תקציר סביר כרך ל"א חוברת 19

ע.פ. 852/85 - ראובן פונט נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(הערעור נדחה) .
א. המערער, כבן 37, התיידד עם המנוחה, שהיתה נערה כבת 16 וחצי, ועל אף הפרש הגילים התפתחו בין השניים יחסים קרובים. סמוך לחודש אוקטובר 1984 התגייסה המנוחה לשירות חובה בצה"ל. קודם לגיוסה חלה התרופפות ביחסים שבין השניים ועל רקע התנהגותו של המערער התלוננה המנוחה במשטרה מספר פעמים. ביום 7.10.84 התלוננה שהמערער איים עליה שאם תעזוב אותו תחול עליה האחריות למעשיו, ביום 9.10.84 התלוננה שהנאשם תקף אותה משום שעזבה אותו. ביום 14.11.84 התלוננה כי פגשה במערער במרכז באר שבע והוא הציע לקחתה לביתה במכונית שהיתה ברשותו. במקום זאת לקח אותה למקום נידח ושם ציווה עליה לרדת מהמכונית, הוציא אקדח וירהבכיוון רגליה אם כי לא פגע בה. בגין אירוע זה הוגש נגד המערער כתב אישום והתביעהביקשה לעצור את המערער עד תום ההליכים. ביהמ"ש דחה את הבקשה וציווה על שחרורו של המערער ובלבד שיתחייב שלא להכנס לתחום העיר באר שבע. ביום המקרה, בעוד צו איסור כניסתו של המערער לתחום העיר באר שבע היה בתקפו, הגיע המערער לבאר שבע וחיכה ליד ביתה של המנוחה כשבידו רובה גליל ובו מחסנית כדורים. בסביבות השעה 9 בערב ראה המערער את המנוחה יוצאת מביתה וחיכה עד לשובה בשעה 4 לפנות בוקר, כשהיא מלווה ע"י חברה. המערער התקרב למנוחה ולאחר שיחה קצרה ירה בה חמישה כדורים שפגעו בפלג גופה העליון וגרמו למותה. המערער טען שלא התכוון להרוג את המנוחה וכן טען טענת קינטור. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח והערעור על כך נדחה.
ב. לעניין ההכנה הנדרשת להרשעה ברצח - יסוד ההכנה אינו אלא יסוד פיסי טהור וקיומו ייבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מעשה ההכנה יכול שיתהווה על אתר בהתגבש ההחלטה להרוג. למעשה משתלבים זה בזה שני היסודות הללו כשהם מתעוררים ומתגבשים סמוך למעשה גרם המוות. ההלכה שלפיה אין צורך שההכנה תתפוס שיעור זמן מסויים והיא יכולה להתגבש מניה וביה ואפילו תוך הזמן הקצר ביותר היא כה מושרשת שמן הראוי לא להרהר אחריה. בענייננו טען המערער כי הוא בא אל המנוחה כדי לשוחח עמה ולברר אם רצונה לחזור אליו. עובדה זו היא הנותנת, שהמערער לא היהזקוק לקחת עמו רובה טעון לאותה פגישה לילית, ומה גם שנשיאת הנשק באותו מעמד עלולה היתה להכניס את המנוחה ללחץ נפשי לאור הנסיון שהיה לה עם המערער באירוע מיום 14.11.84. לאור האמור צדק ביהמ"ש המחוזי כשראה בעצם לקיחת הרובה לאותו מפגש, כשמחסנית מלאה כדורים, ראייה מספקת ליסוד ה"הכנה" הדרוש בעבירת רצח.
ג. אשר להחלטה להמית והכוונה המתלווית לכך, מן הדין להבחין בין ה"החלטה" להמית את הקרבן לבין ה"כוונה". אשר ל"כוונה" במובנה הפלילי הרי היא קיימת אם בשעת מעשה הנאשם לא רק ראה את הנולד כתוצאה ממעשהו אלא גם רצה בו בנולד זה. בדרך כלל לא ניתן להגיע אל סוד מחשבותיו של עושה המעשה אלא עפ"י מכלול הנסיבות המתלוות למעשה. כאשר פגש המערער במנוחה אותו לילה גורלי, היה בלבו משקע עמוק של כעס על המנוחה ומשסירבה לחזור אליו דרך את רובהו, שתכונתו הקטלנית הינה ודאית, כיוונו אל המנוחה וירה מטווח קרוב צרור בן חמשה כדורים שפגעו בחזה וגרמו למותה. פעולות אלה, על רקע היחסים בין השניים, די בהן כדי להוכיח את יסוד "ההחלטה" שגמלה בלבו של המערער להמית את המנוחה. אשר לכוונה שעמדה מאחורי החלטתו של המערער - חזקה היא שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, ואם לא נסתרה חזקה זו ולא הוטל ספק סביר בדבר תחולתה, די בה כדי להוכיח את כוונתו של הנאשם להמית את קרבנו. בענייננו, הפעלת נשק שתכונתו הקטלנית
הינה ודאית, כשהוא מכוון לפלג העליון של גוף הקורבן, יכולה להצביע על הכוונה שקיננה בלבו של המערער, היינו שרצה בתוצאה הקטלנית שבאה על המנוחה.
ד. אשר להיעדר קינטור - טענת המערער היתה כי המנוחה קינטרה אותו סמוך למעשה כאשר אמרה לך כי הוא אימפוטנט ואפילו אם תהיה אתו ביחד הוא יצטרך לראות אותה איך שהיא שוכבת עם אנשים. לטענתו איבד את השליטה על עצמו ואז דרך את רובהו וירה בה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין למערער כי הדברים נאמרו על ידי המנוחה והסתמך על העובדה שטענה ברוח זו לא העלה המערער באמרותיו במשטרה. משלא האמין ביהמ"ש לגירסתו של המערער אין ביהמ"ש שלערעור יכול להתערב בכך. ברם, גם אם טעה ביהמ"ש בהערכת עדותו של המערער והדברים האמורים אכן נאמרו ע"י המנוחה, אין בכך משום קינטור במובן החוק. קינטור נבחן עפ"י שתי אמות מידה - סובייקטיבית ואובייקטיבית כששני מבחנים אלה חייבים להיות מצטברים. המבחן הסובייקטיבי הוא אם ההתנהגות המקנטרת השפיעה בפועל על הנאשם עד כדי לגרום לאיבוד שליטתו העצמית. בענייננו, על יסוד היחסים הקרובים שהיו בין השניים, ידעו שניהם כי האמירה שהמערער הינו אימפוטנט אינה נכונה. קשה אם כן לקבל את הטענה כי אמירת הדברים האלה ע"י המנוחה ירגיז אותו עד כדי איבוד שליטה על עצמו. כמו כן גם מבחינה אובייקטיבית אין בדברים האמורים כדי להוות קינטור.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד א. כאהןלמערער, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 7.7.88).

ע.א. 446/82 - שמעון בלגשווילי נגד אחמד אלגבארין וחתמי ללוידס

אחריות בתאונת דרכים כאשר מכונית החליקה לנתיב הנגדי. גובה הפיצויים(ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל בחלקו)

א. המערער נחבל בתאונת דרכים שאירעה במרץ 1975, לפני חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, כאשר נסע במונית שהיתה נהוגה בידי המשיב ומבוטחת ע"י המשיבה השניה. המערער הגיש תביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין בגין נזקים שנגרמו לו. הוא נחבל באיזור הראש והצוואר, אושפז בבית החולים במחלקה האורטופדית למשך 26 ימים ושוחרר מביה"ח כשעל צווארו קיבוע לתמיכה. ביהמ"ש המחוזי מצא את נהג המונית אחראי לתאונה בהתבססו על סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) - "הדבר מעיד על עצמו - ופסק למערער פיצויים לפי שלושה ראשי נזק: הפסד השתכרות בעבר, הפסד השתכרות בעתיד וכאב וסבל. בערעור הועלו נושאים שונים וביהמ"ש העליון דן בארבעה נושאים בלבד: שאלת האחריות לתאונה שהועלתה בערעור הנגדי של המשיבים; קביעת שיעור נכותו של המערער; פסיקת הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל; שיערוך סכום הפיצוי עבור הנזק. הערעור הנגדי בשאלת האחריות לתאונה נדחה והערעור של המערער באשר לפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל נתקבל.
ב. בערעור הנגדי חולקים המשיבים על עצם חובתם לפצות את המערער. הממצא העובדתי שנקבע הוא כי המכונית בה נהג המשיב החליקה מן המסלול הימני אל המסלול השמאלי של הכביש והתנגשה במשאית שבאה מולה. לא היתה כל ראייה פוזיטיבית המצביעה על רשלנות הנהג והשופט ייחס, כאמור, למשיב את האחריות לתאונה בהסתמכו על סעיף 41 לפקודת הנזיקין. ביהמ"ש סבר כי מאחר וההתנגשות אירעה כאשר המונית היתה בנתיב לא לה חל הכלל "הדבר מעיד על עצמו" באופן שעל הנתבע הראייה שלא היתה מטעמו התרשלות אשר גרמה לתאונה וראייה כזו אינה מצוייה. ביהמ"ש המחוזי התבסס על ההלכה שלפיה "אם כלי רכב נמצא בחלק של דרך שבו איננו צריך להימצא מצביע הדבר לכאורה על רשלנות הנהג". אשר להחלקת המונית, הזכיר השופט את ההלכה שלפיה החלקת מכונית כשלעצמה אינה משמשת הוכחה לרשלנות (ע.פ. 237/55 פד"י ט' 1869) וקבע כי "כשם שאין ההחלקה כשלעצמה יכולה לשמש הוכחה לרשלנות כך אין היא יכולה לשמש הוכחה לחוסר רשלנות". המשיבים טוענים כי
טעה ביהמ"ש בהפעלת סעיף 41 הנ"ל. לשיטתם עובדת ההחלקה היא אמנם נויטראלית לצורך הסקת רשלנות, אך יש בה משום הסבר להגעת המונית אל המסלול הנגדי, ומשניתן הסבר כזה אין להטיל על המשיב את הנטל להוכיח כי לא התרשל, עפ"י הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין.
ג. לעניין זה, ציין השופט בך, הגיע הזמן לבחון מחדש את משמעותו ואת היקף תחולתו של פסק הדין שניתן בע"פ 237/55. בפסק דין זה נקבע למעשה כי החלקה אינה משמשת ראייה בדבר רשלנות הנהג, ונאשמים ונתבעים רבים ניסו לנצל הלכה גורפת זאת כל אימת שהואשמו בגרימת תאונה עקב סטייה ממסלול נסיעתם, כאשר טענו טענת החלקה. ביהמ"ש המחוזי התגבר על טענת ההחלקה באמרו כי אמנם ההחלקה אינה מהווה ראייה בדבר הרשלנות, אך אין הדבר כך ביחס לנסיעה של הנתבע במסלול הלא נכון. לסברתו, הימצאות במסלול הנגדי מהווה הוכחה לכאורה לרשלנות ואם טוען הנהג שהדבר נגרם עקב החלקה לא תסייע טענה זו בידו שכן זוהי ראייה "נויטראלית" ואין בה כשלעצמה לסתור את ההוכחה לכאורה הקיימת נגד הנהג. גישה זו יש בה משום סתירה פנימית. אם נכונה הקביעה, לפיה החלקה על הכביש אינה מהווה כל ראייה בדבר רשלנות הנהג, אזי צריך אותו כלל לחול גם על נהג שרכבו נכנס למסלול המנוגד לכיוון נסיעתו, כאשר ביהמ"ש.מאמין לגירסה כי הנהג הגיע לצד השני עקב החלקה על הכביש. במקרה כזה אין לומר "שאירוע המקרה שגרם לנזק מתישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה" במובן סעיף 41 לפקודת הנזיקין. אם עובדת ההחלקה היא ראייה נויטראלית לחלוטין הרי שרשלנות הנהג לא הוכחה אף לכאורה ואין מקום להטיל על הנהג את העול להביא ראייה בדבר נסיבות ההחלקה.
ד. אעפ"כ אין לקבל את עמדת המשיבים וזאת משום שההלכה כפי שנוסחה בע.פ. 237/55 גורפת מדי. נכון שהחלקה על הכביש אינה כשלעצמה מהווה ראייה ניצחת בדבר רשלנותו של הנהג. יכול להיות שהיה במקום כתם של שמן, או שהיה מכשול אחר בכביש, אך אין לומר שהחלקה אינה מהווה ראייה כלשהי בדבר רשלנות הנהג, משמע שהיא עובדה נויטראלית לחלוטין. אין טבעה של מכונית להחליק על גבי הכביש מאליה. לכאורה מצביעה ההחלקה על אי נקיטת אמצעי זהירות נאותים מצד הנהג. רשלנות זו עשוייה להתבטא בדרכים שונות: או שהנהג נסע במהירות מופרזת, או שלא האט מהירותו בכביש רטוב וזאת במיוחד בעת היכנסו לסיבוב בכביש, או שלחץ על הבלמים בצורה פתאומית וכיוצא בכך. יש להטיל על הנתבע את נטל הראייה בדבר נסיבות שיכלו להביא להחלקת המכונית. המסקנה המתבקשת היא כי אין מניעה ליישום הוראות סעיף 41 על מקרה בו סוטה רכב לנתיב הנסיעה הנגדי עקב התחלקות בכביש. זאת מכל מקום באותם מקרים בהם לא מתחוור על פני הדברים שההחלקה נגרמה שלא באשמת הנהג עקב נסיבות שלא היתה לו שליטה עליהן. נטל הראיה בדבר הסיבות שגרמו להחלקה מוטל על שכמו של הנתבע וביהמ"ש יקבע עמדתו על פי חומר הראיות בשלמותו. במקרה שלפנינו לא עלה בידי המשיבים לעמוד בנטל שרבץ עליהם. הוכח כי החלקת המכונית לעבר המסלול הנגדי אירעה תוך כדי נסיעה בירידה, בכביש רטוב ובמזג אויר ערפילי, ולאחר נסיעה בסיבוב. אם בנסיבות כאלה איבד הנהג את השליטה והחליק למסלול השני, אין בכך כדי לסתור את ההנחה הטבעית שהנהג לא נהג במידת הזהירות הדרושה.
ה. אשר לשיעור נכותו של המערער - בעלי הדין הסכימו בביהמ"ש דלמטה כי שתי חוות הדעת הרפואיות שהוגשו לו, חוות דעת של רופא אורתופד וחוות דעת של רופא נוירולוג, יהיו ראיות רפואיות בלעדיות במשפט. האורתופד העריך את שעור הנכות של המערער ב-%10 ואילו הנוירולוג העריך את נכותו ב-%20-%15 ועל סמך חוות דעת אלה קבע השופט כי שיעור הנכות של המערער הוא %15. טענת ב"כ המערער היא כי מכיוון שמדובר ברופאים המומחים בתחומים שונים, כאשר האחד בדק אותו "בעיני
אורתופד" והשני "בעיני נוירולוג", יש להביא בחשבון את אחוזי הנכות שקבעו שני המומחים באופן מצטבר. טענה זו בדין נדחתה. הטענה האמורה של המערער יכלה להתקבל אילו כל אחד מהרופאים המומחים חיוה דעתו על ליקוי גופני מסויים, או על ליקויים גופניים אחדים, המצויים בתחום מומחיותו המיוחדת, והעריך את שיעור הנכות של הנבדק עפ"י ליקויים אלה בלבד. אולם כאשר שני הרופאים מתייחסים למצבו הכולל של הנבדק, ומחווים דעתם בדבר שעור נכותו במסגרת ההסתכלות הכוללת, אין מקום לחיבור שתי ההערכות, אפילו עולה מחוות הדעת, שכל אחד מהמומחים ייחס חשיבות מיוחדת לליקוי הגופני המצוי בתחום התמחותו. במקרה כזה על השופט לבדוק את חוות הדעת ולאמץ אחת מהן או להגיע למסקנה עצמאית משלו על פי שיקול דעתו תוך התחשבות בשתי חוות הדעת גם יחד. בענייננו בחר השופט במעין ממוצע בין הערכות שני המומחים ואין בכך פגם.
ו. אשר לפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל - התאונה אירעה כאמור לפני חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. השופט ציין כי בעלי הדין לא הסכימו כי הסכום ייפסק עפ"י הכללים החלים לפי חוק תשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ואולם, לדעתו, אין שום מניעה כי ינחה עצמו כללית עפ"י הכללים שנקבעו בחוק וכך אמנם נהג. לפיכך קבע את הפיצוי של כאב וסבל על בסיס של 15 אחוז נכות תוך שהביא בחשבון את גילו של התובע וכו'. על סמך קריטריונים אלה פסק בגין כאב וסבל פיצוי של 55,000 ש"י. צודק ב"כ המערער כי טעה השופט בכך שלא חישב את הפיצוי עפ"י דיני הנזיקין הרגילים, החלים על תאונות דרכים שאירעו לפני כניסת החוק לתוקפו. בהבדל מהפיצוי "המכאני" הקבוע בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), המבוסס על תקופת האישפוז ועל אחוזי הנכות לצמיתות בלבד, הרי הפיצוי על פי דיני הנזיקין הרגילים שונה באופן מהותי, וכולל בחובו פיצויים על היסורים הגופניים והנפשיים ועל אי הנוחות שנגרמו בעבר ושיגרמו בעתיד לניזק בעקבות מעשה הנזיקין. אמנם בימ"ש לערעורים לא יתערב בפסיקת פיצויים בגין כאב וסבל על ידי ערכאה נמוכה יתר, אלא אם כן נמצאה טעות בולטת בפסיקת ערכאה זו, אולם במספר פסקי דין נקבע כי בתביעה המתנהלת במסגרת דיני הנזיקין המסורתיים אין להיזקק למבחנים הטכניים הכלולים בתקנות הפיצויים הנ"ל לצורך פסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, ואפילו אין להיעזר בתקנות אלה כגורם מדריך ומנחה. תוך הבאה בחשבון של גורמים שלא נלקחו בחשבון יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על 70,000 ש"י במקום 55,000 ש"י.
ז. אשר לשערוך סכום הפיצוי עבור הנזק - בהודעת הערעור טען ב"כ המערער כי "טעה ביהמ"ש בקשר לכל חישובי הריבית וההצמדה..." המערער לא פירש טענה זו. יתכן שכוונתו היתה לכך שלגבי חלק מן הסכומים שנפסקו טעה השופט בבצעו שיערוך של סכום הפיצוי עבור הנזק לפי מדד חודש אפריל 1982, במקום לפי מדד חודש יוני 1982 שבו ניתן פסק הדין. הכלל הוא שיש לשערך את סכום הפיצוי ליום מתן פסק הדין ולכן, לפחות לכאורה, יש ממש בטענה זו. ברם, קיימת גם הלכה שלפיה אם אין בעל דין מעלה בסיכומי טענותיו טענה מסויימת, נחשב הוא כמי שזנחה. המערער זנח את הטענה הנ"ל ולא התייחס אליה לא בסיכומי ולא בתשובתו לסיכומי המשיבה. אי לכך גם המשיבה לא התייחסה לנקודה זו בסיכומיה. יתירה מזו, הטענה בהודעת הערעור היא כללית וגורפת מאד ואינה כוללת את הפירוט המינימאלי הנדרש כדי לדון בה דיון של ממש.
פסק הדין ניתן מפי השופט בך והסכים לו השופט ברק. השופט לוין העיר כי "לעניין החבות די בה בקביעה שהחלקת המונית, בנסיבות שבהן אירעה, העבירה את הנטל להוכיח היעדר רשלנות למשיבים, נטל שלא עמדו בו".

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. עו"ד א. מרגלית למערער,עו"ד ר.שטראום למשיבים. 20.7.88).

ע.א. 462/86 - נשר מפעלי מלט... בע"מ נגד הועדה המחוזית לתכנון...חיפה

*פיצויים בגין פגיעה בערר הקרקע ע"י מעבר דרך ציבורית המבתרת את הקרקע(הערעור נדחה).

א. המערערת תבעה פיצויים, בין היתר, מהמשיבה, בגין פגיעה בקרקע של המערערת עקב הכנסה לתוקף של תכנית מסויימת (להלן: התכנית). הפגיעה מתבטאת בכך שלפי אותה תכנית עוברת בתוך הקרקע של המערערת "דרך פרברית מהירה" שגורמת לביתורה של הקרקע על כל המשתמע מעובדה זו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה נגד המשיבה מהנימוקים הבאים: התוכנית הנדונה לא הביאה באמתחתה דבר חדש שיחייב תשלום פיצויים, שכן ההוראה שלפיה נקבעה הדרך דנן, מופיעה בשלוש תוכניות קודמות שהיו לאיזור והתכנית הנדונה רק השאירה על כנו מצב נתון וסימנה את הדרך כמצב נתון לפי תוכניות קודמות; מסתבר שלא הדרך דנן גרמה לביתורה של הקרקע שכן עוד בזמן המנדט עברה במקביל לתוואי הדרך הנדונה ובצמוד לה מסילת הברזל שהובילה לעמק.אמנם הרכבת אינה פועלת היום אבל יש להניח שהקרקע שעליה עברה המסילה נשארה בחזקתה של המדינה ועדיין שייכת לה. הערעור נדחה.
ב. טענתה הראשונה של המערערת מתמצית בכך שהתשריט שצורף לתכנית המתאר הארצית משנת 1976, שקדמה לתכנית הנדונה, ערוך בקנה מידה של 10000:1 ועל כן לא השגיחה המערערת בעובדה שהתכנית פוגעת בקרקע שלה, והיא יכולה לתבוע לפי התכנית האחרונה. אולם הקרקע של המערערת מתפרשת על יותר מ-600 דונם ואין מדובר בחלקה "מקרוסקופית". במקרה כזה לא עמד בפני המערערת כל קושי לזהות את התוואי של הדרך החוצה את הקרקע שלה ובמקרה של ספק לא היתה כל סיבה שלא לפנות לרשות המוסמכת כדי לברר את העובדות לאשורן. זאת ועוד, הנימוק דנן לא יעמוד למערערת בהתחשב בתוכנית אחרת שנכנסה לתוקף ואשר בה בא לידי ביטוי תכנון הדרך ולתכנית האחרת צורף תשריט הערוך בקנה מידה 5000:1 שלפיו ניתן לזהות את הקרקע של המערערת ללא כל קושי. מצב זה חייב את המערערת לתבוע פיצויים בגין הפגיעה שפגעה התכנית הקודמת בקרקע שלה אך היא לא עשתה זאת ובינתיים חלה התיישנות על התביעה לפי אותה תכנית.
ג. עפ"י סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, אם נפגעו ע"י תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית, הרי מי שביום תחילת התכנית היה בעל המקרקעין זכאי לפיצויים מהועדה המקומית. פירושו של הסעיף שיש להוכיח כי הקרקע של התובע נפגעה על ידי תכנית מסויימת על מנת לזכות את הבעלים בפיצויים לפי הסעיף דנן. דא עקא שתוואי הדרך שבה עסקינן נקבע בתכנית שקדמה לתכנית האחרונה כשהדרך מופיעה בתכנית האחרונה אך כנתון קיים. הנזק שנגרם, אם נגרם, למערערת, מקורו בשלוש תכניות שקדמו לתכנית האחרונה, ואשר התביעות בגינן התיישנו. אין לקבל את התיזה שבה דוגלת המערערת שעצם העלאת תוואי הדרך במפה שצורפה לתכנית האחרונה, כשהעלאת התוואי באה לבטא נתון קיים, מזכה את המערערת בפיצויים. פירוש כזה נוגד את כוונת המחוקק. לפיכך יזם לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: ש.לוין, חלימה, אריאל. החלטה - השופט חלימה, הוסיף השופט אריאל. עו"ד וולפסוןלמערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 14.7.88).

ע.א. 94/87 - ארמונד פרץ נגד אביסרור משה ואח'

*טענה של קיום שותפות(הערעור נדחה).

א. המערער הגיש נגד המשיבים תביעה למתן חשבונות של שותפות אשר לפי הטענה קמה בין השותפים עפ"י הסכם שנחתם בין הצדדים ביולי 1980. תביעות מהסוג דנן מתנהלות בשני שלבים: בשלב הראשון על התובע להוכיח את עצם קיומה של השותפות ואם זו הוכחה נגשים לבדיקת החשבונות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה בשלבו
הראשון של הדיון לאחר שקבע כי התובע לא עמד בנטל הוכחת קיומה של השותפות. הערעור נדחה.
ב. בכתב התביעה נאמר כי נחתם הסכם שותפות בין הצדדים וברור עתה כי הסכם כזה לא נחתם. השאלה היא אם למרות שלא נחתם הסכם נוסדה השותפות. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה. הוא לא נתן אמון בעדותו של המערער והמערער מבקש להביא ראייה מסעיפי כתב ההגנה על קיום השותפות. בכתב ההגנה נאמר "מוכחש סעיף 2 לכתב התביעה. א. הסכם השותפות לא נחתם. ב. השותפות לא נוסדה מעולם. ג. התובע עבד כשבועיים באותה עבודה ובתום שבועיים דרש ביטול השותפות וקבלת תשלום מלא עבור עבודתו... כפי שהוסכם קיבל... לחיסול כל תביעותיו על סך...". לאחר הכחשה כללית לקיומה של השותפות המשתמעת מהרישא של הסעיף באו הפסקאות א- ב שבשתיהן הודגשה העובדה שהשותפות לא יוסדה כלל ורק בפיסקה ג' מופיעות המלים "בתום שבועיים דרש ביטול השותפות". ב"כ המערער מבקש לראות בפיסקה זו הודאה והדחה על כל המשתמע מכך, אך אין לקבל את גישתו. כתב ההגנה לא נוסח כהלכה. לו היה הביטוי "לחילופין" מופיע באותה פיסקה, קל היה להגיע לידי המסקנה שמדובר בטענה חילופית. ברם, גם אם לא מופיעה המילה "לחילופין" ברור שמדובר בטענה חילופית. הסעיף עצמו מחולק לפיסקאות, שכל אחת מהן קיימת בפני עצמה, ולפיכך יש לקרוא את הפיסקה ג' ללא זיקה ליתר הפסקאות. משמעות הדבר כי יש לקרוא את תוכן פיסקאותיו של הסעיף מתוך הנחה שהכוונה היא לטענות חילופיות.
ג. וגירסה של המערער באשר לעצם קיום השותפות מבוססת על עדותו של המערער עצמו, אך ביהמ"ש קבע כי עדות זו מבולבלת ובלתי אמינה. די בדברים אלה כדי לדחות את הערעור מחוסר הוכחה. קיומה של שותפות טעונה הוכחה מתאימה יותר מאשר תוכנם של שני ספיחים של שיקים שנמסרו למערער ושעליהם נאמר "ע"ח שותפות בצבע גנים". לו היתה עדותו של המערער זוכה לאמון ביהמ"ש כי אז היה ניתן לראות בתוכן הספיחים משום סיוע לעדות המערער. אך ביהמ"ש לא האמין למערער ואילו תוכן הספיחים של השיקים מותיר את תנאי השותפות לוטים בערפל שהמערער לא תשכיל לפזר אותו.

(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ביטון למערער, עו"ד מימון למשיבים. 6.7.88) .

ע.א. 124/87 - איבונה קליר נגד בינה וינבוים ואח'

*אי קיום סעיף בצוואה בעקבות שינוי בחוק שנעשה לאחר עריכת הצוואה (הערעור נדחה).

המנוחה סבינה פרידמן נפטרה ביום 26.11.85. ביום 20.4.78 ערכה המנוחה צוואה בה צוותה, בסעיף 2, את רוב נכסיה לאחיה שמעון קליר בלשון זו "...שמעון קליר הוא יורשי, הוא יירש כל מה שאניח אחרי חוץ מהדברים שלגביהם אני נותנת להלן במפורש הוראות לטובת אנשים אחרים". כעשרה חודשים לפני מות המנוחה נפטר שמעון קליר בלא שהותיר אחריו צאצאים. המערערת היא אלמנתו וביקשה בביהמ"ש המחוזי כי תוכר כזוכה עפ"י הצוואה במקומו של המנוח שנפטר ביום 12.1.85. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו כי יש לקיים את הצוואה למעט סעיף 2 הנ"ל. המערערת סמכה את בקשתה על סעיף 49 לחוק הירושה אשר נוסחו בעת כתיבת הצוואה היה "זוכה עפ"י צוואה, שמת לפני המצווה ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו, אם בשעת מות המצווה נשארו בן זוג או צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם...". ביום %4.85, לאחר עריכת הצוואה ולאחר פטירת המנוח שמעון קליר, אך לפני מות המנוחה, נכנס לתוקף תיקון לחוק הירושה המשנה את סעיף 49 ומוחק את המילים "בן זוג או" כך שנוסח הסעיף מאז הוא "זוכה עפ"י צוואה שמת לפני המצווה... אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם...". ביהמ"ש המחוזי קבע כי על הצוואה חל התיקון האמור ועל כן אין האלמנה יורשת את הזוכה שנפטר לפני מות המצווה. הערעור נדחה.

באשר לתחולת התיקון קבע סעיף 14 לתיקון כי "הוראות סעיפים 1-8 יחולו גם על ירושתו של מי שמת לפני פרסום חוק זה, ובלבד שביום הפרסום לא ניתן עדיין צו ירושה או צו קיום המצהיר על זכוית יורשיו". המערערת טענה כי סעיף 14 לתיקון אינו חל במקרה שלפנינו היות והסעיף מדבר על ירושתו של מי שנפטר לפני פרסום התיקון ואינו דן בשאלה מה דין התחולה לגבי צוואה שנכתבה לפני התיקון והמצווה נפטר אחריו. אין ממש בטענה זו. לשון הסעיף אינה מותירה מקום לספקות. הסעיף קובע מפורשות תחולה רטרואקטיבית של סעיפי התיקון גם על ירושתו של מי שמת לפני פרסום החוק ובלבד שביום הפרסום לא ניתן עדיין צו ירושה או צו קיום. לאמור, המועד הקובע לתחולה הוא מתן צו ירושה או צו קיום ואין זה משנה כלל וכלל אם המנוח נפטר לפני פרסום החוק או שנפטר אחרי פרסום החוק וצוואתו נכתבה לפני הפרסום. המערערת טענה עוד כי עורך הדין גרם לכך שהוראה מסויימת לא תכנס לצוואה ובכך לא הביא לידי ביטוי בצוואה את רצונה האמיתי של המנוחה שאותו יש לקיים כעת. גם טענה זו יש לדחות. אין בדברים אלה, גם אם יתקבלו כמהימנים, לשנות את הצוואה. מה גם שנפסק בביהמ"ש המחוזי שאין זה ודאי שכך היה רצון המנוחה לאחר חתימת הצוואה.

(בפני השופטים" בייסקי, ש. לוין, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד פ.ש. פרלס למערערת, עו"ד א. אמויאל למשיבים 13.7.88).

בג"צ 47/88 - משטרת ישראל נגד השופטת החוקרת נסיבות מותו של שלמה תורג'מן ומשפחת תורג'מן

*בקשה לקיום חקירת סיבות מוות בדלתיים סגורות(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. באפריל 1987 התבצע שוד מזויין בבית מלון בירושלים וכח משטרה שהגיע למקום, על סמך מידע מודיעיני, עשה שימוש בנשק חם וכתוצאה מכך נהרג שלמה תורג'מן ושניים אחרים נתפסו. למחרת יום השוד פנתה העותרת לבימ"ש השלום בירושלים וביקשה לקיים חקירה לסיבת מותו של המנוח עפ"י חוק חקירת סיבות מוות. חקירה זו מנוהלת ע"י המשיבה, שופטת השלום. זהותו של איש המשטרה שירייתו גרמה למותו של המנוח איננה ידועה למשפחת המנוח. לעותרת הגיע מידע מודיעיני שעל פיו מבקשים בני משפחת המנוח לנקום את דמו מידי היורה בבחינת נפש תחת נפש. לפיכך החליטה המשטרה לשמור בסוד את זהותו של האיש שירה. תחילה סברה המשטרה שהפתרון לבעייה יימצא בקבלת תעודת חסיון בכל הנוגע לפרטים מסויימים הקשורים בחקירה, אך לאחר מכן שינתה טעמה ובמקום זה הגישה בקשה לקיים את החקירה בדלתיים סגורות. הצעת המשטרה נדחתה והשופטת אמרה כי "הדרך הנאותה להגן על אנשי המשטרה... איננה ע"י הפיכת הדיון לסגור וחשאי אלא על ידי מתן הגנה נאותה על ידי המשטרה...". לאחר שגם בקשה דומה של פרקליט המחוז נדחתה, התערבה פרקליטות המדינה והגישה בקשה חדשה מקפת מקודמותיה בלווית חומר חסוי רב. הפעם כללה הבקשה, בנוסף על החשש לבטחון השוטרים, נימוק של רצון שלא לחשוף מקורות מודיעין, שיטות איסוף מידע ודרכי המעקב של המשטרה. המשיבה שוב דחתה את הבקשה בציינה שעל המשטרה לשמור על חייהם של השוטרים ואילו לגבי הטעם הנוסח הביעה השופטת דעתה כי הדרך למנוע גילוי ידיעות מן הסוג הנ"ל היא ע"י עריכת תעודת חסיון ולא ע"י סגירת הדלתות.
ב. בכל החלטותיה מדגישה השופטת את עקרון הפומביות המקובל אצלנו מקדמת דנא כזכות יסוד של משטר דמוקרטי. זכות זו מעוגנת בהוראות סעיף 68. לחוק בתי המשפט שקבע גם שורה של מקרים מיוחדים בהם ניתן לחרוג מעיקרון הפומביות שהיא בבחינת "רשימה סגורה". השופטת לא התעלמה מסעיף 24 לחוק חקירת סיבות מוות שנוסחו שונה ואומר כי "השופט החוקר יחקור בסיבת המוות ורשאי הוא לערוך חקירה זו בפומבי
או בדלתיים סגורות...". נוסח זה מלמד לכאורה על כך שבענייני חקירת סיבות מוות אין רשימה סגורה וההחלטה נתונה לשיקול דעתו הבלעדי הבלתי מוגבל של השופט החוקר. בכל זאת סברה השופטת כי על אף השוני הניסוחי בין סעיף 68 לחוק בתי המשפט לבין סעיף 24 לחוק חקירת סיבות מוות יש לראות את האמור בסעיף 68 על החריגים שבו כמנחה גם בחקירת סיבות מוות. עתירת המשטרה נדחתה.
ג. לטענת ב"כ המשטרה, האמור בסעיף 68 לחוק בתי משפט חל על כל הליכי השפיטה המתנהלים עפ"י השיטה האדברסרית, ואילו כאן עניין לנו בהליך אינקויזיטורי ולא בכדי נוסח סעיף 24 לחוק כפי שנוסח, דהיינו מבלי לקבוע את עקרון הפומביות כבסיס, ותוך מתן מעמד לכאורה שווה בין חקירה פומבית ובין חקירה סגורה והכל לפי שיקול דעתו של השופט החוקר. זוהי טענה שיש בה טעם, אך עד גבול מסויים. על פי הלכת שאמא (בג"צ 64/62 פד"י ט"ז 729) חל עקרון פומביות הדיון גם לעניין חקירת סיבות מוות, על אף שעקרון זה איננו קבוע במפורש בלשונו, הסתמית למדי, של סעיף 24 לחוק. אכן, שופטת השלום הרחיקה לכת בקבעה כי יש לראות את האמור בסעיף 68 על החריגים שבו כמנחה גם בחקירת סיבות מוות, שהרי על אף עקרון הפומביות שהוכנס בהלכת שאמא, הסמכות ושיקול הדעת הניתנים לחוקר סיבות המוות רחבים במידה ניכרת מאלה הנתונים לשופט בהליך אדביסרי על פי הוראות סעיף 68 והרשימה הסגורה הכלילה בו. לפיכך יכול שיורה חוקר סיבות מוות לסגור את הדלתות אפילו כאשר אין המקרה הנדון בא בתחומי אחד החריגים שבאותה רשימה סגורה.
ד. ברם, בענייננו, לא היה בשיקול הדעת של השופטת פגם יסודי שיצדיק התערבות בג"צ. כלל נקוט בידי בג"צ כי מקום שניתן לאדם שיקול דעת, אין בג"צ מעמיד את שיקול דעתו הוא במקום שיקול הדעת של מי שניתן בידיו לשקול את הנושא, אלא אם כן נמצא בו פגם שורשי. במקרה הנדון אין פגם שורשי כזה. חששה של העותרת מחשיפת מקורות מודיעין אינו מהווה בעייה כלל, שכן הדרך המתאימה למנוע גילוי כזה היא על ידי עריכת תעודה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות חתומה בידי שר המשטרה. יותר בעייתי הוא החשש לשלום. אנשי המשטרה המעורבים בפרשה וכאן המקרה הוא גבולי למדי ויש פנים לכאן ולכאן. גם בעניין זה אין להתערב וזאת בעיקר מנימוקים מצטברים אלה: המידע המודיעיני בדבר כוונת בני המשפחה לנקום את דמו של המנוח כבר מיושן למדי, מרבית הידיעות הן מלפני שנה ומעלה ואין בחומר החסוי כל ידיעה מן התקופה האחרונה; השמירה על חייהם וביטחונם של אנשי המשטרה הנתונים לאיומים הוא אחד מתפקידיה של המשטרה וחזקה עליה שתדע לנקוט באמצעים המתאימים למילוי תפקידה זה; גם לעניין זה יכולה העותרת להשיג את מטרתה על ידי הוצאת תעודת חסיון. לפיכך יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: ש. לוין, מלץ, אריאל. החלטה - השופט מלץ, הוסיף השופט אריאל. עו"ד גב' נאוה בן אור לעותרת, עו"ד יאיר גולן למשיבים. 1.8.88).

בג"צ 903/87 - דוד מצגר נגד ביה"ד הארצי לעבודה ומשרד החינוך

*אי קיום הבטחה בכתב של משרד החינוך להחזיר מנהל מוסד חינוכי לתפקידו לאחר ששהה בחו"ל(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותר כיהן כמנהל חטיבת הביניים בכפר הנוער הדתי כפר חסידים. הוא שהה בשליחות של 3 שנים בחו"ל ובשובו ביקש לשוב לכהונתו הקודמת. לכך התנגדה קבוצה גדולה של מורים במוסד. לאחר בירורים בין העותר לבין משרד החינוך הוסכם על "השאלתו" של העותר לשנה אחת לעבודה במחוז חיפה. במסמך שנחתם בין העותר לבין המדינה (להלן: המסמך) ניתנה לו אופציה לשוב בתום השנה למשרתו הקודמת. עם תום השנה ביקש העותר לשוב למשרה הקודמת אך קבוצת המורים התנגדה לשובו. הסכסוך עם המורים לא היה על רקע ענייני אלא התנכלות לא עניינית של מורים שמשרד החינוך נכנע ללחצם כלפי העותר. משרד החינוך התנער מן ההתחייבות שבמסמך משום
שסבר שהחיכוכים בין המורים לבין העותר יביאו לשיבושים חמורים בעבודה הסדירה של המוסד החינוכי. העניין הגיע בשעתו לבג"צ ואז נתקבלה עתירת העותר במובן זה שפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה שפסק נגד העותר נתבטל, וביה"ד נתבקש לתת פסק דין חדש תוך התחשבות בעקרונות המשפט הציבורי בשני עניינים, שאחד מהם היה אם רשאית המדינה להתנער מהתחייבותה לעותר במסמך האמור. בפסק דינו החדש של ביה"ד הארצי לעבודה נפסק לטובת המדינה בשאלה זו ולעניין זה פנה העותר שנית לבג"צ. עתירתו נדחתה.
ב. ביה"ד הארצי בחן את הסוגייה לפי כללי המשפט הציבורי. מוסכם על הכל כי המסמך ניתן לעותר מתוך כוונה להקנות לו תוקף משפטי, ונותן ההבטחה היה בעל יכולת למלא אחריה. השאלה השנוייה במחלוקת בין בעלי הדין היתה אם היה צידוק לבטל את ההתחייבות הכלולה במסמך. ביה"ד השיב על שאלה זו בחיוב בציינו כי הביטול היה בתום לב, וכי באיזון האינטרסים הרלבנטי בין העדפת טובתו של המוסד ותלמידיו המחייבים מניעת שיבושים ובין מימוש הבטחה שניתנה לעותר צדקה המדינה בגישתה. אכן, יש ממש בביקורתו החריפה של ב"כ העותר על משרד החינוך בדבר יכולתה של קבוצת מורים להכתיב למשרד החינוך מי יכהן כמנהל מוסד ומי לא יכהן. המקרה שלפנינו מדגים דפוס התנהגות טיפוסי שבגידרו מנסה הרשות לפתור בעיות על ידי טאטואן מתחת לשטיח. אעפ"כ אין לקבל את עתירת העותר וזאת מטעמים שיש בהם כדי להטות את הכף לחובת העתירה.
ג. בהוראות מנכ"ל משרד החינוך שעניינן "העברה יזומה" נכתב לאמור "מנהל מחוז מוסמך ליזום העברת עובד בתוך המחוז... במקרה... אי התאמת העובד לחבר המורים או לציבור המורים במקום". הוראה זו של המנכ"ל אינה מבחינה בין הסיבות לאי ההתאמה, ולעניינה די ב"אי התאמה" אובייקטיבית. על חוקית ההוראות אין חולקין. להוראות האמורות יש תוקף של הנחיות פנימיות ויש להן משמעות לא רק לגבי התנאים שבהם ניתן לקיים "העברה יזומה" אלא גם לגבי הנסיבות שבהן ניתנה לעותר ההבטחה במסמך. הם להעלות מהמסמך כי הרשות התחייבה מראש להחזיר את העותר לעבודה גם אם יהיה בכך משום סטייה מההוראות, ובאין נימוק שהצדיק סטייה מההוראות לא היתה המדינה רשאית, בגדר המשפט הציבורי, לסטות מן ההוראות. המסמך לא צריך היה להינתן וממילא קיים שיקול כבד משקל התומך בהתנערות מההבטחה שבמסמך, אם כי ההבטחה ניתנה בסמכות אך תוך חריגה מן ההוראות. כך שבנוסף לשיקולים של ביה"ד הארצי מתווספים שני שיקולים, והם, כי לפי הוראות משרד החינוך מותר לרשות ליזום העברת עובד אם נוצרת מציאות של אי התאמה בין המנהל והמורים וכן שהמסמך לא היה צריך להנתן לעותר מלכתחילה. בג"צ ציין כי אם כי דין העתירה להדחות בתחום המשפט הציבורי, אין הדבר כן בתחום המשפט הפרטי, שבגידרו ההתחייבות הכלולה במסמך בת תוקף היא, ואם כי ההתחייבות אינה אכיפה על המדינה, אין מניעה שהעותר יתבע על יסודה פיצויים מן המדינה אם נגרמו לו נזקים עקב הפרת ההתחייבות שמסמך.

(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד ע. חרלף לעותר, עו"ד מ. רובינשטייןלמשיבים. 28.7.88).

ע.א. 724/85 - מנו קוי נוסעים בע"מ נגד לאה דמרי ו-63 אחרים ואח'

*טענה של חוסר סמכות המסתמכת על סעיף שיפוט זר (הערעור נדחה).

המשיבה השניה, סטביליטי ליין, היא חברה ימית (להלן - החברה) שמושבה ביוון המפעילה אוניות נוסעים וביניהן את האוניה וירג'יניה. המערערת היא הסוכנת של החברה והיא המפיצה והמוכרת בישראל את כרטיסי ההפלגה באוניות שבהפעלת החברה. המשיבים, 64 במספר, רכשו כרטיסי הפלגה באוניה וירג'יניה למסע נופש בין חופי ישראל, קפריסין והים האגאי ולמשיבים היו טענות קשות על רמת השירותים שניתנו להם ועל אי התאמה בין תוכנית המסע לבין המסע כפי שהיה בפועל.
המשיבים הגישו תביעה נגד החברה ונגד המערערת כאשר התביעה התבססה הן על עילה חוזית, היינו הפרת ההתחייבות לפי כרטיס ההפלגה המהווה את חוזה הנסיעה, ועילה נזיקית, היינו מצג שווא ותרמית על ידי הפרסומת שקדמה לרכישת כרטיסי ההפלגה. החברה והמערערת התגוננו בטענה של היעדר סמכות בינלאומית, באשר לטענתם נכללו בכרטיס ההפלגה תניות בדבר שיפוט חוץ אשר לפיהן השיפוט יהיה של בימ"ש יווני והמשפט יהיה הדין היווני. ביהמ"ש המחוזי הבחין בהחלטתו בין החברה לבין המערערת. באשר לחברה קבע שיש להעמיד את ההליכים ואילו באשר למערערת קבע שאין להעמיד את ההליכים ויש סמכות לביהמ"ש בישראל. ביהמ"ש ציין כי המערערת היתה סוכנתה של החברה והיא אינה צד להתקשרות החוזית בין החברה ובין התובעים. מכאן שתנאיו של כרטיס ההפלגה אינם חלים על התביעה כלפי המערערת אלא רק על התביעה כלפי החברה. הערעור נדחה.
בבדיקת סעיפי התניות שבכרטיס עולה כי סעיף השיפוט - אינו חל על סוכניה ושליחיה של החברה. תניית שיפוט זר חייבת להיות מפורשת. אין לקרוא אותה לתוך הנוסח על יסוד מסקנות העולות מבין השורות או על יסוד משמעות מכללא. מי שמבקש לשלול מן הצד השני זכות של התדיינות בפורום מוסמך, מן הנכון שיבטא זאת מפורשות וברורות בנוסחו של החוזה. על אחת וכמה כשהן התובע והן הנתבע פועלים באותו פורום ואין להם זיקה כלשהי למקום הזר. ביהמ"ש אינו קורא לתוך החוזה את אשר אין בו ומקום בו לא טרח מנסח החוזה ולא וידא על ידי עריכה נאותה של החוזה שביטוי בחוזה שהוקנתה לו משמעות מורחבת מיוחדת גם ישולב בדרך הנאותה לתוך ההוראה בה מובאת תניית השיפוט, לא יעשה ביהמ"ש מלאכה זו במקומו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה טולדנו למערערת, עו"ד מיכאל מאירסון לתובעים. 10.8.88).

=בש"פ 446/88 - מדינת ישראל נגד ברוך צרפתי

*שחרור בערובה (החזקת אקדח) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב הואשם בהחזקת אקדח, עבירה על סעיף 144(א) לחוק העונשין שהעונש הקבוע לצדה הוא שבע שנות מאסר. ביהמ"ש המחוזי סבר שקיים ספק אם הניחה התביעה תשתית ראייתית המסבכת את המשיב במעשה המיוחס לו ולפיכך הורה על שחרור המשיב בערובה. מוסכם על כולם כי מדובר בעבירה חמורה המחייבת מעצר עד תום ההליכים אך כאמור סבר ביהמ"ש כי אין ראיות מספיקות לכך. ב"כ המדינה הצליח להתמודד עם מרבית הטענות ששימשו יסוד להחלטה נושא הערעור מלבד עם טענה אחת שהעלתה הסנגוריה, והיא כי אין בפני ביהמ"ש הוכחה ישירה או נסיבתית שהאקדח הנדון הינו כלי שסוגל לירות כדור או קליע שבכחם להמית אדם. בנושא זה הפנה ב"כ המדינה לסעיף 144(ג)(1) לחוק העונשין האומר כי "לעניין סעיף זה אחת היא אם בעת שנעברה העבירה היה הנשק תקין או לא". אכן, המתלונן, שהוא נהג אגד, מסר אמרה במשטרה שלפיה נגנב ממנו אקדח, אך מתוך אותה אמרה אין לדעת ואין להסיק את המסקנה שהאקדח שבו מדובר "סוגל לירות כדור" כמצוות סעיף 144(ג)(1). הדרישה שהאקדח סוגל לירות כדור או קליע הינה אחת מיסודותיה של העבירה המיוחסת למשיב, ועל התביעה להראות לביהמ"ש שבידיה הוכחה התומכת בגירסתה בנקודה זו. גם אם יוצאים מתוך הנחה כי העובדה שאקדח הינו כלי העשוי להמתת אדם היא מן המפורסמות שאינה צריכה ראיה, עדיין אין הדבר משחרר את התביעה מחובתה להביא בפני ביהמ"ש שמץ של הוכחה על כושרו של האקדח הספציפי שבו עסקינן והוכחה כזאת אין בחומר שלפנינו. מטעם זה אין מקום לעצור את העורר עד תום ההליכים.

(בפני: השופט חלימה.. 27.7.88).

ע.פ. 615/87 -ויקטור דיין נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד של נהג מונית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, ביחד עם אחרים, שכר מונית ותוך כדי נסיעה ציוה על הנהג לעצור, שלף סכין, הצמידה לגרונו של הנהג ופצע אותו. תוך כדי כך שדדו חברי המערער את הנהג. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנה וחצי כששנה מצטברת ומחצית השנה חופפת. ביהמ"ש נתן דעתו לחומרת העבירה ולתופעה המסוכנת והשכיחה של שוד נהגי מוניות וכן לנסיבותיו האישיות של המערער. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער שש הרשעות קודמות וגזר הדין כבר הביא בחשבון במידה הראויה את נסיבותיו האישיות. אין פגם בשיקולי ביהמ"ש ואין העונש חמור במידה המצדיקה התערבות בו.

(בפני השופטים: ד.לוין, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד א.ווייט למערער,עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 14.7.88).

ע.פ. 117/88- אחמד חטיב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד באקדח צעצוע) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

באחד הערבים נכנס המערער לחנות ספורטוטו בנצרת כשהוא מחזיק בידו אקדח, אשר לאחר מכן נתברר כי היה אקדח צעצוע. המערער דרש מהנוכחים להכניס את כספם לשקית ניילון וכך אסף 100 ש"ח. הוא ניסה לצאת מהחנות בלווית מישהו מהנוכחים שיבטיח אפשרות יציאתו כבן ערובה, דלת היציאה ננעלה והמשטרה הגיעה למקום והשתלטה על המערער ללא קושי. המערער היה כבן 20 בעת ביצוע העבירה והיתה זו העבירה הראשונה שביצע. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת שוד וגזר לו שבע שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל בהסכמת ב"כ התביעה.
מתסקירי שירות המבחן עולים פרטים חיוביים באשר לאישיותו של המערער אשר יש בהם כדי להביא לשיקומו. שירות המבחן הבהיר גם כי המערער ניסה לשדוד כספים כדי להחליף את עין הזכוכית שבעינו החסרה. אכן, ישנן נסיבות המצדיקות הקלה משמעותית בעונש, אף כי יש לתת את הדעת כי מדובר בעבירת שוד שהיא עבירה חמורה, הגם שמדובר בשוד כושל הן בתכנונו והן בביצועו. גם ב"כ המשיבה הסכימה כי יש מקום להקל בעונשו של המערער באופן משמעותי בהתחשב בכך שהעונש מופרז בחומרתו בנסיבות הנדונות. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהעמיד את העונש על שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, אריאל. עו"ד מקרין למערער, עו"ד ביינוול למשיבה. 20.7.88).

ע.פ. 221/88 - אלי ועירית פנחסי נגד אורלי ומרדכי חזקי

*מאסר לפי פקודת בזיון ביהמ"ש (הערעור נתקבל).

המערערים הם שני רמאים שהתחייבו בחוזה בכתב למכור למשיבים מגרש, עליו הקימו המשיבים את ביתם ועברו להתגורר בו. במקום להעביר את הזכויות בנכס למשיבים הלכו המערערים ורשמו משכנתאות על הנכס לטובת בנק ואדם פרטי. ביהמ"ש המחוזי נתן פסק דין המצווה על המערערים להסיר את ה"שעבודים והמשכנתאות" הרובצים על הנכס אך המערערים לא קיימו את פסק הדין.בינואר 1988 הורה ביהמ"ש המחוזי, בגדר בקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש, שאם תוך שלושה חדשים לא יבצעו המערערים את פסק הדין יאלץ לאסרם "עד שיתרצו". כשלא ביצעו המערערים את פסק הדין הורה ביהמ"ש המחוזי לאסרם. הערעור על שתי ההחלטות האמורות נתקבל.
הוכח שאין ידם של המערערים משגת לפרוע את המשכנתאות וכבר נפסק שחוסר יכולת לבצע חיוב שבפס"ד משמש הגנה מפני הליכים של בזיון ביהמ"ש. אשר לטענה שהמערערים הם שהביאו לעצמם את הצרה ע"י מעשה התרמית שלהם ולכן אין להרשות
להם לטעון שאין הם מסוגלים לפדות את המשכנתאות - התשובה לכך היא כי לא תצמח תועלת ממאסר המערערים כשתוצאת המאסר לא תביא לתשלום החוב. כמו כן, בנסיבות הענין, אם כי החיוב לפדות את המשכנתאות הוא פורמלית חיוב לעשות דבר, בפועל הוא הפך לחיוב לשלם סכום כסף שדינו להיאכף בהליכים מתאימים בלשכת ההוצל"פ או בהליכי פשיטת רגל. לפיכך הוחלט לבטל את ההחלטות ביהמ"ש המחוזי ולדחות את הבקשות שהוגשו לפי פקודת בזיון ביהמ"ש.

(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד ג. חריש למערערים, עו"ד מ. פז למשיבים.19.7.88).

על"ע 15/87 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ת"א נגד עו"ד רות שילוח

*התערבות ביה"ד המשמעתי הארצי להקלת העונש שהוטל ע"י ביה"ד המשמעתי המחוזי (הערעור נתקבל).

באפריל 1982 נחתם בין המתלונן לבין המוכרות הסכם בדבר מכירת מגרש. המשיבה קיבלה על עצמה בשם שני הצדדים לעיסקה לטפל בהעברת הזכויות למתלונן. לפי ההסכם הפקידו המוכרות בידי המשיבה, כנאמנה עבור שני הצדדים, 70,000 ש"י ומתוכם אמורה היתה המשיבה לשלם את מס השבח החל על מכירת המגרש. לפי ממצאי בית הדין המשמעתי המחוזי התרשלה המשיבה ולא שילמה את המס השבח, כפי שהיה עליה לעשות, וזאת תוך אמתלאות שווא. היא סיפרה למתלונן כי העניינים מתעכבים בשל "בעיה עם מס עזבון", כי החיוב במס שבח עלה על סכום הפקדון, כי כבר שילמה את מס השבח, ולבסוף אמרה לו כי קיבלה הוראות מאחת המוכרות לעכב את התשלום מחמת מצבה הכלכלי הקשה. כל ההסברים הללו שנמסרו למתלונן וללשכה נמצאו בלתי נכונים ובית הדין לא קיבל מענה לשאלה מדוע המשיכה המשיבה כל העת להחזיק את הפקדון שברשותה ולא לשלמו. בית הדין המחוזי קבע כי המשיבה מעלה באמונו של המתלונן ולא מילאה כלפיו את חובותיה כדין, וגזר למשיבה עונש השעייה לחודש ימים. ביה"ד המשמעתי הארצי קיבל את ערעורה של המשיבה על גזר הדין והמיר את עונש ההשעייה בעונש של נזיפה. ערעורו של הועד המחוזי נתקבל.
כלל הוא שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב במידת העונש שנגזרה בערכאה הראשונה אלא אם כן נפגם גזר הדין בפגם של ממש, או שהערכאה הראשונה טעתה טעות היורדת לשרשו של עניין. בענייננו ראה ביה"ד המשמעתי הארצי להתערב במידת העונש מסיבות שונות והן: ביה"ד הארצי תהה שמא מדובר ברשלנות גרידא ולא בעבירת משמעת; הוא סבר שלא נטענו טענות בערכאה הראשונה לעניין השאלה אם המתלונן היה לקוחה של המשיבה אם לאו ועל כן לא היה מקום לקבוע כי המשיבה הפרה את חובת הנאמנות שחבה למתלונן; ביה"ד הארצי סבר ששורבב לתיק בטעות עותק של גזר דין ובו הרשעה קודמת של המשיבה שבוטלה בערעור וביה"ד סבר שמא השפיעה הרשעה זו על שיקול דעת ביה"ד האיזורי; לא נגרם למתלונן נזק עקב פעולתה של המשיבה. אין הנימוקים האלה יכולים לעמוד. בערכאה הראשונה הודתה המשיבה שהוסכם שהיא "תייצג שני הצדדים לעיסקה ותטפל בעברת הזכויות במגרש ע"ש המתלונן בלשכת רישום המקרקעין". הן מנוסח ההסכם והן מהמוצגים ברור שהמשיבה החזיקה את הפקדון גם כנאמנה עבור המתלונן ובמסירת הגירסאות הבלתי נכונות למתלונן הפרה המשיבה את חובת האמון שחבה לו. כן טעה ביה"ד הארצי בסברו שמדובר כאן במעשה רשלנות בלבד ולא בעבירה משמועתית. אין תימוכין למסקנה שהערכאה הראשונה הושפעה מגזר הדין שהוגש לה בטעות, ובעובדה שלא נגרם למתלונן נזק אין לפטור את המשיבה בנסיבות העניין מעונש של השעייה. לפיכך הוחלט להחזיר על כנו את פסק דינו של ביה"ד המחוזי בתל אביב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד ע. וייצמן למערער, עו"ד גב' נ. לידסקי למשיבה. 4.8.88).

בש"פ 410/88 - מדינת ישראל נגד ג'יהאד עאזם

*שחרור בערובה (שוד קשישה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

יש ומעשי אלימות חריגים בחומרתם מעידים לכאורה על סכנתו של המבצע אותם לסביבתו. כאלה היו הנסיבות בענייננו, עפ"י הראיות לכאורה המהוות תשתית לבקשת המעצר עד תום ההליכים. לפי ראיות אלה תקף המשיב, שהוא בן 18, אשה קשישה כבת 90, ולאחר שהפילה ארצה תלש את כיס שמלתה בעזרת סכין. בדרך אלימה זו, שגרמה לחבלתה של האשה, הוא שדד ממנה כסף ותעודת זהות. ביהמ"ש דלמטה החליט לשחרר את המשיב בערבות ודין הערר על כך להתקבל. טענת הסניגור היא כי יש לבחון את המעשה על רקע ההיכרות שבין המשיב והמתלוננת, ולפיכך מדובר במעידה שאינה מעידה על היות המשיב מסוכן לציבור, אך טענה זו אין לקבל. על אף עברו הנקי של המשיב, סכנתו לציבור נלמדת מהנסיבות האלימות בהן ביצע את השוד. לפיכך יש לעצרו עד תום ההליכים.

(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' עשירה ראובני לעוררת, עו"ד גב' אסנת ברתור למשיב. 13.7.88).

רע"א 349/88 - סוניה אטלס ואח' נגד יעקב אטלס

*חיוב בהוצאות וקיזוזם מחיוב של מזונות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).

לפי בקשת המבקשות, שלוש קטינות ואמם , נגד המשיב, אבי הקטינות, ניתן צו לעיקול מכוניתו של המשיב במעמד צד אחד וביהמ"ש המחוזי הורה לאחר מכן על ביטול הצו. ביהמ"ש חייב את המבקשות, בעת דיון בטענה טרומית של המבקשות, בתשלום הוצאות למשיב בשיעור של 350 ש"ח בתוספת מע"מ ולאחר מכן בדיון בבקשה עצמה חייב את המבקשות בתשלום נוסף של 500 ש"ח הוצאות. כן הורה השופט כי המשיב יהא רשאי לקזז מסכום המזונות שנפסקו למבקשות את ההוצאות שנפסקו לזכותו. הערעור מופנה כנגד עצם החיוב בהוצאות, כנגד גובה הסכום שנפסק וכנגד זכות הקיזוז. הערעור נתקבל בחלקו.
מהחומר שהוגש עולה כי הבקשה לעיקול הוגשה ע"י האם, הן בשמה היא והן בשם ילדיה הקטינים. בנסיבות אלה לא היה מקום לחייב את הקטינים לשאת בהוצאות אביהם ובוודאי שלא להורות על קיזוז הוצאות אלו מדמי מזונותיהם. לפיכך דין ערעורם של הקטינים להתקבל. אשר לחיוב המערערת, האם, בכל ההוצאות - כלל הוא בידי ביהמ"ש העליון שרק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בעניין פסיקת הוצאות. ברם, בעקבות ההחלטה כי המערערת לבדה תשא בכל ההוצאות, ומאחר שבעניין שלפנינו חוייבו המערערים בשני סכומים של הוצאות באותו עניין עצמו שנדון בהמשך אחד, פעם בעת הדיון בבקשה טרומית ופעם בעת הדיון בבקשה עצמה, מן הראוי לבטל את סכום ההוצאות שנפסק למשיב בבקשה הטרומית.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד ישראל בלום למבקשות, עו"ד דוד עציון למשיב. 25.7.88).

בש"פ 405/88 - מוניר אלהליס ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גניבות רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

נגד העוררים הוגש כתב אישום שעניינו גניבת מכוניות, העברתן לעזה, פירוקן וזיוף מספריהן כדי לטשטש את זהותן המקורית. כתב האישום מכיל 14 אישומים ועובדה זו בפני עצמה משווה למעשיהם של הנאשמים חומרה מיחדת, שכן מעידים המעשים על אופיים הפלילי של מבצעי העבירות שהפכו למכת מדינה ממש. הישנות המעשים, והנזק הרב שנגרם עקב מעשיהם של העוררים, חייבו את ההחלטה לעצור אותם עד תום ההליכים. אמנם כתב האישום מעלה רשימה של כמאה עדים, ודי בעובדה זו על,מנת להצביע על כך שהמשפט עלול להתמשך הרבה זמן, אולם נוכח חומרת העבירות והישנותן מוצדקת ההחלטה של מעצר העוררים עד תום ההליכים.

(בפני: השופט חלימה. עו"ד מ. סלע לעוררים, עו"ד צבי קלנג למשיבה. 21.7.88).

בש"פ 397/88 - סלמה אלנברי ואח' נגד פרקליטות המדינה

*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

קיים סכסוך בין העוררים לבין המתלוננים על רקע חשד שאחת מבני משפחת המתלוננים נאנסה על ידי קרוב משפחה של העוררים. התביעה האשימה את העוררים בכך כי תקפו את המתלוננים בשתי הזדמנויות שונות ועקב מעשי תקיפה אלה נגרמו פגיעות גופנית חמורות שחייבו אישפוזו של אחד המתלוננים בבית החולים. העוררים נאחזו בטענת אליבי המבוססת על עדויות העורר, אביו ואשתו וכן על עדותו של ידיד שהעיד במשטרה לטובת העוררים. על יסוד עדויות אלה הועלתה טענה שההוכחות שיש בידי התביעה הופרכו ולפיכך יש לשחרר את העוררים מהמעצר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועררם נדחה.
בהתייחסו לשאלה אם קיימת הוכחה לכאורית המצדיקה את המעצר עד תום ההליכים אין ביהמ"ש בוחן, בשלב הדין על בקשת המעצר, את מהימנות העדים ובוודאי שאין הוא יכול להכריע באמינות הטענות המושמעות בפניו. ביהמ"ש יבחן, בין היתר, אם אין סתירות או פירכות הגלויות על פניהן, או ליקויים בסיסיים בהצגת הדברים ובהגיונם שיש בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלן הלכאורי של הראיות גם אם לא מתייחסים לאמינותו של עד זה או אחר. בענייננו, אין בראיות של ההגנה על מנת לערער את הראיות שבידי התביעה, המצביעות, לכאורה לפחות, שהעוררים עברו את העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.יתכנו נסיבות בהן תהיה התמונה כפי שהתגבשה בפני ביהמ"ש הדן במעצר, שונה מן התמונה המדוייקת יותר שאליה יגיע ביהמ"ש שידון במשפט לגופו, אך ביהמ"ש הדן בשאלת המעצר איננו יכול אלא לדון בחומר כפי שהוא מובא לפניו ולבחון את הסבירות הכללית של כל מה שמובא לפניו ע"י שני הצדדים. לגוף העניין, המעשים שבוצעו במקומות שונים תוך הפרש זמן קצר, מלמדים על החומרה המיוחדת שבמעשים, המחייבת את ביהמ"ש לנקוט במשנה זהירות עם העוררים שגמרו כנראה אומר לנקום במתלוננים ללא התפשרות במחירה של הנקמה. נאשמים כאלה המסוגלים לחזור על מעשיהם החמורים, מן הדין שיושארו במעצר עד תום ההליכים.

(בפני: השופט חלימה. עו"ד זילברמן לעוררים, עו"ד רוזנפלד למשיבה. 21.7.88) .

בג"צ 927/87 - אחי חביב חברה לעבודות אינסטלציה נגד המועצה המקומית יפיע ואח'

*מסירת עבודה במכרז למי שלא עמד בתנאי הכשירות של המכרז

(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

במכרז שפורסם ע"י המשיבה להנחת קווי מים נאמר שרשאים להשתתף במכרז קבלנים "הרשומים בפנקס רישום הקבלנים... קוד ענפי '400' ובסיווג כספי מתאים". צויין כי הצעות שלא יצורף אליהן "אישור מתאים מרשם הקבלנים" לא יובאו לדיון. ועדת המכרזים המליצה על התקשרות המועצה עם המשיב הרביעי (להלן: המשיב) שהיה המציע הזול ביותר. דא עקא שהמשיב הוא בעל סיווג "410" ואילו העותרת היא בעלת סיווג "400" ומבין המציעים בעלי סיווג "400" הינה המציעה הזולה ביותר. העתירה נתקבלה. המשיבים אומרים כי ציון הסיווג "400" נעשה מחמת טעות ולמעשה היה צריך לכתוב "410" שכן מותר גם לבעל סיווג זה לבצע את העבודות נשוא המכרז. טענה זו אין לקבל. אם היתה טעות צריכה היתה המועצה לבטל את המכרז אך הדבר לא נעשה. לגוף העניין אין מדובר בטעות טכנית, שהרי זכות העותרת לעמוד על כך שהצעתו של המשיב לא תובא כלל לדיון. יתר על כן, התעלמות מתנאי המכרז יש בה כדי לפגוע בזכותם של מציעים אחרים שאולי היו משתתפים במכרז לו נדרש סיווג נמוך יותר. לפיכך הוחלט לבטל את ההחלטה בדבר מסירת העבודות למשיב ובג"צ הורה למסור את העבודות לעותרת.