תקציר סביר כרך ל"א חוברת 2

ע.א. 132/86 - אורנה ג'ורי נגד מדינת ישראל ואח'

*הגשת תביעת נזיקין נגד מעוולים משותפים לאחר שניתן פס"ד בפשרה נגד אחד המעוולים(הערעור נדחה).

א. באפריל 1979 קפצה המערערת לתוך הים ממזח ששימש כמקפצה למתרחצים בחוף הרחצה אילת, ראשה נחבל ונקבעה לה נכות של %100. באותה עת היתה המערערת קטינה והגישה תביעה באמצעות הוריה נגד עיריית אילת לתשלום הנזקים שנגרמו לה. בפברואר 1980 הגיעה המערערת, שיוצגה בתביעה ע"י עורך דין, להסדר עם הנתבעת באמצעות חברת הביטוח המבטחת של עיריית אילת. עפ"י ההסדר התחייבה העירייה לשלם למערערת חמשה מליון לירות. בכתב הקבלה והשחרור שנחתם על ידי הורי המערערת בנוכחות עורך הדין נאמר כי התשלום הוא "לסילוק סופי, מלא וגמור של כל תביעות התובעת מאת הנתבעים לגבי כל הנזקים... בעבר, בהווה ובעתיד... התובעת מצהירה... כי אין ולא תהיינה לה יותר שום דרישות.. אל הנתבעים הנ"ל... או אל כל גוף... במקרה והנתבעים... יאלצו לשלם לאדם... כל שהוא בקשר לפגיעה שנגרמה לתובעת בתאונה הנדונה, מתחייבת בזה התובעת להחזיר לנתבעים את כל הסכומים..." אבי התובעת ועורך הדין התייצבו בפני ביהמ"ש המחוזי ובידם הודעה על פשרה חתומה ע"י ב"כ הצדדים. הפשרה לא הוגשה לביהמ"ש אך הצדדים הודיעו לביהמ"ש כי "הנתבעת תשלם לתובעים לסילוק מלא וסופי של התביעה סך של חמשה מליון לירות" וכן נתבקש ביהמ"ש לאשר את הפשרה "כי היא לטובת הקטינה... וליתן לה תוקף של פסק דין". השופט עיין בכתב התביעה ובמסמכים הרפואיים "ולאור שאלת האחריות המורכבת במקרה זה" אישר השופט שהפשרה היא לטובת הקטינה ונתן לה תוקף של פסק דין (להלן פסק הדין הראשון).
ב. חמש שנים לאחר מכן הגישה המערערת תביעה, נשוא ערעור זה, נגד מדינת ישראל והחברה לפיתוח חוף אילת, עפ"י אותן העובדות ששימשו בסיס לתביעה הקודמת.בתביעה החדשה ציינה התובעת כי הגישה את התביעה הקודמת נגד עיריית אילת וקיבלה את הפיצוי המוסכם ואולם "אין לראות את הנתבעים דנא ואת עיריית אילת... כמזיקים משותפים אלא רק כמזיקים שתרמו לגרימת אותה ההוצאה ע"י מעשי רשלנות שהיו נפרדים ובלתי תלויים זה בזה... אין פסק הדין שניתן כפשרה... כנגד מעוול אחד...חוסם בעד הגשת תובענה כנגד הנתבעים בתובענה זו...". המשיבות הגישו בקשה למחוק או לדחות על הסף את התביעה, וזאת על סמך סעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין שלפיו "הוגשו בשל נזק אחד... תובענות אחדות נגד מעוולים החבים על אותו נזק, אם כמעוולים יחד ואם באופן אחר - סך כל הסכומים שאפשר להיפרע כפיצויים בפסקי הדין שיינתנו באותן תובענות לא יעלה על סכום הפיצויים שנפסק בפסק הדין שניתן ראשון...". לטענת המשיבות, הואיל וסכום פסק הדין הראשון שולם במלואו למערערת, לא תוכל לגבות מהמשיבים כל סכום נוסף או לקבל פסק דין על סכום העולה על זה שנפסק בפסק הדין הראשון. ב"כ המערערת מאידך סמך יתדותיו בסעיף 83(א) לפקודה האומר כי "סבל אדם נזק עקב עוולה - אין פסק הדין שניתן נגד מעוול החב על אותו נזק חוסם בעד הגשת תובענה נגד אדם אחר שאילו נתבע לדין היה חב על אותו נזק כמעוול יחד". בביהמ"ש המחוזי הציגו המשיבים את כתב הקבלה והשחרור והעלו את הטענות הנ"ל וביהמ"ש מחק את התובענה על הסף. ביהמ"ש סבר כי יהיה בניהול המשפט לגופו משום עשיית שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש ובזבוז זמן, שכן בפסק הדין הראשון מוצתה עילת התביעה במלואה. המשיבות שהן הנתבעות בתובענה החדשה שלחו הודעת צד ג' לעיריית אילת וזו שלחה הודעת צד ד' למערערת. הערעור על המחיקה על הסף נדחה.
ג. מבלי להתייחס לטענות נשוא הערעור ובהתעלם מסעיף 83(ב) הנ"ל, בהנחה שהתובעת תזכה בתביעתה נגד המשיבות, גם אז תהיינה אלו זכאיות לכאורה לשיפוי מאת עיריית אילת וזו תהיה זכאית לכאורה, מכח כתב הקבלה והשחרור, לשיפוי מאת
המערערת. התוצאה תהיה שאף אם תזכה המערערת בתביעתה לא תוסיף לה זכייה זואפילו אגורה אחת בנוסף לסכומים שקיבלה מעיריית אילת. מאידך, אם לא תזכה בו ייגרמו לה הוצאות מיותרות ובהתחשב בכך שהמערערת היא נכה %100 שאמצעיה מוגבלים תמוה הדבר מדוע הוגש הערעור. תמיהה אחרת היא טענה שהעלתה המערערת כי פסק הדין הראשון לא אישר את כתב הקבלה והשחרור אלא את הודעת הפשרה ועל כן המגבלות שבכתב הקבלה והשחרור לגבי תביעה עתידית אינן מחייבות אותה כקטינה. טענה זו טוב שהמערערת חזרה בה ממנה במהלך הדיון. בסיכומו של דבר צמצמה המערערת את טענותיה בערעור בשאלת נפקותו של סעיף 83(ב) הנ"ל, אך אין לטענות אלה יסוד וכבר ניתנה להן תשובה בפסיקה קודמת. לפיכך בדין הוא למחוק את התביעה על הסף.
ד. בסעיף 83(א) של הפקודה הונח עקרון שלפיו המעוולים יחד אחראים לנזק שנגרם ע"י עוולתם יחד ולחוד כשכל אחד מהם אחראי למלוא הנזק שנגרם. ברם, למרות ריבוי האחראים אין הניזק זכאי לגבות יותר מאשר את מלוא הנזק שנקבע ואילו המעוולים זכאים להשתתפות ולשיפוי מלא בינם לבין עצמם. ריבוי התביעות אין בכוחו להגדיל את סכום הפיצויים המגיע מעבר לסכום שנקבע וזאת לפי סעיף 83(ב). ב"כ המערערת טוען כי סעיף 83 לפקודה לא יחול בענייננו שכן הסעיף מדבר על מעוול "החב על אותו נזק" היינו שניתן נגדו פסק דין הקובע את אחריותו, ואילו כאן אחריותה של עיריית אילת לא נקבעה בפסק דין שכן הושגה פשרה בין הצדדים. גם טענה כגון זו כבר נדחתה בעבר. העובדה כשלעצמה שהנתבעים לא הודו באחריותם בגוף הפשרה אין לה השפעה על נפקותו של פסק הדין. פסק הדין נשען מעצם טיבו על הטענות כולן או מקצתן הכלולות בכתב התביעה, אלא שבמקום ברור ענייני באה הסכמת הנתבעים לחיובם במסגרת של פסק דין. כך נפסק בעבר ופסיקה זו יפה לענייננו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד, הוסיפה הערה המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מ. אופנהיים למערערת, עו"ד גב' רבקה פלדמן למדינת ישראל,עו"ד גב' לאה וינברג לחברה לפיתוח חוף אילת. 11.4.88).

ע.א. 378/87 - ג'ימי חיים מרגוליס נגד מרים ורון מרגוליס

*מזונות(הערעור נדחה).

א. המערער הוא תושב קבע בארה"ב והמשיבה הראשונה היא ישראלית שנישאה לו בארץ. המערער עזב אותה בהיותה בהריון וחזר לארה"ב, המשיבה נסעה בעקבותיו וזמן מה חייתה עם המערער וילדם שנולד בינתיים אך לאחר מכן חזרה ארצה. ביהמ"ש המחוזי קבע בממצאיו כי יש למשיבה טעם מבורר לעזיבת ארה"ב ולשיבתה ארצה וחייב את המערער במזונות אשתו בסכום של 327 ש"ח צמוד למדד ינואר 1976 ובמזונות בנו הקטין בסכום של 175 ש"ח צמוד למדד יוני 1975. הערעור מופנה נגד שיעור המזונות שנפסק למשיבה וכן נגד אי קביעתם של סדרי ביקורים של הילד אצל המערער. הערעור נדחה.
ב. אין להתערב בממצאי ביהמ"ש כי יש למשיבה טעם מבורר לעזיבת ארה"ב ולשיבה ארצה. אשר לשיעור המזונות הרי אלה נקבעו בהתחשב במעשי ידיה של המשיבה. בקשר לכך טוען המערער שביהמ"ש לא חישב נכונה את הכנסתה של האשה כדיילת באל על, מאחר ונפל לטענתו משגה בפרישת תשלומי האש"ל על פני כל השנה. לפיכך ביקש להפחית משעור המזונות. אין מקום לשוב ולהכנס לחישוב המזונות. הסכום אינו מופרז והמערער יכול לממן את החיוב ללא כל קושי מהכנסתו כאדריכל בארה"ב. זאת ועוד, כאשר מדובר על דמי אש"ל עבור שהייה בחו"ל, המשמש בחלקו הניכר לתזונה הלכה למעשה, היינו על הוצאה הכרחית הנעשית לפי מחירי חו"ל, אין ממילא לחשב סכום זה עפ"י תרגומו למטבע הישראלי כפשוטו ולראות בו הכנסה היכולה לשמש לכיסוי צרכי
הקטין. בין הטענות שלא הוכחשו כלולה גם זו שהמערער ממאן להגיע להסדר גירושין ואם יעשה כן ממילא ישוחרר מחובתו לשלם מזונות למשיבה.
ג. אשר לביקורי הילד אצל האב - מדובר בילד בן חמש תושב ישראל ואב תושב קבע בארה"ב. האב תבע משמורת מלאה על הקטין ולא היה נכון להסדרים חלקיים המבוססים על ביקוריו אצל הילד. על כן לא ברור מה ביקש המערער מביהמ"ש ומה הציע כחליפה מעשית למקרה ולא תתקבל תביעתו למשמורת מלאה. אם יהיו למערער הצעות להסדרי ביקורים אצל הקטין יוכל לשוב ולפנות לביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פסח קניר למערער, עו"ד ש. שיף למשיבים. 11.4.88).

ע.א. 194/84 - נעים כליפה נגד כרמלה כליפה

*העברת רישום דירה ע"ש האשה בעקבות הסכם בין בני הזוג(הערעור נדחה).

א. בני הזוג נשואים וההתדיינות סבה על דירה שנרשמה כולה על שם הבעל עוד כשנתיים לפני הנישואין. האשה (המשיבה) טענה כי הדירה נרכשה גם ממקורות שלה אך גירסה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי הדירה נרכשה כולה מכספיו של הבעל. חיי הנישואין של בני הזוג לא עלו יפה והיו כמה פניות לבית הדין הרבני. תוך נסיונות להשכין שלום הגיעו בני הזוג להסכמות שונות ונערכו ביניהם במועדים שונים מסמכים בדבר העברת הבעלות במחצית הדירה לאשה. תחילה, נחתם הסכם ביום 21.11.79, שנעשה כהסדר פשרה בבית הדין הרבני, ובו התחייב הבעל להעביר על שם האשה את מחצית הדירה, ושני הצדדים התחייבו לא למכור איש את חלקו ללא הסכמת השני והסכימו שתרשם לשם כך הערת אזהרה. מאוחר יותר, במרץ 1980 נחתם מסמך חדש בו הובעה הסכמת הבעל להעביר את מחצית הדירה על שם האשה ונקבע בו כי השניים יחיו "חיים משותפים ובסדר". האשה הסכימה לבטל את ההליכים בבית הדין הרבני ולחזור לחיים תקינים יחד "והיה ובאם בתוך חדשיים לא אעמוד בהתחייבותי כלפי בעלי אני מסכימה להחזיר את חצי הדירה שלנו... חזרה לשמו" הבעל העביר את מחצית הדירה ע"ש האשה וביוני 1980 נרשמה הערת אזהרה ברוח הדברים שנקבעו בהסדר הפשרה הראשון שנעשה בבית הדין, למרות שהמסמך האחרון שנעשה בין הצדדים הוא מיוני 1980, יומיים לפני שמחצית הדירה נרשמה ע"ש האשה. לביהמ"ש המחוזי הוגשו שתי המרצות פתיחה, האחת ע"י הבעל בה ביקש לחייב את האשה להעביר את מחצית הדירה על שמו כיוון שלא עמדה בהתחייבויותיה, והשניה הוגשה על ידי האשה בה ביקשה להצהיר כי ההתחייבות שלא לעשות עסקה בחלק שלה בדירה בלי הסכמת הבעל והערת האזהרה שנרשמה בהקשר לכך הינן חסרות תוקף. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הבקשות. האשה לא הגישה ערעור ואילו הבעל ערער וערעורו נדחה.
ב. ערעורו של הבעל מבוסס על הטענה כי האשה אינה ממלאת את התחייבותה לקיים שלום בית ולפיכך הוא זכאי לבטל את מתנת מחצית הדירה שנתן לה. טוען ב"כ האשה כי אפילו נכונה הטענה עובדתית, אין היא מקנה לבעל עילה של ביטול המתנה, כי ענייננו במתנה שהושלמה והוקנתה למקבלה ולא בהתחייבות לתת מתנה שהנותן רשאי לחזור בו ממנה בנסיבות המפורטות בסעיף 5 לחוק המתנה. יכול אמנם ומתנה תהא על תנאי, כאמור בסעיף 4 לחוק, אך לטענתו של ב"כ האשה אי קיומו של התנאי אינו מזכה את נותן המתנה לבטלה אלא רק מקנה לו עילה לדרוש את קיומו של החיוב. טענה זו מוטעית ואעפ"כ דין הערעור להדחות.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המתנה לא היתה מותנית בתנאי של קיום שלום בית מצד האשה והסתמך בכך על העובדה כי על אף האמור במסמך השני שהאשה התחייבה בו להחזיר את הדירה אם לא תקיים שלום בית, ולמרות טענת הבעל שהאשה מפרה את שללם הבית, הרי הוא העביר לה את מחצית הדירה לאחר עבור החדשיים הנזכרים באותו
הסכם. בעדותו אמר במפורש כי היה מעביר את הדירה גם אם האשה היתה מתנהגת לא בסדר.יתירה מכך, ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת הבעל כי האשה הפרה את תנאי שלום הבית מצדהוקבע כי עיקר האשמה להתחלת הסכסוכים החדשים מוטלת על שכמו של הבעל. בקביעה העובדתית שלא האשה הפרה את שלום הבית אלא הבעל אין להתערב. לפיכך דין הערעור להדחות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"דיוסף זילכה למערער, עו"ד אליעזר מלחי למשיבה.11.4.88).

ע.א. 465/85 - אליזאו וילנואנה ואח' נגד נברון בע"מ

*תניית שיפוט (הערעור נדחה)

א. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד המערערים שכתובתם בעיר ולנסיה שבספרד. נושא התובענה - הפרת הסכם ערוך בשפה הספרדית מספטמבר 1980. בהמרצהשהוגשה ע"י המשיבה נתבקש ביהמ"ש להרשות המצאת כתבי בית דין מחוץ לתחוםהשיפוט. ההמרצה נסמכת על תצהיר החתום על ידי מנהל המשיבה שבו נאמר כי "ביום...חתמו הצדדים בתל אביב על הסכם סוכנות...". מנגד הגישו המערערים המרצה לביהמ"ש בה עתרו למחוק את התובענה על הסף מהטעם של חוסר סמכות מקומית בשל תניית שיפוט שבסעיף 7 להסכם. לטענת הנתבעים הסכימו הצדדים שסמכות השיפוט הייחודית בנוגע לכל סכסוך הנובע מאותו הסכם תהיה לביהמ"ש בעיר ולנסיה שבספרד שם נחתם ההסכם. ביהמ"ש המחוזי הכריע בנושא המצאת המסמכים עפ"י שתי נקודות: תקפו של סעיף 7 להסכם בדבר הקניית הסמכות; מקום עריכת ההסכם. באשר לתניית השיפוט קבע ביהמ"ש כי תניית השיפוטכפי שמוצאת את ביטוייה בסעיף 7 אין בה כדי לשלול את סמכותו של ביהמ"ש בישראללדון בסכסוך. לעניין מקום עריכת ההסכם המחלוקת היתה באשר בהסכם גופו צויין כי הוא נחתם בולנסיה והמשיבה הביאה ראיות כדי להוכיח כי הוא נחתם בתל אביב. ביהמ"ש קבעעפ"י תצהירו של מנהל המשיבה כי ההסכם נערך בארץ. למערערים ניתנה רשות ערעורלביהמ"ש העליון באשר לשאלות: האם ניתן היה להתיר עדות חיצונית בעל פה כדי להוכיח דבר הנוגד את הנאמר בהסכם; אם אסור היה להוכיח, כפי שנעשה, כי ההסכם נכרת בישראל,כיצד משפיע הדבר על פירוש סעיף 7 לתניית השיפוט, היינו אם אין בתכנו של הסעיף משוםהסכמה להעניק לביהמ"ש בולנסיה סמכות ייחודית. הערעור נדחה.
ב. סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומנית קובע "...טענה הנטענת נגד מסמך הנוגע לענייניםהאמורים... צריכה להיות מוכחת ע"י מסמך או ע"י הודאתו או פנקסו של הנטען". ההלכה הולכת בעקבות אותו סעיף ובאחת ההלכות נקבעה האבחנה שלפיה "אין להוכיח בראיות בע"פדבר הסותר את מה שהועלה על הכתב, אך השאלה היא האם באה עדות... לסתור את ההסכם בכתב במובן סעיף 80 הנ"ל, או האם באה היא להוסיף עליו ולהשלים את התמונה" שאז ניתן להביא ראיה בע"פ. בענייננו, אומר סעיף 7 של ההסכם בין היתר, "הסכם זה...נתקבל ע"י שני הצדדים בולנסיה (ספרד) אשר לביהמ"ש שלה תהיה הסמכות במקרה של מחלוקת".באשר לסעיף זה נטען ע"י המשיבה כי אין הוא מדבר על חתימת ההסכם בולנסיה אלא בקבלתוומכאן שניתן להוכיח בעדות בע"פ כי החתימה היתה בתל אביב. ברם ההסכם מסתיים במלים "שני הצדדים חותמים... בולנסיה, היום 18 לספטמבר...". בחקירתו של מנהל המשיבה על תצהירו הוא אומר "אני יודע שבחוזה כתוב שנחתם בספרד... יתכן אף שהדבר הוזכר בזמןהחתימה על החוזה... אין לי מושג מדוע הוכנס העניין ע"י מנהל החברה". מכאן שתכנו של ההסכם בנקודה זו היה מודע למצהיר מעת החתימה עליו ומנתון זה עולה כי הוא מתיישב עם גירסת המערערים שהחוזה נחתם בולנסיה ולא עם זו של המשיבה. כיון שכך מדוברבראיה בכתב שההסכם נחתם בולנסיה ולא עם זו של המשיבה וראיה זו אינה ניתנת לסתירהעל ידי עדות בעל פה. כך שאין לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי ההסכם נחתם בתל אביב.
ג. אעפ"כ אין לומר שנשללה זכותו של ביהמ"ש בתל אביב ע"י סעיף השיפוט. עפ"י ההלכה "תניית שיפוט תתפרש כתנייה ייחודית רק אם יש בה לשון מפורשת ובלתי מסוייגת המעניקה סמכות שיפוט לבית משפט פלוני תוך שלילת סמכותם של בתי המשפט האחרים" כאשר "תניית השיפוט... אינה נוקטת לשון ייחודית מפורשת... משמעותה כי הצדדים הסכימו כי לבתי משפט אחרים תהא סמכות שיפוט, בלא שעל ידי כך נשללה סמכות השיפוט של בתי משפט אחרים". ניסוח של תניית השיפוט בענייננו הוא ניסוח סביל ואינו קובע ייחודיות לביהמ"ש בולנסיה. יתר על כן, אין בחומר שבענייננו דבר שיתמוך בגירסה האומרת שדובר בהחלפת מקום השיפוט למקום אחר. נהפוך הוא, הניסוח במקרה דכאן אינו דוחה את סמכותם של בתי המשפט בארץ. לפי הנסיבות שהוכחו אין לומר שמטרת התנייתו של מקום השיפוט לא תוגשם אלא אם היא תפורש כתנייה ייחודית, כפי שנדרש באחד מפסקי הדין שניתנו ע"י ביהמ"ש העליון. לפי הנסיבות שהוכחו יש לפרש את מטרת התנייה שבסעיף 7 כתנייה מקבילה. משמעותה של תוצאה זו היא כי חרף העובדה שההסכם נחתם בולנסיה יש לביהמ"ש בישראל סמכות להזקק לתובענה ואין למחוק או לדחות אותה מחמת תניית שיפוט.

(בפני השופטים: אלון, ברק, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד י. אלטבאואר למערערים, עו"ד א. מכלביץ למשיבה. 14.4.88) .

ע.א. 347/87 - אברהם וסנר נגד רחל וסנר ואח'

*מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המערער הינו בעלה של המשיבה הראשונה ואביהם של שלושת המשיבים האחרים. ביהמ"ש המחוזי פסק לשלושת הילדים של בני הזוג מזונות בסכום כולל של 1,400 ש"ח לחודש, הוצאות החזקת הבית 300 ש"ח לחודש ודמי טיפול של המשיבה הראשונה 400 ש"ח לחודש. לגבי דמי הטיפול נקבע כי יופחתו מדמי המזונות אם יפסקו כאלה למשיבה בהתדיינות המתנהלת במקביל בין המשיבה לבין המערער בפני ביה"ד הרבני. ביהמ"ש פסק כי חובת תשלום המזונות תחול מיום מתן פסק הדין, אפריל 1987, והסכום יעודכן אחת לשלשה חודשים. הערעור מופנה נגד שיעור המזונות ובערעור שכנגד מלינים המשיבים על כך שהמזונות נפסקו רק החל ביום מתן פסק הדין ולא מיום הגשת התביעה. שני הערעורים נדחו.
ב. סכום המזונות נקבע ע"י ביהמ"ש על יסוד הערכה של ההכנסה של המערער וזאת לאור מכלול הראיות שהיו בפניו. אכן, לא היתה אפשרות לקבוע שיעור הכנסה מדוייק כי אין מדובר בשכיר אלא במי שמחזיק בידיו חמישים אחוז ממניותיה של חברה לשרותי שחיטה המעסיקה כחמישים שוחטים, ואשר מרכזת את ביצוע השחיטה בשתי משחטות איזוריות. הערכה זו, שניתנה על יסוד התייחסות לעדויות של אנשים הנוגעים בדבר שמסרו על היקף עיסוקיה של החברה, אינה מגלה משגה, השמטה או תוספת יתר, היכולים להצדיק הערכה מחדש של ביהמ"ש העליון. בעלי הדין הביאו את ראיותיהם וביהמ"ש עשה כמיטב יכלתו כדי להגיע למסקנה מבוררת. הערכה מחדש של ביהמ"ש שלערעור בנסיבות אלה לא תהיה מבוססת יותר כי לא תעמוד לביהמ"ש היכולת להתרשם מבעלי הדין כפי שהיתה לערכאה הראשונה.
ג. אשר למועד תחילת התשלום כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש - אמנם בדרך כלל נקבע התשלום במקרים כגון אלה ממועד הגשת התביעה, אך במקרה דנן נקבעו מזונות זמניים כך שלא נוצר פער זמן, וכיסוי הצרכים של המשיבים לא נתקפח בתקופת הביניים. עיקרו של דבר, זהו ענין שבשיקול דעת הערכאה הראשונה ואין מקום להמיר, במקרה דנן, את שיקול דעתה של הערכאה הראשונה בזה של ערכאת הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אוריאל גניהר למערער, עו"ד א. פרי למשיבים. 17.4.88).

ע.א. 444/85 - אמבליסמנט נהל נגד מלונות מוריה בע"מ

*הסכם ניהול של בית מלון ותשלומים עקב ביטולו (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).

א. המערערת מסרה נהולו של מלון שבבעלותה לחברה המשיבה שעיסוקה בכך. בתביעה שהגישה המשיבה נגד המערערת לתשלום סכומים שונים בקשר עם נהולו של המלון, העלתה המערערת טענות קזוז שונות אשר נענו בחלקן ע"י ביהמ"ש. ערעורה של המערערת מתייחס לכמה סכומים שלא קוזזו וערעורה הנגדי של המשיבה מתייחס לסכומים שלא נפסקו לה. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו.
ב. אחד הנושאים בערעור מתייחס לדמי ניהול שעל המערערת היה לשלם למשיבה. ביהמ"ש דלמטה קבע כי המשיבה הפסיקה לנהל את המלון בסוף אוקטובר 1982 ולכן פסק לה דמי ניהול רק עד מועד זה. המערערת טוענת כי המשיבה הפסיקה לנהל את המלון עוד קודם לכן ואילו המשיבה טוענת בערעור שכנגד כי מגיעים לה דמי ניהול עד יום 19.11.82, מועד סיומו של הסכם הניהול. את טענת המערערת יש לדחות ולוא רק מהטעם שבסיכום התביעות ההדדיות שעליו הסכימו הצדדים אין לה זכר. לעומת זאת יש לקבל את טענת המשיבה לאור קביעת ביהמ"ש דלמטה כי המערערת היא שגרמה לכך שנמנע ממנהל המלון לבצע את תפקידו. לפיכך דין הערעור שכנגד בעניין זה להתקבל.
ג. נושא אחר מתייחס לדמי שירות לעובדים. טענת המערערת היא שהמשיבה שילמה לעובדי המלון דמי שירות בשעור של %15 לעומת %13 בקירוב המשתלמים בבתי המלון האחרים ברשת שהיא מנהלת ולפיכך אין המשיבה זכאית לגבות ממנה יותר מ- %13 דמי שירות. מתברר כי השעור של %15 שולם בבית מלון זה עוד בימי הבעלים הקודמים שמהם רכשה המערערת את המלון. כרוכשת המלון שהתחייבה בהסכם עם מועצת הפועלים להמשיך להעסיק את העובדים ולשמור על זכויות הותק, אין המערערת יכולה להשמע בטענה כי המשיבה נהגה עמה בחוסר תום לב כשלא גילתה לה שהיא משלמת את דמי השירות לפי השעור ששולם בעבר. לטענה זו אין מקום מה גם ולא הוכח כי ברשתות אחרות אין משלמים יותר מ- %13 בקירוב. הסברה של המשיבה להמשך התשלום לפי %15 התקבל על הערכאה הראשונה ובצדק. הפחתת התשלום היתה שינוי לרעה בתנאי העבודה של העובדים שדינה כפיטורין המזכים בפיצויי פיטורין. שקוליה של המשיבה היו ענייניים ולטובת האינטרס של המערערת בכך שנמנעו חכוכים ביחסי העבודה ואולי אף שביתה. שכרה של הפחתת דמי השרות היה יוצא בהפסדה ואולי בהפסדים כבדים מכך.
ד. בכמה מקרים שילמה המשיבה בטעות דמי שירות כפולים והמערערת טוענת לקיזוזם. ביהמ"ש נעתר לכך וטענת המשיבה היא כי בהיעדר רשלנות מצדה אין לקזז סכומים אלה. דין הערעור הנגדי בענין זה להדחות אף ללא בחינתה של שאלת הרשלנות. די בכך שהמערערת אינה חייבת לשאת בתשלום אשר המשיבה לא היתה חייבת לשלמו לעובדים ואשר איננו מהווה לכן חלק מהוצאות נהולו של המלון. המשיבה היא שנושאת בהפסד שנגרם על ידי טעות שלה. עניין אחר מתייחס לארועים על גג המלון. המשיבה קיימה מעת לעת ארועים על גג המלון ברשות שניתנה לה על ידי המערערת ואשר הותנתה בגביית מחיר שלא יפחת מ-14 דולר לאיש, כולל ארוחה. התברר שבכמה ארועים שבהם לא הוגשו ארוחות גבתה המשיבה מחיר הנמוך מ-14 דולר. היתה בכך הפרה של התנאי האמור, אך לא הוכח כי ההפרש בין המחיר של 14 דולר למחיר שהמשיבה גבתה הוא נזק שנגרם כתוצאת ההפרה. לא הוכח אם נגרם נזק למערערת ומה שעורו, שהרי אין לדעת אם מספר המשתתפים בארוע שמחירו 14 דולר ללא ארוחה לא היה יורד ולכמה היה מגיע.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גד פרנקל למערערת, עו"ד יורם סמואל למשיבה. 11.4.88) ,

ע.א. 174/88 - הילדה גוזלן ואח' נגד קומפני פריזיאן...

*הוראה להמצאת חשבונות בנק של צד שלישי בהתדיינות בין שני צדדים אחרים(הערעור נדחה).

א. במסגרת התדיינות שבין המשיבה כתובעת לבין מר פלאטו שרון כנתבע ביקשה המשיבה, בין השאר, צו המורה לבדוק ולהעתיק רשומים בנקאיים בחשבונותיהם של המערערים בכמה בנקים, על יסוד הטענה שהנתבע (שרון) הזרים כספים דרך החשבונות האמורים תוך שימוש באנשי קש, דבר שהוא רלבנטי להתדיינות המתנהלת בעניין זה בין המשיבה לבין פלאטו שרון ואחרים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבה ונתן צו, על יסוד סעיף 39 לפקודת הראיות, לבדוק ולהעתיק את הרישומים הבנקאיים האמורים, למרות שהמערערים לא היו בעלי דין בתובענה. סעיף 39 האמור קובע כי "ביהמ"ש רשאי, על פי בקשת בעל דין בהליך משפטי, לצוות שהמבקש יהא רשאי, לצורך אותו הליך, לבדוק ולהעתיק כל רישום שבספר בנקאי...". ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד אסמכתאות אנגליות כי ניתן לעשות שימוש בסעיף זה גם כדי לבדוק ולהעתיק חשבונות בנק של צד שלישי שאינו בעל דין (שאלת הסמכות) וכי בנסיבות העניין יש מקום ליתן את הצו (שאלת אופן השימוש בסמכות). המערערים מלינים על מסקנות ביהמ"ש המחוזי בשני העניינים והערעור נדחה.
ב. צודקים המערערים שכל עניינו של סעיף 39 הנ"ל, כמו סעיפים נוספים בפקודה, הוא לאפשר ניהולי של הליך שיפוטי מבלי להטריח את פקיד הבנק לבוא ולהעיד מכלל ראשון על פעולה בנקאית שנרשמה בחשבון פלוני. אך עובדה זו אינה יכולה להועיל למערערים. אם אכן גילויו של החשבון הוא רלבנטי להתדיינות, ואין לבעל החשבון טענת חסיון בר תוקף, כי אז יוכל בעל הדין המעוניין בדבר להזמין את הבנק או את בעל החשבון כדי למסור עדות על תוכן החשבון, ובנסיבות כאלה מוסמך ביהמ"ש לתת צו לפי סעיף 39, על מנת שהמבקש יעשה שימוש בחומר שיקבל בין על ידי הגשתו כראייה ובין בחקירה שכנגד. נכון שאין הליכי גילוי מסמכים או שאלונים נוהגים לפי תקנות סדר הדין האזרחי אלא בין בעלי דין, אולם אין בין התקנות לבין סעיף 39 ולא כלום, לאור המטרה התחיקתית של הסעיף, ולפי נוסחו המילולי של סעיף 39 אין הוא מוגבל לבעלי הדין לבדם.
ג. שאלה אחרת היא מהו השימוש בסמכות הראוי לעשותו כאשר מתבקש צו לפי סעיף 39 כנגד מי שאינו בעלי דין בתובענה. צדק ביהמ"ש המחוזי שהשימוש בסמכות צריך להיות זהיר ואין לתת צו כמבוקש נגד צד שלישי אלא בנסיבות נדירות ביותר. טוענים המערערים כי על ביהמ"ש בישראל לסטות מן ההלכות האנגליות לאור הרקע התחוקתי השונה הקיים בשתי המדינות וזאת בהתחשב בהוראות חוק הגנת הפרטיות והוראות סעיף 15(א) לפקודת הבנקאות. דין טענות אלה להדחות. לעניין חוק הגנת הפרטיות סומכים המערערים על סעיף 2 לחוק פסקה (7) ופסקה (8), אך פסקה (7) אינה חלה שכן לא קיים דין הקובע חובת סודיות לעניין זה ופסקה (8) הדנה ב"הפרה של חובת הסודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע" אינה יכולה לחול, אם בכלל, אלא על מי שבתום לב מבקש להגן על "ענייניו הפרטיים" ולא על מי שמבקש להסתיר קנוניה שנעשתה בינו לבין אחר לגבי השימוש בחשבון המתנהל בבנק. הקושי העשוי להתעורר הוא שלפני שמעיינים בחשבון ולפני שתמו הראיות לא תמיד ברור אם אמנם זכאי פלוני הזר ליהנות מהגנת הפרטיות. בנסיבות כאלה השאלה היא אך זאת אם הובא חומר ראיה מספיק המצביע על חשש ממשי לקנוניה כאמור וכאן קבע ביהמ"ש המחוזי כי חומר ראיה כזה אמנם עולה מהנסיבות.
ד. לכך יש להוסיף שלשה אלה: ראשית, מכח סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות רשאי ביהמ"ש להתיר הגשת חומר ראיה גם תוך פגיעה בפרטיות ומכאן שהפגיעה בפרטיות אינה משמשת ערך מוחלט; שנית, לפי סעיף 35 לחוק אין הוראות חוק הגנת הפרטיות גורעות מהוראות כל דין אחר, לרבות מחובתו של בעל דין למסור עדות לפי סעיף 1
לפקודת הראיות, אלא שביהמ"ש רשאי לסרב להתיר הצגת שאלה אם במכלול הנסיבות עניינו של העד שלא להשיב על השאלה עדיף על רלבנטיותה לפלוגתאות שבמחלוקת; שלישית, התוצאה של פגיעה בפרטיות היא חשיפתם של הבנקים לתביעה אזרחית או פלילית אך הבנקים עצמם אינם מעוררים כל שאלה בעניין זה והצו, אם ניתן בסמכות, ישמש להם הגנה מפני תביעה לפי החוק האמור.
ה. הערעור נדחה אך מכיוון שהמשיב לא הגיש סיכומים בכתב כפי שהיה אמור לעשות, אלא היפנה את ביהמ"ש העליון לחומר בביהמ"ש המחוזי, לא ניתן צו להוצאות.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אריאל. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. בן שחר למערערים, עו"ד י. בך למשיבה. 14.4.88).

ע.א. 576/85 - מדינת ישראל נגד מאיר שטרן

פיצויים בגין הפקעת מקרקעין. הצמדת הפיצויים כאשר החזקה לא נמסרה במועד הדרישה(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המדינה חוייבה בתשלום פיצויים למשיב בגין הפקעת זכויות במקרקעין. התשלום הועמד על 50,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל ביום ההפקעה, היינו 30.8.70, ועד למועד התשלום. שני הצדדים ערערו על גובה הפיצויים וערעוריהם נדחו, ואילו המדינה ערערה גם על הפסיקה באשר לתוספת הפרשי ההצמדה וריבית וערעורה נתקבל לעניין זה. *
ב. באשר לשיעור הפיצויים אין עילה להתערבות. בפני ביהמ"ש המחוזי הובאו חוות דעת של שמאים מומחים וביהמ"ש לא ראה אפשרות להסתמך עליהן באשר סבר שיש בהן משום הפרזה ליתר או לחסר, לפי העניין. ביהמ"ש הסתייע על כן בעדות של עד על הסכום שהיה מוכן לשלם לפני ההפקעה עבור הנכס. מדובר בעד אובייקטיבי אשר ניסה לרכוש את השטח שהופקע כדי לקיים בו משרד. בנסיבות בהן קיימות דעות סותרות של מומחים יכול היה ביהמ"ש למנות מומחה מטעמו, אך בנסיבות העניין אין לראות פגם בהסתייעות ביהמ"ש בדבריו של העד.
ג. אשר להצמדת הפיצויים - ביהמ"ש המחוזי קבע בממצאיו כי המשיב מנע מן המערערת את מסירת החזקה בתקופה שבין מרץ 1976 ועד לדצמבר 1980, היינו כ-4 שנים ומעלה. טענת המערערת היא שביהמ"ש לא היה מוסמך לפסוק הפרשי הצמדה על סכום הפיצויים לגבי התקופה הנ"ל. בנושא זה הסתמך ביהמ"ש על פסיקת ביהמ"שהעליון שבה ראה בסיס לדחייתה של טענת המדינה. אולם, עיון בנושא מלמד כי הפסיקה אינה מוליכה למסקנה שאותה הסיק ביהמ"ש. לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תיקון מס' 4, נתווספה לסעיף 6(ב) לחוק העיקרי הוראה הנוגעת לאי פסיקת הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית. בתוספת האמורה נאמר כי אם נקבעה בחיקוק אחר '"וראה בדבר שלילת הפרשי הצמדה, בין שלילה מלאה ובין שלילה חלקית מבחינת השיעור או התקופה" לא יפסקו הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית. החיקוק הספציפי הדן בשלילת הזכות האמורה הוא החוק לתיקון דיני רכישה לצרכי ציבור הקובע כי הצמדת הפיצויים לא תחול "לגבי התקופה שבה מנע בעל הזכויות שנרכשו את מסירת החזקה במקרקעין". טענת המשיב היא כי המערערת אינה יכולה להישען על האמור בסעיף הנ"ל כי תנאי לכך הוא שיוצע לבעל הנכס ע"י הרשות המפקיעה הסכום שאינו שנוי במחלוקת ומשלא עשתה כן אין לשלול את הזכות להצמדה. טענה זו מסתמכת על ע.א. 361/83 (פד'י מ(2) 187), אך אין לקבל את הטענה שכן המקרה שלפנינו אינו נשלט ע"י האמור בסעיף 194 לחוק התכנון והבניה שאליו מתייחס פסק הדין הנ"ל. עיקרו של דבר, כאן הודיעו למשיב שהפיצויים שאינם שנויים במחלוקת עומדים לרשותו. כיוון שכך וכיוון שהמשיב מנע את מסירת החזקה למערערת אין הצדקה כי המשיב יהיה זכאי להצמדה לגבי אותה תקופה של 4 השנים. לעניין זה יש לקבל את הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה לדור למערערת, עו"ד מנחם חרוץ למשיב. 31.3.88).

ע.א. 855/86 - יצחק מוריה נגד מיכאל איסחרוב

*תביעה מסוכן ביטוח שהוציא פוליסה שאינה מכסה את הסיכונים שנדרשו. *השתחררות החברה מחובתה עקב מסירת פרטים לא נכונים ע"י המבוטח(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בך וגב' נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט וינוגרד).
א. המשיב ניהל עסק של מסעדה בתל אביב והמערער, סוכן ביטוח, נהג לסעוד באותה מסעדה ומדי פעם ניסה לעניין את המשיב בעשיית ביטוח. לגירסת המשיב ביקש ביולי 1983 מהמערער לבטחו למקרים של מחלה, תאונה ומוות, המערער הסביר לו שבמקרה של אי כושר זמני לעבודה, בין ממחלה ובין מתאונה, יקבל תשלום לפי הפוליסה וכן יהיה זכאי לתשלום במקרה שתגרם לו נכות לכל החיים ממחלה או מתאונה והוא הדין במקרה של מוות. גירסת המערער היא כי המשיב ביקש ביטוח בגין תאונות אישיות ומחלות והיה ברור לו למערער שעליו להשיג עבור המשיב פוליסה לביטוח תאונות אישיות אשר איננה כוללת ביטוח בגין נכות צמיתה עקב מחלה. לאחר אותו דו שיח שתכנו שנוי במחלוקת, החתים המערער את המשיב על הצעת ביטוח ואת ההצעה הגיש לחברת הביטוח איילון. זוהוציאה פוליסת ביטוח אך לא נכלל בה תנאי לפיו הפיצוי עקב מחלה ישולם החל מהיום השני של ההיעדרות בגין אותה מחלה. לפיכך ביטל המערער את הפוליסה של איילון ופנה לחברת סלע שהסכימה להוציא פוליסה הכוללת את התנאי של תשלום מהיום השני למחלה. לשם הוצאת הפוליסה מילא המערער הצעת ביטוח של חברת סלע אשר הועתקה על ידו מהצעת הביטוח הקודמת. ההצעה החדשה על פניה נחזית להיות חתומה על ידי המשיב, אך אין חולקין שהחתימה היא חתימתו של המערער. בהסתמך על הצעת הביטוח הוציאה חברת סלע למשיב פוליסה לביטוח תאונות אישיות שתחילתה ביום 3.10.83.
ב. בחודש דצמבר 1983 הוברר כי המשיב סובל מגידול ממאיר ונקבעה לך על ידי המוסד לביטוח לאומי נכות צמיתה של %100. המשיב פנה למערער וביקש כי יסדיר תשלום הפיצוי המגיע לו עפ"י הפוליסה בשל נכות צמיתה, והמערער שיגר לחברת סלע מכתב ובו בקשה להעביר למשיב תשלום בגין נכות צמיתה עקב מחלתו. בתשובה הודיעה חברת סלע למערער כי פוליסת הביטוח שהוצאה חלה רק לגבי מקרה של נכות צמיתה שמקורה בתאונה ולא עקב מחלה, בעוד שלגבי מחלה הפוליסה תופסת רק למקרה של אובדן כושר זמני. בסיכומו של דבר הוברר כי הפוליסה שהוצאה על ידי חברת סלע לא חלה על המקרה של המשיב באשר אין כוחה יפה לנכות צמיתה עקב מחלה. המשיב טוען כי הנזק שנגרם לך בשל כך, בעטיו של המערער נגרם, והוא חייב לפצותו על כך. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיב שביקש ביטוח גם למקרה של נכות צמיתה וכן שהמערער הבטיח לו שהוא מסדיר עבורו ביטוח בגין תאונה או מחלה בלא הגבלה שהיא. השופט הגיע למסקנה שהמערער עבר על הוראות סעיף 55 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח הקובע כי "סוכן ביטוח לא יתאר תיאור מטעה עיסקת ביטוח המוצגת לפני לקוח פלוני" ולפי החוק "דין נזק שנגרם לאדם על ידי עבירה... כדין נזק שמותר לתבוע עליו פיצויים על פי דיני נזיקין" וכיוון שכך נקבע כי המשיב זכאי לתבוע פיצוי מהנתבע שהפר את הוראות סעיף 55.
ג. ההכרעה האמורה לא סיימה את הדיון בתיק, שכן המערער העלה סוגיה נוספת וטען כי המשיב לא היה זכאי בין כה וכה לקבל תגמול ביטוח על שום שלא גילה פרטים נכונים לגבי מצבו הרפואי לפני עשיית הביטוח. בהקשר זה קבע השופט כי אמנם בהצעת הביטוח לחברת סלע לא ניתנה תשובה מלאה נכונה ביחס לשאלות שעסקו במצב בריאותו של המבוטח, היינו כי הוא חלה במחלת לב, אך אין בעובדה זו, לדעת ביהמ"ש המחוזי, כדי להושיע את המערער. זאת כיוון שהצעת הביטוח שבהסתמך עליה הוצאה הפוליסה לא הוצגה כלל בפני המשיב ולא נחתמה על ידו, אלא מולאה ונחתמה ע"י המערער ועל כן לא ניתן לייחס למשיב את התשובות הלא מלאות והכוזבות שבהצעה,
והתוצאה היא כי אין באי הגילוי האמור כדי להכשיל את תביעתו. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בך וגב' נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט וינוגרד. ד. השופט וינוגרד (דעת מיעוט): סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח קובע "הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בעניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה... על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה". אין המערער יכול להוושע מסעיף זה. הצעת הביטוח לא הוצגה כלל למשיב והוא לא השיב על השאלות שהוצגו בה בכתב וההצעה מולאה כאמור ע"י המערער. לפיכך אין תחולה לסעיף 6(א) על המערכת העובדתית הנתונה בענייננו. לשם קביעה זו אין נדרשים כלל לשאלה אם חוק חוזה ביטוח דורש חתימה של המבוטח על הצעת הביטוח ונראה שחתימה כזו אינה נחוצה. גם העובדה שהמשיב הסכים כי הצעתו המקורית לחברת אילון תועבר לחברת סלע אינה יכולה להועיל למערער. המשיב הסכים להעברה הנ"ל לפי שסבר שיקבל מחברת סלע שליטה התואמת את שהוסכם מלכתחילה בינו לבין המערער. לא היה בהסכמתו של המשיב להעברת הבקשה לחברה אחרת, משום הסמכה של המערער לחתום בשמו על גבי טופס ההצעה. לפי סעיף 33 לחוק חוזה ביטוח, לעניין המו"מ לקראת כריתתו של חוזה הביטוח יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב ודרישה בכתב כזו לא היתה.
ה. ב"כ המערער טוען כי המשיב נכשל גם במילוי מצוות סעיף 6(ג) לחוק חוזה ביטוח הקובע כי "הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של עניין שהוא ידע כי הוא עניין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה". לטענתו סעיף זה הינו סעיף עצמאי ותחולתו מנותקת מהתנאים הנקובים בסעיף 6(א), היינו, מן התנאי של הגשת שאלות ותשובות בכתב. אין לקבל טענה זו. סעיף 6(א) תוחם את המסגרת בה מוטלת על המבוטח חובת גילוי, והמסגרת היא הצגת שאלות בכתב על ידי המבטח למבוטח. סעיף 6(ג) אינו בא לחרוג ממסגרת זו. על כן אין לייחס למשיב בנסיבות המקרה הסתרה בכוונת מרמה של עניין מהותי לגבי הביטוח. אכן בהצעת הביטוח המקורית שהוגשה לחברת אילון הסתיר המשיב מידע מהותי בדבר מחלת הלב שלו, אך הצעה זו אינה ההצעה שדנים בה כאן. ההצעה הנדונה כאן חוברה על ידי המערער, הוא לא הורשה לכך על ידי המשיב, הוא לא שאל את המשיב אם ברצונו לאמץ את הפרטים שמסר בהצעה לחברת איילון. ו. השופטת נתניהו (דעת הרוב): נכונה מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי הכיסוי הביטוחי שניתן למשיב ע"י חברת הביטוח לא תאם את דרישתו וכי הדבר נבע מרשלנותו של סוכן הביטוח - המערער. ברם, לא צדק ביהמ"ש המחוזי בשאלה אם אלמלא אותה רשלנות היה המשיב מקבל את הביטוח המבוקש נוכח אי מתן תשובה מלאה ונכונה על מצבו הרפואי. למשיב מחלת לב שממנה סבל שנים ארוכות והוא ידע כי הוא חולה לב. המשיב לא גילה שמץ מכך בהצעת הביטוח הראשונה בה נשאל אם הוא סובל מלקוי או מום גופני ואם הינו בריא או סובל או סבל ממחלות שונות. בשאלות מצויינת במפורש מחלת לב. בתשובתו הזכיר המשיב ליקויים אחרים אך את מחלת הלב לא הזכיר אף במלה. הוכח גם כי מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה ביטוח אילו ידע את המצב לאמיתו. די היה באלה כדי לקבל את טענת ההגנה של המערער על סמך הוראות סעיף 6(א) של חוק חוזה הביטוח ולדחות את תביעת המשיב נגד המערער.
ז. הנימוק האחד שבגללו לא קיבל ביהמ"ש את הטענה היה כי הצעת הביטוח שבהסתמך עליה הוצאה פוליסת הביטוח לא הוצגה כלל לתובע ולא נחתמה על ידו אלא מולאה ונחתמה על ידי הנתבע. שלא כמו הפוליסה, שלפי החוק חייבת להיות חתומה ע"י המבטח, אין דרישה לחתימה של המציע על תשובותיו לשאלות המבטח על טופס ההצעה. הדרישה של סעיף 6(א) היא רק שהתשובות תהיינה בכתב. אין גם בסעיף 6(א) דרישה
שהכתב יהיה כתב ידו של המציע. הדרוש הוא הכתב והמטרה היא להסיר ספק בדבר תוכן ההצהרה, למקרה שתתעורר טענה בדבר. עם זאת, התשובה חייבת כמובן להיות תשובתו של המציע ולא של הסוכן, אשר לעניין המו"מ לקראת כריתת החוזה רואים אותו כשלוחו של המבטח ולא של המבוטח. דרישת הכתב היא כאמור קונסטיטוטיבית ולא כן החתימה או כתב היד. לאלה יש ערך הוכחתי בלבד וניתן להחליפם בדרכי הוכחה אחרות.בענייננו, דרכי ההוכחה האחרות מביאות בנסיבות המקרה למסקנה ברורה וחד משמעית כי התשובות הכוזבות שבהצעת הביטוח השניה הן תשובותיו של המשיב.
ח. לכתחילה היתה פניה לחברת ביטוח איילון ולשם כך מילא המשיב את הצעת הביטוח בכתב ידו וחתם עליה. הפנייה לסלע שלפיה התקבל הביטוח נעשתה בידיעת המשיב ובהסכמתו. המערער העתיק את התשובות של המשיב מטופס ההצעה הראשונה לטופס ההצעה השניה באופן מילולי ומדוייק, ללא כל שינוי או סטיה. הטופס השני לא נכתב אמנם בידו של המשיב אלא של המערער, אך בנסיבות הענין אין מקום לספק כי התשובות בהצעה השניה הן התשובות של המשיב לשאלות שהוצגו לו לצורך הוצאת ביטוח כזה בדיוק כפי שהוציאה לו חברת סלע, שהרי לביטוח כזה התכוון בעת שחתם על טופס ההצעה הראשונה. ממצאו של ביהמ"ש המחוזי כי המשיב ידע על מחלת הלב שלו די בה לצורך סעיף 6(א) שאינו דורש אלמנט נפשי מיוחד, להבדיל מהדרישה ל"כוונת מרמה" שבסעיף 6(ג). מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי מעדות המערער כי לא ייחס חשיבות למחלת הלב שלו אינה רלבנטית על כן לסעיף 6(א). התשובה הכוזבת ניתנה לשאלה בעניין מהותי, חברת ביטוח סבירה לא היתה מתקשרת באותו ביטוח אילו ידעה את המצב לאמיתו, ולאור הוראות החוק היתה המבטחת פטורה כליל בשל אי הגילוי לפי סעיף 6(א). מטעם זה דין הערעור להתקבל.
ט. השופט בך: טעה ביהמ"ש המחוזי כאשר לא הטיל את מלוא האחריות על המשיב עבור התשובות הכלולות בטופס הצעת הביטוח אשר בהסתמך עליהן הוציאה חברת הביטוח סלע את פוליסת הביטוח. אמנם הטופס מולא על ידי המערער אך היתה זו מצדו פעולה טכנית מכנית בלבד שביצע עבור המשיב כאשר העתיק לתוך הטופס תשובות זהות לאלה שנכתבו ע"י המשיב במו ידיו על גבי טופס זהה בהצעה הראשונה. תשובות אלה הועלו על הכתב והן אכן תשובותיו של המשיב וניתן להחיל עליהן את הוראות סעיף 6(א) לחוק. בנסיבות אלה ניתן ליישם את סעיף 7(ג)(2) של החוק שממנו עולה כי אם ניתנה ע"י המבוטח לאלה בעניין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה מותר למבטח לבטל את חוזה הביטוח ואם קרה מקרה לפני שנתבטל החוזה פטור המבטח מתשלום תגמולי ביטוח למבוטח אם מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה. כאמור הובאו ראיות משכנעות המובילות למסקנה שמבטח סביר לא היה מוציא למשיב את הפוליסה האמורה אילו ידע על מחלת הלב הרצינית שפקדה את המשיב בעבר. לפיכך דין הערעור להתקבל. (בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, וינוגרד. עו"ד ר. לויט למערער, עו"ד מ. לוי למשיב. 18.4.88).

ע.פ. 511+516/87 - יעקב כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).

ההרשעה מבוססת היטב. לא זו בלבד שהסוכן המשטרתי נמצא מהימן, אלא שקיים גם חיזוק רב משקל לעדותו בהקלטות של השיחות שהתקיימו בין הסוכן לבין האדם שממנו רכש את הסם. אכן, לא היו מספיק נתונים כדי לקבוע שקולו של המערער הוא הבוקע מהקלטת, אך הנתונים הקיימים גם לא סתרו את האפשרות שהדובר הוא המערער. אילו שוחח הסוכן עם אדם אחר, וטפל את העניין על המערער, הוא היה מסתכן בכך שמומחה יקבע שהקול אינו קולו של המערער. מכאן ערכן של הקלטות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, אריאל. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד קרביס למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 15.3.88).

ד"נ 18/87 חיה מרגלית נגד אפרים מרגלית ואח'

*הסמכות להארכת מועד להפקדת ערבון בדיון נוסף (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בדיון נוסף - הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה בקשה לדיון נוסף על פסק דינו של ביהמ"ש העליון ובהתאם לתקנה 6 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף נדרשה להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיבים. ההודעה נמסרה במשרד ב"כ העותרת והמועד להפקדה חלף ביום 24.10.87. משלא הפקידה המבקשת את הערבון החליט הרשם ביום 22.1.88 על מחיקת העתירה לפי תקנה 7 לתקנות האמורות. עתה פונה העותרת בבקשה להארכת המועד להפקדת הערבון וב"כ מציין כי ההודעה הגיעה למשרדו ביום 9.9.87 יחד עם מסמכים אחרים הקשורים לאותו תיק, אך ההודעה נעלמה מעיניו ומשום כך לא הופקד הערבון במועד. ב"כ המשיבים מבקש לדחות את הבקשה על הסף מכמה נימוקים: קיימת כבר החלטה שיפוטית בדבר מחיקת העתירה; חוסר סמכות הרשם להאריך את המועד; לא התקיימו הנסיבות המצדיקות הארכת המועד. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
ההחלטה בדבר מחיקת העתירה בשל אי הפקדת הערבון ניתנה בהיעדר הצדדים וביוזמת ביהמ"ש ואם כי היא בעלת תוקף מחייב הרי ניתן בנסיבות מיוחדות להגיש בקשה לבטלה, מטעמים של חובת הצדק או בתוקף שיקול דעת ביהמ"ש. בענייננו לא הוגשה בקשה מיוחדת לביטול החלטת המחיקה אך ניתן לראות את הבקשה להארכת מועד ככוללת גם בקשה מיוחדת לביטול החלטת המחיקה. ברם, בפני העותרת ניצב מחסום פרוצדורלי המונע את האפשרות לדון בבקשה להארכת מועד. תקנה 7 לתקנות סדר הדין קובעת כי אם לא הופקד הערבון במועד "... תימחק העתירה אולם רשאי נשיא ביהמ"ש העליון להאריך את המועד אם נתבקש לכך לפני תום המועד..." תקנה 7 מגבילה את הארכת המועד אך ורק לבקשות הבאות בפני נשיא ביהמ"ש העליון ואשר הוגשו בטרם חלף המועד להפקדת הערבון. עם חלוף המועד פוקעת הסמכות להאריך את המועד ודינה של העתירה נחרץ למחיקה. הוראת תקנה 7 מיוחדת להליך הדיון הנוסף והיא גוברת על סמכותו הכללית של ביהמ"ש או הרשם להאריך מועדים. אשר לטענת ב"כ המבקשת כי קיימת לביהמ"ש סמכות טבועה להארכת מועדים - הסמכות להארכת המועד מעוגנת בהוראת חיקוק ובמקרה הנדון קיימת הוראה המאפשרת הארכת מועד אלא שהוראה זו מוגבלת. מדובר בהליך שיפוטי מיוחד במינו של דיון נוסף בפסק דין שניתן בערכאה עליונה ואחרונה ולא בכדי נקבעו לדיון הנוסף סדרי דין מיוחדים וקפדניים הטעונים הקפדה יתירה. גם לגוף הענין, אילו היה ניתן להאריך מועד, ספק אם בנסיבות הענין ראוי היה להיענות לבקשה. ההודעה על הפקדת הערבון נמסרה במשרד ב"כ העותרת והיתה לנגד עיניו והעובדה שזו נשמטה ממנו ולא זכתה לטיפול אינה מהווה צידוק להארכת המועד.

(בפני: הרשם צור. עו"ד ב. הלוי למבקשת, עו"ד סלע למשיבים. 5.4.88).

בש"פ 239/88 - גרגורי לוקסנבורג נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בהחזקת טיל לאו וכן תחמושת בכמות ניכרת וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישומים. מהות העבירות והנסיבות בהן נעברו, לרבות מסירת הטיל לאדם אחר, אשר לידיעת העורר עלול היה להשתמש בו באופן המהווה סיכון לשלום הציבור, מצדיקות את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. אם המשפט לא יישמע ולא יסתיים תוך זמן סביר יוכל העורר לחדש בקשתו להשתחרר בערובה.

(בפני: השופט בך. עו"ד ע. קפלן לעורר, עו"ד ש. גורדון למשיבה. 20.4.88).

ע.פ. 76/88 - מדינת ישראל נגד יצחק עמר

*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בהחזקת 35 גרם הירואין, כמות שממנה ניתן להפיק אלפי מנות סם לצריכה. ביהמ"ש המחוזי עמד על חומרת המעשה בציינו כי יש להטיל עונשים מרתיעים, אך בבואו לגזור את הדין גזר למשיב 40 חודשים מאסר שמהם 18 חודשים לריצוי בפועל והתקופה הנותרת על תנאי. ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
השופט המחוזי ציין בגזר דינו את כל אשר נטען לזכותו של המשיב ואת בעיותיו המשפחתיות כאשר אסונות פקדו את בני משפחתו וכן הסבל שיגרם לאשתו ולבנו עקב המאסר הממושך. אולם גם כאשר מתחשבים בכל הנסיבות האמורות עדיין אין העונש עומד בשום יחס לחומרת העבירה והסכון הענקי שעבריינים מסוג זה מהווים לצבור הרחב, בנסיבות רגילות העונש הראוי למשיב היה פי שלושה או פי ארבעה מזה שנגזר עליו לריצוי בפועל שכן אלך הן הנורמות המתחייבות מן הנגע הקשה של עבירות סמים ובעיקר סמים קשים. רק משום שאין ערכאת ערעור נוהגת למצות את הדין כאשר המערערת היא המדינה וכן בהתחשב בנסיבות הקשות במיוחד של המשיב לא ימצה ביהמ"ש עם המשיב את הדין כפי שראוי היה לעשות. לפיכך כל תקופת המאסר של 40 חודשים תהיה לריצוי בפועל.

(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, אריאל. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד גב' נ. ישראלי למערערת, עו"ד שקד למשיב. 10.4.88).

ע.פ. 624/87 - אשר בר און נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

המערער הואשם בשני מקרים של התפרצות וגניבה - בראשון התפרץ לחנות דגים וגנב 15 שקלים ובשני התפרץ לקיוסק וגנב 150 שקלים. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער 18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי בגין האישום הראשון ומבחן בגין האישום השני. כמו כן הופעלושני מאסרים על תנאי, האחד של 21 חודשים והשני של תשעה חודשים, כששני מאסרים אלה הופעלו בחופף האחד לשני. מתוך 18 חודשי המאסר בפועל שהוטלו בגין האישום הראשון הוחלט כי ששה יצטברו למאסר המופעל של 21 חודשים והיתר יחפוף. נמצא כי סך כל המאסר שהוטל על המערער הוא 27 חודשים. הערעור הוא על חומרת העונש והעונש הוקל במקצת.
עפ"י מערכת הנתונים שהיתה בפנל הערכאה הראשונה בעת גזירת העונש לא היה העונש כבד כלל ועיקר. המערער ביצע שתי פריצות תוך שבירת דלתות וכל זה כאשר מאסר על תנאי ארוך למדי תלוי ועומד נגדו. כמו כן למערער עבר פלילי נכבד ועל כן העונש שהוטל עליו הולם את הנסיבות שבהן הורשע. אם בכל זאת הוחלט להקל במקצת בעונש הרי זה משום המלצת שירות המבחן שנרתם לשיקומו של המערער. להערכת שירות המבחן יש במערער יסודות חיוביים והוא מגלה רצון לעלות על דרך הישר. השרות ממליץ לעודד את הכוחות החיוביים בדרך של הפחתה מסויימת בעונש המאסר באופן שעם סיומה של תכנית השיקום שאליה אמור המערער להכנס יהיה בשל לבדיקת הועדה להפחתת שליש מעונשו. אכן, רצוי לעודד את המערער לנסות ולחזק את הכוחות החיוביים ועל כן נתקבל הערעור באופן שמתוך 18 חודשי המאסר בפועל יצטברו רק 4 חודשים למאסר על תנאי שהופעל והיתר יהיה חופף.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, אריאל. עו"ד י. בנית למערער, עו"ד גב' ר. רוזנפלד למשיבה. 13.4.88).

ע.פ. 567/87 - יוסף ישראל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשורה של עבירות ובכללן תשעה מקרים של נסיון התפרצות למגורי חיילים במחנה צבאי וגניבת כלי נשק מתוכם, לעתים ע"י ניסור שרשראות בהן היו כלי הנשק קשורים למיטות החיילים או החיילות. שלושה תת מקלעים עוזי ורובה גליל מכר המערער לאחד בשם סאלם קראז'ה תמורת הספקת סמים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער בגין העבירות האמורות וכן עבירות מרמה 10 שנים מאסר שמתוכן 8 שנים לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אכן, עונש של 8 שנות מאסר הוא עונש קשה, כשמדובר בצעיר בגילו של המערער, אולם חומרה זו מתגמדת לנוכח המעשים שבהם הורשע המערער. כאמור מכר חלק מכלי הנשק שגנב ולא קשה להניח מה עלה בגורל כלי נשק אלה בסופו של דבר, כאשר המערער אינו מוטרד כלל אם יגיעו למטרות פליליות או פעולות איבה עויינות. מי שמעז לגנוב נשק מצה"ל חייב לדעת כי העונש בצד מעשים אלה יהא כראוי לו, לא כל שכן כאשר הוא מעביר את הנשק לידיים שאין לדעת מה שמוש יעשה בו. על כן אין לומר שהעונש חמור מדי.

(בפני השופטים: ביסקי, גולדברג, אריאל. עו"ד ח. דגן למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 10.4.88) .

ע.פ. 532/87 - סלומון מנשירוב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה וחומרת העונש

(הערעור נדחה).

המנוח קרפ קיפח את חייו ורכושו נשדד על ידי שניים שפרצו לדירתו כאשר שניים אחרים ממתינים בחוץ ואחד מהשניים הוא נהגה של מכונית שהביא את הארבעה למקום והחזיר אותם לאחר מעשה. התביעה טענה שהמערער הוא הנהג ואילו המערער טען כי לא היו דברים מעולם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת התביעה והרשיע את המערער בשוד בצוותא, קשירת קשר לשוד וסיוע לאחר מעשה, וגזר למערער חמש שנים וחצי מאסר. הערעור על ההרשעה ועל גזר הדין נדחה.
באשר להרשעה - היתה תשתית ראייתית אשר לאחר שנמצאה מהימנה הצדיקה את ההרשעה: תשתית זו מתבססת בעיקרה על עדותו של אחד יורי שהיה שותף למעשה ועל הודאה במשטרה ושחזור של אחד בוריס, שותף למעשה, אשר עליהם חזר בוריס בביהמ"ש כי הם משקפים את עמדתו. כן היתה הקלטה שהיה בה יחד עם חומר הראיות האחר כדי לכסס את המנשאים שלפיהם המערער ועוד שלושה (יורי ובוריס ביניהם) קשרו יחד לנסוע למקום דירתו של המנוח ולגנוב מתוכה רכוש. בשלב מסויים השתנתה התוכנית באופן שצריך היה להכנס לדירה בנוכחות המנוח. היה לביהמ"ש יסוד לקבוע שהמערער ידע כי שניים מחבריו יכנסו לדירה כשהמנוח מצוי בה ובנסיבות אלה ההרשעה בשוד וקשירת קשר לשוד מבוססת. הוא הדין בסיוע לאחר מעשה. אשר לעונש - העונש שהוטל על המערער אינו כבד בנסיבות הענין אך הטענה העיקרית שנטענה ע"י הסניגור היתה טענה שעניינה אחידות הענישה. הטענה מתייחסת לנאשמת אחת שיזמה את הרעיון כולו אם כי לא השתתפה בביצועו והוטל עליה עונש קל ביותר וכן ליורי הנ"ל שקיבל עונש זהה לענשו של המערער למרות שהוא היה בין יוזמי הקשר ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לטענות אלה אך בדין דחה אותן. באשר לנאשמת הרי היו ראיות נסיבתיות מיוחדות שהביאו להקלה בעונשה ובאשר ליורי הרי גם בעניינו היו נסיבות מיוחדות שאיזנו את חלקו המיוחד והצדיקו את המסקנה שהעונש שהוטל עליו ועל המערער יהיה זהה. נסיבות אלה הן בעיקר כי יורי הודה ושיתף פעולה עם חוקריו באופן שסייע לגילוי מותו של המנוח ולניהול משפטו של המערער.