רע"א 129/88 - מרים גבריאלוב ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה רחובות (הבקשה נדחתה).
*היטל השבחהא. המבקשים נדרשו לשלם היטל השבחה בעקבות תכנית שהיא, לפי פסק דינו של בימ"ש השלום, שינוי לתכנית מפורטת. הועדה המחוזית אישרה תכנית זו ביום 22.2.81, האישור לפי סעיף 134 לחוק התכנון והבניה ניתן ביום 8.9.81 והודעה עליו פורסמה ברשומות ביום 11.10.81. תחילתה של התכנית היתה, לפי החוק, 15 יום לאחר הפרסום. בינתיים נכנס לתוקף תיקון לחוק התכנון והבניה (תיקון מס' 18) וזאת החל ביום 1.7.81,היינו, המועד הקובע של החוק החדש קודם למועד תחילתה של התכנית המתוקנת. בין בעלי הדין נתגלתה מחלוקת בשאלת היישום של הוראות תיקון מס' 18 ובדבר פרשנותו. המשיבה גרסה שהוראת המעבר לגבי תחולת התיקון לחוק, הנוגעת לתכניות שאושרו לפני תחילת החוק, מתייחסת למועד פרסום התיקון ברשומות ומכיוון שבענייננו הפרסום ברשומות היה לאחר תחילת החוק לא חלה הוראת המעבר על התכנית המתוקנת. מאידך גרסה המבקשת כי הכוונה בהוראת המעבר היא לאישור ע"י הועדה המחוזית כך שמועד כניסתה לתוקף של התכנית המתוקנת היה לפני תחילת החוק ועל כן נתפסת התכנית בהוראת המעבר הנוגעת לתכניות שאושרו לפני תחילת החוק. בימ"ש השלום קבע כי האישור שמדובר בו מתייחס לאישור הסופי, היינו לפרסום ברשומות, ביהמ"ש המחוזי אשר את פסק דינו של בימ"ש השלום ויישם בפסק דינו את תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי באמצו את פסק דינו של בימ"ש השלום כמו שהוא. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בדחותו את הבקשה התייחס הנשיא שמגר לטענות שונות שהועלו על ידי המבקשים. טענת המבקשים כי סעיף 134 לחוק התכנון והבניה מתייחס רק לתכניות שנזומו ע"י הועדה המחוזית או המקומית ולא לתכניות שהן פרי יוזמתם של בעלי המקרקעין נדחתה ע"י הנשיא. כן נדחתה טענת המבקשים כאילו בסעיף קטן א' של סעיף 134 הדן בביטולה, התלייתה או שינוייה של תכנית מפורטת, יש חלקים אשר לגביהם אינו חל התנאי של קבלת אישור שר הפנים. כן נדחתה טענת המבקשים כי מדובר כאן בתכנית מפורטת ולא בשינוי לתכנית מפורטת. המבקשים הלינו על כך, שקבלן, שהתכניות לגבי חלקותיו שונו בתכנית שינוי קודמת, לא שילם למעשה מס השבחה. אולם גם אם יש ממש בטענת המבקשים שהקבלן הופלה לטובה הרי המקום לבירור טענה עובדתית זו איננה ערעור שני ברשות אלא בפני מוסדות ביקורת המדינה. אף אם יוכח שהקבלן לא שילם את אשר חייב היה בתשלומו אין בכך כשלעצמו כדי להתיר, מבחינה משפטית, את יישומה של אמת מידה זהה לגבי המבקשים.
ג. המבקשים טענו כי הרשות המקומית הבטיחה להם מעמד השווה לזה של הקבלן ולטענתם אין הרשות יכולה לחזור בה מהבטחה שלטונית. גם טענה זו נדחתה. אין צורך בבירור ההלכות בעניין ההבטחה השלטונית כי זו לא הוכחה כלל ככל שמדובר בהבטחה בעניין המס או ההיטל. טעם ערעור נוסף עניינו תהליכי הדיון בבימ"ש השלום. ביהמ"ש ראה עצמו כיושב לדין בערעור וסבר כי מהבחינה העקרונית יש ליישם את תקנות סדר הדין האזרחי שעניינן ערעור ואין לשמוע ראיות בגדר זה. נראה כי אכן בערעור לפי התוספת לתקנות התכנון והבניה צריך להתיר הבאת ראיות, בדומה לאופן הדיון בערעורי מס. אולם, גם אם כך הדבר הרי למעשה התיר בימ"ש השלום להביא ראיות למרות שסבר שמדובר בערעור ושאין להתיר הבאת ראיות. גם את הטענה נגד ישומה של תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי ע"י ביהמ"ש המחוזי יש לדחות. מדובר באימוץ פסק דין מפורט של בימ"ש השלום שהביא באופן ממצה את ההתייחסות לנושאים המרכזיים שנדונו בפניו, וביהמ"ש המחוזי היה רשאי לנהוג בדרך בה נהג.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ש. ליבליך למבקשים,עו"ד גב' נילי ברעם למשיבה. 4.4.88).
ע.א. 562/85 - אברהם מרדכי אירנשטיין נגד דוד וחניתה רז
*קיום צוואה (הערעור נתקבל) .
א. המנוחה פייגה סינגל (להלן: המנוחה) נפטרה ביום 28.3.83 כשהיא ישישה וערירית. המנוחה השאירה שתי צוואות. בצוואה הראשונה מיום 10.9.79 הורישה את כל רכושה למערער, אדם זר לה, שעל מערכת יחסיו עם המנוחה אין יודעים דבר. כשנפטרה המנוחה ביקש המערער לקיים את הצוואה וביהמ"ש נעתר לו. את הצוואה השניה עשתה המנוחה ביום 11.6.81 ועל פיה המשיבים הם הנהנים היחידים בכל רכושה. המשיבים לא נטלו חלק בהליך לקיומה של הצוואה הראשונה ומשנודע להם בדיעבד על קיום הצוואה עתרו לביטול צו הקיום שניתן ולקיומה של הצוואה השניה. אף המשיבים היו זרים למנוחה. ההיכרות ביניהם החלה בשנת 1978 בעקבות הסכם שעשתה המנוחה עם חברה קבלנית בבעלותו של המשיב, אשר על פיו רכשה החברה מהמנוחה את זכויותיה בנכס בו גרה תמורת התחייבות החברה להקים עבור המנוחה דירה בת 3 חדרים בבית שיוקם על החלקה. בחודש מאי 1981 חלתה המנוחה והמשיבים לקחו אותה לביתם בו שהתה כחמישה שבועות. כשהחלימה הועברה ביום 21.6.81 למוסד "שלווה" מאחר שבתקופה שבה היתה המנוחה מחוץ לביתה נהרס הבית כאמור נעשתה הצוואה השניה 10 ימים לפני ההעברה למוסד "שלווה" וביום בו הועברה למוסד נתנה המנוחה למשיב יפוי כח נוטריוני. במוסד "שלווה" נשארה המנוחה עד ליום 27.9.81 ומשם חזרה לביתם של המשיבים עד שהופנתה ביום 9.12.8 לבית אבות בגבעת השלשה. ב"שאלון לסידור במוסד" נמצא כתוב על מצבה הסוצייאלי של המנוחה כי היא "קשישה תשושה וגלמודה. היא נשארה ללא קורת גג... היתה תקופה 'בשלווה' ולאחר מכן אצל משפחה זרה שקיבלה אותה מתוך רחמנות...". המערער הגיש התנגדות לקיום הצוואה השניה והעלה טענות התוקפות את הצוואה הן מצדה הצורני והן טענות שבמהות. כל הטענות נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור נתקבל על יסוד הטענות המהותיות כשהן מצטברות.
ב. טענה אחת של המערער היתה כי המנוחה חתמה על הצוואה בלי שידעה או הבינה את תוכנה. שתי עדות הצוואה, גב' שקופ וגב' שרון, אישרו בחתימתן על גבי הצוואה כי "המצווה קראה את הצוואה, חתמה עליה במעמד שתינו, כשתוכנה ידוע ומובן לה". דא עקא שלטענת המערער לא ידעה המנוחה עברית, וממילא לא יכלה לקרוא ולהבין את תוכנה של הצואה הכתובה עברית. על ידיעת המנוחה את השפה העברית אומר ביהמ"ש המחוזי כי "אין ספק שלמנוחה היה מושג מה בשפה העברית והיא ידעה שפה זו במקצת... אינני רואה כל סיבה לפקפק בעובדה שהמנוחה ידעה והבינה על מה היא חותמת... העדויות מצביעות על כך שהשיחה נוהלה בשפה המובנת למנוחה... וכן שהמנוחה ידעה קצת עברית...". כיוון שלמנוחה היה רק "מושג מה בשפה העברית והיא ידעה שפה זו במקצת" קיים ספק של ממש אם אמנם היה בידה לקרוא את הצוואה, כאמור באישורן של עדות הצוואה. העובדה שבצוואה עצמה לא נאמר כי תורגמה למנוחה לשפת האידיש בה דיברה, יש בה כדי לתרום לא מעט לחשש שהמצווה לא הבינה את תוכן הצוואה שעליה חתמה. השופט בביהמ"ש המחוזי גם הוא אומר כי "גם אם לא ידעה המנוחה כלל עברית... די בתרגומה של הצוואה בפועל בפניה לפני החתימה...", אלא שלא הובאה כל ראיה המלמדת כי המשיבים התגברו על מכשלה זו. על פי עדותה של אחת מעדות הצוואה, גב' שרון, שמעה את המנוחה מדברת עם עוה"ד בשפה שאינה מובנת לעדה והיא חושבת שזו היתה אידיש ולא זכור לה שעוה"ד דיבר עם המנוחה עברית. מאידך מעידה העדה האחרת, גב' שקופ, כי זכור לה "שהצוואה הוקראה בעברית, וכן שהמצווה קראה את הצואה. המצווה ידעה עברית. שוחחתי אתה". כיוון שהשופט קבע שלא היה למנוחה אלא מושג מה בעברית השאלה היא מה הועילה קריאת הצוואה לפניה בעברית כגירסת העדה שקופ ללא הסבר באידיש וכן כיצד קראה לבדה בצוואה. מאידך, לפי גירסת העדה
שרון היתה שיחה בין המנוחה לבין עוה"ד בשפה שאינה מובנת לעדה ומניין לנו כי בשיחה זו תורגמה הצוואה לאידיש. גם הראיות האחרות של ביהמ"ש באשר לכך שהמנוחה ידעה והבינה על מה היא חתמה אין בהן כדי לתמוך במסקנת ביהמ"ש כי אכן ידעה המנוחה על מה היא חתמה.
ג. טענה נוספת בפי המערער היתה כי המנוחה היתה נתונה להשפעה בלתי הוגנת של המשיבים בעת שחתמה על הצוואה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו מן הטעם כי "בעניין הנדון בפנינו לא ניתן כלל לומר שהיתה איזו תלות מקיפה ויסודית של המנוחה במבקשים או במי מהם...". על מצבה של המנוחה ביום 1.5.81, טרם שנלקחה לבית המשיבים, כותבת העובדת הסוצייאלית כי המנוחה "תלויה במכרה זו גב' רז... לאור הנ"ל ובהיות הגב' סינגל אלמנה ערירית בודדה, קשת שמיעה ואינה יכולה לטפל בצרכיה היום יומיים... יש לסדר אותה במוסד בהקדם האפשרי". אם מוסיפים לכך שלאחר שהובאה לבית המשיבים נותרה המנוחה ללא בית משלה לחזור אליו, וכן מצב בריאותה של המנוחה בעת שעשתה את הצוואה, כי אז אין מקום להתעלם מן החשש המבוסס כי המנוחה פיתחה כלפי המשיבים תלות נפשית ופיסית עד שנשלל רצונה החופשי, והמסקנה בנסיבות אלה כי הצוואה נעשתה רק כהכרת תודה, אינה המסקנה היחידה. לכך יש להוסיף שביהמ"ש נתפש לכלל טעות כשסבר כי הצוואה נערכה לאחר שהמנוחה כבר הוכנסה לבית אבות.
ד. טענה אחרונה ולא פחות חשובה היא זו שהועלתה ע"י המערער כי המשיבים לא עמדו בתנאי שבצוואה שלפיו צוואה זו כפופה לכך שכל עוד אני בחיים... רז חייבים לדאוג למגורים עבורי וכלל מחסורי". נראה כי יותר משדאגו למחסורה של המנוחה דאגו המשיבים למחסורם הם, למרות שקיבלו ממנה כספים רבים, ללא קשר לצוואה, ולפיכך נפל אשפוזה במוסד "שלווה" על שכם הציבור. במהלך האישפוז גילתה המנוחה את אוזני המטפלים בה כי ברשותה כסף ורכוש ומיופה כחה הוא המשיב, אך לפניית העיריה אליו לפי חוק שירותי סעד לקבלת פרטים לא בא ממנו מענה, כשם שלא הגיב להזמנת ביהמ"ש המחוזי שנתן נגדו בהיעדרו צו לגילוי פרטים. בהטילם את הדאגה לאישפוז המנוחה במוסד על שכם הציבור, אין לומר כי המשיבים דאגו לכלל מחסורה של המנוחה, כשם שאין לראות קיום התחייבות כזאת משלא שילמו עבורה דמי כניסה לבית האבות בגבעת השלושה, וכספים אלה שולמו על חשבון הציבור. דאגה של ממש לכלל מחסורה של המנוחה חייבה את המשיבים להכניסה על חשבונה היא למוסד שרמת הרווחה בו תואמת את יכולתה הכספית, בהיותה בעלת הון רב, שאת חלקו נתנה בידי המשיבים. בכל הנסיבות יש לבטל את הצו לקיום הצוואה השניה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' תמר ורטהייםלמערער, עו"ד ע. דרדיקמן למשיבים. 3.5.88).
ע.א. 308/82 - מדינת ישראל נגד קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח'
* חיוב המדינה בפיצויים בתאונת דרכים כאשר נהג הרכב לא הורשה לנהוג בו ע"י המדינה(הערעור נתקבל).
א. הולך רגל נפגע ע"י מכונית צבאית שהיתה בידי חייל בשרות סדיר. לפני התאונה העלה החייל למכונית את חברו האזרח ומסר לו את הנהיגה במכונית. אסור היה לחייל להתיר לאחר לנהוג במכונית. הנפגע הגיש תביעה נגד הנהג, נגד החייל ונגד המדינה בעלת הרכב, אשר, לטענתו, התירה את השימוש ברכב לנהג, ולחילופין הגיש תביעה נגד קרנית. זו מצדה שלחה הודעת צד ג' למדינה. אין מחלוקת כי הנהג כמשתמש ברכב והחייל כמתיר השמוש אחראים כלפי הנפגע עפ"י סעיף 2 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חוק הפיצויים). עם הנפגע הושגה פשרה ונותרה לדיון המחלוקת שבין קרנית והמדינה. ביהמ"ש המחוזי החליט כי ההיתר שנתן החייל לנהג איננו היתר של המדינה. לאחר שדן בהוראות החוק הרלבנטיות, סעיף 2 של חוק הפיצויים וסעיף 6, 6א
ו-3(א) של פקודת בטוח רכב מנועי, (פקודת הביטוח) הגיע ביהמ"ש למסקנה כי המדינה אינה אחראית כבעל הרכב שהתיר את השימוש מכח סעיף 2(ב) לחוק הפצויים, אך המדינה אחראית כ"מבטחת" באשר היא פטורה מחובת בטוח על פי סעיף 6(1) של פקודת הביטוח, פטור הגורר אחריו חובה לפי סעיף 6א' לתת אותו פיצוי שמבטח היה חייב לתתו אילו היתה קיימת פוליסה לפי סעיף 3(א) של פקודת הביטוח, ובנסיבות המקרה מתקיימות הוראות סעיף 3(א)(1). הערעור נתקבל.
ב. המתכונת של חוק הפיצויים במשולב עם פקודת הבטוח היא זו: רק באם פטורה המדינה מחובת בטוח על פי סעיף 6(1) כי אז חלה עליה חובת הפיצוי כמעין "מבטחת עצמית" לפי סעיף 6א' כשהיקף הבטוח נקבע בסעיף 3(א). לצורך חוק הפיצויים רואים את המדינה הפטורה מבטוח כ"מבטח". הנוהג נחשב לכן כמי שיש לך בטוח לפי הפקודה על קרנית לא מוטלת חובת הפצוי עפ"י סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים. בנסיבות שבהן המדינה אינה פטורה מחובת ביטוח, ובשל אי מתן היתר לנהג להשתמש במכונית שבבעלותה לא חלה עליה אחריות עפ"י סעיף 2(ב) של חוק הפצויים, על הנהג, או על המחזיק - מתיר השמוש - לדאוג לבטוח. לא עשו כן, תחול החובה על קרנית מכח סעיף 12(א)(2) הנ"ל. התוצאה אליה הגיעה ביהמ"ש המחוזי כי המדינה אינה אחראית כבעל רכב מתיר השמוש עפ"י סעיף 2(ב) הנ"ל אך היא אחראית, כבעל הרכב הפטור מביטוח לפי סעיף 6(1) של פקודת הביטוח, מכח היותה "מבטחת" עפ"י סעיף 6א', אינה מתיישבת עם הרעיון שביסודו של חוק הבטוח והמבנה הכולל שלו. המדינה אינה חברת ביטוח, אינה עוסקת בעיסקי ביטוח, היא פטורה מחובה לבטח אצל חברת ביטוח מפני שאין חשש שלא תוכל לעמוד בנטל תשלום הפיצויים לנפגע אם תחוייב לשאת בו מכח אחריותה כבעל הרכב - מתיר השימוש לפי סעיף 2(ב). רואים אותה אז כמעין "מבטח עצמי" אך חובתה כ"מבטח עצמי" אינה מטרה בפני עצמה. חובתה היא, עפ"י סעיף 6א', לתת לנפגע, כלפיו היא נמצאה אחראית עפ"י חוק הפיצויים, כל פיצוי שהיה זכאי לקבלו מחברת בטוח, אילו הוצאה פוליסת בטוח כפי שמחייבת פקודת הביטוח בסעיף 3(א)(1). מעמדה של המדינה אינו שונה אז משל חברת בטוח. כשם שחברת בטוח אינה חבה כאשר על המבוטח שלה אין אחריות בחוק הפצויים, כך אין המדינה, שדינה כדין מבטחת, חבה כ"מבטחת" ללא שתחול עליה, כבעלת הרכב, אחריות לפי חוק הפיצויים לפיצוי של הנפגע.
ג. ביהמ"ש המחוזי שקבע כי המדינה לא התירה את השימוש ולכן אינה אחראית עפ"י סעיף 2(ב) סבר עם זאת כי חל על המדינה הפטור שבסעיף 6(1) של פקודת הביטוח ואולם אין הדבר כך. ביהמ"ש המחוזי נתן פסק דינו לפני שניתן באותו עניין פסק דין בביהמ"ש העליון שבו ניתנה פרשנות אחרת לסעיף 6(1). סעיף 6 קובע כי הסעיף המטיל את חובת הביטוח על פי הפקודה לא יחול "לגבי רכב מנועי שהוא רכוש המדינה או על אדם שבשירות המדינה המשתמש, או גורם או מתיר שאדם אחר ישתמש, ברכב מנועי כאמור לשירותה של המדינה בלבד". השאלה היא עתה אם בנסיבות המקרה ניתן לראות את המדינה כמתירה את השימוש ע"י הנהג האזרח לצורך הרישא של סעיף 6(1) של פקודת הביטוח, ואם לאו - האם חלה כאן הסיפא של סעיף זה כי אדם שבשירות המדינה השתמש או גרם או הניח שאדם אחר ישתמש ברכב של המדינה "לשירותה של המדינה בלבד".
ד. על החייל חל איסור מפורש להתיר את השימוש ברכב לאחר. החייל וגם הנהג ידעו על איסור זה. בנסיבות אלה טוענת ב"כ המדינה כי לא ניתן ע"י המדינה לא היתר מפורש ולא היתר משתמע לנהג. לעומתה טוענת קרנית כי משניתן היתר ראשוני לחייל לנהוג ברכב, היתר ראשוני זה לא בוטל ע"י היתר השימוש המשני ע"י החייל הנהג. לטענת קרנית אין ההיתר המשני שנתן החייל לנהג אלא "סטייה" שאינה מבטלת את
ההיתר הראשוני. גישה זו אין לקבל. השאלה היא בענייננו אם הרכב שימש בידי הנהג ל"שירותה של המדינה בלבד". קרנית טוענת כי בקטע הדרך שבו נתן החייל את ההגה בידי הנהג לא היתה סטייה ממסלול הנסיעה שעל החייל היה לנהוג בו בשל מילוי התפקיד הצבאי שהוטל עליו. ברם, גם אם המסלול לא השתנה עדיין נשארת השאלה על כנה אם הנהיגה ע"י האזרח באותו קטע היתה שימוש לשירותה של המדינה בלבד. המטרה שלשמה העלה החייל את הנהג למכונית היתה כדי להסיע את הנהג מרחק קצר של כמה מאות מטרים והסיבה שלמענה התיר לו להחזיק בהגה היא שהוא נענה בכך לבקשת חברו. למדינה לא היה כל עניין בכך שהנהג הוא שינהג ברכב. העובדה שהנהג קידם את הרכב במסלול הנסיעה המיועד מלמדת אולי כי הנסיעה היתה בשירות המדינה " אך לא היה זה לשירותה בלבד. מכאן שאין מתקיימות הוראות סעיף 6(1) ובאין שימוש ע"י הנהג לשירותה של המדינה בלבד אין למדינה פטור מחובת ביטוח. הנהג המשתמש והחייל המחזיק ברכב הם שהיו חייבים בביטוח לפי סעיף 2(א) של פקודת הביטוח ומאחר וביטוח כזה לא נעשה חלה הוראת סעיף 12(א)(2) של חוק הפיצויים וחובת פיצויו של הנפגע נופלת על קרנית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' אסתר נחליאלי - חיאס למערערת, עוה"ד ב.שגיאור.ניר-ענבי למשיבה. 13.4.88).
בש"פ 301/88 - מדינת ישראל נגד אברהים אלנצרי ואח'
*שחרור בערובה (חבלה חמורה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים הואשמו בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בשני מקרים. מקרה אחד ארע בספטמבר 1987 ולגביו הואשמו שניים מהנאשמים והשני בחדש אפריל 1988 שבו הואשמו שלושת המשיבים. המעשים המיוחסים להם הם התנפלות במקלות ובנשק קר וגרימה חבלות קשות ורציניות למתלוננים. המשיבים והמתלוננים משתייכים לאותה משפחה מורחבת והרקע לסכסוך הוא סרובו של אבי המתלוננים להשיא את שתי בנותיו לבני משפחותיהם של הנאשמים. לאחר המקרה הראשון נעצרו המשיבים הראשון והשלישי אך בעקבות סולחה ביטלו המתלוננים את תלונתם והתיק נסגר. לאחר מכן השיא אבי המתלוננים את אחת הבנות לאדם שמחוץ למשפחה הרחבה ואז סערו הרוחות ובני משפחת המשיבים ביצעו את הפגיעה במתלוננים באירוע השני. המדינה ביקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר אותם בערובה. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לנסיבות החמורות של העניין אך סבר, בעקבות שיחתו עם המשיבים, שדי בכך כי לא יימצאו בכפרם אלא בכפר אחר במרחק 50 ק"מ מאותו כפר. הוא כתב בהחלטתו שהתרשם משיחתו עם המשיבים שיקבלו על עצמם את המגבלה ולא יחזרו על מעשיהם. הערר נתקבל.
קיימות ראיות לכאורה נגד המשיבים לשני האירועים ומדובר בעבירות חמורות ביותר. אמנם אין בכך בלבד הצדקה למעצר אך המדינה טוענת שהמשיבים ממשיכים להוות סכנה למתלוננים ולבני משפחתם, כי הרוחות עדיין סוערות וכי מופעלים איומים גלויים ומרומזים שמהם משתמע גם זאת שלא יעידו נגד המשיבים. אמנם מדובר באנשים שהם לכאורה אנשים מן הישוב ללא הרשעות קודמות שאינם מסכנים את שלום הצבור, אך הם מהים מקור סכנה למתלוננים ולבני משפחתם. באירוע השני היו המעשים חמורים וההתקפה קשה פי כמה מבמקרה הראשון. נותרה עוד בת שטרם נשאה ואם תנשא למאן דהו שמחוץ למשפחה עשוייה תגובת המשיבים להיות דומה לזו שהיתה בעת הנישואין של הבת הקודמת. האימה שהמשיבים ממשיכים להטיל והאיומים שהמשיבים לא יעידו יוצרים חשש כבד לשלומם של אלה. האחריות המוטלת על הרשויות כבדה מכדי להתנחם בהבטחה של המשיבים. ספק רב אם צו המגביל את המשיבים למרחק 50 ק"מ למקום מושבם של המתלוננים ובני ביתם יהיה בכוחו לעצרם מלקחת
חלק בתקיפה נוספת אם תקרה התלקחות מחודשת. לפיכך יש לעצור את המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' א. כהנא לעוררת, עו"ד ברוך למשיבים. 20.5.88).
בש"פ 293/88 - עאדל מוחמד טיאד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (השלכת בקבוק תבערה על רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
מספר נאשמים, ובכללם אחיו של העורר, הואשמו בביהמ"ש המחווי בעבירה של פגיעה בתחבורה על ידי הכנת בקבוק תבערה והשלכתו בכביש חיפה תל אביב לעבר רכב נוסע. בתיק פלילי אחר הואשם העורר בהדחה בחקירה כאשר הרקע לאישום הוא כי העורר איים על אחד, קטין, שימסור למשטרה הודאה בדוייה כי שלושה קטינים הם שהכינו את בקבוק התבערה ובין אלה לא נמצא אחיו של העורר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. טענת הסניגור היא שאין תשתית ראייתית מספיקה ואולם די בראיות הקיימות בתיק כתשתית לכאורה ואין על ביהמ"ש לדון בשלב זה בשאלת המהימנות. העבירה בה מואשם העורר חמורה. עבירות של שיבוש הליכי משפט יש בהן כדי לקעקע את אשיות הצדק ויש להקפיד ולהחמיר במקרים אלה אף במעצר, אם יש חשש כלשהו שההשפעה תימשך. זה המצב שבפנינו.
(בפני: השופט אריאל. עו"ד קיהאן לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 19.5.88).
בש"פ 289/88 - שמחה ארבל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (בעילת קטינה ונסיון אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר שהוא כבן 28, מפגר, כנראה, במדה זו או אחרת, קיים יחסים עם המתלוננת שהיא כבת 14. מערכת היחסים בין השניים החלה כחודשיים לפני האירוע נשוא כתב האישום שבו הואשם העורר בבעילת הקטינה ובנסיון לאינוסה. במשך כל תקופת ההיכרות התקימו בין השניים יחסי מין בידיעתם ובהסכמתם של הרי הילדה שהועידו אותה להנשא לעורר. המדינה ביקשה את מעצר העורר בשל חומרת העבירות ובעיקר הנסיון לאינוס והחשש להשפעה על המתלוננת ובני משפחתה לשנות את עדותם. ביהמ"ש המחוזי סבר שאם חל שינוי אצל בני משפחת המתלוננת לאחר הגשת התלונה אין לייחס זאת להשפעת העורר, אלא לעובדה שהתברר להם כי הילדה בהריון והם מעוניינים להביא לנשואיה לעורר. את הנימוק להחלטת המעצר ביסס ביהמ"ש המחוזי על עצם חומרת העבירה של הנסיון לאינוס. הערר נדחה.
אכן, חומרת העבירה לבדה אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, להוציא חריגים מסויימים שהמקרה הזה אחד אחד מהם. המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש וצריכה להמצא הצדקה למעצר במטרה אחרת שהוא נועד לשרת, כגון הגנת הצבור מפני העבריין כאשר יש חשש שימשיך במעשיו, הגנת המתלונן מפני מעשים חוזרים מצד העבריין, חשש לשבוש הליכי משפט על ידי השפעה על המתלונן או על העדים או החשש לאי התייצבות למשפט. בענייננו, העורר איננו מסוכן לציבור הרחב וגם לא הובע חשש שמא לא יתייצב לדין. לעומת זאת הוא עלול להוות סכנה למתלוננת. מערכת היחסים בין השניים לא נותקה והעבירה של נסיון לאינוס המיוחסת לעורר מעלה, על רקע יחסים אלה, חשש של פגיעות חוזרות במתלוננת. עבירה זו בוצעה לפי גירסת התביעה בשל כך שהמתלוננת לא התרצתה באותו מקרה לקיים יחסי מין עם העורר בנימוק שדרישותיו המינית תובעניות מדי וסיטואציה כזו עלולה לחזור על עצמה. המתלוננת נמצאת במצב פגיע במיוחד גם בשל השיתוף שבין ההורים לבין העורר והעידוד שהם נותנים לו בכל הנוגע לקימם והמשכם של היחסים שבינו לבין המתלוננת. במצב זה זקוקה הקטינה להגנה ויש לקיים את ההחלטה על מעצר העורר.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד בר עוז לעורר. 19.5.88).
בש"פ 287/88 - מדינת ישראל נגד מבורך ארוש
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
בבגדי אשתו של המשיב נמצאו 26 חפיסות של חומר שנחשד כהרואין ובבדיקה מדגמית של שמונה מהן, שמשקלן 0.34 גרם, נמצא הרואין. כך נאמר במברק שנמצא בידי ב"כ התביעה בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי. המשיב הואשם בהחזקה שלא לצורך שמוש עצמי של 1.1 גרם הרואין ב-26 חפיסות והתביעה ביקשה לעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה הן מהטעם שאין ראיות מספיקות להרשעה באשר המברק לא נמצא כשיר לראיה בדבר טיבו של החומר, והן בהיעדר חשש של השפעה על עדים או בריחה מאימת הדין. בשל כך החליט ביהמ"ש המחוזי להורות על מעצר בית מלא של המשיב. הערר נדחה.
אם אמנם אין ראיות לכאורה להרשעה, לא היה זה מן הדין לצוות על מעצר בית אלא זכאי היה המשיב שישוחרר מיד. למרות זאת אין הסניגור מערער על החלטה זו. מאידך מערערת המדינה על השחרור והסניגור משיב בשניים: המברק שבידי התביעה המתיימר להכיל את תוצאות הבדיקה של המעבדה אינו ראייה; הבדיקה המדגמית אינה ראייה להוכחת כמות ההרואין שבחפיסות שנתפסו. לעניין הראיות - אין לקבל את הטענה שאין ראיות לכאורה נגד המשיב כי החפיסות שנתפסו מכילות הרואין. מבלי להתייחס לטענת הסנגור שהמברק איננו מהווה חומר ראייה הרי קיימת הודאת המשיב במשטרה שקנה כמות של גרם "קוק" שחילק אותה למנות לשימוש עצמי. אשר לקביעת דומות עפ"י הדגימה - בדיקה עפ"י מדגם מקובלת וקבילה היא כראיה על טיבו של החומר, אך אין הדבר כך לעניין הכמות. בענייננו הכמות היא הרלבנטית - היינו, אם הוכחה כמות של 0.34 גרם בלבד, העוברת רק במעט על הכמות (של 0.3 גרם) היווצרות חזקה של החזקה שלא לצריכה עצמית, או אם הוכחה כמות של 1.1 גרם הכלולה בכל 26 החפיסות. ברם, גם שאלה זו אינה צריכה לקבוע את תוצאות הערר. המשיב הוא נרקומן, קיבל כבר טיפול בכמויות מירביות של אדולן ואת הכמות שנמצאה אצלו קנה לגירסתו לצריכתו הוא. לכאורה הגירסה אינה מופרכת. אין לו הרשעות קודמות בסחר בסמים. בנסיבות אלה די יהיה במעצר בית של המשיב.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' י. ליבוביץ לעוררת, עו"ד בר חיים למשיב. 19.5.88).
בש"פ 285/88 - מדינת ישראל נגד גבריאל בן יעקב כהן
*שחרור בערובה (נסיון לרצח) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי נכנס לעומקן של העובדות ולאחר שפרט אותן הגיעה למסקנה כי יש סיכוי טוב שהמשיב, המואשם בעבירה חמורה של נסיון לרצח, יזוכה מאשמה. לפיכך החליט ביהמ"ש המחוזי שלא להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים. הערר נתקבל. יתכן אמנם כי ביהמ"ש שידון במשפטו של המשיב וישמע את העדויות יחליט שאין ראיות מספיקות. ברם, בשלב המוקדם של בקשה למעצר עד תום ההליכים, מדובר על הערכת הראיות לכאורה, ובהערכה זו צודקת ב"כ המדינה כי לא ניתנה תשומת לב מספקת ולא נשקלה בצורה מספקת העובדה שהן על המתלונן והן על העד הופעלו איומים רציניים על ידי המשיב ואחרים. דבר זה יש בו כדי להסביר מדוע שניים אלה סיבכו את המשיב רק בהודעותיהם המאוחרות, דבר שהיתה לו השפעה כמעט מכרעת על החלטת ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המשיב בערובה. בשלב הנוכחי יש די ראיות לכאורה כדי להוציא להרשעת המשיב אם יימצאו מהימנות. העבירה של נסיון לרצח היא מן החמורות ביותר והמעצר דרוש לא רק בשל החומרה אלא גם בשל האיומים שהופעלו ומופעלים על המעורבים בפרשה. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' קליבוביץ לעוררת, עו"ד אברגי למשיב. 13.5.88).
בש"א 74/88 - אבא ואסתר שדה נגד רון ונדיה אבישי
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי למחוק על הסף תביעה שהגישו נגד המשיבים. הערעור הוגש ביום 13.2.87 ובהודעת הערעור צויין כי המערערים מיוצגים על ידי עו"ד וצויינה כתובתו של עוה"ד. בעקבות הגשת הערעור נשלחה לב"כ המערערים הודעה על הפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיבים כאשר ההודעה נשלחה לפי הכתובת שצויינה בכתב הערעור. ההודעה נמסרה באותה כתובת ביום 6.3.88. הערבון לא הופקד וכחלוף 11 חודשים, ביום 2.2.88, הגישו המבקשים בקשה להארכת המועד להפקדת הערבון. בנימוקי הבקשה, שאינם נתמכים בתצהיר, נטען כי בעת משלוח ההודעה על קביעת ערבון כבר לא פעל ב"כ המערערים מן המשרד בכתובת המצויינת בהודעת הערעור אלא בכתובת אחרת וכן נאמר בבקשה כי מי שחתם על אישור המסירה אינו ידוע לב"כ המערערים ומכל מקום ההודעה על קביעת הערבות לא הגיעה לתעודתה. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
ההודעה על קביעת ערבון נשלחה למען שצויין בהודעת הערעור ומסירה במען זה הינה בבחינת המצאה כדין. לא ניתנה לביהמ"ש כל הודעה על שינוי במען זה. נוסף לכך, בנימוקי הבקשה צויין כי במועד משלוח ההודעה על הפקדת ערבון, בפברואר 1987, כבר לא פעל ב"כ המבקשים בכתובת שצויינה בהודעת הערעור אך במהלך הדיון הוברר כי- המשרד עכר לכתובת החדשה רק בחודש יוני 1987, היינו כ-4 חודשים לאחר מכן.בכך נשמטה למעשה הטענה העובדתית המרכזית העומדת ביסוד הבקשה. לפיכך הוחלט לדחות את הבקשה להארכת מועד וממילא נמחק הערעור.
(בפני: הרשם צור. עו"ד שובר למבקשים, עו"ד דר למשיבים. 10.5.88).
בש"א 110/88 - לאונורה נעים ואח' נגד משה נעים
*פטור מאגרה והפקדת ערבות (בקשה לפטור מאגרה ומחובת הפקדת ערבות - הבקשה נדחתה).
המשיב חוייב בתשלום מזונות עבור בנו הקטין, המוחזק בידי המבקשת, בסכום של 400 ש"ח לחודש. המבקשת ערערה לביהמ"ש העליון ובקשתה היא לפטור אותה מתשלום אגרת ערעור בסך 600 ש"ח ומחובת הפקדת ערבות להבטחת הוצאות המשיב בערעור. לתמיכה בבקשה הגישה המבקשת תצהיר בו נאמר שהכנסותיה מצומצמות ביותר, כי רובצים עליה חובות כבדים ואין ביכולתה לשאת בתשלום האגרה ולהפקיד ערבות. מאידך הגיש המשיב תצהיר בו מבקש הוא להפריך טענות המבקשת. המבקשת והמשיב חיים בנפרד מזה מספר שנים אך טרם נפרדו בגט. לבני הזוג שני ילדים, הבכור בצבא והקטן בן 11 שנים הגר עם המבקשת בבית של בני הזוג. מדובר בבית מרווח בשטח של 160 מ"ר עם קומת מרתף. כן מחזיקה המבקשת דירה בת 3,5 חדרים ובה היא מנהלת גן ילדים. יש מחלוקת על סכומי הכנסות המבקשת מגן הילדים אך אף לדברי המבקשת היא מרוויחה כ-800 ש"ח לחודש לאחר ניכוי הוצאות. בנוסף לכך יש למבקשת עפ"י פסק הדין סכום של 400 ש"ח לחודש. היא מחזיקה מכונית אף שלטענתה המכונית אינה שלה אלא של אחיה אך היא מודה שהיא משתמשת במכונית לצרכיה כשלוש עד ארבע פעמים בשבוע. הקשה נדחתה.
בנתונים האמורים ובהתחשב בסכום האגרה הנמוך המבקשת היא בעלת יכולת זאת בתשלום האגרה. זאת ועוד, העובדה שהמבקשת מחזיקה במכונית, ולו גם בחלק מימות השבוע, החזקה הכרוכה בהוצאות שוטפות, אינה מתישבת עם טענת חוסר יכולת. לפיכך חוייבה המבקשת בתשלום אגרת הערעור וכן בהפקדת ערבות צד ג' להבטחת הוצאות המשיב בערעור.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ולוניק למבקשת, עו"ד מ. דדורי למשיב. 29.5.88).
ע.פ. 508/87 - אריה סאלם אליאס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי יחד עם שניים אחרים ביצע שוד בדירתו של זקן כבן 98. כדי להוציא מפיו של הישיש פרטים אודות המקום שבו מוחבא רכושו, קשרו לו את עיני, סתמו את פיו, כפתו את ידיו מאחורי גבו והיכוהו בכל חלקי גופו. הישיש נחבל בצורה קשה. לאחר מכן ערכו השודדים במשך כארבע שעות חיפוש מדוקדק בבית וגנבו כ-3,000 דולרים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 10 שנים מאסר בפועל אשר מתוכן 18 חודשים חופפים תקופת מאסר שהמערער מרצה בתיק אחר. הערעור על חומרת העונש נדחה. בתי המשפט בארץ התייחסו לעבירות מהסוג דנן בחומרה ביחוד כשעבירות כאלה רבו בתקופה האחרונה במידה שחייבה תגובה מתאימה ע"י בתי המשפט. המערער גם אינו פנים חדשות בבתי המשפט וכבר נדון לתקופה של 44 חדשים בתיק אחר שבו היה משיב. עם עבריין כזה אין מקום למידת רחמים אלא יש לנהוג כלפיו לפי מידת הדין על ידי הטלת עונש משמעותי. הסניגור מיקד את טיעונו במציאת הבדלים בין העונש שהוטל על המערער לבין העונש שהוטל על חבריו. ברם, אחד השותפים במעשה נדון ל- 11 שנים מאסר ולגביו לא יכולה להיות טענה של אחידות העונשים ואילך השותף האחר נדון ל- 8 שנים מאסר. גם העונש שהוטל על שותף זה אינו יכול לשמש סיבה להשוואה. בסופו של דבר החליט ביהמ"ש המחוזי שמתקופת המאסר שהוטלה על המערער ירצה 18 חודשים באופן חופף עם עונש אחר. כמו כן לעורר השני לא היו הרשעות קודמות.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. עו"ד הררי גבריאל למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 19.4.88) .
בש"א 116/88 - משה פיכטנבאום נגד רשם המקרקעין ומינהל המקרקעין
*פטור מאגרה והפקדת ערבות (בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבות - הבקשה נדחתה).
המבקש הגה ערעור על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בחיפה בו נדחתה תביעתו נגד המשיבים בשל מעשה בית דין והתישנות. עתה מבקש הוא לפטור אותו מאגרה בסך 600 ש"ח וכן לפטור אותו מחובת הפקדת ערבון. בתצהירו נאמר כי הוא אדם ערירי, מתגורר במעון עירוני לאנשים ערירים ומתקיים מהכנסה חדשית של 240 ש"ח מהמוסד לביטוח לאומי וכן מקיצבת נכות מאוסטרליה בסך 500 ש"ח. לדבריו נגזל ממנו רכושו על ידי אשתו ובשל כך נתקיימו הליכים משפטיים והערעור שבתיק העיקרי הוא אחד מהם. המצהיר מציין כי יש לו חובות מרובים כאשר חלק מחובות אלה נגרם בשל הצורך לשלם אגרות משפט והוצאות אחרות בקשר להליכים משפטיים אחרים שהוא מנהל. הבקשה נדחתה.
אגרת הערעור של 600 ש"ח אינה סכום גבוה ולמבקש הכנסה קבועה ומסודרת של 750 ש"ח לחודש. הוא לא פירט את הוצאותיו אך הואיל והוא מתגורר במעון עירוני ניתן להניח שהוצאותיו למחייה הן מזעריות. המבקש מנהל מספר הליכים משפטיים ואלו כרוכים בהוצאות ומכאן לפחות חלק מהחובות הרובצים עליו. אכן, זכותו של המבקש לנהל הליכים משפטיים כראות עינו, אך בנסיבות שבהן עומדת לו הכנסה קבועה ומספקת למחייתו ולצרכיו האחרים, לא תשמע טענה שהוא שקוע בחובות בשל הליכים אלה. לפיכך אין לומר שהמבקש חסר יכולת לשאת בתשלום האגרה ומטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות. המבקש מוסיף וטוען כי סיכויי טובים לזכות בערעור. באת כח המשיבים טוענת כי בערעור אין ממש. בעבר נקבע כתנאי נוסף למתן פטור מאגרה סיכוי הצלחה בהליך, אך כיום שונה תנאי זה לצורך מתן פטור מאגרה בכך כי "ההליך מגלה עילה". המבחן של הליך המגלה עילה שונה ממבחן סיכויי ההצלחה והוא צר ממבחן סיכויי ההצלחה ומקל ממנו. במקרה הנדון משנקבע כי המבקש אינו מסר יכולת לשאת בתשלום אגרה אין צורך לבחון את השאלה אם ההליך מגלה עילה. לפיכך נדחתה הבקשה.
(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו,עו"ד גב' מ. כהנא למשיבים. 12.5.88).
ע.א. 389/84 - שולמית סתוי נגד בשארה חשיבון ואח'
*פירוש הסכם שכירות לעניין הפרשי הצמדה (הערעור נדחה).
המערערת השכירה למשיבים מושכר בשכירות בלתי מוגנת מאוגוסט 1978 עד 1982 עם זכות הארכה עד סוף יולי 1988. בהסכם נקבע כי עד לינואר 75 לא יהיו דמי השכירות צמודים ואילו מינואר 75 יהיו צמודים למדד כאשר "בתחילת אפריל של כל שנה יעשה חשבון בדבר התוספת שתצמח לדמי השכירות שישולמו עד חודש אפריל של אותה שנה והשוכרים ישלמו את הפרשי ההצמדה בחודש אפריל בהתאם לחשבון שיעשה בעד התקופה שעברה". עוד נקבע שהחל מחודש אפריל 1976 ישלמו השוכרים את דמי השכירות מדי חודש בחודשו כפי שצמחו לאחר עשיית חשבון האינדקס, היינו לפי גובהם בסוף חודש מרץ שלפניו. לאחר תום תקופת השכירות (1982) יהיו רשאים השוכרים להמשיך ולהחזיק במושכר באותם תנאים עד סוף יולי 1987 בתנאי שישלמו כל חודש דמי שכירות לפי שווי השוק. שווי השוק ייקבע ע"י מעריך. המחלוקת הפרשנית בין הצדדים היא אם הפרשי ההצמדה שנצברים מדי חודש בחודשו במרוצת שנת השכירות הופכים להיות סכומי קרן נושאת הפרשי הצמדה מאז יצירתו של כל סכום וסכום ועד לפרעון הקרן, או שהם מצטברים לקרן שעומדת לפרעון בערכה הנומינלי. ביהמ"ש המחוזי העדיף את פירושם של המשיבים, דהיינו כי הפרשי ההצמדה הם סכומי ההפרשים הנורמליים שחושבו ואם חסרה הוראת ההצמדה בהסכם לא נעשה הדבר שלא במתכוון. הערעור נדחה בעיקרו פרט לתקופה מ- 1982 ואילך.
כשבאים לברר אם התנו הצדדים על שיערוך ומה התנו בנדון יש לבחון את לשון החוזה כפי שהוא מתפרש עפ"י אומד דעתם של הצדדים. אגב בחינה זו יש שמתעורר הצורך לברר את משמעותה של לאקונה, של שתיקה בחוזה בשאלת השיערוך. יש שמשמעות השתיקה הסדר חיובי ויש שהמסקנה תהיה הסדר שלילי. כשמתחקים אחרי לשונו של ההסכם הנדון מוצאים שלוש תקופות: אחת המתחילה באוגוסט 1974 ומסתיימת ב-12.74, השניה היא בין 1.1.75 ל- 1.8.82 והשלישית היא מתאריך זה ועד סוף חודש יולי 1987. לגבי התקופה הראשונה הותנה מפורשות כי דמי השכירות לא יהיו צמודים וגם לגבי התקופה השלישית לא מתעוררת כל בעייה פרשנית. לגבי תקופה זו נקבע בהסכם כי השוכרים ישלמו את דמי השכירות מדי חודש "לפי שווי השוק" בקביעתו של שמאי ואלה "יוצמדו למדד יוקר המחייה". מנגנון ההצמדה שנקבע הוא בהצמדה חודשית של הסכום הבסיסי שקבע השמאי ותשלום חדשי של דמי השכירות הכוללים את הקרן וההצמדה. פועל יוצא מהסדר זה הוא כי את הפרשי ההצמדה רואים כחלק מהקרן וההפרשים עצמם אם לא נפרעו במועדם נושאים הפרשי הצמדה. לא כן לגבי התקופה שמינואר 1975 ועד אוגוסט 1982. לגבי תקופה זו צופה ההסכם את פני העבר וקובע כי הפרשי ההצמדה יוצמדו בחודש אפריל "בהתאם לחשבון שיעשה בעד התקופה שעברה בתחילת אפריל של כל שנה". לפי סעיף זה מתעדכנים אמנם דמי השכירות החדשיים עפ"י המדד ולפי חישוב התוספת החדשית יש לראות את דמי השכירות הבסיסיים בכל חודש ככוללים את הקרן וההצמדה שנתווספה לה. אולם מאחר שאת הפרשי ההצמדה שנוספו מדי חודש אין על המשיבים לשלם אלא בתום התקופה השנתית, בחודש אפריל, הרי שאין מדובר בתשלום פיגורים אלא בתשלום המתבצע כהילכתו ובמועדו. כיון שכך אין לחייב את השוכרים לשלם את הפרשי ההצמדה בערכם הריאלי בהעדר התנאה על כך בהסכם. מה עוד שלא נתעלם מן הצדדים נושא ההצמדה, והם נתנו את דעתם לכך לכל אורכו של ההסכם ואעפ"כ לא התנו על "הצמדת ההצמדה" עד לתשלום בחודש אפריל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ישראל א. הגר למערערת,עו"ד א. בן שחר למשיבים. 14.4.88).
עש"מ 1/88 - אריה בלסן נגד נציבות שירות המדינה
*הרשעה בעבירה שיש עמה קלון וחומרת העונש (גניבת דברי דאר ע"י דוור) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של גניבה על ידי פקיד דואר בכך שבמסגרת תפקידו כדוור בירושלים קיבל למסירה מכתב רשום שהכיל דרכון, לא מסר את המכתב למתלונן אלא השמיד את הדרכון או הסתירו וחתם בשמו של המתלונן על הטופס של קבלת הדואר הרשום. כן נתפסו בדירת המערער ששה מכתבים עבור נמענים שונים שלא נמסרו וכן שיק דואר ריק. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלושה חודשים מאסר בפועל ותשעה חודשים מאסר על תנאי וכן הטיל עליו תשלום פיצויים. בעקבות ההרשעה הובא המערער לדין בפני ביה"ד למשמעת בו הואשם בכך שעבר עבירה שיש עימה קלון. ביה"ד למשמעת קבע כי העבירה הנ"ל יש בה משום קלון וגזר למערער פיטורין מידיים תוך תשלום %95 מפיצויי הפיטורין ופסילה לעבודה ברשות הדואר לתקופה של שנתיים. הערעור על ההרשעה על מידת העונש נדחה.
לעניין ההרשעה טוען הסניגור כי אין בעבירה משום קלון וכי אין להמיט על המערער אות קלון של הרשעה כגון זו. טענה זו יש לדחות. גניבת דבר דואר על ידי פקיד דואר יש לה אופי של מעילה באמון והיא חותרת תחת האמונה והבטחון אשר אותם צריך הציבור לרחוש כלפי אלו אשר בידיהם הוא מפקיד מכתביו. לא יכול להיות ספק בכך כי עבירה כאמור לפי נסיבותיה יש עימה קלון. לפיכך ההרשעה בדין יסודה. אשר למידת העונש - גם בכך אין להתערב.תופעות כגון אלו הן בגדר פגיעה חמורה באמינות סדרי הדואר ועל כן רשאי היה בית הדין להסיק את המסקנות העונשיות שהסיק ולתת משקל נאות לגורם ההרתעתי.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שמעון מור יוסף למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 19.5.88).
בש"א 267/87 - א.ב. לשיווק בשר ויצחק ביבלה נגד בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק)
*דחיית תשלום אגרה (בקשה לדחיית תשלום אגרה - הבקשה נדחתה בעיקרה).
הבנק המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד שני המבקשים, הוגשה בקשה לרשות להתגונן וזו נתקבלה לעניין טענת הריבית ואילו באשר לטענה אחרת - טענת פיקציה - ניתנה למבקשים רשות להתגונן בתנאי שיפקידו ערבות צד ג' בסכום של 500,000 ש"ח או ימשכנו נכס מקרקעין לטובת הבנק. המבקשים לא עמדו בתנאי הערבות וניתן נגדם פסק דין חלקי. על פסק דין זה הגישו המבקשים ערעור ואגרת הערעור נקבעה בסכום של 8,177 ש"ח. מכאן הבקשה לדחיית אגרה והיא נדחתה בעיקרה. הבקשה לדחיית אגרה מבוססת בראש ובראשונה על טענת חוסר יכולת והיא נתמכת בתצהירו של המבקש השני (להלן: המבקש). התצהיר ניתן בשמו הוא ובשם המבקשת הראשונה (להלן: החברה) שהמצהיר משמש כמנהלה. הן המבקש והן החברה הם בעלי דין ושניהם מבקשים פטור מאגרה. מבחינת יכולתם של המבקשים יש להביא בחשבון את יכולתם של המבקש והחברה כאחד. אכן החברה אינה פעילה, אולם מדובר בחברה משפחתית כאשר בעלי המניות הם הורי המבקש ומבחינת יכולתה של החברה יש לבחון גם את יכולת בעלי המניות ואת יכולת החברה להיעזר בבעלי מניות אלה לצורך מימון האגרה. מן הנתונים קשה לאמר שהמבקש עצמו הינו חסר יכולת, אך בהתחשב בסכום האגרה ניתן לומר שלא יוכל, לבדו, לשאת בכל סכום האגרה. אולם גם החברה היא בעלת דין ואף שהיא נטולת רכוש הרי בעלי מניותיה היחידים (הורי המבקש) הם בעלי רכוש ניכר ויכולים לעזור במימון האגרה. צירוף יכולתו המוגבלת של המבקש ורכושם של הוריו בעלי המניות בחברה מביא למסקנה שלא הוכח חוסר יכולתם של המבקשים יחדיו לשאת בתשלום האגרה. יחד עם זאת הוחלט כי רק 6,000 ש"ח ישולמו עתה ואילו היתרה תשולם בתום הדיון בערעור. הסכום הבלתי נדחה משולם ב-3 שיעורים חודשים.
(בפני: הרשם צור. עו"ד חייט למבקשים, עו"ד פרלנוטר למשיבה. 3.5.88).
בש"פ 269/88 - סמי סויסה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם יחד עם אחר (לוגסי) בהחזקת ק"ג חשיש. התשתית הראייתית היא עדותם של 2 שוטרים שראו בשעת ערב תנועות ידיים מהן ניתן להסיק שהאנשים החזיקו דבר מה. משהתקרבו השוטרים ברח לוגסי והחביא את מה שהתברר לאחר מכן שהוא חשיש ואילו העורר התקרב לשוטרים. הוא כפר שהיתה לו שייכות לסם ואילו לוגסי הודה שהסם הוא רק שלו. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל. לא היה מקום לסמוך על דברי לוגסי כראייה לטובת העורר אך מאידך אין בדבריו כדי לסבך את העורר. אשר לעדויות השוטרים - אין בהן תשתית ראייתית מספיקה למעצר עד תום ההליכים, אם כי יתכן שבבוא הזמן יתן ביהמ"ש אמון בעדויות אלה וירשיע את העורר. אמנם לעורר עבר פלילי ודי היה בכך יחד עם התשתית הלכאורית, אף אם אינה כה חזקה, כדי לעצרו, אולם מסתבר כי ההרשעות הקודמות הן מלפני שנים רבות, ומאז שבע שנים אין לנאשם עבירות רשומות. דבר זה יש בו כדי ללמד על דרכו של העורר שהטיב דרכו ובינתיים גם עובד בעיריית אילת. בשל כך יש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט אריאל. עו"ד מרוז לעורר, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 16.5.88).
ע.א. 220/87 - שרה זלוטי נגד מיכאל זלוטי
*ביטול תשלום מזונות זמניים (הערעור נתקבל).
בביהמ"ש המחוזי נדונה תביעת המערערת למזונותיה וביהמ"ש המחוזי פסק באוקטובר 1984 מזונות זמניים. לאחר מכן נמסרו כל הנושאים שבמחלוקת בין בני הזוג להכרעתו של בורר ובהסכם הבוררות כללו בני הזוג הוראה אשר לפיה עד למתן פסק הבורר ואישורו בפסק דין ימשיך הבעל לשלם מזונות האשה והוצאות הבית בהתאם להחלטת ביהמ"ש בדבר מזונות זמניים. הבורר שמונה אמור היה לדון ולהחליט בנושאים שבמחלוקת בין בני הזוג לקראת פרידתם בגט פיטורין. לאחר מכן הגיש הבעל לביהמ"ש המחוזי בקשה לפטור אותו ממזונות האשה, למרות האמור בהסכם הבוררות, וזאת משום שהאשה עזבה בינתיים את דירת בני הזוג ועברה להתגורר במקום פלוני עם גבר אחר. שמו של אותו גבר הועלה על ידי הבעל, כדבריו, גם בעבר כמי שמקיים יחסים עם המערערת. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשת הבעל וביטל את חיובו בתשלום מזונות זמניים למערערת. ניתנה רשות ערעור וביהמ"ש העליון החליט לקבל את ערעורה של האשה.
לא היה מקום לבטל את החיוב בתשלום המזונות הזמניים כאשר הבוררות עדיין מתנהלת. אין ללמוד ממהלך העניינים כי היחסים שבין הצדדים היו תקינים וכאילו האירוע האמור שינה את המצב באופן מהותי. הערת הבעל בעניין האשמותיו בעבר באשר ליחסים בין האשה לבין אותו גבר מדגימה זאת. למעשה, ההתדיינות והבוררות היו תולדה של מחלוקות שנפלו בין בני הזוג ואשר הובילך אותם לקראת גט. המסקנה כי אילו היה עניין עזיבת הבית נגד עיני בעלי הדין בעת עריכת הסכם הבוררות היו רואים על פניו דבר הנוגד אפשרות של המשך תשלום מזונות איננה חד משמעית. העיקרון שלפיו יש לקיים התחיבויות חוזיות גובר כאן על ההשערה המסופקת הנ"ל. אילך רצה המשיב לקבוע תנאים באשר להתנהגות האשה בתקופת הביניים בה מתנהלת הבוררות, היה צריך לכלול אותם באופן מפורש בתוך ההסכם, ומשלא נכלל תנאי כלשהו בהסכם אין לומר שהאירוע האמור היו בו כדי לבטל מניה וביה התחייבות חוזית ברורה שנטל הבעל על עצמו להמשיך בתשלום המזונות הזמניים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד זיו גרובר למערערת, עו"ד אשר א. רוט למשיב. 5.5.88) .
בש"א 121/88- שלמה אלמון נגד מדינת ישראל
*פטור מאגרה והפקדת ערבות (בקשה לפטור מאגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
בשנת 1958, בהיות המבקש אסיר משוחרר ברשיון, הסכים להתאשפז בבית החולים לחולי נפש למשך מותר תקופת המאסר של שמונה חודשים לשם קבלת טיפול ושיקום. המבקש הוחזק שם ובבתי חולים אחרים במשך 12 שנים בלא שניתנה הסכמתו לכך. הוא הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה נזיקין נגד המדינה בעילה של כליאת שווא. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו שלפי הוראות חוק לטיפול בחולי נפש, משהתאשפז המבקש בבית חולים לחולי נפש מרצונו, כפף עצמו להוראות החוק ואין הוא יכול להשתחרר אלא על פי החלטת המנהל הניתנת לפי אותו חוק. על כך הגיש המבקש ערעור ויחד עם הערעור הגיש בקשה לפטור מאגרה ומהפקדת ערבות להבטחת הוצאות המשיבה בערעור. בבקשה מציין המבקש כי הוא נכה בשיעור של %100 לצמיתות וכי הוא מתקיים מקיצבה של המוסד לביטוח לאומי בסכום של 400 ש"ח לחודש. ב"כ המדינה אינו חולק על נתונים אלה ומודה שהמבקש חסר יכולת לשאת בתשלום האגרה אך לטענתו מדובר בהליך משפטי בו אין שמץ של סיכוי לזכות בערעור, שכן לא מתעוררת בערעור כל שאלה משפטית ולו גם פעוטת ערך, ועל כן אין זה מן הראוי שהליך כזה יגיע ויידון בביהמ"שבלא ששולמה עליו אגרה. בקשת המבקש נתקבלה.
בשונה מן המצב בעבר אין צורך כיום להראות, בנוסף להוכחת חוסר יכולת, סיכוי להצלחה בערעור. התקנות כיום קובעות כי לצורך מתן פטור מאגרת ערעור יש להראות שההליך בו מדובר מגלה עילה. המונח "הליך" כולל ערעור. השאלה העומדת לדיון בענייננו נוגעת לפרשנות הוראות חוק טיפול חולי נפש. לפי פירושו של ביהמ"ש המחוזיאדם הנכנס לבית חולים לחולי נפש מרצון אינו יכול להשתחרר מבית החולים מכח רצונו בלבד ועניין שחררו דינו כדין מי שהתקבל לבית החולים שלא מרצון. המערער תוקף בערעורו פרשנות זו. מדובר בשאלה משפטית שאינה פשוטה כלל ועיקר ובוודאי שלא ניתן לטעון שהערעור אינו מגלה עילה. לפיכך, יש לפטור את המערער מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבות.
(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו,עו"ד גורדון למשיבה. 18.5.88).
בש"א 124/88 - שמיר חברה לביטוח בע"מ נגד מורל לייב
*העברת משפט (בקשה להעברת דיון מבימ"ש השלום לביהמ"ש המחוזי - הבקשה נדחתה).
עניין הדיון בתביעה לתשלום תכוף, בעקבות תביעת פיצויים בשל תאונת דרכים, ראוי להסדר בחוק או בתקנות סדר הדין, כי קורה כיום שמוגשות מספר תביעות לבתי משפט שלום שונים לתשלום תכוף, בו בזמן שהתביעה לפיצויים תלויה ועומדת בביהמ"ש המחוזי. אולם, אין כיום הוראה דיונית המאפשרת העברת הדיון בתביעה שהוגשה מבימ"ש שלום לבימ"ש מחוזי, כי הן סעיף 78 לחוק בתי המשפט והן תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי מתייחסים להעברת הדיון לבימ"ש באותה דרגה.
(בפני: הנשיא שמגר. עודד שגיא למבקשת, עו"ד י. ראובני למשיב. 11.5.88).
בש"פ 275/88 - מדינת ישראל נגד אמנון עובד
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (רצח) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיב נעצר עד תום ההליכים באשום של רצח והחזקת רמון. השנה נסתיימה ביום 16.11.87 והמעצר הוארך עד ליום 17.2.88. המשפט לא הסתיים עד אז והתביעה ביקשה ארכה נוספת וזו ניתנה עדליום 17.4.88. אף הארכה זו לא הספיקה וניתנה הארכה נוספת ביום 13.4.88, בפני השופטים שהחליטו על הארכות המעצר. היו סיבות שונות שהצדיקו זאת. קודם להחלטת ההארכה האחרונה מיום 13.4.88 הצהיר ב"כ המדינה כי עד סוף חודש אפריל יסתיים הברור המשפטי מטעם התביעה וכולל סיכומי התביעה. בהחלטה להאריך את המעצר
נאמר כי אלמלא הצהרה זו והעובדה שמדובר בעבירת רצח שוקל היה השופט לשחרר את המשיב על אתר. עתה הוגשה בקשה להארכת נוספת. הצורך התעורר עקב התפתחות בלתי צפויה - בקשת ההגנה להעמיד את המשיב להסתכלות פסיכיאטרית. דרושים להסתכלות שבועיים ימים ולאחר מכן תוגש חוות דעת ויתכן שלאחר מכן ייחקרו הפסיכיאטרים ואז יוגשו הסיכומים ורק אז ניתן יהיה להכריע בדין. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה. ברור שהמבקשת אינה קשורה להבטחתה כי הסיכומים יסתיימו בחודש אפריל לנוכח השינוי שחל כאמור וברור שהתפתחות זו היא שיקול שיש לשקול עתה. נכון הדבר שבתמונה הכללית מתארך המעצר עד תום ההליכים כבר מיום 7.11.87, אך יחד עם זאת מדובר בעבירה חמורה ביותר של רצח והצורך בהארכה הנוספת מתעורר עקב התפתחות בלתי צפויה שבאה מצד ההגנה. לפיכך הוארך המעצר עד יום 13.7.88.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד י.כהן למבקשת, עו"ד קעטבי למשיב. 12.5.88).
בש"פ 274/88 - מדינת ישראל נגד רפיק מועדי
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בעבירת סמים וביהמ"ש סרב לבקשת המדינה לעצרו עד תום ההליכים, ושיחרר אותו בערובה תוך הוראה שיהיה זה מעצר בית מלא. נימוקי השופט היו כי הנאשם התהלך חופשי ששה חדשים מאז ביצוע העבירה אשר נטען שעבר. ב"כ המדינה טענה כי העיכוב של ששה חדשים בבקשת המעצר בא כדי לא לחשוף סוכן סמוי לפני שפעולותיו הגיעו לשלב בו ניתן לחשפו. נימוק נוסף לשחרור היה כי התשתית של חומר הראיות קלוש, היינו ההקלטה של השיחה בין הנאשם והסוכן הסמוי אינה מצביעה במידה מספקת על עיסקה ביניהם. הערר נדחה.
מהתמליל של השיחה עולה שהסוכן מנסה להדיח את הנאשם ותשובת הנאשם אינה ברורה. מאידך, למשיב הרשעות קודמות בעבירות סמים ואף מאסר על תנאי תנאי ועומד נגדו. המדינה מבקשת לעצור את המשיב וטוענת כי מדובר בהחלטה עקרונית, היינו שאין לראות בנימוק של עיכוב בבקשת המעצר נימוק מכריע לשחרר נאשם. מדובר בסוכן סמוי ויש לתת למדינה אפשרות לעכב את המעצר עד שניתן לחשפו בהתחשב במטרה החשובה של תפיסת עברייני סמים. אכן יש טעם בדברי ב"כ המדינה, והנכון הוא שיש לאזן בין שתי הגישות. מה עוד שמדובר בעבירות סמים. הנטייה היא לטובת עמדתה מדינה, אם כי אין צורך לנקוט עמדה בשאלה זו. בענייננו לא זה הגורם החשוב. יותר חשוב בשלב זה הוא מצב התשתית הראייתית. התשתית אינה מספיקה למעצר הנאשם עד תום ההליכים. נימוק נוסף אף כי לא מכריע יש לראות בעיכוב הבקשה לבטל את החלטת השופט המחוזי. צו השחרור ניתן ביום 4.5.88 והערר הוגש רק ביום 8.5.88.
(בפני: השופט אריאל. עו"ד גב' מיקי חשין לעוררת, עו"ד מ.גלעד למשיב. 12.5.88).
ע.פ. 633/87 - יעקב עמר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בעבירת שוד ונדון לחמש שנים מאסר בפועל וכן הופעל בחופף מאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הצביע על הנסיבות המשפחתיות הקשות של המערער ועל נתונים נוספים שיש בהם כדי להקל בעונשו, ואולם העונש שהוטל על המערער אינו כבד באופן המצדיק התערבות בו. הנסיבות לקולא כבר נלקחו בחשבון כאשר המאסר על תנאי הופעל בחופף ולא במצטבר. עבירת השוד היא עבירה חמורה והנסיבות בהן נעברה העבירה אינן מן הקלות. הרכוש שנשדד הוא ניכר וכל זאת כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד כנגד המערער. בנסיבות אלה אין הצדקה להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, בך. עו"ד זילברשטיין למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה.17.5.88).