ע.פ. 101/88 - מדינת ישראל נגד עמוס בוארון
*קולת העונש (עבירות תעבורה)(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי שביטל פסק דין של בימ"ש השלום - הערעור נתקבל).
א. המשיב הורשע ע"י בימ"ש השלום לתעבורה בשורה של עבירות תעבורה שנעברו על ידו כאשר נהג בתל אביב. הוא עוכב על ידי איש משטרה עקב אי ציות לתמרור עצור ונתבקש להציג תעודותיו, חזר לרכבו וברח מן המקום והשוטר רדף אחריו. בעת המרדף עבר המשיב מספר עבירות נוספות ובסופו של דבר הורשע באי עצירה לפני תמרור עצור וכניסה לדרך חוצה בניגוד לתקנות; עקיפת רכב שעצר לפני תמרור עצור; אי ציות לאור אדום ברמזור תוך כדי בריחה; עקיפה של רכב אחר מימין ומשמאל ללא זהירות ונהיגה בצורת זיג זג; נסיעה על השוליים לאורך כ- 400 מטר כאשר בנהיגתו סיכן נהגים אחרים. בימ"ש השלום הרשיע את המשיב כאמור והתייחס לעבירותיו הקודמות של הכוללות מהירות מופרזת, הפרעה לתנועה, אי ציות לתמרור, הפרעה לתנועה, נסיעה בכיין הפוך, אי ציות לכיון נסיעה ברמזור, מעבר ברמזור אדום, הפרעה לתנועה, אי ציות לתמרור, פנייה ללא מתן זכות ועוד עבירות שונות. ביהמ"ש לתעבורה ציין כי בפניו עומד עבריין תעבורה אשר בשלוש וחצי שנות נהיגה צבר שרשרת עבירות משמעותיות וכאשר המעשים בתיק הנדון חמורים ומסוכנים. לפיכך גזר למשיב פסילת רשיון לחמש שנים, תשלום קנס של 1,000 ש"ח, שנה מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים. בשלב הערעור לביהמ"ש המחוזי החליט ביהמ"ש להקל בעונש הפסילה ולהעמידו על שנה אחת. בהנמקת דבריו התייחס ביהמ"ש המחוזי לכך שבעברו כאילו רק העבירות של אי ציות לתמרור עצור ועקיפת רכב שנעצר ליד התמרור ולא נתן דעתו לתיק של ביהמ"ש לתעבורה. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי לא נתן דעתו במידה מספקת לתיק של ביהמ"ש לתעבורה, אחרת אין להבין איך הצטמקו עבירות המשיב רק לשתיים שביהמ"ש המחוזי הזכיר ונעלם כל עניין המרדף לרבות המעבר הכפול ברמזור אדום, הנסיעה בזיג זג וכו'. זאת ועוד, ביהמ"ש המחוזי הביע תמיהה על כך שביהמ"ש לתעבורה תיאר את המשיב "כעבריין תעבורה" אך גליון ההרשעות מצדיק גם תיזה זו. בכך כשלעצמו הונחה התשתית להסקת המסקנה כי לא היה מקום להתערבות ביהמ"ש המחוזי במידת העונש.
ג. ביהמ"ש המחוזי הדגיש שיש להקפיד על קיומו של עיקרון אחידות הענישה. דא עקא, ביהמ"ש המחוזי זנח את אמות המידה שמן הראוי שתהיינה נתונות בידיה של ערכאת הערעור. בשנותה את גזר הדין המירה ערכאת הערעור למעשה, את ההערכה בדבר חומרת העניין לפי דעת בימ"ש השלום בהערכתה של ערכאת הערעור בקשר למידת העונש הראויה. פעולה זו כשלעצמה היא לגיטימית, אך רק באותם מקרים בהם מתגלית בפסק הדין שמערערים עליו טעות מהותית או סטייה בעלת משקל מן העונש הראוי. לא כך אירע כאן. בהתערבו במידת העונש יצר ביהמ"ש המחוזי אמת מידה כללית מקילה שחובה לנהוג לפיה. כתוצאה מכך לא יוכל בימ"ש לתעבורה להגיב תגובה עונשית הולמת על התנהגות מסוכנת בעת נהיגה, שהרי כל סטייה ממה שנראה לביהמ"ש המחוזי כעונש שיגרתי, יביא להתערבות ערכאת הערעור. יש נסיבות אשר בהן מתחייב עונש חמור יותר מן הרגיל ויש גם נסיבות בהן רשאית ערכאה הדנה דרך קבע בסוג מוגדר של עבירות להחליט כי ריבוי עבירות מסוג מסויים מחייב החמרה במקרים דומים. פסילת רשיון היא בין העונשים האפקטיביים ביותר הנקוטים בידינו. לא היה מקום לתמוה במקרה כגון זה אם המשיב היה נדון למאסר בפועל כפי שהדבר מקובל בהרבה ארצות מתוקנות. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר על כנו את העונש שהשית ביהמ"ש לתעבורה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת,עו"ד אבי וייג למשיב. 27.6.88)
בש"פ 347/88 - מדינת ישראל נגד מיכל שוורץ, אסף אדיב ורוני בן אפרת
*שחרור בערובה (חברות בארגון טרור)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיבים הואשמו בכך כי בסוף שנת 1983 או בתחילת שנת 1984 שהו, יחד עם יעקב בן אפרת (להלן: יעקב) שהואשם יחד עמהם, בלונדון, במטרה ליצור קשר עם החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין בראשות נאיף חוותמה. בהיותם בלונדון פגשו יעקב, שוורץ ואדיב מספר פעמים את סאלח ראפת, פעיל מרכזי בחזית הדמוקרטית, המשמש כראש מנגנון הפיגועים של אותו ארגון. באותן פגישות הסכינו יעקב, שוורץ ואדיב להצטרף לחזית הדמוקרטית ואכן התגייסו לשורותיו. זמן מה לאחר מכן הציע יעקב לרוני בן אפרת להצטרף לחזית הדמוקרטית ולאחר שהסכימה פגשה את סאלח ראפת ואף היא התגייסה לחזית. יעקב והמשיבים קיבלו כינויים מחתרתיים סודיים. בפגישות האמורות סוכם כי לאחר ההצטרפות לחזית הדמוקרטית יחלו בהוצאת עתון במימון החזית הדמוקרטית ויוקם ארגון פוליטי יהודי ערבי. לאחר חזרתם לישראל הקימו יעקב, המשיבים ואחרים עמותה בשם "הניצוץ הוצאה לאור" כאשר יעקב הוא יו"ר העמותה. הוחל בהוצאת עיתון בשם דרך הניצוץ כאשר מימון העיתון הוא ע"י החזית הדמוקרטית וההנחיות השוטפות מטעם החזית הועברו באמצעות שניים מאנשי החזית. לאחר גיוסה לחזית הדמוקרטית נפגשה שוורץ מספר פעמים באירופה עם סאלח ראפת וכן עם עיסמת צברי אף הוא מראשי החזית הדמוקרטית. ברשותו של יעקב נמצא חומר תעמולה של החזית הדמוקרטית. יעקב והמשיבים הואשמו בחברות בארגון טרור, חברות בהתאגדות בלתי מותרת, מגע עם סוכן זר ועשיית שרות עבור התאגדות בלתי מותרת. יעקב הואשם בנוסף לכך בהחזקת חומר תעמולה של התאגדות בלתי מותרת. התביעה ביקשה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי נענה בכל הנוגע ליעקב בן אפרת אך דחה את הבקשה בכל הנוגע למשיבים. הערר נתקבל.
ב. מעצר עד תום ההליכים מבסס עצמו על שני רכיבים: קיומה של תשתית ראייתית וקיומה של עילת מעצר. בענייננו קיימת תשתית ראייתית המספיקה לעניין מעצר עד תום ההליכים. תשתית זו סומכת עצמה על הודאות שמסרו המשיבים. נכון שהם חזרו מהודאותיהם וטוענים שהוצאו מהם שלא כדין, אך טענות אלה כשלעצמן אין בהן כדי להפוך את האישום לתלוי על בלימה ואין בהן כדי להפריך את הראיות על פניהן. עניין לנו בטענות המחייבות בירור עובדתי, הנעשה במסגרת "משפט זוטא". על פני הדברים קיים חומר ראיה לכאורה שאם ימצא קביל ואמין, יש בו כדי לבסס את האישום.
ג. השאלה העיקרית הניצבת כאן עניינה עילת המעצר. מעצר עד תום ההליכים מוצדק מקום שקיים חשש לשיבוש הליכי משפט ולאי התייצבות הנאשם לדינו אם לא ייעצר. בהיעדר חששות אלה אין לעצור בדרך כלל נאשמים עד תום ההליכים, שכן המעצר אינו תחליף למאסר. עם זאת קיימים חריגים לגישה עקרונית זו שבהם מוצדק לעצור אדם עד תום ההליכים גם אם אין חשש לשיבוש הליכי משפט ואין חשש שהנאשם לא יתייצב לדינו. במקרים אלה מבקש ביהמ"ש למצוא איזון בין שני אינטרסים נוגדים: חפותו של הנאשם מזה וההגנה על הציבור מזה. גדר הספיקות הוא באשר לנקודת האיזון הראויה, כלומר, באשר להיקפם של החריגים ומהותם. כך, למשל, מעשה של יום יום שבתי המשפט עוצרים עד תום ההליכים נאשמים בסחר בסמים, שוד ואינוס, גם בהיעדר הוכחה או טענה כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט ואי התייצבות לדין. כך הדבר בעבירות של שחיתות בהן יש להביא בחשבון את ההיבט הציבורי של שחרור הנאשם. בענייננו מדובר בעבירות בטחון בעלות אופי בטחוני והשאלה היא אם בנסיבות העניין יש לפעול בגדר הכלל או בגדר החריג לו.
ד. אין ספק כי המקרה הזה נופל למסגרת החריגים המחייבים מעצר עד תום ההליכים. הנימוקים לכך הם שניים: ראשית, העבירות הן חמורות ביותר בנסיבותיהן. אין כאן עניין
של מגע עם סוכן זר, דבר שכשלעצמו חמור הוא, אלא בהצטרפות מחתרתית לחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, הצטרפות שאם תוכח חמורה היא. מקום שנאשמים כמו אלה שלפנינו נותנים יד לארגון טרוריסטי, הריהם חוצים את הקוים של הקיום הלאומי. אמת הדבר, עפ"י הודאותיהם לא ביקשו המשיבים לפעול פעולה צבאית, אך הם היוו זרוע אזרחית של מנגנון טרור צבאי הבא להשמיד את המדינה. התנהגות זו אם אכן תוכח, חורגת מכל המקובל והנסבל בחברה דמוקרטית. אכן, גם בעל המעשה החריג זכאי למשפט הוגן, אך מקום שחברה דמוקרטית מקיימת מכשיר של מעצר עד תום ההליכים, המופעל כלפי אלה המשחיתים את גוף המדינה ואת נשמתה, ראוי שמכשיר זה יפעל כלפי אלה הנותנים ידם לעקירת הגוף והנשמה גם יחד. שנית, כדבר שבשיגרה עוצרים בתי משפט בישראל נאשמים המובאים לדין באישומים של חברות באירגון טרור, ושוויון הכל בפני החוק מצדיק שגם לגבי הנאשמים דנא יופעלו אותן אמות מידה. זאת ועוד, אין לראות שוני עקרוני בין יעקב בן אפרת שהשופט ציוה לעוצרו לבין המשיבים. היסוד המשותף שביניהם עולה על המבדיל ועקרון השוויון מן הראוי שיופעל גם ביניהם.
(בפני: השופט ברק. עו"ד ע. חסון לעוררת,עו"ד פ. לנגר, פלדמן ועסאל למשיבים. 16.6.88).
רע"א 68/88 - עמנואל זילברמן ואח' נגד בנק אמריקאי ישראלי
*קבלת ראייה בניגוד לסעיף 142 לחוק מע"מ בעניין ראיות חסויות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המערערת הרביעית הינה חברה שהיתה בעלת מחסני ערובה בירושלים והמערערים 1-3 היו מנהליה ובעלי המניות בה. בתיק פלילי שהוגש לביהמ"ש הואשמו המערערת ושניים ממנהליה בעבירות שונות הקשורות בשקי קפה אשר עפ"י הנטען אוחסנו ע"י היבואנית, חברה פלונית, והוברחו על ידי אותה חברה בסיוע או במעורבות המערערת הרביעית. שניים ממנהלי החברה הואשמו בסיוע להברחת הטובין הנתונים לפיקוח רשות המכס. בעקבות סיכום שהושג בין המערערים (הנאשמים) לבין מנהל המכס שולם על ידם כופר וההליכים בתיק הפלילי הופסקו. לפני שהופסקו ההליכים בתיק הפלילי הוגשו מסמכים מתיקי המכס עפ"י אישור של שר האוצר.
ב. בתיק אזרחי, בהתדיינות בין הבנק למערערים, שוב הוזמן איש המכס כדי שיעיד ויגיש לביהמ"ש את התיק הפלילי והמסמכים שהוגשו במהלכו וכן תיקי מכס אחרים. ב"כ המערערים התנגדו בהסתמכם על הוראת סעיף 142 לחוק מס ערך מוסף שלפיו "לא יגלה אדם ידיעה שהגיעה אליו אגב ביצוע חוק זה אלא אם... שר האוצר התיר לגלותה... נדרש לגלותה בהליך משפטי עפ"י חוק זה או חוק מסים...". ביהמ"ש המחוזי סבר כי אמנם סעיף 142 הנ"ל קובע איסור מוחלט לקבלת ראיה או ידיעה בניגוד להוראות הסעיף אך לדעתו מקום ששר האוצר התיר לגלות ראיה בהליך מסויים מכח סמכותו מותר כבר להשתמש באותה ראיה גם בתיקים אחרים. הערעור נתקבל.
ג. אין לקבל את גישתו של ביהמ"ש המחוזי שלפיה משהוסר מעטה הסודית מידיעה בביהמ"ש עפ"י החריג הקבוע בסעיף 142 הוסרה הסודיות לכולי עלמא. גישה זו של ביהמ"ש המחוזי אינה הולמת את לשון הסעיף ואף לא את מטרתו ותכליתו. עפ"י לשונו של הסעיף ניכר כי האיסור המוחלט הינו רחב היקף ומונע גילויה של כל ידיעה שהתגלתה לאדם אגב ביצוע חוק מס ערך מוסף בלתי אם נתקיימו החריגים המפורטים בסעיף הנ"ל. אילו חפץ היה המחוקק לומר כי משנתגלתה ידיעה בהתאם לחריגים אלו, הוסר ממנה מעטה הסודיות, היה עליו לקבוע זאת במפורש. המחוקק גילה רצונו כי על ידיעות שהגיעו לאדם אגב ביצוע חוק מס ערך מוסף יחול מסך סודיות מוחלט, אותו ניתן להסיר - לצרכים חד פעמיים ומוגדרים - רק אם נתקיימו החריגים המיוחדים הקבועים בסעיף. גם מטרתו החקיקתית של הסעיף מוליכה לכוון זה. החסיון בסעיף זה הינו לטובת הנישום והמדינה כאחד. הוא בא למנוע מהנישום חשש שמסירת פרטי הדברים בדבר
עסקיו והכנסתו לשלטונות המס יגיעו לידיעתו של אחר ולטובת המדינה כדי לאפשר לשלטונות המס להגיע לחקר האמת ע"י קבלת מידע מגורמים אחרים שיאותו לכך אם זהותם תשאר חסויה. ביהמ"ש אינו נוטה להרחיב פרשנותו המילולית של סעיף סודיות הקבוע בחוק פיסקלי, קל והומר כאשר משמעותו המילולית, כמו של סעיף 142, מבהירה היטב את הכוונה לשמור על הסודיות של ידיעות שהגיעו לאדם אגב ביצוע חוק זה למעט החריגים הקבועים בסעיף 142 גופו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא (לשעבר) גב' בן פורת, ברק, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא (לשעבר). עוה"ד ח. קהן, א. נוביק, מאירוב, ש.גנסין וי. לומברוזו למבקשים, עו"ד בועז ארד למשיב. 12.6.88).
ע.א. 838/87 - רחל שני ואח' נגד אוניברסיטת תל אביב ואח'
*הסכם" בין סטודנטים לאוניברסיטה המתבסס על תכנית הלימודים של האוניברסיטה(הערעור נתקבל).
א. המערערות הגישו לביהמ"ש המחוזי תביעה להצהרה על קיום הסכם ביניהן לבין אוניברסיטת תל אביב שלפיו נקבעה תכנית הלימודים שלהן והאוניברסיטה מחוייבת לפי ההסכם. טענת המערערות היתה שהן התחילו את לימודיהן באוניברסיטה על יסוד תוכנית שאושרה על ידי האורגנים המוסמכים של האוניברסיטה וסמוך לתום שנת הלימודים ביטלה האוניברסיטה רטרואקטיבית את הפטור שניתן להן מלימודי כמה מקצועות בטענה שהפטור ניתן שלא כדין. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערות והערעור נתקבל.
ב. פרקליטה של האוניברסיטה לא חלק עוד בערעור על כך שסעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי) אינו מונע קביעה שיפוטית לגבי קביעת האורגן המוסמך של האוניברסיטה הרשאי להחליט בעניינן של העותרות, והאם נעשתה במקרה דנן קביעה של האורגן המוסמך הקושרת את האוניברסיטה. מאין ממצא בפלוגתה האמורה, לאחר שעמדת השופט היתה שיש לדחות את התביעה על יסוד הטעם המשפטי המעוגן בסעיף 33 לחוק החוזים, יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע ממצאים בשאלה מיהו הגוף המוסמך ואם הגוף המוסמך החליט באופן הקושר את האוניברסיטה, ושאלות אחרות עובדתיות המתעוררות במקרה דנן.
ג. פסק הדין ניתן מפי השופט ש. לוין. השופט ברק העלה כי כל שבא סעיף 33 לחוק החוזים לקבוע הוא שביהמ"ש לא יתערב בשיקול דעת מקצועי הקשור למתן ציון, תואר ופרס. אין בהוראה זו כדי להסיר מאופי היחסים בין סטודנט לבין אוניברסיטה את מהותם החוזית ואין בו כדי לחסום דין משפטי במקום שהשאלה הדורשת הכרעה אינה נוגעת לשיקול מקצועי, כמו במקרה שלפנינו, שבו השאלה הרלבנטית היא מיהו האורגן המוסמך באוניברסיטה לקבל החלטות אלו או אחרות.
ד. השופט גולדברג הסכים לתוצאה עפ"י הנמקתו של השופט לוין. כיון שטרם הגיעה שעתן של יתר השאלות העלולות להתעורר עפ"י העובדות שייקבעו אינו רואה לנכון להתייחס אליהן כבר בשלב זה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עו"ד שפרלינג למערערות, עו"ד מ. קדר למשיבים. 12.6.88).
ע.פ. 182+230/88 - רפאל אסולין נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).
על רקע רומנטי, בשל התחרות על ידידה, דקר המערער חבר נעורים בסכין וגרם לו פגיעה בריאה אשר נזקקה לטיפול בבית חולים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער תשעה חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הוגשו ערעורים מטעם המערער על חומרת העונש ומטעם המדינה על קולת העונש והערעורים נדחו. אין צורך להרחיב את הדיבור על כך שישלשרש את המנהג לישב סכסוכים וחשבונות בין אנשים בעזרת סכין וצודק ב"כ המדינה כי גזר הדין נוטה לקולא ובנסיבות רגילות ראוי להחמיר על עשיית שימוש בסכין ופציעת
אדם בחלק עליון של הגוף. אולם, ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לגילו הצעיר של המערער, שהוא בן 22, ונסיבותיו האישיות, ובעיקר לעובדה כי לא הסתבך עד כה בשום עבירה ועברו נקי. גם רקע העבירה יש בו משהו מיוחד אם כי אין להצדיק את המעשה. בימ"ש שלערעור אינו נוטה להתערב בשיעור העונש כאשר הנסיבות כולן נשקלו על ידי הערכאה הראשונה וגם אם סבור ביהמ"ש שלערעור שראוי היה לכתחילה להחמיר במידת מה, עדיין לא בקלות יתערב. בהתחשב בכל האמור לעיל אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, חלימה. עו"ד עדיראם למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 4.5.88).
בג"צ 378/87 - רחל ואבנר מלמד - איתן נגד הפרקליטות הצבאית ואח'
*דרישה שהפרקליטות הצבאית תגיש כתבי אישום נגד מפקדי חייל שנהרג בתאונת אימונים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בנם של העותרים נהרג באוגוסט 1975 כתוצאה מפיצוץ מוקש במהלך תעסוקה מבצעית ברמת הגולן, בקורס קציני הנדסה קרבית. במסגרת זו היה על המשתתפים בקורס להיות בתוך שדה מוקשים. ביום האירוע נפתחה חקירת המשטרה הצבאית החוקרת, נגבו עדויות של הקצינים האחראים וכן מהצוערים שפעלו בשדה המוקשים. במקביל מינה קצין הנדסה ראשי ועדת חקירה. במסגרת הבדיקות האמורות. הופעלו שיטות חקירה שונות בקשר לשאלה מה גרם לפיצוץ המוקש שגרם למות המנוח. חרף כל החקירות לא ניתן היה למצוא את הסיבה והיא נשארה סתומה עד היום. כתוצאה מהחקירות האמורות הוחלט להאשים את המשיב הרביעי בבית דין צבאי בגין התרשלות במילוי תפקיד לפי חוק השיפוט הצבאי ואילו את המשיב החמישי להעמיד לדין משמעתי באותה עבירה. לא היה ספק כי היתה התרשלות בפעילות המבצעית בשדה המוקשים וזאת באי שמירת הוראות הבטיחות. בדיקת רשלנות זו מוצתה והוסקו המסקנות לגביה. כאמור לא היה כל ממצא באשר לסיבת התפוצצות המוקש ומטעם זה הוחלט לא להגיש כתבי אישום שיתבססו על קשר סיבתי בין התפוצצות המוקש לבין תוצאת המוות. כל חומר החקירה הועבר לידי ההורים השכולים ובעקבות פנייתם דן פרקליט המדינה בערר שהגישו ושתכליתו היתה לשכנע את הרשויות להגיש כתבי אישום נגד המפקדים בשל גרימת מוות. פרקליט המדינה דחה את הערר ולפיכך עתרו העותרים לבג"צ. העתירה נדחתה.
ב"כ המדינה טענה כי משאינה ידועה סיבת ההתפוצצות אין לייחס קשר סיבתי בין הרשלנות הקשורה בפעילות בשדה המוקשים לבין מותו של המנוח כתוצאה מהתפוצצות המוקש. למעשה, היא טוענת, אין למצוא בנסיבות הנדונות רשלנות מצד מאן דהוא לגרם המוות ומכאן שאין להגיש נגד בעלי התפקיד כתבי אישום של גרם מוות ברשלנות. ב"כ המדינה ציינה כי אינה עומדת על כך שבג"צ יסתפק בבדיקת השאלה הקשורה בסבירות החלטת המשיבים שלא להגיש כתבי אישום נגד המפקדים, אלא ביקשה שביהמ"ש יתייחס לגוף הענין ואם יהיה סבור כי יש מקום להגשת כתבי אישום יוגשו כתבי אישום גם אם החלטת הפרקליטות והיועץ המשפטי סבירה במידה מספקת עפ"י ההלכות הקיימות. בג"צ אכן עבר על חומר החקירה, על חוות דעת המומחים ועל טענות הצדדים והגיע למסקנה שלא יוכל, לפי חומר החקירה ועל פי הממצאים, לחייב את היועץ המשפטי והפרקליטות לנקוט בצעדים המבוקשים בעתירה. בהתחשב בכך שסיבת ההתפוצצות אינה ידועה וכנראה גם לא ניתן היה למצוא סיבה זו במהלך הראיות שהיו מובאות לביהמ"ש, אף אם היו מוגשים כתבי אישום, ובהתחשב גם בכך שלא ניתן היה להגן על המנוח בפני אותה התפוצצות, לא יהיה זה נכון לחייכ הגשת כתבי אישום כמבוקש בעתירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד ניר לעותרים, עו"ד גב' טפיירו לפרקליטות הצבאית וליועץ המשפטי, עוה"ד לירן וגבעון למפקדים. 20.6.88) .
רע"א 327/88 - אוטוצ'ק בע"מ נגד אליהו בש ואח'
*סירוב לתת סעד זמני (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי החליט שאין הצדקה לתת צו מניעה זמני במעמד צד אחד וקבע את הדין בבקשה במעמד שני הצדדים. על כך באה הבקשה להעניק סעד זה על דרך ערעור ברשות. הבקשה נדחתה. עפ"י לשון תקנה 406 לתקנות סדר הדין האזרחי מוסמך ביהמ"ש העליון לדחות בקשה לרשות ערעור ללא תגובת המשיבים או לבקש תגובתם. באנגליה קיימת פסיקה שלפיה קם לערכאת ערעור סמכות להעניק רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד, אך השקפה זו לא אומצה עד כה בהלכה הפסוקה בישראל. על כל פנים, השימוש בסמכות האמורה חייב להיות נדיר ביותר, כאשר הנזק למבקש יהא בלתי ניתן לתיקון וחמור מבחינת טיבו, ולא זהו המצב במקרה דנא.
(בפני: המשנה לנשיא אלון.עו"ד אהרון ריבלין למבקשת. 10.6.88).
ע.פ. 452+473/87 - דוד שמעון איפרגן נגד מדינת ישראל
*הרשעת הנאשם בתקיפת בנותיו וחומרת העונש (הערעור נדחה) . המערער הורשע בכך כי תקף את בנותיו כדי ליטול מהן תכשיטיהן וזאת תוך איום על חיי הילדים וחיי אשתו. ביהמ"ש גזר למערער שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל שלוש תקופות של מאסר על תנאי שאורכן הכולל 24 חודש וביהמ"ש הורה על הצטברות העונשים. הערעור נדחה. אשר להרשעה - נטען ע"י הסנגור כי המעשה שיוחס למערער איננו עבירה מאחר ומדובר על נטילת רכוש שאותו ראה המערער כרכושו וממילא לא נתקיימו היסודות של העבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין. אין להתערב בהרשעה בדין כי העיון בחומר הראיות מלמד שלא הונחה תשתית עובדתית שעליה ניתן לבסס את התיזות המשפטיות הנ"ל. אשר לעונש - אין להתערב בו. למערער רשימה ארוכה ביותר של הרשעות קודמות ובהתחשב בעברו ואופי העבירות שעבר אין לראות את העונש כחמור כלל ועיקר. הפעלת המאסר על תנאי התחייבה עם ביצוע העבירה הנוספת ולא היתה במקרה דנן הצדקה להכפפה בהתחשב בעברו של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר סרגובי למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 9.6.88).
ע.פ. 537/87 - יוסף נבראון אבו עביד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת 10.4 ק"ג חשיש שלא לצריכה עצמית ונדון לשש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הסניגור מבקש להקל בעונש בעמדו על נסיבות המטות, לדעתו, את כפות המאזניים לכיוון הקולא. לדעתו אין המערער חלק מן העולם העברייני ולא היה נקלע לעבירה לולא עונש מאסר קודם שהפגיש אותו עם החברה העבריינית. כן טען כי לא הוכח סחר בסם וביהמ"ש הדריך עצמו בצורה לא נכונה כאשר הרשיעו בסחר בסם. הערעור נדחה.
המערער נדון בסוף 1986 לששה חדשי מאסר אחרי שנתפסו ברשותו כ-500 גרם חשיש, כמות שהצביעה אף היא לכאורה על החזקה שאיננה לצריכה עצמית. זמן קצר אחרי שחרורו מהמאסר הקודם נתפס כשהפעם מדובר בלמעלה מ-10 ק"ג חשיש, כמות המצביעה על מעורבות בעולם הסחר בסמים. לא היו בפני ביהמ"ש פרטים על הצורה בה הגיע הסם למערער ומה היו הפעולות לפרטיהן שעמד לנקוט לגבי הסם. אולם, הכמות מדברת בעד עצמה וכך גם דעת המחוקק כביטויה בסעיף 7 לפקודת הסמים המסוכנים. מאחר ומדובר במקרה שני של החזקת כמות נכרת של סם, לא ניתן לראות במערער כמי שנקלע במקרה לנסיבות עברייניות. בהיעדר כל הסבר אחר רשאי היה ביהמ"ש להסיק כי מדובר בהחזקה לשם סחר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רמי יובל למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 9.6.88).
בש"א 111/88 - אורלי מרדכייב, קטינה נגד שאול מרדכייב
*בקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון (בקשה לפטור מאגרה ומהפקדת ערבות - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי פסק למבקשת מזונות בסכום של 200 ש"ח לחודש ובקשתה של המבקשת היא לפטור אותה מתשלום אגרת ערעור ומהפקדת ערבות. מן התצהיר עולה כי האם והמשיב נפרדו והבת הקטינה מצוייה ברשות האם. זו אינה עובדת והכנסתה היחידה מהמזונות שנפסקו לה כאמור. מחצית מסכום זה מיועד לתשלום משכנתא עבור דירת בני הזוג שהועברה, עם גירושי האם והאב, לרשות האם. הדירה טעונה שיפוץ, אינה ראוייה למגורים ואינה מושכרת. מזה שנה חיה האם, יחד עם הבת, עם גבר בדירה השייכת לגבר אך השניים אינם נשואים. האם והבת סמוכים על שולחנו של הגבר וכל מחסורם עליו. האם מודה שמדובר בגבר אמיד אך מסבירה שפנתה אליו בבקשה לסייע לה בהוצאות ניהול המשפט ובהוצאות אגרת הערעור, אך הוא מסרב לכך בנימוק שמדובר בתביעה של הבת נגד אביה ולה אין חלק בדבר. כן פנתה האם לבנק בבקשה להלוואה ונדחתה בשל היעדר בטחונות, וגם הורי האם שעזרו לה בכיסוי הוצאות הדיון בביהמ"ש קמא אינם יכולים לסייע לה עתה כי האב חולה. הבקשה נתקבלה.
בנסיבות המתוארות יש צידוק לפטור מאגרה. אכן, האם חיה עם גבר שהוא אמיד אך אין ביניהם קשר קבוע של נישואין. בנסיבות אלה אין להטיל מחוייבות על אותו אדם לשאת גם בהוצאות תביעת הבת ולמבקשת אין מקור הכנסה עצמאי זולת דמי המזונות. כמו כן הערעור, שענייננו גובה תשלום מזונות לבת, מגלה עילה ובכך התקיימו התנאים לעניין פטור מאגרה. לפיכך הוחלט לפטור את המבקשת מאגרה ולאור העובדה שהמשיב אינו מיוצג הוחלט גם לפטור את המבקשת מחובת הפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיב בערעור.
(בפני: הרשם צור. 11.5.88).
ע.א. 611/85 - חברת אלקטרוניקה לישראל בע"מ נגד מנהל המכס ומע"מ
*פריט מס קנייה החל על מערכות קשר (הערעור נדחה).
המערערת עוסקת, בין היתר, ביצור ושיווק מערכות קשר. המשיבה חייבה את המערערת במס קנייה, על מערכת הקשר שהמערערת מייצרת, לפי פריט בצו מס קנייה שנוסחו הוא "טלפון, מרכזיה לטלפון פנימי, חייגן אוטומטי". המערערת טענה כי אין מערכת הקשר נכנסת למסגרת של הפריט הנוגע לטלפון כאמור וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה בקבעו כי מערכת הקשר נתפסת בהגדרה של טלפון בסעיף הנ"ל. הערעור נדחה. ב"כ המערערת הביא דוגמאות לשימוש לשוני נפרד בין "טלפון" ובין "מערכת קשר" מתוך פרסומים שונים ואולם אין להיתפס לפרסומים כאלה ולהסיק מהם מסקנות. הפרסומים מביאים שמות שיש בהם לפתות את הלקוח או לתת שמות צלילים בעלי חשיבות גדולה יותר. אין גם להיתפס למובן הטכני הספציפי של המכשירים עפ"י דיוקים והגדרות טכניים. אין מדובר כאן בחוק הנוגע להפעלה טכנית של מכשירים או בהוראות בטיחות וכדומה. על הפרוש להתאים לחוק הספציפי ולמטרתו מבלי לפגום במשמעות הלשונית הבסיסית. יש לראות את מטרת החוק מתוך החוק, שמכוחו הוצא הצו. יש לתת לטלפון את הפרוש המתאים למטרתו ואשר אינו חורג ממובנו הלשוני. המטרה הנחזית כאן היא הטלת מס קנייה על כל המכשירים שניתן לראות בהם טלפון עפ"י עקרון היסוד שבטלפון, היינו גם כל אותן מערכות הקשר המבוססות על עקרון של העברת הדיבור למרחק מסויים בין אנשים, כפי שהיא נעשית בטלפון על כל השינויים המתווספים אליו מדי יום ביומו. את המושג יש להתאים לחידושי הטכניקה ואין לדרוש ממחוקק המשנה לשנות ולהתאים באותו קצב את הפריטים. בכל הנסיבות אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד י. פוטשבוצקי למערערת, עו"דגב' יוכי גנסין למשיב. 25.4.88).
ע.א. 689/85 - זאב לב הר נגד צבי וזהבה גרוסמן
*פירוש מסמך שלפיו נטל על עצמו מנהל חברה התחייבות אישית לקיום התחייבויות החברה (הערעור נדחה).
המשיבים רכשו דירה מחברת זאב לב הר חברה לבנין והשקעותבע"מ לפי הסכם רכישה שנחתם ביניהם. המערער היה מנהלה של החברה ובעל השליטה בה עד שניתן צו לפירוקה. המשיבים תבעו מהחברה ומהמערער תשלום פיצויים בשל איחור במסירת הדייה ובשל ליקויים בבנייה, בהסתמכם, בין היתר, גם על הסכמים שנעשו אחרי הסכם הרכישה. התביעה נגד החברה עוכבה ואילו המערער חוייב בתשלום הוצאות תיקונים שהוציאו המשיבים. טענת המערער היתה כי לא חלה עליו החובה לקיים את התחייבויותיה של החברה וכי לא היה צד להסכם שבינה ובין המשיבים. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מן הטעם כי לאחר שנתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים חתם המערער אישית על הסכם להעברת "הסכסוכים בקשי עם רכישת הדירה" להכרעתו של בורר. בהליך בביהמ"ש בקשר לביצוע הבנייה, הושגה הסכמה בין הצדדים שעליה חתם המערער גם באופן אישי וכן נתנו המשיבים למערער הלוואה שעל פי תנאיה "אם לא תוחזר ההלוואה, המלווה (צבי גרוסמן) יהיה רשאי לקזז את הסכום הנ"ל מתוך הכספים שהוא יהיה חייב בתאריך זה למר זאב לב הר" בקשר לרכישת הדירה. ממסמכים אלה הסיק ביהמ"ש המחוזי על קיומה של יריבות בין המשיבים והמערער ועל התחייבות אישית שנטל האחרון על עצמו בקשר להסכם הרכישה. הערעור נדחה.
ביהמ"ש יכול היה להסיק מהמסמכים הנ"ל את אשר הסיק. אכן, בהסכם האחרון שנעשה בעקבות תביעה שהגישו המשיבים לביהמ"ש המחוזי לא חתם עוד המערער אישית והוא נעשה רק בין החברה והמערערים, אולם אין הסכם זה בא לפטור את המערער מההתחייבויות שקיבל על עצמו קודם לכן כפי שעלה מן המסמכים שקדמו להסכם האחרון. בסיכומיו טען המערער נגד חלק מן החיובים שחוייב בהם אולם במהלך המשפט הגישו המשיבים שורה של קבלות לעניין אותם תיקונים ואלה נתקבלו ללא התנגדות מצד המערער, הוא לא חקר את המשיבים על טיב ההוצאות ורק בערעור התייחס לראשונה להוצאות אלה. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד ז. משעולי למשיבים. 15.5.88).
ע.פ. 205/88 - אליהו וג'קי אלבז נגד מדינת ישראל
*ערעור על החלטת ביהמ"ש המחווי בערעור על סירוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
שופט ביהמ"ש המחוזי שדן בערר על מעצרם של המערערים סירב לפסול עצמו כבקשתם והערעור על כך נדחה. אין מקום לערעור זה, יהיה זה מן הבחינה המשפטית ויהיה זה מן הבחינה העניינית. מן הבחינה המשפטית - בהליכים פליליים אין ערעורי ביניים אלא בתוך התחומים ובמסגרת הגבולית שנקבעו במפורש בחוק. סעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר, כיוצא מן הכלל, ערעור על החלטה בענין פסלות שופט, אולם הערעור לפי סעיף 147 מופנה להחלטה לפי סעיף 146 לחוק הנ"ל וזו מוגבלת למסגרת של הליכי משפט ממש ואיננה חלה בהליכי מעצר או ערר על מעצר. בהליכי מעצר כמו בכל הליך ניתן להעלות טענת פסלות, אך זו איננה טענה שניתן לערער עליה. מן הבחינה העניינית לא היה מקום לפסילה עצמית של השופט כי הטענה בדבר עויינות כביכול איננה מעוגנת בעובדות.
עיקרו של דבר, כל הדיון החוזר במעצר בפני השופט של ביהמ"ש המחוזי, שאליו הובא דיון זה אך ורק מאחר והורה על המעצר מעיקרו, בטעות יסודו. משהוגש כתב האישום ועל אחת כמה וכמה משהחל הדין באישומים, מסורה הסמכות לדון בבקשה לשחרורו של העורר רק בידי ביהמ"ש שדן באישום.
(בפני: הנשיא שמגר. המערערים לעצמם, עו"ד שאול גורדון למשיבה. 8.5.88).
בש"פ 335/88 - אברהם הרוש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בפריצה לדירה בכוונה לבצע גניבה כאשר עפ"י התשתית הראייתית הלכאורית אירעה הפריצה בקומה הרביעית של בית דירות. לאחר ההתפרצות ירד העורר מהבנין, זינק לכיוון הגג ונמלט מפני אנשי המשטרה שנזעקו למקום. נערך מרדף שבו נורה העורר ונפגע וגם כאשר הגיעו אליו השוטרים השתולל העורר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. טענתו העיקרית של הסנגור הינה טענה של אפליה וזו מבוססת על העובדה שבתיקים אחרים שנתבררו לפני אותו שופט ואשר בהם נתבקש מעצר נאשמים בעבירות התפרצות הורה השופט על שחרור הנאשמים למרות שהיה מדובר בכאלה שמם להם עבר פלילי ניכר, לעומת העורר שעברו הפלילי הוא דל. טענת האפלייה אינה מבוססת וזאת משני טעמים: הטעם האחד שמדובר בהחלטות מעצר שניתנו ע"י הערכאה הראשונה ולא נבחנו בערר לביהמ"ש העליון, והטעם האחר הוא שאם כי עברו של העורר דל הרי קיימת נסיבה מחמירה שהשופט הצביע עליה והיא בנסיבות הפריצה, המרדף ונסיבות המעצר. לכאורה, נסיבות אלה הם נסיבות מחמירות המצדיקות מעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ניניו לעורר, עו"ד שלמי למשיבה. 16.6.88).
ע.א. 345/85 - מדינת ישראל נגד דן אוחנה
*טענת המדינה כי פציעת טרקטוריסט בחצי האי סיני מהווה פגיעה בפעולה מלחמתית וגובה הפיצויים (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב שהיה טרקטוריסט נפגע בחצי האי סיני בעת מלחמת ההתשה שם. פגיעתו ארעה שעה שהמכונית בה נסע עלתה על מוקש שהוטמן בצד הכביש בין ביר חסנה וביר חמדה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי צה"ל התרשל בנסיבות המקרה בכך שלא נקט מעשה למנוע נסיעת כלי רכב בקטע של ציר התנועה שבו ארע המקרה, טרם ייבדק אם לא הוטמן בו מוקש, נוסף למוקש שהתפוצץ כשעה לפני כן סמוך למקום. בעניין זה החליט ביהמ"ש העליון שלא להתערב. המדינה טענה כי חלה בענייננו הוראת סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחרית המדינה) כי אין המדינה אחראית בנזיקין "על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל". לטענת המדינה יש לראות את המיקוש כחלק מפעולות המלחמה שכוונו נגד כוחות צה"ל, והפעלת שיקול הדעת כיצד למנוע מיקוש, מתי לבדוק צירי תנועה, או לסגרם, הינו מכל בחינה שהיא חלק מהיערכות כוחות צה"ל ופעולתו המלחמתית. בעקבות ע.א. 331+317/59 (פד"י י"ד 1609) החליט ביהמ"ש העליון לדחות טענה זו. בענייננו לא מדובר בפעולה צבאית של צה"ל, שבדרך כלל אין צבא מבצע אותה אלא בשעת לחימה בלבד, כשם שלא מדובר במחדל תוך ביצוע פעולה צבאית. עניין לנו ביחידת משמר שהוצבה בקרבת מקום הארוע, אשר בין תפקידיה היה לשמור על שלום אזרחים המשתמשים בכביש. מטלה זו לא מילאה היחידה, משלא מנעה מעבר כלי רכב אחרי הפיגוע הראשון, טרם נבדק הכביש, כפי שנהגה לעשות בעבר במקרים דומים. לפיכך הגיע ביהמ"ש העליון, לא בלי היסוס, למסקנה כי דין טענת המדינה להדחות.
מאידך נתקבל ערעורה של המדינה על גובה הפיצויים. הסכומים שנפסקו למשיב, המגיעים ביום פסק הדין לסכום שווה ערך של 81,000 דולר, מבלי לנכות את הקצבאות שקיבל המשיב מהמוסד לביטוח לאומי, הם מופרזים ומחייבים התערבות בהם. שיעור נכותו של המשיב לא עלה על %10 ונכות זו שהיא אורטופדית לא הותירה מגבלות של ממש בכושר עבודתו של המשיב. לפיכך הוחלט להעמיד את הפיצוי כדי מחצית כל סכום שנפסק למשיב ע"י ביהמ"ש המחוזי ובכלל זה מחצית שכ"ט עו"ד שנקבע.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' שולמית וסרקרוג למערערת, עו"ד שמואל אוחנה למשיב. 16.5.88) .
ע.א. 762/85 - עדי אדלר ואח' נגד רבקה אדלר ואח'
*ביטול צו קיום צוואה (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים, בני המנוח וילדיהם, לבטל צו קיום צוואה של אביהם - סבם שניתן ביום 23.10.84 לבקשת המשיבה, אשתו השניה - אלמנתו - של המנוח. הבקשה לביטול הוגשה רק באמצע מרץ 1985 ואליה נתלוותה בקשה להארכת המועד להגשת התנגדות לקים הצוואה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה על סמך הסיפא לסעיף 72(א) לחוק הירושה שלפי "ביהמ"ש שנתן... צו קיום רשאי, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו. אולם רשאי ביהמ"ש שלא להזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה". ביהמ"ש המחוזי החליט שלא היה צורך לבקש הארכת המועד להגשת התנגדות לאחר שכבר קיים את הצוואה והדרך הנכונה היא זו המתווה בסעיף 72 הנ"ל. הערעור נדחה.
לביהמ"ש שיקול דעת שלא להיזקק לעובדות או לטענות מסויימות, שיקול שיוכל להיות מופעל לאחר שמיעת ראיות המערערים לביסוס ההתנגדות שלהם. על סמך ממצאיו של ביהמ"ש המחוזי די היה לדחות את הבקשה לפי סעיף 72 הנ"ל. התברר מתוך הראיות כי הבן ידע על תוכן הצוואה כבר בעת שישבו שבעה ובתום השלושים הוקראה בפניהם הצוואה ע"י עורך דין שטיפל בנושא. תחילה לא מחה הבן ולא הגיב בכל צורה שהיא ורק שאל איך תתבצע הצוואה ואיך יועברו הכספים והמניות. המערערים לא נתנו הסבר מדוע בקשתם לביטול צו הקיום הוגשה באיחור. כמו כן די היה לדחות את בקשתם משום שבתצהיר התומך בבקשתם יצרו את הרושם כאילו לא ידעו את תוכנה של הצוואה עד זמן קצר לפני שהגישו את בקשתם. גם לגופו של ענין אין ממש בטענות המערערים. אין ראייה שאישור העדים בתחתית הצוואה שהמנוח חתם בנוכחות שניהם אינו אמת. עורך הדין שחתם כעד לצוואה העיד כי המנוח חתם בנוכחותו אך בכך אין סתירה לאישור על פני הצוואה שלפיו חתם המנוח בנוכחות שני העדים. העד לא אמר שהמנוח חתם רק בנוכחותו והוא לא נחקר בשאלה אם העד השני היה או לא היה נוכח כאמור. אין גם ראייה שממנה ניתן להסיק שהמנוח לא ידע על מה הוא חותם או כי הצוואה לא שיקפה את רצונו. לא הוכח שהצוואה לא תורגמה למנוח להונגרית בטרם חתם עליה. על פניה של הצוואה לא היה פגם בצורתה ולא על המשיבה היה לשלול פגמים, אלא על המערערים היה להוכיח את טענתם שחלו פגמים. אין יסוד לטענה כי דעתו של המנוח היתה מבולבלת ולא היה כשיר לחתום על הצוואה ואין כל ראיה שעליה ניתן לבסס ממצא כי המשיבה היתה מעורבת בעריכת הצוואה או כי היתה לה השפעה בלתי הוגנת על המנוח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ק. קרני למערערים, עו"ד בנימין דדוש למשיבים. 9.6.88) .
בש"פ 340/88 - מאיר לוי נגד מדינת ישראל
*ערר על החלטת בימ"ש מחוזי בערר על מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום וביהמ"ש הורה על שחרורו בערובה. המדינה עררה לביהמ"ש המחוזי, עררה נתקבל וכיום נתון העורר במעצר עד לתום ההליכים. בערר דנא משיג העורר על החלטות המעצר אך הערר נדחה מחוסר סמכות. החלטת המעצר ניתנה בגדר כתב אישום שכבר הוגש. סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי המונע הגשת ערר שני על החלטה בעניין מעצר איננו מבחין בין מקרה שבו החלטותיהם של בימ"ש השלום ושל ביהמ"ש המחוזי זהות או שונות זו מזו. בשני המקרים דין הוא שעניינו של הנאשם בקשר למעצר יתברר בשתי ערכאות בלבד.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד זילברשטיין לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 19.6.88).
בג"צ 345/88 - עו"ד א.ויניצקי נגד יו"ר הכנסת ואח'
*התערבות בהליכי חקיקה של הכנסת (העתירה נדחתה).
העותר מכהן כחבר מועצת עיריית פתח תקווה ויו"ר סיעת הליכוד בה. הוא ביקש צו כנגד יו"ר הכנסת ויו"ר ועדת הכנסת שיימנעו מלדון בהצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) שנועדה להפריד בין הבחירות לכנסת לבין הבחירות לרשויות המקומיות. מדובר בהצעת חוק פרטית של חברי הכנסת אדרי וברעם שעל פיה יידחו הבחירות למועצות המקומיות מיום 1.11.88 ליום 7.3.89. ההצעה נתקבלה בכנסת בקריאה טרומית והועברה לדיון לוועדת הכנסת. טענת העותר היא כי דחיית הבחירות לרשויות המקומיות בהיעדר סיבה לאומית רצינית מהווה פגיעה אנושה בדמוקרטיה ובכך הפעילה הכנסת סמכותה באי סבירות קיצונית ועל בג"צ להתערב בכך כדי להפסיק הליכי החקיקה. העתירה נדחתה. מדובר בחוק שהכנסת ריבונית לחוקקו, בלא שמוטלות כל מגבלות על כוח החקיקה. בג"צ כבר פסק לא אחת שאין הוא מתערב בהליכי חקיקה שבכנסת שלעניינם הכנסת היא ריבונית. לפיכך נדחתה העתירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, ש. לוין. 7.6.88)
בג"צ 910/86 - רס"ן (מילואים) יהודה רסלר, עו"ד ואח' נגד שר הבטחון
*דחיית שירות הבטחון של תלמידי ישיבות (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה דחיית שירות הבטחון של תלמידי ישיבות. העותר כבר פנה מספר פעמים לבג"צ בעניין הנדון ובפעמים הקודמות נדחה על הסף מבלי להוציא צו על תנאי בנימוק שאין לעותרים זכות עמידה. הפעם דן בג"צ בפסק דין נרחב בשאלות של זכות העמידה של העותרים, בעיית השפיטות של הנושא, סמכות בג"צלדון בעניין. בפסק הדין העיקרי, הגיע השופט ברק למסקנה כי לעותר מעמד בדין, כי העניין שהוא מעלה שפיט (מטריאלית ומוסדית), אך דין העתירה להדחות לגופה, שכן לשר הבטחון סמכות לדחות שירות הבטחון של בחורי הישיבה ולא הוכח כי השימוש בשיקול הדעת הינו, בנסיבות העניין, בלתי סביר. לפסק הדין העיקרי של השופט ברק הצטרפו בשני פסקי דין נפרדים המשנה לנשיא (לשעבר) גב' בן פורת והנשיא שמגר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא (לשעבר) גב' בן פורת, ברק. עו"ד י. רסלר לעותרים, עו"דגב' נ. ארד למשיב. 12.6.88).
בג"צ 153/87 - לאה שקדיאל נגד השר לענייני דתות ואח'
*מינוי אשה למועצה דתית (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
עניינה של העתירה בקשת העותרת כי ועדת השרים לפי סעיף 5 לחוק שירותי הדת היהודים, שאליה הגיע נושא הרכבת המועצה הדתית בשקדיאל, תמנה אותה כחברה במועצה הדתית. בג"צ קבע, בפסק דין עיקרי מפי המשנה לנשיא אלון, כי אכן על הוועדה להרכיב את המועצה כשהעותרת היא אחת מחברי המועצה כמי שהומלצה ע"י הרשות המקומית. המשנה לנשיא אלון, בפסק דין ארוך ומקיף, עמד על הנושאים המשפטיים הנוגעים לדרכי הקמת המועצה הדתית, חובתה של הוועדה להתחשב במינוייה של הרשות המקומית ובמינויים האחרים שנעשו, גם אם העניין מגיע לוועדת השרים להכרעה עקב חילוקי דעות בין הגופים השונים המרכיבים את המועצה הדתית. כן עמד המשנה לנשיא על כך כי לפי ההלכה אין מניעה כי אשה תהיה חברה במועצה דתית שתפקידה הוא מינהלי גרידא. לפסק דין זה הצטרףבפסק דין קצר השופט ברק והבהיר מספר עניינים שבהם "ההדגשים" שלו אינם זהים עם ההדגשים של המשנה לנשיא. גם המשנה לנשיא (לשעבר) גב' בן פורת הסכימה שדין העתירה להתקבל אם כי גם לדידה הם כמה "הדגשים" שאינם זהים לאלה של המשנה לנשיא אלון והשופט ברק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא (לשעבר) גב' בן פורת, המשנה לנשיא אלון, ברק. עו"ד י. שופמן לעותרת, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 19.5.88).
ע.פ. 177/88 - מדינת ישראל נגד אריה שאול ונתן הופמן
*קולת העונש (התחזות לשוטר וקבלת דבר במרמה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הראשון הורשע בשבעה אישומים שעניינם התחזות כשוטר וקבלת דבר במרמה והמשיב השני הורשע בשניים מתוך האישומים אך אחד האישומים מתייחס לששה מקרים מאותר סוג ואישום אחר לשני מקרים. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב הראשון 20 חודשים מאסר בפועל ו- 20 חודשים מאסר על תנאי ולמשיב השני 10 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של שנה. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב"כ המדינה טוענת כי מדובר במעשים מרובים וכן שהעונש חורג מהסטנדרטים המקובלים בגין עבירות מסוג זה. העבירות בוצעו נגד אנשים תמימים שלא יכלו להתגונן נגד המרות וההתחזות של המשיבים כאנשי משטרה וכך נפלו קרבן למשיבים שנטלו מהם כספים. אכן, ביהמ"ש דלמטה הקל עם המשיבים בצורה המחייבת התערבות. ריבוי העבירות שבהן הורשע המשיב הראשון והעובדה שביצע את המעשים כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו יש לזקוף לחומרה אף אם בגין עבירות אלה לא נתחייבה הפעלת המאסר על תנאי נגדו. המשיב השני הוא בעל עבר פלילי עשיר וגם נגדו היה תלוי מאסר על תנאי שהופעל. המשיב הראשון שיתף פעולה עם המשטרה מיד עם מעצרו ואולם עדיין עומדת השאלה אם התחשבות לקולא בגין כך יכולה לחרוג מעבר לחומרת העבירות, מספרן ונסיבות ביצוען. לפיכך הוחלט להעמיד את ענשו של המשיב הראשון על 30 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי ושל המשיב השני על 20 חודשים מאסר בפועל, וכן הפעלת המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ביסקי, ש. לוין, אריאל. עו"ד גב' יסקה ליבוביץ למערערת, עו"ד משה אלוני למשיב הראשון. 29.5.88).
ע.פ. 557/87 - רודי מפורטנוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפרסום דברי שבח למעשי אלימות (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 4 לפקודת מניעת טירור, בכך שפירסם בשבועון בלשון הרוסית דברי שבח, אהדה ועידוד למעשי אלימות, העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו, שבוצעו על ידי אנשי "המחתרת היהודית" שנעצרו באותה עת. סעיף 4 הנ"ל קובע כעבירה "המפרסם... דברי שבח, אהדה או עידוד למעשי אלימות, העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו או לאיומים במעשי אלימות כאלה". ביהמ"ש גזר למערער מאסר על תנאי של שלשה חודשים וקנס כספי של 500 ש"ח. הערעור הופנה נגד ההרשעה בדין והוא נדחה.
טענת המערער היתה כי "כתב האישום הוגש ללא הוכחות" וההרשעה התבססה על השערותיו של ביהמ"ש מאחר ולא היו, לטענת המערער, הוכחות עובדתיות לביסוס הטענות שהועלו בכתב האישום. ברם, הפרסום שעליו סבה התביעה מצוטט במלואו בכתב האישום ולאור יסודותיו של סעיף האישום, ניתן היה ללמוד על מהותו המשפטית של המעשה מקריאת נוסחו של המאמר ותו לו. הפרסום הוכח ע"י הגשת הגליון שבו פורסם המאמר ולמעשה לא היתה מחלוקת על הפרסום עצמו. המערער חלק על טיבו של התרגום ועל דיוקו, אך אין לייחס משקל לעניין זה. אף אם יתכן ונפל משגה בקטע כלשהו של התרגום או כי התרגום לא הצליח לשקף בנקודה זו או אחרת את רוח הדברים, הרי המדובר על נקודות בודדות שלא יכלו לשנות את הערכת מהותו הכוללת של המאמר. ניתן היה ללמוד מנוסחו של הכתוב, בקטעים שאינם במחלוקת, על הדברים אותם הסיק ביהמ"ש המחוזי. המערער התרעם על אי הבאת עדים להוכחת מגמתו של תוכן המאמר, אך ביהמ"ש יכול היה להסיק במישרין מנוסח הכתוב מהי המשמעות של המאמר ומה הן ההשלכות של מה שאמור בו ולא היה צורך בעדים פרשנים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד יהושע רזניק למשיבה. 12.6.88).
בג"צ 122/88 - יעקב שר ואח' נגד שר הפנים
*ביטול עתירה וחיוב המשיב בהוצאות (העתירה בוטלה תוך חיוב המשיב בהוצאות).
העותרים הם בעלי מגרש ועליו בית מגורים ולפי תכנית בניין עיר מסויימת מיועד חלק ניכר מן המגרש להרחבת דרך באופן שיהיה צורך בהריסת ביתם של העותרים. התכנית נדונה ואושרה בועדה המחוזית עוד בחודש אוקטובר 1985. העותרים הגישו תביעה לפיצויים לועדה המקומית לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה ונענו כי טרם נשלמו הליכי אישור התכנית ולפיכך אין הועדה המקומית מוסמכת לדון בתביעה לפיצויים. בעקבות זאת פנו העותרים ביום 20.5.87 לשר הפנים ולועדה המחוזית בבקשה להפעיל סמכותם ולאשר את התכנית אך לא נענו. ביום 1.3.88 ניתן צו על תנאי לבקשת העותרים המורה למשיבים לתת טעם מדוע לא תאושר החלטת הועדה המחוזית ליתן תוקף לתכנית האמורה. לאחר הגשת העתירה נמסר לעותרים כי ביום 16.3.88 התכנית אושרה על ידי שר הפנים והועברה לפרסום ברשומות. לאור זאת הודיעו העותרים כי הם מוכנים לבטל את עתירתם אך מבקשים הם לחייב את המשיבים בהוצאות. בקשתם נתקבלה.
הפרקליטות טענה כי לאחר אישור הועדה המחוזית הועברה התכנית לאישור השר אך היו ליקויים בתוכניות שהוגשו ע"י הועדה המקומית ורק ביום 5.7.87, לאחר בדיקות מחודשות של הועדה המחוזית, הועברה התכנית לחתימת שר הפנים. משהגיעה התכנית למשרד הפנים הסתבר כי השרות לשמירת איכות הסביבה דורש לקבל מפרט מסויים ודו"ח העונה לדרישות אלה הומצא בדצמבר 1987. ביום 1.3.88 התקבל מהועדה המקומית תקנון המשלב את הדו"ח הנ"ל וביום 16.3.88 כבר חתם שר הפנים על התכנית. לאור זאת טוענת הפרקליטות כי העיכוב באישור התכנית היה נעוץ בהשלמת הליכים שונים ובנסיבות אלה אין לחייב את המשיבים בהוצאות. טענה זו אין לקבל. ראשית, לא היה מקום לעיכובים במשך שנתיים מאז האישור הראשון של הועדה המחוזית ועד להעברת התכנית לאישור שר הפנים. אין הסבר מניח את הדעת לאיחור של שנתיים. אולם גם אם היה צידוק ענייני לעיכוב באישור התכנית צריכים היו המשיבים להשיב לפניית העותרים אליהם. אזרח הפונה לרשות זכאי לקבל תשובה לפנייתו. העותרים פנו למשיבים ולא קבלו תשובה לא ממשרד הפנים ולא מהוועדה המחוזית. אפשר שתשובה עניינית ממשיבים אלה היתה מביאה את העותרים להתאזר בסבלנות, אך משלא קיבלו תשובה .לא נותר בידם לעשות זולת לפנות בעתירה לבג"צ. בנסיבות אלה הגשת העתירה היתה צעד לגיטימי ויש לחייב את המשיבים בהוצאות העותרים.
(בפני: הרשם צור. 27.5.88) .
בג"צ 318/88 - תנועת שלום עכשיו ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*הטלת הגבלות על מסע מכוניות בכבישי יו"ש (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה מסע מכוניות שביקשה העותרת לארגן באיזור יו"ש דרך כביש חוצה שומרון, מצומת תפוח לכיוון הכפרים תורמוס-עיה וביתא ומשם לכנס מסכם בו יינשאו נאומים פוליטיים. אחרי דינים ובעקבות מפגש עם מפקד איזור יו"ש הותר לעותרים קיום המסע ונקבע בהסכמה מקום עריכת הכנס ליד מחנה צבאי. טענות העותרים סבו על מספר נושאים שלגביהם לא הושג אישור המשיבים ואלו הם: תליית כרזות על מכוניות שיטלו חלק במסע האמור; תליית כרזות כנ"ל במקום עריכת האסיפה שבה יסתיים המסע; עריכת מפגשים בשטח הפתוח עם נציגי התושבים של הכפרים תורמוס-עיה וביתא. ב"כ המדינה הבהירה כי המשיבים נענו לכל בקשה הנוגעת למסע שראו אותה כבת - מימוש בהתחשב עם התנאים באיזור. באשר לשלושת הנושאים שבהם סורבה בקשת העותרים הרי אלה בין העניינים שהשפעתם על שמירת האינטרסים עליהם מופקדים המשיבים היא שלילית. נושאים אלה לא הותרו בעבר ואין נכונות לאשרם עתה. העתירה נדחתה.
בבואו לשקול התערבות בשיקוליה של רשות סטטוטורית מונחה בג"צ על ידי הכללים המקובלים, לפיהם לא יטה להמיר שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו; כל עוד שיקוליה של הרשות אינם נובעים מהיעדר תום לב, שרירות, אפלייה פסולה, אי חוקיות או טעמים כיוצא באלה, ובכלל זה אם אינם לוקים בחוסר סבירות במידה המהווה חריגה ממתחם הסבירות. ביהמ"ש אינו דן בענין כערכאת ערעור אלא כגורם שיפוטי מפקחומבקר. בדרך זו גם נבחנו שיקוליו של אלוף הפיקוד ושל יתר המשיבים ואין לומר כי נהגו כלפי העותרים באפלייה פסולה. בג"צ נתן דעתו לרגישותו של המצב הכללי באיזור בו ייערך המסע והתרשמותו היא כי המשיבים דנו בעניינם של העותרים בלב פתוח ולא התעלמו מבקשותיהם ומנמוקיהם. אין על כן הצדקה להתערב בהחלטת המשיבים שלא תותר נשיאת כרזות על מכונית ולא יותרו מפגשים מאורגנים בשטח הפתוח. מאידך, אין הצדקה לכך שבמקום בו ייערך הכנס ובו יינשאו נאומים פוליטיים שיעברו במגבירי קול לא תותר הנפת כרזה המציינת את שמה של התנועה העורכת את המסע. אגב, קביעת סימן זיהוי כאמור במקום הכנס, הוא עניין שעלה רק תוך כדי הדיונים בבג"צ ואיננו ביןהנושאים שנדונו על ידי המשיבים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד גב' דניאלה גורני ודניאל זיידמן לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים 26.5.88).
ע.א. 714/84 - ג'האד ג'מיל חאג' ואח' נגד ג'מיל נימר אלחאג' ואח'
*תקפותן של צוואות
(הערעור נדחה).
בביהמ"ש המחוזי נדונה שאלת תקפותן של שתי צוואות של המנוח סולימאן חאג'. צוואה אחת נושאת את התאריך 1969 והשניה 31.8.82. המנוח עלה למכה ונפטר שם ביום 21.9.82. בבקשה אחת שהוגשה לביהמ"ש ביקשו המערערים לקיים את הצוואה הראשונה מ - 1969 ובתיק אחר ביקשו המשיבים לאשר את הצוואה השניה מ-1982. בשתי הצוואות היו הוראות לגבי נכסים שונים ולכאורה יכלו שתי הצוואות לדור בכפיפה אחת, לפי סעיף 36(ב) לחוק הירושה האומר כי "צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את קודמתה במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת". דא עקא כי בצוואה השנייה נאמר "...זוהי צוואתי האחרונה והוודאית וכל צוואה הקודמת לה תהיה בטלה ומבוטלת". עפ"י מצוות סעיף 36(א) לחוק מתבטלת צוואה קודמת בשל ביטול מפורש. המערערים טענו בביהמ"ש המחוזי כי הצוואה הראשונה משנת 1969 הושלמה ע"י חתימת העדים ב- 1982 לאחר שנחתמה הצוואה השניה ולכן עדיפה הצוואה הראשונה על פני הצוואה השניה. ביהמ"ש המחוזי סבר שאם יוכח שכך הדבר ניתן יהא להתגבר על הפגמים הפורמליים שבצוואה הראשונה, אך מסקנתו היתה שהצוואה השניה נעשתת לאחר חתימת העדים על הצוואה הראשונה ולכן קיים את הצוואה השניה. הערעור נדחה.
השאלה אם ניתן היה להתגבר על הפגמים שבצוואה הראשונה אינה צריכה לעניין ועל כן אין צורך להביע דעה בסוגייה אם הפגמים ניתנים לריפוי. על סמך עדותו של אחד העדים שחתם כעד על שתי הצוואות ניתן היה להגיע למסקנה ברורה כי עד זה חתם על הצוואה השנייה לאחר שהוא חתם על הצוואה הראשונה משנת 1969. מכאן שחתימות העדים ב- 1982 על הצוואה הראשונה נחתמו לפני שנעשתה הצוואה השניה ונחתמה ע"י העדים, ובדין אישר ביהמ"ש את הצוואה השניה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד מ. קבאני למערערים, עו"ד צובחי אלחאג' למשיבים. 26.5.88) .