תקציר סביר כרך ל"א חוברת 4

ע.א. 61/84 - יוסף ושלמה ביאזי נגד אברהם לוי

*הסתמכות על תוצאות בדיקת פוליגרף במשפט אזרחי(הערעור נדחה ברוב דעות השופטים אלון וגולדברג נגד דעתו החולקת של השופט בך).

א. ביוני 1980 נעשתה עיסקה בין הצדדים ובה רכשו המערערים מהמשיב יבול של בצל יבש. סכום העיסקה היה 500,000 ל"י ובעוד המערערים טענו כי הסכום שולם למשיב, ואף נקבו ברשימת תאריכים שבהם העבירו את הסכומים למשיב, העיד כנגדם המשיב כי לא קיבל אלא 200,000 ל"י וכי סכום זה הושב על ידיו למערערים. עיסקת הבצל התבטלה והיבול נמכר על ידי המשיב לאחר. באשר לעילת הביטול טוענים המערערים כי לאחר ששילמו את מלא הסכום הפר המשיב את ההסכם ומכר את הבצל לאחר. לעומתם טען המשיב כי המערערים לא העבירו לו את יתרת כספי התמורה ואף הודיעו לו שאינם מעוניינים בהמשכת העיסקה. עוד טען המשיב כי את 200,000 הלירות ששולמו לו ע"י המערערים הפקיד כפקדון בידי אדם בשם זכריה, שאף הוא השתתף עם המערערים בעיסקת רכישת הבצל, וזאת תוך התנאה שאם יפסיד המשיב מביטול העיסקה יושבו לו הפסדיו מתוך אותו פקדון. המשיב טען כי נזקיו הסתכמו בלמעלה מ-100,000 ל"י. בביהמ"ש המחוזי נחקר המערער בלבד והוגש מסמך כתוב בכתב ידו של המשיב (להלן: המסמך) שבו נאמר "לכבוד לוי אברהם... הננו חתומים מטה ביאזי יוסף דני זכריה ומוסטפה אבו גוש מאשרים בזה שהעיסקה של בצל שעשינו יחד עם אברהם לוי בטלה ומבוטלת ואין לנו שום תביעות או טענות. חתומים". המסמך אינו חתוםובצדו השני של המכתב כתב המשיב בכתב ידו "קיבל 200 אלף לירות על חשבון פירוק עיסקה דני (הכוונה לדניאל זכריה) מגיע עוד 300 אלף עודף". לטענת ב"כ המערערים נכתב המסמך על ידי המשיב לאחר שהחליט על ביטול העיסקה והוא משקף את כוונתו להשיב למערערים 500,000 ל"י כך ש-200,000 ל"י יועברו לידיהם בשעת חתימת המסמך והיתרה בהמשך. לטענת המערערים הועבר המסמך לידיכם לחתימה אך הם סרבו לחתום ולוותר בכך על תביעותיהם להפרשי ריבית והצמדה ולפיצויים בגין הפרת החוזה. ב"כ המערערים טוען כי המסמך מתיישב עם גירסת המערערים ולא יכול לעלות בקנה אחד עם גירסת המשיב.
ב. לאחר שהעיד המערער הסכימו ב"כ הצדדים בלשכת השופט כדלקמן "לפי המלצת ביהמ"ש, אנו מסכימים כי הפלוגתאות שבתובענה תוכרענה על פי תוצאות חד משמעית של פוליגרף על פי בדיקות שתערכנה לבעלי הדין ולאותם עדים שהם יבחרו להעמידם לבדיקה... אם התוצאות החד משמעיות של בדיקת הפוליגרף תואמות את גירסת התובעים, תשמענה ראיות לעניין ההפסדים והנזק של התובעים... ואם במקרה שתאומת גירסת הנתבע, תידחה התביעה העיקרית והנתבע יהיה רשאי להביא ראיות בדבר נזקים שנגרמו לו...". השופט קבע כי ההסכם בין הצדדים להבדק ע"י הפוליגרף יקבל תוקף של החלטת בימ"ש. בדיקת הפוליגרף העלתה כי אובחנו סימנים לאמירת שקר בבדיקת המערער שלמה ביאזי ודניאל זכריה ואילו לגבי בדיקתו של המשיב אובחנו סימנים לאמירת אמת. ב"כ המערערים טען בפני ביהמ"ש המחוזי כי ממצאי הפוליגרף אינם מתיישבים ולמעשה הם סותרים את המסמך ועל כן אינם יכולים לכבול את ביהמ"ש ולחייבו. ב"כ המשיב לא ניסה להציע הסבר כלשהו לקיומו של המסמך שיעלה בקנה אחד עם גירסת המשיב והעלה מעין טענת "מניעות" בהסתמך על ההסכם, שקיבל תוקף של החלטת בימ"ש, שלפיו ממצאי הפוליגרף ישמשו כראיה בלעדית וקונקלוסיבית. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גישת המערערים ופסק על פי בדיקות הפוליגרף. בנימוקי הערעור נטען כי אין ממצאי בדיקת פוליגרף בגדר ראיה קבילה בהליך שיפוטי; כי אין ביהמ"ש יכול לכבול עצמו מראש למסקנות הנובעות מתוצאות בדיקת הפוליגרף; מאחר שמסקנות הפוליגרף עומדות בסתירה בולטת למסמך חייב ביהמ"ש להתייחס בהסתיעות למסקנות הבדיקה; שיקול של מניעות ופגם פרוצדורלי אסור לו שיגבר על הצורך לשאוף
לגילוי האמת ולעשיית הצדק; כיוון שההסדר הנדון נשאר במהותו הסכם בין הצדדים רשאים היו המערערים לבקש ביטול ההסכם אח בשלב מאוחר מהטעם שבמתן הסכמתם נתפסו לכלל טעות. מאידך טען ב"כ המשיב כי לפי ההלכה הסכמה במשפט אזרחי בנושא הקשור לדיני הראיות מחייבת את הצדדים וכובלת אותם עד כדי שלילת ערעור על החלטה שניתנה כתוצאה מהסכמתם. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים אלון וגולדברג כנגד דעתו החולקת של השופט בך.
ג. השופט בך (דעת מיעוט):
השופט בך עמד על הספקות הקיימים עדיין באשר לדיוק הפוליגרף והאפשרות להסתמך עליו באופן החלטי, בציינו את הגישה הספקנית הכללית ביחס לאמינותו של המכשיר הנדון הן מצד מומחי משפט והן מצד מומחים במדע הפסיכולוגית. בהתחשב בספקות האמורים מציע השופט בך לקבוע כי בעוד שתוצאות הפוליגרף טרם הוכחו כאמינות די הצורך כדי לשמש כראיות במשפטים פליליים, להבדיל מהליכי ביניים בהם נדונה שאלת המשך מעצרו של חשוד או נאשם וכדומה, אין מניעה להתיר קבילות התוצאות בהליכים אזרחיים. זאת בתנאי ששני הצדדים הביעו הסכמתם לעריכת הבדיקה ולהגשת תוצאותיה כראיה וכן בכפוף לשיקול דעתו של ביהמ"ש.
ד. בשאלה בדבר קונקלוסיביות של הוצאות בדיקת הפוליגרף והסתמכות עיורת של ביהמ"ש על התוצאות בעקבות הסכם בין הצדדים - הדין עם המערערים. עקרון בסיסי של שיטת המשפט שלנו הוא כי מהימנות עדים היא דבר המסור לקביעת ביהמ"ש לאור ההתרשמות מהעדים ושקילת כל יתר הגורמים הרלבנטיים. אכן, בין "אותות האמת" במובן סעיף 53 לפקודת הראיות אפשר לכלול גם תוצאות של בדיקת פוליגרף יחד עם יתר הגורמים המצויינים בסעיף האמור. אולם, אין הצדקת מבחינת תקנת הציבור והמדיניות השיפוטית הראויה לאפשר העברת הכרעה בעניין מהימנות הגירסאות העובדתיות לחלוטין ובאופן בלעדי לידי מכשיר הפוליגרף והבודק המפעיל אפילו נעשה הדבר בהסכמת הצדדים. רשאים הצדדים במשפט אזרחי להתנות על דיני הראיות ובדרך זו יכולים הם להכשיר בהסכמה ראיה שאחרת היתה פסולה, כגון עדות שמיעה, אך במה דברים אמורים - כאשר אין בהסכם זה כדי לפגוע בסמכותו הבסיסית של ביהמ"ש וכאשר אין הוא נוגד את טובת הציבור מסיבה אחרת.
ה. יש הבדל עקרוני ומהותי בין מקרה בו מסכימים שני הצדדים במשפט אזרחי על קיומן של עובדות מסויימות וביהמ"ש יאמץ הסכם זה בלי לערוך בדיקה מדוקדקת בעניין נכונותן של אותן עובדות, ובין המקרה בו כל צד דבק בגירסתו וטוען כי שקר בפיו של היריב אלא שמסכימים הם שהקביעה בדבר מהימנות העדים תמסר להכרעת מפעיל הפוליגרף. מטבע הדברים יפסוק ביהמ"ש את הדין על פי הנתונים העובדתיים שהצדדים מביאים אותם בפניו ולכן אין עליו לדרוש הוכחות לגבי עובדות קונקרטיות ששני הצדדים מקבלים את נכונותן. התבססות על העובדות המוסכמות הינה טבעית ואינה פוגעת במעמדו של ביהמ"ש. הוא הדין בדבר הסכם של פשרה אליו מגיעים הצדדים ביחס לתוצאות ההתדיינות אשר ביהמ"ש בדרך כלל מקבלו. אולם המצב הוא שונה כאשר ביהמ"ש מוותר על סמכותו להכריע בעניין של מהימנות עדים ומוסר סמכות זו לידי גורםזר בניגוד לסדר המקובל ולמצוות המחוקק. אין המקרה של מסירת ההכרעה בדבר מהימנות העדים לידי מפעיל הפוליגרף זהה למקרים שכיחים בהם מחליט ביהמ"ש, בהסכמת הצדדים, להעביר שאלה מדעית או מקצועית השנוייה במחלוקת אל מומחה לדבר על מנת שיחווה דעתו כאשר חוות דעת זו תתקבל בדרך כלל כבעלת משקל מכריע. יש לשייך את שאלת מהימנות העדים לקטיגוריה נפרדת ומיוחדת. ההבחנה בין אמת ושקר הינה אחד התפקידים העיקריים השייכים לתחום הכרעת השופט עצמו ולכן יכול אמצעי מדעי לכל היותר להיות כלי עזר בנושא זה ואין להעביר אליו את כח ההכרעה.

ו. כבילתו של ביהמ"ש באופן מוחלט לתוצאות בדיקת הפוליגרף עשויה להצמיח תוצאות בלתי נסבלות. רגש הצדק והמטרה לשמור על מעמדו וכבודו של ביהמ"ש יוצאים מתוסכלים, כאשר ייאלץ ביהמ"ש לקבוע ממצא או לתת החלטה מחייבת שהם פועל יוצא מקבלת גירסה מסויימת על פי תוצאות הפוליגרף, כאשר בלבו פנימה מאמין השופט כי גירסה זו למעשה אין בה אמת. בענייננו, קיים המסמך בכתב ידו של המשיב הנוגד לכאורה את גירסתו שנקבעה כאמיתית בבדיקות הפוליגרף ולא ניתן כל הסבר לתכנו ולעצם חיבורו. קיים לכאורה קושי ליישב מסמך זה עם גירסת המשיב וקושי זה מצדיק ומחייב שיתן ביהמ"ש את דעתו על אותו מסמך וכן שיפעיל במקביל שיקול דעת ביקורת כלפי הוצאות בדיקת הפוליגרף. אמנם המסמך היה בידי המערערים והוגש לביהמ"ש לפני שהסכימו לפנות להכרעת הפוליגרף והם יכלו לבקש את ביהמ"ש לפסוק על פי אותו מסמך במקום להעניק אישור מראש לתוצאות הפוליגרף, אך אין גם בשיקול זה כדי לכבול את ידי השופט במילוי חובתו לנסות להגיע לחקר האמת על סמך כל החומר המצוי בידו. לפיכך יש להחזיר אליו את התיק כדי שידון לגופם של דברים על פי הראיות שבפניו והסברים שיתן המשיב למסמך הנ"ל וכן רשאי ביהמ"ש להזמין לחקירה את מומחה הפוליגרף כדי שיסביר את ממצאיו.
ז. השופט גולדברג:
לא מתעוררת בערעור שאלת אמינות הפוליגרף ואף לא קבילותה של תוצאת הבדיקה בפוליגרף. כל שעל ביהמ"ש להחליט אם גוברת ידו של הסכם שעשו בעלי הדין בהליך אזרחי, לפיו יוכרע גורל הסכסוך שביניהם מלבר, על ידי מי שמינוהו לכך בהסכם, על הכח המסור לבית המשפט מעצם הווייתו, לפסוק מלגו, על פי הראיות שהובאו לפניו. במלים אחרות, האם נדחית "קדושת" ההסכם מפני חובת ביהמ"ש להוציא דין אמת לאמתו. שאלה זו אין לה דבר עם משקל חוות דעתו של "הגורם הזר" בו בחרו הצדדים כפוסק אחרון וקבילותה של חוות דעתו. אותה שאלה ממש יפה כל אימת שהפקיעו הצדדים על פי ההסכם את גורלם מרשות ביהמ"ש, בין שחוות דעתו של הפוסק המוסכם ראוייה היתה לבוא בשעריו של ביהמ"ש כראיה כשרה ובין אם אין בה לענות לכל כלליהם ודקדוקיהם של דיני הראיות. אכן, ייתכן שהצדדים יסכימו על חוזה וביהמ"ש יפסול את ההסכם אם משום שהוא נוגד את החוק ואם משום תיקון העולם. אולם טובת הציבור אינה מונעת בעל דין מלהתנות על דיני הראיה ורשאים בעלי הדין להכשיר ראיה פסולה. אם אין ההסכם לשינוי דרכי ההוכחה נוגד את תיקון העולם אין לראות סיבה מדוע ייפסל הסכם בו מעבירים הצדדים את ההכרעה בפלוגתא שביניהם לאדם שמחוץ למערכת השיפוטית. על פי שיטת המשפט שלנו כשבידי בעלי הדין לנווט בהסכמה הדדית את דרך ניהולו של המשפט ואת דרך סיומו ולסטות מדיני הראיות ולהגיש כל ראיה שברצונם ואף ליטול בחזרה כל ראיה שכבר הוגשה אין מנוס מהמסקנה כי אמת והסכם - הסכם עדיף, בבחינת יקוב החוזה את ההר. מדיניות שיפוטית זו שעל פיה רצונם של בעלי הדין כבודם, אינה נוגדת את הסדר הציבורי או תיקון העולם, שכן לציבור אין עניין בכך שהמשפטים יסתבכו ויימשכו זמן רב עקב הבאת עדים רבים להוכחת התביעה בעוד שלצדדים יש עניין ב"דיון מקוצר".
ח. השופט אלון:
אכן, ביהמ"ש מצווה לדון דין אמת לאמתו והוא חותר לקראת מגמה זו. במערכת המשפטית מצויים כללים וכלים שבאים לסייע בידי השופט במציאת האמת ויש כללים וכלים המגבילים את השופט בחופש חיפושו אחר האמת העובדתית, כפי שמתחייב מתורת שקלול הערכים, משפטיים, מוסריים וחברתיים, והעדפת הערך האחד על האחר כדי להגיע לאמת המשפטית. אין מתעוררת כאן שאלת וודאותה ושיעורה של האמת בבדיקת הפוליגרף ועיקר הדיון הוא בהסכם פשרה שניתן לך תוקף של פסק דין שהסכסוך בין
בעלי הדין יוכרע על פי תוצאות הבדיקה באמצעות הפוליגרף. השאלה המתעוררת היא מעמדה של הכרעה שהוכרעה לפי רצונם והסכמתם של בעלי הדין, כאשר אלה ש"עשו דין לעצמם" מבקשים ברכתו של ביהמ"ש על ידי מתן תוקף להסכמתם כאילו נפסקה על ידי ביהמ"ש. "עשיית דין עצמית" זו הנעשית בהסכמת בעלי הדין אין לה ולא כלום למציאת האמת ולקביעת האמת. מה שעל ביהמ"ש לבדוק, אינו אלא אם בעלי הדין הבינו על מה באים הם לכלל הסכמה, שאין כאן טעות והטעיה, ושההסכם ניתן לביצוע וכיוצא באלה שאלות שבסדרי דין ושבסמכות. כמו כן יבדוק ביהמ"ש אם אין בהסכם הפשרה משום ניגוד לעקרונות יסוד בתורת החוזים כגון שאינו נוגד את המוסר, תקנת הציבור וכיוצא באלה. משנתמלאו ונבדקו דרישות אלה, לא רק שמן הראוי, אלא מצווה מן המובחר לתת תוקף של פסק דין להסכמת בעלי הדין, שהרי בכך ממלא ביהמ"ש אחת הפונקציות והמטרות השיפוטיות הראשונות במעלה, והיא סיום דין ודברים שבין בעלי הדין. המטרה של ההליך השיפוטי במשפט אזרחי היא פתרון הסכסוך וסיומו, ובירור האמת אינו אלא אמצעי כדי להגיע לפתרון זה. לפיכך כשבעלי הדין הסכימו ביניהם על דרך סיום הסכסוך שוב אין בירור האמת משמש מטרה כלשהי מבחינת ההליך השיפוטי ובוודאי שאין במניעת בירור האמת משום פגיעה בתקנת הציבור.

(בפני השופטים: אלון, בך, גולדברג. עו"ד י.בניטה למערערים, עו"ד י.בניש למשיב. 27.4.88).

ע.א. 318/85 - דן כוכבי נגד גזית קונסליום...בע"מ ואח'

*אישור פסק בורר(הערעור נתקבל).

א. ביום 7.6.81 התקשרו שפירא (להלן: שפירא) עם גזית בהסכם לרכישת דירה ברחובות. נקבע בהסכם כי התמורה תשולם לשיעורין והחזקה תימסר לשפירא ביום 25.12.81. ביום חתימת ההסכם נחתם בין שפירא וגזית הסכם נוסף שלפיו השכירה גזית לשפירא את הדירה לתקופה של 6 חודשים היינו עד 23.12.81 תמורת דמי שכירות חודשיים. שפירא לא עמדו בתנאי התשלום וגזית הודיעה לשפירא כי אם לא יעמדו בחיוביהם על פי הסכם המכר יבוטל ההסכם החל ביום 15.9.81. במכתב מיום 14.9.81 ששיגרה גזית לשפירא אכן התייחסה להסכם הנ"ל כבטל. ביום 18.10.81 הלווה המערער (כוכבי) כספים לשפירא ולהבטחת הכספים הפקידו שפירא בידי כוכבי יפוי כח בלתי חוזר שלפיו רשאי יהיה כוכבי למכור את הדירה לצד שלישי. כעבור מספר ימים שב כוכבי והלווה כספים לשפירא. סוכם בין הצדדים כי במידה ושפירא לא יעמדו בהתחייבות להשבת ההלוואה עד ליום 30.1.82 יעבירו זכויותיהם בדירה לכוכבי. לשם כך אף חתמו כוכבי ושפירא על הסכם מכר לדירה שאמור היה להכנס לתוקף לאחר יום 30.1.82. על פי סיכום בפועל בין שפירא וכוכבי נכנס לתקפו הסכם המכר כבר ביום 29.10.81 לאחר ששפירא פנו לכוכבי והבהירו לך כי אין ידם משגת לעמוד בהשבת ההלוואה.
ב. ביום 15.12.81 שלחה גזית לשפירא מכתב ובו דרישה כי יפנו את הדירה מאחר והשכירות הסתיימה. ביום 10.1.82 נחתם בין גזית לשפירא הסכם נוסף ובו הוארכה תקופת השכירות עד ליום 10.3.82. בהסכם זה צויין כי שפירא "מבקש להשאיר לו את הזכות לרכוש את הדירה לאחר תום תקופת השכירות המוקדמת" וצויין באותו הסכם כי גזית "מסכימה לבקשת הדייר". באותו חוזה הובהר כי "החוזה לרכישת הדירה יישאר בתקפו כשהתשלום שטרם שולם ע"ח רכישת הדירה יהיה צמוד למדד יוקר המחיה...". גזית קיבלה כספים משפירא על חשבון מכר הדירה וביום 28.1.82 שלחה גזית לשפירא מכתב בו הודיעה כי הואיל ושיק שמסר שפירא ע"ח דמי שכירות לא כובד מקזזת גזית את הסכום הנקוב בו מן התשלום ששילם שפירא כחלק מהתמורה עבור מכר הדירה. בסופו של דבר לא קיימו שפירא את התחייבויותיהם על פי חוזה השכירות המחודש ועל כן הגישה גזית תביעה לבימ"ש השלום לצוות על שפירא לפנות את הדירה. שפירא לא
התגוננו וביהמ"ש חייבם לפנות את הדירה והם אמנם פונו מהדירה ביום 23.5.82 בהתאם לפסק הדין. מיד לאחר מכן נכנס כוכבי לדירה ותפס בה חזקה עד אשר פונה ממנה ע"י אנשי גזית.
ג. בעטיין של התפתחויות אלה החליטו גזית וכוכבי ביום 26.5.82 בהסכם ביניהם כי ההכרעה בסכסוך תימסר לידי בורר, עו"ד צבעני, וכי הבורר יכריע בסכסוך "לגבי זכוית החזקה בדירה, לרבות זכויות הבעלים". צויין עוד בחוזה הבוררות כי "עו"ד צנעני... יכריע בסכסוך אשר בין הצדדים על פי הדין". בפסק דין חלקי מיום 28.4.83 קובע הבורר "שפירא רכשו את הזכויות בדירה מגזית כדין עפ"י הסכם רכישה מיום ..16.81. הסכם המכר האמור לא בוטל מעולם והוא שריר וקיים... כוכבי רכש את הזכויות בדירה משפירא כדין... והוא זכאי למלוא הזכויות בדירה... בכפוף לפרעון מלא של כל החבויות של שפירא כלפי גזית...". הבורר מוסיף כי "לאחר קבלת חשבונותיהם של הצדדים אתן פס"ד מסכם הקובע את יתרת חובם של שפירא וגזית ואת חיובו של כוכבי...". ביום 11.8.83 נתן הבורר פסק מסכם בו הבהיר כי נעתר לבקשת גזית ומינה רואה חשבון שיערוך חשבון אובייקטיבי ומדוייק לגבי יתרת החוב של שפירא לגזית. את חוות דעתו של רוה"ח עשה הבורר לחלק בלתי נפרד מפסק דינו המסכם ובהתבסס עליה קבע כי על כוכבי לשלם לגזית סכום של 1,420,000 שקל ישן וזאת כנגד קבלת החזקה בדירה.
ד. הוגשו שלש תביעות הנוגעות לפסק הבורר. תביעה אחת הוגשה ע"י כוכבי לאשר את פסק הבוררות שנתן הבורר, תביעה אחת הוגשה ע"י גזית לבטל את הפסק ותביעה שלישית הוגשה ע"י המשיבים 2 ו-3, עוה"ד אוריאל ארנפלד ואבינועם ארדן להצהיר כי פסק הבורר אינו פוגע או גורע מזכויותיהם כבעלי זכות עיקול על הערת אזהרה שנרשמה לטובת שפירא ביום 25.5.83 כאשר עילת הטלת העיקול חוב כספי שחב שפירא לארנפלד וארדן. ביהמ"ש המחוזי בחן בפסק דינו את קביעותיו של הבורר ומצא כי קביעת הבורר שההסכם בין גזית ושפירא תקף אין לה על מה שתסמוך, וזאת בשל היעדר תשתית עובדתית הולמת אשר תבהיר כיצד ועל מה תמך הבורר מסקנתו בקשר לשאלת ביטולו של הסכם המכר. השופט מציין כי משלא קבע הבורר ממצא או מסקנה בנושא ביטול החוזה לא יכול היה הבורר לקבוע כי הסכם המכר שריר וקיים. לדעת ביהמ"ש חייב היה הבורר להניח את היסודות העובדתיים למסקנותיו ומשלא עשה כן הרי פסק דין הבורר אינו יכול לעמוד והוא מבוטל. לפיכך קבע השופט המחוזי שעל כוכבי או על שפירא להוכיח בביהמ"ש כי להם הזכויות בדירה ואשר לזכויות ארנפלד וארדן הרי אלו תקבענה בהתאם להחלטה שתנתן באשר לטיב זכויות שפירא בדירה זו. הערעור נתקבל.
ה. עיקר תכליתה של הבוררות הוא בירור יעיל ומהיר של השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין ותכלית זו עמדה לנגד מנסחי חוק הבוררות. מתכלית זו נגזרת מידת ההתערבות השיפוטית ופיקוחה על החלטת בורר. אין בתי המשפט יושבים לערעור על פסק בורר ובדיקת הפסק אינה נעשית על פי הקריטריונים לבדיקת פסק דין של ערכאה שיפוטית. סעיף 24 לחוק הבוררות מונה רשימה סגורה של 10 עילות המאפשרות לביהמ"ש לבטל את פסק הבוררות והדבר מעיד אף הוא כי לא הרי תקיפת פסק בורר בפני ערכאות המשפט כהרי ערעור על פסק דינה של ערכאת משפט. מגמה זו לצמצום ההתערבות השיפוטית בפסק בוררות והנטיה לראות בו עד כמה שאפשר קביעה פסקנית וסופית בסכסוך שבין הצדדים מביאה לכך כי לא על נקלה ייטה ביהמ"ש להתערב בהחלטתו של בורר ובוודאי שיעדיף ככל שניתן להמנע מביטולה. בענייננו אין ביהמ"ש המחוזי מבהיר איזו חליפה מחלופות סעיף 24 לחוק מהווה עילה לבטלותו של הפסק. נאמר בפסה"ד כי אמנם אין הבורר חייב לנמק מסקנותיו, אך משהחל בתיאור העובדות בפסק הדין החלקי מיום 28.4.83 שומה היה עליו ללכת בדרך זו עד סופה ולקבוע תשתית עובדתית אשר תבהיר כיצד הסיק מסקנותיו. גישה זו של ביהמ"ש המחוזי אין לקבלה.
כוכבי וגזית סיכמו בהסכם הבוררות כי הבורר יכריע בסכסוך "על פי הדין" הא - ותו לא. הבורר לא נתבקש לנמק את פסקו או לתמוך את מסקנותיו בכל אסמכתא שהיא. מכאן שרשאי היה לציין את החלטותיו האופרטיביות ללא כל הנמקה, ובהיעדר חובת הנמקה אין בידי הצד המעוניין כלים נאותים לבסס טיעון ענייני שיצדיק ביטולו של פסק הבורר. אמנם בחלק הראשון של הפסק החלקי הביא הבורר את הסקירה העובדתית שבעטייה נחגלה הסכסוך שבפניו, אך סקירה עובדתית זו לא התיימרה לפרוש נימוקים כלשהם להחלטות הבורר. אין דופי בפסק בוררות בלתי מנומק אלא אם כן הותנה ע"י הצדדים בהסכם הבוררות במפורש כי על הבורר לנמק את הפסק.
ו. אכן מתעוררת השאלה אם אין לקרוא לתוך הסכם הבוררות, שבו הורו הצדדים לבורר כי יפסוק על פי הדין אך לא חייבוהו לנמק את פסקו, תניה מכללא שלפיה הבורר חייב בהנמקת פסקו. הטעם הלכאורי לכך הוא כי לא יעלה על הדעת שהמתקשרים טרחו וקבעו בהסכם שהבורר יהא כפוף לדין המהותי על מנת שבסופו של דבר לא ניתן יהיה לבדוק אם אכן פעל הבורר על פי הנחיה זו אם לאו. אולם בסופו של דבר המסקנה היא שאין הדבר כך. עולה מפסק דינו של הנשיא שמגר בע.א. 227/85 (סביר כ"ט 370) כי אין ללמוד מהדרישה הכלולה בשטר הבוררין שלפיה על הבורר לפעול על פי הדין המהותי כי ממילא התבקשה גם הנמקה. נאמר באותו פסק דין כי קביעת תנאי של הנמקה צריך להיות מפורש ואין להסיקו מבין השיטין ומתוך תניות אחרות. חובת הנמקה צריכה להיות מפורשת וברורה ואז היא קיימת ובהיעדר הוראה מפורשת אין היא קמה כלל ועיקר ויהיו יתר הדרישות שבשטר אשר יהיו, כפי שנקבע באותו פסק דין. החלטה זו של הנשיא שמגר מסייעת בביסוס המסקנה כי אכן אין כל דופי בפסק הבוררות דנן גם אם נעדרת ממנו כל הנמקה שהיא.
ז. גזית גוללה שורה ארוכה של טענות שלפיהן פעל הבורר בניגוד לדין ואולם משלא חוייב הבורר לנמק את פסקו שללו מעצמם בעלי הדין את היכולת להוכיח כי הדרכים והטעמים שהוליכו את הבורר "מן הדין המהותי אל הפתרון הקונקרטי" הינן בניגוד לדין. בהיעדר סיבת הנמקה חזקה היא כי הבורר פעל על פי הדין וכי שקל בין היתר את מכלול הטענות שנטענו על ידי הצדדים. זאת ועוד, אף אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול דעת אין בכך כדי לבטל את הכרעתו. רק אם התעלם כליל מהדין המהותי ולא פעל על פיו, הגם שהותנה בשטר הבוררין כי יפסוק על פי הדין, תהא עילה לבטלות הפסק בהתאם לסעיף 24(7) לחוק. מכאן כי בהיעדר הנמקה בפסק הבוררות אין בידי הצד הטוען כי פסק הבורר נוגד את הדין להוכיח אם אכן התעלם הבורר מהדין או "רק" טעה בשאלת פירושו ויישומו הנכון של הדין. לפיכך, די באותם הנימוקים שעניינם דיני הבוררות לגופם, כדי לקבל את הערעור ולהשיב את פסק הביניים של הבורר על כנו אם כי את פסקו הסופי יש לתקן כאמור להלן.
ח. למעלה מן הצורך ניתן להתייחס לטענות העובדתיות שנטענו בערעור, באשר אף על יסודן ניתן להגיע למסקנה כי דין הערעור להתקבל. ניכר היטב מנוסח חוזה השכירות המחודש שבין שפירא לגזית כי הסכם המכר מים 7.6.81 כלל לא בוטל אלא נשאר בתקפו. מסקנה זו מתיישבת יפה אף עם העובדה כי גזית נאותה לקבל כספים משפירא על חשבון מכר הדירה אף לאחר הביטול כביכול. בנסיבות אלה רשאים היו שפירא להמחות את זכותם בדירה על פי הסכם המכר לכוכבי גם בלי ליטול רשות מגזית. במצב דברים זה, מערכת היחסים בין גזית וכוכבי הינה כבין חייב ונמחה, ואין איפוא בסיס לטענת חוסר היריבות שהעלתה גזית. אשר לטענת גזית כי ההסכמים בין שפירא וכוכבי הם למראית עין בלבד ובטלים הם לפי סעיף 13 לחוק החוזים חלק כללי - יתכן כי ההסכמים בהם ביקשו שפירא להעביר את זכויותיהם בדירה לכוכבי הם בחלקם למראית עין, אך אפילו כך הדבר אין לסעיף 13 תחולה שכן סעיף 13 חל רק על חוזה שמראית
העין בו היא מוחלטת. במראית עין יחסית לא סגי. בענייננו מתייחסת טענת "מראית העין" רק לפרטים אחדים מתוך מכלול התנאים החוזיים שבין שפירא וכוכבי ובכך כאמור לא סגי.
ט. אשר לטענה שהבורר קיבל כראיה מסמך לא מבוייל בניגוד להוראת חוק מס בולים על מסמכים - ההוראה בדבר אי קבילות המסמך כראיה לא באה לעזור לצד שכנגד אלא באה להקפיד על תשלום האגרות לאוצר המדינה ואין זה מן הטעם הטוב שעו"ד יתנגד להמצאת מסמך מטעם זה בלבד שלא בוייל כחוק. אשר לטענה שכוכבי נטל משפירא ריבית מופרזת, הרי אף בהנחה שיש בה ממש אין בכך כדי לעשות את החוזה לבלתי חוקי. גם הטענות של גזית כאילו פעל הבורר על פי שיקולים לא ענייניים הן משוללות יסוד. התשתית העובדתית שעליה ביקשה גזית להסתמך היא רופפת, אך על כל פנים גם אם מתעלמים מכך הרי כל אותן נסיבות עובדתיות שגזית העלתה בערעור היו ידועות לאנשיה במהלך הבוררות ובוודאי לאחר שניתן פסק הביניים של הבורר. אין בפי גזית הסבר כיצד היא פנתה מיוזמתה לבורר לאחר מתן פסק הביניים והציעה כי ימנה רואה חשבון שיחווה דעתו לעניין גובה החוב שחבים שפירא לגזית.
י. כאמור אין מאומה בשלל הטענות שהעלתה גזית בדבר פעוליתו של הבורר בניגוד לדין אך גם אם כך היה הדבר וקמה לה לגזית עילת בטלות על פי חלופה 7 שבסעיף 24 לחוק, עדיין אין להורות על ביטול פסק הבורר, וזאת לאור הוראת סעיף 26(א) לחוק הבוררות המאפשרת לביהמ"ש לדחות את בקשת הביטול על אף קיומה של אחת מעילות סעיף 24 אם הלה סבור ביהמ"ש כי לא נגרם עיוות דין. בענייננו, משמעותו האופרטיבית של פסק הבורר הינה כי כוכבי ייכנס בנעלי שפירא וישלם לגזית את מלוא ערך הדירה. בנסיבות אלה אין כל עיוות דין בכך שיקבע שפסק הבורר תקף.
יא. עם זאת אין להתעלם מפגם בהחלטת הבורר שהפך את חוות דעתו של רואה החשבון לחלק בלתי נפרד מהחלטתו הסופית ומבלי שתינתן לצדדים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם ולחקור את רואה החשבון אודות הערכתו החשבונאית. בכך פעל הבורר בניגוד להוראות סעיף י"ב .שבתוספת לחוק החלה על המקרה שלפנינו. אין בפגם זה כדי להצדיק את ביטול פסק הבורר אך מן הראוי להחזיר אליו את הדין כדי שיאפשר לצדדים לחקור את רואה החשבון בקשר עם חוות הדעת שהגיש ובהתאם לכך יוכל הבורר להורות בפסק מסכם מתוקן מה גובה הסכום שחב כוכבי לגזית כתמורה לדירה.
יב. אשר לארנפלד וארדן המבקשים אף הם לטעון בזכות ביטול פסק הבורר - פסק זה מהווה מעשה בית דין בין הצדדים לבוררות ותקפו מצטמצם רק לצדדים בינם לבין עצמם. אין הוא יכול להתיימר לחול על צדדים שלישיים. לכן, לצד השלישי אין כל מעמד בבקשה לביטול הפסק או בבקשה לאישור הפסק. אם עשוי הפסק לפגוע בזכויתיהם של ארנפלד וארדן היו יכולים הם לנקוט בצעדים משפטיים הולמים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד דן כוכבי לעצמו, עו"ד שמואל גרוסמן לגזית, עו"ד ד. מרקמן לארנפלד וארדן. 19.4.88).

בר"ע 421/87 - החברה לפיתוח חוף אילת ומינהל מקרקעי ישראל נגד חברת בלו סקאי קראון בע"מ

*מימוש אופציה לחכירת מקרקעין(בקשתה של החברה לפיתוח חוף אילת נדחתה ובקשת רשות ערעור של מינהל מקרקעי ישראל נדונה כערעור והערעור נתקבל).

א. החברה לפיתוח חוף אילת (להלן: החברה) והמינהל הגישו תובענות לסילוק ידה של המשיבה משטח קרקע של 10 דונם באילת. המשיבה הגישה תביעה שכנגד נגד המינהל בה תבעה אכיפת אופציה לקבלת השטח האמור מן המינהל. בימ"ש השלום דחה את תביעת החברה נגד המשיבה מחוסר יריבות, דחה את התביעה שכנגד של המשיבה נגד המינהל על יסוד הנימוק שהאופציה לא מומשה בתום לב וקיבל את תביעת המינהל
לסילוק ידה של המשיבה מהשטח. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור החברה וקיבל את ערעור המשיבה, לאמור, פסק הדין לסילוק יד שניתן נגד המשיבה בוטל וביהמ"ש המחוזי הורה על אכיפת האופציה. בקשת החברה לרשות ערעור נדחתה ואילו בקשת המינהל לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי חייב את המינהל לקיים את האופציה בקבעו ש"התנאים המקובלים" בהם הותנה מימוש האופציה "אינם יכולים לכלול בשום פנים ואופן הכפפת מימוש האופציה להסכמת כל גורם אחר". סעיף 6(א) ל"הסכם ההרשאה" שנחתם בין המינהל לבין המשיבה, שנתן למשיבה רשות להשתמש בשטח הנדון, קובע כי "למורשה תהיה אופציה לקבל את הקרקע מן המינהל במחיר ובתנאים שיהיו מקובלים במינהל מיום מתן הסכמת המינהל לניצול האופציה". כאמור החליט בימ"ש השלום שהאופציה לא נוצלה על ידי המשיבה בתום לב אך ביהמ"ש המחוזי סבר שלא כך הדבר וביהמ"ש העליון לא יחלוק על מסקנה זו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי האופציה ניתנת למימוש מן הטעמים הבאים: לא הוכח מה הם "התנאים המקובלים" לפי סעיף 6(א) הנ"ל וחובתו של המינהל היתה להביא לידיעת המשיבה את התנאים האמורים; לא היה קיים תנאי מתלה באשר למימוש האופציה המתנה אותה בהשלמת תכנית בנין ערים מושלמת; "תנאים מקובלים" אינם יכולים לכלול את הצורך בהסכמה של צד שלישי. כן דחה ביהמ"ש המחוזי את הטענה שעצם המימוש של האופציה היה מותנה בהסכמת המינהל. שאלה אחרונה זו אינה עומדת עוד על הפרק באשר ב"כ המינהל הסכימה שאם התקיימו "התנאים המקובלים" במינהל חייב המינהל להסכים למימוש האופציה.
ג. אין תימוכין לקביעת ביהמ"ש המחוזי ש"תנאים מקובלים" אינם יכולים לכלול אף פעם את הצורך בהסכמת צד שלישי, אלא הדבר תלוי בנסיבות. כן טעה ביהמ"ש המחוזי בסברו שהנתון המכריע לענייננו הוא דבר הבאתם של "התנאים המקובלים" לידיעת המשיבה. השאלה המשפטית המתעוררת אינה אם התנאים הללו הובאו לידיעת המשיבה אלא מה תכנם של תנאים אלה. טענותיו של ביהמ"ש המחוזי מצדיקות עיון בחומר הראיות וברור מהמובאות שהוזכר ע"י ב"כ המינהל, ואשר לא באה להם ראיה לסתור, שתנאים מקובלים אלה כוללים בין היתר המלצה של משרד התיירות; הסדר עם החברה לפיתוח חוף אילת; אפשרויות בניה לפי תכניות חוקיות של בנין ערים. כל התנאים הללו לא נתמלאו. אך אפילו ענין תכנית הבניה עשוי היה למצוא את תיקונו, אין חולקין על כך שהסכמת החברה לא ניתנה ובתנאים הקיימים גם לא תינתן. בנסיבות אלה דין הערעור של המינהל להתקבל ודין תביעת סילוק היד להתקבל.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אריאל. החלטה - השופט לוין. עו"ד בן שחר לחברה, עו"ד גב' רבקה פלדמן למינהל,עוה"ד מ.זינגל ומרקוביץ למשיבה. 31.5.88).

בג"צ 837/86 - דוד מנע נגד אורי עמית ראש עירית רמת גן

*הוצאות בבג"צ לאחר ביטול העתירה (העותר חוייב בהוצאות).

העותר היה חבר מועצת עירית רמת גן ומונה כסגן מנהל לתפקידים מיוחדים במוסד לביטוח לאומי. בעקבות זאת הודיע המשיב לעותר כי הוא פסול מלכהן כחבר מועצת העיריה ועל כך הגיש העותר עתירה לבג"צ. לאחר הגשת העתירה ולפני שהחל הדין בה מונה העותר כמשנה למנכ"ל שירות התעסוקה, אך גם לאחר שינוי במעמדו סבר העותר שאין לפסלו מלכהן כחבר במועצת העיריה והמשיב עמד על דעתו שהעותר פסול מלכהן כחבר המועצה. הדיון בעתירה החל בפני בג"צ אך ביהמ"ש לא סיים את הדיון ונקבע כי הצדדים ישלימו טיעוניהם בכתב. לאחר זמן הודיע ב"כ העותר כי העותר מונה לתפקיד מנכ"ל שירות התעסוקה ועל פי השקפתו אין זה ראוי כי יוסיף לכהן כחבר מועצת העיר ועל כן הוא מבקש למחוק את העתירה ללא צו להוצאות. המשיב הסכים למחיקת העתירה אך דרש הוצאות. הרשם החליט לחייב את העותר בהוצאות.

העותר קושר את ביטול העתירה למינוי כמנכ"ל שירות התעסוקה שנעשה רק לאחרונה. לכאורה זה ארוע חדש המייתר את הצורך בדין בעתירה אך למעשה אין הדבר כך. השאלה שעמדה לדין בעתירה, לאחר מינוי העותר כסמנכ"ל כאמור, היא שאלת ניגוד עניינים בין תפקידו של העותר כחבר מועצת העיריה לבין תפקידו כמשנה למנכ"ל שירות התעסוקה ואין לראות מה ההבדל בין הכהונה כמשנה למנכ"ל לבין המינוי לכהונת מנכ"ל השירות. אם קיים פסול או טעם לפגם בכהונתו של העותר כחבר מועצת העיריה בעת כהונתו כמנכ"ל שירות התעסוקה הרי מצב זה היה קיים גם בעת כהונתו של העותר כמשנה למנכ"ל. כיוון שכך יש לחייב את העותר בתשלום הוצאות למשיב.

(בפני: הרשם צור. 5.5.88) .

בג"צ 126/88-משה סבשי נגד בלה סבשי

*התערבות בג"צ ב"חטיפת ילדים" והבאתם ארצה (העתירה נדחתה).

העותר והמשיבה הם בני זוג הגרים בתורכיה ולהם שתי בנות קטינות, בת 10 ובת 6. ביום 8.7.87 הגיעה המשיבה עם שתי בנותיה לישראל וזאת בהסכמת העותר. עם בואה הודיעה המשיבה לעותר כי ברצונה להשאר בארץ וביום 12.1.88 הגיע העותר לארץ מתוך כוונה לשכנע את המשיבה לשוב לתורכיה עם הבנות. משנכשל הנסיון חזר העותר לתורכיה ביום 9.2.88 וביום 3.3.88 הוגשה העתירה דנא נגד המשיבה. העתירה נדחתה.
מהות סמכותו של בג"צ בעניין חטיפה הינה סמכות של "כיבוי דליקות" או "עזרה ראשונה". אין בג"צ ערכאה ראויה לדון בסכסוכי משפחה. רק כאשר מדובר בחטיפה "טריה", בה נדרש סעד מיידי, יש מקום לפנות לבג"צ. במצבים אחרים מן הראוי שהסכסוך יידון בביהמ"ש האזרחי אשר יוכל גם הוא לבחון אותן שאלות שבג"צ היה דן בהן בעצמו. בעניין שלפנינו אין כל פס"ד או צו מתורכיה. האם נטלה את הילדות ובאה עמן לארץ ומסרבת לחזור. על העותר היה לפנות לבג"צ מיד בסמוך לאחר שנודע לו על רצונה זה של המשיבה. משעברו כ-10 חודשים שוב אין לנו ענין "טרי" המצדיק את הפעלת סמכות בג"צ. לפיכך מן הראוי הוא שהסכסוך יידון בביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. עוה"ד ד. רפואה וח. אונגר לעותר, עו"ד ש. אלבז למשיבה.2.5.88).

רע"פ 22/88 - תנובות מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נגד מדינת ישראל

*הטלת הוצאות משפט גבוהות על נאשם במשפט תעבורה (הבקשה נדחתה).

הוגש כתב אישום בשל חציית צומת באור אדום, שהופנה, בשלב הנוגע למבקשת, נגד נאשמת שתוארה כ"תנובות מושב עובדים". מאחר ושמה המלא של המבקשת הוא "תנובות, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ" בנה הסניגור סביב עובדה זו מערכת של טענות, הכחשות, תרעומות ותלונות. לבסוף, אחרי כשנה וחצי, תוקנה הטעות חסרת המשמעות והוספו לשם הנאשמת המלים "להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ". המבקשת הודתה בעובדות והורשעה. בימ"ש השלום הטיל על המבקשת קנס של 4,000 ש"ח וכן הטיל עליה הוצאות, לפי סעיף 79 לחוק העונשין, בסכום של 5,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הפחית את הקנס ל-1,000 ש"ח מכיוון שזה היה סכום הקנס המירבי כפי שהיה בתוקף במועד הרלבנטי, אך באשר לתשלום ההוצאות סרב ביהמ"ש המחוזי להתערב. בקשת רשות לערעור נוסף נדחתה.
המבקשת טוענת כי ההוצאות הן ביטוי למדיניות ענישה ובתור שכזאת יש לצמצם את השימוש בה למקרים קיצוניים וכי אין להטיל הוצאות אם הן תגובה על העלאת טענות לגיטימיות. זאת ועוד, לטענת המבקשת ההוצאות הן קנס ואם הוטל הקנס המקסימלי אין אפשרות להוסיף על כך הטלת הוצאות. טענות אלה אין לקבל. ההוצאות מוטלות על פי
סעיף 79 לחוק העונשין והעילה להטלתן אינה "ענישה" אלא נסיבות בהן נגרמו הוצאות מיותרות, וצודק והוגן הוא שיישא בהן מי שמוטלות עליו ההוצאות. הוא שאירע במקרה דנן. ההוצאות גם אינן קנס על שנאמר בחוק הוא כי לצורך הערעור ולצורך סעיפים 71-66 דינן כדין קנס. במקרה שלפנינו בו נמשך ונדחה המשפט כאמור היתה הצדקה מלאה להטלת הוצאות ואין להעניק על כך רשות ערעור.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אסף נמרוד למבקשת, עו"ד עמנואל שלנגר למשיבה. 16.5.88).

בש"פ 302/88 - שלה עבדאללה אסעד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה ע"י יריה ונסיון הדחה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה בשלב זה).

פרץ סכסוך חד פעמי בין הנאשם ואשתו באשר לביצוע עבודות חקלאיות שהנאשם רצה שאשתו תבצע לאחר שהוא נפגע בתאונה. הבן של בני הזוג, שהוא כבן 18, התערב בסכסוך ובשלב זה נורתה יריה מאקדח שהיה ברשות העורר ברשיון והבן נפגע. העורר כופר בכוונתו לפגוע בבן ועל כך גירסאות שונות של בני המשפחה. המדינה טוענת גם שהעורר ניסה להדיח את בני המשפחה באשר להודעותיהם במשטרה בעניין פרשה זו. העורר הואשם בעבירות של חבלה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה בשלב זה.
לעורר אין עבר פלילי וביהמ"ש המחוזי ציין שהוא בטוח כי הנאשם מתחרט על מעשיו. התיק נקבע להקראה ליום 2.6.88. האקדח נלקח מרשותו של העורר. העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות אך הם גם להתחשב בכך שמדובר במקרה חד פעמי כשלעורר אין עבר פלילי. ברור שעל כל פנים הם להבטיח כי לא יהא מגע בין בני המשפחה כדי למנוע אפשרות של הדחה וכדומה ונראה שהמשפט עצמו יהא קצר. לפיכך יש לדחות את הערר. אולם לאחר שתישמע ההקראה ויתברר שלא ניתן לקבוע מועדים לסיום המשפט תוך חודש ממועד ההקראה, יוכל העורר לפנות לשופט שדן במעצרו לעיון חוזר. אם יוצע מקום מרוחק מהכפר שם מקום מושבו של העורר ומקום המושב האחר יהא בו כדי להוות ניתוק בין העורר ובני משפחתו וימנע קשר ביניהם, יקבע השופט תנאים מתאימים לשחרור בערבות של העורר.

(בפני: השופט אריאל. עו"ד ש. ברגר לעורר, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 26.5.88).

בש"פ 247/88 - אליהו וז'אק אלבז נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה, איומים ותקיפה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררים הואשמו בעבירות סחיטה, אלימים, תקיפה ויריות במקום מגורים, כאשר לטענת המתלוננים, שהם בעלים של תחנת טלויזיה בכבלים בטירת הכרמל, מנסים העוררים להשתלט על רווחי התחנה ולסחוט מהם כספים וטובות הנאה אחרות. מדובר בכתב האישום על איומים חוזרים מצד העוררים שבאם דרישותיהם לא יתמלאו יפגעו הם בחייהם של המתלוננים ושל ילדיהם. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה.
לטענת העוררים כל האישום מבוסס על עלילות ודברי המתלוננים הינם דברי כזב משוללי יסוד. ברם, לאחר שמיעת הצדדים ועיון במסמכים עולה שקיים בידי התביעה חומר המבסס לכאורה את האישומים שהוגשו נגד העוררים. אין אפשרות להביע כעת דעה בדבר משקל הראיות ועל כך יצטרך להחליט השופט השומע את המשפט. העבירות על פניהן חמורות ביותר ומשכוללות הן עבירות בשל מעשי אלימות, איומים וסחיטה, הרי שהן שייכות לקטיגוריה של עבירות המצדיקות מעצר הנאשמים בהן עד תום ההליכים. לזאת יש להוסיף כי לעורר הראשון מספר רב של הרשעות קודמות ותלויים ועומדים נגדו מאסרים על תנאי לתקופות ממושכות. כמו כן יש לקחת בחשבון את העובדה שהמשפט קבוע להמשך בתחילת חודש יוני וששוריינו לו מספר רב של ימי שמיעה.

(בפני: השופט בר. העוררים לעצמם,עו"ד גב' א.כהנא למשיבים. 18.5.88).

ע.א. 544/86 - יצחק קורציג נגד מפעלי דפוס כתר בע"מ

*פיצויים בתאונת עבודה (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער העלה ארבע טענות כנגד מיעוט הפיצויים שנפסקו לו בביהמ"ש המחוזי. הטענות הן: שנקבעה לו רשלנות תורמת של %30; שאבדן שכרו נקבע לפי שיעור נכותו; ששכרו הוצמד למדד רק ב-%80; שלא היה מקום לנכות את פיצויי הפיטורין שקיבל - 10,700 ש"ח - מסכום הפיצויים. הערעור בשלושת הטענות הראשונות נדחה ובטענה הרביעית נתקבל.
לענין הרשלנות התורמת - השופט היה רשאי לקבוע %30 רשלנות תורמת בשל מומחיותו של המערער בהפעלת המכונה ועבודתו רבת השנים לידה. אין גם ממש בטענה נגד הצמדת הסכום למדד רק ב-%80. אשר לטענה נגד קביעת אובדן השכר לפי שיעור הנכות - מחומר הראיות מתברר שהמערער עזב אחרי התאונה את עבודתו לצורך לימודי קודש ולא הוכח שנבצר ממנו להמשיך ולעבוד באותו מפעל כפי שהוצע לו לפני החלטתו לעזוב כאמור. מאידך יש ממש בטענה הרביעית הנ"ל. אין מחלוקת על כך כי לא נפסקו למערער תשלומי פנסיה ובנסיבות אלה כשברור שהמערער היה זכאי עם פרישתו לפיצויי פיטורין מסכימה גם ב"כ המשיבה כי בעקרון טעה השופט כשניכה מסכום הפיצויים את מלוא פיצויי הפיטורין. ברם, לטענת ב"כ המשיבה היה מקום לנכות את ערך ההאצה של הפיצויים. טענה זו אינה נראית שהרי כנגדה יש לזקוף את הפסד פיצויי הפיטורין המוגדלים שהמערער היה מקבלם עם פרישתו אלמלא התאונה והנתונים האמורים מקזזים זה את זה. לפיכך נתקבל הערעור והוחלט שאין לנכות את הסכום של 10,700 ש"ח מסכום הפיצויים ויש להוסיפם לסכום של כ-2,600 ש"ח שנפסק.

(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, אריאל. עו"ד פונדמינסקי למערער, עו"ד ניסני למשיבה. 26.5.88) .

ע.א. 534/85 - לב.ד. עבודות מתכת בע"מ נגד בנק הפועלים בע"מ

*התערבות בימ"ש שלערעור בנושא שהפך במהלך הדיון להיות אקדמי בלבד (הערעור נדחה).

הבנק המשיב מחזיק בשטר מטען שהוסב לו על ידי המערערת כבטחון לקו אשראי שאישר לה הבנק לצורך מימון יבואו של מנוף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת לא קיימה את התחייבויותיה כלפי הבנק במועדן, לא נתנה בטוחות נוספות שהיה עליה לתת ולא שילמה שני שיעורים שהיה עליה לשלם ולפיכך נעתר לבקשת הבנק ומינה כונס נכסים למכירת המנוף לשם סילוק חובה של המערערת לבנק. המערערת מעלה טענות שונות בערעורה ואולם המנוף כבר נמכר והשאלות הפכו לאקדמיות. על אף זאת מבקשת המערערת כי ביהמ"ש יכנס לעבי העניין ויפסוק בערעור. לטענתה דרוש הדבר משלשה טעמים: החשש שמא יהווה פסק דינו של ביהמ"ש "מעשה בית דין" נגד המערערת בתביעת פיצויים נגד הבנק; להכרעה בערעור תהיה השלכה לנדבתה של המערערת על תביעתה לפצויים; קיימת שאלה משפטית בדבר מהות הזכויות של בנק כמחזיק בשטר מטען שטרם נדונה בביהמ"ש העליון ויש לה חשיבות עקרונית הערעור נדחה.
אין להעסיק את ביהמ"ש בשאלות שהפכו לאקדמיות. אף אחד מהטעמים של המערערת אינו מצדיק דין בערעור. ביהמ"ש חייב לדון כאשר יש בין בעלי הדין "מחלוקת חיה" אבל אין הוא רשאי להקדיש מזמנו של הצבור לפתרון בעיות שבפניו כאשר פתרון הבעיות אינו דרוש כדי לחתום את הדיון ולקבוע את זכוית הצדדים. במקרה כזה פסק הדין של הערכאה הקודמת לא יהווה "מעשה בית דין" מאותו טעם עצמו, שלא ניתן למערער לתקוף אותו בערעור. במקום להרחיב את הדיון בערעור על עניין שופך לאקדמי מחשש של "מעשה בית דין" שיקום ע"י פסק דין של ערכאה קודמת, מצמצמים את פעולתו של "מעשה בית דין" לגבי העתיד. השאלות שאותן מבקשת המערערת להעלות בערעור תשארנה פתוחות לדיון בפני הערכאה אשר תדון בתביעת הפצויים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ישראל שצקי למערערת, עו"ד דוד כהנא למשיבה. 3.5.88).

ע.א. 605/87 - יעקב גודר נגד אראלה גודר ואח'

*מזונות (הערעור נתקבל).

המשיבה היא אשתו של המערער ושתיים מהמשיבות האחרות הן בנות קטינות של הצדדים. ביהמ"ש המחוזי פסק מזונות לאשה ושתי הבנות הקטינות והערעור נסב על שלושה אלה: אי התנייתו של תשלום המזונות בקיום קשר סדיר בין המערער לבין בנותיו הקטינות כאשר הטענה היא כי האם מונעת קשר כזה; חיובו של המערער בהוצאות הבית לגבי הדירה בה גרות המשיבות או לחילופין אי קביעת תיקרה לחיוב זה; טעות בחישוב הכנסה נוספת מהשכרת משרד. הערעור נתקבל.
ענין פעולותיה של האם לסיכול מפגשים בין האב לבנות ראוי היה לבחינה לפני קביעת זכותה של המשיבה למזונותיה. אם האם מסכלת במכות את קיום הצווים של ביהמ"ש ומונעת קשר בין הבנות לבין אביהן וצריך לשקול אם לא יצרה מצב המשפיע על זכותה למזונותיה, ראוי נושא זה לבחינה מקיפה בערכאה הראשונה. מאידך לא צריכה להיות לפעולת האם השפעה על זכות הקטינות למזונותיהן. חובת האב למזונות הילדים איננה נגררת אחרי חובת הבעל למזונות האשה אלא היא עצמאית ומוטלת עליו בהיותו אב. אף עניין הוצאות הבית ראוי לשיקול מחדש. אם האשה מונעת כניסת המערער לבית למרות שביהמ"ש דחה את הבקשה למתן צו המונע כניסת הבעל לדירה, ראוי עניין עובדתי זה לבחינה. מכל מקום אין הצדקה לכך שהיקף ההוצאה יישאר לחלוטין בשיקול דעת המשיבים וכי לא ייקבע סכום שהוא בגדר תיקרה להוצאה. גם עניין הטעות בחישוב ההכנסה של הבעל הוא עניין עובדתי. לפיכך יש להחזיר את התיק להמשך הדיון בביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר,בייסקי,גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. 26.5.88).

בג"צ 79/88 - אליאס ואסף ליוס נגד ראש המועצה המקומית כפר מעליה ואח'

*פסילה מלכהן כחבר מועצה מקומית עקב הכרזת העותר כפושט רגל (העתירה נדחתה).

העותר הוכרז כפושט רגל והמשיב הפעיל את סמכותו לפי סעיף 101(8) לצו המועצות המקומיות כלפי העותר אשר כיהן כחבר המועצה המקומית מעליה ופסל אותו מהיותו חבר המועצה המקומית. טענתו של העותר הינה כי עוד בטרם נכנסה ההכרזה כפושט רגל לתוקף ע"י פרסומה ברשומות, ביטל ביהמ"ש את ההכרזה על יסוד סמכותו לפי סעיף 55(ב) לפקודת פשיטת הרגל. טענת העורר הינה כי העילה להכרזתו כפסול לחברות במועצה בוטלה עוד לפני שההכרזה כפושט רגל נכנסה לתוקף. העתירה נדחתה.
סעיף 43 לפקודת פשיטת הרגל קובע כי הודעה על הכרזת פשיטת רגל תפורסם ברשומות ובעתון יומי וכן קובע הסעיף שתוקף ההכרזה יהיה מיום מתן הצו. ברור על כן כי תקפו של הצו לא היה מותנה בפרסומו ברשומות, היינו הפרסום האמור לא היה קונסטיטוטיבי. העותר טען כאמור כי הצו בוטל בינתיים על פי סעיף 55(ב) הנ"ל, ואולם גם בכך אין כדי לשנות את התוצאה המשפטית. ביטולו של הצו בגדר הסעיף הנ"ל בא מאחר וביהמ"ש נוכח לדעת כי אין בהמשך ניהול פשיטת הרגל כדי להביא תועלת לנושים. הסיפא לסעיף 55(ב) הנ"ל קובעת כי ביטול ההכרזה מהסיבה הנ"ל אין בו כדי להסיר מפושט הרגל פסלות עפ"י דין הנובעת מן ההכרזה אלא אם החליט ביהמ"ש להסיר את הפסלות. במקרה שלפנינו לא עלתה הטענה כי ביהמ"ש עשה שימוש בסמכותו בדבר המרת הפסלות. יש להזכיר עוד כי גם נוסח הסיפא של סעיף 101(8) לצו המועצות המקומיות, שהוא בגדר הוראה מיוחדת לצורך הנושא שלפנינו, מלמד כי ביטול ההכרזה בדבר פשיטת רגל מהטעם האמור בסעיף 55(ב) לפקודה לא היה בו בנסיבות מקרה זה כדי להסיר את הפסלות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד האשם שחאדה לעותר, עו"ד. שילה למשיבים. 17.4.88).

ע.א. 692/87 - הרצל סלים נגד עדינה סלים ואח'

*מזונות (הערעור נדחה).

המערער חוייב ע"י ביהמ"ש המחוזי לשלם למזונות אשתו ושלושת ילדיו 900 ש"ח לחודש וכן 230 ש"ח לכיסוי שכר דירה והחזקת הבית כאשר הסכומים צמודים למדד שפורסם בספטמבר 1987. ביהמ"ש המחוזי קבע את יכולת ההשתכרות של המערער עפ"י הערכה, כי ראיותיו החלקיות שהובאו בענין זה לא שיקפו לדעת ביהמ"ש את ההשתכרות ויכולת ההשתכרות הלכה למעשה. הערעור נדחה. אם המערער יהיה נכון להביא בפני ביהמ"ש ראיות מדוייקות ומלאות, להבדיל מטענות עובדתית בעלמא שאינן עומדת במבחן החקירה, ואם הראיות יצביעו על שינוי בהשוואה להנחות עליהן בנוי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, פתוחה בפני המערער הדרך הדיונית להעלות השגותיו בדין חדש. בשלב הקיים ועל יסוד החומר הקיים אין הצדקה לשינוי החלטת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ביסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יצחק דויד למערער, עו"ד גב' לידיה תמיר למשיבים. 11.4.88).

בש"פ 233/88 - סובחי אבו רייא נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (איומים על עד כדי להדיחו) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

בנו של העורר הואשם ברצח אשתו ועד מרכזי נגד הבן ברשימת עדי התביעה הוא אחד בשם מאלק. על פי כתב האישום נגד העורר הוא פנה לאחד אבו יוסף וביקשו למסור לעד מאלק, חברו של אבו יוסף, שאם יתבקש מאלק להעיד בביהמ"ש נגד בנו של המערער עליו לומר שמסר את הודעותיו במשטרה נגד הבן עקב מכות, פחד ולחצי החוקרים, ואם לא ימסור בביהמ"ש עדות שונה מזו שמסר במשטרה יסבך אותו הבן בתיק הרצח. מספר ימים לאחר השיחה פגש אבו יוסף במאלק והעביר לו את תוכן הדברים, אך מאלק השיב כי הודעותיו במשטרה הנן אמת וכי לא יחזור בו ולא ישקר בביהמ"ש כעבור זמן קצר הגיע שוב העורר לביתו של אבו יוסף ומשמסר אבו יוסף לעורר את תגובתו של מאלק חזר העורר ואמר לאבו יוסף למסור למאלק כי עליו לחזור בו מהודעותיו במשטרה שאם לא כן יסבך הבן את מאלק בתיק הרצח. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת התביעה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הסניגור לא טען נגד קיום ראיות לכאורה ועיקר טענותיו הן שגם אם מצויות ראיות לכאורה עדיין אין בהן כדי להצדיק מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
כדי להצדיק את המעצר בטרם הכרעת הדין צריך שהחשש לשיבוש הליכי משפט יהא סביר וממשי. הוכחת הסבירות והממשות מוטלת על שכם התביעה. אין התביעה יוצאת ידי חובתה בהוכחה לכאורה של שיבוש הליכי משפט בעבר ומה שמוטל על התביעה להוכיח הוא קיומו של חשש סביר וממשי כי הנאשם עלול, אם יתהלך חופשי, לשבש הליכי המשפט בעתיד. השיבוש של ההליכים בעבר יכול שישמש אינדיקאציה לשיבוש הליכי המשפט בעתיד, אך אינדיקאציה זו אינה מוסקת מאליה, כמובנת מאליה, אלא תלויה היא בטיבם של שיבושים אלה, בנסיבות ביצועם, בריבויים וכיוצא באלה. בענייננו, אכן קיים חשש כי אם יתהלך העורר חופשי הוא ימשיך וישבש הליכי משפט. על פי כתב האישום ניסה העורר להדיח את מאלק לעדות שקר תוך הוספת איומים. העורר לא הסתפק בכך ומשנמסרה לו תגובתו של מאלק חזר על איומו בפעם שניה. עבירת שיבוש הליכי משפט פוגעת ביסוד היסודות של שלטון החוק ובנסיבות האמורות קיים חשש סביר ממשי שהעורר יתמיד בכך באם יתהלך חופשי ואין מנוס מלעצרו עד תום ההליכים. החומרה היתירה שבשלילת חירותו של אדם בטרם הוכרע דינו מחייבת כי התביעה תעשה ככל אשר לאל ידה כדי להשמיע תחילה את עדותו של העד מאלק במשפטו של הבן ומשימסור מאלק את עדותו יוכל העורר לבקש עיון חוזר בהחלטת המעצר .

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד זכי כמאל לעורר,עו"ד גב' א.כהנא למשיבה. 12.5.88).

בש"פ 253/88 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (זריקת תפוז על כלי רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל תוך הטלת הגבלות על העורר).

העורר הואשם בעבירה המייחסת לו מעשה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה בכך שבשעת צהרים, סמוך לצומת תל שוקת, זרק תפוז לעבר כלי רכב שנסע בכביש תל שוקת באר שבע בכוונה לפגוע בכלי הרכב ולסכן את בטיחות הנוסעים. העורר טען שאת התפוז זרק באוויר לכיוון מעלה אלא שהוא נחת על המכונית ופגע בה וביהמ"ש המחוזי קבע כי הסברו של המשיב אינו אמין על פניו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ובערר טוען שוב הסניגור כי העורר לא התכוון לזרוק את התפוז על המכונית וכן ביקש להבחין בין זריקת אבן לבין זריקת תפוז. הערר נתקבל.
מן הסתם, תפוז סתם אינו מיועד לזריקה באוויר, ומתוך ראיות נוספות עולה לכאורה כי התפוז נזרק לכיוון המכונית. הכרעה בעניין זה תיפול בעת הבירור המשפטי ומה שניתן לומר עתה הוא שמצויות ראיות לכאורה המאפשרות מעצרו של העורר עד תום ההליכים. טוען הסנגור כי מדובר בנער אשר ביום זריקת התפוז היה בן 16 פחות יום אחד ואין לו עבר פלילי כלשהו. אכן, בימים כתיקונם מן הראוי היה לשחרר את העורר בערבות, הן מפאת גילו הצעיר והן משום שזו עבירתו הראשונה. ברם, שני נימוקים אלה נדחקים הצדה בימים של הפרת סדר ואיום על בטחון הציבור, שבחלקם באים לידי ביטוי על ידי זריקת אבנים על ידי נערים, החוסים בצל גילם הצעיר, ואשר במעשיהם הם משום סכנה חמורה להולכי נתיבות ונוסעי דרך. כבר נפסק בביהמ"ש העליון, ובדין נפסק, שנאשמים בנסיבות כאלה יש לעצור עד תום ההליכים. אך עדיין בכל אלה מצויים יוצאים מן הכלל וכזה הוא המקרה שלפנינו, שבו ניתן להבטיח בדרך וודאית שהעורר לא יסכן שלוות הציבור גם אם לא יהא עצור עד תום ההליכים. ניתן להביא בחשבון שבינתיים חלה רגיעה מסויימת בנושא ההתפרעות, גילו הצעיר של העורר והעובדה שהוא נתון במעצר זה קרוב לחדשיים ימים. במכלול נסיבות אלה הוחלט לשחרר את העורר ובתנאי כי יתן ערבות עצמית וערבות השיך של שבט אבו כף (כביש שוקת) על סכום של 15,000 ש"ח וכן יתגורר העורר עד לסיום משפטו באהלו של השיך המרוחק מכל כביש שבאיזור ולא יעזוב אוהל זה עד לאחר בירור משפטו.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד זילברמן לעורר,עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 19.5.88).

ע.פ. 619/87 - ציון צ'ונה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע על פי הודאתו בהתפרצות יחד עם אחר למקום מגורים וגניבת שתי טבעות נשואין. הנאשם האחר הועמד לדין נפרד ועל פי עיסקת טיעון נדון ל-7 חודשים מאסר בפועל ואילו המערער נדון ל- 15 חודשים מאסר בפועל שמהם חודש אחד חופף לעונש אחר. נטען בין היתר שבכך הופר כלל אחידות העונשים. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי היה ער לעונש שהוטל על הנאשם האחר, אך אבחן ביניהם משתי בחינות: עברו של המערער חמור יותר; העבירות בתיק זה נעברו על ידו בהיותו "אסיר עבודה" בכך נופלת הטענה בעניין אחידות העונשים. הסניגורית העלתה גם את נסיבותיו האישיות של המערער ובמיוחד שילדיו עלולים להמסר לאימוץ אם ענשו לא יופחת. ברם, כבר בביהמ"ש המחוזי נטען כי אשתו של המערער רוצה בגירושין וכי עלול להגרם נתק ביחסי המערער עם ילדיו וטענה זו נשקלה. דא עקא שבצד השיקולים האישיים ניצבת תמונה עגומה של עבר פלילי כאשר הוא מגוון ובנסיבות העניין אין להקל בעונש.