ע.א. 481/84 - אטלנטיק... בע"מ נגד אסטנו ואח'
*המצאת כתבי בי-דין לחו"ל(הערעור נדחה).
א. אטלנטיק הזמינה שתי אוניות צובר לפחם מחברת אסטנו שבספרד. באותה עת לא היו לספרד יחסים דיפלומטיים עם ישראל ואטלנטיק הקימה חברת ביניים בשם "דמוס" שנרשמה בליבריה. "דמוס" רכשה את האוניות אצל אסטנו בעבור אטלנטיק וחוזה הרכישה שנחתם ב- 1980 נערך בין "דמוס" לבין אסטנו. בעת הרכישה גם הוסכם שחברת אסטנו תשלם לאטלנטיק 340,000 דולר עבור שרותי תכנון ושרותים נוספים שסיפקה אטלנטיק ביחס לאוניות האמורות. אסטנו אישרה חבות זו בשני מכתבים המופנים לאטלנטיק מתאריך חתימת ההסכם עם "דמוס". בעיסקה העיקרית אסטנו היא הספק של האוניות ואילו בעיסקה המשנית, שעליה נסוב פסק הדין נשוא הערעור, אסטנו היא בגדר מקבלת השרותים ואטלנטיק היא הספק. בספטמבר 1980 רכשה חברת צים את חברת "דמוס" והזכות לקבלת האוניות עברה אליה. צים ו"דמוס" הן המשיבות 2 ו-3 בערעור. בהסכם המכר בין צים לאטלנטיק לא הוזכרו העמלות בעבור השרותים שסיפקה אטלנטיק לאסטנו כך שלמרות שהקונה נתחלפה נותרה אטלנטיק הזכאית לסכום זה ואסטנו בעלת החוב. אטלנטיק פנתה לאסטנו כדי לגבות את החוב וזו לא התכחשה לחוב, אך טענה כי בעקבות הרכישה של חברת דמוס ע"י צים, הופחת מחיר האוניה השניה ובכך גם מופחת חובה של אסטנו כלפי אטלנטיק מ-340,000 דולר ל- 260,000 דולר. אטלנטיק חזרה על דרישתה לתשלום מלוא הסכום ועל כך ענתה אסטנו במברק המפנה את אטלנטיק לצים כדי לדון בכל הקשור לנושא זה. אטלנטיק הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד אסטנו, נגד צים ונגד דמוס וביקשה המצאת כתבי בי דין לאסטנו בספרד. ביהמ"ש המחוזי החליט שלא להתיר המצאת כתב בי דין לאסטנו ונימוקיו היו שניים: כי הדרישות ביחס להמצאת תצהיר כאמור בתקנה 468(א) לתקנות אינן מתמלאות; כי התביעה אינה עומדת בתנאי תקנה 467(8) לתקנות שמכוחה ביקשה אטלנטיק להביא את אסטנו לידי התדיינות בישראל. הערעור נדחה מן הטעם השני.
ב. באשר לתצהיר על פי תקנה 468(א) - בתקנה זו נקבע כי "לבקשת רשות להמציא כתב בי דין לנתבע מחוץ לתחום המדינה יצורף תצהיר המציין כי המצהיר מאמין שיש למבקש עילת תביעה טובה...". בעבר נקבע כי "התצהיר בסימוכין לבקשת ההיתר אינו נדרש כדבר פורמאלי גרידא...", וכי דרוש, כי התצהיר "יכיל משהו, שיש בו כדי לשכנעאת השופט, כי יש למצהיר ידיעה אישית... אשר לאורה נראית התביעה מבוססת למדי... אילו די היה בהגשת תובענה, לא היה דבר קל מזה להשיג כל היתר כדבר שבשיגרה, כאשר התובע רוצה בו". בפסק דין אחר נקבע כי "בעל דין המבקש היתר להמציא כתב בי דין אל מחוץ לתחום השיפוט חייב לאמת את העובדות הרלבנטיות לתביעתו בתצהיר, ולעניין קביעתן של אותן עובדות רלבנטיות אין די בעיון בכתב התביעה". בענייננו ציין מנהל אטלנטיק בתצהיר כדבר שבעובדה כי "יש יותר מראשית ראיה בכתב... המשיבה מס, 1 (אסטנו) היא בעל דין דרוש ונכון בבקשה זו, ובלעדיה לא תוכל הבקשה להתברר ביעילות ובאופן מלא". ביהמ"ש המחוזי קבע כי התצהיר כללי ואינו מפרט את העובדות שעל פיהן ניתן היה להפעיל את שיקול הדעת של ביהמ"ש ובאשר לנימוק זה נתקבלה עמדת המערערת. אמנם תצהירו של מנהל אטלנטיק כתוב בלשון לאקונית והפרטים בו מועטים ביותר, אך אין לומר כי התצהיר אינו עומד בדרישות התקנה. בפסקי הדין שהוזכרו לעיל נסוב הויכוח בין הצדדים על תביעה בנזיקין ואז עמד ביהמ"ש על כך כי המצהיר יצהיר על הקשר שבין הנזק שנגרם לתובע לבין הנתבעים ודבר זה חייב המצאת פירוט עובדתי במידה סבירה. בענייננו, הקשרים בין הצדדים מוכחים לכאורה על פי ראיות כתובות - חוזה בכתב ומכתבים מאסטנו לאטלנטיק המעידים על קיום החוב.
בנסיבות אלה אין למעשה צורך במידע נוסף על מנת שבימ"ש יוכל להפעיל שיקול דעתו על סמך התצהיר.
ג. אשר לטעם השני המתייחס לתקנה 467(8) - תקנת משנה זו קובעת כי "רשאי ביהמ"ש... להתיר המצאת כתב בי דין אל מחוץ לתחום המדינה באחת מאלה... האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה". אין הצדדים חלוקים על כך כי מדובר ב"בעל דין דרוש או בעל דין נכון" אך המחלוקת היא אם מדובר ב"תובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר... בתחום המדינה". סעיפי המשנה של תקנה 467 יוצרים סינון ראשוני באשר למקרים שיגיעו לשיקול דעתו של ביהמ"ש. זה השלב בו ישקול ביהמ"ש אם ישנה הצדקה עניינית להטלת עול ההתייצבות בישראל על הנתבע הזר עם כל הקשיים ואי הנוחות הכרוכים בכך. ביהמ"ש יבחן בהקשר זה הן את משקל ומהות התביעה הלכאוריים נגד הנתבע הישראלי והן את משקל ומהות התביעה הלכאוריים נגד הנתבע הזר ויתן את דעתו לשאלה אם צרוף התביעות הינו באמת נחוץ להבטחת משפט הוגן ויעיל. ביהמ"ש יציג לעצמו את השאלה שמא התביעה נגד המתדיין הישראלי הינה שולית ומשנית בערכה, ושמא קיים חשד מבוסס שהוגשה רק במטרה לאפשר צירוף נתבע עיקרי שהוא הנתבע הזר.
ד. את השאלה אם קיימת הצדקה לצירוף נתבע זר לתביעה שהוגשה כנגד הנתבע המקומי יש לבחון בשני שלבים. בשלב ראשון על ביהמ"ש לקבוע האם הוגשה התביעה כלפי הנתבע הישראלי "כהלכה". בשלב זה תיבדק התובענה כאילו תובענה "רגילה" היא, מבלי להתייחס לכך שעל סמך תובענה זו מבקשים לזמן להתדיינות נתבע זר. המונח "הוגשה כהלכה" כולל שני אלמנטים: הגשת התביעה צריכה לעמוד בכל הדרישות הפורמאליות והפרוצדוראליות הכלולות בתקנות סדר הדין האזרחי; התובענה לא צריכה להיות פסולה או משוללת יסוד על פניה גם לגופו של עניין. כך לדוגמא תובענה שניתן למחקה על הסף כאשר נראה לביהמ"ש מתוך הכתב שהתובענה היא טרדנית או קנטרנית הרי לא תהיה זו בגדר תובענה שהוגשה כהלכה. אם שוכנע ביהמ"ש כי התביעה המקומית "הוגשה כהלכה" אזי ייבחן המקרה, בשלב השני, מתוך ראיה כוללת של כל הנסיבות. זאת מתוך שיקול הדעת המסור לביהמ"ש שהוא רשאי אך לא חייב להתיר המצאת כתב בי דין. אפילו נתקיימו התנאים הקבועים בתקנות לעולם אין זכות קנויה בידי התובע לקבלת ההיתר. זהירות מיוחדת דרושה בבקשה המתבססת על תקנה 467(8) בה אך נגררת העילה כלפי תושב החוץ אחרי העילה נגד נתבע מקומי מבלי שיש לתביעה עצמה קשר טריטוריאלי ממיר אל תחום המדינה.
ה. הכלל הוא שאין לצרף את המתדיין הזר, אם ביהמ"ש ישתכנע כי התביעה נגדו היא הדומיננטית וכי התביעה נגד הנתבע המקומי הוגשה רק בכדי לגרור את הנתבע הזר לתוך המערכת המשפטית המקומית. בענייננו, התביעה המקומית נגד צים ו"דמוס" הוגשה כהלכה, היא הוגשה כדין מבחינת הדרישות הטכניות פורמליות שבתקנות הדיון ואין גם לומר כי זוהי תביעת סרק הראוייה עניינית להמחק על הסף. אף על פי כן צדק השופט כאשר הפעיל את שיקול דעתו נגד הזמנת אסטנו בתור נתבעת בפני ביהמ"ש בישראל. עיון בכתב התביעה מעלה שמעמדה של צים כנתבעת נחות באופן ברור לעומת מעמדה של אסטנו. לחבותה של אסטנו כלפי אטלנטיק המבוססת על הסכם מיוחד ונפרד ביניהן, יש סימוכין בכתב, היינו חוזה מפורש והתכתבות חד משמעית, אסטנו מעולם לא התכחשה לחבות זו ורק משקמה מחלוקת בין הצדדים באשר לגובה החבות הפנתה אסטנו את אטלנטיק לצים, וגם זאת מבלי לומר דבר באשר להמחאת החיוב לצים או זיכוייה של צים בסכום הנדון. אטלנטיק לא ביקשה כל הבהרה מאסטנו בדבר פשר ההפנייה לצים לפני שהגישה תובענתה. נראה לכאורה כי אסטנו הינה הנתבעת הרצינית והמרכזית
בתובענה זו ואילו התובענה נגד צים מבוססת על השערות מעורפלות, שגם לא נעשה נסיון של ממש לעמוד על טיבן. מתקבל הרושם הברור כי המטרה הדומיננטית בהגשת החובענה נגד צים היתה לאפשר את זימונה של אסטנו להישפט בפני בימ"ש בישראל.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט בך. עו"ד י. בן ישראל למערערת, עו"ד ג. רווהלאסטנו, עו"ד ש. פרידמן לצים ודמוס. 8.8.88).
ע.א. 580/84 - היועץ המשפטי לממשלה נגד שמואל פיק
*צוואה בעל פה(הערעור נדחה).
א. המנוחה חנה חיים אושפזה ביום 3.10.83 בבית חולים כדי לעבור ניתוח מסוכן של " גידול בראשה. המנוחה ידעה את מצבה ולאחר שנותחה לא התעוררה וביום 23.10.83 נפטרה. המנוחה ויוסף פיק המנוח חיו כ"ידועים בציבור כנשואים" במשך למעלה מ- 12 שנים עד ליום מותו של יוסף פיק. לפיק הנ"ל בן בשם שמואל פיק - המשיב - אותו ראתה המנוחה כבנה. לפני אישפוזה, ותוך ידיעה על אישפוזה הקרוב ועל הסכנה שבניתוח שהיא עתידה לעבור, הביעה המנוחה, בשתי הזדמנויות שונות, את רצונה להיקבר ליד יוסף פיק המנוח ולהשאיר את כל רכושה לבנו של בעלה, המשיב. בפעם הראשונה הביעה רצונה ימים ספורים לפני אישפוזה בפני עדה אחת ובפעם השניה השמיעה דבריה יום אחד לפני האישפוז בפני עדה אחרת. שתי העדות ערכו תצהירים נפרדים על הדברים שהושמעו בפניהן. התצהירים נערכו שמונה ימים לאחר מות המנוחה וכחודש אחרי שההצהרה של המנוחה הושמעה באוזני העדות, והופקדו בביהמ"ש ביום 13.11.83, היינו כשבועיים לאחר עריכתם. המשיב עתר לביהמ"ש המחוזי לקיים את הצוואה בעל פה לפי סעיף 23 לחוק הירושה וביהמ"ש המחוזי נעתר לכך. ביהמ"ש קבע כי המנוחה ראתה את יוסף פיק המנוח כבעלה, וכי ראתה את בנו, המשיב, כאילו היה בנה ומשענה היחיד והיתה מעוניינת שהוא יהנה מעזבונה. קביעה זו יסודה בראיות ואין הצדדים חולקים עליה. השאלה העומדת לדיון בערעור היא השאלה המשפטית האם הצליחה המנוחה לתת לרצונה את הביטוי כדין, כנדרש לפי סעיף 23 לחוק הירושה. לפי סעיף זה "שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים השומעים לשונו... דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם בבית משפט מחוזי; רישום, חתימה והפקדה כאמור, ייעשו ככל האפשר בסמוך לאמר שניתן לעשותם...". השופט פסק כי נתקיים התנאי שלפיו ראתה המנוחה עצמה מול פני המוות וכן כי קויימו ההוראות האחרות של הסעיף הנ"ל ופסק כי המשיב יורש את המנוחה עפ"י צוואה זו. הערעור נדחה.
ב. אין לקבל את הטענה שבין מתן הצהרותיה הנטענות של המנוחה לשתי העדות לבין אישפוזה ולניתוחה חלף זמן שבמהלכו לא עמדה המנוחה שעה שעה בפני סכנה מיידית לחייה. לא חלפו בין ההצהרה השניה לבין מועד אישפוזה וניתוחה של המנוחה אלא יום אחד בלבד ולפיכך אין צורך להכריע בשאלה מה היה הדין אילו אכן חלפו ימים עד לכניסתה של המנוחה לניתוח, שבמהלכם לא חשה עצמה שעה שעה מול סכנת המוות. כפי שנפסק צריך שיתקיימו שני מרכיבים, סובייקטיבי ואובייקטיבי ובענייננו נתמלאו שני המרכיבים. המנוחה חשה כי חייה נתונים בסכנה ממשית ותחושתה בדבר קירבת יום הסתלקותה היתה מעוגנת במציאות האובייקטיבית.
ג. גם טענת המערער בדבר היעדר גמירות הדעת של המנוחה יש לדחות. שאלה זו היא עובדתית וביהמ"ש קבע תוך הסתמכות על הראיות שבפניו כי למנוחה היתה גמירות דעת
בעת שציוותה. כאשר ידעה המנוחה על קיומה של הסכנה לחייה, לא היתה כמי שמביעה כוונה ורצון לערוך צוואה, אלא אמרה מה שאמרה מתוך ידיעה ברורה שזהו רצונה האחרון. צדק ביהמ"ש כאשר לאור הנסיבות הנ"ל קבע שהמנוחה גמרה דעתה תוך כוונה ברורה לצוות בעל פה, על רצונה מה שייעשה בה וברכושה לאחר מותה, ואין בשיקולי ביהמ"ש פגם אשר יצדיק התערבות של ערכאת הערעור.
ד. טענות אחרות העלה המערער בדבר אי התמלאות הוראות סעיף 23 לחוק. טענה אחת מתייחסת לכך שאת זכרון הדברים יש לערוך כמסמך אחד ויחיד ואילו כאן נערכו שני מסמכים על ידי שתי העדות. טענה זו אין לקבל. כאשר נאמרו הדברים לשתי עדות בשתי הזדמנויות אין פגם בכך שהדברים נרשמו בשני תצהירים נפרדים. אדרבא - יתכן שבנסיבות כאלו זוהי דווקא הדרך הנכונה. מטרת זכרון הדברים לאפשר זכירה של דברים שנאמרו בעל פה והדברים שנרשמים צריכים להוות רישום מדוייק ככל האפשר של הדברים שנאמרו בעל פה, תוך שאיפה לזהות מוחלטת אל מה שהושמע. כאשר הדברים נאמרים בפעם אחת לפני שני העדים הדרך הנכונה היא לערוך זכרון דברים אחד משותף, אך כאשר הדברים נאמרים בשתי הזדמנויות שונות במעמד עד אחד כל פעם, אין שום יתרון ברישום משותף, שהרי הדברים שנאמרו יתכן ואינם זהים לחלוטין ולכן יש מקום לגרוס שהדרך הנכונה היא דווקא רישום נפרד.
ה. טענה נוספת מתייחסת לכך שחלף זמן רב מדי בין אמירת הדברים ופטירת המנוחה לבין רישומם, ובין רישומם של הדברים לבין הפקדתם כנדרש בביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי סבר כי "אף כי ניתן לומר שהיה על שתי העדות להזדרז יותר במילוי ההליכים הנקובים בסעיף 23(ב), הרי ניתן לומר שאפשר לקבל הליכים אלו כמי שנעשו כדין". דברים אלו של ביהמ"ש המחוזי אין לקבל, אף כי אין בכך כדי לפסול את הצוואה ולהביא לקבלת הערעור. ברישום הדברים כחודש לאחר שנאמרו אין כדי לקיים את דרישות הסעיף. אף אם תאמר שמדובר בשתי עדות שלא היו מודעות למשמעות המעשית הרבה של הדברים שנאמרו להן עד שנפטרה המנוחה, הרי גם אז עברו שמונה ימים מן הפטירה עד לרישום הדברים ושבועיים נוספים עד להפקדתם של התצהירים. לכן אין לומר כי הרישום, החתימה וההפקדה, נעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן היה לעשותם כפי שדורש הסעיף. ברם, ניתן להתגבר על הפגמים עפ"י סעיף 25 לחוק, הנותן סמכות לביהמ"ש לקיים צוואה אף אם היה פגם באחד ההליכים המפורטים בסעיפים שקדמו לסעיף זה, אם אין לביהמ"ש ספק באמיתות הצוואה. במקרה שלפנינו לא היה לשופט כל ספק בקשר לאמיתות הצוואה ולפיכך אין מניעה לקיים את הצוואה על אף הפגם שנפל בהליכים של סעיף 23(ב).
ו. נותרת השאלה אם תנאי מן הדין הוא כי שני העדים ישמעו את הציווי בצוותא חדא, או שמא יכול ותובאנה שתי עדויות על ציווי בשתי הזדמנויות נפרדות, כל פעם בפני עד אחר. אשר לכך סבר הנשיא שמגר, שכתב את פסק הדין, כי לשונו של החוק מעלה דרישה לנוכחות שני העדים בצוותא חדא. ברם, עניין נוכחות שני העדים במעמד אחד הוא עניין של "הליך" וככזה הוא ניתן לריפוי ע"י סעיף 25. זאת להבדיל מהדרישה הקונסטיטוטיבית לשני עדים המהווה סימן היכר שבלעדיו אין הצוואה צוואה. השופט האמין באמיתות הצוואה, ראה את הפגם כמתוקן וקיים את הצוואה על אף פגם זה ובכך אין להתערב. מאידך,סברו השופטים בייסקי וגולדברג כי הדרישה של סעיף 23 כי צוואה בע"פ תערך בפני שני עדים אינה מחייבת נוכחות העדים בצוותא חדא דווקא ובלבד ונתקיימו יתר ההוראות שבסעיף 23(ב), והעיקר כי קיימת זהות ביחס לרצונו של המצווה, גמירות דעתו ונסיבות עשיית הצוואה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. עו"ד זאב בונה למערער, עו"ד מרדכי קימלדורפר למשיב. 7.7.88).
ע.א. 358/83 - רחל ואלון שולמן נגד ציון חברה לביטוח בע"מ
*הכרה באירוע כ"תאונת דרכים" ופירוש ההגדרה "עקב שימוש" ברכב(הערעור נתקבל).
א. באחד הבקרים, בדצמבר, 1979 כאשר התניע המנוח שולמן את מכוניתו התפוצץ מטען נפץ. שולמן נהרג ואשתו ובנו תבעו את המשיבה כמבטחת של הרכב. לטענתם, התאונה שנגרמה למנוח הינה "תאונת דרכים" כמשמעות דבור זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים. עפ"י גישתם חבה להם חברת הביטוח מכוח הפוליסה שהוצאה עפ"י פקודת ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי). לעומתם טענה חברת הבטוח כי האירוע הנטען אינו בא בגדר "תאונת דרכים" וביקשה כי התביעה תמחק על הסף. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה על הסף בקבעו כי המנוח אמנם עשה "שימוש" במכונית אך הוא לא נפגע "עקב" אותו שימוש, ועל כן אין כאן "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, לאמר "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו". ביהמ"ש המחוזי סבר כי חייב להתקיים קשר נסיבתי משפטי בין השימוש בכלי הרכב לבין הנזק ולא די בקשר סיבתי עובדתי בלבד. הקשר הסיבתי המשפטי אינו נקבע עפ"י מבחן הצפיות, אלא עפ"י מבחן השכל הישר או מבחניו של "האדם הרגיל". עפ"י מבחנים אלה, לא השימוש של המנוח ברכב גרם לתוצאה הקטלנית אלא הטמנת חומר הנפץ. הערעור נתקבל.
ב. הן לענין אחריות הנוהג כלפי הנפגע והן לעניין זכותו של הנוהג כנפגע שאלת המפתח הינה אם לנפגע נגרם נזק "בתאונת דרכים". כל אחד מהיסודות המרכיבים של הגדרת תאונת דרכים בסעיף 11 לחוק הפיצויים מעורר בעיות משלו. משהחלו בתי המשפט עוסקים בפרשנותם של מרכיבי ההגדרה נמנעו מהגדרות מקיפות ונקטו בגישה פרגמטית. זאת מכמה סיבות ובכללן כי החוק היה בשלבים הראשונים של פעולתו, טרם הצטבר נסיון בהפעלתו והמקרים הטיפוסיים טרם אותרו, הבעיות המרכזית טרם נבחנו והתמונה הכוללת "מעבר להגדרה" של תאונת דרכים - טרם נראתה בבירור. כמו כן, מטבע החשיבה השיפוטית, שהיא מנווטת עצמה ממקרה קונקרטי אחד למקרה קונקרטי אחר, תוך נסיון לגבש הכללה המבוססת על הפרטים. מאז הוחק חוק הפיצויים עברו כבר למעלה מעשר שנים, הנסיון הנדרש החל מצטבר, אף התמונה הכוללת של החוק החלה מצטיירת והספרות המשפטית המפרשת ומסבירה את החוק הלכה והתגברה. התגבש ניסיון שיפוטי רב המאפשר כבר נסיון להכללה המבוססת על הפרטים והמבקשת לקבוע אמות מידה להפעלתו הראוייה של החוק.
ג. לענין הקביעה מהו "שימוש" ברכב מנועי - המושג רחב וכולל מלבד עצם הנהיגה ברכב גם פעולות נלוות שובות הקשורות בהפעלת הרכב ובשימוש בו ככלי תחבורה. שימוש עיקרי הוא בעצם ביצוע ייעודו של הרכב, היינו, נהיגת הרכב. ברכב בעל מספר יעודים ביצוע כל אחד מיעודיו הוא שימוש עיקרי ברכב. שימושי לוואי הם כל אותן פעולות אינצידנטליות הבאות לסייע ולהבטיח פעולה הקשורה בשימוש העיקרי. כך, למשל, כניסה ויציאה מהרכב תוך פתיחת הדלת או סגירתה הן שימוש ברכב. בדומה, טעינת רכב ופריקתו, החלפת גלגל המכונית, פעולת סיכה של המכונית, פעולת רחיצה ומילוי מים במכונית, וכן חניית רכב, שכן מטבעו של הרכב שאין הוא פועל להגשמת יעודיו בכל שעות היום ובין פעילות לפעילות הוא נמצא במצב של חניה. לעומת זאת, פרישת יריעה על מכונית למטרת צל ומחסום בפני רוח, אין בה שימוש לוואי, מי שנזקק לגג המכונית כסולם ונופל מהגג אין לומר עליו שהוא עושה שימוש לוואי במכונית. שימוש ללואי, כמו טעינה ופריקה, מתחיל עם תחילת הטעינה ומסתיים עם סיום הפריקה. פעולות הקודמות לטעינה ולפריקה אינן בגדר שימוש לוואי. שימוש הלוואי של הכניסה למכונית מתחיל עם פעולת הכניסה ושל היציאה מהמכונית מסתיים עם גמר היציאה. "תיקוני דרך" הם בגדר "שימוש" בכלי הרכב ואין לקבל את הגישה כי התיקונים במוסך
אינם בגדר "שימוש". תיקון רכב, בין תוך כדי נסיעת הרכב ובין בעמידתו, בין בצידי הדרך ובין שלא בצידי הדרך, בין תוך התנעת המנוע ובין בדימומו, הינו שימוש בו. על רקע הגישה האמורה למונח "שימוש" מתגבשת המסקנה כי הנעת כלי רכב לצרכי נסיעה בו דינה שימוש בכלי הרכב. נשאלת השאלה השניה והיא אם מותו של המנוח נגרם "עקב" אותו "שימוש" שעשה ברכב.
ד. באשר למושג "עקב" - הביטוי "עקב" מצביע על מבחן סיבתי. הוא בוודאי כולל בחובו את המבחן הסיבתי העובדתי, המתמצה לרוב בסיבה בלעדיה אין, והשאלה היא אם בנוסף לקשר סיבתי עובדתי נדרש גם קשר סיבתי משפטי. צדק ביהמ"ש המחוזי כי גישה פרשנית שלפיה לא נדרש כל קשר סיבתי משפטי, ודי בקשר סיבתי עובדתי, תהא בבחינת אבסורד פרשני. את ההבחנה בין קשר סיבתי עובדתי לבין קשר סיבתי שפטי, ניתן לעגן בלשונו של חוק הפיצויים עצמו, ואת דיני הקשר הסיבתי המשפטי לעניין חוק הפיצויים יש לפתח מתוך חוק הפיצויים עצמו. המבחן לקשר הסיבתי משפטי בין השימושברכב לבין פגיעת הגוף, הינו שהשימוש מהווה "גורם ממשי" לנזק הגוף, כלומר, נזק הגוף נופל במסגרת הסיכון שהשימוש יוצר ושבגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. כאשר מדובר בשימוש עיקרי ברכב, נסיעה, כל נזק גוף הנופל במסגרת סיכון שהנסיעה יוצרת קרה "עקב" אותה נסיעה. לדוגמא, אם נהג בכלי רכב דורס את הנפגע מתוך כוונה לפגוע בו או להורגו, הרי לפנינו פגיעה הנגרמת "עקב" השימוש ברכב מנועי. הוא הדין אם גורם זר מתערב, כמו, למשל, אם בלמי המכונית שובשו ע"י זר וכתוצאה מכך נגרמה התאונה, או אם צד שלישי יורה בגלגלי המכונית וכתוצאה מכך מאבד הנהג שליטה על ההגה ונגרמת תאונה. בכלי רכב שיש לו מספר שימושים עיקריים, תעבורתיים ולא תעבורתיים, כל סיכון הנופל למסגרת כל אחד מהשימושים הללו מהווה גורם ממשי לתאונה.
ה. באשר לשימוש לוואי ברכב - נזק גוף שנגרם לאדם מפתיחתה וסגירתה של דלת המכונית הוא נזק הנגרם עקב השימוש במכונית. הוא הדין אם הנזק נגרם עקב טריקה זדונית של דלת המכונית בין ע"י הנהג ובין ע"י זר. בדומה, תיקון הרכב או טיפול אתר בו על כן, אם אדם מצוי מתחת למכונית על מנת לתקנה, או לרחצה, או לבצע בה סיכה, ותוך כדי כך נתקל ראשו במכונית והוא נפגע, יש לראות בפגיעתו פגיעה "עקב" השימוש ברכב מנועי. אם נפרק שמן ממכונית וכתוצאה מהפריקה השמן מתפזר על הכביש או המדרכה ומשתמש אחר בכביש או הולך רגל נפגע מהתחלקות הם לראות בפגיעה זו נזק תוך השימוש ברכב. כל נזק במסגרת סיכון שחניה גורמת נופל למסגרתו. אם הולך רגל או נוסע באופניים מתנגש ברכב חונה, יש לראות בנזק זה כנגרם "עקב" השימוש ברכב. לעניין זה אין חשיבות למקום החניה, אם היא ברשות הרבים או בשטח פרטי סגור. לעומת זאת אם אדם יושב ברכב חונה ופלוני בא ומכה אותו או מבצע בו שוד אין לראות בדרך כלל בסיכוני המכה או השוד משום סיכון שהשימוש במכונית יצרה. אין לומר שמעשיהם של תוקפי האיש הינם במסגרת הסיכון הטבעי והרגיל הטמונים בשמוש ברכב (מבחן הסיכון).
ו. "מבחן הסיכון" מחייב השוואה בין הסיכון שהשימוש בכלי רכב יוצר ושהחוק בא לפצות בגינו לבין הסיכון שהתרחש בפועל. לעניין זה אין חשיבות לדרך המיוחדת בה התרחש הנזק. לא תהליך הגרימה כפי שהתרחש הלכה למעשה חייב להיות במתחם הסיכון, אלא די אם תהליך גרימה הדומה לו בקווים כלליים הוא במתחם הסיכון. סיכונים של זריקת אבנים לעבר רכב נוסע, מתוך מטרה לפגוע במצויים בו הם סיכון שהשימוש ברכב לצרכי נסיעתו גורר עמו בישראל. לעניין שימושי הלוואי, יש לבחון את היקף הסיכונים שהם טבעיים להם. על כן בפריקת דלק ממכונית המובילה דלק, סיכון טבעי הוא נזילת הדלק על הכביש, המדרכה והרכוש הסמוך להם. סכנת התלקחות של דלק זה נופלת למסגרת הסיכון שפריקתו גוררת אחריה.
ז. על רקע הניתוח המשפטי של הדבור "עקב השימוש" קמה ועולה השאלה הספציפיתהאם נזק גוף המתרחש בשל פיצוץ שמקורו בחומר הנפץ הנגרם על ידי התנעת המכונית או נסיעתה הינו נזק הנגרם "עקב השימוש" של רכב מנועי. מהמבחנים שנקבעו כאמור עולה כי נזק הנגרם בשל התנעת המכונית או נסיעה בה והנובע מהתפוצצות מטען הוא נזק הנגרם "עקב" השימוש בכלי רכב. ההתנעה היא "גורם ממשי" לנזק. רמון הנזרק לעבר מכונית, מוקש המוטמן מתחת למכונית, עץ המצוי בשולי הדרך ונופל על נוסעי המכונית ופוגע בהם, או בור הנפער בכביש, או גשר מתמוטט והורס כביש, בכל אלה יש לראות סיכונים שנוסעי רכב נתקלים בהם מדי פעם ונתפסים במסגרת החוק.
ח. פסק הדין ניתן ע"י השופט ברק והסכימו לו השופטים ש. לוין וגב' נתניהו.
השופט גולדברג הסכים לפסק הדין אך ציין כי אינו סבור ש"מבחן הסיכון" הוא המבחן הראוי לקשר הסיבתי משפטי. עץ הנופל על נוסעי מכונית, מוקש המתפוצץ בשולי הדרך כשהמכונית עוברת, רימונים או אבנים הנזרקים על הנוסעים ברכב הם סיכונים שאינם חבויים ב"שימוש". "נקודת המגע" בין השימוש והסיכון היתה ההזדמנות בלבד. אותו סיכון ממש קיים כלפי כל מי שהיה נקלע אותה שעה למקום האירוע ואך מקרה הוא שהניזק היה ברכב. לא ניתן על כן לומר כי עניין לנו בסיכונים שהם טבעיים. לשימוש ברכב. כמו כן בתיקון רכב, שהוא בגדר שימוש לוואי, בו הסיכון להפצע מחלק חד המותקן במכונית קיים גם אם אותו חלק מנותק מן הרכב. על כן, לא מבחן הסיכון הוא המבחן הראוי לקשר הסיבתי משפטי, אלא מבחן "השכל הישר" הבוחן את הקירבה (הרעיונית) של ה"שימוש" לנזק. הקובע לפי מבחן זה הוא מידת תרומתו של השימוש ברכב להתהוות התוצאה המזיקה. עפ"י מבחן זה לא תהיה זו תאונת דרכים אם ניזק אדם בהיותו ברכב מעץ שנפל על הרכב, מאבן או מרימון שניזרקו על רכב חולף, או מרסיסי של מוקש שהתפוצץ שלא כתוצאה מעליית הרכב עליו ושלא כתוצאה מנסיעת הרכב. אולם תהיה זו תאונת דרכים אם כתוצאה מאחד האירועים הנזכרים איבד הנהג את שליטתו ברכב ונגרמה תאונה או שנפגע הרכב וכתוצאה מכך ארע הנזק, כגון שברי זכוכית של חלון הרכב שפצעו נוסע. הוא הדין בשימוש משני ברכב. אכן, אין נפקא מינה בין תיקון דרך ותיקון במוסך. נזק שנגרם כתוצאה מפיצוץ של מצבר תוך החלפתו באחר יהווה תאונת דרכים, לא כן כשהמצבר התפוצץ בהיות המכונית בחניה. הוא הדין אם הנזק נגרם בעת תידלוק הרכב כהכנה לנסיעה או כתוצאה ישירה מן התדלוק, בהבחנה מהתלקחות מיכל הדלק כשהרכב חונה שאז תחשב התלקחות כזאת כהתלקחות חבית דלק שהונחה בכביש. לענייננו, נזק גוף המתרחש מפיצוץ הנגרם כתוצאה מהתנעת המכונית הנו נזק שנגרם "עקב השימוש". לא כן, אם הפיצוץ היה נגרם ללא קשר להתנעה או לנסיעה.
ט. גם השופט בך שהסכים עם פסק הדין בכללותו הסתייג הסתייגות מסויימת לגבי מקרים מסויימים העשויים לקרות ושאין לראות בהם תאונת דרכים. השופט בך מוכן לראות "תאונת דרכים" בנזק גופני שנגרם עקב זריקת בקבוקי תבערה או אבנים על מכונית במסגרת נסיון של גורם עויין להתנכל לתחבורה בכבישים. זהו סיכון שנהג לוקח על עצמו בהסיעו את רכבו ואירוע כזה קשור קשר אמיץ עם עצם השימוש ברכב. הוא הדין נהג אשר קורית תקלה במכוניתו בזמן הנסיעה והוא מנסה לתקן את הרכב, בין שהמדובר בהחלפת גלגל בו אירע תקר או בתיקון קלקול במנוע. ברם, יש להציב גבולות סבירים ל"עקרון ההרחבה". לדעת השופט בך מרחיב השופט ברק את היריעה יתר על המידה בקבעו כי אף כל תיקון של כלי רכב, בין שהוא נסע בכביש ובין שהיה במוסך, הינו בבחינת "שימוש" במובן חוק הפיצויים. מכלל זה עולה שכל תאונת עבודה הקורית במוסך ובה נפצע פועל בעת טיפולו באחת המכונית שבמוסך, הינה בבחינת "תאונת דרכים" ומסקנה זו חורגת מתחום הפרשנות הנכונה של מונח זה. אם פועל במוסך מתקן
את המאייד במכונית, למשל, באמצעות מכשיר ריתוך,והוא נפצע בעת ועקב עבודתו אין הצדקה לכנות מאורע זה כ"תאונת דרכים". אין כל הבדל בין פועל במוסך המתקן חלק או אביזר במכונית, לבין פועל בבית מלאכה אחר המתקן שולחן או מכשיר טלויזיה. מי שנפצע בעת ביצוע עבודות כאלה זכאי לסעדים הרגילים עפ"י דיני הנזיקין או דיני החוזים אך לא עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד ד. ארבל למערערים, עו"ד ש. הורוביץלמשיבה. 1.8.88).
ע.א. 583/82 - קרול וקסלר ואח' נגד עיאד אבו עקל וסהר חברה לביטוח בע"מ
*הכרה באירוע כ"תאונת דרכים" ופירוש ההגדרה "עקב שימוש" ברכב(הערעור נדחה ברוב דעות).
א. המערער השלישי (להלן: המערער) נפגע בראשו בעת שביצע סיכה למשאית. התובע ירד לבור הנמצא מתחת למשאית בתחנה וכשגובהו לא הספיק כדי להגיע לתחתית המשאית עלה על חבית שעמדה למטרה זאת על רצפת הבור. כשניסה להתרומם קיבל מכה בגולגולת מתחתית המשאית ואיבד הכרתו. המערער תבע לדין את המערערים הראשון והשני שהיו הבעלים של תחנת הדלק וכן תבע לדין את בעל הרכב ואת מבטח הרכב שהם המשיבים. בכתב התביעה יחסה למערערים אחריות בגין התרשלות ואילו למשיבים יוחסה אחריות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המערערים טענו בכתב הגנתם כי התאונה הינה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים ועל כן אין למערער עילת תביעה נגדם. המשיבים טענו כי התאונה אינה תאונת דרכים וכי אינה מוטלת עליהם כל אחריות כלפי המערער. המשיבים ביקשו מחיקת התביעה נגדם על הסף וביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ש. לוין, בך, גב' נתניהו כנגד דעתם החולקת של השופטים ברק וגולדברג.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בזמן אירוע התאונה טרם ביצע התובע את פעולת הסיכה אלא התכוון לבצעה. כיוון שכך אין לומר כי בזמן של התובע בא תוך "שימוש" במכונית. כמו כן קבע כי אפילו היה "שימוש" במכונית, אין לומר שהנזק נגרם "עקב השימוש" אלא הוא נגרם כתוצאה מכך שהמערער עלה על החבית שנמצאה בתחתית הבור ובגלל המרחק הקטן שבין החבית ובין תחתית המשאית קיבל את המכה. מכה כזו , פסק, יכול היה לקבל גם מהפסים עליהם עומדת המשאית מעל לבור הסיכה ובמקרה כזה וודאי איש לא היה רואה בכך תאונה "עקב השימוש" במשאית. השופט ברק הציע לקבל את הערעור וציין כי צדק ביהמ"ש המחוזי כי "סיכה" של מכונית הינה בבחינת "שימוש" במכונית, אך טעה ביהמ"ש בקביעתו כי הנזק אירע טרם השימוש, וכי אין הוא בא בגדר תאונה "עקב" השימוש. עליה על החבית בנסיבות שתוארו בפרשת התביעה היתה חלק מתהליך הסיכה. אשר לקשר הסיבתי - הנזק נגרם למערער "עקב" השימוש במכונית שכן הוא היווה גורם ממשי לתאונה. לפסק דינו של השופט ברק הצטרף השופט גולדברג.
ג. לעומתם סבר השופט לוין כי גם אם תיקון או סיכה של רכב במוסך עשויים להיחשב "תאונת דרכים" אין לכלול בדיבור זה אלא אירוע שהוא אינטגרלי לתיקון או לסיכה. במקרה דנן לא נראה כי הפגעותו של המערער בראשו, עת התרומם בבור הסיכה, היא אינטגרלית לעבודת הסיכה. דומה הדבר למקרה בו היה המערער נפגע מהתקלות בדופן בור הסיכה, או למקרה אחר שבו היה פלוני אגב מרוצתו נתקל במכונית חונה ונפגע. בשני המקרים האמורים לא קמה חבות כלפי הנפגע לפי חוק הפיצויים. לפיכך יש לדחות את הערעור. הגב' נתניהו הצטרפה לפסק דינו של השופט לוין. השופט בך שהסכים לדחיית הערעור הגיע למסקנה זו לאו דווקא מהטעם שנתן ביהמ"ש המחוזי. לדעת השופט בך אין לראות בהפגעותו של פועל המבצע עבודת טיפול או תיקון בכלי רכב, ונפצע עקב כך, משום "תאונת דרכים" במובן החוק. זוהי תאונת עבודה רגילה ואין כאן
מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי כמשמעותו בהגדרת המונח תאונת דרכים. לעניין זה אין הבדל בין תיקון רכב במוסך ובין טיפול תקופתי ברכב כגון ביצוע סיכה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד ב. זיגר למערערים, עו"ד י.א. שלוש למשיבים. 1.8.88).
ע.א. 198/85 - עמישב קורקט נגד ירדניה חברה לביטוח בע"מ
*הכרה באירוע כ"תאונת דרכים" ופירוש ההגדרה "עקב שימוש" ברכב (הערעור נתקבל).
המערער נהג בטנדר ליד כפר קאסם, נזרקו אבנים מהן נפגעה השימשה הקדמית של הטנדר. שברי הזכוכית גרמו נזק לעינו השמאלית של התובע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האבנים נזרקו ע"י אוהדי קבוצת כדורגל פלונית על אוהדיה של הקבוצה המתחרה. בגין נזקיו אלה תבע המערער את המשיבה שהוציאה פוליסת ביטוח לנזק גוף הנגרם למערער "בתאונת דרכים" כמשמעות ביטוי זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי נזקו של המערער לא נגרם "עקב השימוש" ברכב מנועי. כן קבע כי אפילו היתה התאונה בגדר "תאונת דרכים" דין התביעה להדחות שכן הפיצוי לו היה זוכה בתביעתו נמוך מהגימלה שהוא מקבל מהביטוח לאומי. הערעור נתקבל. המערער נפגע מרסיסי זכוכיות שבאו מפגיעת אבן בשימשת המכונית ונזק זה נגרם "עקב השימוש" ברכב מנועי וזאת מהטעמים כפי שפורטו בע.א. 358/83 (פס"ד שולמן - ראה לעיל).
פסה"ד נכתב ע"י השופט ברק והסכימו לו השופטים ש. לוין, גב' נתניהו וגולדברג. השופט בך, בפס"ד נפרד, ציין כי כבר בפסק דין שולמן אמר כי הוא "מוכן לראות משום 'תאונת דרכים' לצורך חוק הפיצויים נזק גופני שנגרם עקב זריקת בקבוקי תבערה או אבנים על מכונית במסגרת נסיון של גורם עויין להתנכל לתחבורה בכבישים. זהו סיכון שנהג לוקח על עצמו... ואירוע כזה קשור קשר אמיץ עם עצם השימוש ברכב". זה לא בדיוק מה שקרה במקרה דנן. כאן לא היה נסיון להתנכל לתחבורה בכבישים באופן כולל, אלא זריקת אבנים במטרה לפגוע באוהדים של קבוצת כדורגל שנסעו ברכב. ניתן איפוא לטעון כי במקרה שלפנינו היה הטנדר "זירת" ההתקפה והנזק לא נגרם "עקב השימוש ברכב". ברם, השופט בך הגיע בכל זאת למסקנה "לא בלי לבטים" כי ניתן ליישם את ההגדרה הרחבה גם על המקרה הנדון. זריקת אבנים על רכב מתוך מניעים עויינים שונים ומשונים הפכה לאירוע שכיח והסיכוי להפגע במאורע כזה הינו אחד הסיכונים הטבעיים המתלווים לתנועה בכבישים. לא היתה כאן התקפה על אוהד מסויים שבמקרה ישב בתוך אוטובוס אלא זריקת אבנים על אוטובוס בעת נסיעתו וכנראה גם השבת מלחמה שערה בכיוון ההפוך, ועל כן אין זה נוגד פרשנות הגיונית וסבירה אם ייקבע כי המערער נפגע "עקב השימוש" ברכבו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד מ. קין למערער, עו"ד א. נוביק למשיבה.1.8.88).
ע.א. 493/86 - סקורי משה נגד איסכור שירותי פלדות בע"מ
*הכרה באירוע כ"תאונת דרכים" ופירוש ההגדרה "עקב שימוש" ברכב (הערעור נדחה ברוב דעות).
המערער הוא עובד של המשיבה, ובמסגרת עבודתו החליף גלגל לקוי במלגזה. תוך כדי החלפת הגלגל התפוצץ גלגל אחר וכתוצאה מכך נפגע המערער. הוא תבע את המשיב על פי דיני הנזיקין והלה ביקשו למחוק את התביעה על הסף, שכן לטענתו אין הוא אחראי על פי פקודת הנזיקין וזאת מכח הוראת סעיף 8 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים שלפיו "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה... לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזקי גוף". ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה בקבעו כי המערער נפגע "עקב השימוש ברכב מנועי" ועל כן תרופתו של המערער היא במסגרת חוק הפיצויים ולא במסגרת פקודת הנזיקין. ביהמ"ש קבע כי
"החלפת הגלגל היתה בבחינה פעילות הנוגעת לייעוד הרכב... שכן החלפת הגלגל במלגזה נועדה לצורך שימוש במלגזה ברכב". הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ברק, ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג נגד דעתו החולקת של השופט בך.
השופט ברק ציין כי דין הערעור להדחות שכן נזק הנגרם כתוצאה מהחלפת גלגל בכלי רכב הינו נזק הנגרם "עקב שימוש" בכלי רכב. שאלה זו נדונה בהרחבה בפס"ד שולמן (ראה לעיל) והגיונה של החלטה זו חל גם בענייננו. החלפת גלגל מהווה שימוש לוואי ברכב, שכן היא הינה פעולה אינצידנטלית הבאה לסייע ולהבטיח פעולה הקשורה ליעודה הטבעי והרגיל של המלגזה. לפסק דין זה הסכימו השופטים ש. לוין, גב' נתניהו וגולדברג. מאידך ציין השופט בך, בפס"ד מיעוטי, כי בפס"ד שולמן הבהיר עמדתו שלפיה החלפת גלגל במכונית, תוך כדי ביצוע נסיעה, אכן מהווה שימוש ברכב, אך זה כבר מקרה חריג ובכך הגענו לקצה הגבול של פרשנות מרחיבה של הגדרת המונח "תאונת דרכים". השופט בך אינו מסכים להרחיק לכת יותר ועל כן הביע דעתו בפסק דין שולמן כי פציעת פועל במוסך עקב תיקון כלשהוא ברכב היא תאונת עבודה רגילה ולא "תאונת דרכים". במקרה דנן הסתבר כי המערער טיפל בהחלפת גלגל במלגזה מבלי שנעשה אותה עת שימוש אחר מכל סוג שהוא במגלזה האמורה. בנסיבות אלה אין בפציעתו של המערער משום "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי" כהגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים ולפיכך יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. אילן למערער,עו"ד. אטלס למשיבה. 1.8.88).
ע.א. 475/86 - יואב סינה נגד נוירוץ יוניון...בע"מ
*הכרה באירוע כ"תאונת דרכים" ופירוש ההגדרה "עקב שימוש" ברכב (הערעור נתקבל ברוב דעות).
המערער ניסה להתניע את מכוניתו, ארע פיצוץ וכתוצאה ממנו נפגע פגיעה קשה. הוא תבע את המשיבה והשאלה שבמחלוקת היתה אם נגרמו למערער נזקי גוף "עקב השימוש" ברכב מנועי. ביהמ"ש המחוזי השיב על שאלה זו בשלילה ונמק את התובענה מחוסר עילה. הערעור נתקבל. בהתאם לפסק דין שולמן. (ראה לעיל) שבו נקבע כי נזק הנגרם בשל פיצוץ הבא בעקבות התנעת רכב נופל לגדר נזק הנגרם "עקב השימוש" ברכב, יש לקבל את הערעור גם בתיק זה. לפיכך בוטל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי והתיק הוחזר אליו להמשך הדיון.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד א. ברקאי למערער, עו"ד ש. הורוביץ למשיבה. 1.8.88).
ע.א. 720/84 - עודד זכריה נגד קרור בע"מ ואח'
*הכרה באירוע כ"תאונת דרכים" ופירוש ההגדרה "עקב שימוש" ברכב (הערעור נתקבל).
המערער עבד אצל המשיבה ונדרש לתקן גלגל של מלגזה השייכת למפעל. בגלגל נשברו מספר ברגים ועל המערער היה לפרק את הגלגל תוך התגברות על הברגים השבורים. במהלך העבודה התפרק חישוק הגלגל ותוך מעופו פגע בפני של המערער וחבל בו. המערער תבע את המשיבה השנייה בדיני נזיקין ולחילופין על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה עד כמה שהיא נוגעת לחוק הפיצויים. אשר לאחריות על פי פקודת הנזיקין נקבע כי המשיבה אחראית בנזיקין כלפי המערער תוך ייחוס של רשלנות תורמת למערער וכן נקבע שיעור הפיצויים. בערעור טוען המערער כי בענייננו חל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ולחילופין הוא מעלה טענות שונות כנגד פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתחום הנזיקין. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק, ש. לוין, גב' נתניהו וגולדברג כנגד דעתו החולקת של השופט בך.
השופט ברק ציין כי התאונה מהווה "תאונת דרכים" כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים ומכיוון שכך שוב אין מקום לאחריות בנזיקין. אשר לחוק הפיצויים הרי כבר
נפסק בפסק דין שולמן (ראה לעיל) כי תיקון רכב מהווה שימוש בו. אין מחלוקת כי התאונה נגרמה "עקב" אותו שימוש ועל כן לפנינו "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. פסק הדין ניתן מפי השופט ברק והצטרפו אליו השופטים ש. לוין, גב' נתניהו וגולדברג. מאידך, סבר השופט בך כי אין להטיל על המשיבים אחריות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אין לראות בהיפגעותו של פועל תוך ועקב עבודת טיפול או תיקון בכלי רכב "תאונת דרכים" במובן החוק אלא תאונת עבודה רגילה. אין לראות במקרה "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי" כהגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד ע. חרל"פ למערער, עו"ד י. מלמן למשיבים. 1.8.88).
ע.א.547/81 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד יעקב מירב ואח'
*הכרה באירוע כ"תאונת דרכים" ופירוש ההגדרה "עקב שימוש" ברכב (הערעור נדחה).
המשיב עצר לצורך העמסה את המשאית בה נהג, פתח את דלת המשאית ובעמדו על המדרגה ליד תא הנהג, כשדלת התא פתוחה נפגע המשיב ברגלו, כאשר המשיב השני, נהג בכלי רכב אחר, טרק בכוונה את דלת המשאית על רגלו של המשיב. המשיב תבע את המשיב השני ואת חברת הביטוח שלו על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בביהמ"ש המחוזי עתרה חברת הביטוח לדחיית התביעה על הסף נגדה מחוסר עילה, בימ"ש השלום דחה את הבקשה והערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערעור נדחה. המשיב נפגע שעה שעשה שימוש במכוניתו דהיינו יצא ממנה. הפגיעה נגרמה עקב שימוש זה, שכן היא נגרמה בעת הירידה מהמדרגה, על ידי דלת המכונית עצמה. מכאן שהשימוש במכונית היווה "גורם ממשי" לתאונה כפי שביטוי זה התפרש על ידי ביהמ"ש העליון בפסק דין שולמן (ראה לעיל).
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד ש. איל למערערת,עו"ד י. רייס ומ. סרחאן למשיבים. 1.8.88).
רע"א 395/88 - דוד מיכאל, קטין ואח' נגד יעקב מיכאל ואח'
*מזונות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
שני המערערים, קטינים, הגישו נגד אביהם, המשיב, תביעה לתשלום מזונות. בכתב הגנתו טוען המשיב שיש לפטור אותו מחובת תשלום המזונות בשל שני טעמים: מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לשאת בתשלום מזונות ילדיו; בהסכם הגירושין בינו לבין אמם של המערערים התחייבה האם לשפותו בגין כל סכום שיחוייב בו ועקב כך שלח הודעת צד ג' לאם. לטענתו, הפעלת סעיף השיפוי עתה לא תפגע בצרכיהם של הקטינים. בכתב הגנתה להודעת צד ג' חולקת האם על טענת המשיב והיא טוענת כי יש לבטל את סעיף השיפוי מעיקרו וכי מכל מקום אין להפעילו בשלב זה מאחר והדבר יפגע קשה בצרכי הילדים. עוד טוענת האם, וטוענים המערערים, כי יש באפשרות המשיב לשאת בתשלום מזונותיהם. ביהמ"ש המחוזי קבע בהחלטתו כי "בשלב זה לאור ההודעה לצד ג', איני רואה מקום לפסוק מזונות זמניים". הערעור נתקבל.
קשה להבין על שום מה החליט ביהמ"ש שלא לפסוק למערערים מזונות זמניים כלל ועיקר. הלכה פסוקה היא שמקום שמתן תוקף מיידי להסכם שיפוי בין בני הזוג עשוי לפגוע בזכותו של הילד למזונות, יש לעכב את ביצועו של ההסכם "עד שהאשה תעשיר". אם כוונת הדברים היא שמצבם הכלכלי של המערערים ושל אמם הוא טוב ומצבו של המשיב קשה, כפי שטוען המשיב, אין לכך רמז בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לדין במתן מזונות זמניים למערערים.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד חצרוני למבקשים, עו"ד נ. שטורך למשיב. 19.9.88) .
בש"פ 509/88 - פואד מסלם נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערובה (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי היה בדעה כי אף שהעבירה בה הואשם העורר חמורה, אין הצדקה לעצרו עד תום ההליכים. השופט התחשב גם בכך שהעורר עיוור וחולני ואין נשקפת סכנה לביצוע עבירות נוספות או הכשלת הדיון. לפיכך הורה על שחרור העורר בערבות ובלבד שיפקיד ערבות עצמית לצד ג' על סכום של 50,000 ש"ח וכן יפקיד 10,000 ש"ח במזומן. על תנאי אחרון זה עורר העורר שכן לטענתו אין לו אפשרות לגייס סכום זה בגין מצבו הכלכלי הדחוק. התוצאה היא שבגין תנאי זה נשאר העורר במעצר ויצטרך להיות עצור עד תום ההליכים. לפיכך ביקש לשנות את התנאי כך שיופקדו 3,000 ש"ח במקום 10,000 ש"ח, סכום שאחותו גייסה ממכרים. הערר נתקבל. העורר מתקיים מקיצבת ביטוח לאומי ומהכנסה זעירה מקליעת קש. הוא עצור עדיין מאחר ולא הפקיד את 10,000 השקלים כנדרש. התנאי של הפקדת 10,000 ש"ח במזומן יש בו כדי לסכל את החלטת השופט בדבר שחרורו של העורר ואת אי ההצדקה לעצרו עד תום ההליכים. לפיכך ישונה התנאי כך שהעורר יפקיד במזומן 3,000 ש"ח בלבד.
(בפני: השופט אריאל. עו"ד אג'ברייה לעורר,עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 22.8.88).
בש"פ 489/88 - מדינת ישראל נגד דוד חברוני
*שחרור בערובה (נסיון להצית עו"ד) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בכך כי באחד הימים הופיע במשרדו של עורך דין מנחם בכר (להלן: המתלונן), שפך בנזין על גופו של המתלונן וסביבתו וניסה להצית את הבנזין אך המצית לא פעל. המשיב ליווה את המעשה בהשמעת איומים כי ישרוף את המתלונן ולאחר המעשה אף טילפן לביתו של המתלונן ואיים כי "יגמור" עם המתלונן ובני משפחתו. הרקע למעשה הוא בכך שהמתלונן, בתוקף תפקידן כעורך דין, ייצג לקוח במשפט אזרחי שהתנהל נגד המשיב, והמשיב השתכנע כי פעולותיו של המתלונן במסגרת אותו משפט גרמו בעקיפין לתוצאה טרגית, היינו למות בנו של המשיב ממחלת הלוקמיה. בשל אמונה זו הגיע המשיב, עפ"י התבטאויותיו, למסקנה כי שומה עליו להרוג את המתלונן, לשם חיסול החשבון ועל מנת למנוע הסבת נזקים דומים מצד המתלונן לקורבנות נוספים. ביהמ"ש המחוזי נתבקש לעצור את המשיב עד תום ההליכים, אך השופט לא נעתר לבקשה והורה על שחרור המשיב בערבות, תוך קביעת תנאים קפדניים של מעצר בית בדירת אחיו של המשיב וכיוצא באלה מגבלות. המדינה הגישה ערר על החלטה זו והיא מבססת אותו בעיקר על החשש כי המשיב עלול לשוב ולנסות לבצע את זממו כלפי המתלונן ומשפחתו. הערר נתקבל.
לא זו בלבד שהמעשה המיוחס למשיב מצביע על החלטת המשיב לפגוע במתלונן ולגרום למותו, אלא שגם התנהגותו של המשיב לאחר מכן מראה בעליל, כי מטרה נחושה זו עדיין מקננת בקרבו. אחרי האירוע ולפני שנעצר המשיך המשיב לאיים על המתלונן ובני ביתו בקריאות טלפוניות, ובחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה צויין כי המשיב הצהיר שוב ושוב על כוונותיו לרצוח את המתלונן. המשיב הוסגר ע"י חבריו שחששו כי הוא עלול לבצע מעשה חמור ביותר. הבדיקה הפסיכיאטרית הראשונית היתה כי המשיב אינו סובל ממחלה פסיכוטית מוגדרת אלא מהפרעות קשות מאד באישיותו שבגינן הוא מהווה סכנה. בעבר ברח המשיב פעם מהאגף הפסיכיאטרי של בית החולים ואחרי ביצוע המעשה דנן נמלט והסתתר. בנסיבות אלה מתמלא התנאי הכלול בסעיף 21א'(א)(1) (תיקון מספר 19) לחוק סדר הדין הפלילי שלפיו ניתן להחזיק נאשם במעצר אם "..בשל נסיבות העבירה ומהותה קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את חייו של אדם או בטחונו...". האמצעים עליהם הורה השופט כתנאי לשחרור המשיב אין בהם כדי לנטרל את הסכנה הצפוייה מהמשיב כלפי המתלונן ובני ביתו.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' רבקה פלדמן לעוררת, עו"ד ע. בכר למשיב. 12.8.88) .
בג"צ 270/88 - אל.אס.אם... ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון
*צמצום השימוש בשירותי הטלפון ביו"ש לשיחות בינלאומיות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
לפי תקנה 130 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 רשאית הרשויות המוסמכות לקבוע הוראות בצו לשם צמצום השימוש בשירות הטלפון כלפי אותם בני אדם או מיני בני אדם שיימצא כי מן הראוי להגבילם. באפריל 1988 פירסם מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש צו שלפיו לא יינתנו לתושבי האיזור שירותי טלפון לתקשורת בינלאומית בין במישרין ובין באמצעות מרכזת. לפי הצו יהיה מפקד צבאי רשאי ליתן היתרים שלפיהם לא יחולו הצמצומים על בני אדם מסויימים או על סוג של בני אדם. לאחר הגשת העתירה פורסם תיקון לצו שלפיו מי שביקש היתר והמפקד הצבאי דחה את בקשתו יהיה רשאי לערור על ההחלטה לפני ועדת העררים. טענת העותרים היא כי הפעולה הנ"ל היא בלתי חוקית. לפי הטענה, האיסור יכול, אם בכלל, להיות רק אישי, היינו אין אפשרות לקבוע איסור כללי הכפוף להסדר רישוי כנ"ל. העותרים טוענים עוד כי הצו הוא בגדר ענישה קולקטיבית שהיא אסורה לפי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי, יש בה הגבלת הזכות לחופש הביטוי והיא הופעלה בלא שהסכנה לבטחון המדינה הגיעה לדרגה של "וודאות קרובה". יתירה מזו, יש בכך הפרה של החלטת הממשלה לקיים את ההוראות ההומניטרית של אמנת ג'נבה, הצהרה מחייבת אשר את קיומה מוסמך ביהמ"ש לכפות. העתירה נדחתה.
תקנה 130 הותקנה בכל רחבי האימפריה הבריטית עם פרוץ מלחמת העולם השניה ומטרתה לקיים פיקוח על ההתקשרות עם ארצות חוץ ולמנוע קשר עם גורמי אוייב. לשם כך מסמיכה התקנה את הרשות השלטונית מפורשות לנקוט בצעדים של הפסקת התקשורת הבינלאומית. התניית ההתקשרות בקבלת היתר מוקדם, היא בתחום ההגבלה, ההסדרה או הטלת תנאים כפי שהם מופיעים בסעיף 130. סבירות השימוש בסמכות צריכה להיבחן לאור נסיבות המקום והזמן, והפעלתה בתקופה של מאורעות שלובשים לבוש של התקוממות, שניזונה גם מהשפעות והכוונות מן החוץ, איננה יכולה להחשב לנטולת הגיון. השימוש בטלפון לשם העברת הוראות ממפקדות של ארגוני חבלה לפעילי הארגונים בשטח ודיווח מן השטח היא בגדר צפוי אף מעבר ל"ודאות קרובה". בקשת היתר אין בה כדי ליצור קושי מיוחד למי שמבקש להתקשר בשיחה בינלאומית בתום לב. העותרים סירבו לבקש היתר מטעמים עקרוניים וזוהי זכותם, אך אין לראות במה היו נפגעים אילו היו עושים שימוש בהליך של בקשת היתר. אין גם ממש בטענה כי ההגבלה היא ביטוי לנוהגים שאינם מקובלים במשפט הבינלאומי הפומבי, כפי שהוא מופעל על ידי מדינות בעלות משטר מתוקן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אדם פיש לעותרים,עו"ד גב' נילי ארד למשיב. 5.9.88).
ע.פ. 666/87 - שלמה לוגסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת 23 גרם הירואין בכוונה לסחור בו ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. כן הופעלו שני עונשי מאסר על תנאי, האחד של שנה והשני של שנתיים במצטבר, וכמו כן יהיה המערער במאסר 13 חודשים נוספים, בהיותו אסיר ברשיון בעת ביצוע העבירות. סך כל תקופת המאסר למעשה היא איפוא 73 חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש שהושת בגין העבירה הנוכחית הוא קל מאד אך יחד עם כל המאסרים האחרים יהיה המערער במאסר לתקופה ממושכת. על אף זאת אין הצדקה להתערב בעונש זה כשמדובר בעבירת הירואין שפגיעתה בציבור הרסנית ביותר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, אריאל. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' אורנשטיין למערער, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 2.8.88) .
רע"א 324/88 - יעקב אדר נגד רחלי אדר ואח'
*מזונות
(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש הוא חבר קיבוץ והוא חוייב בתשלום מזונות זמניים לשלשת בנותיו הקטינות, גילאי 13-10, אשר התגוררו בעבר אף הן בקיבוץ ובאוגוסט 1987 עזבו את הקיבוץ וכיום הן מתגוררות עם אמן בפתח תקוה. השופט קבע בהחלטתו כי הוא מחייב את המערער החל ב-1.9.87 לשלם לתובעות %75 מהוצאות הבית הקבועות לגבי הדירה לאמור, שכ"ד, מים, חשמל, טלפון, גז, מיסים עירוניים וממשלתיים, ועד הבית, אגרות רדיו וטלויזיה, ביטוח תכולת הדירה, בדק בית ותיקון ציוד ביתי. כן חוייב המערער לשלם לתובעות אגרות והוצאות חינוך, מכשירי כתיבה וכו', שיעורים פרטיים, חוגים, הוצאות טיולים, ביטוח רפואי בקופ"ח מוכרת, ריפוי שיניים וכדומה. בנוסף לכך חייב את המערער לשלם למזונות התובעות 420 ש"ח לחודש. את המזונות הזמניים קבע השופט על פי השירותים שמספק הקיבוץ לחברי. בבקשתו לרשות ערעור טוען המערער כי ביהמ"ש לא קבע תקרה כלשהיא לסכום המזונות הזמניים ובכך איפשר למעשה למשיבות "חשבון הוצאות פתוח" והן הגישו למערער חשבון הוצאות העולה על 3,000 ש"ח לחודש. לטענתו אין באפשרותו כחבר קיבוץ לעמוד בתשלום סכומים אלו. עוד טוען המערער כי הבסיס לחישוב הכנסתו צריך להיות הערכת ההכנסה החודשית של חבר קיבוץ לצורך תשלומי דמי הביטוח הלאומי, סכום המגיע לכדי 1,000 ש"ח לחודש. כן הוא טוען כי מדובר בסעד זמני הנועד להבטיח לקטינות יכולת קיום עד למתן פסק הדין הסופי ולפיכך מן הראוי שלא לפסוק מזונות זמניים בסכום כה גבוה. הערעור נתקבל.
אכן, רק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בכל הקשור בשיעור המזונות שפסק ביהמ"ש דלמטה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר במזונות זמניים, אך נסיבות המקרה שבפנינו חריגות ומצדיקות התערבות כבר בשלב זה. אכן, אין לקבל טענת המערער כי הבסיס הראוי לצורך חישוב יכלתו הכספית הינה הערכת ההכנסה החודשית של חבר קיבוץ לצורך תשלום דמי הביטוח הלאומי. כן אין לקבל את טענתו כי בשלב זה על ביהמ"ש לפסוק רק אותו סכום הדרוש לצורך מניעת חרפת רעב מהמשיבות. מצד הדין חייב האב לספק לילדיו הקטינים מזונות לפי צרכיהם ההכרחיים ומדין צדקה חייב האב לספק לילדיו את האמצעים הדרושים לשם קיום רמת החיים אשר הם הורגלו אליה או שהם ראויים לה. החובה מדין צדקה ושיעורה של חובה זו תלוייה ביכולתו של האב. הלכות אלה הנוהגות לגבי פסיקת מזונות מן הראוי שינחו את ביהמ"ש גם לעניין פסיקת מזונות זמניים. ברם, מאחר ושלב הדיון במזונות זמניים הוא שלב ראשוני וטרם נשמעו ראיות, על השופט לקבוע בזהירות רבה את יכלתו הכספית של הנתבע ואת צרכיו של הקטין, תוך שימת דגש על העובדה כי מדובר בסעד זמני המתבסס על ראיות לכאוריות בלבד. כאשר ביהמ"ש נוכח לדעת כבר בשלב ראשוני זה כי יש באפשרות האב לשאת בתשלום מזונות מעבר לסכום המינימום ההכרחי והוא יכול לקבוע לכאורה מה שיעור המזונות הדרוש לקטין, על ביהמ"ש לפסוק כבר בשלב זה את הסכום שנראה לי כהולם בנסיבות העניין לצרכי המזונות. בענייננו, שיעור המזונות לא הוגבל בכל תקרה שהיא ולפי ריבוי המרכיבים כמעט מן הנמנע לצפות את שיעורם. המשיבות לא הכחישו כי סכום ההוצאות החודשיות עולה על 3,000 ש"ח, וספק אם ביהמ"ש המחוזי עצמו צפה שסכום המזונות הזמניים יגיע לסכום כה גבוה. הנמקת השופט, בהחלטה לעיכוב ביצוע, כי אם תהיה הגזמה בסכום ההוצאות לא יאשר יו"ר ההוצל"פ הוצאות מוגזמות אלה, אין לקבלה. לפי נוסח ההחלטה, על יו"ר ההוצל"פ לאשר כל הוצאה הנכללת במרכיבים הכלולים בהחלטה מבלי לבחון את סבירות הוצאתה. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שיקבע את סכום המזונות המירביים לו זכאיות המשיבות.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד א. לוצקי למבקש, עו"ד מ. יצחק הלוי למשיבות. 22.9.88).