ע.א. 480/86 - עזבון המנוח אברהם פרנקל ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל
*המועד בו מתגבשת זכות להנחה בתשלום דמי הסכמה למינהל(הערעור נתקבל).
א. המנוח היה חוכר של נחלה במושב בצרה ממינהל מקרקעי ישראל וביום 1.10.84 העביר, בהסכם בכתב, את זכויותיו למערערים האחרים (להלן: הקונים). בעת חתימת ההסכם כבר מלאו למנוח 65 שנים והוא התגורר בבית אבות. המנוח נפטר ביום 9.10.84. העברת הזכויות זיכתה את המינהל בתשלום דמי הסכמה והמחלוקת היא אם זכאים יורשי המעביר או הנעברים להנחה בשיעור של %50 על דמי ההסכמה כפי שהיא ניתנת על פי כללי המינהל למי שמעביר נכס שכבר מלאו לו 65 שנים. בהחלטות המינהל הנוגעות לעניין בדבר חישוב דמי הסכמה, שיעורם ואופן תשלומם נקבע כי דמי ההסכמה יחושבו למועד הקובע שהוגדר כ"מועד חתימתו של החוזה להעברת זכות החכירה...". על פי החלטות המינהל תנתן הנחה של %50 ל"סידור החוכר לעת זיקנה, בתנאי שגילו של החוכר 65 שנים לפחות...". המערערים טענו כי ההנחה מגיעה להם וביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתם משלשה טעמים: ראשית, ההנחה מדמי ההסכמה היא זכות אישית של החוכר, וכשאין חוכר שנמצא בחיים אין ליתן את ההנחה לאחרים; שנית, אם תינתן ההנחה היא לא תוכל עוד לשמש ל"סידור החוכר לעת זיקנה" ונמצאת תכליתה של ההנחה מסוכלת כשהיא ניתנת למי שלו לא נועדה; שלישית, לפי תנאי ההסכם מוטלת חובת תשלום דמי ההסכמה על רוכשי הזכויות בנחלה ושוב לא להם נועדה ההנחה. הערעור נתקבל.
ב. אכן, ההנחה נשוא הערעור היא זכות אישית של בעל הנחלה ולכן אין ספק בדבר שיורשיו של בעל הזכויות בנחלה לא היו זכאים להנחה אילו העבירו את זכויות מורישם לאחרים לאחר פטירתו. אולם, השאלה היא מתי מתגבשת הזכות האישית האמורה. שאלה זו היא היחידה המתעוררת במקרה שלפנינו. המינהל הסכים שהמנוח עצמו, לו היה חי, היה זכאי לקבלת ההנחה ועל כן אין מתעוררת עוד השאלה אם זולת תנאי הגיל נתקיים במנוח התנאי הנוסף של "סידור החוכר לעת זיקנה". גם לגוף העניין, אין המינהל נוהג לפשפש בענייניו של בעל הנחלה כדי לברר אם התנאי האמור נתקיים, שהרי מה לי אם הסכום האמור דרוש לו לצורך סידורו בבית אבות ומה לי אם הסכום האמור דרוש לו לצורך מימון הוצאותיו השוטפות או השלמתן.
ג. צודקים המערערים בטענתם שאין להפריד, לעניין מועד גיבוש הזכות האישית, בין החיוב לתשלום דמי ההסכמה לבין הזכאות להנחה, שאין שני אלה אלא גורמים לקביעת סכום דמי ההסכמה שיש לשלמם. ההנחה מתגבשת בתאריך קובע כלשהו הקשור להעברת הזכויות של בעל הנחלה לאחרים. אמנם מטרת ההנחה היא להשאיר בידי בעל הנחלה שגילו עולה על 65 סכום כסף גדול יותר מתמורת המכירה של זכויותיו מהסכום שהיה נותר בידי בעל נחלה צעיר ממנו במעמדו, אך כשהתגבשה זכות ההנחה במועד הקובע שוב אין מקום לפגוע בה אלא אם כן הדבר מתחייב מן ההחלטות. למקרא החלטות המינהל אין ספק בדבר שהמועד הקובע לגיבוש דמי ההסכמה הוא תאריך חתימת הסכם העברת הזכויות. זהו הנצעד בו חל החיוב לתשלום דמי ההסכמה ובמועד זה נקבע שווי הזכויות המועברות. ממילא מתגבשת זכותו של בעל הנחלה להנחה במועד זה ועם פטירתו עוברת הזכות ליורשיו.
ד. העובדה שבגדר הסכם העברת הזכויות קיבלו הנעברים על עצמם את תשלום דמי ההסכמה אינה יכולה לפעול לטובת המינהל. נהפוך הוא, יש להניח שעובדת החיוב בדמי הסכמה מוקטנים נלקחה בחשבון בקביעת מחיר הזכויות שהועברו ושוב כבר זכה בעל הנחלה, הוא עצמו, במועד הקובע, באותה הנחה.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. ברגמן למערערים, עו"ד י.כהן למשיב. 7.7.88).
בג"צ 623/87 - שלפי שרה ואח' נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואגד בע"מ
*שלילת זכאות לפיצויי פיטורין ע"י ועדה פריטטית(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותרים עבדו באגד (להלן: המשיבה) כמנהלי המסעדה שבתחנה המרכזית בתל אביב. הועלו נגדם חשדות בדבר גניבת מצרכים וניצול מעמדם לרעה והמשיבה השעתה את העותרים מעבודתם. המשיבה הגישה תלונה למשטרה שהחליטה שלא להגיש כתב אישום נגד העותרים. כיון שנתגלו חילוקי דעות בין ועד העובדים ובין המשיבה בקשר לבקשת המשיבה לפטר את העותרים הועבר העניין לדיון בפני ועדה פריטטית (להלן: הועדה). העותרים ימנו להופיע בפני הועדה ומשלא הופיעו וב"כ הודיע כי אין העותרים מסכימים לכינונה של הועדה שמעה הועדה ראיות בהיעדרם של העותרים ובתום הדיון החליטה כי העותרים אשמים וכי יפוטרו ויהיו זכאים לכספים שהופרשו והצטברו עבורם בקרן מקפת ובגדיש אך לא יהיו זכאים לפיצויי פיטורים מעבר לכך. בעקבות החלטת הועדה נשלחו לעותרים הודעות פיטורים. העותרים פנו לביה"ד האזורי לעבודה בבקשה לצו הצהרתי כי החלטת הועדה בטלה מן הטעם כי הועדה היתה מחוסרת סמכות לדון בעניין פיטוריהם. ביה"ד האיזורי דחה את טענת העותרים וקבע כי הועדה הפריטטית פעלה מכוח סמכות שהיתה לה על פי ההסכם קיבוצי והחלטתה ניתנה כדין. ביה"ד הארצי לעבודה דחה את ערעורם של העותרים. בעתירתם אין העותרים תוקפים את קביעת ביה"ד הארצי כי הפיטורין לא נגדו את הוראות הסכם העבודה הקיבוצי לשכירי אגד (להלן: ההסכם הקיבוצי) וכי הועדה היתה מוסמכת לדון בנושא הפיטורים. טענת העותרים מופנית כנגד מסקנת ביה"ד הארצי כי הועדה אף היתה מוסמכת לשלול את זכאות המערערים לקבלת פיצויי פיטורים. לעניין זה נתקבלה עתירת העותרים.
ב. ביה"ד הארצי קבע כי בנושאי משמעת וענישה יש להתייחס לאגד כאל ענף עבודה שאין בו הסכם קיבוצי ועל כן יש להחיל על הנושא את הוראת סעיף 17 לחוק פינויי פיטורים הקובע כי "בענף עבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי ביה"ד האיזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים... בדונו בעניין זה יונחה ביה"ד האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים". ביה"ד סבר כי הועדה הפריטטית מוסמכת לקבוע כי המערערים יפוטרו ללא פיצויים וזאת בהתאם לתקנון העבודה, הסכם קיבוצי כללי בין התאחדות התעשיינים וההסתדרות הכללית, שהוא ההסכם הקיבוצי החל על מרבית העובדים במשק. ביה"ד ממשיך ואומר, בעקבות מסקנתו כי הם להתייחס לאגד כאל ענף עבודה שאין בו הסכם קיבוצי, כי יש להחיל את הוראת סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים וכשם שביה"ד נזקק לפי סעיף 17, לתקנון העבודה המהווה את ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה, כך תנהג גם ועדה פריטטית במקרה מעין זה.
ג. ברם, על פי סעיף 17 מוסמך בי"ד אזורי לעבודה לקבוע אם הפיטורים נעשו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים ואין הסעיף מאפשר העברת הסמכות לבדיקת שאלות אלה לועדה פריטטית. להבדל בין ביה"ד לבין הועדה הפריטטית השלכה לא רק על הרכבו של הפורום אלא גם על היקף סמכותו ושיקוליו. שכן אין ביה"ד האזורי כבול בהחלטתו להסכם הקיבוצי החל מכח סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, כי ההסכם אינו מהווה אז נורמה מחייבת אלא מנחה בלבד. גם האופי העונשי של שלילת פיצויים מן העובד המפוטר מחייב דקדוק בסמכותו של הגוף המחליט, ואין להרחיב את הסמכות שהעניק המחוקק לביה"ד האזורי בסעיף 17 גם על גוף שאינו סטטוטורי אלא יציר כפיהם של הצדדים. כיון שהוברר כי נעשתה בפסק דינו של ביה"ד הארצי טעות משפטית מהותית שהצדק דורש את תיקונה, יש לבטל את פסק דינו של ביה"ד ככל שהוא נוגע לעניין הפיטורים ללא פיצויים.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מיטל לעותרים, עו"ד קידר לאגד. 26.7.88).
ע.א. 251/86 - י. גורביץ בע"מ נגד פקיד שומה רחובות
*פסילת ספרים עקב אי רישום שיק בטענה שניתן להחלפת שיקים אחרים שחזרו ללא כיסוי(הערעור נדחה).
א. המערערת הינה חברה העוסקת במסחר בחומרי חשמל ברחובות. בעם 1.7.85 נערכה בחברה ביקורת ע"י מבקרי מס הכנסה והתגלתה המחאה ליום 30.6.85 על סך 230,000 ש"י אשר לא נרשמה בספרים (להלן: ההמחאה). ההסברים שניתנו ע"י ג המערערת לא הניחו את דעת המשיב כי קיימת סיבה מספקת לאי רישום התקבול ועל כן החליט המשיב לפסול את ספרי המערערת לשנת המס 1985 לפי סעיף 145ב(א)(1) לפקודה. הסברה של המערערת הוא כי ההמחאה ניתנה למנהל המערערת, יוסף גורביץ, * באופן אישי ולא כתשלום לעיסקה שנעשתה אלא כ"ערבון" בלבד לתשלום שתי המחאות אחרות שלא נפרעו. גורביץ הסביר כי לקוח בשם אבינועם גזית (להלן: הלקוח) רכש אצלו סחורה בחודש מאי 1985 ושילם בשתי המחאות. שהוצאו לשניהן חשבוניות. האחת על סך 89,000 ש"י השניה על סך 79,500 ש"י. סה"כ 168,500 ש"י. ההמחאות חזרו ואז פנה גורביץ ללקוח ב- 2 ביוני ודרש כי ישלם לו מיד את הסכום של 168,500 ש"י בתוספת הצמדה וריבית. גזית נתן על כן המחאה חתומה ע"י אשתו לתאריך 30 ביוני והבטיח כי לפני התאריך הנ"ל יביא כסף ויפדה את ההמחאה. סכום ההמחאה היה 230,000 ש"י שכן נלקחו בחשבון הריבית והצמדה. המשיב לא האמין לגירסה זו של המערערת ופסל את ספריה. המערערת ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את הערעור בציינו כי לא היתה ראיה, פרט לעדותו של המערער, שיצביע על כר שהשיק של האשה אכן ניתן רק לבטחון וכי גורביץ לא היה אמור לגבותו. השיק על פניו לא הצביע על כל הגבלה בסחירותו או כי הוא מוגבל בתנאי כלשהו. ביהמ"ש הוסיף וציין כי גם אם תתקבל גירסת המערערת יש לדחות את הערעור באשר סכום השיק גדול מסכומם של שני השיקים וההפרש שבין הסכומים וודאי היה טעון רישום. הערעור נדחה.
ב. המערערת טוענת כי טעה ביהמ"ש בקבעו שההפרש בין ההמחאה החדשה לבין סכום שתי ההמחאות שחזרו חייב היה רישום בכל מקרה. לטענתה לא כך הדבר שהרי ההמחאה ניתנה לגורביץ עצמו ולא למערערת. ברם, המערערת לא הצליחה לבסס את התשתית העובדתית והמשפטית הנדרשת כדי להוכיח טענה זו. ההמחאה נמצאה בעיסקה של המערערת ואם כי היתה פתוחה הרי גורביץ עצמו העיד כי גם ההמחאות הקודמות היו פתוחות והוא שם עליהן חותמת. הנטל להקים תשתית עובדתית ומשפטית כי ההמחאה היתה מיועדת לגורביץ ולא למערערת, דהיינו כי היתה סיבה סבירה לאי רישום, הוא על המערערת והיא לא הצליחה לעמוד בנטל זה. עוד טוען מנהל המערערת כי טעה ביהמ"ש בקבעו כי לא הוצגה כל ראיה, בנוסף לעדותו של גורביץ, שתצביע על כך שההמחאה נ ניתנה לבטחון בלבד. לטענתו קיימות שתי ראיות נוספות התומכות בכך והן עדותו של הלקוח גזית שאישר בעדותו את גירסת המערערת ודו"ח שהוכן ע"י המפקח בעת הביקורת. אשר לעדותו של גזית - עולה מפסה"ד שביהמ"ש לא קיבל את גירסתו אף כי 1 היה צריך להתייחס לעדות זו במפורש. ברם, אין באי התייחסות במקרה זה להביא לקבלת הערעור הן משום שביהמ"ש קמא ביסס את פסק דינו גם על הטעם החילופי שלפיו אף אם גירסת המערערת נכונה היה עליה לרשום את הפרש הסכומים והן משום שאף בהנחה שגירסת המערערת נכונה היה עליה לרשום את כל סכום ההמחאה ולא רק את ההפרש. כאשר מדובר בערבון עדיין עניין לנו בתקבול אשר צריך להרשם כולו. ההמחאות שחזרו נרשמו כאשר הבנק החזירן בספרי המערערת כשיקים שחזרו וכך משקיבלה המערערת את ההמחאה במקומן היתה צריכה לרשמה כקבלת תקבול מחדש. אשר לדו"ח שהוכן ע"י המפקח בעת הביקורת - אין למצוא בדו"ח זה תימוכין לגירסתה של המערערת.
ג. טענה אחרת בפי המערערת כי היא חברה קטנה בה עובדים רק שני אנשים ומאחר וכל הרישומים בחברה נעשים ע"י אחד מהם, שאינם מומחים בניהול חשבונות, אין לדרוש מהם לפתור כל בעייה יוצאת דופן המתעוררת במהלך פעילות רגילה של העסק, וקבלת המחאה לבטחון הינה פעולה חריגה במהלך פעילות החברה. מנהל המערערת טוען כי מדובר בטעות בתום לב וללא כוונת זדון להעלים הכנסות. גם טענה זו אין לקבל. אין בעובדה בלבד שהנאשם פעל בתום לב כדי להוות סיבה מספקת לעניין סעיף 145 לפקודה. קיומו של תום לב אינו מצביע בהכרח על קיומה של סיבה סבירה. (בפני השופטים: ש. לוין, בך, אריאל. החלטה - השופט אריאל. מנהל המערערת למערערת, עו"ד שאול גורדון למשיב. 24.8.88).
בג"צ 821/87 - אבנר מורי נגד ביה"ד הארצי לעבודה וסרטי דדש בע"מ *פיצויי הלנת שכר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל). העותר הועסק ע"י המשיבה השניה (להלן: המשיבה) מכח הוראת הרשות המוסמכת עפ"י התקנות בדבר העסקת נכי מלחמה. הוא פוטר והגיש תביעה לביה"ד האזורי לעבודה בטענה כי הפיטורין נעשו שלא כדין. הוא דרש שכר עבור כל התקופה שמאז הפיטורין וכן פיצויי הלנה על אותו שכר לתקופה של כ- 13 חודשים. ביה"ד האזורי נעתר לתביעה על שני חלקיה ואילו ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעור המשיבה ביחס לפיצויי ההלנה. העתירה בעניין הזכאות לפיצויי ההלנה נדחתה. ב"כ העותר תוקף את פרשנותו של ביה"ד הארצי לעבודה למושג "שכר עבודה" לצרכי חוק הגנת השכר וגורס כי משמעותו גם תשלום עבור תקופה בה העותר לא עבד כלל. ברם, ביה"ד הארצי שמומחיותו בכך דן בהרחבה בסוגייה זו ואין לומר כי טעה בכך וכי המדובר הוא בטעות גלוייה על פני הפסק שיש צידוק להתערבותו של בג"צ. אף בהנחה כי הסוגייה נתונה לשני פירושים אפשריים - עדיין יש להצדיק את פרשנותו המומחיות של ביה"ד הארצי לעבודה, הבאה להגשים את מטרות החוק. אין בג"צ משמש ערכאת ערעור נוספת על פסיקתו של ביה"ד הארצי לעבודה והמקרה הנוכחי אינו בתחום העניינים המצדיק התערבות.
(בפני השופטים: ביסקי, ד. לוין, חלימה. עו"ד י. חביליו לעותר, עוה"ד אבולוף ואנג~ל למשיבה. 7.9.88).
בג"צ 299/88 - עבד אלרזק אבו חיג'לי נגד ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה ואח'
*דחיית עתירה על הסף מחמת אי גילוי פרטים רלוונטיים בעתירה (העתירה נדחתה).
ב"כ המשיב העלה טענה מקדמית כי יש לדחות את העתירה מטעמים של חוסר נקיון כפיים, היינו שהעותר לא גילה בעתירתו כי אחד מחמשת חברי המועצה שחתמו על המכתב לכינוס המועצה כדי להעביר את המשיב מתפקידו, הועבר מתפקידו. טענה זו טענה של ממש היא. אמנם טרם התבררה נפקותה המשפטית של הדחת אותו חבר מן המועצה, שהרי הוא פנה לבג"צ וניתן צו על תנאי בפנייתו, אך ברור שפרטים אלה חובה היה לגלות בעתירה ואי גילוי עובדה זו יש בה משום חוסר נקיון כפיים. יש לציין כי אם יש תוקף להדחה האמורה, שוב לא יהא רוב של חברי המועצה המבקשים הדחת המשיב. לפיכך יש לדחות את העתירה. לכך יש להוסיף כי גם לגוף העתירה אין בה עילה. ראש רשות שנבחר לכהונתו לפי הוראות חוק הרשויות המקומית, העברתו מכהונתו כפופה ומוגבלת לעילית ולהליכים שבחוק, ואמת היא אם נבחר בקלפי או בכל דרך אחרת הקבועה בחוק. פירוש זה עולה הן מתוך האמור בחוק, והן מתוך מטרתו החקיקתית של החוק שבאה למנוע את התופעה של הדחות ואיומי הדחות של ראשי רשויות מקומיות, דבר הפוגע קשה בתפקוד מערכת השלטון המקומי בישראל, ולצמצם את אפשרות ההדחה רק להתנהגות שאינה הולמת. לפיכך הוחלט לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד אתגר לעותר, עוה"ד גב' אסנת ומזוז למשיבים. 31.7.88).
בג"צ 208/88 - ארביט בוקס דאטה (ישראל) בע"מ נגד שר הפנים ואח'
*מסירת סרט מגנטי של פנקס הבוחרים לחברה לעיבוד נתונים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
במסגרת חוק הבחירות מספק המשיב השני, המפקח הארצי על הבחירות במשרד הפנים, לידי המפלגות, את פנקס הבוחרים. מאז מוחשב הרישום נמסר הפנקס בדרך של מסירת סרט מגנטי. הפנקס כולל לגבי כל מי שרשום בו את שם המשפחה, השם הפרטי, שם ההורים, שנת הלידה, המען ומספר 4 תעודת הזהות שבמרשם האוכלוסין. המשיבים רואים לעצמם חובה לשמור על חוק הגנת הפרטיות ובמיוחד סעיף 2 שבו הקובע פגיעה בפרטיות ב"שימוש בידיעה על ענייני הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר שלא למטרה שלשמה נמסרה". לפיכך דואג המפקח י לקבל התחייבות מנציג המפלגה כי השימוש ברשימות יעשה אך ורק במסגרת חוק הבחירות ולמטרות לשמן נועדה מסירה זו. אותה התחייבות קשורה גם לכך שהמפלגות מוסרות את הנתונים שברשימות לחברות לעיבוד נתונים ועל כן כוללת ההתחייבות הנ"ל תנאים המגבילים את השימוש של אותן חברות. המשיבים היתנו את מתן הסרט המגנטי למפלגות בכך שהמפלגה לא תמסור לעותרת לביצוע עיבודי מחשב עבור המפלגות. המשיבים מצדיקים הגבלה זו בכך שהם חוששים כי העותרת לא תעמוד בהתחייבות ותשתמש בנתונים לצרכים מסחריים אחרים ובכך תפגע בהגנת הפרטיות. העותרת פנתה לבג"צ נגד ההגבלה הנ"ל ועתירתה נתקבלה.
בחומר שהוגש אין ראיות לכאורה מספיקות, ואף לא "ראיות מנהליות" מספיקות כנגד העותרת שיהיה בהן כדי לכפור מראש בקיום התחייבויותיה. מכאן שאין מקום להפלות את העותרת לעומת חברות אחרות, ובלבד שהעותרת תמלא את התנאים, לרבות ההתחייבויות הנדרשות מחברות אחרות, כפי שהצהירה כי תעשה. כיוון שכך אין צורך לדון בשאלות הכלליות שהועלו ע"י הצדדים הקשורות בפירוש חוק הבחירות, חוק מרשם התושבים וחוק הגנת הפרטיות. סוגית האיזון בין חוקים אלה, וכן האיזון בין צנעת הפרט, חופש העיסוק והפרסום - תידונה במקומן ובזמנן.
(בפני: השופטים ברק, בך, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד א. קלגסבלד לעותרת, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבים 12.7.88).
בש"פ 465/88 - מדינת ישראל נגד פלוני
*שחרור בערובה בין מתן פסה"ד לבין גזה"ד (חבלה חמורה) (הערר נדחה).
המשיב הואשם ברצח קרוב משפחה כאשר הרקע למעשה היה כנראה סכסוך משפחתי. ביום 22.6.88 ניתנה הכרעת הדין ביחס למשיב. פה אחד זוכה המשיב מאשמת הרצח. ברוב דעות שניים משופטי ההרכב הורשע המשיב בעבירה של גרימת חבלה מחמירה בשוד שופט המיעוט סבר שיש להרשיעו בהריגה. מתן גזר הדין נדחה ליום 18.9.88 ושרות המבחן נתבקש להכין עד אז דו"ח אודות המשיב. המשיב נולד ביום * 5.8.72 ובעת ביצוע המעשה היה כבן 15. לאחר מכן, ביום 25.7.88, נפטר באופן פתאומי אחיו הצעיר של המשיב ואז הגיש הסנגור בקשה לשחרר את המשיב בערבות. התובעת התנגדה לשחרורו בהתחשב בחומרת העבירה בה הורשע, אם כי הסכימה לערוך סידוריםמתאימים כדי לאפשר למשיב להשתתף בהלווית האח. הבקשה הובאה לדיון בפני השופט פלפל, שהיה אחד משופטי הרוב במשפטו של המשיב, והוא נעתר לבקשה והחליט לשחרר את המשיב בערובה. עו"ד טיעוניה של המערערת: העבירה בה הורשע המשיב הינה חמורה ביותר וכי הוכח שהנחית על המנוח מכות, קודם במוט ברזל ואחר כך בגרזן והוא צפוי לעונש מאסר רציני על אף גילי הצעיר; המשיב היה במעצר מחודש נובמבר 1987 ואין הצדקה לשחררו לאחר שהורשע בדין בעבירה כה חמורה ולמעשה גם איש לא חשב על שחרורו וגם לא נתבקשה עם מתן הכרעת הדין החלטה על שחרורו; הבקשה לשחרור הוגשה רק עקב פטירת האח וזה כשלעצמו אינו יכול להצדיק את השחרור. הערר נדחה.
נכון שהבקשה הוגשה עקב פטירת האח, אך ברור מהחלטת השופט כי נעתר לבקשה לאו דווקא בשל סיבה זו, שכן נעתר לבקשה המשיב בנסיבות המקרה, וכן גם בהתחשב בגילו של המבקש, ונסיבות ביצוע העבירה בה הורשע". מהכרעת הדין עולה כי המשיב היה מרוחק ממקום הקטטה שבין שני קרובי משפחתו, אך משנראה היה כי המנוח הפיל את דודו של המשיב ארצה כשהמנוח אוחז בגרונו, מיהר המשיב לעזרת הדוד. ביהמ"ש גם קבע כי אין להתייחס למשיב ולדודו כאל מבצעים בצוותא חדא. תכנית משותפת לרצוח לא היתה ביניהם, אך גם הפעולה הספונטאנית של המשיב לא היתה פרי פעולה משותפת עם דודו, אלא פעל כפי שפעל כדי להציל את דודו ממה שנראה לו כסכנת חיים. לכך התכוון השופט כאשר ציין בהחלטתו נשוא הערר שהוא מתבסס על "נסיבות ביצוע העבירה". כמו כן השופט פלפל הוא אחד משופטי ההרכב השומעים את המשפט לגופו ומשום כך יש לו התרשמות ברורה וחיה מהאירוע ומאחריותם היחסית של המשתתפים בביצוע המעשה. כמו כן יש להניח שהשופט יודע כבר פחות או יותר מהו העונש הצפוי למשיב בשל חלקו בפרשה. בהתחשב באמור לעיל, ובעברו הנקי לחלוטין של המשיב, בגילו הצעיר מאוד, ובעובדה שהוא במעצר יותר משמונה חדשים, אין החלטת השופט מופרכת מעיקרה ואין היא מצדיקה התערבות בה.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' א. כהנא לעוררת, עו"ד סמי יונה למשיב. 4.8.88).
בש"פ 463/88 - מדינת ישראל נגד אברהם קראעין ואח'
*שחרור בערובה (החזקת נשק) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים הואשמו, ביחד עם אחר, בנשיאת נשק שלא כדין. הנאשם הנוסף הואשם בעבירות נוספות, ולגביו ניתן צו למעצר עד תום ההליכים. הנאשם הנוסף פרץ מכונית ליד שער האשפות בירושלים וגנב מתוכה, בין היתר, רובה סער ובו מחסנית שהכילה 29 כדורים. בהתרחקו מהמקום פגש הנאשם הנוסף את המשיב הראשון וביחד נשאו את הנשק והחביאו אותו בחצר כנסיה בכפר סילוואן. המשיב הראשון גילה פעילות רבה למציאת קונה לנשק וסיכם עם המשיב השלישי, שהלה יקנה את הנשק תמורת 150 דינארים ירדניים. בתקופת הביניים, כאשר ניתגלו חילוקי דעות בין הנאשם הנוסף והמשיב הראשון, הסכים המשיב השני לפשר ביניהם ולקח את הנשק לרשותו והחביאו. המשיב השני הוא זה שמסר את הנשק בפועל לידי המשיב השלישי וקיבל לידו חלק מהתמורה. כאשר נודע למשיב השלישי כי המשיב הראשון נעצר וכי המשטרה מחפשת אותו, התייצב במשטרה ומסר את הנשק. ביהמ"ש המחוזי הבחין לעניין המעצר עד תום ההליכים בין הנאשם הנוסף ובין המשיבים שכן הלה גנב את הנשק מתוך המכונית, ואילו המשיבים רק "... בדיעבד, משנמצא הנשק, התפתו לסחור בו. אך לא החזיקוהו לשם שימוש עצמי, פלילי, או חבלני". משום כך, ומאחר שלמשיבים אין עבר פלילי, החליט השופט לשחררם בערובה. הערר נתקבל.
השופט ייחס משקל רב מדי לעובדה שאין ראיה או טענה כי המשיבים התכוונו להשתמש בנשק למטרה פלילית ספציפית. לעניין זה, בתנאים הנוכחיים, שבהם מעשי אלימות בנשק חם, הן במסגרת פיגועים על רקע בטחוני והן לצורך ביצוע עבירות פליליות אחרות, הינם תופעה שכיחה, יש לייחס חומרה יתירה גם לעבירות של הפצת נשק, המבוצעת ע"י עבריינים לשם בצע כסף גרידא ותוך מודעות לאפשרות, שנשק זה עלול לשמש בידי אחרים במוקדם או במאוחר לצורך ביצוע מעשי אלימות. יצויין עוד כי מדובר בנשק שמקורו בעליל מצה"ל, דבר אשר היה צריך להיות ברור לכל אדם שעסק בהחזקתו ובמכירתו. כמו כן אין ספק שרובה סער מסוג מ-16 נחשב לנשק התקפי אשר לכאורה אינו מיועד להגנה עצמית בלבד. גם טענתו של המשיב 3 שהתכוון לקנות אקדח בלבד לצורך הגנה עצמית והופתע כשנמסר לו רובה סער גדול, אינה משתלבת עם נסיבות המקרה. לסיכום, אנשים הסוחרים ברובה סער בידעם שהוא גנוב מצה"ל, כאשר
הם חייבים להיות מודעים לכך שנשק זה עלול לשמש בעתיד למטרה פלילית או למטרה המסכנת את שלום הציבור, מהווים סיכון בטחוני, וזאת אף אם הם עצמם לא התכוונו להשתמש בנשק לצורך ביצוע פשע מסויים. לפיכך יש לעצרם עד תום ההליכים. (בפני: השופט בך. עו"ד שאול גורדון לעוררת, עוה"ד א. רוזנטל, א. אבו גוש וי. גולן למשיבים. 2.8.88) .
בש"פ 479/88 - מדינת ישראל נגד ציון כהן
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בהחזקת 100 גרם הרואין ובעריכת עיסקה באותו סם וביהמ"ש המחוזי החליט לשחררו בערובה. השופט ביסס את החלטתו על חולשתן הלכאורית של ראיות התביעה והמדינה טוענת בעררה כי אין על ביהמ"ש לשקול בשלב זה שיקולים של מהימנות עדים ומשקלן של ראיות, ועליו לבדוק רק באם קיימת הוכחה לכאורה לביסוס האישומים; הערר על השחרור בערובה נתקבל.
השופט בך ציין כי כשלעצמו מוכן הוא גם בשלב זה לבדוק את חומר הראיות שבידי התביעה במטרה להיווכח אם לכאורה קיימים סיכויים סבירים להשגת הרשעה כנגד הנאשם, או שמא רואים על פני הדברים כי פרשת התביעה מתבססת על ראיות קלושות ומפוקפקות. אולם לאחר בדיקת החומר הגיע למסקנה שקיימות ראיות לכאורה. קיימת בתיק גירסתו הברורה של שותף לעיסקה המסבכת את הנאשם. אדם זה מסר פרטים על עיסקות מרובות מסוג זה עם אנשים שונים והעובדה שרק בסוף השיחה השניה עם החוקר הזכיר את העיסקה עם הנאשם אינה משמעותית כאשר העד מסר לאחר מכן בעל פה ובכתב גירסה מפורטת ועקבית בענין מכירת ומסירת הסם למשיב. גם העובדה שעד זה הינו אדם בעל אופי מפוקפק אין לייחס לה בשלב זה משקל יתר. אישומים כאלה מבוססים לרוב על עדים העוסקים בעיסקות אפלות שכאלה ואין בכך כדי לפסול מראש את ערכה של עדות כי בתור מרכיב של חומר ראיות מספיק לכאורה. כמו כן קיימות בתיק ראיות נוספות העשויות לשמש לכאורה חיזוק לעדותו של אותו שותף. (בפני: השופט בך. עו"ד שאול גורדון לעוררת, עו"ד גב' בת שבע לוי למשיב. 5.8.88).
בש"פ 472/88 - ג'ורג' חישמה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הריגה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר מואשם בהריגה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. על אף ההוצאה הקטלנית, עולה לכאורה מחומר הראיות, שהפציעה החמורה, שהביאה למותו של הקרבן, נגרמה באופן מקרי ולא מכוון, ושמעשהו של העורר נעשה גם כתגובה להתגרות רצינית למדי מצד המנוח. אכן, אין להתעלם מעברו הפלילי של הנאשם, אך נראה כי בנסיבות המקרה ניתן לבודד את האירוע הנדון מאותו עבר, ולראות בו תקרית מיוחדת. לפיכך יש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט בך. עו"ד הלברייך לעורר, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 5.8.88).
בש"פ 492/88 - יורם בן אבו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום תהליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם כי סחר בהירואין ומכר מנת הרואין תמורת 32 ש"ח. עוד הואשם העורר כי השתמש בהירואין ועובדה זו מושתתת על שרידי הירואין שנמצאו בדירת העורר. במקרה דנן הציבה המשטרה תצפית לעבר ביתו של העורר, משום שחשדה שדירתו משמשת כתחנה לממכר סמים. כל שעלה בידי צוות החוקרים הוא לקלוט שיחה בין העורר לבין פלוני, שאינו נמנה על העדים במשפט, על ממכר מנה של חומר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל. שום חומר לא נתפס אצל העורר וגם בחיפוש שנערך בדירה, האמורה להיות "תחנה לממכר סמים" לא נמצאו שום מנות של סם. המעט שנתגלה הוא
שרידים של הירואין, שאפשר ושימשו את העורר לצרכי הוא. הנה כי כן, חומר הראיות אינו מושלם, העבירה בנסיבותיה אינה "כצעקת" החוקרים, לאמור תחנת ממכר סמים המנוהלת בבית העורר. בנסיבות אלה אין הצדקה למעצר העורר ויש לשחררו בערובה. (בפני: השופט ד. לוין. עו"ד שביט לעורר, עו"ד, בורנשטיין למשיבה. 16.8.88).
בש"פ 374+379/88 - מדינת ישראל נגד יינון מהצרי
*שחרור בערובה (תקיפה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
יינון מהצרי ויגאל מהצרי הואשמו בכך כי התנפלו על המתלונן כשיינון מכה אותו בראשו ובכל חלקי גופו, הפילו את המתלונן ארצה ובעטו בו וכתוצאה מהמכות נגרמו למתלונן חבלות חמורות בראשו ובצלעותיו. לטענת המדינה בוצעה העבירה על רקע פעילותו הציבורית של המתלונן כסגן יו"ר ועד תושבי כפר גבירול. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המדינה לעצור את השניים עד תום ההליכים. השופט ציין כי אמנם מדובר בפרשה חמורה מאד, אולם אין חומרת המעשה מגעת עד כדי הצדקת מעצר עד לסיום ההליכים בשל חומרת העבירה כשהיא לעצמה. השופט נתן דעתו לטענה כי שחרורו של יינון עשוי להביא להשפעה על עדים באמצעים פסולים ולשיבוש הליכי משפט, אך לא ייחס לה משמעות רבה ודעתו הייתה שגם אם הנאשמים יימצאו במעצר עדיין יוכלו להפעיל אחרים כדי להשפיע על העדים. לפיכך הורה על שחרור השניים בערובה והתנה את השחרור בכך שהנאשמים לא יתקרבו לטווח של עשרים קילומטר מהעיר רחובות, וכן נאסר עליהם ליצור כל קשר עם המתלונן ושאר עדי התביעה. המדינה הגישה ערר על שחרורו של יינון ומאידך הוגש ערר ע"י הנאשמים על התנאים שהתנה ביהמ"ש בהחלטתו. נתקבל עררה של המדינה על שחרורו של יינון ונדחה עררו של יגאל על התנאים שהתנה ביהמ"ש כתנאי לשחרורו בערובה.
בידי המדינה תשתית עובדתית המצדיקה את הקביעה כי יינון השתתף במעשה התקיפה וכן קיימת אפשרות ממשית של השפעה על עדים אם יינון ישוחרר. אפשרות זו מבוססת לכאורה לא רק על התרשמותם הסובייקטיבית של אחרים, אלא יש לו גם בסיס בחומר הראיות. אכן, גם בהמצאו של יינון במעצר קיימת אפשרות של ההשפעה עקיפה על עדים באמצעות בני משפחה, אך הסיכוי להשפעה כזאת יפחת במידה ניכרת אם יהיה במעצר. השיקול המצדיק היעתרות לערר המדינה נעוץ בתוצאה המעורבת של חומרת העבירה שבוצעה על המתלונן שפעל. למען מטרה ציבורית בגדר תפקידו וכן באפשרות להשפעה על עדים. לפיכך הוחלט כאמור.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' א. כהנא לעוררת, עו"ד שחר למשיב. 28.6.88).
ע.פ. 608/87 - חאג' יחיא פריד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אי קיום צו סגירה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של אי קיום צו סגירה למפעל ונדון ל-10 חודשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 30,000 ש"ח. הערעור על גובה הקנס נתקבל. כל העובדות שנטענו ע"י ב"כ בעלי הדין היו בפני ביהמ"ש המחוזי פרט לעובדה שבינתיים קיבל המערער את הרשיון המיוחל. גם ללא עובדה חדשה זו נראה כי השופט הפליג לצד החומרה בהטלת קנס בסכום כה גבוה. אכן, הפרת צו של בימ"ש היא עבירה חמורה ויש לענוש עליה בהתאם, אבל בהתחשב בנסיבות האישית של המערער, והעיקרית שבהן כי יש לו בן חולה שנותח פעמיים ניתוחי לב ועומד בפני ניתוח שלישי, עובדה שגרמה לא מעט לעיכוב בקבלת הרשיון, לא נשמר בהטלת הקנס האיזון הדרוש בשיקולי החומרא והקולא. בהתחשב בכל האמור לעיל וכן בעובדה שבשעת מתן גזר הדין נראה היה כי אין למערער סיכוי לקבל רשיון, הוחלט להעמיד את הקנס על 10,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד ערד למערער, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 11.7.88).
בש"פ 498/88 - לאה פרץ נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר (סמים) (ערר על המשך מעצר - הערר נתקבל).
העוררת הואשמה במכירת הרואין במחיר 50 ש"ח וכן בעבירה של מתן רשות שימוש בחצרים למכירת סמים. בשעתו החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את העוררת עד תום ההליכים ועררה נדחה ביום 28.2.88 על ידי ביהמ"ש העליון. בהתחשב במהות העבירה לא ראה ביהמ"ש העליון מקום לשחרר את העוררת אך הוסיף כי "אם לא יסתיים הדיון תוך שלושה חודשים מהיום, יהא בכך להצדיק עיון חוזר בהחלטת המעצר". כאשר התברר כי שמיעת המשפט משתהה הגיש הסנגור בקשה לעיון חוזר ובקשה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ביום 10.8.88. הערר נתקבל.
הנימוקים לקבלת הערר הם: העוררת נמצאת במעצר בקשר לתיק זה יותר מ-6 חודשים; על אף העובדה שהמשפט נשמע כבר בחמש ישיבות, אינה ניכרת בו התקדמות של ממש, והעד המרכזי עדיין לא נשמע; התיק קבוע לשני תאריכים בחודש אוקטובר, שוריינו רק חצאי ימים למשפט זה ואי אפשר לקבוע אפילו תאריך משוער לסיום המשפט; לעוררת שני ילדים קטנים, ילד בן 4 המצוי בטיפול סבתו וילדה בת 10 חודשים הנמצאת בידי משפחה אומנת, ואין ספק כי ניתוק מילדיה מהווה הכבדה מיוחדת עבור העוררת וגורם לה מצוקה נפשית. לפיכך יש לאפשר לעוררת להשתחרר בערובה תוך הטלת תנאים מגבילים על תנועותיה.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' רוני מזרחי לעוררת, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 18.8.88).
בג"צ 482/88 - מיכאל רייסר, יו"ר ועדת הכנסת ואח' נגד שלמה הלל, יו"ר הכנסת ואח'
*החלפת יו"ר ועדת הכנסת (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה החלטת מליאת הכנסת לשנות את איוש וועדת הכנסת ולהחליף את היו"ר שלה, לאחר שהלה לא הביא להחלטה של וועדת הכנסת לאיזו וועדה תועבר הצעת חוק הרשויות המקומיות בדבר הפרדת הבחירות לכנסת מן הבחירות לרשויות המקומיות. העותר סבר כי החלטת הכנסת לשנות את איוש הוועדה ואת היו"ר שלה אינה חוקית ועתירתו לבג"צ נדחתה. הנשיא שמגר, שסקר את סעיפי החוק השונים ואת סעיפי התקנון של הכנסת הנוגעים לעניין, הגיע למסקנה כי החלפת ההרכב האיוש של הוועדות ובחירת היו"ר החדש אינן אסורות. השאלה המונחת ביסוד העתירה היא עניין סמכות מליאת הכנסת להחליף את הרכב הוועדה, ונקודת המוצא לבדיקת סוגייה זו מצוייה בחוק יסוד הכנסת, הקובע בסעיף 21, כי הכנסת תבחר מבין חבריה וועדות קבועות, וכי תפקידי הוועדות, סמכויותיהן וסדרי עבודתן, במידה שלא נקבעו בחוק, ייקבעו בתקנון. התקנון קבע כי ההחלטה על הרכב הוועדות הקבועות תהא זו של הכנסת ועל יסוד סעיפי התקנון וההחלטות השונות המסקנה היא כי אין לשלול מן הכנסת את הסמכות לבחור מחדש את חברי הוועדה במקום חברי הוועדה שנבחרו בתחילת כהונתה של הכנסת.
הנשיא שמגר הבהיר כי המסקנות בעניין סמכות המליאה אין בהן כדי למנוע ביקורת על אופן השימוש בסמכות. זוהי הפעם הראשונה שמליאת הכנסת מחליפה הרכבה של וועדה כדי לאפשר כפיית החילופין בראשות הוועדה, וזהו גם המקרה הראשון בו מחליטה המליאה על ביטול הרכבה של וועדה והחלפתה באחר, אך ורק בשל כך שהוועדה לא דנה בנושא פלוני שהועבר לטיפולה. התקדים הפרלמנטרי שנוצר בכך יש בו במידה רבה כדי להדאיג. אם סבורה הכנסת כי דרושה לה סמכות פיטורין, מן הראוי כי גבולותיה יוגדרו ויפורטו בחקיקה ראשית או לפחות בתקנון. בג"צ בחן את העתירה בהתאם לאמות המידה המקובלות עליו בתחום זה ומסקנתו היא כי לאור הגבולות שבג"צ קבע לעצמו הוא נמנע הפעם מהתערבות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד א. גולדנברג וז. שרף לעותרים, עו"ד גב' ד. בייניש למשיבים. 26.7.88).
ע.א. 715/86 - אורה הוד ואח' נגד שמעון הוד
*הצמדה וריבית בגין פיגורים בתשלומי מזונות (הערור נתקבל).
בני הזוג (המערערת והמשיב) התגרשו בשנת 1981. קדמו לכך הליכים בהם נפסקו למערערים מזונות. בדצמבר 1979 נפסקו 3,000 לירות לחודש מזונות החל ביום 1.6.77 והסכום הוצמד למדד מאי 1977. המשיב נישא בינתיים מחדש ולו שני ילדים, אך במשך שנים לא הצליחו המערערים לאתרו והם נעזרו בכיסוי צרכיהם, באופן חלקי, על ידי המוסד לביטוח לאומי ששילם את מזונות הילדים, בהתאם להוראות חוק המזונות (הבטחת תשלום). לטענת המערערת היא זו שמימנה את מזונות הילדים שהוטלו לפי פס"ד קודם על המשיב. היא פנתה ללשכת הוצל"פ אך בהתאם להוראות הרלבנטיות של החוק, אין מוענקים לה הצמדה וריבית על הפעורים בתשלומים. ביהמ"ש המחוזי דן בעניין ביוני 1986 וציין כי לא ירד לסוף דעתה של התביעה הטוענת לחוב מצטבר ואם היתה אי בהירות בפס"ד בתיק המזונות בנושא ההצמדה צריך היה לפתור זאת אצל יו"ר הוצל"פ, או בשאלת הבהרה אצל השופט שנתן את ההחלטה. מכל מקום, ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה בגין חובות העבר. הערעור נתקבל.
בגביית סכומים שחוייב בהם המשיב לפי פס"ד של בימ"ש מוסמך יש לטפל באמצעות לשכת ההוצל"פ. הדבר חל גם על ההפרש בין מה ששולם למשפחה על ידי הביטוח הלאומי לבין סכום החיוב המלא במזונות לפי פסה"ד. אולם המערערים אינם צריכים להפסיד בשל כך שביהמ"ש לא הורה בשעתו מה יהיה דין הפיגורים בתשלום המזונות מבחינת ההצמדה והריבית. תביעת מזונות אינה מונעת דיון חוזר בשאלת שיעור המזונות בנסיבות נתונות, ועל כן אפשרית גם התייחסות חוזרת לעניין ההצמדה והריבית, אם הדבר מוצדק בשל שינוי מהותי בנסיבות. לפיכך יש לקבל את הערעור במובן זה שסכום המזונות שנפסק לפי פסק הדין מדצמבר 1979 ושלא שולם במועדו, ישא ריבית והצמדה על פי החוק החל ביום הגשת התביעה בתיק נשוא ערעור זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד זאב קובלר למערערים עו"ד גב' לידיה תמיר למשיב. 16.6.88).
בג"צ 51/88 - אנדריי אזולאי נגד ביה"ד הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי[פ"ד מב (3) 167]*אחוזי נכות במוגבלות בניידות (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי). השאלה שבבסיס העתירה היא מה דינן לעניין אחוזי נכות במוגבלות בניידות של קטיעת כף רגל ברגל האחת וקטיעת שוק הכוללת את קטיעת כף הרגל ברגל השניה של האדם אשר דרגת נכותו יש לקבוע. העותר סובר כי דרגת המוגבלות שצריכה להקבע לו היא %80 ואילו המוסד לביטוח לאומי סבור כי במקרה כזה דרגת הנכות היא שקלול של שתי נכויות נפרדות, %40 בגין קטיעת השוק ו-%40 בגין קטיעת כף רגל, כשהתוצאה המשוקללת היא %64. גירסת המוסד לביטוח לאומי נתקבלה על דעת בית הדין האיזורי לעבודה ומשביקש העותר רשות ערעור לביה"ד הארצי בעניין זה נדחתה בקשתו. העתירה נתקבלה.
מעיון ברשימת הליקויים ואחוזי המוגבלות, עולה המסקנה ההגיונית שאם על פי רשימת הליקויים בנושא קטיעות, קטיעה של שתי כפות רגליים גם יחד נחשבת למגבלת ניידות של %80 וקטיעת שתי שוקיים גם יחד נחשבת למגבלה של %80 בניידות, לא יתכן שקטיעת כף רגל ברגל אחת וקטיעת השוק, הכוללת בחובה גם קטיעת כף הרגל, ברגל השניה, תתבטא במגבלות ניידות קטנה יותר בשל שקלול. התוצאה נראית בלתי סבירה ומקפחת וסוגייה זו טעונה הכרעה שיפוטית לגופו של עניין. לפיכך ראוי כי תינתן רשות ערעור לביה"ד הארצי לעבודה כמתבקש בעתירה ובעניין זה נעשה הצו על תנאי להחלטי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אריאל. עו"ד י. בניטה לעותר, עו"ד גב' עירית אלטשולר למוסד לביטוח לאומי. 3.8.88).
בג"צ 88/88 - עיזאת נפסו נגד היועץ המשפטי לממשלה
*החלטה שלא להעמיד לדין את חוקרי השב"כ שחקרו והעידו במשפטו של נפסו (העתירה נדחתה).
העותר, קצין בדרגת סגן, הורשע בבית דין צבאי מיוחד בעבירות בגידה, ריגול חמור ועזרה לאוייב ונדון ל- 18 שנות מאסר. ערעורו לביה"ד הצבאי לערעורים נדחה. העותר ערער לביהמ"ש העליון ולקראת שמיעת הערעור נערכה בדיקה בשב"כ ובפרקליטות הצבאית וכתוצאה ממנה הגיעו העותר והתובע הצבאי הראשי לידי הסכם שלפיו יבוטל פסה"ד של ביה"ד הצבאי והעותר יודה בעבירה של חריגה מסמכות עד כדי סיכון בטחון המדינה. ביהמ"ש העליון ביטל את ההרשעה וגזר הדין של ביה"ד הצבאי המיוחד, הרשיע את המערער בעבירה בה הודה וגזר לו שנתיים מאסר בפועל והורדה לדרגת רב סמל. צויין בפסק הדין כי נתגלו ראיות ועובדות חדשות שלפיהן יש אמת במרבית טענות המערער בקשר ללחצים שהופעלו עליו בעניין הודאותיו ואשר פגעו ברצונו הטוב והחפשי. התברר כי חוקרי השב"כ חרגו מן המותר באשר להפעלת הלחצים והוסיפו חטא על פשע בכך שבהעידם בביה"ד הצבאי המיוחד על חקירתו של המערער שיקרו לעניין שיטות החקירה שהפעילו על העותר. משהסתיים הדיון בביהמ"ש העליון הורה היועץ המשפטי למפכ"ל לפתוח בחקירה בעניין חוקריו של המערער בשב"כ ולהעביר אליו את מסקנותיה והמלצותיה של המשטרה. בינתיים החליטה הממשלה, לפי בקשת היועץ המשפטי, על כינון ועדת חקירה בעניין שיטות החקירה של השב"כ ובאוקטובר 1987 הגישה הועדה את הדין והחשבון שלה לממשלה. הוחלט בממשלה לאמץ את הדו"ח על כל המלצותיו. על פי דו"ח ועדת החקירה החליט היועץ המשפטי שלא לנקוט אמצעים כלפי אנשי השב"כ שהיו מעורבים במעשים חריגים והביע את עמדתו שעל המשטרה להפסיק את החקירה שהיתה תלויה ועומדת באותו מועד נגד חוקרי השב"כ. עמדה זו אושרה ע"י הממשלה. עמדתו של היועץ המשפטי והוראתו להפסיק את החקירה המשטרתית נגד חוקריו של המערער התבססה על דו"ח וועדת החקירה ומסקנותיה. על פי מסקנות אלה המליצה הועדה להמנע מהעמדת החוקרים לדין פלילי והסבירה בנימוקים שונים את המלצתה זו. טוען העותר כי המלצת ועדת החקירה היא לגבי כלל חוקרי השב"כ אך לא לגבי חוקריו הוא אך עתירתו בעניין זה נדחתה. השאלה שהועמדה להכרעה בבג"צ עניינה פירושו של דו"ח ועדת החקירה. בעניין זה יש לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה כי המלצות ועדת החקירה משתרעות גם על חוקריו של העותר.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עוה"ד צ. הדר וא. לוי לעותר, עו"ד גב' נ. ארד למשיב. 14.8.88).
בג"צ 372/88 - שמואל פוקס נגד הפרקליט הצבאי הראשי ואח'
*העמדתה לדין בפני בי"ד צבאי של נאשמת ביידוי אבנים וחבלה חמורה (העתירה נדחתה).
המשיבה השלישית, תושבת כפר ביתא שבנפת שכם, הועמדה לדין בפני בית משפט צבאי של דן יחיד, הפועל לפי הצו בדבר הוראות בטחון, הואשמה ביידוי אבנים ובתקיפה וגרימת חבלה חמורה. טענת העותר היא כי החלטת התובע הצבאי (המשיב השני) להעמיד את המשיבה השלישית לדון בפני בימ"ש צבאי של דן יחיד, לוקה בחוסר סבירות קיצוני ומן הראוי שבג"צ יתערב ויצווה על בירור המשפט בפני בימ"ש צבאי בהרכב של שלושה שופטים. העתירה נדחתה. בחירת האישום ובחירתה של הערכאה השיפוטית מסורה בידי רשויות התביעה הכללית לסוגיהן המופקדות על העניין, ובג"צ יתערב בשיקול הדעת של רשויות אלו רק בנסיבות קיצוניות שבהן גלוי וברור שנפל משגה היורד לשורשו של עניין, או נתגלה עיוות מהותי אחר הדורש את תיקונו. כזאת לא הוכח כאן. אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של ביהמ"ש, עפ"י ההוראות הדיוניות הרלבנטיות, במידה ויש ביניהן כאלה, הנוגעות לשאלת קביעתו של האישום על פי חומר הראיות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם קורנוויץ לעותר, עו"ד עוזי שגלמן לפרקליט הצבאי והתובע הצבאי, עו"ד גב' פליציה לנגר למשיבה השלישית. 31.7.88).
ע.פ. 490/87 - מדינת ישראל נגד עמרם אביטן
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע ביבוא 260 גרם הירואין מבלגיה כאשר הוא לא היה בגדר בלדר גרידא, אלא שותף עם אדם אמר בייבואו של הסם. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. עונשו של המשיב נוטה במידה מופרזת לקולא. מדובר בכמות גדולה יחסית של הסם הקטלני אשר ייבואו לארץ מהווה סכנה לבריאותם של רבים. הייבוא כרוך בתאוות בצע חסרת מעצורים שאינה מוכנה להביא בחשבון את החומרה היתירה המוצאת ביטוייה בביצועו של מעשה כמתואר. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לחומרת המעשה, אך לעומת זאת נתן משקל לקולא להיעדר הרשעות קודמות ובעיקר למצב בריאותו של המשיב הסובל זה שנים רבות ממחלת "קדחת ים תיכונית" ומקבל אף בבית הסוהר טיפול קבוע נגד המחלה. אין לומר כי ניתן היה להקל במידה כה מפליגה, גם כאשר מביאים בחשבון את מצב הבריאות. חיוני הדבר כי יעזרו עונשים מרתיעים בשל עבירה חמורה כגון זו ולפיכך יש להחמיר בעונש אם כי כמקובל על ביהמ"ש העליון אין הוא ממצה את הדין בשלב הערעור. התוצאה היא שעונשו של המשיב יועמד על חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' שלמית וסרקרוג למערערת, עו"ד ששיגז למשיב,.10.8.88).
ע.פ. 263/88 - יוסף מנשרוב וגמאל בן דניאלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת ציוד לזיוף דולרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בחבצלת השרון נתפס ציוד מסוגים שונים שנועד לזיוף שטרי כסף והתברר כי שני המערערים היו בין הקושרים אשר חברו יחד כדי לזייף דולרים. מעשי העבירה נתגלו בעודם באיבם ולכן לא הספיקו המערערים לעבור לשלב מתקדם יותר של זיוף השטרות. ביהמ"ש המחוזי גזר לדניאלי 15 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 7,500 ש"ח ולמנשרוב שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וקנס של 7,500 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסנגורים הצביעו על הנסיבות האישיות של המערערים וביחוד למנשרוב שאין לו עבר פלילי בזיוף דולרים. מהחומר עולה כי לדניאלי שורה של הרשעות קודמות הנוגעות לענייני כספים ובהם הרשעה בצרפת שאף היא כרוכה בזיוף שטרות. אכן, למנשרוב אין הרשעות קודמות בזיוף שטרות אך בכל הנסיבות אין לראות את העונשים שנגזרו לשני המערערים כמופרזים לחומרה. בהתחשב באופייה של העבירה בה מדובר לא החמיר ביהמ"ש עם המערערים יתר על המידה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד דוד יפתח ועובדיה גבאי למערערים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 15.8.88).
בש"פ 520/88 - דוד גונדיאשווילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה מינית) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם בעבירות של תקיפה מינית ומעשה מגונה בכפייה כלפי בתו הקטינה, ובמעשה תקיפה כלפי אשתו וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. בידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישומים. בהתחשב במהות העבירות, עברו הפלילי של העורר הכולל הרשעה בשל ביצוע מעשה מגונה ובאופן האלים של העורר אין פסול בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. המעצר מוצדק במקרה זה הן בשל טיבן של העבירות המיוחסות לעורר והן בשל החשש שאם ישוחרר עלול הוא לנסות להפעיל לחצים על בני משפחתו אשר על עדויותיהם מתבססת התביעה.
(בפני: השופט בך. עו"ד א. יהב לעורר, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 30.8.88).
ע.פ. 606/87 - אשר פטמן נגד מדינת ישראל
*גניבה בידי מורשה (הערעור נדחה).
המערער שהיה סוכן ביטוח הציע לערוך ביטוח לדירת המתלוננת בקרית אתא ולסילוק הפרמיה הומצאו לידי הסוכן ששה שיקים דחויים על סך כולל של כ- 24,700 ש"י. המערער לא ביצע את הביטוח ומאידך ששה שימוש בשיקים. בשיק אחד השתמש כדי לכסות חוב שהוא חייב לסוכנות ביטוח ובשיקים אחרים השתמש כדי לסלק חוב שלטענתו חבה המתלוננת לאחיו של המערער. הוא הורשע בעבירה של ביצוע גניבה בידי מורשה ונדון לשלשה חודשים מאסר בפועל בעבודות שרות ושלשה חודשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 3,500 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ברור וגלוי לעין כי לפני שנערך הביטוח אסור היה על המערער להשתמש בשיקים שקיבל למטרה שאיננה ביצוע הביטוח. הסנגור טען כי המערער האמין בתום לב בזכותו לעשות שימוש כזה בשיקים ככל שמדובר בקיזוז החוב שהמתלוננת חבה לאחיו. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה עובדתית כי גירסתו הבסיסית של המערער שיקרית ואיננה משקפת את ההתרחשויות. במיוחד לא האמין לו שהמתלוננת נתנה לו להבין, אם במפורש ואם במרומז, כי הוא יכול לעשות שימוש בשיקים לפרעון החוב לאחיו. משנמצאה גירסה זו שיקרית לא עומדת לו הטענה כי האמין בתום לב כי יש לו זכות לעשות כן. בנסיבות אלה ההרשעה בדין יסודה. אשר לעונש - טען הסניגור כי מתקיימות נסיבות רבות לקולא ובכללן הזמן הרב שעבר מאז המקרה ובעובדה שנשלל מן המערער הרשיון לעבוד כסוכן ביטוח. ברם, העונש המתון מאד מבטא כבר התחשבות בכל הנסיבות לקולא. אין לקבל כנסיבה לקולא את הטענה כי המערער פעל בתום לב שהרי גירסה זו נדחתה כבר במסגרת הכרעת הדין כלא אמינה, ואינה יכולה להשמע גם בטיעון לעונש. (בפני השופטים:ד. לוין, בך, מלץ. עו"ד אמיר למערער,עו"ד יעקב כהן למשיבה. 16.8.88).
ע.א. 776/87 - שמעון בן נון נגד שרה בן נון ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות לבנו הקטין ולבן בגיר המשרת בצבא. הערעור באשר לתשלום המזונות לבן הקטין, בשיעור של 250 ש"ח לחודש צמוד למדד חודש מרץ 1986 נדחה, ומאידך נתקבל הערעור באשר לתשלום המזונות עבור הבן המשרת בצה"ל. חובת המזונות לגבי ילד קטין מסתיימת, בדרך כלל, בהגיעו של הילד לגיל 18. יכולות להיווצר נסיבות מיוחדות המצדיקות את המשך החיוב במזונות - שלא מכח הדין האישי אלא מכח הוראות סעיפים 4 ו-5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) - אך כדי שהחיוב במזונות יושתת על הוראות אלו לא די להצביע על קיומן של סיבות שאינן יוצאות דופן ושהן בגדר תיאורו של המצב הרגיל אצל כל צעיר או צעירה הנכנסים לשירות צבאי. לפיכך יש לקבל את הערעור ככל שהוא נוגע לחובת המערער לזון את בנו החייל ולבטל חיוב זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בנימין צאירי למערער, המשיבים לעצמם. 16.8.88).
בג"צ 25/88 - מוניות המלך שלמה אילת נגד משרד התקשורת ואח'
*דחיית עתירה עקב אי נקיון כפיים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת מפעילה רשת מונית וביקשה לחייב את משרד התקשורת ואת בזק לחדש לה רשיון להפעלת מגשר אוטומטי מדגם מסויים שמתוצרת חץ אלקטרוניקה. מסתבר כי לעותרת ניתן רשיון להקמת תחנה פרטית לקשר אלחוטי באמצעות מגשר אוטומטי כזה וזאת לתקופה שמינואר ועד דצמבר 1985. עוד בטרם פגה תקופת הרשיון נפתחו בבג"צ הליכים בין חברת חץ אלקטרוניקה ובין משרד התקשורת וחברת בזק והליכים אלה נמשכו תקופה ארוכה. מדינית משרד התקשורת כפי שהובהרה באותם הליכים היא שאין לאשר הפעלת מגשרים אוטומטיים של חץ
אלקטרוניקה וכי לא ינתנו רשיונות להפעלת מגשרים כאלה. זאת, בין היתר, בשל התקשרות עיסקית בין משרד התקשורת והחברות מוטורולה ותדיראן (משיבות פורמליות בדיון זה) שיחדיו תכננו והקימו רשת עניפה של התקשרות לקווי טלפון באמצעות מכשירי אלחוט בהוצאה נכבדה ביתר. הענקת רשיון לחץ אלקטרוניקה או למי שרוכש מכשירים כאלה תגרום לחברות מוטורולה ותדיראן נזק כבד ואין להרשות כדבר הזה. מתוך עקביות למדיניות זו משרד התקשורת לא העניק עוד רשיון להפעלת מגשרים כאלה החל בפברואר 1985. העתירה של העותרת בתיק זה נדחתה וזאת מחמת טענה מקדמית שהעותרת נגועה באי נקיון כפיים וגם השתהתה בהגשת העתירה לבג"צ.
כאמור היה הרשיון שקיבלה העותרת רק לתקופה שעד דצמבר 1985 ולמרות שחלפו שנים לא ניתקה העותרת את עצמה מהמגשר האוטומטי אלא המשיכה להפעילו ללא רשיון. מאחר והעותרת היתה מצוייה היטב בהליכים שהתקיימו בבג"צ בין חברת חץ אלקטרוניקה לבין המשיבים, הרי שמדיניותו העקבית של משרד התקשורת היתה ידיעה לעותרת. כמו כן הובאה מדיניות זו לידיעתה במכתב מספטמבר 1986. מכאן שלפחות ממועד זה ואילך היה ברור לעותרת כי אין בדעת משרד התקשורת להעניק לה רשיון. בכל זאת המשיכה העותרת להפעיל את המגשר האוטומטי עד ינואר 1988 כאשר קווי הטלפון שלה נותקו ע"י חברת בזק. אפשר להעלות על הדעת רק שתי אפשרויות שעמדו לעותרת נוכח מצב דברים זה: או לנתק את המגשר האוטומטי ולא להפעילו עד שינתן לה הרשיון המיוחל, או לעתור לבג"צ לחייב את הרשויות לחדש את רשיונה. הדרך שבה נהגה העותרת, דרך לא נאותה היא, שהרי נהגה שלא כדין וגם השהתה את פנייתה לבג"צ. די בכך כדי לדחות את העתירה על הסף. אמנם יתכנו מקרים שבהם עותר "חטא" באי נקיון כפיים ובכל זאת ימחלו לו על כך, אך המקרה דנן אינו ראוי למחילה, שהרי מדובר בהפרת חוק בוטה, במשך תקופה ממושכת של למעלה משנתיים ימים והשהייה שאין לה כל הצדקה בהבאת העניין לבג"צ.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. ואגו לעותר, עוה"ד.מ. מזוז, ר. יארק וי. דבי למשיבים 1.8.88).
ע.פ. 67/88 - ג'מל להואני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער נסע במכונית מבילוי בחתונה ואחרי מכוניתם נסע טנדר בו נהג המנוח שגם הוא חזר מאותו בילוי ונסע לאותו כיוון. המערער והמנוח נהגו ברכב בצורה שגרמה למתח ביניהם, המנוח עקף את הנאשם בכביש הצר, בלם ובעת בלימתו נפגעה מכונית המערער. שניהם עצרו מכוניותיהם בסמוך לצומת עראבה. המערער והמנוח ירדו ממכוניותיהם ובמהלך הויכוח שביניהם דקר המערער את המנוח במכשיר חד וגרם למותו. בעקבות הארוע נעשתה סולחה בין המשפחות ומשפחת המערער שילמה פיצויים למשפחת המנוח. המערער הוא בן 21 ואין לו הרשעות קודמות ותסקיר שרות המבחן לגביו היה חיובי. ביהמ"ש לקח בחשבון בנסיכות לקולא את כל העובדות הנ"ל וכן את הודאת הנאשם וחרטתו ומצד שני נתן דעתו לאוירת האלימות שבאה לידי ביטוי בהתנהגותו של המערער. בהתחשב בכל הנסיבות גזר ביהמ"ש למערער חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אכן, העונש שהושת על המערער אינו קל ומה עוד שמדובר באדם בעל עבר נקי ויתר הנסיבות לקולא שצויינו. אולם, כתוצאה ממעשה אלימות של המערער נקטלו חייו של אדם צעיר, בנסיבות של סכסוך קל ערך באשר לצורת הנהיגה של שני הנהגים. התנהגות כזו מחייבת עונש על המעשה באופן שיהא בו גם כדי להביע סלידה מעצם מעשה ההריגה וגם הרתעה מפני מעשים דומים.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד ח. י. ג'רבוני למערער, עו"ד גב' יסכה לייבוביץ למשיבה. 1.8.88).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 480/86 - המועד בו מתגבשת זכות להנחה בתשלום דמי הסכמה למינהל.... 322 ─* בג"צ 623/87 - שלילת זכאות לפיצויי פיטורין ע"י ועדה פריטטית.......... 323 ─* ע.א. 251/86 - פסילת ספרים עקב אי רישום שיק בטענה שניתן להחלפת שיקים ─ אחרים שחזרו ללא כיסוי................................. 324 ─* בג"צ 821/87 - פיצויי הלנת שכר....................................... 325 ─* בג"צ 299/88 - דחיית עתירה על הסף מחמת אי גילוי פרטים רלוונטיים ─ בעתירה................................................ 325 ─* בג"צ 208/88 - מסירת סרט מגנטי של פנקס הבוחרים לחברה לעיבוד נתונים... 326 ─* בש"פ 465/88 - שחרור בערובה בין מתן פסה"ד לבין גזה"ד (חבלה חמורה).... 326 ─* בש"פ 463/88 - שחרור בערובה (החזקת נשק).............................. 327 ─* בש"פ 479/88 - שחרור בערובה (סמים)................................... 328 ─* בש"פ 472/88 - מעצר עד תום ההליכים (הריגה)........................... 328 ─* בש"פ 492/88 - מעצר עד תום תהליכים (סמים)............................ 328 ─* בש"פ 379/88 + 374 - שחרור בערובה (תקיפה)............................ 329 ─* ע.פ. 608/87 - חומרת העונש (אי קיום צו סגירה)........................ 329 ─* בש"פ 498/88 - המשך מעצר (סמים)...................................... 330 ─* בג"צ 482/88 - החלפת יו"ר ועדת הכנסת................................. 330 ─* ע.א. 715/86 - הצמדה וריבית בגין פיגורים בתשלומי מזונות.............. 331 ─* בג"צ 51/88 - אחוזי נכות במוגבלות בניידות........................... 331 ─* בג"צ 88/88 - החלטה שלא להעמיד לדין את חוקרי השב"כ שחקרו והעידו ─ במשפטו של נפסו........................................ 332 ─* בג"צ 372/88 - העמדתה לדין בפני בי"ד צבאי של נאשמת ביידוי אבנים וחבלה ─ חמורה................................................. 332─* ע.פ. 490/87 - קולת העונש (סמים)..................................... 333 ─* ע.פ. 263/88 - חומרת העונש (החזקת ציוד לזיוף דולרים)................. 333 ─* בש"פ 520/88 - מעצר עד תום ההליכים (תקיפה מינית)..................... 333 ─* ע.פ. 606/87 - גניבה בידי מורשה...................................... 334 ─* ע.א. 776/87 - מזונות................................................ 334 ─* בג"צ 25/88 - דחיית עתירה עקב אי נקיון כפיים ....................... 334 ─* ע.פ. 67/88 - חומרת העונש (הריגה)................................... 335 ─
─
─