בג"צ 194/88 - האגודה למלחמה בסרטן ואח' נגד מינהלת מרכז ההשקעות שליד משרד התעשיה והמסחר ואח'

*התנגדות למעמד "מפעל מאושר" למפעל חדש לייצור סיגריות(העתירה נדחתה).


א. המשיבה החליטה באפריל 1988 לאשר הקמת מפעל לייצור סיגריות בצפת כ"מפעל מאושר" בתוקף סמכותה לפי החוק לעידוד השקעות הון. נגד החלטה זו מופנית העתירה. בהסתמכו על חומר מדעי טען ב"כ העותרות כי העישון הוא גורם ראשון במעלה לתמותה ולתחלואה במדינת ישראל, ולחובת העישון יש לזקוף אחוז גבוה מהתמותה ממחלות לב כליליות, ממחלת הסרטן, במיוחד סרטן הריאה, ותחלואה המוגברת במחלות זיהומיות שונות. משום כך גם מתנגד משרד הבריאות בחריפות למתן סיוע ותמיכה להקמת מפעל נוסף לייצור סיגריות. טענת העותרות היא כי החלטת המשיבים להכיר במפעל הסיגריות כמפעל מאושר לוקה בפסול קיצוני בשיקול הדעת, בהתחשב בכך שמדובר בעידוד מקופת המדינה להקמת מפעל המיצר מוצר הגורם למותם של 5,000 איש בשנה. עוד נטען כי יש באישור שניתן ע"י המשיבים משום חריגה מסמכות באשר המטרות המוצהרות להקמת המפעל לייצור סיגריות אינן מנויות בין המטרות הלגיטימיות המפורטות בחוק. העתירה נדחתה.
ב. באשר לטענה כי בהחלטת המשיבים יש משום חריגה מסמכות וסטייה מהמטרות שלשמן הם רשאים להפעיל שיקול דעתם במתן אישורים על פי החוק - סעיף 1 לחוק עידוד השקעות הון קובע כי מטרת החוק היא משיכת הון לישראל, עידוד יוזמה כלכלית,פיתוח כושר הייצור של משק המדינה, שיפור מאזן התשלומים על ידי הקטנת היבוא והגדלת היצוא, קליטת עליה וחלוקה מתוכננת של האוכלוסיה על פני שטח המדינה ויצירת מקומות עבודה חדשים. המפעל שמדובר בו עונה על כל המטרות המנויות בכל אחד מסעיפי המשנה הנ"ל, למרות שדי אם מטרה אחת או שתיים מתמלאות. העותרות מתבססות בין היתר על הכרזתו של המשיב השלישי, מנהל מרכז ההשקעות, שלפיה המטרה העיקרית לאישור התכנית להקמת מפעל נוסף לייצור סיגריות היא חיסול המונופולין של יצרן הסיגריות הקיים ומטרה זו לא בא זכרה בחוק הנדון. אולם, בשום מקום בחוק לא נפסל קיומן של מטרות נוספות שאינן מנויות בחוק, ולא נקבע שהמטרות שצוינו בחוק תהיינה היחידות שתעמודנה לנגד עיני הגוף המחליט. המטרה של מניעת מונופול בענף היצור הנדון שהינה מטרה כלכלית מובהקת אינה סותרת במאומה את החוק הנדון ואת מגמותיו.
ג. אם קיימים לבטים בעתירה זו הרי מתמקדים הם בשאלה אם אין החלטת המשיבה לוקה באי סבירות קיצונית המחייבת התערבות בג"צ. אין חולקים על הדעה, המבוססת על מחקרים מדעיים מוסמכים ביותר, כי עישון סיגריות מסכן את הבריאות וגורם כל שנה למותם של המוני בני אדם ולתחלואה של בני אדם רבים עוד יותר. בעקבות הנזק לבריאות הציבור נגרם למדינה גם נזק כלכלי ניכר. בכל כלי התקשורת, וביניהם כלי התקשורת הממלכתיים, מוזהר הציבור מפני עישון הסיגריות וסכנותיו. החוק גם מחייב להזהיר את הציבור על ידי הדפסת אזהרה על חפיסות הסיגריות כי משרד הבריאות קובע כי העישון מזיק לבריאות, וכן נאסרה כל פרסומת למוצרי טבק וכדומה. משרד הבריאות נותן את תמיכתו החד משמעית למאמצים להקטין את מספר המעשנים. נשאלת השאלה אם מתקבל על הדעת שזרוע ממלכתית אחרת, תתן את עידודה להקמת מפעל נוסף לייצור סיגרית על ידי כך שהיא מעניקה סובסידיות, הקלות מס וכדומה. השאלה היא אם החלטת המשיבה, העומדת בסתירה למגמה הכללית להילחם בנוהג העישון, אינה נוגדת את תקנת הציבור ומחייבת משום כך את התערבות בג"צ. התשובה היא שלילית בהתחשב במשקל המצטבר של נימוקי המשיבים לאי התערבות בג"צ בהחלטה הנ"ל.
ד. המשיבים אומרים כי מקובל עליהם שיש לשאוף להגבלת העישון, אך אין זה
מתפקידם של המשיבים לגבש מדיניות בנושא זה ולבצעה. אם משתכנעת הממשלה שהעישון מהווה סיכון כה חמור לבריאות הציבור, יכולה היא לישם חקיקה האוסרת את ייצור הסיגריות, הפצתן וצריכתן. בהיעדר חקיקה ברורה או החלטה חד משמעית של הממשלה, אין המשיבה מוסמכת להטיל בעקיפין איסור על ייצור סיגריות ולקפח יצרן המבקש להקים מפעל כזה והעונה על דרישות החוק, לעומת יצרנים אחרים. מטרות החוק, כגון עידוד היצור בישראל, וביחוד באיזור פיתוח, צמצום הייבוא והרחבה אפשרית של היצוא וכו' הן מטרות כלכליות כשרות שהמשיבה רשאית היתה לבסס את החלטתה עליהן לפי שיקול דעתה. אין הוכחה ברורה שהקמת מפעל נוסף ליצור סיגריות תגביר במידה משמעותית את צריכת הסיגריות בישראל. אם לא יינתן האישור תסופק הכמות הנדרשת ע"י ייצור מוגבר של המפעל הקיים בישראל או ע"י יבוא סיגריות מחו"ל. מאידך ברור שמניעת האישור להקמת המפעל עשוייה לגרום להגדלת יבוא הסיגריות מחו"ל עם כל הנזק לכלכלת המדינה הכרוך בכך. אין בג"צ נדרש להכריע בשאלה אם רצוי להקים בישראל מפעל חדש לייצור סיגריות ואם שופטי בית המשפט היו מעניקים את האישור למפעל אילו כיהנו כחברי המשיבה. השאלה העומדת להכרעה הינה אם אסור היה למשיבה להחליט על מתן האישור המבוקש כפי שהחליטה, ועל שאלה זו אין ביהמ"ש יכול להשיב בחיוב על פי החומר שהובא בפניו.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד עמוס האוזנרלעותרות, עו"ד מנחם מזוז וגלעד חריש למשיבים. 7.9.88) .


בג"צ 244/86 - אברהם רביבו נגד ראש המועצה המקומית אופקים

*פסילת חבר מועצה מקומית כאשר מונה לכהן כחבר מועצה מקומית נוספת(העתירה נדחתה).


א. העותר נבחר כחבר המועצה המקומית אופקים וכעבור זמן מינה אותו מנכ"ל משרד הפנים לכהן כחבר המועצה הראשונה של המועצה המקומית תל שבע. העותר אף נבחר על ידי חברי מועצת תל שבע לכהן כיושב ראש המועצה. סמוך לאחר מכן, ביום 4.9.84, שלח המשיב, ראש מועצת אופקים, מכתב לעותר אשר בו נאמר כי בהתאם לסעיף 101(4)(6) לפרק החמישי בצו המועצות המקומיות חדלה חברותו במועצה המקומית אופקים. הנימוק העיקרי לכך מבוסס על החשש כי "עבודתו של העותר עלולה להביא לידי סתירה או אי התאמה בין תפקידיו כראש המועצה תל שבע וחבר המועצה אופקים". לטענת העותר אין מתקיימים בו התנאים האמורים בסעיפים 101(4) ו-101(6) לצו הנ"ל שכן אין הוא נחשב כ"עובד" במובן סעיפים אלו ואין כל "סתירה או אי התאמה" בין שני תפקידי האמורים. לטענת העותר נשלחה אליו הודעת המשיב על רקע תחרות פוליטית ושיקולים זרים. העתירה נדחתה.
ב. באשר לחילוקי הדעות אם יש בשני תפקידיו השלטוניים של העותר משום חשש לניגוד עניינים, בשיעור ובמידה המצדיקים פסילתו של העותר מלכהן באחד משני תפקידים אלו - מקובל כיום על הכל הכלל כי אסור לו לעובד ציבור להמצא במצב בו קיים חשש של ניגוד עניינים בין אינטרס שלטוני לאינטרס פרטי או בין שני אינטרסים שלטוניים. אם מוצא עובד ציבור את עצמו במצב שבו שני תפקידים יכולים להביאו למצב של ניגוד עניינים כזה, עליו להתנתק מאחד מהם. קיימים הבדלי השקפה בין שופטי ביהמ"ש העליון באשר למידת החשש הדרושה כדי ליצור מצב המחייב התנתקות כזאת. אין מחלוקת כי אין די בחשש רחוק או תאורטי כשם שאין די בחשש סובייקטיבי של מאן דהוא. יש אסכולה מקילה המצדיקה ניתוק בין שני התפקידים אך ורק כאשר קיימת דרגה גבוהה של חשש לניגוד עניינים - דרגה של אפשרות ממשית וקיימת אסכולה מחמירה הסוברת שדי בחשש סביר לצורך זה. בענייננו, ניתן לפסוק מבלי להכריע בין שתי האסכולות, וזאת משום שאפילו על פי אמת המבחן המקילה קיימת
במקרה דנן אפשרות ממשית של ניגוד אינטרסים. אפשרות זו נעוצה בעיקר בעובדה ששתי הרשויות בהן מכהן העותר נמצאות באותו מחוז ובאותו איזור ושתיהן חברות בגופים איזוריים או מחוזיים שבמסגרתם עלול על נקלה להתעורר ניגוד עניינים.
ג. העותר מדגיש את העובדה כי גופים אלה נועדו לקדם את מטרות האיזור כולו ולשקוד על פיתוחו, וטוען כי האפשרות שתווצר סיטואציה בה יעמדו זה מול זה אינטרסים של שתי המועצות אינה ממשית. אין להסכים לטענה זו. המציאות מלמדת לעיתים קרובות למדי על מאבקים מרים וקשים בין מועצות שונות בתוך מסגרת אותם גופים. אפשר להעלות שתי דוגמאות אפשריות - כאשר תתעורר שאלה של הקמת מפעל תעשייתי או מרכז מסחרי או תיירותי, שיתרום אמנם לפיתוח האיזור כולו אך בראש ובראשונה לפיתוחו של הישוב שבו יוקם, יכול להווצר מצב שבדיון במועצת הנגב או בועדה המחוזית לתכנון ולבנייה יצטרכו לקבוע ולהחליט היכן יוקם המפעל או המרכז, ואז יעמוד העותר בפני מצב של ניגוד אינטרסים אם להקים את המפעל באופקים או בתל שבע. הוא הדין כאשר יצטרכו להקים מפעל בשטח האקולוגיה כגון מזבלה איזורית, אגן לניקוז רעלים וכדומה, שאז שוב כל ישוב ירצה כי המפעל יוקם במרחק ממנו ושוב יעמוד העותר בפני ניגוד אינטרסים.
ד. בפי העותר טענה חילופית כי אין לראותו כ"עובד המדינה במשכורת" לצורך סעיף 101 או בגדר "עובד במשכורת בכל רשות מקומית אחרת". להשקפת העותר חלים הסעיפים הנ"ל על פקיד המועצה ואינם חלים על ראש מועצה נבחר או ממונה. אין לקבל טענה זו. העותר מקבל שכרו מקופת המועצה המקומית תל שבע ולפיכך הינו "עובד במשכורת ברשות מקומית".
ה. פסק הדין ניתן ע"י השופט מלץ, שהגדיר עצמו כמי שמוצא עצמו במחנה המחמירים, הסוברים שדי בחשש סביר לעניין ניגוד אינטרסים. המשנה לנשיא אלון הסכים כי במקרה דנא קיימת אפשרות ממשית לניגוד אינטרסים שלטוניים בשני התפקידים של העותר וכי מתוך נסיון חיי המעשה אנו למדים על מאבקים קשים, לעיתים קרובות, בין מועצות שונות המתפקדות במסגרת גופים משותפים. כך שבענייננו בכל מקרה יש לדחות את עתירת העותר. המשנה לנשיא הבהיר כי בין שתי האסכולות הוא מצדד באסכולה המקילה שלפיה כשמדובר בהתנגשות בין שני אינטרסים שלטוניים, על עובד הציבור להמנע מלכהן בשני התפקידים רק כאשר הוא עלול להמצא במצב בו קיימת אפשרות ממשית של ניגוד עניינים. זאת להבדיל ממקרה של התנגשות בין אינטרס שלטוני לאינטרס פרטי. לדעת המשנה לנשיא לא כל החמרה יתירה מוצדקת היא ויש ושכר הזהירות היתירה יוצא בהפסד קבלת שירותם של עובדי ציבור שנבחרו על ידו והממלאים את תפקידם באמונה, כאשר החשש לאפשרות של תקלה כתוצאה מניגוד העניינים יכול ויבוא על תיקונו בדרכים אלטרנטיביות שונות ולאו דווקא בפסילת עובד הציבור מלכהן בתפקידו. בכגון דא יפה הכלל כי אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, מלץ. עו"ד רמי יובל לעותר, עו"ד ד. גרטנר למשיב. 18.8.88) .


ע.א. 60/86 (ר"ע 21/86) - יהודה לוי נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נתניה (הערעור נדחה).

*רשות ערעור על פס"ד בעניין מס רכוש.* שומה נפרדת למקרקעין שלפי הנטען משמשים בית בנוי א. עפ"י עסקת קומבינציה שנעשתה על ידי המערער ובני משפחתו, הוקצתה להם הקרקע הידועה כחלקה 603 בגוש פלוני בהרצליה. לצרכי רישום הופרדה החלקה לשלוש חלקות משנה: 603/1 הרשומה בבעלות המערער ואחרים, שליש לכל אחד, חלקה 603/2 הרשומה בשם אחר, ו- 603/3 הרשומה בשלמות בבעלות המערער. על חלקות משנה 1 ו- 2 בנויים בתי מגורים ועל חלקת משנה 3 בנוי מחסן בשטח 3.85 מ"ר וקרקע חופשית
צמודה למחסן בשטח 843 מ"ר. הקמת המחסן לא היתה אלא יתד להשעין עליו את ההצמדה של אדמת בניין אשר ניתן להקים עליה מבנים. בתחילת שנת 1981 הוציא המשיב לחלקה 603/3 שומה עצמאית, ללא קשר עם שתי חלקות המשנה האחרות. גם ועדת הערר סברה כי חלקת המשנה 3 עומדת בפני עצמה, כי יש לה יעדים כלכליים מוגדרים, ברורים ובעלי משקל ואין היא חלק נלווה ואינטגרלי של חלקות המשנה האחרות. טענתו של המערער היתה לאורך כל הדרך כי החלקה 603 היא שלמות אחת והקרקע שבחלקה 603/3 אינה אלא גינה המשמשת למבנים הבנויים על שתי חלקות המשנה האחרות ועל כן אין להוציא לה שומה נפרדת. באשר לשאלה אם אמנם הקרקע משמשת כגינה לחלקות האחרות קבעה ועדת הערר כי מדובר בעתודת קרקע בעלת זכויות בנייה לעתיד והשימוש שלה כגינה לשני הקוטג'ים האחרים אין בה כדי לשנות את ערכה הכלכלי של החלקה. גם ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והבקשה לרשות ערעור וכן הערעור נדחו.
ב. מה שנתבקש ביהמ"ש העליון על ידי המערער הוא לבחון מחדש סוגיה זו גם מהבחינה העובדתית, אם הקרקע משמשת כגינה וחלק אינטגרלי של חלקה 603 כולה וגם מבחינת הדין החל על מקרה זה. באשר לשימוש בקרקע כגינה - חובת ההוכחה כי הקרקע משמשת חלק אורגאני משאר החלקות בהיותה גינה למבנים הבנויים היא על המערער והוא לא עמד בחובה זו אולם, אפילו משמשת הקרקע כגינה, בנוסף לשטח הקרקע המוצמד בלאו הכי לכל אחד מהמבנים, עדיין אין בכך כדי לבטל את המסקנה הברורה העולה מכלל העובדות כי הקרקע הצמודה למחסן יעודה הכלכלי הוא עצמאי כאדמת בניין. על כן, אין ממש בפנייה נוספת לביהמ"ש העליון.
ג. כל שנאמר עד כה הוא מתוך התייחסות לגופם של דברים כאילו היה ערעור בפני ביהמ"ש העליון. ברם, לפני שביהמ"ש העליון יידרש לנושא לגופו על המערער להצדיק מתן רשות לערער על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ורשות זו טרם ניתנה. פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על החלטת ועדת ערר ניתן לערעור בפני ביהמ"ש העליון ברשות בלבד. השאלה המקדמית המצריכה תגובה היא אם לאפשר ערעור במקרה כזה. בבר"ע 103/82 (חניון חיפה - פד"י ל"ו (3) 123) נקבעו הכללים מתי תינתן רשות ערעור לדון בפני הערכאה השלישית. מבלי למצות מראש את סוגי המקרים בהם תוענק רשות לערער מפאת חשיבותם, ניתנו באותו פסק דין הנחיות באשר לערעור נוסף שעיקרם מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. בפסק הדין הנ"ל דובר במקרה בו בקשת רשות הערעור הוגשה על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על פסק דין של בימ"ש השלום, אך הדברים יפים גם לענייננו כאשר מדובר על החלטה של ביהמ"ש המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על החלטה של ועדת הערר. עיקר טענותיו של המערער נסובו על קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש ואין בטענות המערער משום עניין בעל חשיבות משפטית כללית המצדיק מתן רשות ערעור, מה גם ששאלות מן הסוג הנדון כבר נדונו רבות בפסיקה. יתירה מזאת, גם אם טעה ביהמ"ש המחוזי בקביעותיו העובדתיות, אין לראות בכך עילה מספקת למתן רשות ערעור במקרה דנן.


(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אריאל. החלטה - השופט לוין. עו"ד רם לוי למערער, עו"ד יעקב סימון למשיב. 16.8.88).


ע.פ. 485/87 - מופלח מסעוד זערור נגד מדינת ישראל

*רצח(הערעור נדחה).


א. למערער נודע מפי חבר שהקרבן אליהו כהן מחזיק כסף ודברי ערך בביתו, בתוך ארגזי התריסים. לפי הסיכום שבין החבר והמערער הוחלט כי המערער יפרוץ לדירה כדי
ליטול את הכסף ודברי הערך. המערער הגיע לדירה ומצא את דלת הכניסה בלתי נעולה, נכנס לתוכה, ולפי אמרותיו במשטרה, הופתע על ידי בעל הדירה שיצא מחדר צדדי. בעת הכניסה לדירה היה בידי המערער מכשיר קהה אשר בעניין זהותו המדוייק מסר שתי גירסאות, לפי גירסה אחת נשא בידו פטיש, ולפי גירסה שניה נשא בידיו מוט ברזל. המערער הנחית מכות בראשו של המנוח וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח וגזר לו את עונש החובה הקבוע בחוק, היינו מאסר עולם, וכן הרשיעו בעבירות שונות ובגין אחת מהן גזר למערער מאסר מצטבר של שבע שנים. הערעור נדחה.
ב. לטענת המערער לא היתה לו מעיקרא כוונה לגרום למותו של המנוח, אך כשנכנס לדירה נלפת מאחור על ידי המנוח והנחית עליו את המכות רק כדי להיחלץ מאחיזתו. אשר לכך, המערער הודה כי נכנס לדירה למטרה עבריינית וכי היו ברשותו מברג ומכשיר קהה, ובנסיבות כאלה, אין נפקא מינה, מבחינת התוצאה המשפטית, אם המערער תקף את המנוח מיוזמתו לראשונה על ידי הנחתת מכות על ראשו, או אם הנחית את המכות כדי להתגבר על ההתנגדות, או על ההפרעה של המנוח, לבצע את העבירה. הן גרימת המוות בכוונה תחילה והן גרימתו במזיד תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה, או כדי להקל על ביצועה, הן שתיהן בגדר עבירת רצח לפי סעיף 300 לחוק הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי אימץ את הגירסה שעלתה מאמרותיו הראשונות של המערער כי ידע על הימצאותו של המנוח בתוך הדירה ובא למקום בכוונה להתגבר בכוח על התנגדותו, ואכן כך עשה על ידי הנחתת מכות על ראשו מיד כאשר המנוח יצא מן החדר. מספר המכות שהונחת על ראשו של המנוח הוא רב ולפי הממצאים רק המכות הראשונות הונחתו כאשר המנוח היה עדיין במצב עמידה. מכות נוספות בעלות תוצאות חמורות ומזעזעות הונחתו כאשר המנוח כבר שכב. אין על כן כל משמעות לכך אם תחילה רק צעק המנוח לעבר המערער מה מעשיו בדירה, או אם גם תפס אותו ולפת אותו בידיו.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער נכנס לדירה תוך נכונות להכות במי שיימצא בה במכשיר קהה והוא לא חדל מהכאת המנוח עד שזה נפגע בצורה חמורה ביותר. מן הראיות הסיק ביהמ"ש כי נתקיימו כאן כל יסודותיה של הכוונה תחילה ואין לדחות מסקנה זו. אולם, גם אם בוחנים את משמעותה המשפטית של הגירסה השניה, שאותה העלה המערער, אין אלא להסיק כי חלות על העניין הוראותיו של סעיף 300(א)(3). המבחן לעניין סעיף זה אינו אובייקטיבי, אלא יש צורך להוכיח שהנאשם חזה מראש, מבחינתו הסובייקטיבית, שמעשהו עלול לגרום למות הקרבן. עפ"י הראיות יכול היה ביהמ"ש להסיק, כי המערער, אשר הצטייד במכשיר הקהה, כדי להתגבר על התנגדות אפשרית, ואשר הנחית כעשר מהלומות על ראשו של המנוח, חזה מראש מה עלולות לגרום למנוח המכות הללו על ראשו. לאור מכלול הראיות ולאור ממצאי המהימנות של ביהמ"ש המחוזי אין ממש בערעורו של המערער בקשר לעבירת הרצח.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מיכאל לוקסמבורג למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה.28.7.88).


ע.א. 311/85 - אפראימוב איסק קטין ואח' נגד יעקב גבאי ואח'

*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נדחה).


א. המערער, יליד 1975, נפצע בתאונת דרכים ביוני 1987 והגיש, יחד עם הוריו, המערערים האחרים, תביעה לפיצויים עפ"י החוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. המשיבה השניה (להלן: המשיבה) היא חברת הביטוח וביטחה את הנהג שהיה מעורב בתאונה. המשיבה לא כפרה בחבותה והנושא היחידי במחלוקת היה שיעור הפיצויים. פגיעתו העיקרית של הקטין היתה פגיעה אורגנית קשה במוחו ומומחה נוירולוגי של ילדים, שהיה מוסכם על הצדדים, הגיש חוות דעת שלפיה נכויותיו של הקטין מגיעים מבחינה
נוירולוגית ל-%49.6 אחוזי נכות לצמיתות. בנוסף על כך סובל הקטין מפזילה בעיניו אשר לגביה היו שתי חוות דעת, האחת כי נכות זו היא %20 צמיתה וחוות דעת אחרת של מומחה מטעם המשיבה שהעניק לו רק %10 . ביהמ"ש קבע לנכות זו שיעור של %15.
ב. במהלך המשפט הסכימו הצדדים כי אלמלא התאונה היה יכול הקטין להגיע עד להכנסה שאינה עולה על %75 מהשכר הממוצע במשק ברוטו. כן הסכימה המשיבה כי מגיע לקטין הפיצוי המירבי הקבוע בחוק בגין נזק שאינו ממוני וזאת לאור נכותו ותקופת אשפוזו. על סמך כל אלה קבע ביהמ"ש את נזקיו של המערער. לענין הפסד השכר העריך השופט כי הקטין יוכל גם במצבו "להשתכר סכום כלשהו" לכשיתבגר והעמיד את הפסד השתכרותו על 2/3 מהבסיס שהוסכם, שהוא %75 מהשכר הממוצע במשק. את הפסד השכר חישב מיום הגיע הקטין לגיל 18. מכלל הסכום של הפסדי שכר הורה השופט להקפיא במשמורת אצל המשיבה סכום מתאים בגין זכותו האפשרית של הקטין בהגיעו לגיל 18, לקבל גמלאות נכות (כללית) על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי. בנוסף על הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד ובגין הנזק הלא ממוני, פסק ביהמ"ש לקטין פיצויים בגין עזרה עתידית ללימודים, נסיעות, טיפולים והוצאות רפואית בעתיד, ובלאי של בגדים וכלי מיטה, וכן נפסקו סכומי פיצויים להורים כמיטיבים. הערעור נדחה.
ג. המערערים קובלים על כך כי השופט המעיט בערכה של הנכות בעיניו של הקטין אך אין זה כך. ביהמ"ש התייחס לעמדות הצדדים וקבע נכות של %15 שהוא ממוצע ביןשתי חוות הדעת. משתי חוות הדעת משתמע שמדובר בפזילה בלבד שאמנם מפריעה לקטין במידת מה ותשלול ממנו בעתיד את האפשרות לעסוק בטייס וכיוצא באלה עיסוקים, אך על רקע נכותו הניכרת במישור הנוירולוגי- אורטופדי של המערער האפשרות שיעסוק במקצועות אלה היא ממילא תאורטית. זאת ועוד, המום בעיניו של הקטין ניתן לתיקון על ידי ניתוח לא מסובך שסיכויי הצלחתו טובים ולכן לא ייחס ביהמ"ש לנכות זו חשיבות מרובה בכל הנוגע להשפעתה על כושר השתכרותו העתידי של הקטין.
ד. טענה אחרת בפי המערערים שביהמ"ש העמיד את הפסד ההשתכרות של הקטין על 2/3 ממה שיכול היה להשתכר אלמלא מומו, היינו 2/3 מתוך %75 מהשכר הממוצע במשק. לדעת המערערים צריך היה להכיר לקטין הפסד שכר מלא לאור נכותו הגבוהה. טענה זו יש לדחות. קביעת הפסד שכרו העתידי של קטין שטרם נכנס למעגל העבודה בפועל היא תמיד בגדר ניחוש ובהיעדר נסיבות מיוחדות במינן, הנכות הרפואית היא המפתח לחישוב אובדן השכר העתידי. אף בענייננו כך. מדובר בקטין ואם כי נכותו מכבידה למדי, הרי היא כזו שתאפשר לו, לכשיתבגר, למצוא עיסוק שממנו יוכל להשתכר %25 מהשכר הממוצע במשק, היינו שליש מהשכר המוסכם של %75. נכותו הרפואית המשוקללת של הקטין היא %57.5 והשופט הכיר לו הפסד שכר של %66.6. בתנאים אלה אין לומר שהקטין קופח.
ה. המערער ערער גם על סכום הפיצוי באשר להוצאות רפואיות בעתיד, אך הוא לא הביא כל ראייה בנושא זה ואין לומר שהסכום שפסק השופט נמוך עד כדי הצדקת התערבות בו. נקבעו לקטין גם סכומים גלובליים עבור נסיעות בעתיד. ב"כ המערערים טוען כי טעה השופט בפסקו למערער סכום גלובלי עבור נסיעות בסך של מליון שקל ישן, אך סתם ולא פירש היכן הטעות ולא היתה שום הנמקה בפיו שהסכום הגלובלי איננו מתאים במקרה זה, וכן לא היתה בפיו שום הצעה לדרך חישוב אחרת, כשם שלא הסביר מדוע הסכום שנפסק הוא נמוך מדי. המערערים דרשו פיצוי בגין עזרת צד ג' בעתיד וכן עזרה לימודית. לגבי עזרה כללית של צד ג' קבע השופט שלא הוכח כלל כי הקטין זקוק לעזרה כזו או שיהיה זקוק לה ובכך אין להתערב. לעומת זאת קבע פיצוי עבור עזרה לימודית בשעור של שעת לימודים אחת ליום לתקופה של חמש שנים ולאחר מכן ארבע
שעות בשבוע עד שיגיע לגיל 18. הפיצוי לשעת לימודים שנקבע ע"י ביהמ"ש עלה על הסכום שהיה מוסכם על הצדדים ואין ממש בערעור על קביעה זו כשם שאין ממש בערעור על אי פסיקת עזרת צד ג'.
ו. עוד קובל ב"כ המערערים על כך שלא נפסק לקטין שכר טרחת עורך דין בגין הסכום שציווה השופט להחזיק במשמורת עד שיתבררו התביעות בביטוח הלאומי כאמור. ביהמ"ש פסק שכר טרחה בשעור של %13, כפי שנקבע בחוק, על הסכום שישולם לאחר ניכוי הסכום שנותר במשמורת. לגבי הסכום שהופקד במשמורת קבע השופט כי אם יוודע סכום הגימלה שיקבל התובע תערך התחשבנות ועל ההפרש שיקבל התובע תשולם לו שכר טרחת עורך דין בשיעור של %13 + מע"מ כחוק. נמצא שבסופו של דבר יקבל הקטין שכר טרחה בשיעור %13 על כל הסכומים שיקבל בסופה של ההתחשבנות, ולמעשה קובלנת ב"כ המערערים היא על כך שלא נפסק שכר טרחה עבור הסכומים שינוכו לתשלומי המוסד לביטוח לאומי. בדין נהג ביהמ"ש כפי שנהג. עפ"י הוראות סעיף 16 (א) לחוק מחושב שכר הטרחה על הסכום שנפסק לתובע. תשלומי המוסד לביטוח לאומי אינם כאלה ועבורם אין הוא זכאי לתשלומי שכר טרחה.
ז. "בשולי הדברים ואגב אורחא" התייחס השופט מלץ ל"הרהורי כפירה" שהשמיע ביהמ"ש המחוזי לגבי ההלכה של ביהמ"ש העליון, אשר על פיה ראה עצמו אנוס להורות על הפקדת חלק מכספי הפיצוי המגיע לקטין במשמורת עד שייקבע מהו סכום הגמלאות שהוא עתיד לקבל מהמוסד לביטוח לאומי כאשר יגיע לגיל 18. השופט מלץ הבהיר כי הוא מתייחס לדברים אלה אגב אורחא משום שעצם פסיקתו של השופט בעניין זה אינה נושא לערעור מצד מישהו מהצדדים. לאחר שהוא סוקר את הפסיקה בענין הנדון אומר השופט מלץ כי חלק מהשגותיו של ביהמ"ש המחוזי מעוררות הרהורים על ההלכה הנ"ל וכאשר יובא בפני ביהמ"ש העליון עניין מתאים, אולי לא יהיה זה מיותר לשקול ולבדוק את ההלכה הנ"ל מחדש.
השופט בך ציין כי באשר להפקדת חלק מהסכומים כאמור אין צורך לחוות דעה כאן שכן אף אחד מהצדדים לא התייחס לסוגיה זו בערעור.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד מיכאל לוקסמבורג למערערים, עו"ד משה זינגר למשיבים. 24.8.88).


ע.פ. 490/85 - רמי מוכתרי נגד מדינת ישראל

*רצח(הערעור נדחה).


א. המערער ניהל פרשת אהבים עם המנוחה מזל אמסלם. כשנודע הדבר לבני משפחתה הפליא גיסה את מכותיו במערער. לבסוף נודע הדבר, ימים ספורים לפני האירוע, גם לבעלה של המנוחה ולאשתו של המערער. המנוחה החליטה לנתק את קשריה עם המערער וביום האירוע נפגשה עמו והודיעה לו שאינה רוצה עוד כל קשר עמו. פגישה זו היתה בצומת מוריה בירושלים. המנוחה היתה ברכב של חברתה ובפגישתה עם ז המערער צעקה עליו וסרבה לשמוע מפיו הסבר כלשהו. לאחר מכן נכנסה למכונית והמנוחה וחברתה עזבו את המקום. המערער נסע אחריה ומשנוכחה המנוחה כי המערער נוסע בעקבותיהן מצומת מוריה, עצרו השתיים בתחנת דלק אורנים, המערער נכנס אחריהן לתחנה ואז יצאה המנוחה מהמכונית לעברו. לפי עדות חברתה של המנוחה צעקה המנוחה לעבר המערער "מה אתה עוקב אחרינו" ואז ראתה את ידו של המערער על יד ראשה של המנוחה וזו נפלה מתבוססת בדמיה. האקדח שבידי המערער היה שייך לאדם אחר והוא נשכח כמה ימים לפני האירוע ע"י בעליו במכוניתו של המערער. במשטרה טען המערער כי אינו זוכר דבר מהנסיבות של היריה ולמחרת, לאחר שהתייעץ עם סניגורו, מסר הודעה מפורטת בה טען "הוצאתי את האקדח שהיה לי בכיס של המכנסים מקדימה. אותו רגע לא זכור לי מה עשיתי אבל אני מתאר לעצמי עכשיו שדרכתי את
האקדח. איך יצא הכדור מהאקדח לא ידוע לי". לפני כן טען המערער שהיה בדרכו ליער ירושלים כדי להתאבד ומשנעצרו בתחנת הדלק החליט להתאבד בו במקום לעיניה של המנוחה. ביהמ"ש לא האמין לגירסתו של המערער וקבע כי המערער דרך את האקדח, כיון אותו לעבר ראשה של המנוחה, ירה בה וברח. היו לו כמה שיחות טלפוניות ובאחת מהן דיבר עם אחת גב' אילוז ואמר לה שהוא הולך להתאבד. מאוחר יותר התקשר לביתו ושוכנע להסגיר עצמו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח והסנגור תוקף את ממצאי פסק הדין בנושאי ההכנה, ההחלטה להמית ושאלת הקינטור. הערעור נדחה.
ב. בענין ההכנה טען הסנגור כי ביהמ"ש לא העריך נכונה את המשקל המצטבר של העובדות הבאות: המקריות של הימצא האקדח ברשותו של המערער; החזקתו לצורך התאבדות או הגנה עצמית מפני משפחת המנוחה; נסיונו להתאבד לאחר האירוע. לדעת הסנגור, אילו היו נותנים לעובדות אלו את משקלן הראוי היה בכך כדי לשלול את המסקנה של הכנה. ביהמ"ש המחוזי מצא את יסוד ההכנה מהאופן שבו השיג המערער את האקדח, הזמן שבו החזיק בו, דריכתו, כיוונו לעבר ראשה של המנוחה מטווח קצר והירי עצמו. אין מאום בטענות המערער בנושא ההכנה. אמנם הוא לא עשה פעולות לשם השגת האקדח, אך הוא ניצל את העובדה שהאקדח היה ברשותו כמה ימים קודם לכן. אפילו החזיק את האקדח ברשותו למטרת הגנה, אין הסבר בפיו למה נטל אותו עמו כשיצא מהמכונית כשאיש מקרוביה של המנוחה לא היה במקום. על כן אין לייחס לנושא ההגנה העצמית כל משמעות בענייננו. התנהגותו של המערער אינה מעידה על נסיון לירות בעצמו כפי שהוא טוען. נוסף לכך, הרי הטענה של פליטת כדור עלתה לראשונה בעדות בביהמ"ש וביהמ"ש לא האמין למערער.
ג. אשר לעניין ההחלטה להמית - ביהמ"ש סבר שההחלטה גמלה בלבו של המערער עוד בטרם הגיע לתחנת הדלק, לאחר האירוע בצומת מוריה. אין חולקין כי המערער נסע אחרי המנוחה מצומת מוריה, אך לטענת הסניגור אין להסיק מכך כי אכן עקב אחריה. לטענתו מקריות עיוורת היא שהפגישה שוב בין השניים ועל כן אין להסיק שההחלטה להמית גמלה בלבו עוד בצומת מוריה או מיד לאחר יציאתו משם. טענה זו אין לקבל. ביהמ"ש קבע כממצא עובדתי כי המנוחה ראתה כנראה את המערער עוקב אחריה ועל כן עצרה את המכונית כדי לומר לו שלא יעקוב אחריה. המערער טען כי המנוחה נסעה אחריו והגיעה עד לתחנת הדלק אך טענה זו נדחתה על ידי ביהמ"ש והסנגור לא תמך עוד בערעור בטענה זו. ברם, אפילו היתה מתקבלת גירסת המערער כי ההחלטה לא גמלה בו לפני תחנת הדלק, עדיין על המערער להתמודד עם הטענה של התביעה שלפיה גמלה בו ההחלטה לפחות בתחנת הדלק עת יצא ממכוניתו לעבר המנוחה.
ד. לטענת הסנגור לא היתה כל סיבה שהמערער יחליט להמית את המנוחה שהרי בתחנת הדלק חזרה אותה סצינה שקרתה זמן קצר קודם לכן ואז לא הגיב כך. לטענה זו צמודה גם הטענה בדבר הקינטור, באשר לטענת המערער קיללה אותו המנוחה ואיימה עליו בתחנת הדלק. גם טענות אלו אין בהן ממש. ביהמ"ש קיבל את עדות חברתה של המנוחה כי המנוחה הספיקה לומר למערער את המילים "מה אתה עוקב אחרינו" כשאירעה היריה. על כן אין כל ממצאים עובדתיים על קינטור כביכול. זאת ועוד, אפילו תתקבל גירסת המערער כי המנוחה חזרה בתחנת הדלק על איומיה וקללותיה מצומת מוריה, אין בכך כדי להוות את "הקינטור" לפי סעיף 300. ביהמ"ש לא האמין לגירסת המערער על נסיון ההתאבדות שלו בתחנת הדלק ופליטת הכדור, ונותרה העובדה שהמערער יצא ממכוניתו עם האקדח בידו, דרך אותו וכיון את האקדח לעבר ראשה של המנוחה. בעובדות אלו יש כדי להצביע על ההחלטה להרוג. המערער לא הביא כל ראיה לסתור את ההנחה שהתכוון לתוצאה שצמחה מהיריה או לעורר ספק סביר לגביה.


(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. 29.9.88).



בש"פ 471/88 - רונלד חיים נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שבוש הליכי משפט והדחה בחקירה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר, עורך דין, הואשם בששה פרטי אישום המתייחסים לעבירות של של שבוש הליכי משפט והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, זיוף בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, מתן שוחד והתפרצות לבנין וגניבה ממנו. בחלק מפרטי האישום מדובר ממש בעבירות של שיבוש הליכי משפט והדחה בחקירות והמטרה להביא לשיבוש הליכי משפט עוברת למעשה כחוט השני גם באישומים האחרים בכתב האישום. המניפולציות המתוחכמות, הזיופים, הצעות השוחד ויתר מעשי המרמה והכזב המיוחסים לעורר, שבוצעו באמצעות עד המדינה יהודה פרנקל, היו כולם בצורה זו או אחרת מכוונים לאותה מטרה. ביהמ"ש המחוזי הורה ביום 21.5.88 על מעצר העורר עד תום ההליכים. לא הוגש ערר על החלטה זו שכן התנהל אותה שעה משפט נוסף נגד העורר בבימ"ש השלום בו הואשם בעבירות של זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף, הורשע בעבירות אלה ונדון לתשעה חדשים מאסר בפועל ותשעה חדשים מאסר על תנאי. בהתחשב בהטלת עונש זה לא היתה משמעות מעשית לצו המעצר בתיק החדש נשוא הערר. ברם, מצב זה השתנה כאשר ביולי 1988 קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעורו של העורר על מידת העונש והעמיד את עונשו על 15 חודשי מאסר שמהם ששה חודשים מאסר בפועל. עפ"י החלטה זו אמור היה העורר להשתחרר ממאסרו ביום מתן פסק הדין אך נשאר כלוא בשל צו המעצר עד תום ההליכים בתיק דנן. לפיכך הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים. בקשה זו נדחתה בנימוק כי העובדה שהוקל בעונשו של המבקש אינה מהווה שינוי נסיבות כזה שיוכל לשמש עילה לשחרור ממעצר בתיק החדש. הערר נדחה.
הסניגור טוען כי לפי התיקון בחוק סדר הדין הפלילי, חומרת העבירה כשלעצמה לא תהווה עילה למעצר אלא במקרים מסויימים המצויינים בחוק, והעבירות הנכללות בכתב האישום הנדון אינן מנויות עליהם. טענה זו אין לקבל. סעיף 21א'(א)(1) כפי שהוסף בתיקון לחוק סדר הדין הפלילי קובע, בין היתר, כי ביהמ"ש רשאי לצוות על מעצרו של הנאשם אם הוא סבור "על סמך החומר שהוגש לו כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם יביא לידי שיבוש הליכי משפט...". כאמור מואשם העורר במספר פרטי אישום במפורש בעבירות של שיבוש הליכי משפט והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות וגם האישומים האחרים היו מכוונים למטרה של שיבוש הליכי משפט. כאשר מדובר בסעיף 21א' על "החומר שהוגש לו", אין מדובר בהכרח בראיות חיצוניות נוספות העשויות לעורר חשש זה, ומספיק שחשש זה עולה מהעובדות הנטענות בכתב האישום עצמו. זאת בתנאי שיש ראיות לכאורה בידי התביעה להוכחת העובדות. קשה לקבוע בוודאות ובמדוייק באיזו דרך עלול העורר לנסות ולשבש את הליכי המשפט באם ישוחרר, אך ניתן לאמר כי ממעשי העבירה המפורטים בכתב האישום מתבקשת המסקנה כי אכן קיים יסוד סביר לחשש ששחרורו של העורר יביא לשיבוש הליכי משפט במובן סעיף 21 הנ"ל.


(בפני: השופט בך. עוה"ד שלמה תוסיה כהן ויצחק תוסיה כהן לעורר, עו"ד גב' הלנה ביילין למשיבה. 7.8.88).

ע.פ. 31/88 - עומר חסן בשר ואח' נגד מדינת ישראל


*הרשעה בעבירות סמים וחילוט רכב ששימש לעבירה (הערעור נדחה בעיקרו).

טענת הסניגור היא כי לא היו בפני ביהמ"ש ראיות אשר על יסודן יכול היה להרשיע את המערערים. תיזה זו אין לקבלה. מערכת הראיות שנפרשה, אשר תחילתה בעדות של שוטר שהשקיף על מפגש בין המערערים לבין אלמונים במכונית פלימות במסעדת גני אנדלוז, וכן עדויות שוטרים שעצרו את המערערים כאשר ברחו ממכוניתם בהגיעם לעכו, מצביעה על זיקתם של המערערים ל-48 גרם אבקה המכילה הירואין והחזקה בסם הוכחה כדבעי. עדויות אנשי המשטרה מוצאות חיזוק בשקריהם של המערערים. באמרות במשטרה הכחישו המערערים שהיו בצוותא באותו
יום למרות שהתצלום מראה אותם ביחד וההסבר שניתן לאחר מכן בביהמ"ש לאי היענותם לשוטרים שביקשו לעכבם בדרך, יש בו כדי לחזק את הראיות של התביעה. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור. ביהמ"ש המחוזי החליט על חילוט המכונית שבה נסעו המערערים. המכונית לא היתה שייכת למערערים ואין להחליט בדבר ללא מתן זכות שימוע לבעלים של המכונית. לפיכך הוחזר עניין זה לביהמ"ש המחוזי כדי שיקיים את השימוע ויחליט לפי שיקול דעתו אם יש מקום לחילוט. זכות הערעור על החלטת החילוט תעמוד בעינה אם תשאר ההחלטה בתוקף.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. סנעאללה למערערים, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 22.9.88).


ע.פ. 535/87 - טל שלו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע על יסוד הודייתו בשני אישומים של יבוא קוקאין מהולנד. במקרה אחד ייבא 60 גרם ובמקרה השני 80 גרם. המערער נפגע בשיניו בתאונת דרכים ונזקק לסכום כסף ניכר לצורך הטיפול. הוא החליט להשיג את הכסף ע"י הברחת קוקאין מהולנד. כאשר נוכח לדעת שייבוא חד פעמי לא יכסה צרכיו החליט על נסיעה שניה. למערער אין הרשעות קודמות אך ביהמ"ש המחוזי ייחס משקל - רב למהותה של העבירה ולמניעיו הפסולים של המערער וגזר למערער חמש שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ייבוא הסמים הולך וגואה ואין אמצעי יעיל יותר להתמודדות עם תופעה זו מהטלת עונשים חמורים ומרתיעים על אלה המצפים לרווחים קלים על ידי ייבוא סמים. למערער אמנם אין הרשעות קודמות, אך לאחרונה נתרבו המקרים שבהם אנשים ללא מעורבות פלילית קודמת מנצלים עובדה זו כדי לייבא סם לישראל, מתוך תקווה שלא יעוררו את חשדותיה של המשטרה. לא אחת גם נוצלו אנשים מסוג זה כבלדרים אשר עשו מלאכתם של עבריינים מועדים שלא יכלו לבצע עבירה זו בעצמם בלי להתגלות. עפ"י תסקיר שירות המבחן מנסה המערער להשתקם ועוזר לאחרים בכלא אך אין אפשרות לבנות את הנורמה העונשית הנכונה על יסוד התנהגות הנאשם בכלא ותו לאו. ביהמ"ש מעצב את הנורמה העונשית ההולמת את המעשים המסכנים את הכלל בעוד ההתנהגות בכלא יכולה להיות מובאת בחשבון ע"י ועדת השחרורים במועד הנכון. מול הגאות ביבוא הסמים, עם כל האסונות החברתיים הכרוכים בכך, אסור להחליש את מאמצי הנגד החיוניים על ידי נקיטת מדיניות מקילה שיש לה השלכה מיידית וברורה על התמונה המצטיירת בעיני הציבור הרחב. מול מכת מדינה ותהליך מסוכן והרסני דרושים אמצעים יעילים והחלטיים. לפיכך יש לדחות את הערעור.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 22.9.88).


ע.פ. 240/88 - אהרון נסחלטשווילי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (נסיון לזיוף דולרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער ואחרים זממו לזייף דולרים של ארה"ב בסכום עתק של עשרות מליוני דולרים. הרצון לבצע את הזיוף והנכונות להשקיע משאבים במעשה ליוו את המערער לכל אורך הדרך. לקושרים המקוריים לא היה הידע המעשי לבצע את הזיוף ולעניין זה "בא לעזרתם" איש משטרה מוסווה, שנקט בפעולות ששיכנעו את הקושרים כי הוא בעל מקצוע. בשלב בו התגבשה העבירה של נסיון לבצע את הזיוף, נעצרו המערער וחבריו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער טוען כי סוכן המשטרה היה במקרה זה מדיח שעבר את הקו האדום, בכך שסחף את המערער וחבריו לבצע מעשה עבירה שלא יכלו
להגיע למימושו ללא פעילותו ובקיאותו של הסוכן. לפיכך, טוען הסנגור, יש לראות בכך התנהגות לא נאותה של איש המשטרה הצריכה להשפיע על מידת העונש. כן הוא טוען שהמערער היה דמות משנית בקרב הקושרים, כי עברו נקי וכן ביקש להתחשב במצבו הנפשי והכלכלי. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי התייחס כבר לכל הטענות הנ"ל והשיב להן תשובות נאותות. הרצון והלהיטות להגיע להתעשרות קלה על ידי הזיוף קיננו בלבו של המערער לכל אורך הדרך. השוטר לא הביא את הקושרים לכלל נסיון לבצע את העבירות, אלא בחן את דבקותם במשימה. אלמלא הוא, יש יסוד להניח, היו מוצאים בעלי מקצוע אחרים שיאפשרו להם להשלים את המלאכה. מעורבותו של איש המשטרה לא חרגה אל מעבר למעשי "הדחה" מקובלים ומוכרים. גם ביהמ"ש המחוזי לא ראה את המערער כדמות מרכזית אלא דמות משנית, אך עדין אדם אשר השתתף לכל אורך הדרך במזימה, בקידום המעשה ובמסגרת התפקידים שהוטלו עליו על ידי ראש החבורה. גם הנסיבות האישיות נלקחו בחשבון.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. עו"ד צ. לידסקי למערער, עו"ד שדמי למשיבה. 21.8.88).


ע.פ. 380/88 - פלונים נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (יידוי אבנים על רכב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

ארבעת המערערים הורשעו ביידוי אבנים על רכב נוסע. שני המערערים הראשונים יידו אבנים באוטובוס שעבר בכביש המוביל מכיוון כפר ג'ת לכיוון חדרה ופגעו בו ואילו שני המערערים הנותרים נכחו במקום לשם חיזוק ידם של האחרים. ביהמ"ש המחוזי גזר לשניים הראשונים שנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי ועל השניים האחרים שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ריבוי העבירות של זריקת אבנים בדרכי התעבורה מחייב ענישה חמורה ומרתיעה. אולם, בענייננו קיימת עילה להתערב בעונש, והיא כי לגבי אותו אירוע עצמו הובאו לדין שניים אחרים, מבוגרים מהמערערים, והמאסר בפועל שהוטל עליהם היה של ששה חודשים. ביהמ"ש דלמטה היה עד לפער הענישה שבגזר הדין השני לעומת גזר הדין במקרה הנוכחי, אך לפי השקפתו היה העונש שהוטל במקרה ההוא קל מדי. לכאורה צדק השופט בגישתו, אך בהיעדר ערעור מטעם המדינה במקרה ההוא, נתקבלה תוצאה בלתי הולמת שבקשר לאותו מעשה ממש הוטל על הנאשמים המבוגרים עונש מאסר קצר בצורה משמעותית מעונש המאסר שהוטל על המערערים הצעירים יותר. בהתחשב בכך הוחלט לקבל את הערעור ולהטיל על שני המערערים הראשונים ששה חדשים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ועל השניים האחרים חמשה חדשים מאסר בפועלו- 13 חודשים מאסר על תנאי.


(בפני השופטים: ש. לוין, מלץ, אריאל. עוה"ד פרנק, גונן וותד למערערים, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה.28.8.88).


ע.פ. 393/88 - עמותת מרכז תורני תפארת התורה ואח' נגד שופטת ביהמ"ש בירושלים ואח'

*סירוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).

נכונה האבחנה, אשר הנחתה את בימ"ש השלום, לפיה יש שוני מבחינת הגישה לבקשת פסילה, בין תיק בו עולות מחדש עובדות בהן ביהמ"ש דן והכריע כבר, לבין תיק אשר דן בהתפתחות שהיא מאוחרת יותר מן הדיון הקודם ואינה אלא שלב נוסף ומתקדם יותר בהליכי האכיפה של צו, לפי דיני התכנון והבניה, שהם פועל יוצא מהליך קודם. כך אין לראות, למשל, מניעה לכך שבימ"ש ידון בהפרה של צו שיצא מלפניו, ודיני בזיון ביהמ"ש אכן בנויים על פנייה חוזרת אפשרית לאותה ערכאה.


(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד רפאל שטוב למערערים, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבים. 15.9.88).



ע.א. 360/87 - עזבון המשפחה אווה אוסרג' ואח' נגד עזבון המנוח אריה אוסרז' ואח'

*טענת יורשים ל "שיתוף בנכסים" בין בני זוג שנפטרו (הערעור נדחה).

ביום 4.9.85 נפטר המנוח אריה אוסרז' והשאיר צוואה שעל פיה ציווה את כל רכושו לבתו בלה זדובסקי ולנכדו אדוארד זדובסקי (להלן: המשיבים). הצוואה קויימה ביום 2.1.86. ביום 31.8.86 הגישה אלמנת המנוח, אוה אוסרג', בקשה לקבוע לה מזונות מעזבון המנוח. ביום 7.10.86 הלכה אוה אוסרג' לעולמה וביום 19.11.86 הגישו עזבון המנוחה והמבקשים תובענה לביהמ"ש בה עתרו למתן פסק דין הצהרתי כי מחצית דירה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, שהיתה רשומה על שם המנוח, היא רכוש המבקשים, וכן פסק דין הצהרתי בדבר זכות המבקשים במחצית כל יתר הרכוש והכספים של המנוח שנצבר לטענת המבקשים במשך 22 שנות חייהם המשותפים של המנוח והמנוחה. המשיבים התגוננו בטענה כי לא נשאר כל רכוש פרט לדירה, המשיבה גם תארה יחסים גרועים בין המנוחים שהגיעו עד כדי עזיבת המנוח את דירת המגורים המשותפת. לטענת המשיבה נרכשה הדירה על שם המנוח ומכספיו כאשר המנוחה קיבלה חלקה מתמורת דירה שנמכרה ואשר היתה רשומה ע"ש שני בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי קבע שהצדדים הקפידו בענייני רכוש ולא היו אדישים להם, כי תקופה ממושכת המנוח לא התגורר בביתם המשותף של בני הזוג וכי הדירה שהיתה משותפת לשני בני הזוג נמכרה וכי רישום הדירה החדשה רק על שם המנוח לא נעשה באקראי או תוך הונאת המנוחה. עוד קבע ביהמ"ש כי בני הזוג ניהלו חשבונות בנק כל אחד על שמו בלבד ועל יסוד ממצאים אלה קבע כי בני הזוג לא התכוונו לקיים שיתוף נכסים בכל הרכוש שנרכש על ידיהם, אלא הקפידו, לפחות החל משלב מסויים של נישואיהם, על הפרדה ביניהם בכל הנוגע לרכוש. הערעור נדחה.
הדירה הקודמת של בני הזוג היתה רשומה על שם שניהם ואם שינו את ההסדר והדירה החדשה נרשמה על שם אחד מהם בלבד, אין זאת אלא שהדבר היה כרוך בהסדרים שבין בני הזוג. השיתוף לא היה בגדר הנחה אותה צריך היה להסיק מן הנסיבות, אלא היה בשלב קודם של מגורי בני הזוג בגדר הסדר מפורש וגלוי שביטויו במרשם המקרקעין. השינוי מהסדר פלוני להסדר פלמוני לא יכול היה להיעשות בהיסח הדעת כי, לכאורה, שני בני הזוג היו ערים לזכויתיהם מאחר וניהלו חשבונות נפרדים וערכו העברות כספיות גדולות בינם לבין עצמם. על כן, אין מקום למסקנה כי רישום הדירה החדשה נעשה בהיסח הדעת. צריך להסיק מסקנה גם מהצוואה. היא מבטאת מחד גיסא התייחסות לדירה בשלמותה, ומאידך גיסא היא משליכה על מערכת היחסים שבין המנוח למנוחה.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רפאל ר. גלס למערערים, עו"ד א. בילו למשיבים.15.8.88).


ע.פ. 412/88 - אילנה בלין נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערת הורשעה עפ"י הודאתה בייבוא כמות בלתי ידועה של סם וכן בהחזקת כ-6 גרם הירואין ונדונה למאסר בפועל של 30 חודש וכן למאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. מדובר בעבירה חמורה אך לזכות המערערת עמדו בביהמ"ש שורה נכבדה של נסיבות מקילות. עברה נקי ועובדת הייבוא של הסם מבלגיה לא היתה ידועה כלל למשטרה, ונודעה רק מפי המערערת עצמה ששיתפה פעולה עמה מלכתחילה. המערערת, ילידת 1946, עלתה ארצה בשנת 1979 מרוסיה ומתקשה בהבנת העברית. לפני כשלוש שנים התגרשה מבעלה ונותרה עם שני בנים מבוגרים. לפני מספר חודשים הכירה גבר וקשרה חייה בחייו ואותו גבר היה זה שסיבך אותה בענייני סמים והוא שהשפיע ולחץ עליה שתסע לבלגיה ותאפשר שימוש בשמה ובמסמכיה לייבא את הסם שאותו לא ראתה כלל. אמנם הובטחה לה תמורה כספית אך אין ספק שהסיבה העיקרית להסכמתה היתה בכך שרצתה לשמור
על קשריה עם אותו גבר. על רקע כל אלה אין תימה שגם ב"כ המדינה מצאה לנכון להציע לערכאה הראשונה שלא להטיל על המערערת עונש חמור כמקובל בעבירות כגון אלה. בנסיבות המקרה נראה שביהמ"ש החמיר עם המערערת יתר על המידה במידה המצדיקה התערבות בעונש, אעפ"י שבנסיבות רגילות אין העונש חמור כלל ועיקר לגבי עבירת בלדרות סמים. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על 20 חודשים והמאסר על תנאי ישאר בעינו.


(בפני השופטים המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. עו"ד וייצמן למערערת, עו"ד שדמי למשיבה. 21.8.88).


ע.פ. 415/88 - פלונים נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (יידוי אבנים ברכב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

שני המערערים הורשעו, לאחר דיון, בעבירה של סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה בכך שביחד עם שלושה אחרים, מבוגרים מהם, יידו אבנים באוטובוס אגד, ניפצו חלונותיו וכתוצאה מהמעשה נפגעו נהג האוטובוס ואחד מהנוסעים. ביהמ"ש גזר למערערים מאסר של 27 חודשים שמתוכם 9 חדשים לריצוי בפועל וקנס של 3,000 ש"ח או מאסר של 90 יום תמורתו. הקנס לא שולם והמערערים אומרים שהוא גם לא ישולם. הערעור על חומרת העונש נתקבל. צודקת ב"כ התביעה כי רמת הענישה בעניינם של המערערים אינה חורגת מהנורמה המקובלת, אך הסנגור הצביע על שני שיקולים המחייבים לדעתו קבלת הערעור: אי שמירה על אחידות העונשים; אי התחשבות מספקת בהיותם של המערערים קטינים. מתברר ששלושת הנאשמים האחרים בפרשה נדונו למאסר בפועל של שבעה חדשים ולדעת הסנגור הסיבה להחמרה בענשם של המערערים היא כי האחרים הודו במעשים המיוחסים להם ואילו המערערים לא הודו. לעניין זה טען הסניגור כי לא היה מקום "להעניש" את המערערים אך בשל כך שלא הודו במעשים המיוחסים להם. אכן, אין לומר כי לכך התכוון ביהמ"ש המחוזי, אך מכל מקום נראה שהשופט לא שקל במידה מספקת את השיקול האחר המתייחס להפרש הגילים שבין המערערים לבין המעורבים האחרים בפרשה, ובמאזן הכולל לא נראה שענשם של המערערים צריך להיות שונה מענשם של האחרים. לפיכך יועמד העונש על 21 חודשים שמתוכם 7 חדשים לריצוי בפועל ועונש הקנס והמאסר תמורתו יעמוד על כנו.


(בפני השופטים ש. לוין, גולדברג, מלץ.עו"ד חלבי למערערים,עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה. 8.8.88).


ע.פ. 430/88 - מדינת ישראל נגד לואי כטיב

*קולת העונש (יידוי בקבוקי תבערה ברכב) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב ועוד אחד זרקו שני בקבוקי תבערה לעבר אוטובוס שהסיע בשעת ערב כ-40 תלמידים ליד צומת ערה. לא נגרמה פגיעה בנוסעים, אף כי אחד הבקבוקים פגע בשמשת האוטובוס. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן קנס של 3000 ש"ח. העבירה שעבר המשיב חמורה ואף השופט היה ער לכך, אלא שנתן משקל רב מדי לנסיבות האישיות של המשיב שהוא צעיר לימים, יליד 1970, וכן לנתונים החיוביים של המשיב והנסיבות האישיות שעל פיהם נדחף לביצוע אותה עבירה. הערעור על קולת העונש נתקבל.
השופט נתן משקל לא נכון לנסיבות לקולא לעומת חומרת העבירה והצורך בהרתעה. במעשה שעשה המשיב הוא סיכן חיי אדם בצורה משמעותית בנתיב תחבורה, ורק בנס לא קופחו חיי אדם או נפגעו בצורה אחרת בגופם. חומרה יתירה יש בכך שאותם בקבוקי תבערה נזרקו לעבר אוטובוס מלא בתלמידים כשהמשיב מתכוון לפגוע בהם. יש צורך להטיל עונשים כבדים על המבצעים עבירות מסוג זה, הן בשל חומרת המעשים שיש בהם לסכן חיי אדם ולפגוע בתחבורה חופשית בכבישים, והן לצורך הרתעה ממעשים דומים על
ידי אחרים. על ביהמ"ש לתת ידו למניעת או צמצום מעשים אלה עד כמה שאפשר, בעונשים שיהא בהם כדי להגן על הציבור הנע בכבישי הארץ שלא ייחשף לסיכון מהסיכונים האמורים. המשיב ראוי, על אף גילו הצעיר והנסיבות האישיות, לעונש מאסר ממושך פי כמה ממה שהוטל עליו והנימוקים האישיים מתגמדים לעומת חומרת העבירה. רק משום שערכאת הערעור אינה ממצה את העונש הראוי עד תומו הוחלט כי העונש יהיה שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ושאר חלקי גזר הדין ישארו בעינם.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד גב' מ. חשין למערערת, עו"ד פלדמן למשיב. 25.8.88).


ע.פ. 209/88 - יגאל מימון ודניאל סימן טוב נגד מדינת ישראל

*דחיית ערעור עקב אי הופעת המערערים (הערעור נדחה מחמת אי הופעת המערערים).

המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בעבירות שונות ודינם נגזר למאסר לריצוי בפועל. הם ערערו לביהמ"ש העליון על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעורם הוגש באמצעות עורך הדין מרינסקי אשר ייצגם גם בערכאה הראשונה. הוגשה מטעם המערערים בקשה לדחות תחילת ריצוי העונש וביהמ"ש העליון נעתר לכך בהטילו על המערערים ערבות. הערבות שנקבעה בהחלטה לא הוגשה במועד ואף לא עד היום הזה ולבקשת המדינה הורה ביהמ"ש על מעצר המערערים עד סיום הדיון בערעור. אז התברר כי אין לאתר את המערערים בארץ והם הוכרזו כעבריינים נמלטים. גם הסניגור לא יכול היה לאתר את המערערים שניתקו עמו כל קשר ולפיכך ביקש לשחררו מלייצג את המערערים. אחת הטענות היא כי בהיעדר קשר עם המערערים אין עורך הדין יכול להכין טיעונים בערעור כדבעי. הערעור נדחה.
ביהמ"ש מבין את מצבו של הסניגור והקשיים בהכנת הערעור, כאשר המערערים ניתקו עמו כל קשר, אך לא רק בקשת הסניגור עומדת לדיון, אלא עצם העובדה כי המערערים נעלמו מהאופק ושוב אין הם מתעניינים בערעורם וכנראה גם אין להם עניין בו. עוד בטרם תוקן סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי, מקובל היה על ביהמ"ש העליון כי מערער שאינו מתייצב לדיון בערעורו מוסמך ביהמ"ש למחוק את הערעור בלי לדון בו לגופו. כעת, מכח התיקון מס' 2 לסעיף 208 האמור, סמכות זו נקבעה בחוק ובנסיבות המקרה הנוכחי יש לעשות שימוש בסמכות. לפיכך החליט ביהמ"ש לראות את המערערים, שנמלטו והוכרזו כעבריינים נמלטים, כמי שזנחו את ערעורם והערעור נדחה.


(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד מרינסקי למערערים, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 18.9.88).


ע.פ. 317/88 - פלונים נגד מדינת ישראל

*הטלת קנס גבוה המגדיל למעשה את תקופת המאסר בפועל



(הערעור נדחה בעיקרו).

מתוך עיון בחומר עולה שאין מקום להתערב בגזר הדין אלא באשר להשתת הקנס על שני המערערים. המערער הראשון נדון לשנת מאסר בפועל ולקנס של 3,000 ש"ח או 150 ימי מאסר תמורתם. הטלת הקנס היא למעשה הגדלת תקופת המאסר בפועל, מאחר שהמערער ומשפחתו לא יוכלו לעמוד בתשלום זה. לא נראה כי מן הראוי לגזור תקופות מאסר, פעם בצורה גלויה ומפורשת ופעם בעקיפין באותו גזר דין, כשקרוב לוודאי שהקנס לא ישולם. לפיכך יש להעמיד את סכום הקנס על 1,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו. לעניין הקנס שהושת על המערער השני נתקבל הערעור במובן זה שתמורת אי תשלום הקנס יהיו שלושה חדשי מאסר ולא 150 ימי מאסר ואילו הקנס של 3,000 ש"ח ישאר בעינו.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, אריאל. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' לאה צמל לםערערים, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 25.8.88).