ע.א. 409/86 - יוסף רימר ואח' נגד פקיד שומה חדרה
*הוצאת שומא בגין הפרשי הון(הערעור נדחה).
א. המערערים, שלשה אחים, הם מנהלים ובעלי מניות של חברה בשם רימר ובניו בע"מ בחדרה ומקבלים משכורת מהחברה. המשיב הוציא למערערים שומה שנות המס 9-1978 בה כלל הפרשי הון בסך של 51,000 דולר. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי ביום 3.1.82 הופקד הסכום הנ"ל בחשבון מט"ח בבנק בחדרה בשמה של תושבת חוץ מגרמניה בשם אנה יוסוביץ וכי זו נתנה לאחד האחים ולאמם יפוי כח לפעול בשמה בכל הנוגע להפקדה הנ"ל. המערערים אף משכו את הכסף מהבנק עפ"י יפוי הכח ועשו בו שימוש לצרכיהם. המשיב סבר כי זהו כספם של המערערים וראה בו גידול הון בלתי מוסבר ולפיכך חלק מהכנסתם. בהודעת הערעור שהגישו המערערים נטענו מספר טענות ובכללן הטענה כי הכסף אינו שייך להם. הם מוסיפים כי "הסכום הנ"ל הופקד ע"י תושבת חוץ אשר קיבלה את הכסף בגרמניה בירושה לאחר מות אמה. הכסף הופקד על שמה בבנק ועל ידה בלבד. עצם העובדה כי היא חתמה על יפוי כח לטובת המערער... לא יכולה לעורר את החשש של פקיד שומה כי הכסף שייך לו".
ב. בישיבה מקדמית בביהמ"ש הודיע ב"כ המערערים כי הוא חוזר בו משורה של טענות והוסיף "המחלוקת היחידה בין הצדדים היא בשאלת המתנה של 51,000 דולר, אם היתה כזאת אם לאו". בהודעת הערעור אין הסבר לצורך מה ניתן יפוי הכח ומכח מה משכו המערערים את הכסף מהבנק ועשו בו שימוש לצרכיהם, ואילו בטיעון בביהמ"ש המחוזי הדברים יותר ברורים ולפיהם הכסף ניתן למערערים כמתנה. בישיבה שנועדה לשמיעת הראיות החלו מיד המערערים בהשמעת עדיהם בלא אומר ודברים וללא כל וויכוח או טענה בדבר סדר השמעת הראיות או נטל הראיה. העידו מטעמם שניים מן האחים ומתווך דירות והמשיב לא השמיע עדים כלל. גירסתם של המערערים לא נתקבלה על דעתו של ביהמ"ש המחוזי, היא נראתה בעיניו גירסה המעוררת תהיות וסתירות והאחים שהעידו לא זכו לאמונו. מאחר ולפי דעתו של ביהמ"ש המחוזי, שעה שמתבססת שומה על גידול הון שאין לו הסבר על פי ההכנסות שבספרי החשבונות, הנישום הוא שחייב לספקהסבר אמין לגידול ההון, ומאחר שההסבר שניתן לא היה אמין בעיניו, דחה ביהמ"ש את הערעור. הערעור על כך נדחה.
ג. המערערים טוענים כי ביהמ"ש לא פירש נכון את עניין נטל הראיה נוכח העובדה שהמשיב לא פסל את ספריהם. טענתם מתבססת ככל הנראה על סעיף 155 לפקודת מס הכנסה האומר "חובת הראיה כי השומה היא מופרזת תהיה על המערער; אולם אם המערער ניהל פנקסים קבילים... חייבים פקיד השומה או הנציב, לפי העניין, להצדיק את החלטתם". מכאן מבקשים המערערים ללמוד כי השופט היה חייב להטיל על המשיב לפתוח בראיות ולהוכיח כי צדק בהחלטתו לראות בסכום הנ"ל תוספת הון בלתי מוסברת. אין בטענה 1 ממש. אילו היתה מתעוררת מחלוקת בקשר לשאלה שלובה עם הפנקסים, היה על פקיד השומה להצביע על הליקוי או הפסול אשר אותם הוא מוצא, ולשכנע בכך במידת הצורך גם את ביהמ"ש. אולם לא תקינות הפנקסים מתעוררת כאן, שהרי לא היה קשר בין החשבונות של הכנסה והוצאה שהשתקפו בפנקסים לבין הסכום שהופקד כמטבע חוץ ע"י תושבת החוץ. מדובר כאן בהתווספות פתאומית להון של המערער שאין לה זיקה לפעולות הקשורות לפנקסי החשבונות, כאשר ההסבר היחידי הוא הסיפור על ההשקעה של תושבת החוץ. בנסיבות כאלה אכן רבץ הנטל על המערערים להוכיח כי תוספת ההון אינה הוצאה של רווח עיסקי. הצדדים הסכימו כאמור בתחילתו של המשפט כי "שאלת המתנה של 51,000 דולר אם היתה כזאת אם לאו" היא הפלוגתא היחידה ביניהם. משמעות הדברים כי אין מחלוקת בין הצדדים שהיה גידול הון הדורש הסבר, והשאלה היחידה היא אם אכן יש בפי המערערים הסבר כזה. נמצא כי בהסכם הדיוני
הנ"ל בדבר מהות הפלוגתא השתמעה ברורות גם הסכמה כי נטל ההוכחה בדבר מקור גידול ההון ירבץ על המערערים.
ד. אשר לטענה כי היה צורך לשמוע תחילה את ראיותיו של המשיב - טענה זו כולה היא בבחינת "הצתה מאוחרת". בתחילת פרשת הבאת הראיות לא עלתה השאלה כלל והמערערים פתחו בהבאת ראיותיהם כדבר מובן מאליו. גם בסיכומיהם בביהמ"ש המחוזי לא טענו המערערים טענה זו והיא עולה לראשונה בביהמ"ש העליון. טענה אחרת בפי המערערים כי ההסבר שנתנו למקור הכסף אמין והם מתרעמים על השופט שדחה את ההסבר כבלתי אמין. השופט ניתח את גירסת המערערים והעלה תהיות וסתירות שנתגלו בה ובסוף לא האמין לדברי שני המערערים שהעידו וראה את סיפורם כסיפור בדים חסר כל הגיון וכל תשתית ראייתית של ממש. די בכך כדי לדחות את הערעור.
בפני השופטים: הנשיא שמגר, בר, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד א. ברוכין למערערים, עו"ד יעקב כהן למשיב. 8.8.88).
ע.א. 182/86 - קצין התגמולים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה נגד מרים אלון
*מחלה ממארת שנגרמה בעת השירות הצבאי(הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי).
א. המנוח, מאיר אלון, שירת כחייל קרבי בתפקיד של סייר במשמר הגבול. בעת שירותו נפטר עקב מחלה ממארת בשם לימפומה לימפובלסטית (להלן: המחלה). השאלה היחידה העומדת לדיון היא אם נסתרה החזקה הקבועה בסעיף 2ב' לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה שלפיה "לעניין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, מחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו, זולת אם הוכח היפוכו של דבר". השאלה היא אם הוכח היפוכו של דבר כדרך שפורשה דרישה זו בפסיקה. בפני הערכאות דלמטה היתה חוות דעת מומחה של פרופ' מני מהמכון להמטולגיה בתל השומר אשר הוגשה על ידי המערער. המומחית נחקרה על חוות דעתה והנתונים העולים מחוות הדעת והחקירה הם כי הגורם האתיולוגי של המחלה איננו ידוע. לכן לא ניתן לשלול בצורה מוחלטת קשר בין פטירת המנוח לשירותו או בין שירותו להחמרת מצבו. אם כי סביר מאוד להניח שאין קשר של גרימה בין המחלה לבין השירות בצה"ל. עוד עולה מחוות הדעת כי יש המניחים כי דיכוי ממושך של המערכת החיסונית וכן חשיפה לקרינה מיננת יכולים לגרום למחלה. אין עדות בגליון הרפואי של המנוח על הפרעה במערכת החיסונית או על קרינה מיננת או על גורם אחר כלשהו שאפשר לחשוד בו כגורם למחלה או כמסייע להתפתחותה. לפיכך, אין לדעת המומחית קשר בין המחלה והפטירה לבין השירות הצבאי. המומחית אמרה כי בעת מתן חוות הדעת לא היו ידועים לה תנאי שירותו הספציפי של המנוח, והוסיפה כי גם תנאי שירות של חייל קרבי אינם גורמים למחלה, עד כמה שידוע. ועדת הערר סברה כי המערער עמד בנטל השכנוע המוטל עליו להוכיח "היפוכו של דבר" ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה. הטעם שניתן לכך היה כי חוות הדעת של המומחית לא עמדה בקריטריונים שהותוו בע.א. 827/82 (פד"י ל"ח (3) 830) אשר דן באותה מחלה כמו זו שבפנינו. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי.
ב. בע.א. 827/82 הנ"ל קבע ביהמ"ש כי על קצין התגמולים המבקש להוכיח את היפוכה של החזקה האמורה בסעיף 2ב' לחוק מוטלים שניים אלה: ראשית, עליו לשלול בנסיבות העניין קיומם של גורמים אשר מדע הרפואה מצביע עליהם כבעלי פוטנציאל בהליך הגרימה של המחלה. ואכן, על אף שרב הנסתר על הנגלה בתחום זה, יש הנחות שונות בדבר הגורמים למחלה. בענייננו, יש בחוות הדעת של פרופ' מני כדי לענות על היבט זה של הדברים, שכן היא עימתה את נתוניו הרפואיים אישיים של המנוח עם שני
הגורמים הידועים עד כה - הפרעה במערכת החיסונית וקרינה מיננת, ושללה קיומם של גורמים אלה בנסיבותיו של תיק זה. המבחן השני הוא על דרך השלילה ולפיו מוטל על קצין התגמולים להוכיח היעדר קשר סבתי בין גורמי השירות ותנאיו במקרה נתון לבין המחלה. ביהמ"ש אומר שם כי במקרים כאלה הנטל המוטל על קצין התגמולים קשה למדי באשר עליו לכסות לשלילה הן את כל השטחים הרפואיים שכבר ידועים כלא גורמים למחלה והן "את כל השטחים הסביבתיים והאישיים, המתייחסים לאותו חייל ספציפי ולתנאי שירותו וכולל גורמים חיצוניים כגון השפעת תרופות, קרינה וכדומה גורמים. באותם המקרים בהם יעלה בידו לשכנע בין על דרך השלילה ובין על דרך האלימינאציה כי אין יסוד לגרוס כי המחלה נגרמה או הוחמרה עקב השירות כי אז הרים את הנטל להוכיח "היפוכו של דבר". לא די בהוכחה כללית או סטטיסטית אלא הראיות והשכנוע צריכים להתייחס למקרה הספציפי על נסיבותיו.
ג. בענייננו לא עמד קצין התגמולים בדרישה השניה שפורטה לעיל. האמירה של פרופ' מני כי "תנאי שירות של חייל קרבי אינם גורמים למחלה - עד כמה שידוע" היא סתמית וכללית ואין בה כל התייחסות לנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו. כדי לצאת ידי חובתו, מוטל על קצין התגמולים ועל המומחה הרפואי מטעמו, לקיים בדיקה של ממש בדבר הנתונים שהתקיימו במסלול שירותו של החייל שחלה. לשם כך עליהם להתייחס אל מסלול השירות הספציפי של אותו חייל, על כל שלביו, לפי הרישומים האישיים, לסקור את הנתונים המאפיינים כל שלב ושלב, ולשלול את הפוטנציאל של כל אחד ואחד מהם כגורם למחלה. בענייננו לא היו למומחית ידיעות על תנאי השירות של המנוח. אין די בכך כדי להרים את נטל השיכנוע להוכיח היפוכה של החזקה כנדרש. מאחר והאמור בע.א. 827/82 הוא בגדר קו מנחה שלא הובהר והוסבר בעבר ומאחר ועל יסוד החומר הלכאורי ניתנה חוות דעת שלילית, יש במקרה דנא לאפשר למומחה הרפואי השלמה של חוות הדעת לפי הקו המנחה החדש הנ"ל. לפיכך יש להחזיר את הענין לקצין התגמולים כדי שתיערך חוות דעת משלימה תוך התייחסות למסלול ישירות וסוגי הפעילות של המנוח לפי ילקוט השירות ויתר הרישומים שבתיק האישי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יצחק מזן למערער, עו"ד אברהם אורן למשיבה. 7.8.88).
ע.א. 127/86 - יהושע רייכר נגד פוליתם בע"מ
*תביעה עפ"י שיקים ופיצויים עקב הפרת חוזה(הערעור נדחה).
א. בין בעלי הדין התקיימו יחסים מסחריים בשנים 1983-1981. המשיבה עוסקת ביצור מוצרי טקסטיל ובהם סדינים העשויים מבד מגבת מודפס שאותם מכרה למערער והלה הפיצם ושווקם בין לקוחותיו. הקשרים המסחריים בין הצדדים הסתיימו ביולי 1983 והמשיבה תבעה את המערער בשני תיקים. הראשון עניין תשלום תמורתם הבלתי מסולקת של מוצרי טקסטיל שהיא סיפקה, לטענתה, למערער וכן תביעה לפיצויים בשל ייצור מוצרים שהוזמנו לפי הטענה על ידי המשיב אך לא נלקחו על ידו מן המחסנים. התיק השני עניינו תביעה על פי שני שיקים שנמשכו לפקודתה של המשיבה על ידי המערער אך לא כובדו. בתיק אחר תבע המערער את המשיבה לתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה, שהיה לטענתו בין הצדדים, שהעניק כביכול למערער סוכנות בלעדית למכירה בכל הארץ של מוצרי המגבת המודפסים שיוצרו על ידי המשיבה. המערער טען שהיו פגמים בסחורה אך ביהמ"ש לא קיבל את גירסתו ואין להתערב בכך.
ב. עוד טען המערער שהתגלה חסר באחד מהמשלוחים וביהמ"ש קיבל בעניין זה את גירסת המערער. באשר לקביעה זו אין ערעור נגדי מטעמה של פוליתם. אשר לטענה בדבר משקל חסר - המערער אמר בעדותו כי המחיר נקבע לפי משקל המוצרים שנמכרו
וביהמ"ש קיבל גירסה זו. אף על פי כן דחה את הגנת המערער בציינו כי ממצאי שקילה אלה הם מקרה מובהק של אי התאמה בממכר ועל כך חלות הוראות חוק המכר. לפי הוראת סעיף 19 לחוק על הקונה לבדוק את הממכר מיד לאחר קבלתו ולפי סעיף 14 לחוק על הקונה להודיע למוכר על אי התאמה מיד לאחר מועד הבדיקה. אם לא הודיע הקונה על אי התאמה כאמור אין הוא זכאי להסתמך עליה. היות שכך, וכן מן הטעם שלא ניתן לבסס ממצאים או מסקנות משפטיים על שקילה בהיקף של מספר סדינים בלבד מתוך כמויות גדולות, נדחתה טענת ההגנה לעניין החשבונות שהוגשו. גם בכך אין להתערב.
ג. אשר לתביעת הפיצויים של המשיבה בגין הזמנת סחורות שנשארו בסופו של דבר במחסניה - המערער טען כי הסיבה לכך שלא קיבל את הסחורות היתה שהן לא תאמו את ההזמנה, אך ביהמ"ש העדיף את גירסת המשיבה כי כל הסחורה יוצרה לפי ההזמנה לפיכך בדין נפסקו למשיבה נזקיה עקב אי קבלת הסחורה שהוזמנה על ידי המערער. אשר לשני השיקים שנמשכו לפקודת המשיבה על ידי המערער ולא כובדו - בעניין זה העדיף ביהמ"ש את גירסת המשיבה ולא קיבל את טענת המערער בדבר כישלון התמורה. לטענת המערער השיקים ניתנו עבור סחורה שבחלקה עתידה היתה להתקבל ולא נתקבלה ובחלקה נתקבלה, אך המערער לא יכול היה להבחין בין הסכומים המתייחסים לסחורה שנתקבלה לבין אלו המתייחסים לסחורה שהוזמנה, ולא פירט טענתו מעבר לכך. משום כך בדין קיבל ביהמ"ש את תביעת המשיבה גם בתיק זה.
ד. אשר לטענת המערער כי נכרת בינו לבין המשיבה חוזה שתכנו הענקת סוכנות בלעדית למערער למכירת מוצרי בד המגבת המודפסים שיוצרו על ידי המשיבה - ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת הבלעדיות וגם בכך אין להתערב. חוזה כתוב בין הצדדים לא היה וטענתו של המערער היתה כי נכרת הסכם בעל פה. תימוכין לטענתו הביא המערער בראיות הבאות: מכתב סטנדרטי של המשיבה שלפיו היא מאשרת כי המערער הוא המפיץ הבלעדי של הסדינים הנדונים, וכן פרסומים שהוציא ושבהם צויין כי עיסקו של המערער מפיץ את מוצרי הטקסטיל האמורים וכן קטעים משיחה מוקלטת בינו לבין שניים ממנהלי המשיבה בהם נאמר מפיהם כי המערער היה מפיץ בלעדי ויחיד. מסקנת ביהמ"ש המחוזי היתה כי היחסים בין הצדדים היו של מוכר ושל קונה, אך מצבו כקונה יחיד אינו משקף מעמד משפטי אלא מצב עובדתי נתון שיכול היה להמשך אך יכול היה גם להשתנות. גם בעניין זה נדחה הערעור. השאלה היא אם עמד המערער בנטל הרובץ עליו להוכיח כי אכן הוענקה לו בלעדיות להפצת מוצרי בד מגבת בכל הארץ ובלא הגבלת זמן. השאלה היא שאלה עובדתית שהוכחתה מוטלת על הצד הטוען לגירסת הבלעדיות. אנשי המשיבה העידו כי כאשר הם נותנים זכות בלעדיות למפיץ או לסוכן הם נוהגים לחתום עמו על חוזה בכתב וחוזה כזה כולל תנאים למשך תקופת ההתקשרות ונקבעת מכסת שיווק מינימלית שהמפיץ חייב לעמוד בה. כן נדרשים, המפיץ או הסוכן, למסור מידע אודות דרכי השיווק והלקוחות ותנאי נוסף הוא מתן ערבויות כספיות. בענייננו אין חוזה בכתב, מחוץ לבלעדיות הנטענת לא היו כל תוספת של תנאים והסדרים משלימים שיתוו את מכלול יחסי הצדדים, ואשר מתחייבים לפי ההגיון מעצם הענקת הבלעדיות. המערער סמך על אישורים שניתנו לו כי הוא המפיץ הבלעדי אך עדי המשיבה הסבירו את מתן האישורים האמורים בפנייתו של המערער לקבלתם כדי שיוכל להוכיח לקונים ממנו כי איננו מתווך וכי המחירים בהם הוא נוקב הם הנמוכים ביותר בשוק. הסבר זה נראה הגיוני על פניו. סיכומו של דבר, מכל הטעמים האמורים אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי לא הוסכם על בלעדיות ביחסי המערער והמשיבה.
בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד רפאל נבט למשיבה. 10.8.88).
רע"פ 93/88 - מדינת ישראל נגד אלגלאד איסמעיל
*קולת העונש (ביגמיה) (הבקשה נדחתה).
המשיב הורשע בעבירת ביגמיה, בימ"ש השלום גזר לו עונש מסויים וביהמ"ש המחוזי הפחית מן העונש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המשיב החל ריצוי ענשו ביום 11.4.88 וכבר חודשיים לפני שמיעת הבקשה סיים את ריצוי העונש. בכך אין בהכרח כדי למנוע מתן רשות ערעור אם הנסיבות מצדיקות החמרה, שתוצאתה החזרה לכלא של מי שסיים כבר ריצוי ענשו. ביהמ"ש המחוזי שהקל בעונש שהוטל בבימ"ש השלום לא היה מוכן לאמץ את אמות המידה העונשיות שהותוו בביהמ"ש העליון בקשר לעבירת הביגמיה ואשר אומצו על ידי בימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי הפחית מן העונש בשל טעמים אשר אינם אלא פועל יוצא מן העבירה. במה דברים אמורים, כאשר פלוני מואשם בעבירת ביגמיה הרי העובדה שהוא חייב לפרנס משפחה גדולה מרובת ילדים אינה אלא תוצאה של ריבוי הנשים, היינו המשיב מבקש למעשה הקלה בשל טעם שהוא יצר אותו על ידי עבירתו. ברם, למרות האמור, לאור העובדה שהמשיב כבר סיים את ריצוי ענשו, אין מקום לתת רשות ערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' אפרת ברזילי למבקשת, עו"ד שאול עמית למשיב.15.9.88).
רע"פ 101/88 - טוראי רון אלמוג נגד התובע הצבאי הראשי
*בקשת לערער על פס"ד ביה"ד הצבאי לערעורים (הבקשה נדחתה).
אין עילה לקיומו של ערעור נוסף ברשות על פסק דין של ביה"ד הצבאי לערעורים. העקרונות המשפטיים הישימים במקרה דנן נבחנו באופן מלא ומפורט בערכאות הצבאיות, ואין הצדקה לבחינתו מחדש של הנושא ע"י ביהמ"ש העליון. השאלה שנדונה היתה בתמצית מה היו חובותיו של המבקש כחייל בעמדו מול אוייב, והמבחנים הנורמטיביים שיושמו, מקובלים מאז ומתמיד ואין לגלות בהקשר זה משגה משפטי כלשהו בהכרעת שתי הערכאות, או טעם אחר שיצדיק העברת הנורמות בשבט הביקורת של ביהמ"ש העליון בשבתו בערעור על הערכאות הצבאיות. הסנגור הלין על כך שביה"ד הצבאי שמע עדים מומחים בקשר לשאלה איך על חייל לנהוג בנסיבות עובדתיות פלוניות. אשר לכך, ביה"ד אכן לא היה חייב לשמוע בעניין זה עדות מומחים, אולם אין פגם אם עשה כן, כפי שבתי דין עשו לא אחת בעבר, כל עוד הגיע למסקנותיו על יסוד שיקולים עצמאיים.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. אורן למבקש, עו"ד אורי שוהם למשיב. 2.9.88).
בש"פ 503/88 - משה מוסקוביץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה מינית) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, יליד 1931, הואשם בתקיפה מינית בקטין וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש עשה * כן בשל חומרת העבירה והאפשרות הנלמדת מן המעשה כי העורר לוקה בסטיות מיניות ועלול לחזור על מעשיו אם ישוחרר. נגד העורר לא רשומות הרשעות קודמות ואין ראייה לכך שהוא לוקה בסטיות מיניות כלשהן. הסניגור טוען כי בנסיבות כאמור לא היה זה מן ג' הראוי לנקוט באמצעי כה חמור נגד העורר, מה גם שבריאותו רופפת. הבקשה היא שהעורר ישוחרר ולו גם תוך הגבלת תנועותיו, כך שלא יעזוב את ביתו עד לגמר המשפט. הערר נתקבל. אמנם העבירה שנעברת בקטין בנסיבות מסויימות, יכולה כשלעצמה להוות עילה למעצרו של אדם עד תום ההליכים, אולם אין זאת אומרת כי בכל מקרה ראוי לעשות כן. בענייננו אפשר למנוע את החשש מפני פגיעה נוספת מצד העורר, אם אמנם ביצע את העבירה המיוחסת לו, בדרך של שחרור תוך הגבלת תנועותיו. לפיכך שוחרר העורר בערובה כשאחד מתנאי השחרור הוא שימצא עד לגמר משפטו בדירתו.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בן הרואה לעורר, עו"ד גב' לוי למשיבה. 6.9.88).
בש"פ 522/88 - פרח מחמד סביח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים על כלי רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם כי ביחד עם אחרים סיכן חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, בכך שהוא ואחרים יידו אבנים ובקבוקים לעבר מכונית נוסעת. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. האירוע שבו הואשם העורר מצדיק מעצר עד תום ההליכים בשל מהות העבירה, נסיבותיה, שכיחותה והסיכון שבה לשלום הציבור וביטחונו. אולם בטרם יינתן צו מעצר מהסוג הזה צריך ביהמ"ש להשתכנע, על פי חומר הראיות שבידי התביעה, כי לכאורה ישנן ראיות היכולות לבסס הרשעה. ראייה לכאורה קיימת, אולם אין די בכך כי היא קיימת, אם על פני הדברים עוצמתה של אותה ראייה דלה משום שהיא לוקה בחסר מכמה וכמה בחינות. לפיכך לא יהא זה צודק כי המעצר יימשך ויש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בלום לעורר, עו"ד גב' לוי למשיבה. 5.9.88).
בש"פ 524/88 - שרקוי עבד עיסא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פציעה ע"י יריות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי ירה שתי יריות באקדח לעבר המתלונן וגרם לו שתי פגיעות שטחיות בגולגולת. בידי המדינה ראיות לכאורה בעלות משקל לאימות העובדות שבכתב האישום. מסתבר עוד כי העותר הוא עבריין מועד שנרשמו לחובתו מספר ניכר של עבירות וביניהן מעשי אלימות. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לחומרת העבירה מבחינת המהות והנסיבות, שיווה לנגד עיניו את אופיו האלים של העורר וכן בדק את הראיות לכאורה והגיע למסקנה שיש לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. הטענה המרכזית של הסניגור היא כי ישנן אי התאמות בעדויות התביעה. אך בחומר הראיות אין בסיס להשגותיו של הסניגור.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד עוויסאת מוחמד לעורר, עו"ד גב' לוי למשיבה.5.9.88).
בש"פ 538/88 - אברהם בוחבוט נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וזאת בעקבות תגרת ידיים שפרצה בין העורר לבין שניים אחרים ואשר במהלכה דקר העורר את השניים בסכין וגרם להם חבלות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, כאשר הנימוק למעצר מושתת על כך כי על פי מעשהו מהווה הנאשם סיכון לציבור. הסניגור גורס כי אין מצויות ראיות לכאורה למעשה וכן כי אין יסוד להנחה שהעורר מסוכן לציבור או לאנשים שאותם פצע על פי האמור בכתב האישום. מדובר באדם בן 40 שעברו נקי ומעולם לא הסתבך בפלילים. השניים שעמם התקוטט העורר הינם עבריינים מועדים וב"כ התביעה ציין שאף לגביהם נתבקש מעצר עד תום ההליכים אך הם שוחררו בערובה בהקשר לאותו אירוע המיוחס לעורר. כן הודיע הסניגור כי העורר מוכן להעתיק את מקום מגוריו מחצור הגלילית, שם אירע המקרה, ולא לבקר באותו ישוב עד לסיום ההליכים, ובכך לא יהא כל חשש להפרה מצדו של שלום הציבור, כלפי האנשים שעמם היה לו הסכסוך. הערר נתקבל. בהתחשב בעובדה כי מדובר בנאשם בעל עבר נקי, יש מקום להעתר לערר ולצוות על שחרור העורר בערובה, בתנאי כי יעתיק מגוריו עד תום ההליכים מחצור הגלילית ולא יבקר במקום זה ולא יבוא במגע עם בני משפחת המתלוננים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד זנטי לעורר, עו"ד שדמי למשיבה. 5.9.88).
בש"פ 558/88 - פלוני קטין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום תהליכים (הצתת יער) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי ביחד עם שלושה אחרים גרם להצתה ביער. שלשת הנאשמים האחרים שוחררו בערובה ואילו העורר נעצר עד תום ההליכים. הסנגור טוען כי לעורר טרם מלאו 16 שנה ואף שאינו מכחיש את
העובדה של שליחת אש באיזור של יער מדגיש הסניגור כי העורר עצמו יחד עם חבריו כיבו את האש בטרם הספיקה להתפשט ושום נזק ממשי לא נגרם. כן מדגיש הסנגור את העובדה כי מששיחררו את שלושת חבריו של העורר אין צידוק לנהוג אחרת לגבי העורר. הערר נדחה.
בהודעתו אומר העורר "את השריפה עשיתי בגלל ששמעתי מאנשים וגם בחדשות שעושים שריפות ביערות של היהודים והיום כשישבתי בתוך החורשה של מגידו לא יודע איך אבל בא לי במחשבה לעשות שריפה בחורשה...". העורר אמנם אומר בהודעתו כי מיד התחרט, אולם על פי הראיות לכאורה הרי במקרה ובאקראי נזדמן למקום שוטר ובראותו מרחוק דליקה צפר בסירנה שברכבו וכנראה שעובדה זו הביאה לידי כיבוי הדליקה בעודה באיבה. באשר לאפלייה, כביכול, של העורר לעומת חבריו, הרי לגבי שלושת מרעיו של העורר אין לקבוע בשלב זה לכאורה מה היה חלקם במעשה ואם אמנם רק נכחו בקרבת מקום כשהמעשה עצמו בוצע על ידי העורר כפי שהלה מסר בהודעתו. לגוף האישום - מעשי ההצתה של יערות רבו לאחרונה ובהתחשב בחומרת המעשה יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גוברין ג'בר לעורר, עו"ד גב' לוי למשיבה. 16.9.88).
בש"פ 557/88 - יעקב קיקוזשבילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצויות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ב-4 אישומים, האחד בעניין סמים, השני בעניין תקיפת שוטר ושניים אחרים התפרצויות שבוצעו כנראה באותו לילה. השופט המחוזי לא ייחס חומרה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים לעבירת הסמים ולתקיפת השוטר, אך בגין שתי עבירות ההתפרצות החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. מה שהכריע את הכף בערכאה הראשונה היא העובדה שיש למערער הרשעות קודמות והמעשים המיוחסים לו בוצעו כאשר תלויים ועומדים נגדו מספר מאסרים על תנאי בני הפעלה. הסניגור טוען כי חומר הראיות נגד המערער אינו כזה שיצדיק מעצר וכן כי העבירות המיוחסות לעורר אינן מסוג העבירות המחייבות החזקה של חשוד במעצר בייחוד באשר לא התבצעו תוך שימוש באלימות או אכזריות או בנשק. הסניגור מסתמך על תיקון מס' 9 בחוק סדר הדין הפלילי לעניין מעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה. אשר לראיות - המדובר בחזקה תכופה כאשר חפצים שנגנבו בשתי התפרצויות נמצאו בסמוך למקום שבו בילה העורר את הלילה בחצר האחורית של המרפאה שבה בוצעה אחת משתי ההתפרצויות. זוהי ראייה לכאורה חזקה למדי. אשר לטענה האחרת - בנסיבות העניין קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם ימשיך לסכן את שלום הציבור אם יתהלך חופשי. אם מספר מאסרים על תנאי לא הרתיעו אותו מלבצע התפרצויות הרי שמקומו מאחורי סורג ובריח.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד ליכט לעורר, עו"ד שדמי למשיבה. 23.9.88).
בש"פ 574/88 - יעקב אנקונה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (זנות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשתי עבירות של סרסרות למעשי זנות וכן בתקיפת הצעירה אשר שימש לה סרסור. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. מדובר בעבירות אלימות וכן קיים חשש לשיבוש הליכי משפט לגבי המתלוננת ובמידה מסויימת גם לסיכון שלום הציבור, בעיקר משום הרשעותיו הקודמות המרובות של העורר. לכך יש להוסיף כי לפי סעיף 35 לחוק סדר הדין הפלילי יש לגבות תחילה עדותה של המתלוננת - מה עוד שלגביה בוצע מעשה תקיפה המעלה חשש של שיבוש הליכי משפט.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד ערד לעורר. 27.9.88).
רע"פ 86/88 - פאוזי אחמד אבו נג'יצב נגד מדינת ישראל
*סמכות בימ"ש שלום לעניין מידת העונש במספר עבירות (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום פעל במסגרת סמכותו. מדובר בשורה של עבירות שבוצעו בתוך תקופה של כשבועיים ואף אם בעוונות מדובר, מוסמך ביהמ"ש לגזור עונש בגבולות האמור בסעיף 51 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), על כל עבירה ואף לפסוק עקב זאת עונש כולל מצטבר (במכלול אחד), שאינו עולה בשיעורו על המכפלה של עונשי המקסימום אותם ניתן לפסוק בעטייה של הרשעה בכל עבירה. אם ביהמ"ש מחליט לפסוק עונשים מצטברים בעטייה של שרשרת עבירות, הוא יכול לפרט את העונשים ולהורות מפורשות על ההצטברות, אולם, הדבר איננו בגדר חובה דווקנית, ויכול ביהמ"ש גם לגזור עונש מאסר כולל לכל העבירות מבלי לפרט מידת העונש ליד כל עבירה ועבירה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד סאמח חאסקיה למבקש, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 10.8.88).
רע"פ 82/88 - יעקב סרוסי נגד מדינת ישראל
*חומרת עונש פסילה בעבירת תעבורה (הבקשה נדחתה).
בקשה זו עניינה מידת העונש שנגזר למבקש, לאחר שהוקל על ידי ביהמ"ש המחוזי, שנתיים פסילה בפועל ושנה אחת על תנאי. טענת הסניגור היא כי מתוך שלושת העבירות בהן הורשע המבקש, שתיים, נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף וללא רשיון רכב תקף, היו יכולות להיות נדונות כברירות משפט לו היתה מערכת העובדות המלאה בפני ביהמ"ש מעיקרא. הבקשה נדחתה. ביהמ"ש המחוזי, כבית משפט השלום לפניו, נתן משקל לרשימת ההרשעות הקודמות של המבקש, 69 במספר, כולן בתחום התעבורה, ומכאן המסקנה בדבר מידת העונש. הטעם האמור בקשר למידת העונש סביר על פניו ודי בכך כדי לסרב לתת רשות ערעור לערכאת ערעור נוספת.
הסניגור גם טען בהקשר להרשעות כי חלקן, לפחות, יוחסו למבקש בשל ההנחה העולה מן האמור בסעיף 69 לפקודת התעבורה, היינו כי כבעלים למספר כלי רכב נזקפו לחובתו עבירותיהם של נהגים שנהגו ברכב מטעם הבעלים. אין בנימוק זה כדי לשנות מן המסקנה דלעיל. ההנחה שבחוק איננה יוצרת הרשעה פורמלית כביכול, אלא נוצרת הרשעה שדינה ככל הרשעה אחרת. היא מבטאת את חוסר הידיעה שבידי הרשויות על זהותו של הנוהג מול ההכרח לנקוט בצעדים כאשר מתבצעת עבירת תנועה, ומבחינתו של ביהמ"ש מי שמורשע על יסוד ההנחה הוא כמי שעבר את העבירה. אין בסעיף 69 אלא שינוי העומס מבחינת הבאת הראיות ולו נהג מאן דהוא אחר ברכב, ניתן היה להוכיח זאת בביהמ"ש אם מי שמואשם בעבירה היה רוצה בכך.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ע. לויתן למבקש, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 10.8.88).
רע"א 423/88 - אטבליסמנט נהל בע"מ נגד אורי לוין בע"מ
*רשות להתגונן בתביעת פינוי (הבקשה נדחתה).
בין הצדדים נכרת ביום 3.7.86 הסכם רשיון (להלן: ההסכם), לפיו הסכימה המבקשת לתת למשיבה רשות לתפעל מקרקעין השייכים למבקשת כחניונים ומתקני רחיצת רכב. תקופת הרשיון נקצבה לשנה אחת, החל ביום 1.10.86 ועד יום 30.9.87. בסעיף 6 להסכם הוענקה למשיבה אפשרות להאריך את הרשיון לשנה נוספת באם תודיע למבקשת על רצונה זה לא יאוחר מ - 90 יום לפני מועד סיום תקופת ההסכם. הובהר בסעיף 6 כי המבקשת אינה מתחייבת מראש להסכים להארכת תקופת הרשיון גם אם תבוא פנייה מתאימה מהמשיבה. כחמשה חודשים לפני מועד סיום תקופת הרשיון הודיעה המשיבה למבקשת על רצונה להאריך את תקופת הרשיון בשנה נוספת. המשיבה הגיבה רק כעבור ארבע חודשים ומחצה, בהודעה למשיבה כי עליה לפנות את החניונים עד ליום 30.9.87, הוא מועד פקיעת הרשיון. לפני כן, ביום 3.7.87 נשלח למשיבה על ידי המבקשת נוסח של תוספת להסכם העיקרי ובו ניתנת רשות למשיבה להשתמש בשטח
מקרקעין נוסף לצורך חניון. יומיים לאחר מכן, וכתוצאה מדרישה של עיריית תל אביב, חתם מנהל המשיבה על זכרון דברים עם קבלן ובו נקבע כי הקבלן יבצע עבודות ציפוי אספלט בחניונים נשוא ההסכם. המבקשת הודיעה למשיבה כי בגין הנחת האספלט בלא קבלת רשות היא מבטלת את ההסכם ועל המשיבה לפנות את החניונים תוך 30 יום. בתביעה בסדר דין מקוצר נתבקש ביהמ"ש לצוות על המשיבה לפנות את שטח החניונים. הרשמת דחתה את בקשת המשיבה לקבלת רשות להתגונן ונתנה פסק דין לסילוק יד כמבוקש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור על החלטת הרשמת והעניק למשיבה רשות להתגונן. ביהמ"ש סבר כי בשלב זה המערערת הראתה שיש לה הגנה לכאורה וסיכוי לזכות על פיה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המשיבה העלתה בתצהיר טענות עובדתיות שונות ובכללן הבטחה של מנהל המבקשת להאריך את הרשיון לשנה נוספת ומשום כך השקיעה סכום כסף רב בחניונים כחודשיים ומחצה בלבד לפני סיום תקופת הרשיון. לבד מטענות עובדה העלתה המשיבה טענות משפטיות המתייחסות לשאלת פרשנותו של ההסכם שבין הצדדים ואף למשך תקופת הזמן הסבירה, שרק במהלכה רשאית היתה המבקשת לסרב להצעת המשיבה להארכת תקופת הרשיון. אין בטיעונים שביסוד בקשת רשות ערעור זו עילה למתן הרשות המבוקשת, בהתאם לקווים המנחים שהובהרו בר"ע 103/82 (חניון חיפה, פד"י ל"ו (3) 123). בהתאם לפסיקה דרושה מידת שיכנוע רבה כדי להניע את ביהמ"ש שלערעור להתערב בהחלטת הערכאה דלמטה להעניק רשות להתגונן. גם אם עולה מתצהיר הנילווה לבקשת רשות להתגונן אך אפשרות קלושה שאחרי גביית הוכחות מלאות יתברר שיש יסוד לטענת הנתבעים מן הראוי לאפשר להם להתגונן. מבלי לנקוט עמדה בשאלה לגופה לא ניתן לקבוע בשלב זה כי הערכת ביהמ"ש המחוזי לגבי משקלן של טענות המשיבה במידה הנדרשת בשלב דיוני זה היתה מוטעית.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה הרצוג למבקשת, עו"ד משה קשת למשיבה. 30.8.88).
בש"א 261/88 - זאב זמיר נגד הבנק הבינלאומי הראשון
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
בביהמ"ש המחוזי ניתן פסק דין נגד המבקש שלפיו, בין היתר, יתמנה כונס נכסים למימוש משכונות שהועמדו ע"י המבקש לטובת הבנק להבטחת חובותיו של צד ג', ברקלי חברה להשקעות בע"מ. הצו ניתן לאחר שביהמ"ש קבע עובדתית כי החוב לטובת המשיב התגבש ומשום כך באה שעת מימוש המשכונות אצל הערב. מתברר שבמקביל הוגשה תביעה כנגד החייב העיקרי, ברקלי בע"מ, וההליך עדיין פתוח לאחר שברקלי ביקשה כי תינתן לה רשות להתגונן. המשכונות, חלקם כלי רכב וחלקם זכויות במקרקעין, ובאשר למקרקעין עתירת המבקש היא כי ביצוע פסק הדין יעוכב. הטעם לכך שעל פסק הדין הוגש ערעור בפני ביהמ"ש העליון ובערעור זה הטענה היא שהחייב העיקרי אינו חייב את הסכום הנתבע, ואם ימומשו המשכונות על זכויות המקרקעין עלול להגרם למבקש נזק לא הפיך. הבקשה נתקבלה.
בנסיבות המקרה, כשטרם הוכרע בתביעה המקבילה אם לחייב העיקרי טענת הגנה ואם לאו, מימוש הזכויות במקרקעין כנגד הערב עלול אכן לגרום נזק לא הפיך. נכון שגם נזק שכזה יכול, ברוב המקרים, להיות מפוצה בתשלום כספי, אולם במקרה זה לא רק שיאבדו המקרקעין, אלא תשלל מהמבקש האפשרות לעשות שימוש באותם מקרקעין כמשרד לניהול עסקיו. אין לומר כי בנסיבות המקרה יהא זה מוצדק בטרם הוכרעו הדברים עד תום, להמשיך בהליך העלול להסב את הנזק האמור. לפיכך יעוכב פסק הדין ובלבד שניתן יהיה למנות כונס נכסים, אך הוא יהיה מנוע מלממש משכונות כנגד המבקש בזכויות המקרקעין עד למתן החלטה אחרת של ביהמ"ש העליון. החלטה אחרת
אפשרית אם ערעורו של המשיב בפני ביהמ"ש העליון יידחה, או אם תדחה הגנתו של החייב העיקרי, דהיינו לא תינתן לו רשות להתגונן או אם תנתן רשות להתגונן ינתן פסק דין נגדו עפ"י התביעה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד קפלנסקי למבקש, עו"ד מזל אור למשיב. 17.8.88).
רע"א 447/88 - יעקב אוחיון נגד דליה אוחיון
*מזונות (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקש לשלם לאשתו המשיבה מזונות זמניים בסכום של 750 ש"ח לחודש. המבקש טוען כי אין הוא עובד ואין באפשרותו לעבוד בהיותו חולה לב. עוד טוען המבקש כי המשיבה מרוויחה די צרכה ויש באפשרותה לכלכל עצמה. המבקש צירף שני אישורים רפואיים מהם עולה כי מאז פברואר 1988 אין הוא מסוגל לעבוד. לא ברור אם האישורים הוגשו בביהמ"ש המחוזי ואם לאו. כן צירף המבקש אישור רפואי נוסף אשר לא הוגש לביהמ"ש המחוזי ואין מקום לצרפו עתה ללא בקשה מתאימה. מאידך טוענת האשה כי המבקש עובד כעצמאי. מן החומר שהוגש עולה לכאורה כי המבקש אינו עובד ואין באפשרותו לעשות כן. ברם ביהמ"ש המחוזי לא נימק החלטתו, ויתכן, ולדעת השופט, בניגוד לאישורים הרפואיים, עובד המבקש או לפחות יכול לעבוד. מצב דברים זה מכביד על אפשרות ההתערבות בהחלטת ביהמ"ש דלמטה. טענות הצדדים סותרות ואין באפשרות ערכאת הערעור לקבוע מה מצבו של המבקש לאשורו. על כן אין מקום להתערב בהחלטה.
אם המבקש לא יוכל לשוב לעבודתו ומצב זה יימשך, רשאי יהא להגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לשינוי צו המזונות הזמניים, אם בשל נסיבות חדשות ואם, במקרה ונסיבות המקרה מצדיקות זאת, אף ללא שינוי נסיבות. ביהמ"ש המחוזי יברר מה יסוד יש לטענות המבקש וכן יקבע אם מן הראוי היה לשוב ולהטריחו בעניין. אכן, בדרך כלל, אין בעל הדין רשאי לשוב ולפנות בבקשות לשינוי צווי ביניים ללא שינוי נסיבות. אם יחזור המבקש על בקשתו ללא טעם סביר, וללא שינוי נסיבות, עשוייה הבקשה להדחות בהיותה קנטרנית והפנייה החוזרת אף עלולה להחשב כשימוש לרעה בהליכי משפט.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. 7.9.88)
ד"נ 97/88 - שמעון ורוזה סטרוד נגד ברנדה נתן
*אמות המידה לדיון נוסף (העתירה נדחתה).
אין לומר כי בהתאם לאמות המידה המקובלות על ביהמ"ש העליון בכגון דא, מצדיקות ההכרעות המשפטיות דיון נוסף. זאת ועוד, מבחינת המדיניות המשפטית הרצוייה, יש חשיבות לכך שייתמו ההתדיינויות והדיונים בנושא שזכה למיצוי משפטי. דיון נוסף הוא בגדר הליך יוצא דופן ולא בגדר שלב שיגרתי ועיון מחדש במחלוקת משפטית, ותהיה אף חשובה בעיני בעל הדין המבקש לקיימו. מכאן גם כי יש זיקה בין משקלה הסגולי של הסוגיה המשפטית אותה מבקשים להביא לדיון נוסף, לבין הנכונות להורות על הדיון נוסף. ככל שההתדיינות ארוכה וממושכת יותר, כך גם יידרש, בדרך כלל, שהטעם אשר עליו מסתמכים לצורך דיון נוסף, יהיה בעל משקל רב יותר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. ברטלר למבקשים, עו"ד י. רובין למשיבה. 10.8.88).
ע.פ. 183/88 - נאיף יוסף גראבה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (התפרצות) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע עשרה מעשי התפרצות וגניבה לבתי עסק שונים. כאשר ביצע את המעשים הללו היו תלויים ועומדים כנגדו שלושה עונשי מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי היה מודע לנסיבות האישיות של המערער וגם לעובדה שהודה במעשיו, אך מאידך ראה במידת החומרה המתחייבת את מעשיו של המערער, שיש בהם פגיעה חמורה ומתמשכת ברכושו של הציבור. כן לקח בחשבון את העבריינות הנמשכת של המערער בעבר, בעיקר בעבירות נגד רכוש הזולת. ביהמ"ש גזר למערער שלוש וחצי
שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל את שלושת המאסרים על תנאי במצטבר ביניהם ומצטבר לעונש החדש, כך שעל המערער לרצות שלוש וחצי שנים ועוד 32 חודשים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש של שלוש וחצי שנים לריצוי בפועל בגין העבירות החדשות הולם בהחלט את חומרת המעשים. אשר להפעלת המאסרים על תנאי - ביהמ"ש ראה לנכון לקיים את מצוות המחוקק ולקבוע כי המאסר החדש ועונשי המאסר המותנים שהופעלו יצטברו זה לזה. המערער קובל כנגד תקופת המאסר הארוכה ומסביר את עבריינותו בהתמכרותו לסמים והוא מבקש להפחית מתקופת המאסר המצטברת. אין עילה לעשות כן לאור רצף העבירות ולנוכח עברו העגום של המערער והזלזול המשווע שגילה בעונשים המותנים שהיו תלויים ועומדים נגדו.
(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, אריאל. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיב.23.8.88).
ע.פ. 161/88 - רפי צדיקוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה (הערעור נדחה).
באחד הימים ישבה חבורה של כמה אנשים במזנון בבאר שבע. לפתע פרץ ויכוח בין בחור מסויים, שהמדינה טענה שהוא המערער, לבין המתלונן, והבחור דקר את המתלונן והלה נלקח לבית חולים. המתלונן מסר במשטרה שתי אמרות שלא הוגשו כראייה במשפט. בביהמ"ש טען המתלונן כי אינו יודע מי דקרו ומה היתה הסיבה לדקירה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער היה הדוקר והסתמך על שני נדבכים מרכזיים שאליהם נצטרפו "דברים לחיזוק". הנדבך האחד - דברים שאמר המתלונן בבית החולים לאיש משטרה לאמור "רפי הקווקאזי הוא אשר דקר אותי", והנדבך האחר - הודעותיו של אחד מבני החבורה בשם גבריאל שאותן מסר למשטרה ומהן התנער במשפט. בהודעות במשטרה אישר גבריאל שזיהה את המערער במסדר זיהוי תמונות כמי שדקר את המתלונן (זאת אמר בהודעה אחת) או כמי שהתקרב למתלונן ומיד לאחר מכן נמלט על נפשו (זאת אמר בהודעה שניה). ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות וגזר לו שנתיים מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של ששה חדשים וגזר למערער עוד שנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה.
זכרון הדברים של השוטר באשר לדברי המתלונן בבית חולים ואמרותיו של גבריאל במשטרה היו קבילים. האמרה שנאמרה לשוטר קבילה משום שכללה ציטוט מדוייק מפי המתלונן ואמרותיו של גבריאל משום שהתקיימו בהם התנאים לקבילותן. נכון כי יש הבדל בין שתי האמרות של גבריאל לגבי השאלה אם ראה בפועל את מעשה הדקירה או רק ראה את המערער מתקרב למתלונן ולאחר מכן נמלט מהמקום, אך אפילו תתקבל הגירסה האחרונה הרי זוהי מחזקת את הגירסה המזהה את הדוקר עם "רפי הקווקזי" כפי שאמר המתלונן לשוטר. המערער עצמו כפר בעובדה שנכח בזירת המריבה, אך לא הביא ראיות להוכחת גירסת האליבי שלו כאילו נמצא בעת האירוע במקום אחר. השופט מצא חיזוקים נוספים לזכרון הדברים של השוטר ולאמרותיו של גבריאל שהוגשו לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות, וגם אם כמה מהם מוטלים בספק, הרי די להרשעה בזכרון הדברים ובאמרות ולכך יש להוסיף את שתיקתו של המערער במשטרה, שלא ניתן לה הסבר משביע רצון.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, אריאל. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב'ס. שלו למערער, עו"ד גב' א.ברזילי למשיבה. 2.8.88).
בג"צ 575/88 - העמותה לישוב קהילתי יהודי בגבעת הראדר (הר- אדר) נגד המועצה האיזורית מטה בנימין ומשרד החינוך
*דחיית עתירה מחמת שיהוי (העתירה נדחתה).
נפלה מחלוקת בין תושבי הר-אדר לבין משרד החינוך והתרבות. העותרת מבקשת כי יוקם בית ספר יסודי בישוב ומשרד החינוך גורס כי על ילדי הישוב
ללמוד בשנת הלימודים תשמ"ט בבית ספר בעין כרם אשר בו ילמדו ילדי ישובים שונים של המועצה האיזורית הרי יהודה. בהחלטתו מסתמך משרד החינוך על סיכום אשר אליו הגיע בחודש מרץ 1988 עם נציגי הישוב ומכתב תשובה מאפריל 88 בו הודיע יו"ר המזכירות של הר אדר למנכ"ל משרד החינוך כי רוב מוחלט של תושבי הישוב הביע את רצונו להשתלב במערכת החינוך של מטה יהודה. פרקליטה של העותרת טען כי מחובתו של משרד החינוך לכונן בית ספר יסודי בישוב הר אדר והפנה לעניין זה להוראות חוק לימוד חובה ותקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי. העתירה נדחתה.
אין צורך לנקוט עמדה בשאלה המשפטית שהועלתה על ידי העותרת משום שהעתירה לוקה בשיהוי משמעותי ומרחיק לכת. לא רק שהיא הוגשה ביום 24.8.88, היינו מספר ימים מועט לפני תחילת הלימודים, אלא שהעילה לפנייה זו לביהמ"ש, לפי גירסת העותרת, נוצרה עוד בחודש אפריל שכבר אז היה ברור לעותרת מהי החלטת משרד החינוך בעניין מקום הלימוד של הילדים. אם סברו ההורים כי הפעולה הננקטת היא נטולת יסוד בדין או כי קיים פגם בבחירה שהוצגה בפני אנשי הישוב, היו צריכים לפנות לביהמ"ש מיד והם השהו פנייתם עד סוף אוגוסט. בכך נוצרו נסיבות אשר אינן מאפשרות בירור בביהמ"ש כאשר שנת הלימודים היא בשער. עצם ההשהייה של התביעה מביאה לידי כך שבג"צ לא יתערב בדיון במחלוקת לגופה בעיתוי הנוכחי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, אריאל. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רנאטו יאראקלעותרת, עוה"ד רותם וגב' נילי ארד למשיבים. 31.8.88).
בג"צ 591+641/87 - אשכר בע"מ ואח' נגד רשות שדות התעופה ואח'
*מכרז למכירת טובין פטורי מכס בנתב"ג (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה מכרז שפורסם ע"י המשיבה בדבר אחסנה ומכירה של טובין פטורי מכס בנמל התעופה בן גוריון לפטורי מכס. העותרת הינה חברה בע"מ הרשומה בישראל והיא מפעילה מאז 1963 חנויות למכירת מוצרים שונים פטורים ממכס באולם הנוסעים היוצאים מנמל התעופה בן גוריון. המשיבה פירסמה מכרז בדבר אחסנה ומכירה של טובין פטורי מכס כאמור וזכתה בו המשיבה השניה שהיא חברה הרשומה בחו"ל ושנרשמה בארץ כחברת חוץ. העתירה נדחתה.
העותרת טענה כי המכרז אינו מתיר שיתופן של חברות זרות במכרז, אך בתנאי המכרז לא היה כל איסור על כך לא במפורש ולא מכללא. המשיבה השניה זכתה במכרז ועמדה בתנאים שהוצגו בו. אין לקרוא לתוך המכרז דרישות או סייגים שלא נכללו בו. אחד מן הביטויים של השוויון בתחרות הוא בכך שכולם פועלים על פי התנאים המוצגים בפניהם באותו מועד וכי אין העדפה גלויה או סמויה חבויה בין השורות. אשר לתנאים הספציפיים, מסתבר כי המשיבה השניה נרשמה בישראל כחברת חוץ ובכך קנתה לעצמה את המעמד של תאגיד הרשום כחוק בישראל. העובדה שבמכרז נדרש מן המועמדים מחזור עסקים מינימלי וכי מחזור זה ננקב בשקלים ולא בסכום פלוני במטבע חוץ, אינה מצביעה על כך שזו חייבת להיות חברה ישראלית המנהלת את עסקיה בישראל. אשר לטענה כי המשיבה השניה לא צירפה אישור משלטונות המס הישראליים שלפיו היא מנהלת פנקסי חשבונות לפי פקודת מס הכנסה - על כך נתנה המשיבה השניה הסבר מניח את הדעת, היינו כי היא חברה גדולה וחשובה ביותר באוסטרליה ועוסקת בניהול חנויות פטורות ממכס ובמסחר בטובין נשוא המכרז, וכפי שעולה מהמסמכים שצירפה להצעה הרי חשבונותיה מבוקרים ע"י אחת הפירמות הגדולות ביתר של רואי חשבון וחזקה עליה שהיא מנהלת ספרי חשבונות כדת וכדין. כל עוד לא החלה לנהל עסקים בישראל אין לה ולא צריך להיות לה תיק במס הכנסה ובמס ערך מוסף. לפיכך לא היתה כל מניעה כי הצעת המשיבה השניה תתקבל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד י. קרני ורם כספי לעותרות, עוה"ד ברוך גרוס, יונתן בך, אליהו מירון ויעקב קנטורלמשיבות. 24.7.88).
בש"פ 579/88 - ניסים מזרחי נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לדחיית ביצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בעבירה של מעשה מגונה בכפייה ונדון למאסר של שנתיים שמתוכן ששה חודשים מאסר בפועל. לגבי המאסר בפועל הורה ביהמ"ש המחוזי כי ארבעה חודשים ראשונים מתוכם ירצה המבקש במיתקן כליאה והחדשיים הנותרים ירצה בעבודות שירות. שני הצדדים הגישו ערעורים כאשר המבקש ערער על ההרשעה ועל חומרת העונש והמדינה על קולת העונש. שני הערעורים נקבעו לשמיעה ליום 25.10.88. בביהמ"ש המחוזי עתר המבקש לשחרור בערבות עד שמיעת הערעור וביהמ"ש נעתר לו חלקית, חרף התנגדות הפרקליטות, וציווה על שחרורו עד ליום 4.10.88. המבקש ביקש להשאר משוחרר בערבות למשך התקופה שנותרה עד למועד שמיעת הערעור ובקשתו נתקבלה. מדובר בעונש מאסר קצר יחסית ובתקופת המתנה קצרה ביותר עד לשמיעת הערעור. המבקש שהינו כיום בן 57 לא היה מעולם בכלא. מתחקיר שירות המבחן עולה כי כליאתו כיום עלולה לגרום להרס נפשי ומשפחתי חסר תקנה". כאשר מול אלה עומד הסיכוי, טוב ככל שיהיה, שערכאת הערעור יעתר לערעור לפחות לגבי ריצוי העונש בעבודות שירות, וכאשר שמיעת הערעור קבועה למועד קרוב ביותר, מן הראוי שהמבקש ישאר משוחרר בערבות עד למועד שמיעת הערעור.
(בפני: השופט מלץ. עוה"ד א. ליכט וד. מקרין למבקש, עו"ד ח. בורנשטיין למשיבה.30.9.88).
ע.א. 769/87 - קונטיטראט אלקטדוניקס ואח' נגד עו"ד רפאל ברוכשטיין ואח'
*מכירת מניות ע"י כונס נכסים (הערעור נדחה).
המשיב השלישי, שהוא כונס הנכסים למימוש משכון על מניות עץ לבוד שבבעלות שחל השקעות בע"מ (בפירוק), ביקש מביהמ"ש המחוזי לאשר מכירת חבילת מניות בת 450,000 מניות עץ לבוד למשיבים 4 ו- 5 וזאת לפי הצעת המשיבים מיום 7.9.87 במחיר של 7.25 דולר למניה. המערערים וכן המשיבה השביעית המייצגים נושים שונים של שחל התנגדו למכירה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אין לפניו כל הצעה אחרת לרכישת המניות, אין בפניו הערכה של כלכלן על שווי המניות, לא פורסמה הזמנה לציבור להציע הצעות לרכישת המניות הללו. ביהמ"ש סבר כי היעדר ההערכה או הצעות לרכישת המניות פוגם בבקשה למכירת המניות למשיבים 5,4 ואף על פי כן החליט לאשר את המכירה. זאת משום שיומיים לפני הדיון היתה נפילה משמעותית של מחיר המניות בבורסה בארה"ב ומחיר המניה ביום הדיון עמד על 5.5 דולר. הקונים הודיעו שהם עדיין מוכנים לשלם 7.25 דולר ובתנאי שהצעתם תתקבל מיד ואילו אם יצטרכו לחכות יום אחד נוסף אזי הם חוזרים בהם מהצעתם. טענת המערערים היא כי לא היה מקום לאשר את עיסקת המכירה נוכח התנגדותם של הנושים הלא מובטחים ומבלי לייחס משקל ראוי להשגותיו של ב"כ כונס הרשמי לכך שאין הערכת כלכלן או שמאי למניות הנמכרות. הערעור נדחה.
ביהמ"ש העליון החליט באחד השלבים של הדיון לאפשר קבלת הצעות חדשות בסייגים מסויימים אולם לא נתקבלו כל הצעות של מישהו המוכן לקנות את המניות. אין ספק כי במהלך העניינים הרגיל היה זה מן החובה לבקש מראש חוות דעת מקצועית בדבר שווי המניות, היה צריך לערוך מכרז או הזמנה לציבור והיה צריך לערוך נסיון יזום לחפש קונים מישראל ומחו"ל. אולם הנסיבות בהן היה מדובר כאן היו יוצאות דופן מבחינת הסיכון של הפסד כספי לקופת הפירוק, ובמצב שנוצר עקב משבר הפתע בבורסה של ארה"ב, כאשר לא יכולה היתה להיות כל הערכה שהשפל יחלוף ומתי יחלוף, ועובדה היא שעד היום לא חזרה המניה למחיר המכירה והנסיונות למצוא קונה חילופי המציע מחיר גבוה יותר לא צלחו, יכול היה ביהמ"ש לאמץ את שיקוליו כפי שפורטו בהחלטתו ולאשר את המכירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. 7.8.88).
ע.פ. 113/87 - חיים שלמה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות מרמה. מערכת המעשים המיוחסת למערער היא כי בהיותו בעל חנות למכשירי חשמל קיבל מידי אחד לסלי מכשירי חשמל מסוגים שונים שהושגו מסוחרים אחרים על ידי מעשי מרמה. השאלה בה התמקד הדיון בביהמ"ש המחוזי היתה מה מידת הידיעה שהיתה למערער בכל הנוגע למעשיו של לסלי אשר על יסודם סופקה הסחורה למערער, וזאת כדי לעמוד על קיום מחשבתו הפלילית של המערער. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי המערער היה מודע למעשים הפליליים של לסלי והרשיעו. ביהמ"ש גזר למערער שבעה חדשים מאסר בפועל ו - 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה - המערער טען כי לסלי חב לו חוב כספי והוא הביא לו סחורות בגדר נסיון לפרוע את החוב בדרך של קיזוז הדרגתי. דא עקא, לסלי ביצע שורת מעשים של נטילת סחורה ללא כל יכולת לכסות את תמורתה, הסחורה הועברה למערער מבלי שנערך בין המערער ללסלי רישום כלשהו בדבר פרטי העיסקה וזיקתה לחוב או רישום אחר כלשהו שעניינו מערכת היחסים בין המערער לבין לסלי. כך לא ניתן היה להגיע בדרך מוסכמת כלשהי לחיסול חוב כפי שנטען ע"י המערער, ומה גם שמדובר ביחסים עם אדם כלסלי, שכידוע למערער, הסתבך בעבר בחובות שלא היה מסוגל לפרוע. המסקנה היא כי לא היה מדובר כלל על קיזוז, אלא על קבלה ביודעין של סחורה באמצעות לסלי, שהושגה בדרך הידועה בה פעל לסלי. ממערכת היחסים שבין המערער לבין לסלי מצטיירת תמונה של הפעלת איש קש ע"י המערער אשר נשלח לסוחרים שונים כדי להוציא מידיהם סחורה תמורת התחייבויות שאין אפשרות לכסותן. יש להוסיף לכך כי חלק מהסחורה שנמסרה למערער נמכרה על ידיו במחיר שהיה כמחצית ממה שהתחייב לסלי לשלם לסוחרים אשר מהם רכש את הסחורה, וזאת מבלי לשאול את דעתו של לסלי ובוודאי ללא קבלת הסכמתו המפורשת. לפיכך אין להתערב בהרשעת המערער. גם במידת העונש אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. פרלשטייןלמערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 11.9.88).
ע.פ. 363/88 - צבי סמיטנסקי נגד מדינת ישראל
*ביטול מאסר על תנאי, לאחר הפעלתו, מחמת אי בהירות בפסה"ד שגזר את המאסר על תנאי
(הערעור נתקבל).
ב-1984 נדון המערער למאסר על תנאי של 18 חודשים. לפי נוסחו של פסק הדין התנאי הוא שתוך 3 שנים לא יעבור המערער עבירה נגד רכוש הזולת. ביהמ"ש ציין כי במניין תקופת התנאי לא תבוא כל תקופה בה יהיה הנאשם כלוא בפועל במתקן כליאה אלא אם כן תיעבר העבירה הנוספת אגב כליאתו. לאחר מכן עבר המערער עבירות אחרות והמאסר על תנאי הנ"ל הופעל. למערער ניתנה רשות ערעור על פסק הדין הראשון, לאחר הארכת מועד, והערעור לעניין המאסר על תנאי נתקבל וממילא גם על הפעלתו בתיק השני. נוסח פסק הדין הראשון לוקה באי בהירות, שהרי אם מניין שלש השנים מתחיל מתום הכליאה, מן ההכרח לראות את ההתייחסות לעבירות הנעברות תוך הכליאה, כתוספת לתקופת התנאי העולה על שלוש שנים. דבר זה איננו מתיישב עם הוראות סעיף 52 לחוק העונשין כפי שהיה בתוקף במועד הרלבנטי. המדינה לא חלקה על כך שיש אי בהירות בנוסח, אך הציעה תיקונו של הנוסח לשם הבהרתו כך שתקופת התנאי הכוללת תעמוד באופן ברור וגלוי על שלש שנים ולא מעבר לכך. אין מקום לתיקונו של הנוסח כאשר מדובר על פסק דין מ-1984 שהופעל כבר. אם נפלה אי בהירות זכאי המערער ליהנות ממנה. לפיכך בוטל המאסר על תנאי של 18 חודשים וממילא בוטלה ההוראה בדבר הפעלת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ז. זילברשטיין למערער, עו"ד גב' ש. וסרקרוג למשיבה. 10.8.88).