רע"א 86/87 - אלברט גבסו ואח' נגד קימבריג' אנדסטריאל ואח'
*ביטול פסק בוררות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בביהמ"ש המחוזי תבעו המשיבים מן המערערים כ-350,000 דולר ואילו המערערים בתביעה שכנגד תבעו סכום של 225,000 דולר. כן היתה תביעה נוספת על סכום של כ- 22,000 דולר מטעם המשיב השלישי נגד המשיבים האחרים. בעלי הדין הסכימו להעביר את הסכסוכים ביניהם להכרעת בורר יחיד ובסופו של דבר נקבע הבורר, שופט בדימוס, במאי 1986. הצדדים נדרשו ע"י הבורר להמציא מסמכים שונים ובעוד המערערים המציאו את כל מה שנדרש מהם הרי המשיבים לא המציאו את המסמכים ודחו את הגשתם ממועד למועד. בישיבת בוררות מיום 22.6.86 הורה הבורר, בהסכמת בעלי הדין, על גילוי הדדי של מסמכים והוסיף כי צד שלא יגלה במועד את המסמכים הוא ישקול את הסנקציה לכך. המשיבים נדרשו להמציא פרטים שלא המציאו במועד וכן להמציא ערובה של צד ג' על סכום של 16,500 ש"ח להבטחת הוצאות המבקשים, שכן המשיב השני (להלן: המשיב) הוא אזרח איטליה. הבורר קבע כי על המשיבים להציע את פרטי הערובה עד יום 1.9.86 ואם לא ימצאו פרטי הערובה עד אז יסיק מסקנות מכך. נקבעו סדרי הבאת ראיות. ביום 8.9.86 שלחו המשיבים תצהיר משלים של גילוי מסמכים חתום ע"י המשיב ולענין הערובה שנדרשה כתב הפרקליט כי "מוצע כי הערובה תהיה עיקול על דירת קלינו רוקה (המשיב) ברמת גן". לא ניתנו כל פרטים אודות הדירה האמורה. בתגובה לכך כתב הבורר לפרקליט המשיבים כי יש להמציא ערבויות של צד ג' וכי ההצעה הכללית לעקל דירה בלי פרטים מזהים אינה נראית לו. המערערים ביקשו לדחות את תביעת המשיבים על הסף באשר לא מילאו אחרי הוראותיו השונות של הבורר ובתגובה לכך הגיש פרקליט המשיבים לבורר בישיבת הבוררות מיום 26.9.86 מכתב הנושא כותרת "בקשת דחיה ומתן הוראות". הוא הסביר כי המשיב נמצא בחו"ל וכי הוא (הפרקליט) משרת במילואים וכיוצא באלה נימוקים שעל יסודם ביקש לדחות את המטיבות שנקבעו ולקבוע מועדים חדשים. גם הפעם לא ניתנו כל פרטים לגבי הדירה המוצעת כערובה. ביום 28.9.86 נתן הבורר פסק דינו בו החליט לדחות את תביעת המשיבים על הסף.
ב. הבורר נתן מספר נימוקים בפסק דינו והם, אי התייצבותו של המשיב לדיון, אי המצאת פרטים נוספים שהמשיבים היו אמורים להשלים ואי המצאת הערובה להוצאות. בישיבת בוררות נוספת הצהיר פרקליט המשיבים כי הוא עומד לבקש ביטול פסק הדין הראשון ושוב ביקש דחייה באשר לענין תביעת המערערים מאת המשיבים. פרקליט המשיבים טען כי המשיב אינו נמצא בארץ. הבורר דחה את הדין בהודיעו כי זו דחייה אחרונה, אך ביום שנקבע לישיבת הבוררות הנוספת הגיש פרקליט המשיבים בקשת דחייה בכתב כשהנימוק הוא שהמשיב שהוא מנהל המשיבה התעכב בחו"ל מחמת עיסוקיו וכן מחמת מצב בריאותו. בסיכומו של דבר שמע הבורר ראיות מטעם המערערים וכעבור מספר ימים חייב את המשיבים לשלם למערערים בהתאם לתביעתם. בביהמ"ש המחוזי ביקשו המשיבים את ביטול פסק הבוררות והגישו תצהיר ובו פרטים נוספים שלאהיו בפני הבורר שעניינם מחלתו של המשיב ונסיעתו לאיטליה. ביהמ"ש המחוזי החליט להיעתר לבקשה לביטול פסה"ד כשהוא מסתמך על העילה לפי סעיף 24(א) לחוק הבוררות. עפ"י סעיף זה רשאי ביהמ"ש לבטל פסק בוררות אם "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". אמנם לפי החוק רשאי הבורר, לאחרשהתרה בבעל דין, שללא סיבה מוצדקת לא מילא אחר צו של הבורר, לדחות את התביעה, וכן רשאי הוא לקיים ישיבה בהיעדר בעל דין אם הזהירו שידון באותה ישיבה בהיעדרו אם לא יתייצב, וכן היה ער לכל המחדלים של המשיבים, אך לדעת השופט נהג הבורר ביד קשה וביד מחמירה מדי וראוי היה לו שיבקש לכוף על המשיבים את ביצוע החלטותיו באמצעים המקובלים כגון הטלת הוצאות עונשיות. כן סבר השופט כי אין לתת פסק
בוררות ללא שמיעת בעל הדין אלא אם ברור לבורר למעלה מכל ספק כי בעל הדין מבקש לחבל במהלך הבוררות. לדעת השופט היה פגם בהתנהגות המשיבים אך לא הגיע לדרגה של התעלמות מהבוררות או חבלה מכוונת. לפיכך החליט לבטל את פסקי הבוררות. הוא גם החליט שלא להחזיר את הענין לבורר משום שיקשה על הבורר לחזור ולדון בהליך שכבר הושלם והסתיים בפניו. לפיכך ביטל את שני פסקי הבוררות ללא סייג. הערעור נתקבל.
ג. השופט טעה בפסק דינו הן טעוית שבדין והן טעויות שבקביעת המדיניות השיפוטית המתייחסת לדיני בוררות. אין כל תימוכין להשקפה שאין בורר יכול לתת פסק דין נגד בעל דין שאינו מקיים את צוויו ואף אינו טורח להופיע לדיון אלא אם כן ברור לו למעלה מכל ספק שבעל הדין מתעלם מן הבוררות או מחבל במהלכה. אין לבוא בטרוניה על בורר, בגדר סעיף 24(4), אם לפי החומר שלפניו הוא נהג על פי סדרי דין תקינים. נוסף לכך, פסקי דינו של הבורר לא ניתנו עפ"י צד אחד ולפיכך לא היה רשאי ביהמ"ש בגדר סעיף 24(4) לחוק להיזקק לחומר ראייתי שלא עמד בפני הבורר. גם אם מותר היה לביהמ"ש להיזקק לחומר חיצוני הרי שאין חומר הראיות שהובא לראשונה לפני ביהמ"ש מצדיק ביטול שני פסקי הדין.
ד. אין חוק הבוררות מחייב את הבורר לצאת מגדרו כדי לוודא אם בעל דין התכוון במחדליו להתעלם מן הבוררות או לחבל במהלכה. בהנחה שמדובר בפסק דין עפ"י צד אחד אין לבוא בטרוניה עם הבורר אם נהג לפי החוק וקיים ישיבה בהיעדר בעל דין לאחר שהזהירו מראש על תוצאות ההיעדרות. ישיבת הבוררות נקבעה בנוכחות המשיב ולא הובא לבורר כל נימוק של ממש מדוע נבצר מהמשיב להגיע לדיון בתאריך שנקבע. לא הוסבר מדוע הוגשה בקשת הדחייה רק ברגע האחרון והנסיון להיתלות בשירות המילואים של הפרקליט נמצא מופרך. בנסיבות אלה אין לומר כי לא ניתנה למשיבים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיותיהם כנדרש בגדר סעיף 24(4) לחוק. המשיבים התעלמו מדרישות הבורר להמציא פרטים נוספים וכן להמציא ערובה וברור שהצעה לעקל דירה שפרטי רישומה, מעמדה וערכה אינם ידועים, תוך התעלמות מדרישת הבורר לתת פרטים עליה, אין בה אלא התעלמות מדעת מצוויו של הבורר. אין לקבוע נורמה שעל פיה גם בנסיבות אלה צריך היה הבורר להמתין עד שהמשיבים יואילו להמציא ערבות צד ג' שנדרשה מהם. אשר לפסק הדין השני - המשיב לא הופיע לישיבת הבוררות שנקבעה לדיון בתביעה של המערערים והבורר נעתר לבקשת הדחייה של פרקליט המשיבים ודחה את מועד הבוררות למשך כחודש. בכך הפגין הבורר רוחב לב ולא חייב היה להיעתר לבקשת דחייה נוספת, שהוגשה בישיבה הנדחית ממש, על יסוד הנימוק הסתמי של היעדרות עקב עיכובים בלתי צפויים. אעפ"כ נדחה המשך הבוררות בארבעה ימים עד למתן פסק הדין וגם בתום תקופה זו לא הביא הפרקליט ראיות כדי לשכנע את הבורר בכנות קיומה של המחלה כעילה לבקשת דחייה.
ה. נכון שדיון בפני בורר עשוי להיות פחות פורמלי ויותר חופשי מאשר דיון בביהמ"ש, אך אין כלל שקובע שהבורר הפועל לפי סדרי דין תקינים עשוי להיחשב כמי שפוגע בכללי הצדק הטבעי. גישה רחבה וליברלית לקיומם של סדרי דין בבוררות אין פירושה שהבורר חייב להעלים עין מרשלנות וזלזול חוזרים ונשנים באופן ניהולה. המשיבים היו מיוצגים כל העת ע"י פרקליט ואין לראות את פסקי הדין שניתנו ע"י הבורר כפסקי דין שניתנו בהיעדר בעל דין או בהיעדר טענותיו. כמו כן יש להוסיף הערה כי גם אילו היה מקום לבטל את פסק הבורר צריך היה להחזיר את הדין לבורר ולא היה מקום לקביעת השופט שאין להחזיר את הדין לבורר לשם השלמת ראיות משום שכבר פסק את פסקו. מדובר בבורר שהיה שופט והוא עתיר נסיון ואובייקטיבי ואין ספק שלא היה נבצר ממנו לשקול את עמדתו מחדש אילו נתבקש לשמוע את עדותו של המשיב.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. החלטת - השופט לוין. עו"ד נולאור למערערים, עו"דאהרונסון למשיבים. 10.4.88).
ע.פ. 49/88 - חיים רוקח נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצתת מסעדה. *קבלת הודעת אשת המערער לפי סעיף 10א'(הערעור נדחה).
א. למערער מסעדה באור יהודה ובסמוך לה מסעדה השייכת לאחים דואניס. באחד הערבים, לאחר חצות, פרצה שריפה במסעדת דואניס. עפ"י עדות מומחים נעשתה ההצתה ע"י שפיכת דלק דרך חלון גג המסעדה. מומחה קבע את אופן השריפה עפ"י מומחיותו ולדעתו, עפ"י סימני השריפה, לא יתכן שהבנזין נשפך מעל פני הקרקע. בנוסף לכך מצא המומחה על הגג בקרבת החלון פקק המיועד לסגירת מיכל ובאותו פקק נמצאו שרידים של בנזין. חוות דעת זו התחזקה על ידי דבריו של פועל שעבד במסעדת דואניס שישן במקום ושמע צעדים על הגג. המערער הגיע באותו יום קרוב לשעה ארבע לפנות בוקר לבית החולים עם כוויות רציניות בחלקים שונים בגופו ואושפז במשך 24 יום. המועד בו נכווה אירע בזמן הרלבנטי לשריפת מסעדת דואניס. מרבית הכוויות בגופו של המערער היו בצד התחתון הימני של הגוף ולפי חוות דעתה של רופאה העוסקת בפתולוגיה ורפואה משפטית נגרמו הכוויות העיקריות כשהאיש היה בתנוחת כריעה. ביהמ"ש קיבל קביעה זו וציין כי הכוויות בגופו של המערער מתקשרות לקביעת המומחה שמי שביצע את השריפה שפך חומר דליק מעל גג המסעדה לתוך החלון ועל כן מצב של כריעה מתאים לדרך ביצוע ההצתה האמורה. בנוסף לראיות הנ"ל היו בפני ביהמ"ש ראיות שלפיהן ביקש המערער מאחיו להסתיר את המצאותו בביה"ח ולספר כי הוא נמצא באילת אחד מאחיו של המערער אכן סיפר בדייה זו לשוטר שבא ימים מספר לאחר השריפה למסעדת המערער, כאשר נפל חשד על המערער, כדי לברר היכן נמצא המערער. גירסת המערער היתה שהוא לא רצה שאנשים יטרידוהו בבית החולים בביקור חולים ועל כן אמר לאחיו שיגידו שהוא נמצא באילת, אך הסבר זה לא היה מהימן בעיני ביהמ"ש. סיפורו של המערער היה כי הוא חזר לביתו בחולון לאחר שסגר את המסעדה שלו ובהגיעו הביתה התקלח, החליף בגדיו וקרא עתון ובינתיים הדליק את הגז במטבח, אז ראה מקק מהלך על פני השיש, ריסס תכשיר לפגיעה במקקים וכתוצאה מכך אחזה אש בגליל נייר והאש פגעה בו והוא נכווה. השופט לא האמין לגריסת המערער ובנוסף לכך הסתמך על כך שהפגיעות בגופו של המערער אינן מתאימות לסיפורו. כמו כן בדיקה שנערכה בבית על ידי מומחה הצביעה על כך שלא היתה שריפה בדירה. על יסוד כל חומר הראיות הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בהצתה וגזר לו שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ב. הסניגור טוען כי יש לקבל את גירסת המערער בדבר דליקה בביתו ואין להעלות על הדעת שהמערער הספיק תוך זמן קצר ותוך סבל של כאבים ותוך הכוויות, להמציא את הבדייה כביכול לענין המקק והריסוס. כן טוען הסניגור שאין להעלות על הדעת שהמערער, לאחר שנפגע בהצתת המסעדה של דואניס בכוויות קשות, היה מסוגל לנהוג עד לביתו שבחולון, והרי אין חולקין שמהבית שבחולון העבירו אותו לבית חולים. ברם, בעניינים אלה אין להתערב בקביעות ביהמ"ש המחוזי. אין לומר שבלתי אפשרי הדבר כי המערער ימציא סיפור על ריסוס מקק תוך כדי שהות קצרה. באשר לקושי לנהוג במצב של כוויות שהמערער נפגע בהם, הרי אף שהדבר קשה לא שללה מומחית את האפשרות כי חרף הקושי יכול היה המערער לנסוע את המרחק מאור יהודה לחולון. ג. אשתו של המערער מסרה מספר הודעות למשטרה. בתחילה חיזקה את דברי המערער שהתעוררה לקול צעקות בעלה וראתה שריפה במטבח ועזרה לכבות את השריפה. בשלב מאוחר יותר חזרה בה מסיפור זה וסיפרה כי שמעה את צעקות בעלה, ראתה אותו שהוא במצב שרוף והתקשרה לשכן שיקח אותו לבית החולים. אז הודתה שהיא לא ראתה את האש במטבח, לא ראתה איך נכוה הבעל ולא ראתה אותו משתמש בתרסיס. עוד הוסיפה וסיפרה כי למחרת משביקרה את בעלה בבית החולים הוא סיפר לה
שנפצע מהתרסיס ואמר לה כי מי שישאל אותה תספר כי כך קרה המקרה. אותה עת היתה האשה במשטרה כחשודה במסירת הודעות סותרות. כשעתיים לאחר ההודעה הקודמת מסרה הודעה נוספת בה סיפרה כי בבוא בעלה הביתה באותו בוקר שמעה שהוא צועק, היא קמה מהשינה וראתה את בעלה שרוף והוסיפה שהוא ביקש ממנה שתספר כי היתה שריפה במטבח אך היא לא ראתה שום שריפה. בהיותה בביהמ"ש חזרה האשה וסיפרה כי היתה נוכחת בעת שבעלה נכווה במטבח ולדבריה מסרה את ההודעה האחרונה במשטרה לאחר שהיתה עצורה בחשד לבידוי ראיות ונאמר לה במשטרה שממילא לא תוכל להעיד נגד בעלה. היא טענה כי פיתו אותה לומר דברים לא נכונים והיא התפתתה לעשות כן ובלבד להשתחרר מהמעצר. אכן, הוכח כי נאמר לאשה כי עפ"י החוק היא לא תצטרך להעיד נגד בעלה בביהמ"ש וכי עליה להגיד רק במשטרה את כל הידוע לה וזאת גם אם יש בכך דברים נגד הבעל. טענת התובעת היא כי היתה זו תחבולה מותרת ובלבד שהדברים שנאמרו על ידי האשה הם דברי אמת. השופט קיבל את הודעתה זו של אשת המערער עפ"י סעיף 10א' לפקודת הראיות והעדיף את אמינות הדברים בה על פני עדותה בביהמ"ש. הסניגור מבקש לפסול הודעה זו בגין מעצר האשה ושידולה לומר דברים לא נכונים תוך כדי פיתוי שלא תוכל להעיד נגד בעלה. לחילופין הוא מבקש לא לייחס להודעה משקל כלשהו ואף לא להודעה הקודמת שבה כבר הודתה שלא היתה שריפה בבית וכל זאת בטענה שהדברים נמסרו כתוצאה מלחץ עקב מעצרה. עוד ביקש הסניגור לסייג, בעיקר מפאת שלום בית, את ההלכה המתירה לאשה להעיד נגד בעלה גם במקרה של פגיעה ברכוש בלבד, וגם במקרה שאין היא הנפגעת עקב מעשי בעלה, וזאת לפי סעיפים 3 ו- 5 לפקודת הראיות למרות שהלכות קודמות שונות הן. סעיף ב לפקודת הראיות נקבע כי "במשפט פלילי אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו...", וסעיף 5 אומר כי "הסייגים לא יחולו במשפט פלילי על עבירה של חבלת גוף או של אלימות...".
ד. אין מקום לפסול את הודעת האשה שנתקבלה במסגרת סעיף 10א' לפקודת הראיות כאשר השופט ששמע את הראיות קבע שיש לקבל הודעה זו. אין מדובר בהודאת נאשם לפי סעיף 12 לפקודת הראיות אלא בהודעה לפי הוראת סעיף 10א'. עפ"י האמור בסעיף 10א' רשאי השופט להעדיף מבחינת המהימנות את ההודעה במשטרה על פני העדות בביהמ"ש ומה גם שהשופט בענייננו היה ער לכך שהאשה נעצרה בחשד לבידוי ראיות וכי נעשה לגביה שימוש בתחבולה בדברים שנאמרו לה כי לא תוכל להעיד נגד בעלה. עוד יכול היה השופט להסתייע בכך שלפני שהאשה מסרה את ההודעה האחרונה היא כבר התכחשה לעיקרי הדברים בהודעה קודמת כאשר לא נאמר לה שהיא לא תוכל להעיד נגד בעלת יתכן שהשופט יכול היה לתת משקל קטן יותר לאמור בהודעות האחרונות של האשה במשטרה בהתחשב בנסיבות האמורות, אך השופט הוא ששמע את האשה ואת הנסיבות הקשורות למתן העדות ואין סיבה להתערב במידת המהימנות שהתייחס לדברי האשה. יתר על כן, גם אם ביהמ"ש היה נותן משקל קטן יותר להודעות האשה לא היה בכך כדי לסייע לסניגוריה, שכן משמעות הדברים היא שיש להטיל ספק במהימנות דבריה בכלל ולא לקבלם והתוצאה היא שנותרו רק דברי המערער לענין סיפורו כיצד נכווה ולסיפור זה לא האמין השופט. על כל פנים השופט יכול היה להתחזק במסקנה בדברים שאמרה האשה בהודעתה האחרונה במשטרה.
ה. באשר להלכה הקשורה בעדות אשה נגד בעלה - כבר נפסק שאשה יכולה להעיד נגד בעלה גם אם אין היא הנפגעת על ידו וגם כשמדובר באלימות הקשורה ברכוש ולאו דווקא בגוף. בענייננו, הצתה הינה אלימות הקשורה בפגיעה ברכוש. השופט גם מצא מניע למעשה ההצתה בסכסוך שהיה בין המערער ובין האחים דואניס. אמנם, לא היה זה סכסוך קשה, אך גם בהיעדר מניע יכול היה ביהמ"ש להגיע על יסוד הראיות הנסיבתיות למסקנה שהמערער הוא שגרם את ההצתה. יש לראות את כלל הראיות הנסיבתיות
בצוותא ובמקובץ, ולא להפריד ביניהן ולשקול כל אחת מהן בנפרד. יתכן וכל פרט מאותה שרשרת נסיבות אין בו אותו שכנוע נגד העבריין אך משמצרפים את כולם יחדיו עולה המסקנה ההגיונית החד משמעית כי המערער הוא שביצע את המעשה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד משה אלוני ואלי כהן למערער,עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 27.4.88).
ע.פ. 565/87 - דוד בוזגלו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע, על יסוד הודאתו בעקבות עיסקת טיעון, בשורה של עבירות התפרצות וגניבה, חלקן כפי שפורטו בכתב האישום וחלקן עבירות נוספות שאותן ביקש לכלול בהרשעתו. בביהמ"ש העליון הבהירה ב"כ התביעה כי נפלה אי הבנה בביהמ"ש המחוזי והמערער לא הורשע בכל התיקים שהיו תלויים ועומדים נגדו ולפיכך ביקשה לכלול בהרשעה עוד ששה תיקים. בגין כל העבירות נגזרו למערער ארבע שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. כן הופעלו תקופות מאסר על תנאי שהסתכמו בארבע שנים כאשר אלה חופפות את המאסר החדש. הערעור על חומרת העונש נדחה. שתי תקופות המאסר על תנאי שהופעלו כבר הוארכו בעבר כשהמערער הורשע בעבירות נוספות. הסניגור עמד על מצבו המשפחתי הקשה של המערער וגם ציין כי חלק מהעבירות שבהן הורשע נעברו לפני מספר שנים ואולם המערער היא בעל הרשעות קודמות רבות וגם מספר העבירות שהורשע בהן הוא רב. הוא עבר את העבירות כשענשי מאסר תלויים ועומדים נגדו ולמעשה לא הוטל עליו, לאור ההחפפה בין העונשים, עונש נוסף עבור העבירות שנכללו בכתב האישום. בבסיבות אלה אין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. בן הדור למערער,עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 24.4.88).
בג"צ 694/87 - שולמית גיבשטיין נגד ביה"ד הרבני הגדול ושלמה גיבשטיין
*בקשה לבטל פס"ד ביה"ד הרבני הגדול (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
הצדדים התדיינו בביה"ד הרבני האיזורי בדיון שעניינו הליכי גירושין ושאלות רכוש הכרוכות בכך. התיק הגיע לביה"ד הרבני הגדול ובו נדחה ערעור העותרת. בעתירה היא מבקשת ביטול פסק דינו של ביה"ד הרבני הגדול וזאת באשר בעת שהתיק היה תלוי ועומד בביה"ד ואחרי שתמו הדיונים והטיעונים וחיכו למתן פסק דין, כתב המשיב השני (להלן: המשיב) מכתב לבית הדין ובו דברי התקפה חריפים נגד העותרת. מתן פסק הדין השתהה מאחר ואחד הדיינים שהה בחו"ל, אך זמן קצר לאחר שובו מחו"ל ניתן פסק הדין ונשלח אל בעלי הדין כאשר לפסק הדין צורף עותק מהמכתב שנשלח ע"י המשיב לביה"ד. טענת ב"כ העותרת היא כי היה במכתב האמור כדי להשפיע על תוצאות הדיון ומאחר ולא ידע על קיומו של המכתב עד קבלתו במצורף לפסק הדין, לא ניתנה לו הזדמנות להגיב על האמור במכתב. זאת ועוד, לטענתו לא נהג ביה"ד לגביו על פי אותה אמת מידה שנהג כלפי המשיב, כי טיעונים בכתב שביקש להגיש לאחר תום הדיונים הוחזרו לו מיד לאחר הגשתם, יחד עם מכתב לוואי על ידי המזכיר הראשי של ביה"ד ובו נאמר כי לפי החלטת ביה"ד אין לקבל מסמכים חדשים לאחר שנשמעו הערעורים והדיון נדחה להחלטה. העתירה נדחתה.
החזרת המכתב, ויהא זה יחד עם פסק הדין, מצביעה על כך שביה"ד לא ראה במכתב חומר ראיות קביל וכי המכתב לא נתקבל בין כראיה ובין כטיעון בכתב, שהרי אחרת אין להבין את החזרת המכתב. מבחינת עצם הימצאותו של חומר שאינו קביל בפני בית הדין, הרי הוגש חומר נוסף הן מצד העותרת והן מצד המשיב, ואין לבטל את ההליכים משום כך שחומר נוסף שהוגש על ידי העותרת, ואשר לא ניתנה למשיב הזדמנות להגיב עליו, היה בפני ביה"ד עובר להחלטתו בענין אי קבלת הראיה. לא כל מקרה בו מגיע לידיעת
ביהמ"ש או ביה"ד חומר בלתי קביל כלשהו, צריך להביא על אתר לפסילת הדיון. כל ענין נבחן לאור נסיבותיו ותוך בחינה על פי כללי הסבירות מה יכולה להיות המשמעות של התגנבות ידיעה כלשהי או ראיה בלתי קבילה כלשהי לתיק בית הדין. במקרה שלפנינו עולה כאמור מהחזרת המכתב שבית הדין לא ראה מקום להתייחס לאמור בו ואין לומר שבנסיבות הענין יש הצדקה לנקיטת צעד קיצוני של ביטול ההליכים מראשיתם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מרדכי שורר לעותרת, עו"ד דב ישראלי למשיבים. 13.4.88).
ע.פ. 595/87- אליהו אברג'יל ומיכאל שלוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
אברג'יל היה ראש רשת להפצת הירואין ושלוש שימש כאחד מעוזריו האישיים. פעילות זו נמשכה על פני שנים וכפי שציין ביהמ"ש המחוזי עולה מפעילות זו תמונה עצובה וחמורה. ביהמ"ש המחוזי גזר לאברג'יל 10 שנים מאסר בפועל ולשלוש ארבע שנים מאסר בפועל וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של 18 חודשים שתשעה מהם חופפים. הערעור על חומרת העונש נדחה. באשר לאברגיל אומר הסניגור כי זהו מאסרו הראשון ומדובר באדם צעיר יליד 1965. עיקר פעולתו היתה בשנה וחצי האחרונות ואילו בעבר, חרף סביבה עבריינית בה גדל, עשה מאמצים להחלץ הימנה, כגון ע"י התגייסות לצה"ל אך כשל ועתה הוא מגלה רצון להשתנות. ברם, וצמרת מעשיו מעמידה בצל את כל השיקולים לקולא ואין להתערב בעונש כפי שהושת עליו. אשר לשלוש - גם העונש שלו הולם את חומרת העבירות אם כי שימש רק כעוזרו של אברג'יל אין כל טעות בשיקולים שהדריכו את ביהמ"ש המחוזי. (בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, אריאל. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד משה מרוז למערערים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 25.4.88).
ע.א. 811/85 -נאור ג'ולייט נגד נאות שושנה חברה לבנין והשקעות בע"מ *תביעה לתשלום יתרת חוב במכירת דירה (הערעור נתקבל בחלקו). המשיבה תבעה מהמערערת יתרת חוב עבור מכירת קוטג' כאשר הסכום הנתבע הוא 13,000 דולר בשקלים. במהלך המשפט נתברר שסכום החוב לפי דרישת המשיבה עצמה היה לטענתה 12,700 דולר. המערערת מצדה טענה שהיא שילמה את מלא הסכום ושלא נותר חוב כלשהו. ביהמ"ש המחוזי הטיל ספק במהימנות העדים מטעם שני הצדדים לעניין יתרת החוב, אם קיים בכלל, או אם שולם כל מחיר הקוטג'. ביהמ"ש קבע רק כי הוכח שהמשיבה קיבלה מהמערערת 5,000 דולר בשקלים שלא נרשמו כדין ושלא ניתנה לגביהם קבלה או חשבונית. סכום זה נתקבל ע"י מאן דהו בשם המשיבה, בטענה שסכום זה ניתן למי שקיבלו באופן פרטי. לפיכך הוסיף השופט את 5,000 הדולר לסכום של 73,000 דולר שלטענת המשיבה שילמה המערערת ושעליהם היו חשבוניות וכתוצאה מכך הגיע לתוצאה כי נותר חוב של כ-12,000 דולר, היינו 90,000 דולר מחיר הקוטג' פחות כ- 78,000 דולר כאמור. הערעור נתקבל בחלקו.
את הסכום של 5,000 דולר שקבע השופט כי הוכח תשלומו צריך היה לנכות מהסכום שהמשיבה דרשה מהמערערת כיתרת חוב, היינו להפחית 5,000 דולר מהסכום של 12,700 דולר ולא לעשות את החישוב של התשלומים בכללם לעומת מחיר הקוטג', שהרי בדרישה של 12,700 דולר לא נלקחו בחשבון 5,000 הדולר שהוכח רק בביהמ"ש שהם שולמו ולא נרשמו ע"י המשיבה כסכום ששולם. טענה נוספת בפי המערערת לעניין חיוב בהצמדה ובריבית המערערת טוענת נגד חיוב זה מאחר וסכום החוב הופקד לטענתה בביהמ"ש ברם, מסתבר שלטענת המערערת הומרה ההפקדה לערבות בנקאית ומאחר שכך היה מקום להצמיד את סכום החוב למדד על פי חוק פסיקת ריבית כפי שעשה השופט.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד דותן למערערת, עוה"ד גורן ובן איתמר למשיב. 27.4.88) .
=בש"א 44/88 - יהודית גלעדי ואח' נגד עזיז שנסי ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה). שני הצדדים רכשו במשותף חלקת קרקע ובשלב מסויים הסכימו על חלוקתה ביניהם. בשל סכסוכים בין הצדדים נפתחו הליכים בביהמ"ש המחוזי ובמסגרת זו הושג הסכם פשרה על חלוקת המגרש (להלן: הסכם הפשרה). לאחר מכן התברר למשיבים שרשויות התכנון מכינות תכנית שלפיה תעבור דרך על אותו חלק מן החלקה שיועד להם והם פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול הסכם הפשרה, בשל טעות, לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי). בביהמ"ש המחוזי הוסכם על פיצול הדיון כדי שקודם לכן תידון שאלת זכאות המבקשים לביטול החוזה ולאחר מכן, במידת הצורך, תידון שאלת הפיצוי עקב ביטול החוזה. ביום 15.7.85 נתן ביהמ"ש המחוזי פס"ד חלקי המבטל את הסכם הפשרה והמבקשים לא ערערו על פסק דין זה. ביהמ"ש המחוזי המשיך בהליך הנוגע לתביעת המערערים לפיצוי עקב ביטול החוזה וביום 6.5.87 ניתן פס"ד בתביעת הפיצוי. המבקשים ערערו על פס"ד זה וחלק מן הערעור כוון כלפי פסק הדין החלקי המבטל את הסכם הפשרה. המשיבים ביקשו למחוק אותו חלק מן הערעור המכוון כלפי פסה"ד החלקי ובקשתם נענתה מן הטעם שמדובר היה בפסק דין חלקי וצריך היה לערער עליו בתוך המועד הקבוע בחוזה עתה פנו המבקשים בבקשה להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין החלקי מיום 15.7.85, עמדת המבקשים שלא לערער על פסק הדין החלקי נגועה בטעות, ולטענת ב"כ המבקשים לא נגרם הדבר בשל רשלנות או הזנחה אלא מתוך כוונה להביא לדיון בערעור את סוגיית ביטול הסכם הפשרה והפיצויים בשלמותה ולא בחלקים. לדבריו סבר שפסה"ד החלקי אינו אלא החלטה אחרת ורק משנמחק אותו חלק מן הערעור הנוגע לפסק הדין החלקי הסתבר לו לראשונה שטעה. כן טוען ב"כ המבקשים כי יש להאריך את המועד בשל הליך אחר התלוי ועומד והוא הערעור על פסה"ד הסופי בעניין הפיצויים. הבקשה נדחתה.
מדובר בבקשה להארכת מועד על פס"ד חלקי שניתן לפני קרוב ל- 3 שנים ואשר העניק למשיבים את הסעד שביקשו בדבר ביטול הסכם הפשרה. עם חלוף המועד הקבוע לערעור גובשו זכויות הצדדים והצד שכנגד זכאי לכלכל את צעדיו על רקע המצב המשפטי החדש הנובע מפסק דינו החלקי של ביהמ"ש. הארכת מועד להגשת ערעור צריכה להתמודד עם פגיעה בעיקרון של סופיות ההתדיינות ולא בכדי קבע המחוקק כי להארכת המועדים הקבועים בחיקוק יש צורך בטעם מיוחד, וטעות משפטית של בעל דין איננה בבחינת טעם מיוחד להארכת המועד. אין גם לומר שקיימת עילה להארכת המועד בשל הליך אחר התלוי ועומד שכן הערעור בתיק העיקרי נסב על שאלת הפיצויים בעקבות ביטול הסכם הפשרה והשגה על עצם ההחלטה לבטל את הסכם הפשרה הוא עניין שונה ואחר משאלת הפיצויים אף אם הוא נדון בביהמ"ש העליון בין אותם צדדים. (בפני: הרשם צור. עו"ד הררי למבקשים, עו"ד בנקל למשיבים. 1.4.88). רע"א 139/88 - הדר חברה לביטוח בע"מ נגד טסקר אריה
*נהיגת רכב ללא רשיון" לצורך פוליסת ביטוח (הבקשה נדחתה).
לכאורה, לאור ההלכה הפסוקה, אין מדובר במקרה הנוכחי בנהיגה בכלי הרכב הנדון ללא רשיון בר תוקף לנהיגת כלי רכב מסוגו, כי אם בעבירה לפי תקנה 84(1) לתקנות התעבורה, האוסרת על אדם לנהוג ברכב מסחרי שיש בו יותר מ-7 אנשים אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה מיוחד לכך. עבירה על לאו זה, עקב הסעת למעלה מ- 7 איש במקרה הנדון, נתפסת באיסור הכלול בתקנה, אך לכאורה אין בעבירה זו כדי להעמיד את הנהג בחזקת מי שנהג ללא רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מהסוג בו נהג בפועל האמור לעיל הוא "לכאורה" ובכך לא ננעלת בפני המבקשת הדלת בפני העלאת טענותיה מחדש במסגרת של ערעור על פסק הדין לכשיינתן.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ב. זיגר למבקשת, עו"ד מרדכי שפירא למשיב. 29.4.88).
רע"א 211/88 - קוסטה שולמית ואח' נגד קוסקס דוד
*תיקון פס"ד ע"י השופט לפני שקם מכס השיפוט (הבקשה נדחתה).
כל עוד לא קם השופט היושב בדין מכס השיפוט רשאי הוא לתקן את פסק דינו ללא כל קשר לתיקון טעות סופר בלבד. קל וחומר אם מדובר, כעולה מלשון הפסק המתקן, בתיקון טעות.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 27.4.88).
ע.א. 484/85 - ציפורה צוקר נגד לואיזה שמרי
*קיום צוואה (הערעור נתקבל).
המנוח אליהו שמרי עשה שתי צוואות. האחת ביום 17.4.79 והשניה ביום 4.10.79. את הראשונה מבקשת לקיים אלמנתו של המנוח (המשיבה) ואילו את השנייה מבקשת לקיים בתו של המנוח (המערערת). ביהמ"ש המחוזי החליט שלא לקיים את הצוואה המאוחרת בציינו כי העדים בצוואה לא העידו שהמנוח הצהיר בפניהם עובר לחתימתו כי זו צוואתו. על פגם זה ניתן אמנם להתגבר על פי לשונו של סעיף 25(א) לחוק הירושה, אם לא היה לביהמ"ש ספק באמיתות הצוואה. דא עקא כי השופט אמר שיש לו ספק בקשר לאמיתות הצוואה, שכן לא היה לו בטחון אם ידע המנוח על מה הוא חותם ומה תוכן הצוואה או אם זו בכלל צוואה. המערערת טוענת כי בהתנגדותה לקיום הצוואה לא טענה המשיבה כי נפל פגם בצוואה. מטעם זה לא הביאה המערערת ראיות לסתור את טענת הפגם וכן נמנע ממנה להוכיח כי הצוואה היא צוואת אמת אם אמנם נפל בה פגם. עוד טוענת המערערת כי ביהמ"ש נתפס לכלל טעות בקביעתו שהצוואה פגומה שכן על פניה היא תקינה שכן נאמר בה כי המצווה "הצהיר בפנינו כי זו צוואתו האחרונה..." הערעור נתקבל.
משלא טענה המשיבה בהתנגדותה לקיום הצוואה על פגם בצוואה, לא היה גם על העדים להעיד שהמנוח "הצהיר בפניהם עובר לחתימתו שזו צוואתו". על פניה אין בצוואה הנדונה פגם מבחינת הצורה ולפיכך חזקה עליה שצוואת אמת היא. משלא קיים פגם שבצורה והמשיבה לא טענה לפגם כזה ממילא לא היה מקום להזקק לסעיף 25(א) לחוק הירושה ולא היה על המערערת להביא ראיות להוכחת אמיתותה של הצוואה. מה גם שהעד שהיה מהימן על ביהמ"ש לא קבע בדבריו כי לא נתקיימו ההליכים שעליהם הוצהר בצוואה, אלא לכל היותר נעדרה מדבריו התייחסות פוזיטיבית לתהליך האישור על ידי המצווה. ככל הנראה לא הוצגו לעדים שאלות מפורשות בנושא זה. לפיכך יש לקבל את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג, החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אורי סגל למערערת, עו"ד פולדי גולדמן למשיבה. 15.3.88),
בש"פ 182/88 - אברהם גבאי ויהודה אזולאי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בביצוע מעשה שוד וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים עררם נדחה: בצדק ציין השופט כי זה טבען של ראיות נסיבתיות, שכל אחת מהן, כשהיא לבדה, אין בה כדי להספיק להוכחת עבירה כדי הרשעה, אך מכלול הראיות הנסיבתיות עשוי ליצור ולהשלים את הפסיפס של הראיות, עד שלא נותר ספק בתוצאה. זה המצב במקרה דנן. העיקר הוא, כי מלבד כל הראיות הנסיבתיות נגד העוררים, בידי התביעה תמליל שיחה בין שני העוררים שהוקלטה ללא ידיעתם, אשר ממנה ניתן בהחלט ללמוד על מעורבותם בפרשה המיוחסת להם, באשר הם מתאמים ביניהם עמדות ביחס לראיות המצויות נגדם או שעשויות להתגלות חומר הראיות לכאורה שהובא בפני ביהמ"ש, חומרת העבירה ועברם של העוררים, מצדיקים את המעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד ארבל ולחן לעוררים, עו"ד זוסמן למשיבה.30.3.88).
ע.פ. 522+547/87 - זיאד אלגרושי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המתלונן הותקף ע"י שניים במקל כשהוא מוכה בפניו ובגבו, הושלך ארצה ואיימו עליו בחפץ חד לבל יזעק לעזרה. השניים נטלו כספים שהיו ברשות המתלונן וברחו מן המקום. המתלונן רדף אחריהם, השתמש באקדח שהיה ברשותו ופצע את אחד התוקפים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של שוד בקבעו שהוא השודד שנפצע ביריות. המערער נדון לארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי, האחד לשנה והאחד לחצי שנה כאשר ההפעלה מצטברת בין המאסרים על תנאי לבין עצמם ושניהם מצטברים לעונש בתיק הנדון. כן חוייב המערער לשלם 1,500 שקל למתלונן. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באשר להרשעה - זו מבוססת אמנם על ראית נסיבתיות שכן המערער לא ראה את תוקפו, אך הראיות הנסיבתיות מובילות לתוצאה אחת ויחידה שהמערער הוא שביצע את עבירת השוד כלפי המתלונן. המערער הובל לבית החולים כשהוא יחף בעוד שזוג נעלים המתאימות לרגליו נמצאו במקום האירוע; קיימת התאמה בין חור כניסת הקליע לחולצת המערער לבין קוטר הקליע שנורה על ידי המתלונן; הסברו של המערער לעצם פציעתו, לאופן הובלתו לבית החולים ולשאר הנסיבות לא נמצאו אמינים וסתרו ראיות אחרות שנמצאו אמינות. מכאן שיש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - מדובר בעבירה חמורה בנסיבות חמורות כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד נגד המערער. אכן, המערער נענש ע"י עצם פציעתו ותוצאותיה, אך בנסיבות הענין אין לומר כי העונש שהוטל עליו חמור מדי. אין גם לחפוף את שני עונשי המאסר על תנאי זה לזה שכן אלו הם שני מאסרים על תנאי שעניינם עבירות שונות, האחד תקיפה והשני התפרצות. לכן צדק ביהמ"ש כשקבע כי אלה יצטברו זה לזה ולעונש העיקרי שהוטל. גם סכום הפיצויים אינו גבוה.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, אריאל. עו"ד אבוש למערער,עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיבה. 13.4.88).
בש"פ 211/88 - מדינת ישראל נגד יונה מלכה
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בהחזקת הירואין שלא לצריכה עצמית בכמות של כ-3.2 גרם. הסם נתפס על ידי המשטרה בדירתו של המשיב והמחלרקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה אם החזיק המשיב את הסם לצריכה עצמית בלבד ואם לאו. באותו אירוע נעצר בדירת המשיב אדם נוסף שהחזיק ברשותו הירואין בכמות של 0.1 גרם. אדם זה הואשם יחד עם המשיב באותו כתב אישום, הכחיש את מעורבותו בפרשה וטען שאיננו נרקומן. לגביו החליט השופט לעצרו עד תום ההליכים. אשר למשיב קבע השופט כי ישנם סיכויים סבירים כי יתכן ויצליח להוכיח "שהינו נרקומן ושהחזיק בהירואין לצריכה עצמית" ולפיכך החליט לשחררו בערובה. הערר נתקבל.
לא זו בלבד שכמות הסם שנתפסה בדירת המשיב עולה עשרת מונים על הכמות שנקבעה בחוק בתור "כמות מסחרית" כשמדובר בהירואין, אלא שנסיבות הלווי העולות מחומר הראיות מצביעות לכאורה יותר על קיום תחנה להפצת סמים בדירת המשיב מאשר על גירסתו כי החזיק את הסם לצריכה עצמית. בין היתר היתה תנועה ערה של אנשים אל דירת המשיב קרוב לחצות הלילה והסבריו של המשיב לתנועה זו דחוקים למדי. גם העובדה שהמשיב מכור כנראה לסמים אין בה כדי לשנות מן המסקנה שמדובר בתחנה של סמים. לפיכך יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ לעוררת, עו"ד ימין שקד למשיב. 3.4.88).
ע.א. 743/85 - אילה שיף נגד חיים שיף
*שערוך נכסים בחלוקה בין בני זוג (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת הגישה נגד בעלה תביעה לשיתוף בנכסים וזאת נתקבלה לגבי נכס אחד, מלון הנשיא והמקרקעין הצמודים אליו ונדחתה לגבי שאר נכסי המשיב. המערערת השיגה על ההחלטה הנ"ל אך בגדר תזכורת שנתקיימה בביהמ"ש העליון השלימו בעלי הדין עם התוצאה האמורה בכפיפות לכך שדין הערעור להתקבל גם בנוגע למלון הצפון שגם בו תקבל המערערת מחצית בגדר שיתוף בנכסים. המחלוקת בין בעלי הדין הצטמצמה למה שהוגדר כ"מועד השערוך" של הנכסים שלעניינם זכתה המערערת בתביעתה. בני הזוג נשאו במרץ 1946 ובהסכם שקיבל תוקף של פסק דין הוסכם בינואר 1966 שכל צד יחיה בנפרד מהשני והצדדים הופטרו מכל חיוביהם הנובעים מקשרי הנישואין למעט חיוב במזונות. בתובענה שהוגשה ב-1976 תבעה המערערת שיתוף במכלול הנכסים ולענין זה נעתר ביהמ"ש כאמור רק באשר למקצת הנכסים. השופט ציין את מועד פירוק השיתוף במרץ 1966, מועד הגשת התביעה במרץ 1976 וקבע שאין עוד אפשרות לאור הזמן הרב שחלף מאז פירוק השיתוף למכור את הנכסים או לחלקם בעין, ולפיכך זכאית המערערת לשווי הכספי של מחצית הנכסים נשוא פסק הדין. שווי נקבע למועד הפירוק, מרץ 1966, אולם השופט קבע כי כל הכנסה והוצאה בקשר עמו גם היא משותפת עד למועד החלוקה הסופית, ואת מועד החלוקה הסופית קבע ליום הגשת התביעה במרץ 1976. הסעד האופרטיבי היה בעיקרי הדברים כי ניתנה הצהרה שהמערערת זכאית למחצית שוויים הנקי של הנכסים ליום 31.3.66 "כשהסכומים משוערכים ליום 31.3.76 וכאשר מצטרפים אליהם ריבית והצמדה החל ביום 1.4.76". נקבע שהמערערת זכאית למחצית הרווח הנקי שהופק מהנכסים בתקופה שבין מרץ 1966 ועד מרץ 1976. אין ספק שהשופט התכוון שהשיערוך אינו תוספת הפרשי הצמדה וריבית על שווי הנכסים ממרץ 66 למרץ 76, אלא שיערוך שווי הנכסים למרץ 77. טענת המערערת היא שיש לשערך במשמעות זו את שווי הנכסים עד ליום פסק הדין בערעור או לפחות עד ליום מתן פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. טענת המשיב היא שאין לחייב אותו אלא בתשלום הפרשי הצמדה וריבית ממרץ 1966 ולחילופין מיום שמיעת הראיות. ערעורה של המערערת נתקבל.
אין משמעות למועד של הגשת התביעה לענין השיערוך ומשלושת המועדים האפשריים, מועד שמיעת הראיות, מועד החלטת ביהמ"ש המחוזי באוקטובר 1985 ומועד פסק הדין בערעור, הם לבחור את המועד השני, היינו מועד החלטת ביהמ"ש המחוזי. עם זאת אין המערערת זכאית, גם לדעתה, לכל חלק בסכום המשוערך הנובע מהשקעות המשיב בנכס בכסף, בעבודה ובמאמץ בתקופה הרבלנטית שעד אוקטובר 1985, לרבות תרומתו האישית של המשיב להשבחת המוניטין ממרץ 66 ועד אוקטובר 85, תקופה שלמערערת לא היה בה חלק. אם ניתן יהיה על יסוד נתונים אלה לחשב את השווי המשוערך של הנכסים ליום מתן פסק הדין יעשה כן ביהמ"ש המחוזי, ואם לאו רשאי יהיה ביהמ"ש לקבוע את השווי המשוערך גם לפי כל קריטריון אחר שיראה לו, ואם לא יהיה מנוס מכך על ידי תוספת הפרשי הצמדה וריבית לשווי הנכסים נשוא פסק הדין במרץ 1966.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, אריאל. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. קירש למערערת, עו"ד י. אמסטר למשיב. 28.4.88) .
ע.א. 507/87 - מרדכי רונן נגד יפה רונן ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
בעלי הדין התדיינו בנושא מזונות ובאוקטובר 1987 חתמו בני הזוג על הסכם שכלל התחייבויות המערער לפנות לביה"ד הרבני למתן גט, הסכם ממון והחזקת הילדים. לנוכח הסכם הפשרה לא נפסקו מזונות לאשה ונקבעו בהסכמה מזונות של 500 ש"ח לחודש למזונות שני הילדים. המערער לא עמד בהתחייבותו, הודיע
מפורשות שאינו מתכוון למלא אחר ההסכם ולא פנה לביה"ד הרבני. אי לכך חידשה האשה את תביעתה למזונות וביהמ"ש המחוזי קבע כי בהתחשב בהכנסות המערער המסתכמות ב- 5,000 ש"ח ברוטו לחודש, וזאת לפני מתן הרצאות ועבודות חד פעמית, יש לחייב את המערער בתשלום 1,670 ש"ח לחודש לאשה, בנוסף לסכום של 500 ש"ח לפי הסכם הפשרה. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער שהאשה יכולה להסתפק ב-500 ש"ח בנוסף ל- 300 ש"ח שהיא מרויחה. ביהמ"ש הבהיר כי לאחר שהמערער יתן את הסכום שנפסק עדיין ישאר בידיו סכום השווה לסכום שבידי האשה, כאשר הוא אדם אחד והם שלושה. כמו כן גם לפי שיטת הידות עדיין ישאר בידיו סכום מעבר לידה המגיעה לו. בכך אין להתערב. טוען המערער כי קיים מעשה בי"ד בפסה"ד שאישר את הסכם הפשרה, ואולם פסיקת מזונות אינה חוסמת את הדרך בפני התדיינות חוזרת ומה גם בנסיבות מקרה זה בו לא קיים המערער את התחייבותו. הבעל חייב במזונות אשתו, ואם לא נפסקו לה מזונות בהליך הקודם כתוצאה מהסכם הפשרה שינתן גט תוך זמן קצר, אין בכך כדי להצדיק שלילת זכות האשה למזונות כל עוד ההסכם לא קויים והגט לא ניתן. גם טענת מורדת שהועלתה ע"י המערער אין לקבל. גירסתה של האשה בדבר מעשי אלימות של המערער לא נסתרה ובנסיבות כאלה אין המערער יכול אלא להלין על עצמו אם הוא חייב במזונות אשתו החיה ממנו בנפרד, כי לאשה טעם מבורר לדרישתה שהמערער לא יהיה בבית המשפחה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה ליפשיץ למערער, עו"ד יעקב רובין למשיבים. 27.4.88) .
ע.א. 463/87 - יצחק בנין נגד ארנה ורפאל בנין
*מזונות (הערעור נדחה).
בדיון בביהמ"ש המחוזי הופחתו הוצאות הבית שהמערער חוייב בהם בפס"ד קודם ואילו שיעור המזונות שהמשיבה זכאית להם הושאר על כנו. הערעור מכוון נגד המשך חיובו של המערער בשעור המזונות והבקשה היא להפחתה נוספת. בני הזוג גרים יחד בדירה ועמם בנם בן ה-23. לפי פסה"ד חייב המערער בתשלום 199 ש"ח מזונות ו- 230 ש"ח הוצאות הבית. בסכום ההוצאות משתתף הבן בשליש כך שהחיוב הוא בסך 352 ש"ח. הערעור נדחה. לאור ממצאיו של ביהמ"ש המחוזי אין מקום להפחתה מהסכום האמור כי זה סכום נמוך יחסית והוא חיוני לקיומו של משק בית. אם כטענת המערער הכנסתו מסתכמת ב-343 ש"ח לחודש בלבד, הרי שעליו לעשות מאמץ כדי להשתכר סכום נוסף.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בילסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם כהן למערער, עו"ד גב' אסתר אלרון למשיבים. 11.4.88).
בג"צ 179/87 - פיה ליכטנשטיין ואח' נגד יו"ר המועצה לפקוח על הגבלים עסקיים
*הסדר כובלואח'
(ערעור על החלטת המועצה לפקוח על הגבלים עסקיים - הערעור נדחה).
המועצה אישרה הסדר הנוגע ליבוא רכב ומתן שירותים לרכב והעותרים ערערו על מתן האישור, הערעור נדחה. אכן, מדובר בהסדר כובל, כטענת העותרים, שכן הוראות ההסכם כוללות מרכיבים טריטוריאליים ופרסונליים שאינם כלולים ב"דין", שהוא צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יבוא רכב ומתן שירותים לרכב). לפיכך אין לומר עליו שכל כבילותיו נקבעו על פי דין כאמור בסעיף 5 לחוק ההגבלים העסקיים.
ברם, אין עילה להתערב בשיקול דעתה של המועצה שהחליטה לאשר את ההסדר הכובל. המועצה רשאית היתה לקבוע שההסדר הוא לטובת הכלל והוא נותן יתרון לציבור הלקוחות. אלמלא ההסדר עשוי היה להיווצר מצב שבו שום יבואן של רכב ישראלי שהיה
נדרש להעניק שירות למכוניות שנרכשו ב"איזור" לא יכול היה לעמוד בנטל הכספי הכרוך בכך. נכון שנימוק זה לא נכלל בהחלטת המועצה בצורה מלאה ומפורשת, אך מחלקים שונים של פסה"ד ניתן ללמוד שזאת היתה הכוונה של המועצה. (בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, אריאל. עו"ד א. טל למערערים, עוה"ד י. שגב, א. פרי, מ. מזרחיוגולדנברג למשיבים. 7.3.88).
עש"מ 4/87 - דר' אילן רדר נגד מדינת ישראל
*עבודה פרטית ע"י רופא בבי"ח ממשלתי (הערעור על ההרשעה נדחה והעונש הוקל במקצת).
בעת עבודתו של המערער כרופא מתמחה במחלקה האונקולוגית בבית החולים תל השומר היתה בטיפולו חולה בטיפול אמבולטורי. ביולי 1984 חלה הרעה במצבה והיא החלה לקבל טיפול כימוטרפי במסגרת המרפאה של בית החולים. המערער הואשם בכך כי החל להזריק לחולה זריקות בביתה וקיבל תשלום עבור הזריקות. כן הואשם בכך כי לא רשם את הטיפולים שעשה בבית, הזרקת הזריקות, בתיק של בית החולים. ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה הרשיע את המערער בעבירת משמעת בכך שעבד עבודה בתשלום ללא היתר בניגוד להוראות וברוב דעות הרשיעו בעבירת משמעת על כי נמנע מרישומו של הטיפול שניתן בביתה של החולה בתיק החולה של בית החולים. המערער פוטר משירות המדינה בתשלום %75 פיצויי פיטורין והערעור נתקבל רק באשר למידת העונש והוחלט שלא להפחית מהפיצויים, אם מגיעים פיצויים למערער.
ההרשעה בדין יסודה שכן ברור שהמערער ביצע טיפול רפואי פרטי בחולה, אשר בה טיפל כל העת בתוקף תפקידו בבית החולים. הטיפול בבית לא היה בגדר פעולה רשמית שבוצעה למען נוחיותו של החולה בביתו כי מדובר בטיפול שבעקבותיו ניתנה תמורה כספית. כמו כן, בנסיבות המקרה הפכה חולה שבטיפולו של בית חולים ממשלתי לפציינט פרטי בתמורה של אותו רופא שטיפל בה בבית החולים ובכך הרקע של עבירות המשמעת שבהן הורשע. אשר לאמצעים המשמעתיים - אין למדוד את חומרת מעשהו של המערער אך ורק תוך השוואה לליקויים אחרים המתגלים במערכת הבריאות הציבורית. קיומן של תופעות אחרות הראויות לביקורת אף אם הן חמורות יותר אינו פוטר את בית הדין מן הצורך לנקוט אמצעי משמעתי הולם ומתאים שיש לו גם אלמנט מרתיע כפי שמתחייב עפ"י עובדותיו של המקרה הספציפי הנמצא אותה שעה בפני ביה"ד. עם זאת, בנסיבות מקרה זה די באמצעי המשמעתי של הפיטורין ויתר האמצעים יבוטלו. (בפני: הנשיא שמגר. עו"ד חיים זליכוב למערער, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 19.4.88).
בש"פ 229/88 - אלברט ראש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר מואשם יחד עם אחר (להלן: אבנר) בהחזקת כמויות של הירואין. הסם נתפס בחלקו בחצרו של אבנר ובחלון בדירתו של אבנר. שני הנאשמים נעצרו עד תום ההליכים וערעורו של העורר נתקבל. הערר מבוסס למעשה על הטענה שאין חומר ראיות לכאורה המספיק לבסס את האישום נגד העורר. אכן, בו בזמן שחומר הראיות מצביע לכאורה בבירור על מעורבותו של אבנר בעבירה של החזקת הסמים שנתגלו בדירת מגוריו ובסמוך לה, הרי מבוססים טיעוני התביעה נגד העורר על ראיות נסיבתיות שונות, שמשקלן יכול להיות שנוי במחלוקת. מבלי לנתח כאן את הראיות נראה לכאורה כי משימתה של התביעה בנסותה להוכיח במידת הוודאות הדרושה שהעורר היה שותף להחזקת הסמים לא תהיה מן הקלות. לכך יש לצרף את העובדה שלעורר אין הרשעות קודמות בעבירות סמים. לפיכך צדק יעשה אם העורר ישוחרר בערובה.
(בפני: השופט בך. עו"ד מ. שפצירר לעורר,עו"ד שאול גורדון למשיבה. 17.4.88).
ע.פ. 457/87 - משה פילוסוף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעשיית עיסקה והחזקת סם כאשר מדובר בנסיון למכור כ- 300 גרם הירואין וכן בנהיגה ללא רשיון נהיגה תקף וללא תעודת ביטוח בתקופת שלילה. בגין עבירות הסמים נדון המערער לארבע שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ובגין עבירות התעבורה לשנה מאסר על תנאי וחצי שנה מאסר בפועל כשמאסר זה מצטבר למאסר האחר וביחד על המערער לרצות ארבע שנים וחצי מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר ב-300 גרם הירואין ואת פעולות המכירה ביקש המערער לבצע ברכב למרות שלא היה לו רשיון נהיגה שכן הרשיון נשלל ממנו בהליך קודם. הסניגור טען שיש להקל עם המערער שהודה בחלק מהאישומים ושיתף פעולה עם חוקריו וכן בעיסקת הסם לא הוא שמימן את העיסקה ולא השתתף ביבוא הסם אלא במכירתו. אין להתערב במידת העונש. חומרה יתירה נובעת מנסיון ההפצה של ההירואין בכמות כה גדולה וגם עבירת התעבורה אינה קלה בנסיבות הענין, שכן המערער הורשע פעמיים בגרימת מוות בהתרשלות כאשר תחילה נשלל רשיונו לארבע שנים ולאחר מכן לצמיתות ולמרות זאת נהג ברכב למטרת עיסקת הסמים.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, אריאל. עו"ד קנת למערער, עו"ד גב' ר. רוזנפלד למשיבה. 13.4.88).
בש"פ 210/88 - מוחמד חמדאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך כי קשר קשר עם אחר לשדוד תכשיטיה של אשה ואת השוד ביצע אחרי תכנון מדוקדק ותוך שימוש באלימות ובאיומים. כן הואשם בהדחה בחקירה בכך שאיים על המתלוננת לבל תגלה פרטים על השוד. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה נגד העורר. עובדות היסוד של האישומים למעשה אינן שנויות במחלוקת. מדובר בעבירות רציניות מאד עם נסיבות הלווי הן חמורות. לפי כתב האישום תפס העורר את המתלוננת בגרונה וחנקה וכן הצמיד לראשה אקדח צעצוע ואיים עליה שאם לא תביא תכשיטיה יירה בה. גם עברו של העורר אינו נקי. לפיכך אין עילה להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט בך. עו"ד ח. קאזיס לעורר, עו"ד ע. שלנגר למשיבה. 4.4.88) .
בש"פ 208/88 - רפאל אסולין נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה עד לערעור (בקשה לשחרור בערובה עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש נדון לתשעה חודשים מאסר בפועל ול- 18 חודשים מאסר על תנאי בגין גרימת חבלה בכוונה מחמירה כאשר דקר אדם אחר במדון באמצעות סכין על רקע רומנטי. לביצוע המעשה לווה תכנון מוקדם. המבקש הגיש ערעור על גזר הדין ובקשתו היא לדחות את ריצוי עונש המאסר בפועל עד למתן פסק הדין בערעור. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לצוות על מתן הארכה המבוקשת וגם בביהמ"ש העליון נדחתה הבקשה. בהתחשב בחומרת העבירה, הן מבחינת מהותה והן מבחינת נסיבות ביצועה, אין לומר כי זהו אחד המקרים הנדירים והחריגים בהם מחליט ביהמ"ש שלערעור לעכב ביצוע של עונש מאסר, לאחר הרשעת הנאשם, עד לבירור הערעור.
(בפני: השופט בך. עו"ד מיכאל אדירעם למבקש, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 6.4.88).
ע.א. 125/87 - איתן ליפשיץ נגד חנה ליפשיץ ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב לשלם למזונות שני ילדיו הקטינים 517 ש"ח לחודש צמוד למדד אוקטובר 1985. כן הוחלט כי הילדים ישארו במשמורת האם וקיצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי תשולם לאם. ביהמ"ש דחה את תביעת האשה למזונותיה וכן
דחה הודעת צד ג' שנשלחה על ידי המערער למשיבה (האשה) ואשר בה ביקש לחייב את האשה בנשיאת חלק ממזונות הילדים מדין צדקה. הערעור נסב בעיקרו על אלה: ליקויים, כביכול, בהליכי דיון מסויימים שאירעו בעת הדיון בביהמ"ש וכן גובה המזונות ודחייתה של הודעת צד ג'. הערעור נדחה.
באשר לליקוים, כביכול, בהליכים - הטענה היא שבעלי הדין לא נחקרו על תצהיריהם. בעניין החקירה החליט ביהמ"ש ביוני 1986 כדלהלן "התובענה היתה קבועה להוכחה להיום, מטעמים השמורים עם פרקליטי הצדדים לא ביקשו לחקור הצדדים... איני מוצא צורך בקיום ישיבה נוספת, אני מחליט לחייב את הצדדים להגיש סיכומים בכתב לעניין החזקת הילדים ומזונות...". לאחר מכן הוגשו הסיכומים וניתן פסה"ד. אם היו למי מבעלי הדין השגות על תוכנה של ההחלטה יכול היה להעלותן במועדן במקום לשוב ולפנות אליהן רק כאשר לא שבעו נחת מן התוצאות הסופיות של ההליכים המשפטיים. זאת ועוד, משניתנה ההחלטה במעמד ב"כ הצדדים, ולא באה מצד ב"כ המערערים כל תגובה אין להסיק אלא שקיבל את הצעת ב"כ המשיבים "שאין צורך בחקירות, נסכם ואדוני יחליט" כפי שנרשם בפרוטוקול. על כן אין להתערב עתה בנושא חקירת המצהירים. אשר לענין סכום המזונות - ביהמ"ש הסיק מסקנותיו מן הראיות העובדתיות ואין עילה לשינוי המסקנות. אם התפתחו נסיבות חדשות והמערער אינו יכול לעמוד בחיוביו יכול הוא להעלות עניין שינוי הנסיבות בדרך הדיונית הנכונה ולא בפני ערכאת הערעור שאינה חוקרת עדים ולא תוכל להתערב במסקנות העובדתית שהוסקו ע"י הערכאה הראשונה. מסקנה זהה חלה גם על דחיית הודעת צד ג'. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צי'לה צפת למערער, עו"ד י. דרמר למשיבים. 27.4.88).
ע.פ. 190+225/87 - חליל סיקסיק ויוסף חליל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בתקיפה וחומרת העונש
(הערעורים נדחו).
המערערים הורשעו בכך שביולי 1986 בשעות הצהרים תקפו את המתלונן, היכו אותו, גררו אותו לתוך בית נטוש וגנבו מתוך ארנקו 400 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השניים לאחר שנתן אמון בעדותו של המתלונן וגזר לכל אחד מהשניים שבע שנים מאסר בפועל וכן הפעיל 18 חודשים מאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגד כל אחד מהשניים באופן שהמאסר על תנאי יצטבר למאסר החדש. המערער חליל ערער על העונש ואילו המערער סיקסיק ערער גם על הכרעת הדין. הערעורים נדחו.
ביהמ"ש האמין לגירסת המתלונן ודחה את הסברי הנאשמים כבלתי אמינים והיה לו בסיס לקביעותיו האמורות. הסניגור של סיקסיק ניסה לקעקע את האמון שנתן ביהמ"ש בעדות המתלונן וטען לסתירות כביכול בעדותו של המתלונן. אולם הסתירות שעליהן הצביע הסניגור אינן סתירות כלל, ובחלק מהן מדובר באי דיוקים קלים שאין להם כל משמעות ושהמתלונן כלל לא נחקר עליהם. למעשה, טענת הסניגור היא שלא היה צריך להאמין למתלונן, אך בכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב, אלא אם הם סיבה יוצאת דופן כגון טעות או שגיאה שעשה ביהמ"ש דלמטה באמון שנתן לעד. דברים אלא אינם קיימים בענייננו. יתירה מזו, מחומר הראיות עולה כי היה יסוד לאמון שנתן ביהמ"ש בעדותו של המתלונן. למעלה מן הצורך יש להוסיף כי גם המערערים לא כפרו בכך שבזמן הרלוונטי לטענת המתלונן הם היו יחדיו. המערער חליל אינו כופר בכך שאז בוצע למעשה השוד, המתלונן התלונן מיד לאחר המעשה על כך ששניים ביצעו את השוד הוא הצביע על חליל ואילו את סיקסיק זיהה במסדר זיהוי. על סמך האמור לעיל רשאי היה השופט להרשיע את המערערים. אשר לעונשים - אמנם המערערים הם צעירים לימים אך לכל אחד מהם עבר עשיר, בין היתר בעבירות רכוש, ואין להתערב במידת העונש. (בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד אברהם ברודגו לסיקסיק, עו"ד בהטה לוי לחליל, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 25.4.88).