ע.א. 190/83 - בניהו אייכנבאום נגד אריה רגב
*פירוש הסכם בתביעה בסדר דין מקוצר (הערעור נדחה).
א. בעלי הדין היו שותפים בעסק של יבוא ושיוק סחורות. המשיב הגיש תובענה נגד המערער בה צויין כי חשבון השותפות בבנק עמד, ביולי 1977, ביתרת חובה בסך 90,000 לירות והמשיב סילק את החיוב כולו. לטענת המשיב התחייב המערער להשיב לך מחצית הסכום לפי הסכם שנחתם ביום 8.7.77 האומר בין היתר כי "1. עד לים שישי הבא... אייכנבאום ימציא חשבונות מעודכנים וערוכים כהלכה... 2. אייכנבאום ימציא לרגב 5 שיקים על סך 9,000 לירות כל אחד... לכיסוי התחייבות רגב בבנק כתוצאה מחוב בבנק את החשבון המשותף של הצדדים שרגב עשה הסדר בבנק ולקח על עצמו כל החוב... 3. אייכנבאום יעשה מאמץ לשלם לרגב סך של 20,000 לירות תוך 5 שבועות ע"י הכספים שיגיעו לרגב לאחר ההתחשבנות אם יגיעו. 4. עם מכירת הסחורה... הנמצאת במחסני ערובה... יוכנס הכסף, שיתקבל כתמורה... לבנק בחשבון שרגב התחייב בו אישית... ובמקרה כזה יחזיר רגב לפי הסכום שיכנס סכומים מהשיקים של אייכנבאום...". בבקשה למתן רשות להגן טען המערער כי לפי החשבון שערך לגבי החובות ההדדיים בנוגע לשותפות קיימת יתרת זכות לטובת המערער דווקא ולכן לא המערער חייב למשיב סכומים כלשהם כי אם המשיב הוא החייב האמיתי.
ב. בהחלטה מיום 25.9.18 ניתנה למערער רשות להחגונן והתיק נקבע להוכחות. בהחלטה מאוחרת יותר הוחלט, לפי סעיף 37 לחוק בתי המשפט, להעביר את הדין לביהמ"ש המחוזי מן הטעם שהסוגייה נוגעת לענייני השותפות ופירוקה. הדיון בביהמ"ש המחוזי נקבע ליום 16.3.82 ובקשת דחייה שהגיש ב"כ המערער סורבה. ביום הדין לא הופיעו המערער או ב"כ וביהמ"ש המחוזי נתן פסק דין במעצד צד אחד בו נתקבלה תביעת המשיב. עיקרו של פסק הדין באבחנה שיש לערוך בין חיסול השותפות וישוב חשבונותיה מחד גיסא וההתחייבות לשלם את סכום התביעה, שנעשה בנפרד וללא קשר להתחשבנות הסופית בין השותפים, מאידך גיסא. הערעור נדחה.
ג. ביהמ"ש המחוזי היה מוסמך לתת פסק דין במעמד צד אחד לאחר שהוברר לו כי נמסרה הודעה כדין לצד שכנגד. אם סבר המערער שפסק הדין מוטעה רשאי היה להגיש בקשה לביטול פסק הדין או לערער על פסק הדין כפי שעשה. טוען המערער כי ביהמ"שטעה בכך שהפריד בין החוב נשוא התביעה לבין ענייני השותפות בכללם אך אין לקבל טענה זו. מנוסח ההסכם עולה בבירור המסקנה כי התחייבות בסעיף 2 להסכם הינה התחייבות ללא תנאי וללא כל קשר לשאר החשבונות של השותפות. בכך שונה ההתחייבות שבסעיף 2 מהתחייבויות האחרות בהסכם. בסעיף 1 בהסכם התחייב המערער להמציא למשיב חשבונות ערוכים ומעודכנים ובסעיף 3 נקבע שהמערער יעשה מאמץ לשלם 20,000 לירות ע"ח כספים שיגיש למשיב לאחר ההתחשבנות. סעיף 3 אם כן כפוף במפורש לאמור בסעיף 1 להסכם. לא כן החיוב האמור בסעיף 2 הקובע כי המערער ישלם למשיב 45,000 לירות וזאת ללא כל תנאי וללא כל התחשבנות בין השותפים. אמנם בסעיף 4 נקבע שעם מכירת הסחורה ממחסני הערובה יכנס הפדיון לחשבון השותפות ויופחת החוב על פי סעיף 2 אך מכאן אין ללמוד על קשר בין החוב לשלם 45,000 לירות לבין עסקי השותפות כולם.
ד. גם אם ייבדקו טענות המערער באספקלריה של קיזוז, דהיינו שיש לקזז מן החוב לפי סעיף 2 להסכם סכומים שחב המשיב למערער - גם אז דין הטענה להדחות. טענת קיזוז יש להעלות במפורש ובמפורט כדרך שטוענים תביעה בפרשת התביעה. בעניין שלפנינו לא נטענה טענת קיזוז בפה מלא וכן לא הוגשה בתמיכה לה חשבונות או מסמכים אחרים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה כהן למערער,עו"ד מ. שפירא למשיב. 13.4.88).
ע.א. 200/86 - חיים ואדית שכטר (בפש"ר) נגד זהר גרינברג עו"ד הנאמן בפש"ר ואח'
*פינוי בעלי דירת מדירתם עקב מימוש משכנתא(הערעור נדחה).
א. בביהמ"ש המחוזי הוגשה בקשתו של הנאמן בפשיטת הרגל של המערערים להתיר מימושה של משכנתא שנתנו המערערים לטובת בנק לאומי לישראל (המשיב השני) על דירת המגורים שלהם. הבקשה היתה להורות על מימוש המשכנתא על ידי מכירת הדירה כפנוייה. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשת הנאמן ונתן צו לממש את המשכנתא ולהורות לנאמן למכור את הדירה כפנוייה. ביהמ"ש צווה על המערערים לפנות את הדירה ולמסרה לידי הנאמן לשם מכירתה, בתנאי שהנאמן יעמיד לרשות המערערים דירה שכורה לצרכי מגוריהם. תנאי זה התנה ביהמ"ש כהצעת הנאמן והתנאי מתישב גם עם דרישת סעיף 86 א'(א) לפקודת פשיטת הרגל. הערעור של המערערים נדחה.
ב. המבקשים בבקשה הם הנאמן והבנק באמצעות הנאמן ובכך אין פסול. הדירה מוקנית לנאמן והוא רשאי לממשה לטובת הנושים ואם היא ממושכנת לטובת נושה מובטח גם אז רשאי הוא לפדותה בתשלום שוויה לנושה המובטח. יתירה מזו, אין מניעה שהנושה יעזר בשירותי הנאמן כדי לממש את הנכס הממושכן במסגרת הליכי פשיטת הרגל. המימוש בדרך זו מעמיד את הנושה המובטח בפיקוחו של הנאמן, דבר העולה בקנה אחד עם האינטרס של הנושים.
ג. טענת המערערים היא כי ביהמ"ש לא היה מוסמך לצוות על פינויים מהדירה שכן סמכות הפינוי היא סמכות המיוחדת לבימ"ש השלום וגם בית משפט המפקח על הליכי פשיטת רגל איננו יכול להפקיעה מידיו. טענה זו נדחתה. אין מדובר כאן בדירת פושט רגל שכבר נמכרה, שאז פושט הרגל נעשה לדיירו של הבעלים החדש בתוקף סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. מדובר כאן בנכס שטרם נמכר והבקשה היא בקשה למימוש המשכנתא ולמכירת הבית כפנוי. הפינוי הוא ענין שבגררא הדרוש להכרעה בבקשת הנאמן ולכן הוא בסמכותו של ביהמ"ש המפקח על פשיטת הרגל.
ד. לגופו של ענין נטען כי אין לפנות את המערערים באשר הגנת חוק הגנת הדייר פרושה עליהם על פי סעיף 33(א) האומר כי אם "החזיק אדם בנכס שהוא בעלו... ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל... יהיה המחזיק לדייר של בעליו החדש של הנכס...". ברם, עפ"י הוראת סעיף 33 (ג) (2) לא תחול הוראה זו "אם פורש בשטר המשכנתא שהמחזיק לא יהיה מוגן לפי סעיף זה", ובשטר המשכנתא דנא כלולה ההוראה שלפיה הממשכנים מסכימים שלא יהי מוגנים לפי סעיף 33(א) הנ"ל. אמנם שטר המשכנתא לא נחתם על ידי המערערים אלא ע"י עורכי הדין של הבנק, אשר המערערים ייפו את כוחם ביפוי כח בלתי חוזר והסמיכו אותם לחתום על המשכנתא וכן על אישורים, וויתורים "ככל שימצאו לנכון", אך אין נפקא מינה אם חתמו על כך מיופי הכח או הממשכנים עצמם.
ד. טוענים המערערים כי מיופי הכח לא היו רשאים לשמש כשלוחים הן של המערערים והן של הבנק ואולם אין בחוק איסור מוחלט על כך. חוק השליחות אוסר על שלוח להיותשליחם של אנשים שונים לנושא שליחות אחד שלא על דעת שולחיו, ובמקרה זה הסמכתם של עורכי הדין של הבנק נעשתה בידיעה שהם משמשים בתפקיד כפול זה. יפוי הכח ניתן להם בשל היותם עורכי הדין של הבנק בעל המשכנתא, זהו יפוי כח בלתי חוזר שבא להבטיח את זכות בעל המשכנתה ובכך אין פסול. יתירה מכך, אפילו הפרו מיופי הכח את הוראת החוק בדבר איסור לשמש שלוחם של שני הצדדים, אין פעולתם של השליחים בטלה מאליהם והיא ניתנת לבטול ע"י המערערים. פרוש הדבר שלמערערים היתה זכות לבטל את המשכנתא כולה ובזכות זו הם לא השתמשו.
ה. שאלה אחרת שמעוררים המערערים היא אם הסמכות לוותר שביפוי הכח כוללת גם סמכות לוותר על חוק הגנת הדייר, ואם לא דרושה לפי חוק הגנת הדייר לא רק סמכות
מפורשת אלא סמכות מפורשת לוויתור ספציפי. אין צורך להחליט בשאלה זו וניתן להשאירה לעת מצוא. בענייננו חל סעיף 86א(א) לפקודת פשיטת הרגל האומר כי אם "היו כלולים בנכסי פושט הרגל מקרקעין המשמשים בית מגורים לפושט רגל... רשאי ביהמ"ש להורות שלא ימכרו, אלא אם הוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לפושט הרגל... מקום מגורים סביר. או שהועמד לרשותו סידור חליף". אמנם לא על הוראה זו בנה ביהמ"ש המחוזי את ההחלטה, אך אין מניעה לאשר אותה מהנימוק האחר הזה.כיון שכך יש להשאיר את ההוראה של הפינוי על מכונה ועל המערערים יהיה לפנות את הדירה בתנאי שהנאמן יוכיח שהעמיד לרשותם דירה שכורה מתאימה לצרכיהם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד יהודה י. מוריץלמערערים, עו"ד זהר גרינברג למשיבים, עו"ד מ. קליבץ לכונס הנכסים הרשמי. 13.4.88).
ע.א. 642/85 - שאול אגם ואח' נגד דפי ברוורמן ואח'
*חיוב בדמי תיווך(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיב הגה, לטענתו, רעיון לרכוש מבנה ישן, לפנותו מדייריו ולמכור חלק ללקוח שיש לו אמצעים, כגון בנק וכיוצא בכך. לשם רכישת הנכס ופינויו מדייריו זקוק היה המשיב לסכומי כסף משמעותיים. לא היתה בידיו הסכמה של בעלי הנכס למכרו לו, וגם לא היתה לו אופציה. לא היה לו אלא הרעיון בלבד. המשיב ניסה לעניין ברעיון את המערער והציע למערער שותפות בחלקים שונים ברווחים שיפיקו יחד ממימושו של הרעיון. לפי הצעת המשיב השקיע המערער כ-250,000 דולר ברכישת הנכס ואילו השקעת המשיב תהיה הרעיון. המערער דחה את ההצעה ואז הציע המשיב לקבל מהמערער 50,000 דולר תמורת הסתלקותו מהפרוייקט. לטענת המשיב נתן המערער תשובה חיובית להצעה זו. לאמר זמן נודע למשיב כי המערער רכש את הנכס יחד עם אחד אפרתי (משיב פורמלי בערעור) וזאת מבלי לשתף את המשיב בעיסקה ומבלי לשלם לו פרוטה. המשיב הגיש נגד המערער ונגד אפרתי תביעה לביהמ"ש המחוזי. בתביעה לא דרש דמי תיווך, שכן עמדתו היתה כי ביחסיו עם המערער לא פעל כמתווך, אלא תבע את המערער בעילה של הפרת הסכם, וכן תבע את המערער ואת אפרתי בעילות שונות וביניהן תרמית, גרם הפרת חוזה וכו'.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כממצא עובדתי כי המערער לא נתן הסכמתו להצעת המשיב לשלם לו 50,000 דולר או סכום אחר כלשהו וכי לא נקשר הסכם מחייב בין שני אלה. עוד קבע ביהמ"ש כי אפרתי ידע על הנכס עוד לפני שהמשיב בא בהצעות למערער. לא זאת בלבד, אלא שאפרתי כבר נכנס למו"מ מתקדם עם בעלי הנכס עוד לפני כן וכשהציע למערער להשתתף עמו ברכישת הנכס עשה כן בתום לב ובאמונה שיש בידו אופציה או זכות קדימה מאת הבעלים. בעקבות זאת נדחו תביעות המשיב. ביהמ"ש המחוזי הוסיף וקבע כי העיסקה בין המערער ואפרתי לבין בעלי הנכס לא התממשה באמצעות המשיב ואף הדגיש כי המשלב לא תבע בתביעתו דמי תיווך. ברם, בהמשך דבריו ציין ביהמ"ש המחוזי "אני מסכים לחלוטין... כי מאת אגם הגיעו לו (למשיב) דמי תיווך אך מה לעשות והוא לא תבע כל דמי תיווך...". להלן אומר ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו "אני מוכן לפרש עילה של עשיית עושר ולא במשפט ככוללת עילה לתשלום דמי התיווך... בשיעור של %1 משווי הנכס...". בעקבות זאת חייב ביהמ"ש המחוזי את המערער לשלם למשיב דמי תיווך בסכום השווה ל-2,400 דולר. המשיב ערער על כך שלא חייבו את המערער בתשלום 50,000 דולר וערעורו נדחה. המערער ערער על כך שדנא חוייב בתשלום דמי תיוך וערעורו נתקבל.
ג. אפילו בהתעלם מכך שהמשיב לא ביקש בתביעתו לפסוק לו דמי תיווך ובעדותו טען כי אין הוא מבקש דמי תיווך, ואפילו ניתן היה לראות תביעה בעילה של עשיית עושר ולא
במשפט ככוללת דמי תיווך (ואין לראות כיצד ניתן הדבר, ביחוד לאור גירסתו של המשיב), גם אז אין כל בסיס להחלטה לפסוק למשיב דמי תיווך. אין מתווך זכאי לדמי תיווך אלא אם העיסקה שנקשרה היא תוצאה של מאמציו ופרי עמלו. במקרה זה ישקביעה ברורה בפסק הדין כי למשיב לא היה כל קשר עם העיסקה שנקשרה בין אפרתי לבין בעלי הנכס, עיסקה שאפרתי שיתף בה את המערער. על כן לא היה כל בסיס לחיובו של אגם בדמי תיווך. לפיכך בוטל החיוב בתשלום דמי התיווך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. שגיב למערערים, עו"ד שמואל סגל למשיבים. 25.5.88).
ע.א. 1/84 - ברנדה נתן נגד שמעון ורוזה סטרוד
*הפרת חוזה וגובה הפיצויים שעל המפר לשלם(הערעור נתקבל).
א. בין המשיבים (המוכרים) לבין המערערת (הקונה) נכרת ב- 21.5.81 חוזה למכירת בית תמורת סכום בשקלים השוה ל-248,000 דולר. מתוך סכום זה סולקה המחצית, 124,000 דולר, במעמד חתימת ההסכם, ואילו סילוקה של המחצית האחרת נקבע ליום 7.8.81, מועד שנועד למסירת החזקה ולהעברת הבעלות על שם הקונה. כחודש לאחר ההתקשרות הודיעו המוכרים לקונה שהמוכרת מצוייה במצב דכאוני כתוצאה ממכירת הבית ועל כן הם "מבטלים" את החוזה. כעבור שבוע שלחו המוכרים הודעה שניה לקונה באותו תוכן ואליה צרפו שיק על סך 1,435,000 ש"י שבאותו יום ערכו היה בדולרים 124,000 דולר. הקונה קיימה מגעים עם המוכרים בתקווה שהעסקה תתבצע ובסופו של דבר נואשה וביום 22.7.81 פדתה את השיק אשר בתאריך הפדיון היה שווה ערך ל-118,647 אלף דולר בלבד. ביום 3.11.81 הגישה הקונה לביהמ"ש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המוכרים לסכום השווה לערכם של 49,600 דולר בתור פיצוי מוסכם וקבוע מראש, שהועמד בחוזה על %20 מערך החוזה, וכן להשבה של סכום נוסף השווה בערכו ל- 5,353 דולר ההפרש בין הערך של מה ששילמה הקונה במעמד החוזה לבין שוויו של סכום השיק ביום שנפדה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע שמצבה הדכאוני של המוכרת גרם לסיכול החוזה ועל כן על המוכרים לשפות את הקונה רק על הוצאותיה והתחייבויותיה הסבירות שנטלה על עצמה. התביעה לפינוי מוסכם וקבוע מראש נדחתה הואיל וסעיף 11 לחוזה הדן בפצויים מכיל "תניה גורפת" ועל כן חסרת תוקף, ומכל מקום אין כל יחס סביר בין שיעור הפיצויים שנקבע לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש ועל כן יש להפחיתו. זאת ועוד, תוך מהלך הדיון, קבע ביהמ"ש המחוזי, שינו הצדדים "חזית" בהתמקדם בפועל רק בגובה הנזק הממשי. כתוצאה מכך חויבו המוכרים לשלם לקונה לכיסוי הנזק הממשי סכום של 17,000 דולר בשקלים ולהשיב לקונה את שווי ההפרש בסך 5,353 דולר בשקלים. הקונה תוקפת את דחיית תביעתה לנזק ממשי נוסף בסך 47,000 דולר ולחילופין לפיצוי מוסכם וקבוע מראש ואילו המוכרים תוקפים, בערעור שכנגד, את חיובם לשלם את שווי ההפרש. ערעור המוכרים נדחה וערעור הקונה נתקבל כאשר המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופט בך קבעו שיש לשלם את מלוא הפיצוים כפי שנקבעו בחוזה ואילו השופט אלון סבר שישאמנם להעלות את סכום הפצויים אך לא עד כדי הסכום שנקבע בחוזה.
ג. המשנה לנשיא גב' בן פורת: הקונה תוקפת את מסקנת ביהמ"ש המחוזי שמחלת המוכרת גרמה לסיכול החוזה והצדק אתה. מדובר במסקנה שביסודה מונחת שאלה משפטית להבדיל מעובדתית ועל כן אין מצבה של ערכאת הערעור בשקלה טענה זו נחות לעומת מצבה של הערכאה הדיונית. לענייננו נוגע סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). כחריג לכלל לפיו יש לכבד התחייבויות חוזיות נקבע בסעיף זה כי "היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש... וקיום החוזה באותן נסיבות הוא
בלתי אפשרי... לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים". הפרת חוזה היא כרגיל מעשה או מחדל של הצד שהתחייב על פי חוזה ולא קיים התחייבותו, אולם קורה שאירוע חדש שהצדדים לחוזה לא חזו אותו מראש עושה את קיום החוזה לבלתי אפשרי. האירוע עליו חל סעיף 18(א) משפיע על אפשרות הביצוע של החוזה, אפשרות המהווה את המבחן הנכון של הנאמר בו. מצבה הדכאוני של המוכרת הוא עניין נפרד העומד בפני עצמו ודבר אין לו עם אפשרות ביצועו של החוזה. מחלת המוכרת כלל אינה נוגעת לסוגיית הסיכול כך שאין מדובר כאן בחוזה מסוכל כי אם בהפרה יסודית פשוטה כמשמעה .
ד. אשר לקביעת ביהמ"ש המחוזי כי סעיף 11 לחוזה הדן בפיצויים הוא תנייה גורפת באשר הוא חוזר ומקבץ בתוכו כמעט את כל סעיפי ההסכם ועל כן אין לו תוקף ממשי. גם קביעה זו אין לקבל. סעיף 11 קובע כי "צד המפר הוראות חוזה זה הנוגעות להצהרות הצדדים ולהתחייבויתיהם המהווים תנאים עיקריים, דהיינו הוראות הסעיפים ..3,2. ישלם... את מלוא שיעור הנזק... ולא פחות מ-%20 מסכום התמורה.. בבחינת פיצוי קבוע ומוסכם מראש...". מכאן שהסעיף קובע "תנאים עיקריים" שהפרתם מעמידה עילה לתבוע פיצוי כאמור בסעיף. הסעיף מדבר בהפרה של תנאי עיקרי ולא בהפרה יסודית של תנאי מתנאי החוזה. אין לנו כאן עניין בהוראת סעיף 6 של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) המורה כי "תנייה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה". תנייה גורפת העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן אין לה תוקף כאמור. מאידך אין הסעיף חל על תנייה גורפת הקובעת לא איזו הפרה היא "יסודית" אלא מה הפיצוי המגיע לצד המקיים מהצד המפר. מכאן שמוטעית הקביעה שבהיות סעיף 11 לחוזה הנדון בגדר תנייה גורפת אין לו תוקף ממשי.
ה. לעומת זאת אין כל ספק שהתנייה גורפת היא, שכן היא אינה מבחינה לצורך הפיצוי המוסכם בין "הפרה" סתם, ולו גם קלה, לבין "הפרה יסודית" של אחד או יותר מתוך "התנאים העיקריים" שפורטו שם. יש הבדל רב בין מסירת החזקה והבעלות בממכר באיחור של ימים מספר מעבר למועד הקבוע ב"תנאי העיקרי" לבין סירוב מוחלט לעמוד בהתחייבויות אלה. היעדר היחס הסביר בולט על פני הדברים ולעין כל. אשר לשאלה מה התוצאה הנובעת מהיותה של תנייה בקשר לפיצוי מוסכם גורפת - הרי על כך חל סעיף 15(א) לחוק התרופות שלפיו רשאי ביהמ"ש להפחית מהפיצויים אם מצא שהם נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. בענייננו ההפרה הקונקרטית איננה הפרה קלה גרידא ולו גם של תנאי עיקרי, כי אם הפרה יסודית המתבטאת בהתנערות מהעיסקה כולה על כל תנאיה. אעפ"כ עדיין על ביהמ"ש להציב לעצמו את השאלה הקובעת אם מלכתחילה, בעת כריתת החוזה, עשויים היו המוכרים לראות את הפיצויים המוסכמים כמשקפים לפי קנה מידה סביר כלשהו את הנזק העשוי להיגרם מהפרה כזאת. הלכה היא שביהמ"ש יפחית את הפצוי המוסכם רק כאשר אין יחס סביר כלשהו בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש מהפרה כזאת וכאן מדובר בעיסקת מקרקעין בתקופה ששער השקל הידרדר בקצב מהיר, לעתים מסחרר, עד שהדמיון התקשה להדביק את המציאות. לעת כזאת הערכת הנזק מהפרה טוטאלית של העיסקה ב-%20 מהתמורה אינה בלתי סבירה וודאי לא עד כדי היעדר יחס סביר כלשהו.
ו. מטעם המוכרים הועלתה טענה שנראתה לביהמ"ש המחוזי כי אין לתת תוקף לפיצוי המוסכם, בין היתר, על שום שהצדדים לחוזה הודו בעדותם כי כלל לא נתנו דעתם על קביעת פיצוי מוסכם וסעיף זה הוכלל בחוזה על ידי מנסחיו. יש לדחות נימוק זה. משחתמו הצדדים על החוזה, עומדים הם בחזקתם שהסכימו לכל האמור בו. אם נגרוס
אחרת ונסטה מעקרון ההסתמכות על תוכנו של החוזה כפי שנחתם יהיו לכך תוצאות בלתי רצויות של אי יציבות וחוסר וודאות. יש לדבוק בחזקה האמורה כדי לשמור על היסודות של דיני החוזים.
ז. אשר לכך שביהמ"ש המחוזי השתית את מסקנתו בין היתר על השיקול שבמהלך הדיון בוצע "שינוי חזית" והצדדים התמקדו בנזק הממשי שסבלה הקונה כתוצאה מן ההפרה, נזק אשר לפי פסיקת השופט נופל מהפיצוי המוסכם - אכן, היה שינוי חזית כזה אך הוא התבטא בהוספת סעד על דרך זו, היינו תביעה לפיצוי כדי הנזק הממשי אם יוכחשהוא עולה על הפיצוי המוסכם, אך לא היה בכך משום זניחת התביעה המקורית של הפיצוי המוסכם. כאמור, סעיף 11 לחוזה מעניק לצד המקיים את הנוחה בין שתי החלופות - נזקו הממשי או לפחות את הפצוי המוסכם.
ח. אשר לערעור שכנגד של המוכרים באשר להפרש של 5,353 דולר שבין הסכום ששילמה הקונה לבין הסכום שקיבלו בהחזר - טענת המוכרים היא כי עם משלוח השיק על סכום שביטא ביום הוצאתו את ערכם המלא של 124,000 דולר הושב לקונה כל מה ששילמה ואין לה אלא להלין על עצמה שלא הציגה את השיק לפרעון מיד עם קבלתו. טענה זו יש לדחות. משלוח הודעת הביטול עם השיק היה אקט חד צדדי מצד המוכרים בטענה שמדובר ב"מודעת ביטול" אך למעשה היתה כאן "הפרה יסודית" של החוזה. בכך רצו המוכרים לכפות על הקונה לקבל מהם השבת כספם כאילו היה כאן ביטול חוזה בהסכמה הדדית. בנסיבות כאלה עצם הצגת השיק לפרעון בבנק היתה עשויה להתפרש כהשלמה מצד הקונה עם "הודעת הביטול" ע"י קבלת "השבה" לפי סעיף 9 לחוק התרופות ובדין סרבה הקונה לעשות כך. לא היתה כל חובה על הקונה לדאוג לכספם של המוכרים ע"י פדיון השיק והשקעת הכסף. המוכרים הפרו את החוזה ולקונה היתה ברירה לעמוד על קיום העיסקה או לבטל את החוזה על יסוד הפרת המוכרים ועד שהחליטה במה היא בוחרת היה זה צפוי שלא תציג את השיק לפרעון. בברירה האחרונה של ביטול החוזה עקב הפרתו יכלה הקונה להשתמש באחת משתי דרכים: על יסוד "הודעת הביטול" שכמוה כהפרה צפויה, או תוך המתנה למועד הקבוע בחוזה לקיום התחייבויות המוכרים, היינו עד להפרה בפועל. אין כל פסול בכך שרק ביום 22.7.81, לאחר מגעים עם המוכרים שלא הועילו, הציגה הקונה את השיק לפרעון. מכאן כי החיוב בהשבת ההפרש בדין יסודו.
ט. אשר לערעור הקונה על כך שהמוכרים לא חוייבו בתשלום ריבית על סכום ההשבה - אכן יש לחייב את המוכרים בתשלום ריבית על אותו סכום. מכיוון שמדובר בהשבה בשיעור דולרי תועמד הריבית על %4. על יסוד האמור החליטה המשנה לנשיא גב' בן פורת שיש לחייב את המוכרים במלוא סכום הפיצוי המוסכם בשווי של 49,600 דולר ולעניין זה הצטרף השופט בך לדעתה של המשנה לנשיא גב' בן פורת, וזאת כנגד דעתו החולקת של השופט אלון.
י. השופט אלון: נכון שאין במחלתה של המוכרת משום סיכול החוזה וזאת משום שמתוך העובדות עולה כי על המוכרים היה לצפות מראש את האפשרות בדבר תגובתה הנפשית הקשה של המוכרת בעת עזיבת הבית כתוצאה ממכירתו. בגלל האימים שעברו עליה בילדותה נתונה היתה המוכרת בטיפול נפשי שנים מספר לפני מכירת הדירה, סבלה מבעיות של דכאון וקיבלה תרופות. במצב דברים זה צפוי היה או לפחות מקום היה לאפשרות כזו כי מאימת סבלות העבר תתעוררנה אצל המוכרת בעיות נפשיות חמורות אם תצטרך לעזוב את דירתה. על כן לא נתקיים בענייננו האמור בסעיף 18 כי הפרת החוזה הינה תוצאה מנסיבות שהמפר בעת כריתת החוזה "לא היה עליו לדעת עליהן" ו"לא היה עליו לראותן מראש". מה היה הדין אילו לא היה על המוכרים לדעת או לצפות מראש כי מסירת הדירה יהיה בה כדי לערער את מצבה הנפשי של המוכרת - שאלה זו יש להשאיר בצריך עיון. יש לעיין בשאלה אם הפרת החוזה נסלחת, לפי סעיף 18, רק
במקרה של חוסר אפשרות לביצועו של החוזה, או גם במקרה שביצוע החוזה הוא אמנם אפשרי מבחינה פיזית, אך בשל אירוע בלתי צפוי, קיים חוסר מעשיות, שהחוזה יקויים. מקרה כגון זה שאירע בענייננו יכול וישמש דוגמה נאותה לכך. אילו לא היתה למוכרים סיבה כלשהי לחשוש שמכירת הדירה תשפיע עליהם ובאופן פתאומי ובהפתעה גמורה אירע משבר נפשי חמור אצל המוכרת, הרי ברור שאין זה מעשי שאדם מן הישוב יבצע את החוזה וימכור את הדירה ולא יתחשב במצב הבריאותי שיגרם לו כתוצאה מכך. השאלה היא אם אין להחיל אף כאן הוראות סעיף 18 האמור. אין צורך להכריע עתה בשאלה עקרונית זו, שהרי על המוכרים היה לצפות על אפשרות אירוע המקרה ולהתנות עליו בהתאם מראש. בשאלה זו הצטרף השופט בך לחוות דעתו של השופט אלון.
י"א. בדעת מיעוט סבר השופט אלון שהקונה אינה זכאית למלוא סכום הפיצויים הקבוע בחוזה. מעדויות בעלי הדין עולה שלקביעת הסכום הנ"ל לא קדם כל חישוב או משא ומתן ולפי האמור בסעיף הפיצויים בחוזה חל חיוב בפיצוי מוסכם זה, שהוא חמישית מערך הדירה כולה, על כל הפרה שהיא של תנאי מן החוזה שהצדדים קבעו אותו כתנאי עיקרי, היינו החל מהפרה המתבטאת באיחור של יום אחד במסירת הדירה ועד להפרה מופלגת של חזרה מהחוזה כולו. אף עובדה זו מוכיחה כי הצדדים לחוזה לא נתנו את הדעת כל עיקר על היחס שבין הסכום הנקוב בסעיף הפיצויים לבין הנזק הצפוי. לא נראה גם, לפי כל חישוב של נזק אפשרי העלול להגרם גם במקרה של חזרה מהחוזה בכללו, כיצד ניתן היה לצפות שהנזקים יגיעו לכדי חמישים אלף דולר. לפיכך, מוסמך ביהמ"ש להפחית את הפיצויים המוסכמים עד לסכום העומד לדעתו ביחס סביר לנזק שהיה צפוי מהפרת החוזה בשעת כריתתו. בענייננו סבר ביהמ"ש המחוזי שנגרם נזק של כ- 17,000 דולר ומכיוון שיתכן והיו נסיבות שבהן עלול הנזק להיות גדול יתר הרי הסכום של 25,000 דולר הוא סכום מירבי שלגביו קיימת סבירות כלשהי שהיה צפוי בשעת כריתת החוזה כנזק שעלול להגרם כתוצאה מהפרת החוזה. זהו הסכום שבו ישלחייב את המוכרים לפצות בו את הקונה. הוצאה זו צודקת גם מבחינת מכלול הנסיבות והרקע שגרם להפרת החוזה מצד המוכרים, שהוא לדעת הכל מחלתה של המוכרת ללא כל רצון או נטייה מצדם של המוכרים להפיק רווחים על ידי הפרת החוזה. תשלום של 50,000 דולר נזק מוסכם פירושו התעשרות הקונים בסכום של 33,000 דולר כתוצאה מאסון שאירע למוכרת עקב מחלתה שכתוצאה מכך נאלצו להפר את החוזה. עשיית עושר זו מצד הקונים יש בה משום מידה שמן הראוי שבעלי הדין לא ידבקו בה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בך. עו"ד י. רובין למערערת, עו"ד י. ברטלר למשיבים. 19.4.88).
ע.א. 371/85 - חיים פיליפ נגד שלום רוזנברג, עדנה רוזנברג ואח'
*המחאת זכות לרישום בעלות במקרקעין(הערעור נדחה).
א. על פי הסכם משנת 1973 מכרה חברה קבלנית (להלן: המוכרת) דירה בירושלים לקונים חיים פיליפ ושלום רוזנברג. בהסכם התחייבה המוכרת "לרשום את הקונה, או מי שהקונה יצווה כבעליו של הנכס...." ובתנייה אחרת בהסכם נקבע "הקונה יהיה רשאי להעביר את זכויותיו וחובותיו לפי הסכם זה, לכל מי שירצה על ידי מתן הודעה בכתב למוכר...". חלקו של חיים פיליפ (המערער) נרשם בלשכת רישום המקרקעין בשמה של המשיבה השניה, עדנה רוזנברג, בתו של המשיב הראשון שלום רוזנברג. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש לתקן את הרישום בלישכת רישום המקרקעין ע"י מחיקת שמה של עדנה ורישום שמם כבעלים, ולחילופין לחייב את המשיבים לשלם לו 75,000 דולר בשקלים כסכום שהוא שילם עבור מחצית הדירה. עילות התביעה היו: הרישום הושג במירמה, הטעייה והפרת ההסכם עם המוכרת שמכוחו קנה פיליפ את מחצית הדירה. המשיב הגיש תובענה שכנגד הכוללת תביעות כספיות הנובעות משותפות שהיתה בינו
לבין פיליפ, אך חלק זה של התביעה הופרד ומתברר במסגרת תיק אחר בין אותם צדדים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עילות התרמית וההטעייה לא הוכחו וכן כי פיליפ (המערער) המחה את זכויותיו בדירה לעדנה (המשיבה השניה) והודעה על כך נמסרה בעל פה למוכרת. ביהמ"ש קבע עוד כי החזקה עברה לידי המשיבה בשנת 1975 ומני אז היא המחזיקה בדירה. המערער הגיש ערעור על מסקנת ביהמ"ש המחוזי ובערעורו טען כי: המחאת הזכות לא הוכחה; גם אם היתה הוכחה כזו הרי מדובר בזכות במקרקעין הטעונה הסכם בכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין והסכם כזה אינו קיים; ממילא לא קויימה התניה שבהסכם עם המוכרת שלפיה יש לשלוח הודעה על המחאה בכתב והודעה כזו אינה קיימת. הערעור נדחה.
ב. באשר להמחאת הזכות - חוק המחאת חיובים דן בעיקר במהות הזכות המועברת וביחס שבין הנמחה לבין החייב, ואין חוק זה עוסק ביחסים שבין הממחה לבין הנמחה. משקבע ביהמ"ש על יסוד הראיות שהיו בפניו כי פיליפ (המערער) המחה את זכויותיולעדנה (המשיבה השניה) וזאת על יסוד יחסי השותפות שהיו בין פיליפ לבין המשיב, כי אז מוקנית לעדנה זכות ישירה כלפי המוכרת. באשר לשאלה אם אכן הומחתה הזכות - אמנם אין על כך מסמך בכתב, אך מתוך חומר הראיות יכול היה ביהמ"ש המחוזי להגיע למסקנה כי היתה המחאה כזו בעל פה.
ג. אשר להשגה בדבר תחולתו של סעיף 8 לחוק המקרקעין על ההמחאה - טענת המערער מתמצית בכר שאם מדובר בהמחאת זכות במקרקעין מן הדין שההמחאה תהיה בכתב. טענה זו בנסיבות שלנו אין לקבל. בנושא הנדון קבע ביהמ"ש העליון בהילכת חורי (ע.א. 274/79 פד"י ל'ה (3) 337) כי יש לאבחן בין התחייבות לגרום לכך שתועבר לנמחה זכותו החוזית של הממחה לבין התחייבותו של הממחה להעביר זכות במקרקעין. התחייבות בכתב הדרושה לעניין סעיף 8 לחוק היא התחייבותו של המוכר, ודרישת סעיף 8 מתמלאת אף על פי שהקונה לא חתם על המסמך. לפיכך המחאת זכויותיו של הקונה, לאחר שנעשתה בעל פה, אינה גורעת במאומה מהתחייבות המוכר, אלא שבמקום הקונה המקורי יופיע מכח ההמחאה קונה אחר. אין סעיף 8 לחוק דן אלא בהתחייבות ולא בהעברה ריאלית של זכויות. הצורך במסמך בכתב נדרש במערכת היחסים כחוליה שבין הקונה לבין המוכר אך לא בין הממחה לבין הנמחה. ברם, אפילו היתה התחייבותו של הממחה להעביר לנמחה את הזכויות טעונה עריכת מסמך בכתב, ואין הדבר כך, הרי משבוצעה ההמחאה, שוב אין חשיבות להיעדר הכתב, ממש כשם שאין עוד חשיבות לעובדה שהתחייבות למכירת נכס מקרקעין נעשתה בעל פה, לאחר שבפועל נרשם הנכס בלשכת רישום המקרקעין על שם הקונה.
ד. אשר לטיבה של ההמחאה אם לפי התנייה שבהסכם צריכה היתה להיות בכתב או די שהיתה בעל פה - אמנם נאמר בהסכם כי הודעה למוכר על המחאת זכותו של הקונה בדירה תהיה בכתב ואולם ההודעה בעל פה יכולה למלא את תפקיד ההודעה הדרושה לפי ההסכם. מתברר כי הדעה כזו בעל פה מצד פיליפ למוכרת אכן היתה. מכיוון שכך ולאחר שהמוכרת ביצעה את ההעברה בפועל ורשמה את מחצית הדירה בשמה של המשיבה אין עוד חשיבות להיעדר הכתב לצורך ההמחאה לפי ההסכם.
ה. פסק הדין ניתן מפי השופט חלימה והוסיפה המשנה לנשיא כי משהוברר עובדתית שהמערער התחייב להעביר את זכותו האובליגטורית ביחס לדירה למשיב או לאדם אחר על פי הוראת המשיב, וזאת בתמורה לקבלת מחצית בשותפות שבין המשיב לבין המערערת, די בכך כדי להשמיט את הבסיס שעליו נשענת תביעת המערער ודין הערעור להדחות. לשון אחרת, אפילו היתה נפסלת ההמחאה של המערער לבתו של המשיב והליכי הרישום כלל לא היו מתקיימים או היו נמצאים בטלים, לא היה בכל אלה כדי להקים למערער עילת תביעה. אשר להמחאה - לא הרי העברת זכות חוזית מידי בעליה כהרי
התחייבות להעביר את הקניין שבדין כאשר זה יגיע לידי המתחייב, ורק על התחייבות מהסוג השני חל סעיף 8 לחוק המקרקעין. לגבי המחאת הזכות החוזית של המערער בענייננו די היה איפוא בדיבור פה. ההמחאה אינה נפגמת גם עקב העובדה שהמשיב לא נתן עליה הודעה למוכרת כדרישת סעיף 9 להסכם שבין החברה מזה לבין המערער מזה. זו התוצאה גם במקרה בו לא היתה ניתנת הודעה בכלל וקל וחומר כשהוכח מתן הודעה בעל פה שהחברה הסתפקה בה. אין לפרש את סעיף 9 כשולל את הכח להמחות כל עוד לא ניתנה לחברה הודעה עליה או המתלה תוקף ההמחאה במתן הודעה כזאת. מכל מקום ברור שתוקף ההמחאה לא הוכפף להודעה בכתב דווקא כאשר החברה מצדה מסתפקת במקרה הנתון בהודעה בעל פה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בילסקי, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד איתמר הכהן למערער, עו"ד א. גן צבי למשיבים, עוה"ד מברוזו וקירשנבוים למוכרת. 14.4.88).
ע.פ. 82/88 - אלי שמעון דהן נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (בעילת קטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בבעילת קטינה בת 16 ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור מתייחס לחומרת העונש. הסניגור אינו גורס כי העונש שנגזר חמור יתר על המידה בהתחשב בעונש שהיה קבוע לעבירה זו בעת גזר הדין, היינו 14 שנות מאסר, אך מאחר והמחוקק הפחית לאחרונה מהעונש הקבוע לעבירה זו סבור הסניגור כי מן הראוי להפחית גם ממאסרו של המערער אף שהתיקון לא היה בתוקף בעת ביצוע העבירה. לטענתו גילה המחוקק דעתו שאין לייחס לעבירה זו אותה חומרה כבעבר. הערעור נדחה. אין צורך להתייחס לטענת הסנגור משום שבנסיבות המקרה הקל ביהמ"ש עם המערער כדי כך, עד כי העונש שנגזר תואם בהחלט גם את ההוראה המתוקנת בחוק. מה עוד ומדובר לא בעבירה שבוצעה במסגרת יחסי ידידות וכן למערער עשרות רבות של הרשעות קודמות.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, אריאל. עו"ד קרביס למערער, עו"ד גב' רונית רוזנפלד למשיב. 12.5.88).
ע.פ. 644/87 - יצחק לוין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות הכוללות משיכת שיקים ללא כיסוי כאשר מסר את השיקים להבטחת הלוואות שקיבל מידידי נעורים תוך ידיעה כי במועד הפרעון לא תהא חובה על הבנק לפרוע אותם, זייף חתימה על שטר שהתיימרה להיות חתימתו של ערב לפרעונו של שיק, גניבה ממעביד וזיוף כאשר גנב ממעבידו ב-11 מקרים שיקים מתוך פנקסים שהופקדו בידיו וקיבל עפ"י השיקים המזוייפים כספים מחשבון הבנק של מעבידו. בעבירות אלה הוציא המערער עשרות אלפי דולרים מאנשים שונים. המערער נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי הסתבכותו של המערער בפלילים נגרמה מרצונו להושיט עזרה לאביו שבמשך שנים הסתבך בפלילים בלי שהמערער היה מודע לכך ואולם אין הדבר כך. גם אם הדבר נכון לגבי העבירות הראשונות הקשורות במתן שיקים ללא כיסוי הרי לא כן הדבר לגבי העבירות של גניבה מהמעביד. כספים גנובים אלה השקיע המערער בעסק שאין לו כל שייכות לעסקי אביו. בנסיבות העניין נלקחו כל הנסיבות לקולא בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי ואין להקל עוד בעונש.
(בפני השופטים: ביסקי, חלימה, אריאל. עו"ד חיים משגב למערער, עו"ד גב' רונית רוזנפלד למשיבה.12.5.88).
ע.פ. 542/87 - שלמה שי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י פקיד בנק) (ערעור על חומרת העונים - הערעור נדחה).
המערער כיהן כסגן מנהל סניף בבנק הפועלים בתל אביב. בעשרות הזדמנויות שונות, במשך כשנתיים, גנב כספים שהיו מופקדים בתוכניות חסכון ארוכות טווח של לקוחות הסניף, בעיקר קשישים. המערער ביצע את מעשיו על ידי הזנת מחשב הבנק בהוראות משיכה בשמו של הלקוח, זיוף מסמכים, העברת כספים מחשבונות לחשבונות וכיוצא באלה פעולות. ביהמ"ש גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הסניגור ביקש להקל בעונש בטענה שהעונש כבד ואינו עומד ביחס למקרים דומים אחרים. הוא תיאר את מצבו המשפחתי הקשה של המערער, חרטתו הכנה, שיתוף הפעולה שלו עם המשטרה והודאתו בעבירות. הסניגור הדגיש את היתרון שיש במתן הקלה לעבריין המודה ומשתף פעולה וזאת כדי לעודד אחרים לעשות כן ולחסוך במאמצי המשטרה ומזמנו של ביהמ"ש. מאידך הבהירה התובעת שהעונש הולם את המעשים החמורים של המערער הן כלפי ציבור הלקוחות והן כלפי הבנק שכן מעשי המערער עשויים לערער את האמון בפעולות הבנק ולגרום נזק הן לציבור והן לבנקים. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל הנסיבות לקולא. מעשיו של המערער חמורים והעונש צריך להיות בהתאם לכך. העונש הולם את הנחיות ביהמ"ש העליון שניתנו בעניינים דומים.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עוה"ד אדרת וראובן בנימין למערער, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 11.4.88).
ע.א. 12/86 - עזבון המנוח שמואל ריגל ז"ל נגד יוסף ושושנה קזרו ואח'
*ביטול פסק בורר נגד נתבע שלא נתן הסכמתו לבוררות (הערעור נתקבל).
המשיבים 1-12 הגישו תובענה נגד המשיבה 13, חברה להנדסה אזרחית והמערער צורף כנתבע נוסף לתביעת המשיבים נגד המשיבה 13. בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי הוחלט על מסירת המחלוקת לבוררות. ביהמ"ש המחוזי חייב את עזבון המערער בתשלום הסכומים שנפסקו לזכותם של המשיבים 1-12 בבוררות שנערכה בין המשיבים 1-12 לבין המשיבה 13. הטענה המרכזית של המערער היא כי לא היה מקום להחיל עליו את הוצאות הבוררות שלא היה צד לה וכי ביהמ"ש המחוזי חייב היה להתייחס במסגרת הדיון שצריך היה לקיים לכתב הגנה שהגיש המערער על אף שהגישו באיחור ניכר. הערעור נתקבל.
כמסתבר לא הביע המערער את הסכמתו להפיכתו לצד בבוררות. אכן, בהסדרים החוזיים שבין המשיבה 13 לבין חלק מהמשיבים 1-12 נכללה תנייה שיצרה לכאורה גם עילת תביעה נגד המערער, ולכאורה גם ניתן היה לנקוט בצעדים להפעלתו לגביו של סעיף 20 להסכמים הנ"ל, בו נאמר כי כל סכסוך ביחס לביצוע הבניה ימסר לבורר. אולם לא יכול היה לנבוע מכך כי הבוררות בין המשיבים תחול באופן אוטומטי גם על המערער. המערער חתם על ההסכמים כערב בנקטו בנוסח "אני ערב להסכם זה כאילו חתמתי יחד עם החברה", משמע, אם לא הסכים לבוררות כפי שנקבע בסעיף 20 לחוזה, ניתן היה לפנות לביהמ"ש כדי לאכוף קיומה של התחייבות זו, אך אין פירושו של דבר שניתן היה לקיים בוררות בלי הסכמתו ובלי השתתפותו ולחייב אותו לאחר מכן אוטומטית בהוצאות הבוררות. לא ניתן היה גם לפסוק בעניין על יסוד התביעה בלבד שכן המערער הגיש כתב הגנה אם כי באיחור רב. לענין זה הכללים שהותוו הם כי בהליך המתנהל עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי, אין להתעלם מכתב הגנה שהוגש באיחור, ואין להתייחס אליו כלא היה. על כן אין התובע זכאי בנסיבות אלה לפסק דין בהיעדר הגנה. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד בנימין ארבל למערער, עו"ד רפאל ר. גלס למשיבים 1-12. 3.5.88).
ע.א. 514/87 - אמנון זלמנוביץ נגד שרה זלמנוביץ
*שיתוף משאבים בין בני זוג (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
בביהמ"ש המחוזי הגישה המשיבה בקשה להצהיר על שיתוף משאבים בינה לבין המערער ברכושו העיסקי של המערער. ביהמ"ש דחה את התביעה בענין הרכוש העיסקי, ומאידך קבע כי הרכוש המשמש לחיי יום יום, מלבד הפריטים הרשומים על שם המשיבה, ייראו כרכוש משותף והאשה זכאית למחציתו. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי המשמורת על הילדים, המשיבים השני והשלישי, תהיה בידי האם. המערער חוייב במזונות הילדים ובתוספת למזונות האשה בסכום כולל של 3,060 ש"ח לחודש. פסק הדין ניתן ביום 24.6.87 וביהמ"ש קבע כי החיוב במזונות יהיה החל ביום 1.1.87. ערעורו של המערער נסב על כך שביהמ"ש חייב אותו במזונות המשיבה כאשר לטענת המערער צריך היה לעכב את הדיון בענין עד להכרעה בהתדיינות בביה"דבין בני הזוג שעניינה גירושין. כן טוען המערער כי אין לחייבו להוסיף מזונות לאשה על הכנסתה, וכן כי שיעור המזונות מופרז וכי יש פגם בכך שביהמ"ש קבע מזונות מיום 1.1.87 ובכך יצר חיוב שמועד תחילתו לפני מועד מתן פסק הדין. בערעור שכנגד טוענת המשיבה נגד ההחלטה השלילית בדבר שיתוף בנכסים העסקיים וכן נטען כי צריך היה לפרט מהו הרכוש המשמש לחיי יום יום ושלגביו קיים שיתוף בנכסים. עוד מלינה המשיבה על כך שסכום המזונות נמוך מדי וצריך היה להעמידו על 4,000 ש"ח לחודש. הערעור והערעור הנגדי נדחו.
הנושאים המועלים בערעור אינם אלא התייחסות חוזרת לנושאים שכבר נבחנו כדבעי על יסוד חומר הראיות שהיה בפני ביהמ"ש המחוזי והעלאתם המחודשת אינה מוצדקת לאור מכלול הנתונים שהיו בפני הערכאה הראשונה. אין ממש בטענה כי לא ניתן לחייב בתשלום מזונות ממועד קודם ממתן פסק הדין. באשר לשאלה שעלתה בערעור שכנגד מהו הרכוש שהוא בגדר רכוש המשמש בחיי עם יום הרי ענין זה ניתן לבירור על יסוד פנייה לפי סעיף 12 לחוק ההוצל"פ. בנסיבות הענין ניתן לאמץ את מסקנות ביהמ"ש המחוזי לפי תקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. רפואה למערער, עו"ד ברוך שיבר למשיבים. 17.4.88).
ע.א. 602/87 - עליזה כהן ואח' נגד עמיקם כהן
*מזונות (הערעור נדחה).
המערערת, אשתו של המשיב, הגישה תביעת מזונות נגד המשיב בשמה ובשם שני ילדיהם הקטינים של בני הזוג. ביהמ"ש פסק כי האשה זכאית למזונות חודשיים של 456 ש"ח החל ביום 7.3.86 כשהמזונות צמודים למדד פברואר 1986 וכי שני הילדים יהיו זכאים למזונות חדשיים בסכום של 618 ש"ח והצמדה כאמור. כן חוייבהמשיב בתשלום סכומים חד פעמיים שונים ובהוצאות החזקת הבית הכוללות, הכוללות מסים עירוניים, מים, חשמל, ועד הבית, טלפון עד גבול מסויים וכן גז. קצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי תשולם לאם. הערעור מופנה נגד שיעור המזונות והוא נדחה. אין לגלות עילה לכך מדוע תתערב ערכאת הערעור בממצאיו ובמסקנותיו של ביהמ"ש קמא. ערכאת הערעור אינה מחשבת את המזונות מחדש אלא מצמצמת עצמה לבדיקתה של השאלה אם נפל משגה מהותי בשיקוליה של הערכאה הראשונה, היינו אם הושמט נתון בעל משמעות או הובא בחשבון עניין שלא צריך היה לכללו בין הנתונים, או משגים כיוצא באלה. בענייננו, מסקנות ביהמ"ש המחוזי הן סבירות ואין הצדקה שערכאת הערעור תשמע מחדש כל אותן טענות והשגות בפרטים בלתי מהותיים שנפרשו בערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בצלאל הוכמן למערערים, עו"ד א.זינגר למשיב. 27.4.88).
ע.פ. 626/87 - מצקפלשווילי לוליטה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת הורשעה בעבירת סמים הקשורה ליבוא של 450 גרם הרואין. היבוא בוצע ע"י בעלה של המערערת ביחד עם אחרים. את הסם שיגרו מחו"ל והמערערת הלכה לבית הדואר לקבל את המשלוח, ומשלא קיבלה אותו בפעם הראשונה מחמת קשיים טכניים חזרה לשם פעם נוספת וקיבלה את החבילה. אז כבר לא הכילה החבילה הרואין משום שהמשטרה החליפה בינתיים את תכולת המשלוח בחומר דמוי הרואין. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת 18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אלמלא העובדה שהמערערת עשתה רצון בעלה וכן שהיא אם לשני ילדים היה גוזר לה עונש חמור בהרבה כמתבקש בעבירות מסוג זה. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור חזר והדגיש את המצוקה בה נמצאה המערערת בהיותה חייכת לציית לדרישות בעלה ולאיומים שהפעילו הקושרים האחרים כלפיה. אולם ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל אלה ואין לקבל את הטענה כי העובדה שהמערערת היא אם לשני ילדים מצדיקה התחשבות גדולה יותר מכפי שעשה ביהמ"ש המחוזי. העוסקים בסחר בסמים משתמשים באנשים תמימים לכאורה או באלה שאין יסוד לחשוד במעורבותם בהכרחת סמים כדי להצליח במזימותיהם. בכל נסיבות הענין אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ביסקי, ש. לוין, אריאל. עו"ד אברהם פינגולד למערערת, עו"ד יסכה ליבוביץ למשיב. 29.5.88) .
רע"פ 16/88 - אליעזר וילדר נגד מדינת ישראל
*מרמה) (הבקשה נדחתה).
המבקש עבד כמחלק מוצרי חלב של תנובה כאשר התמורה לעבודתו חושבה כעמלה המותנית בגובה ההכנסה מן המכירות אחרי שחל שינוי בשיטת חישוב המחירים, המשיך המבקש, ללא הצדקה ושלא כדין, לגבות מחיר לפי המתכונת הישנה, דבר שהביא להכנסה גבוהה יותר והגדיל באופן פרופורציוני את סכומי העמלות. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בקבלת דבר במרמה, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש טען כי ביהמ"ש המחוזי הרשיעו בעובדות שונות מאלו שצויינו בכתב האישום. לעניין זה, על פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, צריכה להנתן לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן נגד אישום חדש ועיון בפרוטוקול מלמד כי כך היה בענייננו הלכה למעשה, וכי אין ממש בטענה כאילו לא ידע המבקש שמייחסים לו מכירת סחורה במחירים גבוהים יותר כמתואר לעיל. טענה אחרת בפי המבקש כי לא היה מקום להסתמך על דפי מחשב כראיות קבילות כי הם בגדר עדות שמיעה ואינם בגדר הראיה הטובה ביותר וכי במידה וביקשו להסתמך על דפי המחשב עקב השמדת המקור הרי דבר ההשמדה לא הוכח. גם טענה זו אין לקבלה. בכל מקרה לא יוכל הבירור של נושא זה בערכאה הנוספת להוסיף ולתרום מבחינה עקרונית, כי ביהמ"ש דלמטה הביא בפסק דינו שורה ארוכה של עדויות המוכיחות את התיזות הבסיסיות של התביעה גם ללא היזקקות לדפי המחשב. זאת ועוד, ההתכחשות בביהמ"ש לדפי המחשב אחרי שהמבקש הודה בהתנהגותו באמיתות ואמינות המסמך, שהרי עפ"י האמור בו שולמה לו עמלה, אינה מתיישבת עם דחיית הרישום כראיה. הדפים אף היו קבילים כראיה הטובה ביותר בנסיבות הענין. אין ממש בטענת המבקש כאילו לא הוכח באופן ברור שדפי המחשב המקוריים היו מושמדים עם חלוף ששה חדשים. מן האמור עד כאן אין ללמוד כי אלמלא היה הדבר כן, היה בטענות שהועלו ע"י הסניגור כדי להצדיק ערעור שני ברשות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דוד אפל למבקש, עו"ד גב' אסתר כהנא למשיבה. 20.4.88).
רע"א 275/88 - יעקב ליברמן ואח' נגד צבי כהן
*סירוב ביהמ"ש המחוזי לדחות שמיעת משפט (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש תובענה נגד המבקשים הראשון והשני (הנתבעים). התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר בגין ערבות הנתבעים לחוב שחייב המבקש השלישי (החייב העיקרי שהוא בנם של הנתבעים). התביעה המקורית הוגשה נגד הערבים בלבד הואיל והחייב העיקרי שהה אותה עת בחו"ל. ביהמ"ש קבע את הימים 17/5-16 לדין בתובענה ולשמיעת הוכחות. ביום 3.5.88, 13 יום לפני מועדים אלה, פנו המבקשים לביהמ"ש המחוזי בבקשה לצרף את החייב העיקרי כנתבע נוסף בתיק האמור, מאחר שהלה חזר בינתיים ארצה. בים 9.5.88 נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשה והורה לתקן את כתב התביעה ע"י צירוף הבן כנתבע והורה כי "כתב תביעה מתוקן יוגש תוך 15 ים". ביום 11.5.88 עתרו המבקשים לביהמ"ש המחוזי להורות על דחיית מועדי ההוכחות בתיק ובקשתם נדחתה. לטענת המבקשים הובאה החלטת הדחייה לידיעת בא כוחם ביום 13.5.88. ביום 15.5.88, בשעה 13.15, הוגשה בקשת רשות ערעור וכן המרצה לעיכוב הדין בתיק במעמד צד אחד עד לאחר מתן החלטה בבקשה לרשות ערעור עצמה. הבקשות נדחו.
בדרך כלל לא יפתח ביהמ"ש שעריו על דרך ערעור ברשות על החלטת ערכאה שיפוטית לדחות בקשה לדחיית מועד הוכחות. אולם גם לגופו של עניין צדק ביהמ"ש המחוזי כשסרב לדחות את מועדי הדיון. טענת ההגנה של הערבים הינה טענת פרעתי והיא למעשה טענתו של החייב העיקרי. החייב העיקרי יוכל להופיע בדיון של המבקשים כעד לצורך הוכחת טענת פרעתי וכל נזק לא יגרם להם ע"י כך. לא נטען כי לחייב העיקרי טענות הגנה חדשות. ביהמ"ש המחוזי הקצה לדיון שני ימים, המשיב הגיע במיוחד מחו"ל לצורך דין זה ופרט לטענות סתמיות של המבקשים על עוות דין ונזק רב לא נתבהר במה יקופחו זכויות הנתבעים אם יתנהל הדיון במועדו. כמו כן לא נתבררה הסיבה מדוע הוגשה בקשה לצרף את הבן כנתבע נוסף במועד כה מאחר ולא מבעוד זמן כאשר המבקשים כבר יכלו לדעת על בוא בנם ארצה. אשר לטענת המבקשים כי עלולים להנתן שני פסקי דין סותרים - חזקה על ביהמ"ש המחוזי כי לא יוציא פסק דין סופי בתובענה נגד הערבים בטרם יתמו הליכי תיקון כתבי הטענות.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד י. עציון למבקשים. 19.5.88).
ע.פ. 588/87 - חיים לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע שלוש עבירות סמים בכך שמכר לסוכן משטרתי בשלוש הזדמנויות כמויות קטנות של הרואין. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנתיים במצטבר. הסנגורית הצביעה על כך כי העונש חמור יחסית מזה שנגזר במקרים אחרים שהתייחסו לעבריינים אשר התגלו על ידי אותו סוכן משטרתי. כן הצביעה על כך כי מדובר בכמויות זעירות של סם. הערעור נדחה. למערער כ-140 הרשעות קודמות והוא עבר את העבירה בזמן שהיה משוחרר ברשיון וכאשר מאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו. מדובר בהרואין אשר הסיכון העולה ממנו רב ביותר ואין לומר לאור מכלול הנסיבות כי העונש מופרז לחומרה. נפוצותן של עבירות הסמים וריבוי השימוש בהרואין מחייבים הטלת עונשים מרתיעים. גם אם מבינים שהשימוש בסמים לא יפסק עקב נקיטת צעדים משפטיים, הרי ברור מאידך כי הטלת עונשים מרתיעים יחזק את הפעולות הננקטות נגד הפצת סמים ובכך תימנע סכנה מרובה. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' סוזי שלו למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 11.5.88) .
ע.פ. 109/87 - איברהים עלי גבארין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הטלת מאסר בשוד במצטבר למאסר עולם) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שפוט למאסר עולם והורשע בשוד מזויין וחבלה חמורה בנסיבות חמורות. ביהמ"ש גזר למערער שבע שנים וחצי מאסר בפועל וזאת במצטבר לעונש מאסר עולם שהוא מרצה. הערעור הוא על חומרת העונש והסנגור ביקש כי שני העונשים יוחפפו. הערעור נדחה. נסיבותיו המיוחדות של המקרה מצדיקות את הצטברות שני העונשים. הטעם לכך הינו החומרה המיוחדת שבעבירת השוד שבמהלכו שלף המערער סכין מטבח ודקר את הנשדדים בבטנם. בנסיבות אלה היה מקום לקבוע כי עונש המאסר החדש יצטבר לעונש של מאסר עולם.
(בפני השופטים: ברק, ביסקי, בך. עו"ד צ.ברון למערער,עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 17.5.88).
ע.א. 679/83 - אסעד אסכנדר מזאוי ואח' נגד עבד עבדאללה יזאהקה ואח'
*ראיות בהסדר מקרקעין
ד (הערעור נתקבל).
בהליכי הסדר זכויות במקרקעין נפלה מחלוקת בין הצדדים באשר לבעלות בחלקה פלונית. משפחת המשיבים מתגוררת מאז שלטו התורכים בארץ במבנה המצוי על החלקה. לטענת המערערים מחזיקים המשיבים במבנה שלא מכח בעלותם על החלקה כטענתם, אלא על פי רשות שנתנו מורישיהם של המערערים שבבעלותם היתה החלקה כולה ועל פי רשות זו המשיכו וממשיכים המשיבים להחזיק בחלקה. המערערים הסתמכו על מספר מסמכים שלטענתם יש בהם כדי להצביע על בעלותם, ומאידך הצביע ב"כ המשיבים על כך שמהמסמכים הנ"ל לא ניתן להגיע למסקנה ברורה והחלטית שהמבנה אכן נמצא בתחום השטח שבבעלות משפחת המערערים. ביהמ"ש המחוזי ציין שאין אפשרות לקבוע באופן מוחלט ומדוייק שהמבנה שבו עסקינן נמצא בתחום השטח שבבעלות המערערים. לדעתו, אכן לא עומדת למשיבים טענה של חזקה נוגדת, אך יחד עם זאת, ומאחר ומדובר בהסדר מקרקעין, יש להכריע בדבר הבעלות. הואיל והמערערים לא הרימו את הנטל של הוכחת הבעלות הרי לאור הנסיבות, היינו, החזקה הממושכת והארוכה, אף מעבר לתקופת ההתישנות, העברת הנכס מיד ליד בין יורשי המשפחה של המשיבים לרבות בנייה ושיפוצים במקום, והיעדר ראיה סבירה ומתקבלת על הדעת בדבר מתן רשות להתגורר במקום מטעם המערערים למשיבים, מן הדין לקבוע שהמשיבים הם הזכאים להרשם כבעלי הנכס. הערעור נתקבל.
נכון כי אילו היו כפות המאזניים מעויינות בראיות שהביא כל אחד מן הצדדים להוכחת בעלותו, ניתן היה להכריע את הכף בהליכי ההסדר על פי ראיות שלא היה בהן כשלעצמן כדי להוכיח בעלות, כגון החזקה רבת השנים והרישומים על תשלומי המסים. אין להתעלם מראיות נסיבתיות כאלה הבאות לתמוך בראיות אחרות המעידות על בעלות. ניתן אף להרחיק לכת ולומר כי בהיעדר כל ראיה פוזיטיבית לבעלותו של אחד הצדדים יש לפסוק את הדין בהליכי ההסדר על פי הראיות הנסיבתיות בלבד. הסכסוך הוא בין יריבים שווים מבחינת נטל הראיה המוטל על כל אחד מהם. ואולם, השופט טעה באשר למסמך מסויים שהגישו המערערים להוכחת בעלותם על החלקה. מסמך זה שנעשה בשנת 1867 הוא הסכם מכר שלפיו נמכרה חלקת הקרקע לסבם של המערערים וצויינו גבולות הקרקע בהסכם המכר. השופט סבר שאמנם צויינו הגבולות אך אין וודאות בדבר מיקומם של הגבולות ולפיכך אין אפשרות לקבוע ששטח המריבה נמצא בתחום גבולות אלה. דא עקא כי אין חולק על כך שב"כ המשיבים הסתמך בסיכומיו על תרגום שגוי של המסמך הרלבנטי, כאשר לפי התרגום הנכון ידועים היטב גבולות החלקה והשטח שמדובר בו אכן נמצא בתוך גבול החלקה האמורה. לפיכך יש לקבוע כי המערערים הוכיחו את בעלותם על הקרקע ויש לרשום אותה על שמם.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מ. עמאר למערערים, עו"ד אטרש למשיבים. 19.4.88) .