בג"צ 258/86 - נסרי נעים שאהין נגד מנכ"ל משרד החינוך ואח'

*מכרז למינוי מנהל לבית ספר(העתירה נדחתה).


א. עניינה של העתירה מכרז לבחירת מנהל בית ספר יסודי בכפר מעיליא. טענת העותר היתה שלא כדין הומלץ על בחירתה של המשיבה השלישית וכי המשיבה השניה צריכה היתה להמליץ בפני המשיב הראשון על בחירתו של העותר למשרה הנ"ל. אין מקום לדון בשאלת אי בחירתו של העותר, שהרי לא זו השאלה העומדת לדיון בשלב זה. אם נפל פגם בעבודתה של המשיבה השניה (ועדת הבחינות) מן הנכון היה לבטל פעולתה 4 ולהורות על קיום הליכי הבחירה מחדש, מעיקרם, וממילא לא היה אז מקום שבג"צ ייכנס בנעלי ועדת הבחינות ויבחר את המנהל במקומה. על כן על בג"צ לשוב לשאלה הראשונה והיא אם נפלו בעבודתה של ועדת הבחינות פגמים מן הסוג המצדיקים את ביטול המלצתה. התשובה שלילית.
ב. הוועדה היתה רשאית להחליט על כשירויותיה של המשיבה השלישית בהתאם למכלול הנתונים שבידיה ואין גם מקום למסקנה כאילו נעלמו מעיני הוועדה עובדות רלוונטיות שצריכות היו להשפיע על הבחירה. כך, למשל, טען ב"כ העותר כי המשיבה צריכה היתה להיפסל בשל היעדרה של תעודת הוראה. אולם, כמסתבר הובהר לחברי הוועדה כבר תוך מהלך דיוניה כי הכשרתה המקצועית הספציפית של המשיבה יש בה כדי להעניק לה זכות לקבלת רשיון הוראה. אמנם את התעודה קיבלה לאחר שהוועדה קיימה את ישיבתה, אך כבר בישיבת הוועדה היה ידוע כי למשיבה זכות לקבלת רשיון הוראה וזכות זו התבססה על נתונים שהיו קיימים כבר בעת ההיא ולא על נתונים שנוצרו מאוחר יותר. העובדה שהזכות מומשה מאוחר יותר, אין בה כדי להצדיק בנסיבות עניין זה את פסילתו של המכרז שנתקיים לפני שנתיים וחצי. יש להוסיף לכך כי המשיבה מכהנת כבר כשנה בפועל במשרה שעליה סבה המחלוקת.
ג. טענה אחרת התייחסה לכך שראש המועצה המקומית אשר עמו נתקיימה, לפי התקנות הרלבנטיות, חובת התייעצות, לא נטל חלק בישיבה, אלא הודיע מראש כי מקובלת עליו החלטתו של משרד החינוך. ראש המועצה בחר לנהוג כך כי הוא קרוב משפחה של המשיבה. מאחר וראש המועצה לא נטל חלק בדיונים ולא הביע דעה לגבי אף מועמד ספציפי, אין מקום לטענה שהיתה השפעה פסולה על הדיונים. אמנם נכון הוא כי בנסיבות כגון אלו אין לוותר על מילוי חובת ההתייעצות בפועל, כי ההתייעצות היא נדבך אחד בתוך מכלול הנתונים המוליד את החלטת הבחירה. הסכמה כללית מראש שניתנת לחבר ועדה פלוני לפיה החלטתו תהיה מקובלת גם על חבר פלמוני, יש בה כדי לרוקן את חובת ההתייעצות מתכנה. על כן הדרך הנכונה היא בנסיבות כגון אלה כי ראש המועצה יסמיך חבר מועצה אחר להשתתף בהתייעצות במקומו. אולם השאלה היא אם נתגלה בכך פגם היורד לשורש הענין המצדיק עתה פסילתה של המלצה שניתנה לפני שנתיים וחצי. התשובה היא שלילית.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' ולנשטיין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אליאס פרח לעותר,עוה"ד גב' נילי ארד, נדים מורני וחלים מחול למשיבים. 7.9.88) .


ע.פ. 147/88 - הוארי פברי ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (חבלה חמורה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).


א. לאחר דין ודברים שהתקיים בין אחיהם של המערערים לבין המתלונן, אחד בשם אליאס, בבית קפה, התרחש מחוץ לבית הקפה ארוע חמור ביותר. כאשר עזב המתלונן את בית הקפה נתקל בחוץ באחיהם של המערערים שבינתיים חזר למקום ביחד עם המערער הראשון ואלה התנפלו על המתלונן ודקרוהו בסכינים. משביקש אחיו של המתלונן להרגיע את הרוחות הותקף גם הוא בסכין בחזהו ורק בנס לא נחבל בצורה קריטית. בינתיים הגיעו למקום גם המערערים 2 ו-3 כשהם מזויינים בסכינים ובמקלות והצטרפו
לתוקפים את המתלונן. משניסה חבר של המתלונן לחלצו מידי תוקפו הותקף גם הוא בסכין ונדקר בסמוך לעינו. כל השלושה נזקקו לטיפול רפואי ולאישפוז. לאחר שהחל הדיון בביהמ"ש ונשמעו חלק מהעדים הודיעו התובעת והסניגור כי הגיעו ביניהם לכלל עיסקת טיעון שהתבטאה בשניים: סעיף האישום המייחס למערערים חבלה בכוונה מחמירה יימחק ומתוך תיאור העובדות ימחקו את העובדות המייחסות למערערים כוונה לגרום חבלה חמורה תוך שימוש בסכינים; העונש שיושת על הנאשמים יהיה מאסר על תנאי, ועונשי המאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגד כל אחד מהשלושה יוארכו. כן היתה נכונות שביהמ"ש ישית על המערערים קנס כספי.
ב. השופט הבהיר לנאשמים ולסניגור כי אינו קשור בעיסקת הטיעון וכן העיר לצדדים כי אם עיסקת הטיעון כוללת מאסר על תנאי לא ניתן עפ"י דין להאריך את העונשים המותנים. במהלך הדין לעניין העונש התברר לשופט כי לא זו בלבד שבעת ביצוע המעשים היו רשומות לחובת המערערים הרשעות קודמות ותלוי ועומד נגדם מאסר על תנאי, אלא שגם לאחר המקרה ולפני שבא לגזור את הדין עברו עבירות נוספות, ועובדה זו יכולה להיות מובאת בחשבון בגזירת הדין. בשלב זה ביקש הסנגור הפסקה כדי להוועץ במערערים ומשהתחדש הדיון הודיע הסנגור כי המערערים שקלו לחזור בהם מעיסקת הטיעון נוכח ההתפתחות, אך בסופו של דבר החליטו להשאיר את ההחלטה לשיקול הסנגור והוא דבק בעיסקת הטיעון. השופט החליט שלא לאמץ את עיסקת הטיעון, כי מדובר במעשי תקיפה חמורים ובעבריינים אלימים כך שמבחינת ההיבט הציבורי עיסקת טיעון כזו אין הדעת סובלתה. השופט התייחס בחומרה רבה לאירוע, נתן דעתו לשיהוי הרב והבלתי מובן בהגשת כתב האישום, באיחור של כארבע שנים, וכן התחשב בהתפתחויות אישיות חיוביות לגבי כל אחד מהשלושה וגזר את דינם כדלהן: על המערער 1 השית עונש מאסר של שלוש שנים בפועל וכן הפעיל שנה מאסר על תנאי כשהעונשים מצטברים; על המערער 2 הטיל מאסר של שנתיים וחצי בפועל והפעיל שנה מאסר על תנאי במצטבר; ולמערער 3 גזר שנתיים וחצי מאסר בפועל והפעיל ששה חדשים מאסר על תנאי מצטברים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ג. הסנגור טוען כי לא היתה סיבה שביהמ"ש לא יאמץ את עיסקת הטיעון ובמיוחד כאשר במהלך הפניות לשופט נוצרה תחושה כאילך עיסקת הטיעון מקובלת על השופט. כמו כן, אפילו לא נתקבלה עיסקת הטיעון לא היה מקום להשית עונשי מאסר כה כבדים ומשהוטלו עונשי מאסר כבדים מן הראוי היה שהמאסר על תנאי שהופעל יחפוף את המאסר החדש. אשר לטענה הראשונה - דינה להדחות. לאור חומרת האירוע לא ראוי היה שביהמ"ש יאשר עיסקת טיעון כזו. אמנם חלפו ארבע שנים מאז האירוע ועד הגשת כתב אישום וחלפו עוד שנתיים עד לשעת גזירת הדין, אך אפילו כך עיסקת הטיעון אינה עומדת בפני הביקורת. אין יסוד לטענה כי השופט בהתבטאויותיו נתן להבין כי עיסקת הטיעון מקובלת עליו.
ד. אשר לעונש שהושת על המערערים, אכן היה זה עונש הולם ללא ספק, אלמלא עברו מאז הארוע ועד למועד גזר הדין כשש שנים. השופט אמנם נתן דעתו לכך, אך לא במידה מספקת ויש להתערב ולמתן את העונש המוחשי שיצטרכו המערערים לרצות. מטעם זה עצמו נראה שעונשי המאסר על תנאי שהופעלו צריכים לחפוף את המאסר החדש. לפיכך הוחלט כי שלוש שנות המאסר שהוטלו על המערער 1 יהיו מחציתן בפועל ומחציתן על תנאי; מתוך תקופת המאסר של שנתיים וחצי שהושתה על המערער 2 יהיו שנה וחצי לריצוי בפועל ומתוך תקופת המאסר של שנתיים וחצי שהוטלה על המערער 3 תהיה שנה לריצוי בפועל. עונשי המאסר המותנים יופעלו בחופף.


(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד קופטי למערערים, עו"ד גב' ליבוביץ למשיבה. 18.9.88).



ע.א. 231/84 - קופת חולים של ההסתדרות נגד יוסף פאתח

*פיצויים בגין רשלנות רפואית(הערעור נתקבל בחלקו).


א. אגב ניתוח שנערך בבית החולים של המערערת, באזנו הימנית של המשיב, שותק עצב הפנים הימני שלו. בתובענה שהגיש המשיב נקבע כי לא היתה רשלנות בעצם הניתוח, אך היתה רשלנות בגילוי הנזק, רק לאחר 24 שעות מעת הניתוח, ובעריכת ניתוח שני, שנכשל, לאיחוי עצב הפנים, שנערך רק עשרה ימים לאחר הניתוח הראשון ולא מיד לאחר מכן כפי שצריך היה לעשותו. ביהמ"ש המחוזי אמד בסכום של מליון שקלים ישנים את הנזק של המשיב, המורכב מחציתו מפיצוי בעד אבדן השתכרות ומחציתו מפיצוי בעד כאב וסבל. בטיעונה צמצמה המערערת את ערעורה אך לענין אחד הנוגע לקשר הסיבתי בין הרשלנות שבה היא מודה לבין הנזק. לטענתה, מצביע חומר הראיות על כך שגם אילו היה גילוי מוקדם של הנזק והניתוח השני היה נערך בעתו, היה הסיכוי להטבת הנזק פחות בהרבה מ-%50 ולפיכך יש לדחות את התביעה לאור הכלל הדורש הוכחה של הקשר הסיבתי ברמה של עודף הסתברויות, לפחות %51. לחילופין, טוענת המערערת, אם מותר להתחשב בשיעור אבדן סיכויי ההחלמה של המשיב, דבר שבו היא כופרת, יש מקום לפסוק למשיב רק %20 מהנזק, המשקפים את סיכויי ההחלמה שהמשיב הפסיד בעטייה של הרשלנות. המשיב טוען שבנסיבות הענין חבה המערערת בתשלום הנזק כולו. ובערעור שכנגד משיג המשיב על מיעוט הפיצויים שנפסקו לו. הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין חולקין שעל מנת להוכיח את תביעתו שומה היה על המשיב להראות שקיים קשר סיבתי בין התרשלות המערערת לבין הנזק שנגרם לו. לפיכך, לו הוכח שאלמלא ההתרשלות היה נגרם למשיב אותו נזק היה דין התביעה להידחות. ברם, מוסכם על הכל שהתרשלותה של המערערת הקטינה במידה כלשהי את סיכויי ההחלמה של המשיב והשאלה היא מה הביטוי העובדתי והמשפטי שיש לתת לעובדה זו. משהוכח שאלמלא התרשלות המערערת עשוי היה מצבו של המשיב להיות טוב יותר, האם די בכך כדי להטיל על המערערת חבות. טוענת המערערת ששומה היה על המשיב להוכיח שקיימת הסתברות של שיפור במצבו בכדי למעלה מ- %50 אלמלא ההתרשלות. לטענתה אין מדובר כאן אלא בקביעת ממצא עובדתי לגבי העבר, שלעניינו הלכה פסוקה היא שעל התובע להוכיח את גירסתו במידת שכנוע העולה על %50.
ג. לענין האחוז של אבדן הסיכוי ניתן לקבוע ממכלול הראיות כי עקב רשלנות המערערת איבד המשיב סיכוי סטטיסטי של %30 להחלים מתוצאות הניתוח הראשון. עדיין שאלה היא מה התוצאה המשפטית שיש לגזור מכך. הפסיקה הישראלית בנושא זה דלה למדי ובפסיקה האמריקאית ניתן למצוא תימוכין למספר גישות. גישה אחת שמה את הדגש על הסיבה המכרעת לנזק ולפיה רק אם הוכח שרשלנות היתה סיבה מכרעת לנזק יזכה התובע בפיצוי ובמלוא הפיצוי. גישה שניה כוללת מבחן פחות חמור שאותו הגדירו כ"ודאות רפואית סבירה" או "אפשרות סבירה" או "אפשרות משמעותית" וביטויים אחרים כיוצא באלה, שהביאו בחשבון לעתים גם הסתברויות ברמה של פחות מ- %50. במבחנים נשוא שתי הגישות מתקבלת לעתים תוצאה לא רצויה. התוצאה הלא רצויה היא כאשר עקב רשלנות רפואית סיכויי החלמה שהיו לניזוק אלמלא הרשלנות לא יקבל מאומה אם הסיכויים נפלו מ-%51 לפי הגרסה הראשונה, או אם הוצאת הרשלנות היא קצת פחות משמעותית מ"משמעותית" לפי הגישה השניה. לפיכך הלכה והתפתחה בשנים האחרונות גישה שלישית ששמה את הדגש על אובדן הסיכוי של הניזוק להחלים עקב הרשלנות כאובייקט לשומת הנזק. לאחרונה נקבע בתביעות מסויימות כי כאשר איחרו רופאים לאבחן מחלה מסויימת ובכך הפחיתו את סיכויי ההחלמה הסטטיסטיים מאחוז מסויים לאחוז אחר, חב הנתבע לשלם לתובע את הביטוי הכספי של ההפרש בין האחוזים.

ד. יש לקבל את ההשקפה שאובדן סיכויי החלמה שנגרם עקב הרשלנות יכול להיחשב, הוא עצמו כנזק בר פיצוי. לפי עקרונות כלליים של דיני הפיצויים שומה על גורם הנזק, המפר את החוזה או המזיק, ל"אזן" את העוול שנגרם לנפגע עקב הבאתו למצב גרוע מכפי שהיה עומד אילמלא אותו אירוע. לעניין זה אין זה חשוב אם הסיכוי שאבד גדול או קטן מ-%50 הואיל ובשני המקרים לא יזכה הניזק בפיצוי אלא בשיעור הסיכוי שהפסיד עקב הרשלנות. מידת אובדן הסיכוי יש לקבוע לפי נתונים סטטיסטיים כראייה לכאורה וכמורה דרך. אם הנפגע יכול להראות שבגלל תכונותיו המיוחדות אין להביא את עניינו בגדר הנתונים הסטטיסטיים, יפסוק ביהמ"ש לפי הראיות הקונקרטיות שלפניו. בוודאי שאם הסיכוי הסטטיסטי שהנפגע איבד הוא, לדוגמא, %25, והנפגע יכול להראות שהוא אמור להכלל באותם %25, אובדן הסיכוי שלו יהיה 100 אחוז ויש לפסוק לו את מלוא נזקו. בהיעדר ראיות ספציפיות כאלה נוהג ביהמ"ש לפסוק לפי נתונים סטטיסטיים לכאורה גם בשטחים אחרים של דיני הנזיקין כגון לענין תוחלת חיים וגיל התבגרות והסוגיה דנא אינה יוצאת מכלל זה.
ה. אשר לשיעור הנזק בערעור שכנגד - נכותו הרפואית של המשיב היא בשעור של %30 והשופט קבע שיש לייחס את אובדן כושרו לעבוד בבנין ובחקלאות לא לפגיעה בעצב הפנים אלא לבעיותיו הרפואיות של המערער. הסכום שנפסק למשיב באופן גלובלי בגין הפסדי השתכרותו נפסק לו אך מטעמי זהירות. בכגון דא אין להתערב בערעור לא לטובת המערערת ולא לטובת המשיב. התוצאה היא שהערעור מתקבל חלקית באופן שבמקום הסכום של מליון ש"י שנפסק לטובת המשיב יבוא הסכום של 300,000 ש"י.


(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד וייס למערערת, עו"ד מ. יעקבי למשיב. 1.8.88).


ע.א. 621/85 - עקיבא לומניץ נגד פקיד שומה תל אביב

*חלות סעיף פטור ממס עסקים בעבודות בנייה למגורים(הערעור נדחה) .
א. חוק מס מעסיקים מעניק פטורים למספר סוגי מעסיקים. בדברי ההסבר בתיקון לחוק המעניק את הפטורים נאמר כי "הצעת החוק היא אחד הצעדים שהממשלה נוקטת עתה במסגרת המדיניות של עידוד העברתם של עובדים מענפי השירותים לענפי הייצור". סעיף הפטור אומר כי מעסיק יהיה פטור ממס מעסיקים בין היתר "בבניית בתי מגורים או בעבודה הקשורה בהכנה או בהשלמה של בנייה כאמור, לרבות עבודות חפירה, סלילת דרכים ועבודות עפר". המערער הוא אדריכל ועד חודש מאי 1981 שילם מס מעסיקים. מאז התיקון בחוק חדל לשלם את המס. לטענת המערער אין עסקו חייב בתשלום מס מעסיקים בהיותו אדריכל "אשר עיקר עסקו... בעבודות תכנון והכנה של בניית בתי מגורים". בהודעה המפרטת את נימוקי השומה הבהיר המשיב כי לדעתו "משרד אדריכלים שעיקר עיסוקו אינו בנייה אלא עבודות אדריכלות... אין בכך משום הכנה לבניה..". לפיכך החליט המשיב לחייב את המערער בתשלום מס מעסיקים. המערער ערער על כך לביהמ"ש המחוזי. הצדדים לא הביאו ראיות והדיון הצטמצם בטיעונים קצרים של הפרקליטים בשאלה המרכזית אם אדריכלות באה בגדר בנייה או הכנה לבנייה ואם לאו. בפסק דינו קיבל השופט את עמדת המשיב וקבע כי אדריכלות איננה בגדר עיסוק בבניית בתי מגורים ודחה את ערעורו של המערער. הערעור על כך נדחה.
ב. בפי המשיב טענה מקדמית כי דין הערעור להידחות על הסף משום שהמערער לא הוכיח כי עיסוקו הוא מתן שירותי תכנון בתחום של "בנייני מגורים" דווקא ולא "בנייני ציבור" או סוגי בניינים אחרים. טענה זו אין לקבל. מתוך כתבי הטענות שהוגשו עולה ברורות כי המערער טען מלכתחילה כי הוא ועובדיו עוסקים בעבודות תכנון של בתי מגורים והמשיב מעולם לא חלק על כך. הוא התרכז כל העת בטענתו האחת שעבודות
אדריכלית אינה "בנייה" ואינן "הכנה לבנייה" אפילו הן מתייחסות לבתי מגורים. גם בביהמ"ש המחוזי לא עלתה טענה זו ואין להתייחס אליה. נותרת לדיון השאלה אם ישלראות בעבודת האדריכלות חלק מעבודה הקשורה בהכנה של בנייה. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה ואת פסיקתו השתית בעיקר על כלל פרשנות שלפיו מפרשים, בשעת ספק, הוראות חיוב לטובת נישום ואילו הוראות פטור מפרשים נגדו. על דרך צמצום זו " ראה השופט את עבודת האדריכלות כמתן שירות לבנייה ולא כעבודת בנייה או כהכנהלבנייה. להשוואה מזכיר השופט גם חברות הובלה המובילות את חומרי הבנייה אשר גם אלה הינן נותני שרות ולא מהווים חלק מעבודת הבנייה או הכנה לה.
ג. בפסיקתו של ביהמ"ש העליון בשנים האחרונות מסתמנת מגמה להעדיף בענייני פרשנות חוקים את המבחן של התכלית החקיקתית כפי שבאה לביטוי בחיקוק עצמו. על פי מבחן זה יש ליתן ללשון החוק אותו פירוש המגשים את מטרתו ועפ"י מבחן זה יש לבחון את ענייננו. כאן יש נתונים מספיקים כדי לעמוד על תכליתה של החקיקה הנדונה. עפ"י דברי ההסבר האמורים התכלית היא "לעודד העברתם של עובדים מענפי שירותים לענפי יצור". לפיכך אם ניתן לייחס לביטוי "הכנה לבנייה" שני פירושים, שאחד מהם מחיל פטור גם על ענף שירותים והשני איננו עושה כך, עדיף הפירוש השני. השאלה היא איפוא אם אדריכלות היא בגדר "ענף יצור" בהיותה הכנה לבנייה אם לאו, ובענין זה הדין עם ביהמ"ש המחוזי ואין לראות באדריכלות עבודת הכנה לבנייה.
ד. הקמתו של בניין מצריכה שורה ארוכה של פעולות הן לפני עבודות הבנייה עצמן והן בשעת העבודה למן רכישת החלקה, קבלת רשיונות, עריכת חוזים וכדומה, ואין זה סביר שכל אלה יהיו פטורים מתשלום מס מעסיקים משום היותם עוסקים "בעבודה הקשורה בהכנה או בהשלמה של בנייה" כלשון הסעיף. ברור שכוונת הסעיף היא כי בנוסף לעבודת הבנייה עצמה ייהנו מהפטור גם אלה העוסקים בעבודות הקשורות במישרין בעבודת הבנייה עצמה. הסיפא של הסעיף תומך בפרשנות זו. נאמר בו "לרבות עבודות חפירה, סלילת דרכים ועבודות עפר". המלה "לרבות" באה לבטא אחד משני אלה: שהמקרים שברשימה כלולים ממילא בעקרון הכללי שברישא ונאמרו במפורש רק לשם יתר בהירות; או שהם באים להוסיף על האמור בעקרון הכללי. אין ספק כי בענייננו באה המלה "לרבות" כדי להבהיר וליתן דוגמאות למושג הכללי של עבודות הכנה לבנייה. המושג בנייה הוא מושג מצומצם בתחום ענפי היצור. המחוקק ביקש לכלול בתחום הפטור גם מספר עבודות הקשורות במישרין בעבודת בנייה ממש ובלבד שאף אלה תהיינה בתחום ענפי הייצור. אדריכלות איננה כזו אלא היא ענף שירות. הכללתו של ענף שירות בתחומי הפטור מחייבת אמירה מפורשת בחוק כפי שנהג המחוקק, למשל, לגבי בתי מלון.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גב' ענת רון למערער, עו"דגב' לאה מרגלית למשיב. 16.8.88).


ע.פ. 85/88 - דאוד עבד אלולו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (הערעור נדחה).

המערער הורשע בהחזקת 10 סוליות חשיש במשקל של שלושה ק"ג וכן סיגריה המכילה טבק המעורב בחשיש ועוד שתי אצבעות חשיש. החזקת הסם לא היתה לצריכה עצמית. למערער הרשעות קודמות וביניהן שתיים שהן עבירות סמים ובעת ביצוע העבירה היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי שנגזר עליו בעבירת סמים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הורה על הפעלה מצטברת של ששה חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
לנוכח כמות הסם בה מדובר אין לומר כי העונש מופרז לחומרה.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ז. זילברשטיין למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 28.7.88).



ע.פ. 560/87 - מדינת ישראל נגד חיים גנון

*קולת העונש (שוד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב נכנס באחד הימים לחנות תכשיטים באשדוד כשהוא מזויין באקדח ומאיים בו על בעל החנות. בעל החנות נקשר בחוט טלפון והמשיב נטל תכשיטים בשווי של 28,000 דולר ואלה לא נתגלו עד היום. למשיב הרשעות קודמות רבות, הוא בעל עבירות נגד הרכוש, היה בעבר תחת פיקוח שירות המבחן ולפי החומר שהגיש שירות המבחן חלה במשך זמן מה הפסקה בפעילותו העבריינית של המשיב. ברם, בשנת 1986 החל בה מחדש, ככל הנראה בשל היסחפותו לשימוש בסמים. ביהמ"ש המחוזי ראה את העבירות בהן הורשע המשיב כחמורות, נתן משקל להמלצות שירות המבחן וגזר למשיב שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העונש שנגזר למשיב הוא במידה רבה מופרז לקולא. גם כשנותנים משקל לכל הנסיבות האישיות אין להתעלם מהחומרה המפליגה של שוד מזויין המבוצע תוך איום באקדח ואשר בו נשלחת יד ברכוש בעל שווי כספי גדול. גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי לוקה מבחינת האיזון בין השיקולים השונים שצריך היה להביאם בחשבון. בנסיבות רגילות ראוי היה המשיב לעונש חמור בהרבה מזה שנגזר, אך ביהמ"ש העליון אינו נוהג למצות את הדין כשהוא מחמיר בעונש, וכן הביא בחשבון במידה מקסימלית אפשרית את מצבו המשפחתי של המשיב ואת מאמצי השיקום. על כן הוחלט כי עונש המאסר לריצוי בפועל יעמוד על ארבע שנים ושנתיים מאסר על תנאי.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, אריאל. החלטת - הנשיא שמגר. עו"ד גב' מ. חשין למערערת, עו"ד ברוך סולומון למשיב. 21.7.88) .


ע.פ. 515/87 - עו"ד תופיק אבו אחמד נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של קבלת שכר מנאשם ע"י עו"ד ממונה (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה על סעיף 19 לחוק סדר הדין הפלילי ונגזרו לו שלושה חדשי מאסר שמהם 45 ימים לריצוי בפועל. הערעור נדחה. הסניגור טען כי לא היו ראיות בפני ביהמ"ש שעליהן יכול היה להשתית את ההרשעה, כי העדות היחידה היתה זו של המתלונן, שהוא עבריין מועד ואשר בדבריו נתגלו סתירות, ולא היו ראיות אחרות שיש בכוחן לתמוך בתיזה שהועלתה על ידי המתלונן. טענה זו אין לקבל. ביהמ"ש היה ער לכך שהמתלונן הוא עבריין וכי יש לבחון דבריו בזהירות יתירה. על כן לא תמך את מסקנת ההרשעה אך ורק על דברי המתלונן, אם כי היו מהימנים בעיניו, אלא בחן את מערכת הראיות כולה. בתוך המערכת כולה ניתן לגלות נתונים המחזקים את דברי עד התביעה העיקרי. אושרו דברי המתלונן כי לקח הלוואות מאנשים בתקופה הרלבנטית. ישלהוסיף לכך כי לא רק שלא היה למתלונן מניע בעטיו יכול היה לרצות לטפול אשמה על המערער, אלא לא היתה גם סיבה אובייקטיבית אשר בעקבותיה היה מקום להלין על טיפולו המשפטי של המערער בתיק של המתלונן, משפט שבו מונה המערער כסניגורו של המתלונן ושנסתיים בתוצאות שהיו יחסית נוחות למתלונן. בין הראיות מצוייה אחת שהיא בעלת משקל מיוחד מבחינת התמיכה בתיזה של המתלונן. לפי עדות זו יצא המתלונן מחדרו של עורך הדין, פנה לחבר שחיכה לו בלשכה, ביקש ממנו הלואה של אלף לירות, להם הוא זקוק עבור עורך הדין, ולאחר שקיבל את הכסף חזר המתלונן, בו במקום, לחדרו של עורך הדין. זהו נתון נסיבתי המחזק את דברי המתלונן. לכך יש להוסיף כי ביהמ"ש ששמע את העדים נתן אמון בדברי המתלונן והתייחס בשלילה לאמינותו של המערער אשר לדברי ביהמ"ש הותיר עליו רושם שלילי ותירוציו נראו קלושים. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שעמד להחליט בעבודת השירות בטרם הוגשה הבקשה לרשות ערעור.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אחמד נג'יב מצאלחה למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 11.9.88).



ע.פ. 316/88 - אברהם מויאל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הועסק בחברה המייצרת תרופות ותמרוקים ובמשך מספר חודשים שלח ידו, ברציפות ובהתמדה, בתמרוקים, וכך גנב רכוש בשווי של 93,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי התייחס בחומרה למעשה וגזר למערער שנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. מאמר והתברר כי שווי הרכושהגנוב הוא 93,000 ש"ח ורק חלק מסכום זה שולם ע"י מקבל הרכוש הגנוב למתלוננת, חייב ביהמ"ש את המערער לפצות את החברה ביתרת החוב בסכום של 70,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגורית ביקשה להקל בדינו של המערער והעלתה נימוקים שונים ובכללם עברו הנקי של המערער, החרטה שהוא מגלה ומצבו המשפחתי, וכן נכונותו להגיע להסדר תשלום חובו למעביד המוכן למחול לו וכיוצא בכך. אכן, אפשר שהמערער ילמד את לקחו ויימנע מכל מעשה בלתי חוקי בעתיד, אולם ביהמ"ש חייב לתת את הדעת גם לקיומה של תופעה נפסדת ושכיחה, כשעובדים מועלים באמון מעבידיהם ושולחים יד ברכוש אשר היה פתוח וגלוי בפניהם. בשל עבירות אלו יש להטיל עונש מאסר שכן רק בעונש כזה יש גורם מרתיע מפני התרחבות התופעה שמצאה את ביטוייה בהתנהגותו של המערער. השאלה היא אם מתחייב עונש של מאסר בפועל ואם אין זה מן הראוי להפחית מתקופת המאסר. לאחר שקילת הדברים, ותוך הכרה כי מדובר בתקופת מאסר מכאיבה ומכבידה, המסקנה היא כי אין היא חמורה במידה המצדיקה התערבות.


בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, אריאל. עו"ד גב' שלו למערער, עו"ד גב' רבין למשיבה. 23.8.88).


בש"א 229/88 - זיגי רבינוביץ נגד הימא בטייליגונגגזשלפט ושות'

*בקשת לביטול החלטה בדבר הקדמת דיון (בקשה לביטול החלטה בדבר הקדמת דיון - הבקשה נדחתה).

המשיבה, חברה מגרמניה, הגישה בישראל תביעה כספית נגד המבקש. ביהמ"ש המחוזי הורה על הפסקת ההליכים בפניו בטענה של "פורום לא נאות". על החלטה זו הוגשו ערעורים בתיקים העיקריים ולאחר הגשת הערעורים פנתה המשיבה בבקשה להקדים את הדיון בהם. לדבריה, כל עוד תלוי ועומד הדיון בביהמ"ש בישראל אין היא יכולה לפתוח בהליכים דומים בגרמניה, ואם לאחר שנים יידחו הערעורים תיטען כלפיה טענת ההתיישנות בגרמניה. מאידך, אם יתקבלו הערעורים ויוחזר התיק. לביהמ"ש המחוזי, יחול עיכוב נוסףבבירור העניין לגופו בשל התור שם. על יסוד כך הורה הרשם ביום 24.6.88 על הקדמת הדיון בערעור. עתה פונה המבקש, שהוא המשיב לערעורים, בבקשה לביטול החלטה זוכשלדבריו ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד והיא ניתנת לביטול. כן טוען המבקש שלא היתה הצדקה להורות על הקדמת הדיון בערעור. הבקשה נדחתה.
קביעת מועדי הדיון בהליכים המוגשים לביהמ"ש הוא עניין המסור לשיקול דעת ביהמ"ש. מועדי הדיון נקבעים הן בהתחשב בצרכיו וסדריו של ביהמ"ש והן בשל טיבו של ההליך התלוי ועומד ומידת דחיפות הדיון בו. קביעת סדרי הקדימויות נתונה לשיקול דעת ביהמ"ש ואף הסכמת הצדדים בעניין זה אינה מועילה. עם זאת רשאי בעל דין לפנות לביהמ"ש בבקשה להקדים את מועד הדיון בעניינו ודיון בפנייה שכזו אפשר שייעשה על פי צד אחד. בקשה כזו היא עניין שבין בעל הדין המבקש לבין ביהמ"ש ולצד שכנגד בתור שכזה אין מעמד לטעון שאין הצדקה להקדמת הדיון. במקרה הנדון מדובר בערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי להעמיד את ההליכים בטענה של "פורום לא נאות" והחלטה זוכמוה כפסק דין המעביר את המשפט לבימ"ש זר בלא לדון בתביעה לעיצומה. ערעור על החלטה זו יכול להביא לתוצאה שונה ובנדון זה קיימת חשיבות לקבל בהקדם פסק דין סופי בשאלת הפורום.


(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' ת. לרנר למבקש, עו"ד ירון למשיבה. 22.8.88).



ע.א. 243/87 - ניסים שלוש נגד יהודית שלוש

*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער חוייב בתשלום מזונות לאשתו בשעור של 500 ש"ח לחודש ובנוסף לכך תשלום עבור טלפון עד 90 ש"ח לחודש, חשמל עד 90 ש"ח לחודשיים וכן המסים העירוניים, קופ"ח, גז, מים ושכר דירה, ללא תקרה באשר לסכום החיוב. הערעור נתקבל בחלקו. באשר לסכום המזונות טוען הבעל כי יש לחייבו רק בסכום חודשי של 150 ש"ח אך טענה זו נדחתה. המחלוקת היא עובדתית ועניינה שיעור ההשתכרות של המערער בעבר, עניין רמת החיים ושיעור ההוצאות ונתונים כיוצא באלה ובאשר לממצאים עובדתיים אלה אין להתערב. מאידך יש לקבל את הטענה כי אין לקבוע חיבים שאין להם שיעור ותיקרה שהרי נוסף לתשלום החדשי הקצוב ולתשלומים נוספים לגביהם נקבעה תיקרה, חלים על המערער תשלומים המביאים את המזונות לשעור של כ-800 ש"ח לחודש. המערער אינו גר בדירה אלא האשה גרה בה לבד. בנסיבות אלה ישלקבוע תיקרה לשיעור הכולל של החיוב המוטל על המערער ולהעמידו על 500 ש"ח לחודש.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בני סלע למערער, עו"ד אבינעם אשכנזי למשיבה. 29.8.88).


ע.פ. 184/88- מדינת ישראל נגד יוסף רביבו

*קולת העונש (נהיגה בגילופין וגרימת תאונות) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

בליל העצמאות בשנת 1987 היה המשיב בגילופין, נטל רכב לא לו ונהג בו כשהוא שיכור ובחוסר זהירות עד שגרם לתאונות שבדרך נס לא גרמו נזק גופני לבני אדם. תוך כדי נסיעתו, לאחר שגרם לתאונה, פנה אליו איש המשמר האזרחי וביקש ממנו להציג את רשיונותיו, ואז שלף המשיב אקדח, נמלט מהמקום ובעת המרדף גם ירה מהמכונית כלפי חוץ. מסתבר שהמשיב הוא עבריין שלחובתו 13 הרשעות קודמות, רובן בנושא סמים, אך גם עבירות שיש עמן אלימות. בעת שביצע את העבירות היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של 18 חודשים. ביהמ"ש המחוזי הפעיל את המאסר על תנאי ובגין העבירות דנן גזר לו עונש של 36 חודשים שמתוכם 22 חודשי מאסר על תנאי ויתר החודשים לריצוי בפועל. מתוך 14 החודשים שהם לריצוי בפועל קבע השופט כי 10 יחפפו את העונש המותנה שהופעל וארבעה יצטברו, כך שבפועל ירצה המשיב 22 חודשים מאסר. כן נפסל המשיב מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של חמש שנים מהשחרור. המדינה ערערה על קולת העונש, בציינה כי בפועל ולמעשה עונש המאסר הממשי שהוטל על המשיב בגין כל המעשים החמורים מאד שביצע, הוא ארבעה חודשי מאסר בלבד והדבר לא יתכן. לדעת התביעה לא היה מקום לחפוף את העונשים, צריך היה לקבוע כי שני עונשי המאסר יהיו מצטברים והיה גם מקום להחמיר עם המשיב עוד יותר. מאידך הפנה הסנגור את תשומת הלב למצוקה שבה היה נתון המשיב שאיבד את מקום עבודתו. כן ביצע את המעשים כשהיה במצב של שכרות ואם ישוחרר, ויש סיכוי שישוחרר בקרוב, כי אז יש תקוה לעתידו. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העבירות שביצע המשיב חמורות הן מאד והצדיקו ענישה חמורה מזו שנקבעה בגזר הדין, זאת נוכח הרשעותיו הקודמות והסלחנות שנהגו בה כלפיו בעת שגזרו את דינו בעבר. אולם, אין דרכו של ביהמ"ש העליון למצות את הדין עם הנאשם כשהוא מתערב במידת העונש. בנסיבות המקרה ראוי היה שתקופת המאסר הכוללת שעל המשיב לרצות תהיה ממושכת יותר ולכאורה לא היה מקום לכל חפיפה בעונשים. עם זאת, בהתחשב בסיכוי שהמשיב יטיב דרכו בעתיד הוחלט להחמיר בעונש באופן שעשרה חודשים מהמאסר החדש יצטברו ורק ארבעה יחפפו ובסה"כ ירצה המשיב 28 חודשי מאסר.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, אריאל. עו"ד גב' מ. חשין למערערת, עו"ד יפתח למשיב. 25.8.88).



בש"פ 542/88 - יחיאל בן עמי נגד מדינת ישראל

*המשך מעצר עד תום ההליכים (מרמה,שיבוש הליכי חקירה ומשפט וכו') (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר שימש מזכיר ראשי של בתי משפט השלום במחוזות תל אביב ומיוחסות לו עבירות רבות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שיבוש הליכי חקירה, קבלת שוחד, מרמה והפרת אימונים, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שיבוש הליכי משפט, השפעה לא הוגנת, קשירת קשר וכדומה עבירות המפורטות ב- 13 אישומים של כתב האישום. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ובשעתו ערר העורר לביהמ"ש העליון ועררו נדחה משנמצא כי נתקיימו לגביו שתי עילות מעצר - חשש לשיבוש הליכי משפט והחומרה המופלגת של העבירות הפוגעות באמון הציבור במערכת השפיטה. משתמה שמיעת הראיות באישומים לגופם ובטרם הושמעו טענות הסיכום, ביקש העורר עיון מחדש בצו המעצר, בעיקר מהטעם כי משתמה פרשת הראיות אין חשש לשיבוש הליכי משפט, ואילו בחומרת העבירות בלבד אין להצדיק המשך החזקתו במעצר. גם בקשה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. משחוקקה הכנסת ביום 27.7.88 את תיקון מס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי, עתר העורר לביהמ"ש המחוזי לעיין מחדש בצו המעצר והפעם בנימוק כי לפי סעיף 21א'(ד) "חומרת העבירה כשלעצמה לא תהווה עילה למעצר אלא במקרים המנויים בסעיף קטן (א)(2)" ואילו העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום אינן כאלה ושוב אין צידוק להחזיקו במעצר. גם בקשה שניה זו נדחתה ע"י השופט, באשר מלבד חומרת העבירות מושתת צו המעצר על חשש לשיבוש הליכי משפט. הערר נדחה.
במקרה דנן לא רק שנקבע בשלש הזדמנויות קודמות, פעמיים בביהמ"ש המחוזי ופעם בביהמ"ש העליון, כי קיים חשש לשיבוש הליכי ביהמ"ש, אלא בכתב האישום גופו מיוחסות לעורר עבירות של שיבוש הליכי בימ"ש, ובין היתר גם על עבירות אלה הוא עומד לדין. טוען העורר כי חשש זה אינו קיים יותר משתמה פרשת הראיות ואין יסוד לחשוש כי העורר ישפיע או ינסה להשפיע על עדים. אכן, במקרים מסויימים העובדה כי העדים, או לפחות העדים העיקריים, כבר העידו בביהמ"ש ומסרו גירסתם, עשוייה להוות שיקול כי שוב אין קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, ואז יש מקום להתייחס בחיוב לבקשה לעיון מחדש בצו המעצר. אולם, אין זה כלל כי עם תום פרשת הראיות לעולם אין חשש לשיבוש הליכי משפט. ההליכים אינם מסתיימים עם שמיעת הראיות והם נמשכים עד למתן פסק הדין וכולל גזר הדין. שיבוש הליכי ביהמ"ש גם אינו מצומצם לנסיון להשפיע על עדים וניתן להצביע על אפשרויות אחרות של שיבוש הליכי בית משפט "שלא כאן המקום להרחיב ולפרט". לכך יש להוסיף כי כל העבירות המיוחסות לעורר בוצעו כששימש מזכיר ראשי של בתי המשפט השלום בתל אביב ואף העבירות האחרות הן כולן בבחינת פגיעה במערכת השפיטה ובאמון הציבור בה. אין להתערב בהחלטת הערכאה הראשונה משכבר הוחלט בהזדמנויות קודמות כי קיים חשש סביר לשיבוש הליכי משפט ונימוק זה הוא במפורש אחד הנימוקים למעצר עד תום ההליכים המשפטיים על פי התיקון מס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי.


(בפני: השופט ביסקי. העורר לעצמו, עו"ד כהן למשיבה. 27.9.88).


בש"פ 556/88 - מדינת ישראל נגד גזמעה וחסן שראתחה

*שחרור בערובה (רכישת כלי רכב גנובים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

מתוך 23 אישומים הכלולים בכתב אישום שהוגש נגד ארבעה, מיוחס למשיבים כי בחודשים נובמבר ודצמבר 1987 רכשו מן הנאשמים האחרים 7 כלי רכב בידיעה שהם גנובים ולמשיב השני מיוחסת גם גניבת משאית על מנת למכרה למי שעוסק ברכישת מכוניות גנובות ופירוקן. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשת התביעה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. הערר נדחה. התובעת אינה מתעלמת מתיקון מס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי, אך היא סבורה כי המעשים המיוחסים למשיבים מסכנים את שלום הציבור כאמור בסעיף 21 לתיקון הנ"ל, וזאת מחמת ריבוי
המקרים של גניבות כלי רכב אשר עשויים לנוע בכבישים ללא היתר או להיות מפורקים לצרכי חלפים, ובעיקר כאשר עפ"י כתב האישום עולה שמדובר בכנופייה מאורגנת שהמשיבים רכשו ממנה כלי רכב גנובים. ביהמ"ש המחוזי התייחס בהרחבה לטענות שנטענו ולא מצא יסוד מספיק לחשש כי המשיבים עשויים להמשיך במעשיהם הפליליים אם ישוחררו בערובה כפי שנקבע. אמנם לשני המשיבים הרשעות קודמות בעבר הרחוק אך מאז 1980 לא הסתבך אף אחד מהם בפלילים. אין למצוא פגם בשיקולי ביהמ"ש המחוזי ואין להתערב בהחלטתו ומה עוד ותנאי השחרור כפי שנקבעו סבירים והולמים את נסיבות המקרה.


(בפני: השופט ביסקי. עו"ד גב' א.ברזילי לעוררת, עו"ד הלברשטט למשיבים 16.9.88).


בש"פ 529/88 - מדינת ישראל נגד אלן בן סעדון

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 - הבקשה נדחתה).

המשיב הואשם בסדרת עבירות שעניינן סחר בהירואין בכמות של כ-130 גרם. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר המשיב עד תום ההליכים. ביום 2.6.88 חלפה שנה מעת הגשת כתב האישום ומשפטו של המשיב טרם הסתיים. הוגשה אז בקשה להאריך את תקופת המעצר בשלשה חודשים והשופטת נתניהו שהאריכה את המעצר קבעה בהחלטתה כי "קצב שמיעת המשפט, שש ישיבות בלבד (וכנראה שחצאי ימים) במשך שנה תמימה, רחוק מלהניח את הדעת והמשפט עוד רחוק מסיומו... אני נעניתי לבקשת המדינה... עם זאת, עלי להעיר כי יש לעשות הכל כדי לזרז את שמיעת המשפט וסיומו תוך המועד המוארך בזה, גם אם יהיה צורך בשל כך לשמוע את המשפט בישיבות אחר הצהריים". מאז ניתנה ההחלטה ביום 2.6.88 לא קויים שום דיון במשפט. רק ביום 2.6.88 זומנו הצדדים לשימוע החלטה בדבר קבילותן של ראיות שהיו שנויות במחלוקת. ביהמ"ש לא המשיך בשמיעת הראיות ונקבעו שני מועדים נוספים להמשך הדיון, ביום 19.88 וביום 22.10.88, דהיינו כחודש וחצי לאחר תום תקופת ההארכה. עתה נתבקשה שוב הארכת המעצר בשלשה חודשים והבקשה נדחתה.
הוראת החוק הקובעת כי מעצר עד תום ההליכים לא יתמשך מעבר לשנה, אלא באישור של ביהמ"ש העליון, שרירה וקיימת ולא אבד עליה הכלח. היא נותנת ביטוי לכוונת המחוקק שביהמ"ש יעשה כל מאמץ לסיים תוך שנה משפטו של אדם הנתון במעצר. ביהמ"ש העליון, כשהוא בא לשקול אם לעשות שימוש בסמכותו ולהאריך מעצר כזה מעבר לשנה, אינו מתייחס לבקשות כאלו כדבר שבשגרה אלא שוקל אותן בכובד ראש כשנגד עיניו מצד אחד זכותו של אדם לחירותו כל עוד לא הורשע, ומצד שני בטחון הציבור ומניעת סיכון בשל שחרור הנאשם ממעצרו. ככל שמתמשכת תקופת המעצר, כן תגבר הנטייה להעדיף את חירותו של האזרח, אפילו מדובר בעבירות חמורות ובסיכון אפשרי. לכן על ביהמ"ש השומע את המשפט לעשות את המאמץ הראוי לסיים את ההליכים תוך התקופה שקבע המחוקק ואם הוארכה התקופה תוך התקופה הנוספת שקצב ביהמ"ש העליון בהחלטתו. במקרה דנן לא נעשה המאמץ המתבקש מצד ביהמ"ש השומע את המשפט וסיומו של המשפט אינו נראה באופק. לפיכך הוחלט כי המשיב יוכל להשתחרר אם ימציא ערבות מתאימה, ערבות עצמית וערבות צד ג' בטוחה, בסך 75,000 ש"ח וכן יוצא צו עיכוב יציאה של המשיב מן הארץ.


(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' א. כהנא למבקשת, עו"ד אולמן למשיב. 5.9.88).


בג"צ 458/88 - מנחם יחזקאל נגד מרגנית יחזקאל ואח'

*חטיפת ילדים (העתירה נדחתה).

העותר טוען כי המשיבה הראשונה, אשתו, על דעת הוריה, המשיבים 2, 3, חטפה את ילדתם של בני הזוג והביאה אותה לארה"ב מבלי להשאיר
כתובת. המבקש עותר לצו המורה לאשה להחזיר את הקטינה ארצה לחזקת העותר וכן לצוות על הוריה למסור לעותר את כתובתה של האשה בחו"ל ומקום המצא הקטינה וכתובתה. כן ביקש העותר צו ביניים הנוגע לסכסוך שבין בני הזוג בנוגע לדירה הנמצאת בחיפה. העתירה נדחתה. לעניין הסעד הנוגע להחזרת הקטינה, כבר קיים צו שניתן בביה"ד הרבני המוסמך ואין מקום למתן צו נוסף. אשר לסעד הנוגע למסירת כתובתה של האשה בחו"ל ומקום מגורי הבת, אין עילה למתן סעד כזה נגד הורי האשה משום שאין הם ממלאים תפקיד צבורי על פי דין, וגם לגופו של עניין אין מקום למתן הסעד. אין גם מקום לתת את צו הביניים המבוקש שגם לו היה עניינו סעד עיקרי, מקומו היה להתברר בביהמ"ש המוסמך ולא בבג"צ.


(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, מלץ. עו"ד גרונשטיין לעותר, עו"ד שוורץ למשיבים. 11.8.88).


בג"צ 451/88 - דירות נ. שקד בע"מ נגד עירית נתניה ואח'

*אי פסילת מכרז ע"י ועדת המכרזים למרות פגם בהצעה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העיריה פרסמה מכרז לבניית בית ספר בנתניה. במסגרת המכרז נכללו הן השלמת הבנייה של שלב א' של בית הספר והן בנייתו של שלב ב'. לפי תנאי המכרז רשאית העיריה לקבל את ההצעה כולה או כל חלק ממנה ולבצע את כל העבודה או חלק ממנה. לפי סעיף אחר במכרז "כל הסתייגות של הקבלן תפסול את הצעתו". משהוגשו ההצעות של העותרת ושל המשיבה השניה (להלן: המשיבה) קיבלה ועדת המכרזים את ההצעה של המשיבה וסברה שהיא הזולה ביותר. בין מסמכי המכרז שהוגשו לועדת המכרזים ע"י המשיבה כלולים דפי ריכוז כללי שבהם נכתב שניתנת הנחה מהחשבון הסופי בסכום של 80,000 ש"ח. למסמכים צורף מכתב בו נאמר בחלקי האופרטיביים "הנחנו בהצעתנו שפרטים לא ברורים די צרכם בתנאי ההתקשרות יובהרו במשא ומתן לפני חתימת החוזה ושהמזמין מתכוון לבצע את שני שלבי העבודה. הענקנו לכן הנחה צמודה... בגובה של 80,000 ש"ח אשר תנוכה מהתשלום הסופי". המחלוקת בין הצדדים היא אם יש באמור במכתב משום הסתייגות מטעם המשיבה הפוסלת את הצעתה או שמא אין בו אלא חזרה על תנאי המכרז ללא הסתייגות. העתירה נתקבלה.
למקרא האמור במכתב הזמינה ועדת המכרזים את נציגי המשיבה ולאחר ששמעה את הסבריהם לאמור בו, נחה דעתה שאין במסמך משום הסתיגות. דא עקא, השאלה אם יש לפרש את המסמך כהסתייגות אם לאו, צריכה להחתך לפי האמור במסמכים שהוגשו על ידי המציע לוועדת המכרזים ולעניינה ראיות חיצונית אינן מעלות או מורידות. פרשנותו הסבירה של המכתב מלמדת כי ההנחה שהמשיבה הציעה מותנית בתנאי שהעיריה לא היתה חייבת למלא אחריו, לאמור שהעבודות תבוצענה במלואן על שני שלביהן. במצב כזה יכלה המשיבה, בנסיבות מסויימות, להשמע בטענה שאין היא מחוייבת בתנאי המכרז אם העבודות במלואן על שני שלביהן לא תבוצענה. כלל הוא בדיני המכרזים שהצעה הניגשת בהיענות למכרז צריכה להיות ברורה ובלתי משתמעת לשתי פנים, ואי בהירות בהצעה עשוייה להביא לפסילתה. ניתן גם לפרש את המכתב כהסתייגות האומרת כי הצעתה של המשיבה מותנית בקבלת הבהרות. עוד הם לציין שהדיבור "מהתשלום הסופי" גם הוא אינו ברור, דבר העשוי לפתוח פתח להדיינויות בנסיבות מסויימות. כללו של דבר, מכוחם המצטבר של כל הטעמים האמורים, יש לראות את המכתב ככולל הסתייגות הפוסלת את הצעת המשיבה. לפיכך יש לבטל את החלטת ועדת המכרזים ולקבוע כי העותרת היא הזוכה במכרז.


(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, אריאל. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד הרצוג לעותר, עוה"ד לב אריוא. קנטי למשיבות. 30.8.88) .



בש"פ 510/88 - אייל אייל נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (הצתת מכוניות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

המערער הואשם בכך כי הצית מכוניותיו של אזרח במקום חנייתן בקרבת ביתו של אותו אדם וזאת לאחר שקשר קשר עם אדם אחר לבצע את המעשה בשליחותו של אחר ולמען בצע כסף. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים בנמקו את הצו בכך שהעבירה חמורה מאוד וכן בכך שהעורר העמיד עצמו כנותן שרות כזה תמורת בצע כסף ומהווה, בהיותו חופשי, סכנה לשלום הציבור. הערר נדחה. המעשה המיוחס לעורר חומרתו רבה ביותר וברי כי מי שמוכן להעניק שרותים נפשעים כאלה לכל מאן דבעי תמורת בצע כסף, מעיד על עצמו שהוא אדם העלול לסכן את שלום הציבור בהיותו חפשי לנפשו. הן על פי הפסיקה שהיתה מקובלת על חלק ניכר משופטי ביהמ"ש העליון לפני התיקון בחוק והן על פי המדיניות המוזכרת על ידי המחוקק בתיקון מס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי, מעצרו של העורר עד לגמר ההליכים מוצדק הוא.


(בפני השופט ד. לוין. עו"ד מרוז לעורר, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 28.9.88).


רע"א 102/88 - מעדני אווז הכסף בע"מ נגד סאנט אור...

*סמכותו של ביהמ"ש בישראל לעקל נכסי הנתבע למרות שהדיון לגופו יתברר בלונדון בפני בורר עפ"י סעיף שיפוט בהסכם (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

המבקשת היא חברה ישראלית העוסקת בעיבוד בשר והמשיבה היא חברה צרפתית העוסקת בשווק מוצרי בשר. בין בעלי הדין נחתם חוזה לשווק והפצת מוצרי המבקשת על ידי המשיבה ובסעיף 27 לחוזה נקבע כי "כל סכסוך בין הצדדים... וכן תביעה... ידונו אך ורק בבוררות בלונדון וההסכם יתפרש לפי החוק האנגלי". המשיבה פנתה למבקשת בטענה כי זו הפרה את החוזה והודיעה כי היא מתכוונת לתבוע את המבקשת על סכום של 300,000 דולר בגין נזקיה בשל הפרה זו, ועוד ציינה המשיבה כי בדעתה לעשות כן בפני בורר בלונדון כאמור בסעיף 27 לחוזה. בנוסף לכך פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בחיפה וביקשה צו עיקול על מכונות וציוד של המבקשת. הרשמת נתנה את הצו במעמד צד אחד אך לאחר שמיעת טיעוני שני הצדדים החליטה לבטל את העיקול הזמני בקבעה כי לביהמ"ש הישראלי אין סמכות להיענות לבקשת העיקול. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה והחליט כי לביהמ"ש סמכות להטיל עיקול למרות שברור כי הדיון עתיד להתקיים, על פי החוזה, בלונדון. הערעור נדחה.
סמכותו של ביהמ"ש המקומי אינה צריכה להסכמת הצדדים. סמכותו היא סמכות טריטוריאלית, על האנשים והנכסים בארץ. עם זאת, לעיתים יש ובתי המשפט יימנעו מלנצל סמכותם זו. בחוזים בהם מצוייה תניית שיפוט זר מקובלת ההלכה כי בדרך כלל ייטו בוני המשפט לכבד הסכמים שבין הצדדים אך הדבר נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש ואין הדבר מובן מאליו שביהמ"ש יעכב הליכים שהובאו בפניו רק משום שקיימת תנייה של שיפוט זר. על פי הפסיקה יכול ביהמ"ש המקומי לקיים את הדיון למרות תנייה של שיפוט זר, ואם הדבר כך בדיון כולו שיכול ביהמ"ש להעתיקו לארץ, קל וחומר שרשאי הוא ליתן סעדים זמניים תוך שהוא משאיר את הדיון לגופו לערכאה הקבועה בחוזה. בנסיבות העניין, כאשר המבקשת מנסה כנראה להתחמק מהדיון בפני הבורר המוסכם, וכאשר המשיבה חוששת למצב שבו לא תוכל לממש פסק דין שיינתן ע"י הבורר באנגליה, יכול היה ביהמ"ש להוציא את צו העיקול למרות סעיף שיפוט הזר. אין בהליך זה משום התערבות בסמכות שהצדדים ביקשו להעניק לבורר בחו"ל. נהפוך הוא, הליך מעין זה יש בו משום סיוע לבורר בכל הנוגע למימוש הזכויות שעה שיכריע הבורר בסוגייה לגופה.


(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, אריאל. החלטת - השופט אריאל. עו"ד א. דנציגר למבקשת, עו"ד ר. נבט למשיבה. 31.8.88).



בג"צ 576/88 - פייסל עבדול קאסר חוסייני נגד סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי בירושלים ואח'

*אי גילוי ראיות וסירוב להתיר נוכחות קרובים בדיון סגור בקשר לצו מעצר לפי חוק סמכות שעת חירום (העתירה נדחתה) . במהלך דיון שהתקיים בפני סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 4(א) לחוק סמכות שעת חרום (מעצרים) נדון אישור לצו המעצר נגד העותר עפ"י החוק הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי נתן שתי החלטות שנגדן עתר העותר לבג"צ ועתירתו נדחתה. אחת ההחלטות היתה עפ"י סעיף 6(ג) לחוק שלא לגלות לעותר ולב"כ ראיות חסויות שהשופט עיין בהן ושמע טענות לגביהן. במהלך הדיון בעתירה הסכים ב"כ העותר כי קיימת דרך של ערעור על החלטה כגון זו ומשכך הדבר אין מקום לעתירה לבג"צ בעניין זה. ההחלטה השניה נושא העתירה היא שלא להתיר את נוכחות בני משפחת העצור, עיתונאים ואחרים בדין. זאת עפ"י סעיף 9 לחוק האומר כי "הדיון בהליכים לפי חוק זה יתקיים בדלתיים סגורות". ב"כ העותר הדגיש את חשיבות הדין הפומבי בכללו, אך על כך אין מחלוקת, אלא שלפנינו הוראה ברורה וחריגה מהחוק הכללי בדבר פומביות הדין בהתחשב בנושא המיוחד בו דן חוק זה. ב"כ העותר טוען כי יש לראות את הוראת סעיף 9 לחוק בכפיפות לסעיף 68 לחוק בתי המשפט הקובע את עקרון פומביות הדיון והמתיר לביהמ"ש לשמוע דין בדלתיים סגורות במקרים המנויים באותו סעיף. סעיף 68 מאפשר לביהמ"ש להרשות לאנשים מסויימים להיות נוכחים בעת דיון בדלתיים סגורות, ולטענת העותר צריכה להינתן החלטה לעניין הדלתיים הסגורות גם במסגרת סעיף 9 לחוק סמכות שעת חרום, ומשכך הדבר רשאי ביהמ"ש גם עפ"י סעיף 9, כמו עפ"י סעיף 68, להתיר לאנשים מסויימים להיות נוכחים בעת הדיון. טענה זו יש לדחות. מתוך נוסח סעיף 9 עולה בבירור כי הוראה זו היא מנדטורית וחד משמעית ואינה מצריכה החלטה, להבדיל מאותה החלטה הדרושה בנסיבות המיוחדות של סעיף 68 לחוק בתי המשפט.


(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, אריאל. החלטה: השופט אריאל. עו"ד אביגדור פלדמן לעותר. 30.8.88).


בש"א 243/88 - דר' אנבא בסיליוס המוטראן הקופטי... של ירושלים והמזרח הקרוב נגד אחמד מוחמד עדילה ואח'

*סעד מניעה זמני לתקופת הערעור (בקשה למתן סער זמני לתקופת הערעור - הבקשה נתקבלה).

המערער הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי בירושלים ובגידרו נתבקש ביהמ"ש לתת צו מניעה זמני. הדיון הסתיים בדחייתה של התובענה ועקב כך בוטל צו המניעה הזמני. המערער ערער על פסק הדין ויחד עם זאת ביקש להשאיר את צו המניעה על כנו עד להכרעה בערעור. ב"כ המשיב התנגד לבקשה ולחילופין ביקש שביהמ"ש יתנה את צו המניעה בהמצאת ערבות שתכסה את הנזקים שעלולים להגרם למשיב עקב מתן הצו המבוקש. הבקשה למתן סעד זמני נתקבלה והמערער חוייב בהמצאת ערבות מתאימה על סך 100,000 ש"ח עבור כל נזק העלול להיגרם למשיבים.
מהבחינה העקרונית, לעניין תקנה 471, אין חובה שהמבקש עיכוב ביצוע יפנה תחילה לערכאה הראשונה, ואחת היא אם פנה המבקש תחילה לדרגה הראשונה או לא. בכך נבדל המקרה הנוכחי ממקרה שיש לדון בו לפי תקנה 467 לתקנות סדר הדין. ההבדל מתבטא בכך שתקנה 467 מתייחסת לעיכוב ביצוע של פסק דין שניתן נגד המערער, ואילו תקנה 471 דנה בתובענה שנדחתה על ידי הערכאה הראשונה. לגוף העניין, השאלה המרכזית היא אם מוסמך בימ"ש ישראלי לדון בסכסוך קרקעי שנדון והוכרע על ידי הערכאות השונות ביו"ש. אין צורך להכריע בשאלה זו במסגרת הבקשה הנוכחית, זאת על אף שמורגש הקושי להשיב על השאלה בחיוב. חרף זאת יהיה זה מוצדק אם בכל זאת יישמר המצב הקיים עד להכרעה בערעור שהוגש מטעם המבקש, וזאת תוך מתן ערבות מתאימה כאמור.


(בפני: השופט חלימה. 5.9.88).



רע"א 198/88 - ארז ליאון נגד גד גולדשטיין ואח'

*בקשה לבטל פסק בוררין (הבקשה נדחתה).

המבקש ביקש לבטל פסק בוררין וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו. בקשה לרשות ערעור נדחתה. טענתו הראשונה של המבקש הינה כי יש לבטל את פסק הבורר לפי האמור בסעיף 24(6) לחוק הבוררות, מאחר והבורר לא נימק את פסק דינו. המבקש טוען כי ניתן להסיק על חובת ההנמקה מהתנאי הכלול בהסכם הבוררות שלפיו יהא הבורר כפוף לדיני הראיות והפרוצדורה. בע.א. 227/85 (פד"י מ"א (4) 7) נקבע כי מהוראה המצוייה בשטר הבוררין שלפיה הבורר כפוף לדין המהותי אין להסיק את הדרישה כי על הבורר לנמק את פסק דינו. הטעם לכך הוא כי "יש סיכון רב כי יווצר ערפול בכל הנוגע לחובת ההנמקה... אם יחייבו את בתי המשפט ואת בעלי הדין לחטט בין השיטין בשטרי הבוררין כדי לחפש בתוך תנאים אחרים משמעויות לוואי... כדי להסיק מהם על קיומה של חובת הנמקה". על כן, בהיעדר הוראה ברורה ומפורשת לא קמה חובת ההנמקה. ההגיון שבדברים אלה יפה אף לענייננו, היינו כי מהתנאי שבשטר הבוררות כי הבורר יהיה כפוף לדיני הראיות והפרוצדורה אין להסיק מכללא כי על הבורר לנמק את פסק דינו. ברם, מאחר והשופט קבע בפסק דינו כי הבורר נימק את פסק הבוררות מתבטלת בלאו הכי טענת חוסר ההנמקה. גם ביתר טענות המבקש אין מאום. ביהמ"ש העליון קבע וחזר וקבע כי אין ביהמ"ש יושב כערכאת ערעור על פסק דינו של בורר, ורק מקום בו קיימת עילת ביטול על פי החוק רשאי ביהמ"ש לבטל את פסק הבוררות .


(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד א. איזמן למבקש, עו"ד ל. קנת למשיבים. 28.8.88) .


=ע.פ. 315/88 - לרנר דמיטרי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (נסיון לזייף דולרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של נסיון לזייף שטרי דולרים ולזייף תעודות זהות ישראליות בנסיבות מחמירות וכן הורשע בהחזקת מטבע חוץ בנסיבות מחמירות. הוא נדון ל-18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור כנגד מידת העונש נדחה. הסניגורית מדגישה בטיעוניה כי המערער אמנם החזיק בציוד שהיה מיועד להביא לידי זיוף שטרי הכסף והתעודות האמורים, אך לא הספיק להשלים את עבירת הזיוף עצמה ולאור עובדה זו העונש חמור מדי. אין לקבל גירסה זו. אילו הושלמו העבירות, מן הדין היה להטיל על המערער עונש כבד פי כמה מהעונש שהוטל על ידי ביהמ"ש המחוזי. אין להכביר מילים על הנזק החמור ביותר שעלול היה להגרם לציבור ולכלכלת המדינה אילו עלה בידו של המערער לבצע את זממו עד תום. בנסיבות הענין אין לומר שהעונש מוגזם וכי הוא מצדיק התערבות בימ"ש שלערעור.


(בפני השופטים: בך, חלימה, מלץ. עו"ד גב' ת. אולמן למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 4.9.88).


=ע.א. 764/87 - הדסה ולירון אוהר נגד יצחק אוהר

*מזונות



(הערעור נתקבל בחלקו).

המשיב חוייב בתשלום מזונות לבתו הקטינה הנמצאת עם האשה, המערערת, ולבנו הקטין הנמצא אצלו. לפי החלטת ביהמ"ש המחוזי פטור המערער מתשלום מזונות לאשתו. הערעור נתקבל בחלקו. לעניין הפטור מתשלום מזונות לאשה אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי. אשר למזונות הבת הנמצאת אצל האשה - 320 ש"ח לחודש, לפי מדד אוגוסט 1987 - היה מקום לחייב את האב גם בשליש מהוצאות המדור. הבת אמנם מתגוררת עם האם, אך הוא חייב לספק לבת מדור, ותשלום שכר הדירה מן הנכון שיתחלק בשיעור של שליש ושני שליש בין האב לאם. לפיכך על המשיב להוסיף על המזונות האמורים סכום בשקלים השווה ל-100 דולר לחודש.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ינון בר שלטון למערערות,עו"ד צילה צפת למשיבים 16.8.88).