ע.א. 377/82 - התעשיה האוירית לישראל בע"מ נגד צור גת חברה... בע"מ
*רשות להתגונן בטענת קיזוז. * גובה שכ"ט(הערעור נדחה).
א. המערערת התקשרה באפריל 1979 בהסכם עם משרד הבטחון בו התחייבה להקים מערכת התראה בבקעת הירדן. לשם ביצוע העבודה התקשרה המערערת בהסכמים עם מספר קבלני משנה וביניהם המשיבה. זו התחייבה להקים חלק ממערכת ההתראה וסיימה עבודה זו ביולי 1980. במהלך ביצוע הקמת המערכת נוצר צורך בהקמת גדר בחלקים ממערכת ההתראה שנסחפו בשטפונות ולשם כך פנתה המערערת אל קבלני המשנה שעסקו בהקמת מערכת ההתראה והזמינה הצעות לביצוע העבודה. המשיבה לא הגישה הצעה לביצוע העבודה, אך הציעה למערערת לספק לה את העמודים הדרושים להקמת הגדר. ביולי 1980 סיפקה המשיבה למערערת 149 צינורות להקמת העמודים האמורים. המערערת לא שילמה למשיבה את התמורה והמשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר כשעילת התביעה היא התמורה בעד עמודי הגדר. המערערת ביקשה רשות לההגונן בטענת קיזוז שלפיה המשיבה לא קיימה התחייבויות שנטלה על עצמה בהסכם הראשון, להקמת מערכת ההתראה, ובכך גרמה נזקים למערערת. רשמת ביהמ"ש המחוזי נענתה לבקשת הרשות להתגונן, המשיבה ערערה על החלטה זו וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וביטל את הרשות להחגונן. על פסק דין זה הוגש הערעור דנא והוא נדחה. יחד עם זאת הגישה המשיבה ערעור שכנגד בו היא טוענת כי שכר הטרחה שנפסק לה בפסק הדין פחות בהרבה מזה הקבוע בכללי התעריף המינימלי ולפיכך ביקשה להגדיל את שכר הטרחה. הערעור בעניין זה נתקבל.
ב. על פי הפסיקה אין מניעה להעלאת טענת הקיזוז גם במסגרת הפרוצדורה של סדר דין מקוצר. הנקודה המרכזית שהועלתה היא שאלת היחס בין סעיפי חוק שונים בהם קבועות הוראות מהותיות של קיזוז. לענייננו חשובים שלשה סעיפי חוק והם: סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הקובע כי "חובות שהצדדים חבים זה לזה על פי חוק זה ניתנים לקיזוז"; סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי) האומר כי "חיובים כספייםשצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז... והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים"; סעיף 32 לחוק המכר האומר כי "חובות שהצדדים חבים זה לזה עקב עסקת מכר אחת ניתנים לקיזוז". בדיון שנערך בפני רשמת ביהמ"ש המחוזי יצאו שני הצדדים, ואף הרשמת, מנקודת ראות שמדובר בשתי עיסקאות שונות. לאור טענת המערערת כי זכותה לקזז את החובות הנובעים מעיסקות אלה מעוגנת בסעיף 20, עמדה הרשמת על הקושי בישוב סעיף זה עם סעיף 53(א) שלפיו אפשרי קיזוז בין חיובים הנובעים מעיסקות שונות רק כשמדובר בחיובים קצובים בעוד שבסעיף 20 הנ"ל אין הגבלה כזו. הרשמת לא הכריעה בסתירה בין שני סעיפים אלה והעניקה למערערת רשות להתגונן.
ג. בביהמ"ש המחוזי טען ב"כ המערערת כי העובדה שמדובר בשני הסכמים שונים אינה פוגמת במסקנה כי הנדון הוא "עיסקה אמת" ועל כן, לדעתו, כיוון שמדובר בעיסקה אחת, אין מתעוררת שאלת היחס בין סעיף 20 לבין סעיף 53, שכן על פי כל אחד משני הסעיפים ניתן לקזז חיובים הנובעים מאותה עיסקה אף אם הם בלתי קצובים. אולם, בטרם דן ביהמ"ש המחוזי בשאלת היחס בין הסעיפים 20 ל- 53 וכן בשאלה אם מדובר בעיסקה אחת או עיסקאות שונות, הביע ביהמ"ש המחוזי את הדעה כי פתרון השאלה מצוי בסעיף 32 לחוק המכר שכן העיסקה השניה היא עיסקת מכר ולפי סעיף 32 בעיסקת מכר אין זכות קיזוז לגבי תביעות הנובעות מהסכמים אחרים. למרות מסקנה זו דן ביהמ"ש גם בשאלת היחס בין סעיף 53 לסעיף 20 והביע דעתו כי לאור סעיף 53 אין סעיף 20 לחוק מאפשר קיזוז חיובים בלתי קצובים שמקורם בעיסקאות שונות. אשר לשאלה אם מדובר בעיסקה אחת או בעיסקאות שונות קבע ביהמ"ש כי מדובר בשתי
עיסקאות ולפיכך הגיע למסקנה שאין לתת למערערת רשות להתגונן.
ד. לעניין החלת סעיף 32 לחוק המכר על ענייננו - טעה ביהמ"ש בסברו כי סעיף זה מונע קיזוז כאשר מדובר בעיסקאות שונות. חוק המכר יוצר זכות קיזוז מוגבלת לחובות שהצדדים חבים זה לזה בשל עיסקת מכר אחת אך לא בשל סידרת עיסקאות כאלה, אך אין החוק קובע זכות קיזוז לפי סעיפים 20 ו- 53 המעניקים זכות קיזוז גם בחיובים הנובעים מעיסקאות מסוגים שונים. באשר ליחס שבין סעיף 20 ובין סעיף 53 - סעיף 20 קובע את הנורמה הכללית שלפיה ניתנים חובות מגובשים שהצדדים חייבים זה לזה לקיזוז ואילו סעיף 53 קובע סייגים מסויימים ביחס לקיזוזם של חיובים כספיים שהצדדים חבים זה לזה. אין להתייחס לסעיפים אלה כאילו קיימת סתירה ביניהם והם יכולים לדור בכפיפה אחת. אין להתעלם מסעיף 53 לחוק החוזים ויש להחילו על כל החיובים הנכנסים לתחומו של סעיף זה ואין בהוראות סעיף 20 לחוק החוזים כדי למנוע החלה זו. נותרת השאלה אם מדובר כאן בעיסקה אחת או במספר עיסקאות והתשובה היא שמדובר כאן בשתי עיסקאות. אכן, לא מספר ההסכמים הוא הקובע אם מדובר בעיסקה אחת או בעיסקאות שונות, שכן גם הסכמים אחדים יכולים להוות עיסקה אחת והכל תלוי בתוכן ההסכמים. בענייננו, על פי תוכן ההסכמים המסקנה היא שמדובר בשני הסכמים. ההסכם הראשון הינו הסכם להקמת גדר ואילו העיסקה השניה היא עיסקת מכר גרידא שבה הוזמנו עמודים וסופקו.
ה. בערעור שכנגד טוענת המשיבה כי שכר הטרחה שנפסק לה ע"י ביהמ"ש המחוזי, בסך 3,600 ש"י, באפריל 1972, נופל בהרבה מזה הקבוע בכללי התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין. אילו היה זה הערעור היחידי לא היה מקום להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי בענין זה. ברם, מכיון שמדובר בערעור שכנגד ומכיון שהמשיבה צודקת בטענתה, יש לקבל את הערעור שכנגד במובן זה כי ביהמ"ש העליון יתחשב בסכום ההוצאות הנמוך שנפסק למשיבה בערכאה הקודמת בעת קביעת גובה שכר הטרחה בקשר לדיון שבערעור. לפיכך חוייבה המערערת לשלם למשיבה בערעור 6,000 ש"ח שכר טרחה.
(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. החלטה - השופט בך, הוסיף השופט ברק. עו"ד י. גלון למערערת,עו"ד י. שינפוקס למשיבה. 20.7.88).
ע.א. 86+207/85/430+434 - אגודת זכרון טוב נגד אגודת בית מנוחה לזקנים בני ברק
*הסכם בוררות(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה) .
א. בין המערערת לבין המשיבה נחתמו שלושה הסכמי הלוואה שלפיהם תלווה המערערת למשיבה סכומים של 240 אלף דולר לפי ההסכם הראשון, 410 אלף דולר לפי ההסכם השני ו-13,500,000 לירות לפי ההסכם השלישי. כן נחתם הסכם בוררות בין המערערת לבין המשיבה. בהסכם הבוררות נתמנה כבורר משה זיבלד והצדדים אישרו שידוע להם שהוא חבר במערערת. בהסכם צויינו בוררים חילופיים אם זיבלד לא יוכל או לא ירצה לשמש כבורר. המערערת הגישה תביעה לפי הסכם הבוררות בפני זיבלד שבה נתבקש לקבוע כי המשיבה אינה רשאית להכניס משתכנים נוספים לבית המנוחה עד לפרעון חובותיה למערערת. המשיכה הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה למתן פסק דין הצהרתי כי הסכם הבוררות לא נחתם על ידי המשיבה ולכן אינו מחייב אותה. ביהמ"ש המחוזי התייחס לגוף הסכמי ההלוואה וקבע כי הסכם הבוררות נחתם תוך זיקה רק להסכם ההלוואה הראשון ולפיכך הרשה לבורר להמשיך את הדיון בהסכם ההלוואה הראשון, אך לא בשני הסכמי ההלואה האחרים. כן קבע ביהמ"ש כי יש להחליף את הבורר זיבלד בשני בוררים אחרים שהם עורך דין משה שפירא והשופט בדימוס דר' רובין. לאחר שהוגש הערעור ולפני שנדון נפטר דר' רובין וביהמ"ש המחוזי נתן החלטה נוספת שבה מינה את השופט בדימוס שילה במקומו של דר' רובין. על ההחלטה האחרונה הגישה המשיבה ערעור וליתר בטחון גם בקשה לרשות ערעור. הערעור של המערערת
נתקבל ואילו הבקשה לרשות ערעור והערעור נדחו
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המשיבה כי אלה שחתמו בשמם על הסכמי ההלוואה והסכם הבוררות לא היו מוסמכים ליצגה. הוא קבע כי מתוך עיון בתיק האגודה במשרד הפנים ניתן היה להניח שהחותמים הם מורשי חתימה ודי בכך כדי לחייב את המשיבה עפ"י הכלל של הסמכות נחזית. בהקשר זה טוענת המשיבה כי אין המערערים יכולים לסמוך על סמכות נחזית כיון שעפ"י תקנה מתקנות האגודה מחייבת את האגודה חתימת שניים מתוך חמשת חברי המזכירות בצירוף החותמת ואילו במועד הרלבנטי לא היתה למשיבה מזכירות כלל ועל המסמכים חתמו שני חברי הנהלה. כך שאין מדובר בהחלטה פנימית של המשיבה שאין על העוסקים עמה חובה לבדוק, אלא שטר הבוררות נחתם בניגוד להוראות יסוד של המסמך הבסיסי, היינו תקנות האגודה. אין לקבל טענה זו. עפ"י תקנות המשיבה "אסיפה כללית יוצאת מן הכלל תוכל לדון ולהחליט בקשר לשינוי תקנות האגודה" ולפני התאריך הקובע הודיעה המשיבה לממונה על המחוז כי "באסיפה כללית יוצאת מן הכלל... הוחלט כי בעלי זכות החתימה מטעם האגודה יהי שתי חתימות מבין שמונה חברי ההנהלה...". הודעה זו שניתנה בעקבות אסיפה כללית יוצאת מהכלל, שהיא המוסמכת לדון ולהחליט על שינוי התקנות, אין לפרשה אחרת אלא כמתן הודעה כנדרש על קבלת החלטה בדבר שינוי התקנה לעניין זכות החתימה כשבמקום חתימת שני חברי מזכירות, תחוייב האגודה מכאן ואילך בחתימת שניים מתוך שמונה חברי ההנהלה. שטר הבוררות אכן נחתם בהתאם לכך.
ג. לגופו של עניין נתבקש ביהמ"ש המחוזי להכריע אך בשאלת תוקפו של הסכם הבוררות. בנסיבות המקרה דנן תיתכן רק אחת משתי התוצאות המשפטיות הבאות: האחת, שהסכם הבוררות תקף ביחס לכל שלושת הסכמי ההלוואה; והשניה, שהסכם הבוררות אינו תקף, ושוב ביחס לכל שלושת ההסכמים. אפשרות הביניים לפיה יש להסכם הבוררות "תוקף יחסי" אינה אפשרות במקרה דנן. התוצאה שלפיה הסכם בוררות אינו תקף ביחס לשני ההסכמים הנ"ל, משום חוסר תקפותם של הסכמים אלה גופם, מהווה "רתימת העגלה לפני הסוסים" שהרי מהותה ומטרתה של העברת הסכסוך לבוררות עפ"י הסכם הבוררות לבדוק את תוקפם של הסכמי ההלוואה ולא להיפך. כשקבע ביהמ"ש כי הסכם הבוררות תקף, היה עליו לתת לו תוקף ביחס לכל שלושת הסכמי ההלוואה. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהתיר את הדיון בפני הבוררים גם לגבי שני הסכמי ההלוואה האחרים.
ד. אשר לערעור הנגדי - השאלה המקדמית היא השאלה הדיונית האם בזכות הוגש הערעור או שמא נדרשת רשות לערער שאז צריך קודם להכריע בשאלה אם יש מקום ליתן רשות לערער. ביהמ"ש המחוזי לא פירש את מקור סמכותו למנות את השופט שילה במקומו של השופט רובין המנוח, אך ברור שפעל עפ"י הסמכות הנתונה לך בסעיף 12 לחוק הבוררות, המסדיר מינויו של בורר חליף מקום שנתפנתה כהונתו של בורר. עפ"י חוק הבוררות החלטה של ביהמ"ש לפי אותו חוק ניתנת לערעור ברשות ולפיכך ההליך הנכון במקרה דנן הוא בקשת רשות ערעור. אכן, הוגשה גם בקשת רשות ערעור וישלדחותה. המשיכה לא ערערה על פסק הדין הראשון כאשר הוחלף הבורר זיבלד בבוררים אחרים, ומכיון שכך, לאור ההחלטה הקיימת בדבר מינוי שני הבוררים האחרים, החלטה שלא ערערו עליה, אין פגם במינוי בורר אחר במקום הבורר שנפטר. הטענה היחידה שניתנת להעלות היא שלא קויימו הוראות חוק הבוררות לעניין מינוי בורר חליף, שכן המערערת לא נתנה למשיבה הודעה בכתב על בקשתה למנות בורר חליף, אך בנסיבות הענין ובשלב הדיוני הנוכחי, כאשר גם לדעת המשיבה אין פגם ענייני במינוי הבורר החליף, אין בטענה זו, אף אם תתקבל, בכדי להצדיק מתן רשות לערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ע.ד. בציא למערערת, עו"ד גב' טובה כהן למשיבה.10.8.88).
בש"א 207/88 - נחום קרליץ נגד משרד העבודה והרווחה והאפוטרופוס הכללי
*צירוף משיבים לערעור(בקשה של המשיבים לצירוף משיבים נוספים - הבקשה נדחתה).
א. בשנת 1979 פנה אביו של המערער לביהמ"ש המחוזי וביקש להכריז על המערער פסול דין, לפי סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, בשל מחלת נפש, ולמנות לו אפוטרופוס. ביהמ"ש נעתר לבקשה, קבע כי המערער הוא פסול דין ומינה את הרב קפלן כאפוטרופוס עליו. בשנת 1985 פנה המערער לביהמ"ש המחוזי בהמרצה וביקש לבטל את הכרזת פסלותו לפי סעיף 10 לחוק. ביהמ"ש המחוזי הזמין לדיון את האפוטרופוס ובדין השתתף גם אחיו של המערער מרדכי. בהחלטת ביניים הורה ביהמ"ש המחוזי על עריכת בדיקה אם המערער היה מאושפז אי פעם בבית חולים לחולי נפש ושיחרר את האפוטרופוס קפלן מתפקידו. באפריל 1986 דחה ביהמ"ש המחוזי את בקשת המערער לבטל הכרזה כפסול דין. המערער הגיש בקשה נוספת לביטול הכרזתו כפסול דין, גם הפעם בהמרצה, ולבקשתו צרף חוות דעת בדבר מצבו הנפשי. ביהמ"ש הורה על קבלת חוות דעת רפואית נוספת, התקיימו מספר ישיבות במעמד המבקש וב"כ ובמעמד נציג היועץ המשפטי לממשלה והיועץ המשפטי למשרד העבודה והרווחה. בישיבה האחרונה בה נדונה חוות הדעת הרפואית הנוספת הופיעו גם אחיו של המערער מרדכי והאפוטרופוס לשעבר קפלן כשהם מיוצגים ע"י עורך דין. האח וקפלן הציעו לביהמ"ש לקבל חוות דעת נוספת בדבר מצבו של המערער ואילו נציגת היועץ המשפטי טענה, על יסוד חוות הדעת שהוגשה, כי יש לבטל את הכרזתו של המערער כפסול דין. ביהמ"ש הורה בהחלטה מספטמבר 1987 על ביטול פסילתו של המערער תוך שהוא קובע כי "החל מעתה הוא (המערער) בעל כשרות מלאה". על ההכרזה בדבר תחילת תוקפו של ביטול הפסלות רק מיום מתן פסה"ד ולא על ביטול הפסלות מדעיקרא הוגש הערעור בתיק העיקרי כשהמערער מצרף כמשיבים את משרד העבודה ואת האפוטרופוס הכללי.
ב. המשיבים בערעור טוענים בבקשתם זו כי לערעור לא צורפו כל אלה שהם בעלי דיןבביהמ"ש דלמטה, בניגוד להוראת תקנה 242 לתקנות סדר הדין האזרחי. המשיבים טענו כי יש לצרף כמשיבים גם את אביו של המערער, את אחיו ואת האפוטרופוס קפלן. נטען ע"י המשיבים כי האב הוא זה שביקש לראשונה להכריז על המערער כפסול דין ואשר לאח ולקפלן נטען שהם הופיעו בפני ביהמ"ש וההחלטה שעליה נסב הערעור מתייחס לדבריהם בביהמ"ש. כן נטען שהודעת הערעור מייחסת לאח ולאפוטרופוס טענות בדבר תלונות שווא והטעיית ביהמ"ש כאשר ב- 1979 נתבקשה הכרזת המערער כפסול דין, וישליתן להם הזדמנות להשיב לטענות אלה. המערער התנגד לבקשה לצירוף משיבים, ולדבריו מי שמגיש בקשה להכרזת אדם כפסול דין פועל בתפקיד "ייצוגי" ואין הוא בהכרח בעל דין בבקשה לביטול ההכרזה. כן טוען המערער כי אביו, אחיו וקפלן לא צורפו כמשיבים בביהמ"ש המחוזי והעובדה שנטענו כלפיהם טענות בהודעת הערעור אינה מחייבת צירופם כבעלי דין יחידים בערעור. הבקשה לצרוף משיבים נדחתה.
ג. תקנה 424 לתקנות סדר הדין קובעת כי משיבים בערעור יהיו "כל מי שהיה בעל דיןבתובענה לפני הערכאה הקודמת ואינו מערער...". הוראה זו היא חד משמעית ומחייבת. הימנעות מערער מלצרף לערעור את כל מי שהיו בעלי דין בערכאה הקודמת פוגעת בערעור מעיקרו ועשוייה להביא לביטולי המיידי. על בקשות לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות יש תחולה לתקנות סדר הדין האזרחי ולעניין ערעור יש תחולה לתקנה 424 הנ"ל. אולם יש לבדוק מהי התובענה אליה מתייחס הערעור ומי היו בעלי הדין באותה תובענה. בחינת השאלה מהי התובענה חשובה נוכח טענת המדינה שיש לצרף את האב כמי שהגיש, בשנת 1979, את הבקשה להכריז על המערער כפסול דין. בנקודה זו אין לקבל את טענת המדינה, שכן הבקשה שהגיש האב בשנת 1979 הינה "תובענה"
נפרדת מהבקשה שהגיש המערער בשנת 1986 לביטול הכרזתו כפסול דין ושעליה הוגש הערעור בתיק העיקרי. בקשת האב משנת 1979 נדונה ונסתיימה ובקשת המערער לביטול ההכרזה הוגשה לאחר שנים והיא בבחינת הליך נפרד. תקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אינן מחייבות המצאת העתק מבקשה לביטול הכרזת פסלות לפי סעיף 10 לחוק למי שהגיש בשעתו בקשה להכרזת הפסלות לפי סעיף 8 לחוק. באף אחד משלבי הדיון לא נתבקש צירופו של האב להליך ולא ניתנה החלטה על כך. כמו כן הערעור בתיק העיקרי נסב על החלטת ביהמ"ש המחוזי מספטמבר 1987 והחלטה זו סופית ועומדת גםבפני עצמה והיא בבחינת פסק דין שהערעור עליו בזכות. אכן, ההחלטה ניתנה בבקשה שהוגשה והתנהלה בתיק המעמד האזרחי העיקרי שנפתח ב-1979, אך אין בכך, כשלעצמו, לקבוע לעניין אופייה הנכון ומעמדה של ההחלטה בפסק דין.
ד. שאלה שניה היא מי היו בעלי הדין בפני ביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול הכרזת הפסלות. מתיק ביהמ"ש עולה כי צורפו כמשיבים היועצים המשפטיים למשרד העבודה והרווחה והאפוטרופוס הכללי ובאף שלב לא ניתנה החלטה בדבר צירופם של האב, האח וקפלן כבעלי דין. לא ניתנה גם כל החלטה בדבר הזמנתם של בני המשפחה לדיון. כאשר הועברה הבקשה, עם הגשתה, לאפוטרופוס הכללי הציע הלה, בתגובתו, להזמין לדין את ב"כ היועץ המשפטי למשרד העבודה אך לא את מי מבני משפחת המערער. בארבע ישיבות ביהמ"ש לא הופיע אף אחד מבני המשפחה ורק בישיבה החמישית הופיע פרקליט בשם האח וקפלן. לא הוברר בתוקף מה נעשתה התייצבות זו שכן הם לא הוזמנו אלא הופיעו ביזמתם. ההתייצבות לדין אינה הופכת את האח או את קפלן לבעלי דין בהליך שלגביהם קיימת חובת צירוף כמשיבים לערעור.
ה. שאלה אחרת היא אם הם מקום להורות על צירוף משיבים אלה לפי תקנה 425 המסמיכה את ביהמ"ש או הרשם להורות על צירוף משיב שלא היה בעל דין בביהמ"ש קמא. אין הוראה ברורה באילו מקרים תנתן החלטה בדבר צירוף כמשיב לפי תקנה 425 אך, על כל פנים, מדובר במקרים בהם אדם עלול להיפגע מתוצאות הדין בערעור והמקרה שלפנינו אינו מצדיק צירוף משיבים לערעור. אין כל ראיה לדבר שמי מבני משפחת המערער עלול להיפגע מתוצאות הדיון בערעור. אין לקבל את הטענה שיש לצרף את קפלן והאח כמשיבים בשל טענות שמעלה כלפיהם המערער בהודעת הערעור. ראשית, הטענה מתייחסת לקפלן בלבד ושנית הטענה אינה רלוונטית לערעור. היא טענה עובדתית שביהמ"ש קמא לא דן בה וספק אם ביהמ"ש שלערעור יזקק לה. זאת ועוד, אין זה מתקבל על הדעת שכל אימת שמושמעת טענה כלפי מאן דהוא בהודעת ערעור, להבדיל מסעד המבוקש כלפיו, יהווה הדבר משענת לבקשה לצירופו של אותואדם כמשיב להליך. נימוק נוסף לדחיית הבקשה הוא שבענייננו מדובר בערעור בשאלה משפטית מסויימת ומוגדרת על תחילה תוקפה של החלטה המבטלת הכרזת אדם כפסול דין, וטענות משפטיות בעניין זה יישמעו ע"י המדינה ואין צורך לצרף לשם כך צדדיםנוספים.
(בפני: הרשם צור. המערער לעצמו, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבים. 13.7.88).
בש"א 263/88 - משרד העבודה והרווחה נגד נחום קרליץ
*צירוף משיבים לערעור (ערעור על החלטת הרשם בבש"א 207/88 (ראה לעיל) - הערעור נתקבל).
ערעור על החלטת הרשם בבש"א 207/88 נתקבל ע"י הנשיא שמגר שקבע כי "יש מקום לעשות שימוש בסמכות המוקנית לפי תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי... ולהורות על צירוף שלושה משיבים נוספים לערעור... והם האח מרדכי קרליץ, האב, הרב נסים קרליץ והרב קפלן".
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת, המשיב לעצמו. 14.9.88).
בש"פ 443/88 - מדינת ישראל נגד דוד סויסה
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירת סמים, בכך שנתפסה ברשותו, בשני מקרים נפרדים, כמות מסחרית של הרואין המסתכמת ב-51 גרם. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיב בערובה והערר נתקבל והוחלט לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הסנגור העלה סיבה יחידה לשחרורו של המשיב והיא שהוא חרש אילם. מעשית, ישב המשיב בעבר במאסרים ויש לו שורה ארוכה של הרשעות קודמות. אמנם התחתן המשיב ונולדו לו ילדים אך עדיין הוא עוסק בפלילים ובענייני סמים מהסוג המסוכן ביותר. המשיב הוא נרקומן אך הכמות שנתפסה ברשותו גדולה גם בהתחשב בעובדה זו. גם בהחלטת השופט המחוזי צויין כי הסם ברשותו של המשיב היה מיועד לחלוקה עם עוד אנשים כך שאין מדובר בצריכה עצמית. זאת בנוסף לחזקה העולה מהכמות שהחזיק המשיב שהיא כמות מסחרית לפי החוק. לפיכך, חרף מצבו של המשיב מן הדין להורות על מעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד גורדון לעוררת, עו"ד לביא למשיב. 26.7.88).
בש"פ 460/88 - מדינת ישראל נגד חיים בן ישי
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיב הואשם, ביחד עם ששה אחרים, בסחר בהירואין וקוקאין כאשר מדובר ברשת של הפצת סם ולמשיב מיוחס בכתב האישום התפקיד של אחד המפיצים בפועל של הסמים לצרכנים. חלפה תקופת השנה למעצר המשיב והמדינה ביקשה הארכת המעצר בשלושה חדשים לפי סעיף 54. המשפט מורכב, גם בשל ריבוי הנאשמים בו וגם לגופו של ענין, ומסיבות שונות השתהתה שמיעתו מעבר לשנה. ביום 7.7.88 נסתיימה השמעת סיכומי ב"כ הצדדים והתיק נדחה למתן הכרעת הדין. בתחילה הוגש אישום רק נגד ששת הנאשמים האחרים וכאשר הצליחה המשטרה למצוא את המשיב ולעצרו הוגשה בקשה לצרפו לכתב האישום. כך היו ששת הנאשמים האחרים נתונים במעצר כחודשים וחצי לפני תחילת מעצרו של המשיב. כשעמדה להסתיים שנת המעצר לגבי העושה הנ"ל האריך ביהמ"ש את מעצרם בשלושה חדשים ושלושת החדשים האמורים יסתיימו ביום 11.9.88. עתה הוגשה בקשה למעצר המשיב לתקופה של שלשה חדשים והוחלט שגם מעצרו יוארך רק עד ה- 11.9.88.
הסנגור התנגד לבקשה בטענה שחומר הראיות שהובא נגד המשיב דנא קלוש ביותר ואין הצדקה להמשך מעצרו. יצויין כי במאי הגיש הסניגור בקשה לביהמ"ש המחוזי לעיון חוזר בהחלטת המעצר. הבקשה הובאה לדין בפני שופט שאינו שומע את המשפט לגופו והוא סרב להעתר לבקשה מהנימוק שאינו יכול לחוות דעתו לגבי משקל הראיות בתיק מסובך ומורכב שאינו מתברר בפניו. על החלטה זו לא הוגש ערר. גם עתה, בבקשה להארכת המעצר, יש לנקוט בקו דומה ביחס לטענת הסניגור המתייחסת למשקל הראיות שהובאו נגד המשיב. חוץ מאשר במקרים יוצאים מן הכלל, כגון כאשר התמוטטות עמדת התביעה נתגלתה בעליל, או אירוע אחר המטיל את הענשת הנאשם בספק רב, אין לדרוש משופט שלא שמע את המשפט, לנקוט עמדה לגבי סיכויי ההרשעה של הנאשם בתיק התלוי ועומד, ובמיוחד כאשר המשפט הגיע בערכאה הראשונה לשלב של כתיבת פסק הדין. בקשה להתחשב בחומר הראיות חייבת להיות מוגשת לשופטים שבפניהם מתברר המשפט. אם הם מתרשמים בשלב כלשהו, לרבות שלב הסיכומים, כי יש סיכויים טובים לכך שהנאשם יזוכה או שלא יוטל עליו מאסר ממושך אף אם יורשע, אזי יכולים הם להורות על שחרור הנאשם בערובה. החלטה כזו יכולה להינתן אפילו עפ"י יוזמת ביהמ"ש עצמו, אם ימצא זאת לנכון ולצודק. משלא הוגשה בקשה כאמור בפני הערכאה הראשונה, אין להזקק בשלב זה לטענות הקשורות למשקל ראיות התביעה כנגד המשיב.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' א. כהנא למבקשת, עו"ד אגמי למשיב. 4.8.88).
בש"פ 392/88 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום תהליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, שהוא קטין, הואשם בכך שניהל יחד עם אחר תחנה לממכר סמים. הראייה העיקרית, אם לא היחידה, נגד העורר היא התוודותו בפני איש משטרה שהוכנס לתאו במסווה של עציר. השיחה בין השניים הוקלטה ובמהלכה סיפר העורר לאיש המשטרה פרטים על עיסוקו כסוחר סמים. מסתבר כי בשיחה סיפר העורר מספר פרטים שאינם תואמים את המציאות. לטענת הסניגור התוודה העורר מתוך רצון להתרברב בפני איש שיחו שהציג עצמו כעבריין. ביהמ"ש המחוזי אמר על כך כי "העובדה, שחלק מהפרטים, אשר הועלו ע"י הנאשם בשיחתו הנ"ל, נמצאו מופרכים, גורמים לכך שישנה שחיקה של ממש באמינות ההקלטה". אעפ"כהורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים מן הטעם כי "חרף השחיקה... קיים חשש סביר, כי הנאשם יימלט מאימת הדין וישבש את הליכי המשפט". הערר נתקבל.
אמינותה של התוודות העורר תעמוד לדיון במשפט עצמו וביהמ"ש יהיה רשאי אז גם לחלק את הדברים באופן שיקבל את חלקם כהתודות אמת וידחה את יתרתם. בשלב זה יש לראות את השיחה כמקשה אחת ולנוכח הפירכות שבה קם מקום לטענה בדבר שחיקה באמינות ההודייה. במצב דברים זה, כאשר מדובר בנער שטרם מלאו לו 18 שנה, בעל עבר נקי שלא טעם טעמו של בית סוהר מעולם, מן הראוי שבשלב זה תטה הכף לקולא בכל הנוגע למסקנות המתבקשות מהשיחה עליה מבקשת התביעה להשתית את המעצר. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר ממעצרו ובתנאי שלא יצא מפתח ביתו עד לסיום ההליכים, אלא לצורך נסיעה לביהמ"ש וחזרה.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד אלי כהן לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 15.7.88).
ע.פ. 253/88 -אברהם אטל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סחיטה (הערעור נתקבל).
המערער הואשם בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין כאשר האישום מתבסס על עדות יחידה של גיסתו המתלוננת. עפ"י גירסתה דרש ממנה המערער כי תתן לו 2,000 שקל שקיבלה מאמו, ואם בעלה, אחיו של המערער, לא יחזיר את הכסף הוא יעשה לו בעיות ויהרוג אותו ואותה. המערער לא התכחש לפגישה האמורה אך הכחיש כי איים בה על גיסתו. על עדותה של המתלוננת אמר ביהמ"ש כי היא מקובלת עליו והוסיף "אם כי סביר להניח שבנסיבות המקרה ובשל הסכסוך הכספי הקיים הגזימה לא מעט בתאור האירועים". בסיכום הדברים קבע ביהמ"ש המחוזי כי אכן "הנאשם איים על גיסתו... עם זאת אינני סבור שאותם איומים בעלמא, כאשר לא היה מאחוריהם ולא כלום, ואשר נעשו במסגרת דרישה להחזיר כספים, מגיעים עד כדי 'הטלת אימה על אדם' באופן שאפשר להרשיע את הנאשם באופן וודאי בעבירה חמורה של סחיטה באיומים". לפיכך קבע ביהמ"ש כי כל הנסיבות תואמות יותר את עבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין והרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 192 לחוק. הערעור נתקבל.
כאמור קבע ביהמ"ש כי העדה הגזימה לא מעט בתיאור הארועים, אך ביהמ"ש לא קבע מה הוא אותו חלק בעדותה בו הוא לא נותן את אמונו. קביעה כזו התחייבה במיוחד כשמדובר בעדות יחידה שלא נתקבלה כולה כמהימנה. אולם גם אם מתוך הכרעת הדין עולה כי ביהמ"ש האמין לעדה שהמערער איים שיהרוג אותה ואת בעלה, הרי הוסיף ביהמ"ש ואמר כי היו אלה איומים בעלמא שלא היה מאחוריהם ולא כלום. אם כך הדבר, כי אז גם לא נתקיים היסוד שהאיומים היו "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו" כנדרש בסעיף 192 לחוק העונשין. לפיכך לא היה מקום להרשעת המערער ויש לזכותו.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ש. קרביס למערער, עו"ד י. כהןלמשיבה. 14.7.88).
ע.פ. 265/88 - מדינת ישראל נגד דוד צחייק
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב, שנולד בארץ, מתגורר בהולנד ובבעלותו מפעל לייצור תכשיטים. בחודש אוגוסט, לקראת עונת החורף, מקיים המשיב תצוגה של המוצרים שאותם הוא מייצר. לפי גירסתו הגיע ארצה כמנהגו מדי שנה כדי לבקר את משפחתו בישראל, ומכיוון שהוא מעשן חשיש ביקש לקנות בארץ, כמנהגו, את כמות החשיש הדרושה לו. לפי גירסתו סרב מוכר הסמים למכור לו כמות קטנה של סמים ולפיכך קנה ממנו כ-620 גרם חשיש, הכמות שנתפסה ברשותו. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הסברו של המשיב אינו "מתקבל על הדעת ביותר", אך התחשב בכך שמדובר בחשיש ולא בסם קשה וקטלני וכן ראה להקל עם המשיב לאור נסיבותיו האישיות, הודייתו ועברו הנקי. כדי לא לשבש לו את התצוגה שאמורה היתה להתקיים באוגוסט הטיל עליו ביהמ"ש מאסר קצר של חמשה חדשים, מאסר על תנאי של 18 חדשים וקנס של 16,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
גירסתו של המשיב מפוקפקת ולנוכח כמות הסמים הגדולה שנמצאה בכליו לא היה מנוס אלא להטיל עליו תקופת מאסר משמעותית כדי להרתיע אחרים וגם אותו עצמו מלעבור עבירות סמים. ברם, ביהמ"ש העליון אינו ממצה את הדין עם הנאשם בדרגת הערעור כפי שראוי היה לעשות בדרגה הראשונה, וכן יש להביא בחשבון את נסיבותיו האישית של המשיב והעובדה שכבר ריצה את רוב התקופה שנגזרה עליו בביהמ"ש המחוזי. בהתחשב בכל הנסיבות הוחלט להעמיד את עונשו של המשיב על שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והקנס שהוטל יעמוד בעינו.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' רחל סוכר למערערת, עו"ד ברדוגו למשיב. 21.7.88).
ע.פ. 392/88 - אברהם דנזאנשווילי נגד מדינת ישראל .
*חומרת העונש (זיוף דולרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין, יחד עם שנים אחרים, בגין שתי עבירות נפרדות של קשירת קשר לזיוף מטבע וסיוע לזיוף דולרים. בתום ראיות התביעה, שהשתרעו על כ-900 עמודי פרוטוקול, הגיע אחד הנאשמים לעסקת טיעון עם התביעה שלפיה הודה והתביעה לא דרשה לגביו עונש העולה על ששה חדשי מאסר שאותם ירצה בעבודת שרות לתועלת הציבור וכן הטלת קנס. באותו שלב ובלי להגיע לעיסקת טיעון הודה גם המערער בעבירות שיוחסו לך. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עיסקת הטיעון ביחס לנאשם האחר וגזר עליו ששה חדשים מאסר ו-35,000 ש"ח קנס. ביהמ"ש נימק את ההקלה בעונשו של אותו נאשם בכך כי הוא נכה שהוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי בשיעור של %100 וכן שחלקו בעבירות המיוחסות היה קטן משל המערער. למערער גזר ביהמ"ש ארבע שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וקנס של 15,000 ש"ח. מי שהיה הנאשם השלישי באשום והודה אף הוא באותו שלב נדון לשנה מאסר בפועל, חופף למאסר אחר של ארבע שנים שריצה. נאשם זה סובל מבריאות לקויה ותוך כדי שהייתו בכלא לקה בשבץ מוחי והוא משותק. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טען כי לא היה יסוד בראיה לקביעה כי חלקו של המערער במעשים היה דומיננטי לעומת חלקו של הנאשם השני; כי העונשים פוגעים בכלל אחידות הענישה ואין צידוק לפער כה גדול בין עונש שנגזר על המערער לבין זה שהושת על הנאשם השני. צודק המערער כי לא נתברר בצורה ממצה חלקו של כל אחד מהנאשמים באותה פרשה. ברם, באשר לאחידות העונשים אין לקבל את טענת המערער בנסיבות המקרה. אכן, יש להטיל במידת האפשר עונשים שוים בחומרתם על עבריינים שביצעו עבירות במשותף ובנסיבות דומות, וקיימת הקפדת יתר לקיים מדיניות זו לגבי עבריינים העומדים לדין באותו כתב אישום. אולם, מגמה זו של אחידות העונשים היא רק שיקול
אחד מבין שיקולים נוספים שיש לקחת בחשבון בעת גזירת הדין. לעניין זה די להזכיר שני גורמים נוספים והם נסיבות אישיות של כל אחד מהנאשמים, כולל עברו, מצב בריאותו וכדומה שיקולים, וכן התייחסות כללית למדיניות ענישה רצויה באותו סוג עבירות במקרים אחרים, כדי שתשמר אחידות הענישה לא רק לגבי עבריינים בתיק מסויים, אלא גם מבחינה כללית וכוללת ובהשוואה למקרים דומים או לעבריינים השייכים לאותה פרשה שהורשעו בתיק אחר. לגבי הנאשם השני, כאמור, הסכים ביהמ"ש לאמץ את עיסקת הטיעון בעיקר בגלל היותו נכה בשיעור של %100. אותו נימוק הדריך כנראה את ביהמ"ש בגזרו את הדין על הנאשם השלישי. אולם ביחס למערער הודרך ביהמ"ש בעונש הרצוי להטיל בעבירות מאותו סוג, ואכן במקרים אחרים שבהם הגיעו נאשמים באותה פרשה לביהמ"ש העליון החמיר ביהמ"ש בדינם והעמיד את העונשים על ארבע וחצי וחמש שנות מאסר תוך התחשבות בכך שאין ביהמ"ש העליון ממצה את מלוא הדין בקבלו ערעור על קולת העונש. על ביהמ"ש לקחת בחשבון גם את המדינית הכללית של הענישה שתהא תואמת את המקובל בעבירות מאותו סוג, תוך כדי התחשבות בנסיבות האישיות של כל נאשם ונאשם. בעבירות כגון אלה שבענייננו המדיניות היא להחמיר בדין ובהתחשב בגזרי הדין שהוטלו על אחרים שהיו קשורים באותן פרשיות אין לומר כי נפגעה אחידות העונשים.
(בפני השופטים: ביסקי, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד רוזנבום למערער, עו"ד גורדוןלמשיבה. 25.7.88).
בש"א 227/88 - עירית תל אביב נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיקוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי הצהיר כי שבעה הסכמים שנחתמו בין העיריה לבין עובדיה בטלים בהיותם נוגדים את סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. העיריה ביקשה עיכוב הביצוע בנימוק כי פסק הדין המצהיר שהסכמי השכר בטלים גרם לתסיסה בקרב עובדי העיריה. אלה יצאו לאסיפת מחאה של 3 שעות כצעד ראשון במאבק ולדעת העיריה המאבק יפגע בציבור התושבים באשר מדובר בהפסקת מתן שירותים חיוניים. עוד סבורה העיריה כי ביטול ההסכמים ישבש את מערכת יחסי העבודה כתוצאה מהפסקת מתן שירותים ע"י העובדים כפי שנקבע בהסכמי העבודה, ולפיכך חשוב כי ביצוע פסק הדין יעוכב עד למתן פסק דין בערעור. הבקשה נדחתה.
הנימוק האמור שמשמעותו איום בסבל הצפוי לציבור ממי שאין דעתו נוחה מפסק הדין, אינו ראוי להשמע ודינו להדחות על הסף. משפסק ביהמ"ש בסוגייה שהובאה לפניו, הרי החלטתו בלבד היא המחייבת, כל עוד לא שונתה על ידי ביהמ"ש שלערעור. פעולות המכוונות לכפות בדרכי לחץ תוצאה הנוגדת הכרעה שיפוטית, אינן עולות בקנה אחד עם הסדר הציבורי ושלטון החוק. אך גם מנימוקים ענייניים אין מקום להעתר לבקשה. כנגד הפגיעה שתגרם לעובדי המבקשת אם לא יעוכב ביצוע פסה"ד, עומד הנזק שייגרם למשיבה מקבלתה של הבקשה, שיהא בגדר נזק בלתי הפיך אם יידחה הערעור. זאת לא רק מן הטעם כי סביר הוא שביצוע בפועל של ההסכמים יגרור אחריו כבר עתה דרישות של עובדים ברשויות מקומית אחרות להשוואת שכרם וכך לגרום לערעור היציבות באותן רשויות ובמשק כולו, אלא שככל שמתארכת תקופת ביצוע ההסכמים, גדלים הסכומים שעל עובדי המבקשת יהיה להשיב ויגדל הקושי לגבותם עד שההשבה תהפך לבלתי אפשרית לחלוטין אם יידחה הערעור. גם בהנחה כי במאזן הנזק העלול להגרם לכל אחד מן הצדדים מעויינות כפות המאזניים, הרי במצב דברים כזה דין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין להדחות.
(בפני: השופט גולדברג. 24.7.88).
בג"צ 63/88 - אילת קוי תובלה יבשתיים בע"מ נגד מנהל אגף הרשוי במשרד התחבורה ואח'
*תנאי למתן היתר להפעלת משאיות בהסעת מטען במכלול (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העתירה עניינה תנאי שהיתנו המשיבים למתן היתר להפעלת משאיות בהסעת מטען במכלול. התנאי הוא כי במשאית יותקן מאיט הידראולי או חשמלי בגוררים ששנת ייצורם 1987 ואילך. ב"כ העותרת העלה טענות שונות אך רק באחת מהן יש ממש. טענה זו היא כי התנאי האמור על רקע התקנה 92(ג) מתקנות התעבורה והתקנות האחרות המצויות בסימן ב-י של תקנות התעבורה, היא תקנה בת פועל תחיקתי ולפיכך אין לה תוקף כל עוד לא פורסמה כדין. ב"כ המדינה סבור כי המדובר במקרה דנן רק בתנאי נקודתי להסעות מיוחדות ומוגבלות, ולפיכך תחול ההוראה שבתקנה 315, המאפשרת לרשות הרישוי לקבוע תנאים למתן היתר לשמוש ברכב אשר מידותיו ומשקלו הכולל המותר עולים על הקבוע בחלק זה. העתירה נתקבלה. מתוך עיון בתקנות ומהות התנאי שנקבע בהיתר עולה כי אכן מדובר בתנאי בעל יישום כללי לכלל המובילים, והוא קובע נורמה כללית. לפיכך ייחשב לתקנה בת פועל תחיקתי שאין לה תוקף כל עוד לא פורסמה כדין.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד ד. הורוביץ לעותרת, עו"ד ע. פוגלמן למשיבים. 4.7.88).
ע.פ. 422/87 - מקמל יהודה ומקמל דוד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד (הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בכך כי באחד הערבים, תקפו נער בן 16, הצמידו סכין לנופו, הובילוהו לסמטה חשוכה ודרשו באיומי סכין כי ימסור להם שרשרת זהב וצמיד שהיה על ידו. המתלונן הצליח להמלט מן המקום. השופט השתית את ההרשעה על אמרותיהם של המתלונן ואמו שאותן ראה כמסיעות זו לזו. האם סיפרה בעדותה במשטרה כי לאחר המעשה הפגיש מישהו אותה ואת בנה עם המערערים והללו לא התכחשו לעצם האירוע אלא טענו שהמעשה היה "צחוק". במהלך המשפט לא אישרו המתלונן ואמו את תוכן האמרות, אך השופט היה ער לאותות הפחד שניכרו במהלך המשפט במתלונן ובאמו וקיבל את אמרותיהם כראיה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. ביהמ"ש גזר לשני המערערים שש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל כנגד המערער הראשון מאסרים על תנאי חופפים לתקופה של 18 חודשים כשהם מצטברים למאסר הנ"ל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
מכל טענותיו של הסנגור ראויה להתייחסות טענה אחת והיא כי לאחר שאם המתלונן סירבה למסור עדות ונעצרה בשל כך, הובאה האם, לפי בקשתה, ללשכתו של השופט, כשהיא מלווה ע"י פרקליטת התביעה וללא נוכחות הסניגור, וסיפרה לשופט כי היא מפחדת להעיד ומבקשת שעדותה תשמע בדלתיים סגורות. השופט רשם פרוטוקול מלא מן האירוע והפרוטוקול הועמד מאוחר יותר לעיונה של הסניגוריה שלא חקרה עליו. אכן, לא היה זה מן הראוי שהשופט ישמע דברים מפי העדה שלא בנוכחות הסניגור והפגם באירוע איננו קל ערך. נציגת התביעה לא היתה צריכה להכנס ללשכת השופט בעניין הנוגע למשפט המתקיים לפניו ללא נוכחות הסניגור. משעשה השופט כך לא מן הנמנע שקמה למערערים עילה לפסלו מלשבת בדין. אולם בהיעדר בקשה לפסילת השופט אין המערערים יכולים להלין במסגרת הערעור על התנהגות השופט. אין לומר שהפגם שדבק באירוע גרם למערערים עיוות דין ולפיכך יש לדחות גם טענה זו וממילא את הערעור כולו. אשר לעונש - אין הוא קל אך לחובת שני המערערים שורה ארוכה של הרשעות קודמות ולפיכך אין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד קידר למערערים, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 24.7.88) .
בש"פ 426/88 - דוד בלאס נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע גז"ד (בקשה לדחיית ביצוע גזר דין - הבקשה נתקבלה).
המבקש נדון למאסר של 30 חודש בניכוי תקופת מעצרו ובהנחה כי יזכה בשחרור מוקדם לאחר ריצוי שני שליש, נותרו לו, בעת ברור הבקשה דנא, לשאת כ - 8 חודשי מאסר. נוכח מורכבותו של הערעור ובהתחשב ביומן המשפטים של ביהמ"ש העליון, סביר להניח כי הדין לא יסתיים תוך התקופה הנזכרת. משמעות הדברים כי אם לא יעוכב ביצוע עונש המאסר תסוכל מטרת הערעור, אם יזכה המבקש בערעורו. לפיכך הוחלט לדחות את ביצוע עונש המאסר עד למתן פסק דין בערעור.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד וינרוט למבקש, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 21.7.88).
בש"פ 434/88 - סמיר לוטפי אגבריה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הצתה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך כי הצית שדה הגובל בפרדס. העדות היחידה היא של שוטר שהיה בתפקיד בקרבת מקום ולדבריו לא ראה איש בסמוך לשדה עד שסובב ראשו למספר שניות, כשלפתע הבחין באש ובעורר העוזב את המקום בצעדים מהירים. כשדלק אחרי העורר השים עצמו העורר כעובד במקום בו נעצר ולטענתו לא עזב כלל את מקום עבודתו. לפי חוות דעת של חוקר מכבי אש פרצה השריפה ע"י הצתה בעזרת גפרור או מצית. בכיסו של העורר אכן נמצא מצית. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. הראיות הנסיבתיות קושרות ישירות את העורר להצתה. כנגד ראיות אלה תעמוד אמינותה של גרסת העורר המכחישה מכל וכל את דברי השוטר, אך בשלב זה אין לומר כי ישנו כרסום בעדות המרשיעה. חומרת המעשה, שאליה מתלווית העובדה כי לעת האחרונה נפוצה העבירה של הצתות, אינה מותירה ספק בדבר נכונותה של ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים. משהופכת העבירה להיות מכת מדינה שוב לא ניתן להתעלם מתופעה זו בעת שקילת הבקשה למעצר, אף אם מדובר במי שטרם הורשע בדינו, ובלבד שקיימות ראיות מבוססות לכאורה כפי שהדבר בענייננו.
(בפני: השופט גולדברג. 27.7.88).
ע.א. 121/87 - רנה בלישע ואח' נגד דוד בלישע
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
בהסכם מזונות שנערך באוקטובר 1981 התחייב המשיב לשלם לבנו הקטין (המערער השני) סכום של 2,500 ש"י לחודש. בעת ההיא השתכר המערער כ- 7,500 ש"י לחודש. ב-1986 הגיש המשיב בקשה להפחתת שיעור המזונות והטעם לכך כי הוא יצא לגימלאות מעבודתו במשטרת ישראל כשהוא באחוז נכות של 42 אחוז ומשתכר כגימלאי כ-200 ש"ח לחודש, המערערים ממשיכים לגור בדירת בני המשפחה בו בזמן שהמשיב מתגורר אצל אמו, והמערערת, האם של המערער השני, משתכרת עתה סכום של 184 ש"ח לחודש. על יסוד כך הפחית ביהמ"ש את שיעור המזונות שהגיע בעם 1.4.87 ל- 320 ש"ח והעמידו על 110 ש"ח לחודש החל ביום 1.1.85. הערעור נתקבל בחלקו. אכן, חל שינוי מהותי בנסיבות וביהמ"ש היה רשאי לבטא את הוצאת השינוי בקביעת שיעור המזונות. אולם אין הצדקה לכך כי שינוי שיעור המזונות יחל ביום 1.1.85 כאשר פסק הדין ניתן בים 4.1.87 עפ"י פסק הדין יש לחייב את האם להחזיר סכומים ניכרים שהוצאו כבר על מחיית האם ובנה בשנתיים אלה. לפיכך יש לקבל את הערעור במובן זה שהשינוי בחישוב המזונות יחל ביום מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי, מיום 4.1.87.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' רבקה מקייס למערערים, עו"ד פ. נוימן למשיב. 21.7.88).
בש"פ 457/88 - אחמד אלקשחר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בסחר בסמים המתייחס ליותר מחצי קילוגרם הירואין. העד העיקרי בפרשה מסר הודעות שונות. תחילה מסר אמרה שמערבת את העורר בעבירות המיוחסות לו ואמרה זו משמשת יסוד לכתב האישום. העד חזר בו מהדברים שאמר בתחילה ומכאן טענת הסניגור שיש לשחרר את העורר בערובה כשהטענה נשענת בעיקר על הסתירות שבאמרותיו של העד. סיבת החזרה מהאמרה אינה ידועה והעד לא נחקר עליה במשטרה. ביהמ"ש הסתפק בדברים שנאמרו ע"י העד באמרה הראשונה וציווה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
השלב לבחון את אמרתו של העד ואת מהימנותה אינו השלב הנוכחי. ביהמ"ש לא דן בשלב זה במהימנות הדברים שנאמרו ע"י העדים אם כי הוא לוקח בחשבון גם את עובדת חזרתו של העד מאמרתו בשלב מאוחר יתר. בענייננו רואים שביהמ"ש נתן עדיפות לדברים שנאמרו באמרה הראשונה, הנראית, לכאורה, כיותר מתאימה למציאות. יתכן שבשלב הדיון בהוכחות יגיע ביהמ"ש למסקנה אחרת, אך בשלב הנוכחי די בחומר שהיה לפני ביהמ"ש כדי לעצור את העורר. מדובר בסחר בסם מסוכן מסוג הירואין בכמות משמעותית וחומרת המעשה מחייבת תגובה מתאימה מטעם ביהמ"ש ע"י מעצר הנאשם עד תום ההליכים. אשר לטענה שאין ראיות סיוע - קיים חומר למכביר ודי לעיין בחוברת שנתפשה בחזקתו של העורר ובתכנה כדי לספק את הסיוע הדרוש.
(בפני: השופט חלימה. עוה"ד נהרי וא. כץ לעורר, עו"ד שדמי למשיבה. 1.8.88).
בש"פ 442/88 - מדינת ישראל נגד יצחק דרורי ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (פריצה לבנק) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
חמשת המשיבים הואשמו בפריצה לבנק ופריצת כספות. העבירות המיוחסות למשיבים חמורות לפי טיבן, נועזות בדרך ביצוען ורציניות בתוצאותיהן, שפגעו בעשרות מפקידים שהפקידו רכושם בכספות הבנק. מסתיימת השנה למעצר המשיבים והמדינה ביקשה הארכת המעצר מעבר לשנה. הבקשה נתקבלה. אכן, ישנו אינטרס ציבורי רב ערך בדאגה לוודא שחירותו של אדם, אף אם חשוד הוא בביצוע עבירות פליליות, לא תישלל מעבר לתקופה שהמחוקק קבע בתור תקופה סבירה. עם זאת הורה המחוקק כי שופט ביהמ"ש העליון רשאי להאריך את המועד מעבר לשנה. לענין זה נפסק כי אין לקבוע מבחנים הלכתיים נוקשים, אלא יש להשאיר את שיקול הדעת של השופט בגמישותו, תוך הפעלתו הלכה למעשה ממקרה למקרה. במסגרת הפעלת שיקול הדעת רשאי ביהמ"ש לקחת בחשבון את חומרת העבירה המיוחסת לנאשם. בענייננו מדובר בפריצה לחדר כספות של בנק וגניבת סכומים אדירים כולל תכשיטים ודברי ערך שונים שלא נתגלו עד היום. מעשה כזה, נועז הוא לפי כל קנה מידה מקובל, המעיד על אופיים הפלילי הרציני של מבצעיו. נטען כי חלק מהעדים חזרו בהם מהודעותיהם במשטרה בהיותם על דוכן העדים ואולם ביהמ"ש יוכל להשתמש בסמכותו לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות ולהכשיר קבלת האמרות שהעדים מסרו במשטרה. עיקרו של דבר, במקרה דנא היה ביהמ"ש מוכן לסיים את הדיון בהקדם והקדיש מספר מספיק של תאריכים שאם היו מנוצלים כהלכה היה הדיון כבר מסתיים. דא עקא, באי כח הצדדים פנו לביהמ"ש מפעם לפעם וביקשו, כל אחד מנימוקו שלו, דחיית הדיון. ביהמ"ש הספיק לשמוע את כל עדי התביעה ושריין מספר תאריכים מספיק לשמיעת עדי ההגנה לאחר החגים. ניתן להניח שהדיון עומד להסתיים במסגרת התאריכים שנקבעו לשמיעת המשפט. לפיכך הוחלט להאריך את המעצר בשלושה חדשים כמבוקש.
(בפני: השופט חלימה. 29.7.88).
בש"פ 468/88 - פלונית נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יידוי בקבוקים על אוטובוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררת מואשמת יחד עם אחרת בביצוע עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. באשר לאחרת מצויות ראיות בידי התביעה כי נראתה על ידי מספר עדים זורקת שני בקבוקים ריקים לעבר אוטובוס. באשר לעוררת, נאמר בכתב האישום, כי היא הציעה לאחרת לזרוק את הבקבוקים ולצורך זה הרימה את הבקבוקים ומסרה אותם לנאשמת האחרת. נאמר בכתב האישום כי העוררת בעצם נוכחותה במקום אימצה את ידי הנאשמת השניה בהחלטתה לזרוק את הבקבוקים. אשר להרמת הבקבוקים, העדות היחידה המאמתת עובדה זו היא של הנאשמת האחרת, שמסרה מספר גרסאות סותרות בעת חקירתה. ביהמ"ש המחוזי ציווה על מעצר השתיים בשל חומרת העבירה מבחינה מהותית ושכיחותה, וכן בשל החשש לסיכון שלומם של בני אדם עקב מעשי הנאשמות ודומיהן. באשר לעוררת ציין השופט כי לא בלי היסוסהגיע למסקנה שיש ראיות נגדה, ודאי בשלב הזה של הדיון. הערר נתקבל.
ראיות לכאורה אפשר שיש, אך השאלה היא מה משקלן של ראיות אלו, אפילו לכאורה הן, ודומה שלפי נסיבות המקרה ועפ"י מכלול הראיות, עוצמתן של הראיות דלה. לכן אין תימה כי השופט היסס לפני שהגיע להחלטה לעצור. נראה כי היסוסים אלה מצדיקים במקרה זה את שחרורה של העוררת בערובה. מדובר בצעירה בת 16 ואפשר שהמשפט כנגדה יתמשך ויוכל להסתיים רק לאחר סיום המשפט נגד הנאשמת השניה. בנסיבות אלו אפשר להשיג את המטרה המתבקשת בדרך אחרת והמעצר איננו מחוייב המציאות. לפיכך הוחלט לשחרר את העוררת בערובה תוך הגבלת תנועותיה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' צמל לעוררת, עו"ד גב' לוי למשיבה. 9.8.88).
בש"פ 488/88 - מדינת ישראל נגד כרים ראראבלי
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיב הואשם בעבירות סמים והשנה למעצרו עמדה להסתיים ביום 13.8.88. המדינה בקשה הארכת המעצר לשלושה חדשים והבקשה נתקבלה בחלקה והמעצר הוארך עד ליום 30.9.88. במועד שנקבע לדיון לא הופיע סניגורו של המשיב, שזומן בדחיפות באמצעות מברק. המברק נשלח לפי המען למסירת מסמכים שנמסר ע"י הסנגור בדרגה הראשונה ומשנוצר קשר טלפוני עמו בשעת בוקר מוקדמת הודיע כי שינה את מענו ולפיכך לא קיבל את הזימון. הוצע לו להתייצב במשך היום, בשעה מאוחרת יותר, אך הוא הודיע כי לא יוכל להתייצב. בנסיבות אלה הוחלט לדון בבקשה בהיעדרו, שכן לא היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדין. לגופה של הבקשה מסתבר שמדובר בעבירות סמים שהן חמורות במהותן וכן שהדיון הסתיים למעשה וביהמ"ש קבע את שימוע הכרעת הדיון ליום 25.8.88. גם אם הכרעת הדין תהיה בהרשעה ויידרש פסק זמן למתן גזר הדין, אין סיבה מדוע לא יסתיים הדין לחלוטין עד ליום 30.9.88. בנסיבות המקרה הוחלט על הארכת המעצר עד לתאריך זה.
(בפני: השופט ד. לוין .11.8.88).
בש"פ 484/88 - בוחניק רפאל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך כי פרץ, יחד עם אחר, לחדרי מגורים בשלשה קיבוצים, לצרכי גניבה. השותף לעבירות טרם נתפס. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישומים ולמעשה הודה העורר בעת החקירה המשטרתית בביצוע העבירות האמורות. לעורר גם שורה של הרשעות קודמות בגין עבירות נגד רכוש, כולל התפרצויות וגניבות. השופט המחוזי קבע בהחלטתו, כי בהתחשב בנסיבות המקרה בצירוף עברו הפלילי של העורר, קיימת סכנה שהעורר, באם
ישוחרר בערובה, ימשיך בפעילות פלילית. אין לומר כי השופט שגה במסקנתו זו. לפיכך נכנס המקרה גם למסגרת של ה"חשש, שנאשם עלול לסכן את שלום הציבור" במובן סעיף 21 א' (א) (1) לחוק סדר הדין הפלילי שהוסף לחוק לאחרונה. בנוסף לכך הם לקחת בחשבון כי התיק נקבע לקבלת תשובתו של העורר על האישום ביום 22.9.88 ויש להניח כי המשפט יסתיים תוך זמן קצר. לפיכך הוחלט לדחות את הערר.
(בפני: השופט בך. עו"ד י. מלצר לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 11.8.88).
רע"א 412/88 - בחן ברית פקוח של אגודות שיתופיות... בע"מ נגד קרן החקלאות השיתופית בע"מ (בפירוק)
*סירוב לעכב הליכים בבימ"ש לפי סעיף 5 לחוק הבוררות ומתן רשות מוגבלת להתגונן (הבקשה נדחתה).
זו בקשת רשות ערעור נגד שני חלקי החלטה שניתנה על ידי ביהמ"ש המחוזי: שלא לעכב את הליכי התובענה של המשיבה נגד המבקשת לפי סעיף 5 לחוק הבוררות; ליתן למבקשת רשות מוגבלת להתגונן והתניית רשות זו בהפקדת ערבויות מתאימות תוך 30 יום מיום מתן ההחלטה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ההחלטה אם להורות על עיכוב הליכים כאמור בסעיף 5 לחוק הבוררות מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה, ואין במקרה זה מקום להתערב בשיקול הדעת של ביהמ"ש דלמטה. עיקר טענות המבקשת כנגד ההחלטה בדבר מתן הרשות להתגונן הינן, כי לאור מצבה הכלכלי הקשה, התניית הגנתה בערבויות שנקבעו פירושה דחיית הבקשה למתן רשות להתגונן ואם ינתן כנגדה פסק דין יגרם נזק כבד למכלול הגופים המטופלים ע"י המבקשת. דא עקא, טענות אלו אינן טענות הגנה כנגד התביעה. אין בהן גם להסביר במה שגה ביהמ"ש בהשתיתו החלטתו, בין היתר, על העובדה כי התצהיר בבקשה למתן רשות להתגונן לא נעשה על ידי "האיש הנכון" מבלי שניתן לכך הסבר מתאים בתצהיר. מבלי לקבוע עמדה באשר לסיכויי הגנת המבקשת או באשר לשאלה אם בנסיבות המקרה מן הראוי היה להתנות את מתן הרשות להגן בהפקדת ערבויות כמפורט בהחלטה יש לדחות את הבקשה לרשות לערער. העניינים האמורים יתבררו בהליך הערעור אם יוגש. משיחלפו 30 הימים להפקדת הערבויות, כאמור בהחלטת ביהמ"ש, והן לא יופקדו, תהא המשיבה זכאית לקבל פסק דין לטובתה על מלוא סכום התביעה. על פסק דין זה תוכל המבקשת לערער בזכות, ובמסגרת ערעור זה תעמוד לה הזכות לערער גם על ההחלטה המתנה את מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערבויות ועל ההחלטה המגבילה את טענות ההגנה. בנסיבות הענין אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד א. הברמן למבקשת. 5.8.88).
ע.פ. 362/88 - גוזי ציון נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור על סירוב פסילה
(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסילת שופט - הבקשה נדחתה).
זו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסילת שופט כאשר לפי הטענה נגרם האיחור בשל הצורך להשיג תצהיר של עד ששמע באולם המשפט התבטאות המיוחסת לשופט. התצהיר הוגש לתיק יחד עם הערעור על סירובו של השופט לפסול עצמו. הבקשה להארכת מועד נדחתה. החוק קצב תקופה מוגדרת להגשת ערעור כזה וניתן לעמוד בה. התצהיר לא היה דרוש בשלב הגשת הערעור והגשתו נעשתה שלא כדין, כי לא נתבקשה רשות להגשת ראייה נוספת, וממילא לא יכול היה ביהמ"ש להתייחס אליה. למעשה ביקש המערער לקבוע עובדה מוגמרת וזאת בכך שצרף את התצהיר להודעת הערעור בלי נטילת רשות. אם סבר המערער כי הפרוטוקול איננו משקף טענותיו בביהמ"ש, יכול היה לבקש תיקוןהפרוטוקול בדרך הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי. במקביל צריך היה להגיש את הערעור במועד הקבוע בחוק. כשלא נעשה כן אין להאריך את המועד.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד חביב עמר למבקש, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 10.8.88).