנים מיום גמר ההסכם. הנתבע הפר את התנייה הנ"ל שבהסכם והתובע הגיש נגדו תביעה לפיצויים לביהמ"ש המחוזי. בכתב הגנתו טען הנתבע כי בגין מעשי רמייה וגניבות, שלטענתו בוצעו על ידי התובע כלפי מרכז הבנייה, הופסקה עבודתו של התובע אצל מרכז הבנייה וכהשלכה לכך הופסקה גם עבודתו של הנתבע שעבד מטעמו מכח ההסכם דנן. מרכז הבניה פתח בהליך נפרד נגד התובע שעדיין תלוי ועומד. ביהמ"ש
המחוזי סבר כי הגלישה לעניין טענות הרמיה והגניבות המיוחסות לתובע ע"י מרכז הבנייה אין לה מקום בכתב הגנתו של הנתבע בתביעה הנדונה כאן והערעור על כך נדחה.
אין מחלוקת בקשר לקיומו של סכסוך בין התובע לבין מרכז הבנייה וגם אין מחלוקת לגבי העובדה שהתובע אינו מטיל את האשם לסכסוך זה על הנתבע. מה שרוצה הנתבע הוא לנסות ולפרוש את יריעת ההוכחות בקשר עם התיק הנוכחי, על הנסיבות שגרמו לסכסוך שאין הנתבע צד בו. מבחינה עקרונית אין בעובדה שהנתבע העלה את הטענה בכתב הגנתו, משום ערובה שביהמ"ש לא יגיב עליה בדרך נאותה כמתבקש מאותו עניין. במקרה שלנו, הסיבות שגרמו למרכז הבנייה לבטל את החוזה עם התובע ולהפסקת עבודתו של הנתבע אצל התובע אינן דרושות לצורך ליבונה של הבעייה השנוייה במחלוקת בתיק זה. די לצרכי הדיון בין הצדדים, אם יוכח כי בעטיו של סכסוך שפרץ בין מרכז הבנייה לבין התובע, הופסקה העסקתו של התובע אצל מרכז הבנייה, ודי בכך כדי לספק לנתבע את ההגנה הדרושה לו בתיק זה. התרת הבאתן של ההוכחות שבמחלוקת דנן משמעות אחת יש לה והיא הארכת הדיון אל מעבר לגבולותיו הסבירים ובנתונים שלפנינו היה רשאי ביהמ"ש לבלום ולהעמיד את הנתבע בתוך גבולותיו.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מ. וילנקו למערער, עו"ד א. מונרוב למשיב. 25.7.88).
בש"פ 427/88 - אורית ארביב נגד מדינת ישראל
*ביטול החלטה של שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת הואשמה בביהמ"ש המחוזי והתביעה ביקשה מעצרה עד תום ההליכים. ביהמ"ש החליט לשחררה בערובה כשאחד מתנאי השחרור הוא כי העוררת "לא תצא מפתח הבית אלא עפ"י זימון בכתב של משטרת ישראל או הפרקליטות או עפ"י זימון של ביהמ"ש". עוד נאמר בהחלטת השחרור כי הודע לעוררת "כי במידה והיא תפר התנאי הרי היא תעצר עד תום ההליכים". לטענת העוררת שהתה כל העת בביתה, מלבד הפעמים שבהם נעתר פקד הרפז לבקשותיה, ואישר לה בע"פ לצאת מהבית. האישורים לא היו מעוגנים בנאמר בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. באחת הפעמים יצאה העוררת מהבית והגיעה לבית הכלא בכפר יונה כדי לבקר את הרצל אביטן. העוררת נאחזת עתה באישורים הנ"ל כדי להצדיק את ביקורה אצל אביטן. אין העוררת טוענת כי האישור שניתן לה בע"פ ניתן לשם אותו ביקור, אך טענתה היא כי פקד הרפז אישר לה בע"פ לצאת ל"סידורים כלליים". דבר זה מוכחש על ידי קצין המשטרה. נוכח הפרת תנאי השחרור קיבל ביהמ"ש המחוזי את בקשת המדינה, ביטל את שחרורה של העוררת בערבות והורה על מעצרה. ביהמ"ש ציין כי "הנאשמת הפרה בזדון ובמצח נחושה את הצו של ביהמ"ש ולקחה על עצמה סיכון מחושב". הערר נדחה. התנהגותה של העוררת אכן גובלת בעזות מצח. אף לטענתה לא ניתן לה אישור לבקר את הרצל אביטן בבית הכלא, ואם על אף זאת נטלה היתר לעצמה לערוך ביקור זה, עליה לשאת בתוצאות.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד אבי עמירם לעוררת, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 22.7.88).
בש"פ 415/88 - בצלאל מזרחי נגד מדינת ישראל
*פסילה מינהלית מנהיגה (ערר על פסילה מנהיגה ע"י קצין משטרה - הערר נדחה).
העורר נהג ברכב והתכוון לפנות שמאלה כדי להכנס לרחוב שבשמאל דרכו. תוך ביצוע הפנייה לא נתן דעתו לנעשה מולו וכתוצאה מכך התנגש בקטנוע שנסע בכוון הנגדי. נהג הקטנוע נהרג. בידי העורר היה להבחין בקטנוע אילו וידא כראוי אם בידו לבצע את הפנייה בבטחה, אך הוא לא עשה כן והבחין בקטנוע כשזה היה במרחק של כשני מטרים לפניו. קצין משטרה פסל את המבקש מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 90 יום, בימ"ש השלום ולאחריו
ביהמ"ש המחוזי לא נעתרו לבקשת העורר לבטל את הפסילה. הערר על כך נדחה. אין לומר שביטול הפסילה לא יפגע בבטחון הציבור. ביצוע הפנייה שמאלה בידי העורר, תוך חסימת מסלול הנסיעה הנגדי, והתעלמות מן הנעשה בכביש, מלמדת כשלעצמה על הסכנה הנעוצה בנהיגתו של העורר. הסניגור ציין את העובדה כי נהג הקטנוע נסע ללא קסדה ובכך גרם לתוצאה הקטלנית, אולם עניין זה אינו מפחית מדרגת הרשלנות של העורר בכל הנוגע לגרימת התאונה, ועובדה זו, אם היא נכונה, תלקח אל נכון בחשבון בגזירת העונש הראוי לעורר אם יימצא אשם.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד יעקב סקרבניק לעורר, עו"ד שדמי למשיבה. 21.7.88).
בש"פ 387/88 - סובחי אבו ריא נגד מדינת ישראל
*הצבת תנאי ערובה כבדים שימנעו למעשה שחרור הנאשם בערבות (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירה של הדחה לעדות שקר ובשעתו הורה ביהמ"ש על מעצרו עד תום ההליכים וביהמ"ש העליון אישר את המעצר אך העיר שמן הראוי כי ביהמ"ש ידון מחדש במעצרו של העורר לאחר שהעד, שלגביו קיים החשש כי העורר ידיח אותו למתן עדות שקר, יתן את עדותו. לאחר שהלה העיד פנה העורר לביהמ"ש בבקשה לעיון מחדש בהחלטה לעצור אותו וביהמ"ש החליט לשחררו בערובה בתנאי שיפקיד ערבות בנקאית של 50,000 ש"ח. העורר טוען כי הוא אב לששה ילדים ואין לו אמצעים מספיקים שיאפשרו לו להשיג ערבות בנקאית בגובה הסכום הנ"ל, ואם התנאי הנ"ל ישאר פירוש הדבר כי העורר לא ישוחרר בערובה. העורר הציע לעקל את ביתו ומכוניתו ובנוסף לכך לתת ערבות אישית וערבות צד ג' על הסכום שקבע ביהמ"ש. הערר נתקבל. בנסיבות העניין ברור שהתנאי שקבע ביהמ"ש הוא כה חמור שמובנו האחד הוא כי העורר "ישאר במעצר על אף ההחלטה לשחררו בערובה. לפיכך הוחלט כי יפקיד ערבות בנקאית של 10,000 ש"ח ואילו באשר לסכום של 40,000 ש"ח יעוקלו ביתו ומכוניתו של העורר וכן יחתום העורר ערבות אישית וימציא ערבות צד ג' על סכום זה.
(בפני: השופט חלימה. 7.7.88) .
בש"פ 389/88 - רפאל לוי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המערער הורשע בשורה של עבירות שוחד, הברחת מטילי זהב, הפרת אמון, סחיטה באיומים ועבירות על חוקי המטבע ונדון לשלוש שנים וחצי מאסר ולתשלום קנס של 10,000 ש"ח. המבקש ביקש מביהמ"ש המחוזי דחיית ביצוע המאסר שהוטל עליו אך בקשתו סורבה. הוא הגיש ערעור על ההרשעה ועל מידת העונש ובמקביל ביקש לעכב את ביצוע גזר הדין עד להכרעת הערעור. הבקשה נדחתה.
משנגזר דינו של נאשם למאסר עליו להתחיל מייד בריצוי העונש אלא אם הוכחו נסיבות מיוחדות לדחיית ביצוע המאסר. השאלה היא אם נסיבות כאלה קיימות במקרה דנן. עפ"י הפסיקה, בבקשות מסוג זה יש להביא בחשבון בראש וראשונה את מהות העבירה, ואין על ביהמ"ש להכנס לניתוח המדוקדק והמעמיק של העובדות המהוות את העבירה, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות "יוצאות מגדר הרגיל" המצדיקות את עיכוב הביצוע. זאת כאשר מדובר בעבירה שאינה חמורה באופייה או תקופת המאסר קצרה, וכן יש וביצוע המאסר יעוכב כאשר קיים סיכוי בולט לעין שהמערער יזכה בערעורו. אין לשבץ את מקרהו של המבקש במסגרת אחד המקרים המנויים לעיל. קשה לומר כי קיים "סיכוי בולט לעין" כי המבקש יזכה בערעורו. כן מדובר בעבירות שהמבקש ביצע בקשר עם מילוי תפקידו ובמהלך מילוי של תפקיד זה וכן לא נראה שנוצרו נסיבות המחייבות היענות לבקשה ויש לדחותה.
(בפני: השופט חלימה. 8.7.88).
עע"א 1/88 - מדינת ישראל ואח' נגד ארנון דגני
*החלטת ביהמ"ש להתערב בשיקול דעת רשויות בית הסהר לעניין מתן חופשות לאסיר (הערעור נתקבל).
המשיב היה אסיר שפוט בכלא באר שבע ושלטונות בתי הסוהר החליטו לשבצו בתוך הקטיגוריה של אסירים (קטיגוריה א') אשר נשללת מהם האפשרות לקבלת חופשות מבית הסוהר. המשיב עתר לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש הורה למשטרה ולשרות בתי המוהר לסווג את העותר באחת הקטיגוריות המאפשרות מתן חופשה וכן הורה ביהמ"ש כי המשיב יהא זכאי להגיש בקשה לחופשה ועל שרות בתי הסוהר לדון בכך בתוך זמן סביר. המדינה מערערת על החלטה זו וטוענת כי לא היתה הצדקה להתערבות ביהמ"ש בשיקולם של שלטונות בתי הסוהר. הערעור נתקבל.
מסתבר כי ההחלטה לסווג את המשיב ב"קטיגוריה א'" של אסירים, שאינם זכאים לחופשות, נתקבלה בעיקר עפ"י העובדות הבאות: למשיב, שנדון למאסר ממושך בשל עבירות זיוף ומירמה, הרשעות קודמות מרובות מאד בשל עבירות מאותו סוג. בשנת 1984, לאחר שנדון שוב למאסר, לא התייצב לריצוי עונשו, זייף דרכון ובאמצעותו יצא מישראל ולא שב אליה אלא כעבור שנה. בספטמבר 1985 נעצר המשיב בנמל התעופה בן גוריון בעת שניסה פעם נוספת לצאת מגבולות המדינה בדרכון מזוייף. לאחר מכן, בתחילת שנת 1986 נמצאה על גופו תכנית לביצוע בריחה ממשמורת חוקית. בנסיבות אלה אין למצוא כל פגם בהחלטת נציבות בתי הסוהר לכלול את המשיב ברשימת האסירים המועדים לבריחה, אשר אין לאפשר להם לצאת לחופשות. אין בחומר הראיות זכר לכך ששלטונות בית הסוהר הונעו בהחלטתם על ידי טינה כלפי המשיב, או על ידי שיקולים פסולים אחרים כלשהם. יצויין כי החלטת נציבות בתי הסוהר בעניין סיווגו של אסיר נדונה מחדש כל שלושה חדשים. הוחלט לא פעם כי כאשר ביהמ"ש דן בעתירות אסירים מהסוג הנדון, חייב הוא להפעיל את שיקול דעתו כערכאת בג"צ אשר דנה בפעולתה המינהלית של הרשות ובודקת את חוקיותה, ובוחנת אם היא נתקבלה בתום לב ואינה נגועה באי סבירות קיצונית. מאידך אין ביהמ"ש צריך להעדיף את שיקול דעתו הוא, לגופו של עניין, על שיקול דעתם של שלטונות בית הסוהר. הווה אומר, אין ביהמ"ש צריך להדריך את עצמו עפ"י מה שהוא היה מחליט בנסיבות דומות. לפיכך, משלא נמצא דופי בהחלטת הרשות המינהלית, לא היה מקום לביטול ההחלטה.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערים, המשיב לעצמו, 14.7.88) .
ע.א.575/87 - צבי תמרי נגד צורי אופיר בהריר קטין ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המשיב הינו בנו של המערער ובהיותו עדיין יונק באו המערער והמשיבה השניה (להלן - המשיבה) לידי הסכם בדבר שיעור המזונות שישלם המערער לקטין. הסכום נקבע בשיעור של 160 ש"ח לחודש. כעבור שבעה חדשים ביקשו המשיבים להעלות את שעור המזונות בטענה שחל שינוי נסיבות מהותי המצדיק דיון מחודש בשיעור המזונות. את שינוי הנסיבות ראו המשיבים בשתיים אלה: בעת הדיון הקודם היה המשיב יונק ובינתיים גדלו צרכיו; נתווסף הצורך לשלחו למעון ולשמרטף. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אכן חל שינוי מהותי בנסיבות, דן מחדש בעניין והעמיד את שעור המזונות, הכוללים דמי טיפול, על סכום של 225 ש"ח לחודש. הערעור נדחה. מדובר במקרה גבולי אך יש לראות את החלטת ביהמ"ש המחוזי במסגרת נסיבותיו העובדתיות של העניין. לאור הסכום הנמוך של מזונות עליו הוסכם מעיקרו, הרי כל שינוי כנ"ל בצרכים של הקטין, השפעתו חדה יותר וכושר הספיגה של האם של כל הוצאה נוספת קטנה יותר. לפיכך אין להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. טאהא למערער, עו"ד אבינעם אשכנזי למשיבים. 7.8.88).
ע.פ. 456/88 - מדינת ישראל נגד שלמה נתן
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בכך שסיפק בשתי הזדמנויות נפרדות לאחד ויננגר קוקאין ובאותן שתי הזדמנויות השתמשו השניים ביחד בקוקאין. כן מואשם המשיב כי ויננגר הזמין קוקאין אצלו וקבלו מאלמוני בנוכחות המשיב ועפ"י הוראותיו. באישום אחר מואשם המשיב כי החזיק הרואין במשקל של כ- 0.8 גרם נטו וכן קוקאין במשקל של כ- 1.9 נטו וכן החזיק במשרדו 31 גרם נטו קוקאין. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיב בערובה והערר על כך נתקבל. מדובר בנרקומן שהורשע בעבר בעבירות הקשורות בסמים. הרשעתו האחרונה של המשיב היתה משנת 1980 בעבירה של החזקת סמים והשאלה שהתעוררה כאן היא אם מצדיקה העובדה כי מדובר בנרקומן לשחרר את המשיב בערובה. התשובה לכך היא בשלילה. בשים לב לקנה המידה שקבע המחוקק הרי כמויות הסם שנתפשו בחזקת המשיב הינן כמויות מסחריות. התמונה המצטיירת היא שמדובר במכור לסמים היודע היכן לרכשם, ומבחינה זו עומד המשיב בקשר עם סוחר סמים ואין הוא מהסס לשתף אחרים בעישון בצוותא. יש לראות בעובדה שהמשיב חזר ועבר אותה עבירה, וגם הזמין אחרים למשרדו להשתמש בסם שקנה, משום מקרה חמור שיש להלחם בו. המשיב חרג ממסגרת הנרקומן הנזקק לצריכת הסם ועבר לקטיגוריה אחרת המחייבת תגובה מתאימה. מבחינה זו מחטיאה החלטת ביהמ"ש קמא את המדיניות הראויה ויש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד גב' א. ברזילי לעוררת, עו"ד מזרחי למשיב. 31.7.88).
ע.פ. 220/88 - פלונים נגד מדינת ישראל
*הרשעת קטינים בגרימת נזק לאוטובוס אגד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערערים, שהם קטינים, הורשעו, לאחר עיסקת טיעון, בעבירה של היזק בזדון בכך שהשחיתו אביזרים באוטובוס בו נסעו. ביהמ"ש הרשיעם ודן כל אחד מהם למאסר על תנאי של חמישה חדשים ותשלום קנס של 5,000 ש"ח וכן בפיצוי של 1,000 ש"ח לקאופרטיב אגד בגין נזק שנגרם לאגד. לעניין ההרשעה טוען הסניגור כי עפ"י האמור בסעיפים 22 ו- 24 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) היה על השופט לקבוע, לאחר הודאתם, כי המערערים ביצעו את המעשה, ולאחר מכן לתת דעתו לתסקירים, ולאחר עיון בתסקירים היה על השופט להחליט אם להרשיע את הנאשמים, ואז לגזור את דינם או לצוות על אמצעי טיפול בלבד או להמנע גם מצו כזה. לטענת הסניגור לא עשה כך השופט אלא מיד הרשיע את הנאשמים וגזר את דינם. הערעור נדחה.
מסתבר שהסניגור לא דייק בפירוט ההליכים. מעיון בפרוטקול עולה לא רק שהשופט היה ער לתסקירים שהוגשו כבר קודם לכן, אלא שהשופט ציין במפורש "היות והנאשמים הם קטינים, אני קובע... שהנאשמים ביצעו את העבירה של היזק בזדון" (כנדרש לפי סעיף 22 לחוק הנוער). רק לאחר מכן קבע בהמשך את הרשעתם של המערערים עפ"י האמור בסעיף 24 לחוק הנ"ל, אף כי לא הפריד את שתי הקביעות בהחלטות נפרדות אלא במסגרת של החלטה אחת. משכך הדבר, ומשנראה כי השופט היה ער להוראות סעיפים 22 ו- 24 לחוק הנוער, ובנוסף לכך גם לא נגרם כתוצאה משילוב שתי ההחלטות יחדיו כל עוות דין למערערים, יש לדחות את הערעור בעניין זה. אשר לעונש - אין הוא נוטה לחומרה בהתחשב בבריונות, על רקע לאומני, שגילו המערערים במעשיהם. באשר לפיצוי שהוטל על המערערים, נראה שהשופט יכול היה להעריך את הנזק לאגד עפ"י הנסיבות כפי שפורטו, מה עוד שהוא קבע סכום קטן יחסית ואין מקום להתערב בקביעה זו. לפיכך יש לדחות את טענת הסנגור שהיה על השופט לשמוע ראיות לעניין הנזק.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד אלסנע למערערים, עו"ד ש. גורדון למשיבה. 11.7.88)
ע.פ. 238/87 - שלמה אזולאי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער, יליד 1968, הורשע בהריגת אחיו הבוגר בדקירת סכין. המעשה בוצע כאשר המערער היה כבן 18. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער מאסר לתקופה של 9 שנים והערעור על חומרת העונש נתקבל. המעשה אירע תוך ריב של כלום בין המערער לבין אחיו הבוגר שאותו אהב. המערער מצר ומתחרט חרטה עמוקה ואות הקין שהוטבע במצחו של המערער לא יימחה לעולם. את המשפחה פקדה טרגדיה כאשר אח נוסף של המערער נרצח לפני שנים והמשפחה מטה שכם לעזור למערער. מדובר באדם בעל נטיות אגרסיביות אשר בהיותו בן 14 כבר יצא בלא הרשעה בשל תקיפה חבלנית רצינית. מתסקיר שרות המבחן עולה כי המערער היה נתון במחלקה הפסיכיאטרית של בית הסוהר וחל שיפור משמעותי במצבו. ב"כ המדינה הסכים להקלה מסויימת בעונש כדי לאפשר העברת המערער לכלא מעשיהו שבו ניתן לטפל בו. בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הוחלט להעמיד את העונש על שש שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אריאל. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד ש. גולדברג למשיבה. 11.7.88).
בש"פ 435+437/88 - מנשה גפני ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבות רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה תוך הסתייגות).
העוררים הואשמו בקשירת קשר עם שלושה אחרים, ביניהם אחד אמיתי מלאכי, לגנוב מכוניות, לזייף את לוחית הרישוי שלהן ואת מסמכי הרכבים ולמכור מכוניות אלה. לגבי 9 מכוניות הוציאו הקושרים את התוכנית אל הפועל. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים בקבעו שלגבי מרבית המקרים קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעוררים בכתב האישום. את עילת המעצר מצא השופט בחומרת העבירה, כשלדעתו מדובר בחברות פעילה בכנופיה אשר עסקה באופן פעיל בסחר ברכב גנוב ומזוייף והחומרה מגעת עד כדי הצדקת מעצר עד גמר המשפט. הערר נדחה תוך הסתייגות.
מקובלים הם שיקוליו של ביהמ"ש דלמטה. אכן, העבירות הנדונות הפכו למכת מדינה ממש ומכאן שחומרת העבירות כשהיא מלווה בתופעה עבריינית שכיחה נותנת לחומרה מימד נוסף, שלא ניתן להתעלם ממנו בעת שקילת הבקשה למעצר. מכאן שלא היה מקום להסס שיש לדחות את העררים נוכח השיקולים האמורים. ברם, אין להתעלם מטענה שלא מצאה ביטוי בדיון בביהמ"ש המחוזי, והיא כי עפ"י התחזית לא יחל הדיון בקרוב ולא יסתיים בהקדם. זאת משני טעמים הקשורים למשפט עצמו ומטעם שלישי הקשור ליומן המשפטים העמוס של ביהמ"ש. בעוד שרשימת עדי התביעה המופיעה בכתב האישום אשר היה לנגד עיניו של ביהמ"ש מנתה עשרה עדים, הוספו לרשימה זו 45 עדים נוספים. כמו כן ברור שלא ניתן יהיה לסיים את הדין במשפט העוררים כל עוד לא נסתיים משפטו של אמיתי מלאכי, שהוא אחד מעדי התביעה המרכזיים וכן משפטם של עדים נוספים שנגדם הוגשו כתבי אישום בנפרד. לצורך השיקול הכולל בהחלטת המעצר מן הראוי כי תובא בחשבון גם הערכה לגבי תקופת המעצר הצפוייה עד לסיום הדיון. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שישקול את השיקול האמור. זאת בהתחשב במועד המשוער שבו יקבע המשפט של העד אמיתי מלאכי והעדים הנוספים ובהתחשב במועד המשוער בו יקבע משפטם של העוררים והערכת הזמן הדרוש לסיום המשפט. אם יגיע ביהמ"ש לכלל דעה כי המשפט יסתיים תוך זמן סביר תעמוד החלטת המעצר בעינה ואם יגיע למסקנה אחרת ישנה את החלטתו בהתאם לכך.
(בפני: השופט גולדברג. עוה"ד חיים משגב ורפאל שרון לעוררים, עו"ד קנדל למשיבה. 26.7.88).
רע"א 400/88 - עומרי ראיף נגד הטכניון מכון טכנולוגי לישראל
*בקשה לצו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
המבקש הינו סטודנט בשנה הרביעית בטכניון. ביום 14.12.87 ערך ועד הסטודנטים הערביים הפגנה בקמפוס ללא רשיון. עקב השתתפות המבקש באותה הפגנה הוגש נגדו כתב אישום לביה"ד המשמעתי של הטכניון, המבקש הורשע בעבירות שיוחסו לו ונגזר עליו עונש של הרחקה מלימודים לסמסטר אחד ולסמסטר נוסף על תנאי. ערעור המבקש בפני ביה"ד לערעורים של הטכניון נדחה. המבקש פנה בתובענה לביהמ"ש המחוזי וכן ביקש צו מניעה זמני שלפיו יימנע המשיב מלבצע את גזר הדין עד למתן פסק הדין בתובענה. הבקשה לצו מניעה זמני נדחתה והבקשה למתן רשות ערעור נדחתה אף היא. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את הבקשה הן בשל העדר הוכחה לכאורה לקיומה של הזכות למערער והן בשל כך שהמערער בא לביהמ"ש בידיים שאינן נקיות כמפורט בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנה ביום 18.6.88 והבקשה לרשות ערעור הוגשה רק ביום 15.7.88. לא ניתן הסבר לשיהוי זה. מתוך תשובתו של הטכניון עולה כי המועד הראשון של בחינות הסמסטר הסתיים ביום 11.7.88 והבקשה דנא הוגשה לאחר תום מועד זה. האיחור בהגשת הבקשה אינו עולה בקנה אחד עם טענת המבקש כי בנסיבות הקיימות יש הכרח לתת צו מניעה. לפי תקנות המוסד אין למבקש זכות לגשת לבחינות במועד ב' בספטמבר. לטענת המבקש אי מתן הסעד הזמני עלול לסכל את מטרת התובענה ולמבקש גם עניין בעצם זיכויו מהעבירות שיוחסו לו. אך לעניין השיקול של מאזן הכוחות יש להביא בחשבון שמאחר והמבקש עומד לסיים את לימודיו יתכן ומתן צו מניעה יסכל את האפשרות לריצוי העונש והתוצאה תהא כי המבקש לא יבוא על עונשו כלל. בכל הנסיבות יש לדחות את הבקשה.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד אדם פיש למבקש, עוה"ד א. סמואל וא. בן שחר למשיב. 29.7.88).
בש"פ 474/88 - מחמד אלבדור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים בכלי רכב)
(ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי להמשיך מעצרו של העורר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, בכך שביחד עם אחרים זרק אבנים לעבר כלי רכב שנסעו בכביש וכתוצאה מכך נופצו שמשות בשישה כלי רכב ונפצעה אשה באחד מכלי הרכב מרסיסי זכוכית. ביהמ"ש המחוזי הורה בשעתו על שחרור העורר בערובה והמדינה הגישה ערר על כך וביהמ"ש העליון החליט על מעצר העורר עד תום ההליכים. בניגוד לדעת השופט המחוזי שסבר כי הראיות שבידי התביעה נגד העורר הינן קלושות, קבע ביהמ"ש העליון כי הודעותיהם של שלושה נערים, אשר הודו ביידוי אבנים וציינו במפורש שגם העורר השתתף במעשה זה, מספיקות כהוכחות לכאורה. בינתיים התחיל המשפט להתברר לגופו ושלושת הנערים הנ"ל חזרו בהם מהודעותיהם וטענו שהעורר לא השתתף ביידוי האבנים על כלי הרכב. הסניגור ראה בכך שינוי נסיבות והגיש בקשה לעיון מחדש כאשר ציין כי יתר הנערים, שהודו באשמה ונדונו לעונשים קלים יחסית, כבר סיימו את ריצוי עונשם ואילו העורר צפוי עוד למעצר ממושך למדי ובכך הוא מופלה לרעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר והערר על כך נדחה. העובדה שאלה שהפלילו את העורר בהודעותיהם חזרו בהם, הינה תופעה שכיחה למדי ואין היא מחייבת זיכוי העורר. הכל תלוי בשאלה היא אם ביהמ"ש יגיע למסקנה כי ניתן לסמוך על האמרות של אותם עדים במשטרה על סמך הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות. אשר לכך שהאחרים כבר שוחררו - לזכות הנערים האחרים נזקפה כנראה העובדה שהם הודו באשמה ונסיבה מקילה זו נעדרת אצל העורר. זכותו היא כמובן לכפור באשמה, אך טענת הקיפוח אינה יכולה בנסיבות אלה להישמע.
(בפני: השופט בך. עו"ד א. יהב לעורר, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 5.8.88).