בש"פ 241/88 - דוד בלס נגד מדינת ישראל

*תוקף עיקולים ותנאי שחרור בערובה כאשר עברה שנה מיום הגשת כתב האישום והנאשם משוחרר בערובה(בקשה להסרת עיקולים וביטול תנאי שחרור בערובה - הבקשה נדחתה).


א. המבקש הואשם בעבירות שונות בכתב אישום שהוגש ביום 11.5.86. לבקשת המדינה נעצר המבקש עד תום ההליכים נגדו. בתום שנה מיום המעצר ביקשה המדינה להאריך את מעצרו של המבקש ב- 3 חודשים נוספים בהתאם לסעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. ביהמ"ש העליון נעתר לבקשה זו אך בו זמנית החליט לאפשר למבקש להשתחרר בערובה כשבין תנאי הערובה נכללו איסור יציאת המבקש מהארץ, הפקדת ערבויות כספיות ועיקול דירות. המדינה הגישה לאחר מכן עוד פעמיים בקשות להארכת מעצר על פי סעיף 54 הנ"ל תוך ציון שהתביעה מסכימה לשחרור המבקש בערובה בתנאים שנקבעו קודם לכן ואכן כך הוחלט. בפברואר 1988 פגה תקופת המעצר האחרונה ולא הוגשו בקשות נוספות מטעם המדינה. המשפט טרם הסתיים. על סמך העובדות הנ"ל טוענת הסניגורית כי מבחינה משפטית יש לראות את המבקש כמי שזכאי להיות משוחרר ממעצר ללא תנאי ויש לפטרו מתנאי הערובה. טענה זו מבוססת על ההנמקה כי על פי החוק לא ניתן לשחרר אדם בערובה אלא אם קיים נגדו צו מעצר כדין. פקודת המעצר המקורית שהוצאה נגד המבקש במאי 1986 פג תוקפה כעבור שנה, על פי הוראות סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי. המדינה ביקשה מספר פעמים הארכת תקופת המעצר ל-3 חודשים ותקופות אלו נסתיימו. מאז תם מעצרו החוקי של המבקש ובמקביל אין יותר תוקף לתנאי הערובה שלפיהם שוחרר המבקש ממעצרו. לעומת זאת טוענת התובעת כי אין כל הגבלת זמן לתקפו של צו שחרור בערובה, כאשר צו זה ניתן כדין ותנאי השחרור בערובה נשארים בתוקפם עד תום המשפט. התובעת אומרת כי בפעמים הקודמות שנתבקש ביהמ"ש העליון להאריך את תנאי השחרור בערובה היו הבקשות מיותרות. בקשת המבקש נדחתה.
ב. סמכותו של ביהמ"ש להורות על מעצר נאשם מעוגנת בסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי "הוגש כתב אישום, רשאי ביהמ"ש... לצוות על מעצרו של הנאשם...". הסעיף אינו קובע הגבלת זמן לתקפו של צו מעצר המוצא על פיו ומבחינתו של סעיף זה יהיה הצו תקף כל עוד לא הסתיים המשפט או בוטל הצו ע"י החלטה אחרת. ברם, המחוקק ביקש להגביל את שלילת חרותם של אנשים אף אם הם מואשמים בעבירות רציניות ולשם כך באו סעיפים 52 ו- 53 המגבילים את אורך תקופת המעצר אלא בהתקיים תנאים מסויימים. סעיף 53 קובע כי "נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום עליו היה נתון במעצר... שנה אחת ומשפטו... לא נגמר... ישוחרר מן המעצר". באשר לסייג זהבא סעיף 54 לחוק וקובע כי שופט ביהמ"ש העליון מוסמך לצוות על הארכת המעצר מעבר לשנה לתקופות מירביות של שלשה חודשים כל פעם. כאשר מדובר בסעיף 53 על שחרורו של נאשם ה"נתון במעצר" הכוונה היא לאנשים המצויים בפועל, באופן פיסי, במעצר. מטרת הסעיפים להגביל את שלילת חרותם של הנאשמים ולוודא שאדם שעדיין לא הורשע בדין ושהוא בחזקת חף מפשע יזכה לתשומת לב מתמדת של הרשויות ושתהיה מודעות לכך שבהיעדר נסיבות מיוחדות לא יהיה מנוס מלשחרר את הנאשם אם המשפט לא ינוהל ביעילות הדרושה.
ג. מאידך אין לסעיף 53 כל נפקות ביחס לנאשמים שאינם "נתונים במעצר" ואשר שוחררו בערובה לפי תום התקופות המצויינות באותם סעיפים. הסמכות לשחרר עציר לפי סעיף 33 לחוק סדר הדין הפלילי מדברת על שחרור בערובה של נאשם הנתון במעצר. אכן, שחרור בערובה מותנה בקיומה באותה עת של פקודת מעצר חוקית וללא צו מעצר שהוצא כדין לא ניתן להורות על שחרור בערובה. אך משהחליט ביהמ"ש לעצור נאשם על פי סעיף 21 לחוק וכל זמן שהוא מצוי במעצר כחוק, הן מפני שהמשפט מתנהל וטרם הסתיימה השנה והן מפני שהמעצר הוארך מעבר לשנה על פי סעיף 54 ניתן לשחרר את
הנאשם בערובה על פי סעיף 33 ותנאי השחרור בערובה נשארים בתוקף ללא הגבלת זמן עד לסיומו של המשפט. תנאי השחרור בערובה שנקבעו כדין בעת מעצרו החוקי של הנאשם נשארים בתוקפם, מבלי שיש צורך בהארכות צו המעצר המקורי של הנאשם על פי סעיף 54 לחוק.


(בפני: השופט בך. עו"ד גב' מיכל שקד למבקש, עו"ד גב' פנינה דבורין למשיבה.29.4.88).


בש"א 80/88 - עמנואל דמתי נגד ח"י תעשיות מוצרי הגיינה בע"מ ואח'

*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נתקבלה).


א. המבקש הועסק עד 1982 אצל המשיבה הראשונה ומ- 1982 עד 1987 אצל המשיבה השלישית. שתי החברות הן בשליטתו של המשיב השני. העסקת המבקש בחברות נעשתה על פי הסכם עבודה שהטיל על המבקש הגבלות בכל הקשור לעסוקיו לאחר הפסקת עבודתו בחברות. ב-1987 חדל המבקש לעבוד אצל המשיבה השלישית (להלן: המשיבה) והחל לפעול באופן עצמאי. על רקע זה הגישו המשיבים תביעה נגד המבקש לאסור עליו לפעול במסגרת עסקו החדש ולהתחרות בהם. ביום 5.4.87 ניתן צו מניעה זמני נגד המבקש האוסר עליו ביצוע פעולות שונות (להלן: ההחלטה הראשונה) ובשלב מאוחר יותר, ביום 2.9.87, נתן ביהמ"ש המחוזי החלטה מפורטת יותר, הניתנת, כפי שהסתבר לאחר מכן, לפירושים שונים. לאחר מתן ההחלטה מיום 27.9.87 (להלן: ההחלטה השניה) המשיך המבקש בעיסוקים שונים והמשיבים הגישו בקשה לביהמ"ש המחוזי לנקוט בהליכי בזיון ביהמ"ש נגד המבקש.
ב. בביהמ"ש המחוזי טען המבקש כי הוא מפרש את ההחלטה השניה כהולכת בעקבות ההחלטה הראשונה ומכיון שבהחלטה הראשונה לא נאסרו עליו הפעילויות שהוא עוסק בהן הרי גם ההחלטה השניה אינה אוסרת עליו עיסוקים אלה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההחלטה השניה מתייחסת לעיסוקים שונים מאלה שדובר עליהם בהחלטה הראשונה וביהמ"ש אומר בהחלטתו נשוא הבקשה לרשות ערעור "מאחר וצפיתי אי בהירות שכזו, הרי קבעתי במפורש בפיסקה השניה (של ההחלטה השניה)... כי הצו אוסר על הנתבע לעסוק... כך שלא היה מקום לצמצם חלותו של צו זה ע"י פירוש מצמצם כפי שנהגה פרקליטת הנתבע... מאחר וטיעונה של פרקליטת הנתבע לא היה מלאכותי... אני מניח, כי אכן מבחינה סובייקטיבית פעל הנתבע על פי הצו כפי שהבינו ומכאן שאין לראותו כמבזה ביהמ"ש... יחד עם זאת אם ימשיך הנתבע... בפעולות... לא תהא ברירה... אלא לראות את הנתבע כמבזה...". על רקע השתלשלות העניינים פונה עתה המבקש בבקשה להאריך את המועד להגיש ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 27.9.87 היינו ההחלטה השניה. לטענתו, צו המניעה הזמני מיום 27.9.87, כפי שהוא הבין אותו, משתלב בצו הארעי מיום 5.4.87. לפי פרשנות זו צו המניעה לא פגע במבקש ואילו הפירוש האחרון בהחלטה מיום 12.2.88 פוגע בו. המבקש מסביר בטיעונו שביהמ"ש עצמו, בהחלטה האחרונה, מציין כי הפרשנות שננקטה ע"י המבקש נעשתה בתום לב. לכן, טוענת באת כח המבקש עניין לנו בטעות של בעל דין שנגרמה ע"י ביהמ"ש המהווה עילה להארכת מועד. לעומתה טוענת באת כח המשיב כי בהחלטה מיום 12.2.88 לא חל כל שינוי בעמדת ביהמ"ש אשר דחה את פרשנות המבקש להחלטה השניה והמבקש נתפס איפוא לטעותו הוא וזו אינה מהווה צידוק להארכת מועד. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
ג. טעות של בעל דין הנוגעת לעניין שבחוק אינה מהווה צידוק להארכת המועד ואחת היא אם מדובר בטעות הנוגעת לתכנו של החוק או בטעות הנובעת מאי ידיעת החוק עצמו. עם זאת, טעות בעל דין הנגרמת על ידי פעולה או טעות של ביהמ"ש מהווה נימוק להארכת המועד. אין המקרה דנן נופל לאחת משתי הקטגוריות הנ"ל. בענייננו מדובר
בצו שיפוטי אינדווידואלי ובשאלת פרשנות הנוגעת למשמעותו המדוייקת והיקף תחולתו של הצו. אין זה צו העוסק בעניין של מה בכך שכן הוא קובע איסורים בתחום של חירות האזרח הנוגע לחופש העיסוק. אין תימה שצו מסוג זה נתון לפירושים שונים כשהמבקש אוחז בפירוש דחוק ומצומצם והמשיבים אוחזים בפירוש מרחיב. שני הצדדים, בכנות ובתום לב, נאחזים באותן מלים ודברים שיצאו מפי ביהמ"ש ופרשנותם של כל אחד משני הצדדים אפשרית ולגיטימית. כל עוד לא הובהר הצו ובעל הדין לא עמד אל נכון על הכוונה המדוייקת אליה כוונו דברי ביהמ"ש, לא ניתן לומר שפעולתו היתה מוטעית ובוודאי שאין לומר שביהמ"ש הטעה אותו. רק בהחלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 12.2.88 הובהר למבקש כי צו המניעה השני התכוון לאסור עליו פעולות שהוא עוסק בהן, ורק אז נולדה למעשה העילה לערער על ההחלטה הראשונה. אם איחר המבקש את המועד הרי מוצדק להאריך לו את המועד.
ד. ניתן להגיע לאותה תוצאה בדרך שונה במקצת. בעקבות ההחלטה השניה הוציא ביהמ"ש המחוזי פסיקתא שנוסחה על ידי באת כח המבקש. לאחר שניתנה ההחלטה המבהירה, ביום 17.3.88, פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לתיקון הפסיקתא, התקיים דיון ובהחלטה מיום 28.3.88 הורה ביהמ"ש המחוזי לתקן את הפסיקתא. החלטה זו עם נתינתה הופכת לחלק מן ההחלטה מיום 27.9.87 ונתונה לערעור, ברשות, בין מכח היותה החלטה אחרת ובין מכח היותה החלטה המתקנת החלטה אחרת והמועד להגשת הבקשה לרשות ערעור עליה טרם חלף. לפיכך הוחלט להאריך למבקש את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 27.9.87.
(לפני: הרשם צור. עו"ד גב' אבירם למבקש, עו"ד גב' רימל למשיבים. 17.4.88).

ע.א. 421+422/83 - שיכון עובדים בע"מ נגד יורשי המנוח יצחק פרלשטיין ז"ל

*רשות להתגונן ותוספת הצמדה וריבית לאחר שנדחתה בקשה לרשות להתגונן (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל) .
א. האדריכל יצחק פרלשטיין המנוח הגיש תובענה בסדר דין מקוצר נגד חברת שיכון עובדים. לפי גירסתו ביצע עבור שיכון עובדים עבודות תכנון שונות ובסיום העבודה הגיש חשבון על סכום של כ-19,000 שקל ערוך על שם "חברת מורש, לידי אינג'ינר גיפשטיין, חברת שיכון עובדים בע"מ". לאחר משא ומתן עם מר גיפשטיין הועמד סכום התביעה על סך 15,750 שקל (להלן: נספח א'). המבקשת ביקשה רשות להתגונן,ולבקשה צורף תצהירו של עו"ד אהרונסון, פרקליטה של שיכון עובדים, אשר הצהיר מתוך עיון במסמכים ובדיקתם כי החשבון מיועד לחברת "מורש" ולא לשיכון עובדים וכן הצהיר כי ברצון שיכון עובדים להעלות טענות שונות ובכלל זה "תביעה שכנגד ו/או לטעון טענות קיזוז...". הרשם קבע בהחלטתו כי התביעה אינה ראויה להידון בסדר דין מקוצר באשר אין בידי התובע "כל מסמך שהוא הקושר את הנתבעת (שיכון עובדים) להתחייבות נשוא התובענה". לדעת הרשם נספח א' לתביעה הוא חשבון שלא אושר בידי שיכון עובדים.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המנוח ובפסק דינו קבע כי די בנספח א', כשהוא לעצמו, בתוספת התיקונים שנעשו בו ע"י מר גיפשטיין, כדי להוות ראשית ראיה בכתב לקיום חוב של שיכון עובדים לאדריכל. לחילופין, אישורו של החשבון על ידי שיכון עובדים מצוי במסמכים אחרים המהווים חליפת מכתבים בין שיכון עובדים לבין משרד השיכון שבהם תובעת שיכון עובדים את הסכום הנ"ל שעליה לשלם לנתבע. משום כך סבר ביהמ"ש כי בדין הוגשה התביעה בסדר דין מקוצר. אשר לבקשה לרשות להתגונן - קבע ביהמ"ש כי שיכון עובדים לא הראתה שמץ עילה המזכה אותה ברשות להתגונן. לעו"ד אהרונסון, שתצהירו תמך בבקשה לרשות להתגונן, לא היתה שום ידיעה על נסיבות העניין ובפיו לא היתה כל טענה זולת הדיבור המתמיד על היעדר הסכם. הטענות בדבר תביעה שכנגד, קיזוז והודעת צד ג' נטענו בצורה סתמית בלא פירוט. לפיכך פסק
ביהמ"ש המחוזי את סכום התביעה של 15,750 שקל בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התובענה ועד הפרעון בפועל.
ג. פסק הדין ניתן ביום 26.5.83. בהחלטה מאוחרת יותר מיום 14.6.83 החליט ביהמ"ש המחוזי החלטה נוספת בתיק הנדון. כמסתבר, בעת שימוע פסק הדין ביקש ביהמ"ש מבעלי הדין לטעון בפניו בשאלת המועד אשר החל ממנו יש לפסוק הפרשי הצמדה וריבית. ב"כ שיכון עובדים טען כי יש לפסוק זאת מיום הגשת התובענה ואילו ב"כ המנוח בחר שלא לטעון בעניין זה. על כן החליט ביהמ"ש לפסוק הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התובענה. בצהרי אותו יום, לאחר שחלף זמן מעת שימוע פסק הדין, זמן בו קם ביהמ"ש מכסאו כמובנו של מושג זה לעניין החלטה בדבר סופיות ההליך, פנה ב"כ האדריכל לביהמ"ש וביקש לתקן את פסק הדין במובן זה שקרן החוב תישא הפרשי הצמדה וריבית לא מיום הגשת התביעה אלא מיום היווצרות העילה כפי שנתבקש ביהמ"ש לעשות בתובענה שהוגשה. הבקשה הוגשה במסגרת בקשה לתיקון טעות סופר. ביהמ"ש לא נעתר לבקשת התיקון והשתית את סרובו על שניים אלה: ביהמ"ש כבר קם מכסאו, ומאחר שאין המדובר בתיקון טעות סופר אלא בתיקון טעות מהותית, הרי שפסק הדין הוא סופי וניתן להשיג עליו רק בדרך של ערעור; לגופו של עניין הוכחו טעמים שהצדיקו את העתקת המועד ממנו יש לחשב את תוספת הפרשי ההצמדה והריבית מיום היוצרות העילה ביוני 1976 ליום הגשת התביעה במרץ 1979. הערעור של שיכון עובדים נדחה וערעור העזבון נתקבל.
ד. אשר לערעורה של שיכון עובדים - תביעת המנוח ראויה היתה להידון בסדר דין מקוצר. אכן החשבון נספח א' מיועד לחברת "מורש" לידי אינג'ינר גיפשטיין חברת שיכון עובדים בע"מ, אך מנספחי התביעה האחרים עולה כי הגם שהחבות מלכתחילה לא היתה של שיכון עובדים הרי היא אימצה את החוב. מהמסמכים עולה ששיכון עובדים הודתה בקיומו הן מבחינת הסכום שנכלל בתובענה והן מבחינת אחריותה לפרעון. מר גיפשטיין שפעל מטעם שיכון עובדים אף שינה בכתב ידו את פרטי החשבון כך שהסכום הכולל הופחת וזאת כדי שהתשלום יעשה מהר יותר. בדין פסק ביהמ"ש המחוזי כי המשיבה לא הראתה אף לא שמץ עילה המזכה אותה ברשות להתגונן. התצהיר שהוגש נעשה ע"י אדם שאין לו ידיעה על נסיבות העניין. אין בבקשה ובתצהיר כל נסיבה נטענת של עובדה, אשר אם תקובל, יהא בה משום שיקול שלא להיענות לתביעת התובע וממילא להצדקת מתן רשות להתגונן.
ה. אשר לערעור יורשי האדריכל - השאלה המתעוררת היא אם מוסמך היה ביהמ"ש לקבוע שסכום הקרן ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ולא מיום היווצרות העילה, כפי שנדרש בכתב התביעה, כאשר החליט ביהמ"ש שלא ליתן רשות להגן בתביעת האדריכל. ההלכה בעניין זה היא כי אם סירבו השופט או הרשם ליתן רשות להתגונן זכאי התובע לפסק דין על סכום התביעה, ריבית והוצאות. שיעור ההוצאות מסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש אך אין השופט או הרשם יכולים, בסדר דין מקוצר, לשלול מהתובע את הוצאותיו כליל, אפילו מצאו שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הדבר. זאת על פי תקנות סדר דין המקוצר. בנסיבות כאלה הדרך הנכונה היא ליתן לנתבע רשות לההגונן מפני תביעת ההוצאות והוא הדין בריבית. בענייננו תבע האדריכל בכתב התביעה "לחייב את הנתבעת בתשלום סכום התביעה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית... החל מיום 20.6.76 ועד לתשלום הפועל". לא נתבקשה רשות להגן בנקודה זו. בנסיבות אלה, ומשהחליט ביהמ"ש שאין מקום לתת רשות להתגונן לא בנושא קרן החוב ולא בשאלת הריבית וההצמדה, שומה היה עליו לפסוק לאדריכל ריבית והצמדה מיום היווצרות העילה, הוא המועד האמור בכתב התביעה. לגופו של עניין אין בנימוקים שמנה ביהמ"ש, בתמיכה להעתקת המועד ממנו יתוספו הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות העילה
ליום הגשת התובענה, כדי להצדיק כירסום בערכו הריאלי של החוב לאדריכל, שהרי הפרשי ההצמדה והריבית נועדו לשמור על ערכו הריאלי של הכסף שעוכב ולפצות את הנושה על השימוש שעשה החייב בו. לפיכך יש לחייב את שיכון עובדים בתשלום הפרשי הצמדה וריבית החל מיום היוצרות העילה.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רפאל גרוסלמערערת, עו"ד יוסף בנקל למשיבים. 11.4.88) .


ע.א. 21/85 - אליהו מזרחי נגד מאפיה מרחבית גליל העליון בע"מ

*ביטול הסכם עקב הפרתו ופיצויים מוסכמים(הערעור נדחה).


א. המערער שהיה בעל מאפיה בטבריה בא לידי הסכם עם המשיבה בו התחייב להמנע בכל דרך שהיא מלהתחרות בייצור ובשווק לחם ע"י המשיבה, שלה מכר את כל זכויות הייצור והשיווק של המאפיה המשותפת לו ולאחיו בטבריה. כפי שהוכח הפר המערער את ההסכם הפרה יסודית, כאשר לפי קביעת ביהמ"ש נעשתה ההפרה באופן מתוכנן תוך הערמה על המשיבה. ביהמ"ש המחוזי קבע עוד כי המערער סובב את המשיבה בכחש, את ההכנות להפרה עשה בסתר ואת ההפרה עצמה ביצע לאחר שקיבל את מלוא התמורה מהמשיבה. לפיכך סבר ביהמ"ש כי ההפרה מזכה את המשיבה לבטל את ההסכם. ביהמ"ש חייב את המערער להשיב למשיבה את מלוא התמורה שהיא שילמה, כשהתמורה צמודה למדד מיום ששולמה ועד יום השבתה, וכן חייב את המערער לשלם ריבית של %10 לחודש על סכום התמורה שתוחזר וזאת בהסתמך על ההסכם המורה כי תשלום הריבית יהווה "פיצוי על הנזקים וההפסדים שנגרמו... עקב הפרת ההסכם... וזאת מבלי... שתדרש להוכיח את נזקיה". הערעור נדחה.
ב. באשר לטענות המערער נגד הקביעה העובדתית בדבר הפרת ההסכם הרי לכך אין יסוד. טוען המערער כי ההפרה שמדובר בה אינה הפרה יסודית ולכן חייבת היתה המשיבה לתת לו אורכה לקיים את ההסכם תוך זמן סביר לפני שתוכל לבטלו. ברם, מדובר כאן בהפרת התחייבות של המערער להמנע בכל דרך שהיא להתחרות ביצור ושיווק הלחם ע"י המשיבה. המערער ידע כי התחייבות זו היא לב לבו של ההסכם וכי המשיבה שרכשה אותה עת מאפיה נוספת ביקשה להבטיח לעצמה את כל השוק בטבריה. ההפרה עונה על הגדרתה של "הפרה יסודית" בחוק התרופות, שכן היתה זו הפרה שניתן להניח לגביה כי אדם סביר לא היה מתקשר בהסכם אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה. הפרה כזו מעצם טבעה היא הפרה יסודית בין אם מותנה במפורש בהסכם שהיא תחשב להפרה יסודית ובין אם לאו. לכן אין חשיבות לטענה כי קיימת תנייה גורפת בהסכם בדבר הפרות יסודיות, שלפי סעיף 6 לחוק התרופות אין לה תוקף. מאחר וההפרה היתה יסודית, רשאית היתה המשיבה לבטל את ההסכם ללא מתן אורכה.
ג. טענה אחרת בפי המערער כי המשיבה יכולה להסתפק באכיפת ההסכם וכי למשיבה, בהליך קודם, ניתן לה נגד המערער, לבקשתה, וללא התנגדות, צו מניעה זמני שתוצאתו היא אכיפת ההסכם. ברם, המערער לא ביקש ולא קיבל רשות להתגונן בטענה זו בתביעה הנוכחית שהוגשה בסדר דין מקוצר והוא לא ישמע בטענה זו עתה. המשיבה זכאית לבטל את ההסכם לא רק מכוח הוראות סעיף 6 לחוק התרופות אלא גם מכוח סעיף בהסכם המקנה לה זכות זו במפורש. כתוצאה מביטול ההסכם מתבטל צו המניעה - שמטרתו למנוע הפרתו של ההסכם כל עוד היה בתוקף. כסעד נגזר מביטול ההסכם זכאית המשיבה להשבת התמורה ששילמה למערער כשהיא צמודה. גם זכות זו עומדת למשיבה הן עפ"י החוק והן עפ"י ההסכם. ההסכם מורה עוד על תשלום ריבית של %10 לחודש על סכום התמורה כפיצוי על הנזקים וההפסדים. המשיבה זכאית לפיצוי המוסכם במלואו אלא אם ביקש המערער להפחיתו ושיכנע את ביהמ"ש כי מן הראוי לעשות כן מטעמים המפורטים בחוק. המערער לא עשה כן ובדין חוייב לשלם את הפיצוי המוסכם
במלואו. אין כל מניעה לפסוק לצד הנפגע תרופה של פיצוי בנוסף להשבה הבאה בעקבות ביטול ההסכם.
ד. המערער טוען כי ההשבה לפי סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) חייבת להיות השבה הדדית, היינו השבה ע"י כל אחד מהצדדים למשנהו של מה שקיבל לפי ההסכם. טענה זו נכונה היא. דא עקא שהמערער לא העלה טענה זו בפני ביהמ"ש המחוזי ולא בנה את התשתית העובדתית הדרושה כדי שניתן יהיה לקבוע מה מגיע לו כהשבה ולפסוק לו בהתאם. הדרך מבחינה דיונית עדיין פתוחה למערער לעשות כן בתביעה נפרדת.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. אלון למערער, עו"ד ב.צ. מלכה למשיבה. 11.4.88).


=ע.א. 679+703/82 - עירית נתניה נגד מלון צוקים בע"מ

*פירוש הסכם ופיצויים עקב הפרת הסכם (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).


א. עירית נתניה העניקה למלון צוקים אופציה לרכישת שטח קרקע על שפת ימה של נתניה לצורך הקמת מלון. היזמים מימשו את האופציה ובעקבות זאת נחתם ביום 11.12.72 זכרון דברים אשר אושר במוסדות העיריה. על פי זכרון הדברים היה על צוקים להגיש לאישור העיריה בתוך חודש תוכנית ראשונית להקמת מלון. בסעיף 3 לזכרון הדברים נאמר "עם קבלת אישור עקרוני של העיריה יגישו המשקיעים תכניות מפורטות, תוך 3 חודשים; העיריה מצדה, תגרום לאשור התכניות בהקדם האפשרי". בהמשך נאמר בסעיף 4 כי "משאושרו התכניות ע"י הועדה המחוזית ייחתם הסכם סופי בין הצדדים" ונקבעו הוראות בדבר דמי חכירה שיש לשלם למינהל מקרקעי ישראל. מלון צוקים והיזמים עמדו בהתחייבויותיהם ולעיריה הוגשו התכניות הראשוניות. הועדה המקומית לתכנון ובניה אישרה את התכנית ואף המליצה בפני הועדה המחוזית על שינוי יעוד הקרקע שנדרש לשם מימוש התכניות. התכניות לא אושרו על ידי הועדה המחוזית, בעקבות בקשת העיריה לעכב את הדיון בתכניות, שכן התעוררו שאלות הקשורות בתכנון כל חוף ימה של נתניה ובעיקר החוף שבו אמור היה המלון להיבנות. בינתיים חלו חילופים בראשות העיריה וראש העיר החדש הביע ספק בתוקף המחייב של זכרון הדברים. ביום 11.2.75 נמסר למלון צוקים שהעיריה אינה קשורה בזכרון הדברים וכי העיסקה בטלה מעיקרה. מלון צוקים הגיש תביעה נגד העיריה בגין הפרת חוזה. צוקים ביקש לקבל פיצויים על הפסד הרווח הצפוי מפרוייקט המלון ולחילופין השבה של הכספים שהוצאו ושכר ראוי.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה תוך שפסק כי זכרון הדברים מחייב. ביהמ"ש קבע כי העיריה הפרה את ההתחייבויות שנטלה על עצמה בזכרון הדברים, בכך שסיכלה את אישור התוכנית בועדה המחוזית. לדעת ביהמ"ש הפסיד מלון צוקים סיכוי שהתכניות יאושרו בועדה המחוזית וסיכוי שהיה נחתם הסכם חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל ובעקבות זאת היה מוקם מלון עושה רווחים. ביהמ"ש ציין כי לא ניתן להעריך סיכויים אלה בכסף ועל כן פסק למלון צוקים מליון ש"י כפיצויים. ערעור העיריה נדחה וערעור מלון צוקים באשר לשומת הפיצויים נתקבל.
ג. השופט ברק: בערעורה של העיריה בכל הנוגע לתוקפו של זכרון הדברים אין ממש. יש בזכרון הדברים כל היסודות המקיימים חבות חוזית תקפה. יש בו כוונה ליצור קשר משפטי מחייב, הם בו מסויימות ויש בו הסכמה על הפרטים המהותיים והחיוניים של החוזה. אין גם לקבל את טענת העיריה כי החוזה לא הופר על ידה. משנטלה העיריה על עצמה התחייבות לגרום לאשור התכניות בהקדם האפשרי השתרעה התחייבות זו לא רק על פעולות בועדה המקומית אלא אף על פעולות בועדה המחוזית. עם זאת אין לקבל את גישת מלון צוקים כי העיריה נטלה על עצמה התחייבות "לתוצאה" כלומר לקבלת
האישור. צדק ביהמ"ש המחוזי בקובעו כי התחייבות העיריה הינה אך "למאמץ", כלומר לנקוט בתום לב בכל הצעדים הדרושים לאישור התכנית. בהתחייבות זו לא עמדה העיריה שכן ביקשה לעכב, ולאחר מכן שלא לדון כלל בתכניות שהונחו על שולחן הועדה המחוזית.
ד. טוענת העיריה כי אפילו נעשה חוזה מחייב הרשות בידה להשתחרר ממנו בשל אינטרס הציבור אך גם טענה זו יש לדחות. אין זה מספיק לטעון את הטענה אלא יש להציב את תשתיתה העובדתית. יש להצביע על האינטרס הציבורי החיוני המצדיק השתחררות מהחוזה. יש להצביע על האיזון בין צרכי הציבור מזה לבין צרכי הפרט מזה ודבר זה לא נעשה. ברם, יהא ענין זה כאשר יהא, הבעייה הניצבת אינה באכיפת העיריה לקיים את התחייבותה אלא חובת העיריה לפצות את הצד האחר לחוזה. חובה זו קיימת עקרונית גם מקום שרשות שלטונית משתחררת מחוזה בשל אינטרס ציבורי חיוני. נכון ששיעור הפיצויים להם זכאי הצד הנפגע לא יהיה בהכרח זהה לפיצוי שמשלמים על הפרת חוזה, אך עקרונית זכאי הצד הנפגע לפחות לפיצוי על הוצאותיו ועל שכרו ורק פיצוי זה רלבנטי בפרשה שלפנינו, אלא אם כן קיימות נסיבות יוצאות מגדר הרגיל שיש בהן כדי להצדיק שחרור הרשות מחובתה זו. בענייננו לא הצביעה העיריה על נסיבות יוצאות דופן שכאלה ולפיכך דין טענה זו של העיריה להדחות.
ה. נותרה שאלת הפיצויים. בענין זה עשה ביהמ"ש שימוש בהוראת סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הקובע כי "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי ביהמ"ש לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין". לדעת ביהמ"ש המחוזי ניתן לעשות שימוש בהוראה זו לא רק לענין פיצוי על אי נוחות ועגמת הנפש אלא גם לענין פיצוי על נזק ממשי שאינו ניתן לשומה ואין למסור עליו פרטים. בכך טעה ביהמ"ש המחוזי. סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) בא ליתן פיצוי על נזק שאינו ממוני, כגון כאב וסבל, אי נוחות ופגיעה ברגשות. אין הוא בא ליתן פיצוי על נזק ממוני שקשה להוכיחו. קשיי ההוכחה לחוד וסוג הנזק לחוד. בענייננו טענה חברת צוקים שנגרמו לה נזקים ממוניים בלבד כגון הוצאות, שכר ראוי והפסד רווחים בעתיד. הפיצוי על נזקים ממוניים אלה אינו יכול להיעשות במסגרת סעיף 13 הנ"ל.
ו. מלון צוקים זכאי לפיצוי בעד הנזק שנגרם לו עקב הפרת החוזה ואשר העיריה צריכה היתה לראותו מראש בעת החתימה על זכרון הדברים, כתוצאה מסתברת של ההפרה. לעניין זה יש לערוך שתי בדיקות: האחת, קביעת היקפו ומידתו של הנזק עפ"י אמות מידה סיבתיות וצפיות; השניה, קביעת שיעור הפיצוי בנין הנזק שנגרם. בכל הנוגע להפסד הרווחים אשר מלון צוקים היה זוכה בהם אילו הוקם והופעל, צדק ביהמ"ש המחוזי בציינו כי המלון לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את היקפו ומידתו של נזק זה. אכן, לשם הוכחתו של נזק זה אינו נדרש דיוק מתימטי ואינה נדרשת וודאות מוחלטת ודי בודאות סבירה. ברם, אף במבחן זה לא עמד מלון צוקים שכן לא הצליח לבסס במידת ודאות כלשהי את הסיכוי לאישור התכניות על ידי הועדה המחוזית ואת הסיכוי להשגת החכירה על ידי המינהל. בלא הערכת סיכוים אלו אין אפשרות לקבוע את נזקו של מלון צוקים. עקרונית ניתן להעריך סיכויים, ואף סיכוי הנופל מחמישים אחוזים זכאי לפיצויים, אך בענייננו לא הונחה כל תשתית על פיה ניתן להעריך את הסיכוי בדרך כלשהי. מלון צוקים תבע גם הוצאות ושכר טרחת יזמים ובאשר לאלו הובאו ראיות שונות וביהמ"ש המחוזי לא קבע כל ממצא. מן הראוי שביהמ"ש יעשה כן. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שיפסוק מחדש את הפיצויים שלא עפ"י סעיף 13 אלא עפ"י הנזקים וההוצאות שהיו לצוקים.
ז. השופט לוין: בניגוד לדעתו של השופט ברק סבור השופט לוין כי בסעיפים 3 ו-4 לזכרון הדברים התחייבה העיריה לתוצאה של אישור הועדה המחוזית ולתוצאה של
חתימת חוזה חכירה בין מינהל מקרקעי ישראל לבין המשקיעים ולא רק למאמץ להשיג זאת. כדי להתחקות על כוונת הצדדים לזכרון הדברים יש לקראו בשלמותו ואם קוראים אותו בשלמותו עולה כי העיריה התחייבה לגרום לאישור התוכניות ולאישור החכירה ע"י המינהל. מסקנה זו אינה מחייבת פסיקת פיצויים למלון צוקים בשעור הרווח שנמנע ממנו או בכלל, אך היא מחייבת קביעת ממצא אם כי בדרך שונה מאשר זו שנקבעה ע"י השופט ברק לגבי השאלה מה הסבירות שהמלון היה מוקם, בהנחה שהיו מאשרים את התוכנית וחותמים חוזה חכירה, ומה שיעור ההסתברות לקיומו של רווח.
ח. השופט בך: בנקודה השנויה במחלוקת בין השופטים ברק ולוין נראית לו דעתו של השופט לוין כי יש לפרש את האמור בסעיף 3 לזכרון הדברים כהתחייבות העיריה להביא לידי אישור התכניות על ידי הועדה המקומית והועדה המחוזית ואת סעיף 4 כהתחייבות העיריה להסדיר את הסכם החכירה בין מינהל מקרקעי ישראל ובין המשקיעים. אמנם, אפשר שמבחינה מעשית לא תהיה כל תוצאה באבחנה האמורה. אין זה בטוח, כי מבחינת התוצאה הסופית של המשפט קיים הבדל בין הדעה לפיה הפרה העיריה את החוזה בכך שלא עשתה מאמץ נאות כדי להביא לאישור התכניות ולחתימת הסכם החכירה ובין הדעה שלפיה התבטאה הפרת החוזה מצד העיריה באי גרימה לאישור התכניות ולחתימת הסכם החכירה. זאת בשל הקושי שעליו צריך מלון צוקים להתגבר כדי לזכות בפיצוי בגין אי הקמת המלון, כאשר מוטל עליו להוכיח שאכן נגרם לו נזק בשל כך. חייב הוא להראות מהו הרווח שהיה צפוי באופן סביר מניהול המלון ושרווח זה עלה על הרווח שהפיק למעשה מהשימוש החילופי שעשה בכספי ההשקעה שהיו מיועדים למטרה זו. משימה זו נראית לכאורה קשה למדי. ברם, כיוון שלא נקבעו מימצאים ודאיים בנקודה זו על ידי ביהמ"ש המחוזי ומאחר שבלאו הכי מוחזר התיק להשלמה הרי מן הדין יוצא שביהמ"ש המחוזי יתן דעתו לנקודה זו וישלים את פסק דינו גם לגביה.


(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. עו"ד מ. טבקמן לעיריה, עו"ד א. הלפן למלון צוקים. 13.4.88).


ע.א. 17/88 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אימוץ(הערעור נדחה).


א. בנו של המערער (להלן: הקטין) נולד ביום 12.10.83 ולמעשה מלידתו לא טיפלו בו הוריו ולדעת שירותי הרווחה לא היו מסוגלים לכך. המערער ואשתו התגוררו בבית האם של האשה (סבתו של הקטין) והיא טיפלה בקטין הלכה למעשה כששירותי הרווחה עוזרים על ידה. בהיות הילד בן שנה סודר במעון יום. הסבתא נפטרה בדצמבר 1985. אמו של הקטין סבלה ממחלת נפש ונזקקה לאישפוזים חוזרים ועם מות הסבתא הוחמר מצבה והיה הכרח לאשפזה. האב לא טיפל בבנו והוא הועבר לבית אחיו הטיפול בילד היה בלתי נסבל ולדעת המטפלים מטעם שירותי הרווחה נשקפה לו סכנה מבחינה נפשית וגופנית. משהוחמר מצבו של הילד היה שייך להפעיל אמצעי חירום ובינואר 1986 ציוה ביהמ"ש לנוער על הוצאתו מרשות האחראים לו והוא סודר זמנית במוסד לילדים. בסופו של דבר קבע ביהמ"ש כי הקטין ישהה במוסד עד גמר הליכי הבקשה להכריזו כבר אימוץ. ביום 24.12.87 הכריז ביהמ"ש המחוזי כי הקטין הינו בר אימוץ כאשר נתקיימו מספר תנאים המצויינים בסעיף 13 לחוק אימוץ ילדים. הערעור נדחה.
ב. מחוות דעת המומחים והמטפלים עולה כי מבחינתו של הילד חייב לבוא שינוי בטיפול בו והשארתו במוסד לילדים אינו הפתרון המומלץ או הראוי. השאלה היא אם נתקיימו התנאים המצטברים שבסעיף 13 (7) לחוק האימוץ הקובע כי ניתן לאמץ ילד כאשר "ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה..". אלה הם שני תנאים מצטברים. הראשון נבחן עפ"י הנסיבות והתנהגות ההורה או ההורים
עד לשעת הדיון בבקשה להכריז על הילד כבר אימוץ. אם המסקנה היא שההורה אינו מסוגל לדאוג לילד הרי אז מתחייבת הבדיקה לקיומו של התנאי השני, היינו כי אין סיכוי שהתנהגותו ומצבו יישתנו בעתיד הנראה לעין. באשר לעתיד הרי המצב עשוי להיות לוט בערפל ובבחינת הנחה או ניחוש, מה עוד שעל פי רוב הורה העומד בפני ניתוק ילדו ממנו לצרכי אימוץ, מבטיח הבטחות ביחס להתמסרותו בעתיד לילד. לפעמים אין משמעות להבטחות כאלה כאשר תנאים מיוחדים, כגון פגם אורגני או מחלת נפש שוללים סיכוי אובייקטיבי לשינויים מובטחים. לא הבטחות מילוליות כפי שמבטיח ההורה הן ביסוד המבחן, אלא בעיקר במציאת סיכוי אובייקטיבי סביר כי מכאן ואילך ישתנה יחס ההורה לילדו הן מבחינת הטיפול הפיזי חמרי והן מבחינת היחס הרגשי הורי.
ג. השאלה היא אם בענייננו התקיימו שני התנאים המצטברים של סעיף 13 (7) הנ"ל. מבחינת האם ברור שהיא לא טיפלה בעבר בילד ולא תהיה מסוגלת לעשות כן בעתיד מחמת מחלת הנפש שממנה היא סובלת. אשר למערער, הונח לפני ביהמ"ש חומר רב על הרקע שלו, תיפקודו באורח כללי וביחס לבנו ומאלה ניתן ללמוד שאין סיכוי כי התנהגותו ומצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין. המערער לא נתן כל הסבר מדוע במשך 4 שנות חיי של הילד לא טיפל בו טיפול של אב, לא טרח לבקר את הילד בתכיפות ולעתים מזומנות, לא העלה כל מחשבה רצינית לגיבוש תכנית כלשהי לגבי העתיד אשר תאפשר לו לקחת את בנו לביתו וכיוצא בכך. אין למצוא כישורים אובייקטיביים אצל המערער לעמוד בחובותיו כלפי הילד ולמעשה גם לא רצון סובייקטיבי לעשות כן. כאשר אלה הם פני הדברים על ביהמ"ש להעדיף את טובת הילד כשיקול עיקרי. בכל נסיבות המקרה החלטת ביהמ"ש המחוזי להכריז על הילד כבר אימוץ הכרזה נכונה היא.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד גב' נילי מימון למשיב. 24.4.88).


ע.א. 622/87 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אימוץ(הערעור נדחה).


א. המערערת נולדה בינואר 1966, התחנכה באורח חיים דתי ובגיל צעיר התמרדה ועברה מבית ספר דתי לבתי ספר אחרים. בבית ההורים היו מריבות קשות בין ההורים לבין עצמם ובין ההורים לבין המערערת. בגיל 14 ניסתה המערערת להתאבד. התערבו בעניין גורמים טיפוליים והמערערת הועברה לאחותה הגדולה בעיר אחרת, לא הסתגלה לצורת החיים שם וחזרה לביתה. בהיות המערערת כבת 16, בראשית 1982, הכירה בחור הגדול ממנה בכשמונה שנים שהיה מעורב בנערותו בעבריינות. בחור זה אף שוחרר מהצבא בסעיף של ליקוי פסיכופאטי. המערערת חפצה להינשא לבחור, הוריה התנגדו וביהמ"ש סרב לתת לה היתר נישואין. חודשיים לאחר שהמערערת הגיעה לגיל 17 נישאה לפלוני (הבחור האמור) כאשר כבר היתה בהריון. ביום 21.9.83 נולדה הבת שאימוצה הוא נושא דיון זה. זמן קצר לאחר הנישואין התחילו מריבות קשות ואלימות בין המערערת ובין בעלה וביום 28.11.84 התגרשו. בהיות המערערת בהריון כבר התחילה להתענין בשרות למען הילד באפשרות לתת את הנולד לאימוץ. לאחר גירושיה היתה המערערת זמן מסויים אצל הוריה עם הילדה ולאחר מכן עברה לדירה נפרדת, קיימה קשר הדוק עם ההורים ותוך כדי כך טיפלו בילדה גם היא וגם אמה. מאז הריונה חלפו כשלוש שנים ואז הופיעה המערערת בשרות למען הילד לברר מחדש את אפשרות אימוץ הילדה שהיתה אז כבת 3. ביום 14.9.86 הופיעה המערערת במשרדי השירות למען הילד במטרה למסור את הילדה לאימוץ, היא הסבירה את מניעיה וגם ציינה כי בעלה שממנו התגרשה מסכים לאימוץ. אז החל תהליך האימוץ באמצעות פקידת הסעד. ביום 18.9.86 נסתיימו ההליכים למסירת הילדה לאימוץ, וביום 22.9.86 נמסרה הקטינה למשפחה אומנת שהסכימה לאמץ את הילדה, זו המשפחה שאצלה נמצאת הילדה עתה.
ב- 14.11.86 ביקרה המערערת יחד עם בעלה לשעבר במשרדי השירות לוודא שהילדה נמסרה למשפחה מאמצת. ביום 9.1.87, כשלושה וחצי חדשים לאחר מתן ההסכמה לאימוץ, הגישה המערערת בקשתה לביהמ"ש המחוזי שבו ביקשה לפסול את ההסכמה שנתנה ולחילופין להתיר לה לחזור בה מהסכמתה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתה והערעור על כך נדחה.
ב. סעיף 10 לחוק אימוץ ילדים קובע כי "לפי בקשת הורה רשאי ביהמ"ש לפסול הסכמתו שניתנה לפני לידת המאומץ או שהושגה באמצעים פסולים ורשאי הוא... להרשות להורה לחזור בו מהסכמתו...". המערערת טוענת כי התפתתה להסכמה בגין אמצעים פסולים של סחיטה ועושק מטעם בעלה לשעבר אשר לדבריה הכריח אותה להסכים ולבקש כי ילדתם תאומץ. כן טענה כי פקידות הסעד הטעו אותה באשר למשמעות האימוץ בכך שלא ניסו להניא אותה מכוונתה. נימוק שלישי היה כי היא לא הבינה את משמעות האימוץ. ביהמ"ש המחוזי פרט את הרקע להסכמת המערערת ועל פי העובדות הגיע למסקנה נכונה ובדין דחה טענות אלה. פקידות הסעד לא הטעו את המערערת גם הן סברו כי טוב שייעשה האימוץ והיה זה רצונה של המערערת לבקש את האימוץ ולא עשתה זאת מחמת שבעלה לשעבר הכריח אותה, אף כי גם הוא היה מעוניין באימוץ ואולי השפיע עליה. אין בסיס לטענה כאילו לא הבינה המערערת את משמעות האימוץ.
ג. אשר לבקשת המערערת לאפשר לה לחזור בה מהסכמתה - לטענת המערערת טובת הילדה היא כי תהיה עמה, שהיא אמה הטבעית, אשר גידלה אותה כראוי עד המועד שבו נמסרה לאימוץ. לטענת ב"כ המערערת התבגרה המערערת והשתנתה והיא ראויה לגדל את בתה. לעומת זאת טען ב"כ המשיב כי הילדה מצאה מקום טוב ומתאים אצל ההורים המיועדים לאימוץ וכי נקשר קשר טוב עם הורים מאמצים אלה ויהיה זה לא נכון ומזיק לילדה לנתק אותה מהוריה אלה. אין לפנינו טעמים מיוחדים, היינו שינוי נסיבות, לא לגבי המערערת ולא לגבי ההורים המאמצים כנדרש בסעיף 10 לחוק האימוץ, לצורך מתן רשות למערערת לחזור בה מהסכמתה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן נוצרו קשרים הדוקים בין הילדה ובין ההורים המאמצים ובהתחשב בזמן של כשנה שחלף יגרם נזק לילדה אם תנותק מההורים המאמצים. כן קבע ביהמ"ש כי לא חל שינוי כלשהו במערערת, היא נשארה בלתי בשלה ובלתי בוגרת ויקשה עליה לגדל את הילדה. כמו כן קבע כי אם תעבור הילדה למערערת עלול להופיע שוב בעלה לשעבר והתערבותו תהיה הרסנית. הורי האשה גם הם שוב יתערבו בחינוך הילדה ותיווצר מחדש מערכת בלתי נסבלת שממנה תפגע הילדה.
ד. עפ"י האמור בסעיף 10 לחוק האימוץ והפסיקה הנוגעת לשאלה האמורה המסקנה היא שאין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. כאשר ביהמ"ש דן במתן רשות להורה לחזור בו מהסכמתו לאימוץ צריך שיהיה טעם מיוחד למתן רשות כזו. לטעם מיוחד זה אין די בכך שהורה חפץ בכנות ובתום לב לקבל את הילד בחזרה. לכנות זו צריך להתלוות שינוי מהותי בנסיבות שיש בו כדי להטות את כפות המאזנים לשינוי המצב, כגון שהילד טרם נקשר קשר מספיק עם המשפחה המאמצת ושלא נוצר קשר מתאים או שחל שינוי מהותי בנסיבות החיים של האם המבקשת את החזרת הילד. כל זאת בכפוף לכך שביהמ"ש יהיה משוכנע שטובת הילד בנסיבות שנוצרו היא כי ישונה מצבו ויוחזר מבית המאמצים, שם טרם נקלט כראוי, לבית האם הטבעית אשר חל שינוי משמעותי אצלה. על ביהמ"ש לתת דעתו בעיקר לעקרון הדומיננטי שהוא טובת הילד. על ביהמ"ש להביא בחשבון בין היתר את הקשר שנוצר בשלב הביניים בין הילד למשפחה המאמצת, לרבות משך הזמן ששוהה הילד אצל אותה משפחה והנזק העלול להגרם לילד בניתוק קשר זה. יחד עם זאת על ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו שלהורים הטבעיים זכות בכורה לגדל את ילדם הטבעי
ועליו לבדוק האם גידולו אצל ההורים הטבעיים יטיב עמו לטווח קצר וארוך. אולם משנתנו ההורים הטבעיים הסכמתם לאימוץ יש להתחשב גם במשפחה המאמצת. כאשר מביאים בחשבון את כל המבחנים האמורים המסקנה היא שיש להשאיר את המצב על כנו ולא לאפשר למערערת לחזור בה מהסכמתה.


(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד גב' שרה סתר למערערת, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיב. 25.4.88).


בש"פ 281/88 - מדינת ישראל נגד מוחמד אלבדור

*שחרור בערובה (יידוי אבנים על רכב) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בכך שהשתתף בזריקת אבנים על מכוניות, שמשות נופצו ונוסעת נפגעה באותו ארוע. יש נגדו ראיות של שלשה נערים שהשתתפו עמו בזריקת האבנים. השלשה נעצרו עד תום ההליכים ואילו המשיב שוחרר בערובה. ביהמ"ש המחוזי נימק את החלטתו בכך ש"סיכויי ההרשעה יכולים להיות לכאן ולכאן" וזאת מפני שנערים אחרים שנחקרו לא ציינו שהבחינו במשיב. הערר נתקבל. דרך גישתו של השופט לבחינת השאלה אינה יכולה לעמוד. השאלה שיש לבחון היא אם קיימות בשלב זה ראיות לכאורה שאם יתקבלו כמהימנות יהיה בהן כדי להביא להרשעה. בחינת משקלן של הראיות אין לעשותה בשלב זה. העובדה שנערים אחרים לא ציינו את נוכחות המשיב אינה מפריכה על פניה את גירסת השלשה שהזכירו אותו כמי שהשתרך עמם. יש חומר ראיות מספיק לכאורה והעבירה היא חמורה ונפוצה כיום. התיק קבוע להקראה תוך כמה ימים, שלושת המשתתפים האחרים הודו באשמה כך שלא יהיה צורך להפריד את משפטם וניתן יהיה להמשיך במשפטו של המשיב מבלי לחכות לגמר משפטם. בנסיבות אלה יש לצוות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.


(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' ע. ראובני לעוררת, עו"ד קאזיס למשיב. 13.5.88).


בש"פ 279/88 - פלוני ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים על רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

שלושת העוררים, נערים תלמידי בית ספר, הואשמו בכך כי יידו אבנים על כלי רכב תוך כוונה לסכן בטיחותם ופגעו במתלונן. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה. הסניגור טען כי השופט שהחליט על המעצר שלל מעצמו, כביכול, את שיקול הדעת האובייקטיבי בכך שכבר דן קודם לכן והחליט לקבל ערר של המדינה על שחרור הנערים בערובה. אין בכך מאומה. השאלה שיש לברר בערר זה היא אם עשה השופט שימוש נכון בשיקול דעתו ואם כך אין נימוק להחליט אחרת. אין מאומה גם בטענות כי אין ראיות לכאורה נגד העוררים. עיקר טענת העורר היא כי העבירה אינה כה חמורה עד כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים וכי העוררים הם תלמידי בית ספר ויש להמנע ממעצר שיגרום להפסקה בלימודיהם. גם טענה זו אין לקבל. יידוי אבנים ע"י ילדים ובני נוער מתוך כוונה לפגוע ברכוש ובנפש הפך למעשה נפוץ של יום יום. נוכח מצב זה חייבת מערכת המשפט להתייחס בחומרה כלפי עבריינים כאלה, בין מי שזורק אבנים במו ידיו ובין מי שמסייע לכך או בנוכחותו מחזק או מעודד לכך. המעצר מוצדק לא רק בשל עצם חומרת העבירה אלא גם בשל היותה כה נפוצה עתה. המעשה אינו מיקרי. והוא מתוכנן ומכוון ועצם ביצועו מעלה את החשש שמי שהשתתף בו עלול להמשיך ולסכן את צבור הנוסעים בכבישים. עובדת היותם של העוררים בני נוער ותלמידים אינה יכולה לזכות אותם בהתחשבות מיוחדת שכן תופעה נפוצה היא כיום שעבירה זו מתבצעת דווקא ע"י ילדים ובני נוער. כשתלמידים הם אלה היוצאים לפעול ולבצע משימה כזו אין להתחשב עמם ולנהוג עמם לפנים משורת הדין בשל היותם תלמידים.


(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד סלמן לעוררים, עו"ד גורדון למשיבה. 18.5.88).



בש"א 113/88 - עלי אבו אלהג'ה מחמוד נגד ימין אורד כפר ילדים ע"ש וינגייט

*פטור מאגרה והפקדת ערבות (בקשה לפטור מתשלום אגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).

המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שבו נדחתה תביעתו לתשלום פיצוי על נזק שנגרם לו במהלך עבודתו אצל המשיבה. המבקש הגיש בקשה לפטור אותו מתשלום אגרה ומחובת ערבון ובקשתו נתקבלה. הבקשה נתמכת בתצהיר המבקש שממנו עולה כי המבקש, בן 52, נשוי ואב ל-10 ילדים. מאז ארוע התאונה בשנת 1983 אינו עובד והכנסתו באה לו מסכומים המתקבלים מהבטחת הכנסה וקיצבת ילדים של המוסד לביטוח לאומי בסכום של כ- 700 ש"ח לחודש. למבקש יש בית מגורים בכפר עציון אך אין לו כל רכוש נוסף. מכאן כי המבקש הינו חסר יכולת לשאת בתשלום האגרה. כמו כן יש לקבוע, לענין תקנה 13 לתקנות ביהמ"ש (אגרות), כי הערעור מגלה עילה ובכך התמלאו שני התנאים הקבועים בתקנה לעניין הפטור. לפיכך יש לפטור את המבקש מתשלום אגרה. אשר לערבון - הטעמים המצדיקים פטור מאגרה מצדיקים גם פטור מחובת ערבון. המשיב טען בתגובתו כי ויתר על הוצאות בביהמ"ש דלמטה ואין הצדקה להעמיס על שכמו גם הוצאות הדיון בערעור. טיעון זה אינו ממין העניין. פטור מערבון אינו מעיד, בהכרח, שלא ייפסקו הוצאות בערעור, ואם ייפסקו חובה יהיה על המבקש לשאת בהן גם אם לא יופקד ערבון. לפיכך הוחלט לפטור את המבקש גם מחובת הפקדת ערבות.


(בפני: הרשם צור. 10.5.88).


בש"א 259/87 - דר' יצחק וגנר ואח' נגד סטנדרט ואח'

*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד חברת אקזקוטיב ונגד שלושת המבקשים שעניינה בעלות, החזקה ורישום בישראל של מטוס הרשום בדרום אפריקה. בתביעה נטען כי סטנדרט היא הבעלים של המטוס וכי היא השכירה אותו לאקזקוטיב וזו הוציאה אותו במרמה מדרום אפריקה והביאה אותו לישראל. ביום 5.6.87 הודיע ב"כ סטנדרט לביהמ"ש כי מונה מפרק לאקזקוטיב וכי המפרק מסכים שינתן פס"ד חלקי המצהיר על בעלותה של סטנדרט במטוס ככל שהדבר נוגע לאקזקוטיב. בהתאם לכך ניתן פס"ד חלקי כמבוקש ועל פסה"ד הגישו אקזקוטיב והמבקשים ערעור לביהמ"ש העליון. ביום 22.9.87 ביקשה סטנדרט להפסיק את התובענה נגד שלושת המבקשים שכן היא מסתפקת בפסה"ד שניתן נגד אקזקוטיב. ביהמ"ש נענה לבקשה, העמיד את התביעה נגד המבקשים וחייב את סטנדרט בהוצאותיהם. על החלטה זו לא הוגש ערעור. עתה מבקשים שלושת המבקשים להאריך את המועד להגשת ערעור על העמדת המשפט נגדם. הבקשה נדחתה.
המבקשים טוענים כי לאחר ההחלטה מיום 22.9.87 החליפו את עורכי דינם ומכאן נובע האיחור בהגשת הערעור. נימוק זה אינו מהווה טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד. עניין ייצוגו של בעל דין נתון לשליטתו ולאחריותו של בעל הדין עצמו ועליו לכלכל את צעדיו בתוך המועד הקבוע להגשת ערעור. נימוק אחר בפי המבקשים הוא שתלוי ועומד הליך אחר באותו עניין, הוא הערעור שהוגש על פסה"ד החלקי. אכן, ערעור התלוי ועומד יכול להוות, בנסיבות מסויימות, טעם מיוחד להארכת המועד, אך זאת כאשר אותו עניין עצמו תלוי ועומד כבר בביהמ"ש והארכת המועד לא תביא להרחבת יריעת ההתדיינות. בענייננו, הערעור התלוי ועומד הוא על פסה"ד החלקי שניתן על יסוד הסכמתו של מפרק אקזקוטיב ומתעוררת בו השאלה מי מוסמך לייצג את אקזקוטיב. הערעור שבו מתבקשת הארכת המועד נוגע להעמדת המשפט נגד המבקשים והוא חורג מגדר הערעור על פסה"ד החלקי ויביא בהכרח להרחבת היריעה בהתדיינות בביהמ"ש העליון. אין איפוא לומר שקיים הליך אחר באותו עניין המצדיק להאריך את המועד.


(בפני: הרשם צור. עוה"ד א. וי. קמר למבקשים, עו"ד הוברמן למשיבה. 8.4.88) .



ע.א. 594/85 - איתן זהבי נגד מגרית בע"מ ואח'

*רשות להתגונן (הערעור נתקבל).

המשיבה הגישה תובענה כנגד המערער על סכום של 23.4 מליון ש"י וביהמ"ש המחוזי נתן למערער רשות להתגונן רק לגבי סכום של 1.4 מליון ש"י. הערעור נתקבל. כידוע, אין על המבקש רשות להתגונן לשכנע את ביהמ"ש בשלב הדיון בבקשה בנכונות טענותיו העובדתיות. כל שעל ביהמ"ש לברר אם יהא בטענה לשמש תריס ומגן בפני התביעה אם תוכח במשפט. בהבדל מטענה משפטית שהמבקש מעלה כהגנה, שאז ביהמ"ש מכריע בה כבר בשלב הדיון בבקשה ובכלל זה שאלת פרשנותו של מסמך, כאשר משתית המבקש הגנתו על טענות שבעובדה פיתחה הפסיקה כללים על היקפן של הטענות ומידת פירוטן בתצהירו של המבקש. לפיכך לא תינתן רשות להתגונן למבקש שלא פרט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורשת של הגנתו, כשם שלא תינתן רשות להתגונן כאשר הטענה העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה או טענת בדים. החלטתו של ביהמ"ש אכן עומדת במבחן הכללים האמורים למעט התייחסותו לטענה אחת של המערער הנוגעת לאי קיום התחייבות שקיבלה על עצמה המשיבה בסעיף 7 להסכם הערבות שעליו חתם המערער. סעיף זה קובע כי "מגרית (המשיבה) תעשה כמיטב יכולתה על מנת לגבות סכומי השיקים בצירוף ריבית מירבית והפרשי הצמדה ממושכי השיקים והמסבים האחרים, לפי שיקול דעתה הבלעדית, ומגרית רשאית (אך לא חייבת) לנקוט בכל הצעדים המשפטיים לשם גביית השיקים". בכתב תביעתה לא פרטה המשיבה את הצעדים שנקטה לשם גביית השיקים ומאידך הצהיר המערער בתצהירו כי "התובעת לא עשתה כמעט דבר על מנת לגבות את השיקים הנ"ל, וזאת בנגוד להתחיבויותיה לעשות כמיטב יכולתה לגבות את השיקים". לטענת ב"כ המשיכה מותיר סעיף 7 הנ"ל למשיבה את שיקול הדעת הבלעדי בשאלה אם עשתה כמיטב יכולתה על מנת לגבות את סכומי השיקים ואין המערער יכול לומר לה אם עשתה כמיטב יכולתה ואם לאו. דא עקא שבתצהירו לא טוען המערער כי המשיבה לא עשתה מספיק כדי לגבות את השיקים, אלא שהיא לא עשתה כמעט דבר. כיוון שלא נתברר מה עשתה המשיבה (לפי שיקול דעתה) "כמיטב יכולתה" הרי שעומדת בשלב זה טענת המערער בתצהירו כי המשיבה לא קיימה את התחייבותה טרם שתקום התחייבותו הוא לשלם את החוב שבעבורו הוא ערב. לפיכך יש לקבל את הערעור ולתת למערער רשות להתגונן בטענה הנ"ל.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד עודד דברת למערער, עו"ד יעקב מוסל למשיבה. 8.5.88) .


ע.פ. 579/87 - ניסים מאיר חפץ נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בפריצה לבית מגורים וגניבה ונדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלו שתי שנים מאסר על תנאי שהיו תלויות נגד המערער. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא בן 22 ובעברו מעל 20 הרשעות מגוונות. מתסקיר שירות המבחן עולה כי כבר מגיל 9 הסתבך בפלילים וכבר אז הופנה לשירות המבחן לנוער. במשך השנים נעשו נסיונות טיפוליים לא מעטים אך לא היה בהם כדי להחזיר את המערער לתיפקוד רגיל. המערער טען כי הסתבכויותיו בעבר נבעו בעיקר מחמת היותו מכור לסמים והצורך להשגתם ולדבריו הצליח להגמל מסמים. עובדה זו אינה מקבלת תימוכין בתסקיר שהוגש, אך גם בהנחה כי יש בה ממש אין להתערב בגזר הדין שנגזר על הצד הקל. העובדה שתקופת המאסר שעל המערער לרצות בפועל היא ממשית, נובעת מהפעלת המאסר על תנאי ורק לחובת המערער הוא כי בעת שהיה תלוי נגדו מאסר על תנאי המשיך לבצע עבירות.


(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 8.5.88).



ע.פ. 642/87 -זלמן וינדר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סחיטה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).

המערער הגיש למתלונן שירות מיני ולאחר מכן סחט אותו. על יסוד המעשים הנ"ל הורשע המערער בסחיטה באיומים, זיוף, שימוש במסמך מזוייף, פגיעה בפרטיות וכן הורשע בהחזקת סמים שלא לצריכה עצמית והחזקת מטבע חוץ. בגין כל אלה נדון המערער ל-4 שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי וכן הופעלו במצטבר שני מאסרים על תנאי של ששה חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לכך שהמאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף. העונש שהוטל על המערער אינו חמור כלל ועיקר. המערער ביצע מסכת של עבירות חמורות, תוך פגיעה בקורבנו ובחברה כולה. אם בכל זאת הוחלט להקל עם המערער במקצת ע"י החפפת העונשים הרי זה בשל קשיים יוצאי דופן בפניהם הוא עומד בבית הסוהר.


(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עו"ד גב' נ. לידסקי למערער, עו"ד גב' נ. ישראלי למשיבה.5.5.88).


ע.פ. 202/87 - בנימין אביטל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בהחזקת כ- 268 גרם הירואין, כ- 30 גרם קוקאין ומטבע חוץ בסכום של 80,000 דולר. הוא נדון בגין עבירת הסמים לשש שנים וחצי מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 18,000 ש"ח ובגין עבירת המטבע נדון לקנס של 10,000 ש"ח, שנה מאסר על תנאי וחילוט של %30 מסכום המטבע שנתפס. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בכמות עצומה של סם המוות הירואין והעונשים שהושתו על המערער קלים ואין בהם חומרה כלשהי. גם העונשים בעניין עבירת המטבע סבירים הם.


(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד לנדשטיין למערער, עו"ד גב' י. לייבוביץ למשיבה. 3.5.88) .


ע.פ. 229/87 - אברהם סיבוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשלש עבירות של סחר בהירואין כאשר בכל פעם מכר כמות המתאימה לצריכה לצרכן. מלבד זאת הורשע בשימוש בסם ובהחזקתו ללא היתר ונדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. על אף גילו הצעיר של המערער, בן 24, צבר בעבר מספר עשרות של הרשעות מגוונות. גם לאחר הרשעתו בתיק זה המשיך בדרכו וביצע 4 עבירות, בהן הורשע, המלמדות כי הטיעון שהושמע על ידי המערער כי ישנה דרכו הוא מהפה ולחוץ. בנסיבות אלה אין לומר שהעונש חמור מדי.


(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 8.5.88).


ע.פ. 519/87 - וליד כאמל בסתוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (חבלה חמורה)





(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער נתפס על ידי המתלונן כאשר ניסה לגנוב מתוך רכבו של המתלונן ופרצה תגרה בין המערער לבין המתלונן. כעבור זמן הלך המערער למקום עבודתו של בנו של המתלונן, היכה אותו מכות קשות ובמכשיר חד חתכו בפניו וצווארו וגרם לו חתכים ארוכים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלש שנים מאסר בפועל והפעיל שנתיים מאסר על תנאי שהיו תלויות ועומדות נגדו בגין עבירות אלימות ופציעה במכשירים חדים. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן, המערער הודה במעשיו אך המעשה עצמו חמור ומחפיר. בעברו של המערער שורה של עבירות ובהן של שימוש בכח ופציעה ואין לומר שביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער במידה המצדיקה התערבות בעונש.


(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 7.5.88).