תקציר סביר כרך ל"ב חוברת 10

ע.א. 410/86 - הסנה חברה לביטוח בע"מ נגד דניאל סורוקר

*טענת חברת ביטוח כי בית עסק הוצת בזדון ע"י המבוטח והוכחת גובה הנזק(הערעור נדחה).

א. בית עסק לחומרי בניין שהיה בבעלותם של אביו של המשיב ושותף בשם לוי הועבר ביום 10.12.78 למשיב. הלה ביטח את העסק אצל המערערת. המבנה בוטח בסכום של מיליון ל"י והתכולה בסכום של 2.5 מיליון ל"י. כעבור שנה עלה העסק באש והמשיב תבע מן המערערת לפצותו על נזקיו. בתביעתו העריך המשיב את הנזק למבנה ב- 680,000 ל"י ואת הנזק לתכולה ב- 2,370,000 ל"י. הגנת המערערת התבססה על טענה של קנונייה להונות אותה על ידי הצתה מכוונת של העסק. הקנונייה הנטענת היתה בין אביו שלהמשיב ושותפו לוי ובין המשיב עצמו. עפ"י הנטען הועבר העסק באופן פיקטיבי למשיב כדי שהוא יבטח אותו בשמו ולאחר מכן העלו השלושה את העסק באש כדי לקבל במרמה את דמי הביטוח. המערערת טענה כי האש היתה תוצאה של הצתה בזדון וכי רק מי שהיתה לו אפשרות כניסה חפשית לבית העסק יכול היה להיות המצית. כן העלתה טענה חילופית, כי הנזק בפועל נפל בהרבה מזה הנטען ע"י המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן היתה כאן הצתה בזדון, אלא שלא הוכח כי ידם של המשיב, אביו או לוי היתה במעשה ההצתה, וכי יכולה היתה ההצתה להתבצע גם על ידי זר מבחוץ. כן קבע השופט כי לא הוכחה בפניו קנונייה כנטען: באשר לגובה הנזק קיבל השופט את תביעת המשיב בכל הנוגע לנזק למבנה וזיכה אותו בסכום שתבע, ואילו בעניין הנזק לתכולה לא קיבל את עמדת המשיב ופסק ,על פי אומדן, סכום של 1,000,000 ל"י, במקום הסכום שתבע המשיב בתביעתו. הערעור נדחה.
ב. כל הקביעות העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי בשאלת האחריות וגובה הנזק מעוגנות בחומר הראיות ואין להתערב בהן. טענה אחת בלבד ראוייה להתייחסות והיא באשר לקביעת גובה הנזק בגין התכולה. הסכום שתבע המשיב בגין נזק זה היה מדוייק עד לפרוטות, משמע, פרי חישוב ולא פרי אומדן. את החישוב עשה המשיב על בסיס שני מרכיבים: המרכיב הראשון היה שווי המלאי ביום העברת העסק, דהיינו כשנה לפני השריפה. בהסכם שבין אבי המשיב לבין המשיב נקבע בדיוק מהי שוויה של התכולה וצויין כי השווי נקבע לאחר ספירת מלאי, השוואת ספרי חשבונות, פנקסי קניות ומכירות. באשר לכך הרי שווי התכולה הגיע באותה עת ל- 1,700,000 ל"י. המרכיב השני הוא היקף העסקים בשנה שחלפה בין ספירת המלאי ובין יום השריפה. את המרכיב השני ביקש המשיב להוכיח באמצעות מנהל החשבונות של העסק, העד ברקוביץ, שערך חישובים ואת תוצאתם העלה על גבי מסמך. עפ"י חישובים אלה הגיע לסכום שננקב בכתב התביעה. העד ברקוביץ עלה על דוכן העדים אך עדותו הופסקה באשר ב"כ המערערת טען כי המסמך שערך העד לא הובא לידיעתו. כאשר אמור היה ברקוביץ לעלות שנית לדוכן העדים התברר שהוא חולה ולא יכול היה להופיע לעדות. לפיכך ויתר ב"כ המשיב על עדותו. בפסק הדין קיבל השופט את טענתו של ב"כ המערערת כי אין לסמוך על המסמך בגלל אי הופעתו של העד לחקירה עליו והתוצאה היתה שלא ניתן לערוך חישוב מדוייק של שווי המלאי בגלל היעדרו של העד. במצב דברים זה פסק השופט "בשים לב לכך כי אין ספק שנגרם נזק למלאי וכי גם הנתבעת איננה טוענת כי לא נגרם כל נזק למלאי... יש מקום לפסוק סכום מאומד ואני קובע ומעמיד סכום זה על מיליון ל"י בלבד". טוען ב"כ המערערת כי מאחר שנשמט הבסיס לחישובו של שווי המלאי, נוצר "חלל ריק" של היעדר ראיות בכלל לגבי הנתון של שווי התכולה, וכל מה שקבע השופט איננו אלא ניחוש בעלמא, חסר כל בסיס. טענה זו אין לקבלה.
ג. הלכה היא כי כאשר לא עלה בידי ניזק להוכיח נזקיו בצורה מדוייקת, ניתן לפסוק לו פיצוי על דרך אומדן ובלבד שיהא אומדן כזה מבוסס על המצוי בחומר הראיות. משנפסקים פיצויים על דרך זו אין ביהמ"ש שלערעור ממהר להתערב בשיקול דעתו של
ביהמ"ש דלמטה, אלא אם כן הסכום שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות. בענייננו, אומדנו של השופט לא נעשה ב"חלל ריק" כפי שטוען ב"כ המערערת. ראשית, היה בפני ביהמ"ש המרכיב הראשון של שווי המלאי כאשר שווי זה הוכח כדבעי. כן העיד המשיב כי לאחר שרכש את העסק המשיך לנהל אותו וקנה סחורות וציוד וכן העיד כי לקראת החגים הגדיל את המלאי. על סמך כל הנתונים הללו ניתן היה בהחלט לאמוד את שווי המלאי, מה גם שהשופט היה זהיר ביותר באומדנו שנטה בצורה ברורה לטובת המערערת. הוא אמד את שווי המלאי בכ-%40 מהשווי המצויין במסמך שהגיש העד ברקוביץ, ובכ- %63 משווי המלאי שהיה בעסק ביום הרכישה. בנתונים אלה אין לאמר שהאומדן הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות. נהפוך הוא, יש באומדן זה משום קיפוח מסויים של המשיב אך בודאי לא קיפוח של המערערת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, חלימה, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד קרינסקי ורות טואףלמערערת, עו"ד א. שלוש למשיב. 24.10.88).

רע"פ 135/88 - אחמד חלמי אגבריה ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהתקהלות בלתי חוקית וחומרת העונש(הבקשה נדחתה).

א. חמשת המבקשים עמדו לדין בבימ"ש השלום בעבירות של התקהלות אסורה, התנהגות פרועה במקום ציבורי ותקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את החמישה וגזר עליהם עונשי מאסר שבין 14 חודשים ל- 21 חודשים מאסר בפועל וכן שנה מאסר על תנאי לגבי כל אחד מן המבקשים. כולם ערערו לביהמ"ש המחוזי. אחד מהם ערער גם על ההרשעה ואילו ארבעת האחרים ערערו על חומרת העונש בלבד. במסגרת ערעורים אלה הגיעו המערערים להסכם עם ב"כ המדינה שלפיו תמליץ המדינה כי עונשם יופחת. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של הנאשם שערער על ההרשעה ואילו באשר לעונש לא קיבל את ההסכם בין המדינה לבין המערערים והשאיר את העונשים על כנם. הוגשה בקשה רשות ערעור של הנאשם האחד בעניין הרשעתו ושל כל הנאשמים באשר לחומרת העונש. הבקשה נדחתה.
ב. באשר לנאשם המבקש לערער על הרשעתו - טענתו היא כי לא היו מספיק ראיות כדי לבסס את הרשעתו בדין. לטענת הסניגור היתה הראיה היחידה תמונה בה נראה מבקש זה יחד עם קבוצת אנשים רעולי פנים על גבעה ממנה נזרקו אבנים ובקבוקי תבערה על השוטרים. כדי לבסס הצדקה להבאת העניין בפני ערכאה שלישית, טוען הסניגור כי מתעוררת כאן שאלה בעלת חשיבות עקרונית, דהיינו כיצד יש להתייחסלנוכחות של נאשם כשלעצמה בהקשר לסעיפים 26 ו- 28 לחוק העונשין. אין כאן כל שאלה עקרונית. ההלכה בנושא זה סוכמה בע"פ 677/82 (פד"י לז' (2) 70) ומה שנפסק כאן אינו חורג מאותה הלכה. שתי ערכאות בדקו את מסכת הראיות כולה וזו כללה ראיות נוספות על התמונה הנ"ל. המסקנה שהגיעו אליה היה לה בסיס בראיות. טענה נוספת בפי הסניגור כי היה פגם דיוני בבימ"ש השלום שהתבטא בכך שאותה תמונה הוגשה ע"י עד ששמו לא הופיע בכתב האישום, וזאת בניגוד לסעיף 77 לחוק סדר הדין הפלילי. טענה זו אין בה ממש. התמונה הוגשה בהסכמת כל הסניגורים והם היו אלה שדרשו את חקירתו של העד שצילם את התמונה.
ג. באשר לחומרת העונש - טענה עיקרית של המבקשים היא כי בשלב הערעור הגיעו להסכם עם התביעה שעונשם יופחת ויש מקום לדון בערעור נוסף בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא קיבל את ההסכם. אין להיעתר לבקשה זו משני טעמים: ראשית, עניין חומרת העונש אין להביא בפני ערכאה שלישית אלא במקרים מיוחדים ונדירים והמקרה שלפנינו איננו כזה; שנית, העונש שנגזר מדוד ושקול והובאו בחשבון לגביו כל השיקולים לחומרא ולקולא, ואין כל נימוק להתערבות בו.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד ס. אבו חוסיין למבקשים, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 29.11.88).

ע.א. 419/86 - הדסה ליפשיץ ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין, חיפה

*יום המכירה" לעניין מס שבח וקביעת שווי השונה מהשווי שנקבע בהסכם(הערעור נדחה) .
א. למערערים 1-8 (להלן: המוכרים) זכויות ב- 1/4 של מגרש בחיפה ונעשתה העברת הזכויות למערערת 9 (להלן: הקונה).

המוכרים הצהירו על מכירת הזכויות על גבי טופס מש"ח, לפיו יום המכירה הוא 10.3.83, והתמורה שנתקבלה היא 125,000 שקלים ישנים. נתונים אלה נמצאים בהסכם שנערך בין המוכרים והקונה ביום 10.3.83. המשיב לא קיבל את הצהרת המוכרים באשר לשווי הזכויות שהועברו ושם אותן בסכום של 1,216,000 שקלים ישנים, דהיינו פי עשרה מן התמורה המוצהרת. המערערים ערערו על שומת המשיב ולפני וועדת הערר הסבירו כי כבר בשנת 1977 מכרו את זכויותיהם בקרקע לקונה בסכום 125,000 ל"י, אלא שהעיסקה לא יצאה לפועל בגלל פטירתם של חלק מן הבעלים והעברת חלקיהם ליורשיהם. העוררים טוענים שלא העלו את המחיר וכי הסכום החדש "מתאים פחות או יותר" לסכום שהוסכם עליו ב- 1977. כן הובהר כי הסכום החדש כולל חמישית מהמגרש ולא רבע, שכן אחד היורשים סרב להעביר את חלקו.
ב. באשר לשווי הקרקע ביום המכירה, היתה שומתו של סגן מנהל מס שבח ושומת שמאי מטעם המערערים, והוועדה קיבלה בעיקרה את שומת המנהל. השאלה שעמדה להכרעה בפני וועדת הערר ועומדת להכרעה בערעור הינה אם המערערים עמדו בנטל לשכנע את המשיב כי בקביעת שוויה של הזכות המועברת לצורך חשוב המס, אין להיזקק לשווי השוק דהיינו "סכום שיש לצפות לו ממכירת אותה זכות על ידי מוכר מרצון לקונה מרצון", אלא לתמורה המוסכמת בחוזה המכר. מי שטוען לחלות המחיר שנקבע בין הצדדים לעיסקה צריך לשכנע את מנהל מס שבח כי המחיר נקבע בתום לב וכי הוא לא הושפע מקיום יחסים מיוחדים בין המוכר לקונה. הטוען לחריג - היינו כי התמורה המופיעה בהסכם, אף על פי שהיא נופלת ממחיר השוק מהווה את קנה המידה למס, עליו הראייה. וועדת הערר אישרה את שיקול דעתו של המשיב אשר סירב להתבסס על התמורה המוסכמת והערעור נדחה.

ג. בפני וועדת הערר העיד עו"ד עמיחי סגל אשר ב-1977 ייצג את הקונים ואילו ב- 1983 חתם על ההסכם כמיופה כוח מטעם המוכרים. לטענתו הוא עשה "פחות או יותר" את החשבון של ערך 175,000 ל"י ב- 1983 ולא התעניין בשווי הקרקע ב-1983. זאת למרות שחלו התפתחויות בשטח בנושאי תכנון ובנייה. הוא הסביר כי המוכרים לא ביקשו לקבל יותר ממה שסוכם ב-1977. ועדת הערר לא קיבלה את הסברו של העד מכמה נימוקים ובכללם: הערך הריאלי של הכסף כפי שהיה בשנת 1978 עולה באופן ניכר על הסכומים הקבועים בהסכם משנת 1983; מחומר הראיות עולה כי לא רק המוכרים היו "אשמים" באי השלמת העיסקה אלא גם הקונה השתהתה מסיבות שלא התחוורו. כמו כן הביעה הוועדה תמיהות על כך ששני עדים שהעידו למערערים ציינו כי לא התעניינו בשווי המגרשים בסביבה והתנהגות זו אינה סבירה, וכן חלפו חמש שנים בין המשא ומתן ובין חתימת החוזה וחל שינוי במצב הפיתוח באיזור ובמצב פרסום תוכניות הבנייה, ובנוסף לכך איש מן המוכרים לא הובא להעיד. לפיכך סברה וועדת הערר שאין להיזקק לתמורה המוסכמת אלא יש להתייחס לשווי השוק של הזכות המועברת. וועדת הערר העדיפה את שומתו של המשיב על פני שומת השמאי מטעם המערערים. עם זאת תיקנה הוועדה את שומת המשיב, והפחיתה ממנה %15 מן הטעם שלא נלקחה בחשבון העובדה של פיצול הבעלות שיש בו כדי להשפיע על שווי הנכס.

ד. המחיר שנקבו הצדדים לחוזה זה הוא כעשירית משווי השוק של הזכויות המועברות ופער מחירים כזה כשלעצמו מעיד כמאה עדים על קיומם של יחסים מיוחדים בין המוכרים והקונה ואף על היעדר תום לב. לנוכח קיומו של פער כה גדול בין המחיר החוזי
לבין שווי השוק, היה על המערערים להביא הוכחות משכנעות וכבדות משקל ביותר כדי לשכנע בתום לבם ובהיעדר יחסים מיוחדים בין הצדדים לעיסקה, ובכך לא הצליחו. גם אם נקבל, לצורך הדיון, את טענת המערערים כי בשנים 1978-1977 נערכה התקשרות בין המוכרים לבין הקונים שלא סוכמה במסמך בכתב, הרי התקשרות זו שונה במהותה מן ההתקשרות הסופית בין הצדדים ביום 10.3.83. לא זו בלבד שבחוזה לא מצויינת כל זיקה שהיא, ולו ברמז, ליחס משפטי מחייב קודם בין הצדדים, אלא שגם פרטי ההתקשרות מצביעים על זניחת "ההסכם" מ-1977 ועריכת התקשרות חדשה תחתיו. השוואת טיוטות ההסכם שהוחלפו בין הצדדים ולא נחתמו ב-1977 עם ההסכם שנחתם ב-1983 מצביעה על השינויים הבאים: הצדדים אינם זהים, החלקים המועברים שונים, וכן, וזה העיקר, התמורה איננה התמורה המשוערכת. בנסיבות אלה וכאשר חלפו חמש שנים ולא נתקיימו מגעים בין הצדדים ופרטי העיסקה המאוחרת שונים בעיקרם מאלו של העיסקה המוקדמת, הרי שמשקלם המצטבר של הנתונים מצביע על כך שהצדדים זנחו את ה"התקשרות" המקורית ביניהם והמירו אותה בהסכם אחר חדש.
ה. שווי השוק של הזכויות המועברות נקבע לפי חוות דעתו של סגן מנהל מס שבח ובאשר לכך אין מקום להתערב. זכות הערעור לביהמ"ש העליון הינה בבעייה משפטית בלבד והעדפת חוות דעתו של שמאי פלוני על פני הערכתו של שמאי אלמוני אינה מעוררת בעייה משפטית. גם לגופו של עניין לא היה מקום לקבל את חוות דעתו של השמאי מטעם המערערים שהתבססה על נתוני 1975 ואין בה כדי להצביע על השווי ביום המכירה שהוא יום חתימת החוזה ב-1983.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' יהודית שינפוקסלמערערים, עו"ד גב' שולמית וסרקרוג למשיב. 30.11.88).

רע"א 531/88 - אריה אבנרי עתונאי ואח' נגד אברהם שפירא

*צו מניעה זמני האוסר פרסום ספר בטענה שיש בספר משום הוצאת שם רע(הבקשה נדחתה).

א. המבקש כתב ספר בשם "גביר" המתייחס למשיב. הלה כיהן בעת הדיון כחבר כנסת ויו"ר ועדת הכספים, תעשיין ואיש עסקים. הספר עמד להופיע ביום 13.10.88. יומיים לפני כן פנה המשיב לבית המשפט המחוזי וביקש צו מניעה זמני האוסר על פירסום הספר. השופט אילן נתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד עד לדיון במעמד שני הצדדים. המבקשים הגישו תצהירים מטעמם והמשיב הגיש תצהירי תגובה לתצהירים אלו. טענות המשיב הינן כי הדברים האמורים להתפרסם אינם אמת וכי הם עלולים לגרום לו, לשמו הטוב, לעסקיו ולמשרתו הציבורית נזקים בלתי הפיכים. את המידע על הספר ותכנו המשוער שואב המשיב מקטעי דברים ואמירות שנכתבו או נאמרו על ידי המבקש בהזדמנויות שונות. לעומתו טוען המבקש כי הדברים העומדים להתפרסם בספר הם אמת וכי מותר לו לכתוב את הדברים "על פי הגנת תום לב שחוק איסור לשון הרע תשכ"ה מעניק". עוד טוען המבקש כי המידע שבספר אינו מתייחס רק למשיב ולמפלגתו אלא לאישים נוספים בצמרת המדינה, וכי לציבור יש עניין בפרסומם והציבור זכאי לכל מידע שישפיע על הבחירות לכנסת שעמדו להתקיים ב-1.11.88. הדיון במעמד שני הצדדים החל להתברר ביום 17.10.88 בפני סגן הנשיא וינוגרד ועם פתיחת הדיון שאל השופט את ב"כ המבקש אם הוא מוכן למסור עותק הספר לידי פרקליטו של המשיב על מנת שיעיין בו ויציין את הקטעים שלפרסומם הוא מתנגד, כדי שהדיון על הפרסום או איסורו יתמקד לא בדברים השאובים מרמזים ומקטעי אמירות שנאמרו פה ושם אלא בתוכן הפרסום עצמו.ב"כ המבקש סירב להיענות להצעה.
ב. ביום 24.10.88 נתן השופט וינוגרד החלטה בה נאמר כי המבקש הסתמך בתצהירו על ההגנה המוקנית לנתבע בחוק איסור לשון הרע והיא "אמת דברתי". השופט מציין כי הגנה זו צריכה הוכחה של שני אלמנטים: שהדבר שפורסם היה אמת; והיה בפרסום עניין
ציבורי. ברם "ידעתי אין די באמירת שני האלמנטים הנ"ל בתצהיר אלא יש לשכנע את ביהמ"ש, לפחות לכאורה, שיש תוכן של ממש מאחורי ההצהרה... צריך שתוכן הפרסום יהיה בפני ביהמ"ש על מנת שיוכל לבחון את טענת הנתבע, אמיתותה ומשקלה. 'עניין ציבורי' אף הוא עניין שביהמ"ש צריך ויכול לשקול אותו ואין הוא יכול לעשות כן כשאין בפניו החומר שטוענים שיש בו עניין לציבור". השופט הוסיף כי אין בכוונתו לחייב את המשיב למסור את הספר לעיונו של המבקש וכי הדבר נתון לשיקול דעתו, אך אם המשיב *יחליט שלא למסור את הספר כאמור יקבע תאריך להמשך הדיון בבקשה. על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור כאשר עתירת המבקשים היא לבטל את ההחלטה האמורה לעניין הגשת הספר לעיון, לבטל את צו המניעה הזמני ולאפשר את הוצאת הספר באופן מיידי "לפני הבחירות ביום 1.11.88". הבקשה נדחתה.
ג. עצם הסמכות למתן צו מניעה בעניין פרסום לשון הרע, לפי חוק לשון הרע, מצוי בהוראה מפורשת של חוק זה גופו. סעיף 7 לחוק קובע כי איסור לשון הרע מהווה עבירה אזרחית ומפנה להוראות בפקודת הנזקין. לפי פקודת הנזקין יכול ביהמ"ש לתת צו מניעה זמני או קבוע. אשר למקור ההשראה לפרשנותם של הסעיפים שבפקודת הנזיקין באשר למתן צווי מניעה זמניים, כאשר אלה מוחלים לעניין חוק לשון הרע, הרי בדין קבע ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו כי מאחר וחוק איסור לשון הרע הוא חוק ישראלי מקורי, הרי העיון בדיני המשפט האנגלי וההתייחסות אליו אינם יכולים להיעשות אלא לצורך דיון השוואתי של הדין אצלנו לדין האנגלי, ומכל שכן שכך הוא המצב לאחר קבלת חוק יסודות המשפט שביטל את סימן 46 לדבר המלך במועצתו. מקור חשוב לפרשנות הוראות חוק איסור לשון הרע, לרבות עניין מתן צווי מניעה, הם דיני המשפט העברי. מסקנה זו נובעת בראש וראשונה מתוך עיון בהיסטוריה החקיקתית של החוק האמור. בדברי ההסבר שנילוו להצעת החוק מובא תאור איסור לשון הרע בדיני המשפט העברי, היקפו של איסור זה והסנקציות האזרחיות והפליליות המצויות בו, מתוך פסוקי המקרא ומקורות ההלכה התלמודית והבתר תלמודית.
ד. בהחלטתו נשוא הבקשה לרשות ערעור ראה ביהמ"ש לנכון לעמוד על מציאת איזון לכאורי בין הזכות לחופש הביטוי של המבקש וזכות הציבור לדעת, לבין זכותו של המשיב לשמירת כבודו ושמו הטוב, וזאת כבר בשלב הדיון למתן צו מניעה זמני. הטענות שהעלו המבקשים לעניין מתן הספר לעיון, אין צורך לדון בהן כאן, משום שהשופט קבע שאין הוא מחייב את המבקש למסור את הספר לעיונו, ואם יסרב לעשות כן ימשיך לדון בעניין קיום צו המניעה במעמד שני הצדדים ואף קבע מועד סמוך, 3.11.88, להמשך הדיון בבקשה לצו מניעה זמני. החלטת השופט שראוי היה שיוגש הספר לעין, הינה החלטת ביניים מקדמית תוך כדי דיון בקיום סעד זמני של צו מניעה ודיון זה מצוי בתחילתו וטרם בא לסיומו. השופט טרם שמע את טענות בעלי הדין באשר לנכונות מתן צו המניעה הזמני, טענות שנטענו עתה בבקשה לרשות ערעור, בטרם נטענו בביהמ"ש המחוזי. בקשת רשות הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי היא טרם זמנה והגשתה בטעות יסודה. רק לאחר שביהמ"ש יתן את החלטתו אם לבטל את צו המניעה הזמני או לאו אז ניתן יהיה להגיש בקשה לרשות ערעור. בקשת המבקש לבטל את צו המניעה הזמני פירושה למעשה שביהמ"ש העליון יקיים דיון במקביל לדיון באותה בקשה עצמה המתקיים בביהמ"ש המחוזי והליך כפול זה הוא דבר שאין הדעת סובלתו.
ה. המבקשים טענו כי גורם חשוב הוא פרסום הספר לפני התאריך שבו יתקיימו הבחירות לכנסת, וזאת מאחר שתכנו של הספר עניינו באישיות ציבורית הקשורה בחיים הפוליטיים במדינת ישראל, וזכותו של הציבור לדעת את הנאמר בספר לפני קיום הבחירות כדי שיוכל לקבוע עמדתו כאשר יבוא ויבחר. המבקשים משלבים בטענה זו גורם חדש בסוגייה של זכות הציבור לדעת מחד וזכותו של אדם לשמו הטוב ולמעמדו
הציבורי מאידך. אין לקבל גישה זו. מבלי להתייחס לשאלה מה מידת ההשפעה היכולה להיות לפרסומו של ספר ימים אחדים לפני הבחירות על דעת הבוחרים, ובהנחה שקיימת אפשרות על השפעה כזו, הרי שני הערכים הגדולים העומדים זה מול זה הם חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מחד, וזכות האדם לכבודו ולמעמדו מאידך. אין מקום בדרך כלל ששיקולי השפעה בבחירות ישפיעו ויכריעו במציאת האיזון בין שני ערכים אלה, היינו שלרגל הרצון להשפיע על הבחירות יש לתת פחות משקל לערך של שמירה על שמו הטוב של אדם ומעמדו מאשר היו מייחסים לערך זה לולא הגורם של קיום בחירות. יש גם להבחין בין פרסום של עתון, שהעיתוי לפרסומו הוא גורם חשוב ואף מכריע, לבין פרסום של ספר שהעיתוי הוא, בדרך כלל, שולי, כאשר מדובר בתקופת זמן קצרה, וממילא נופל השיקול של עיתוי הבחירות. לעומת זאת, הנזק העלול להגרם לשמו הטוב ולמעמדו של אדם מפרסום לשון הרע בספר הוא גדול במידה משמעותית מאשר פרסום בעתון, שימי חייו של זה האחרון ספורים הם, מה שאין כן בספר שקיומו והשימוש בו הם לתקופה ארוכה ומשמעותית.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד ש. ליבליך למבקשים, עו"ד. אבי-יצחק למשיב .2.11.88).

ע.א. 23/81 - משה הרשקו ואח' נגד חיים אורבוך ואח'

*הפרת זכות יוצרים בפרסום ספרי לימוד חשבון לבתי הספר(הערעור נדחה בעיקרו) .
א. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חלקים ממשיים מספרי המערער "חשבון חדש" בהוצאת המערערת השניה (הוצאת דביר) הם העתקה מ"ספרי בוסטון" שלמשיב הזכויות בהם ומספריו של המשיב, וכן כי הבדידים שהוציא המערער ו"רצועת המאה" כל אלה מהווים הפרה של זכות היוצרים של המשיב. בעקבות הקביעה האמורה ניתן צו מניעה האוסר על המערערים להדפיס, להפיץ, למכור ולעשות שימוש נוסף בספרים ובאמצעי ההמחשה הנ"ל. הוצאת ההחלטה האמורה היא שהמערערים חבים גם במתן חשבונות על המכירות ואם ההחלטה בעינה תעמוד יהיה על ביהמ"ש לברר את החשבונות ולחייב את המערערים בסכומים שיתברר שמגיעים למשיב. ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו מנה את עקרונות היסוד של דיני זכות יוצרים ולאורם בחן את טענות בעלי הדין. הוא קיבל את טענת המשיב כי רכש את זכויות היוצרים בספרי בוסטון ודחה את הטענה כאילו לא קיימת זכות יוצרים בספרי בוסטון וכן הטענה שלא ניתן למשיב ע"י בעלי זכות יוצרים של ספרי בוסטון אלא רשיון שאינו מקנה לו זכות תביעה נגד המערערים. לגוף העניין פסק ביהמ"ש כי ספריו של המשיב ואמצעי ההמחשה שלך הם בגדר יצירות ספרותיות מקוריות שלמערער היתה גישה אליהם בטרם פרסם את ספריו, וכן כי קיים דמיון בין יצירותיו של המשיב ליצירותיו של המערער, ושהדמיון הוא כזה שיש להסיק שהוא תוצאה של העתקת זכות יוצרים והפרתה. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. השופט ש. לוין בפסק דין מקיף דן בזכויות יוצרים של רעיון ויישומו בציינו כי הזכות המוגנת היא יישומו של הרעיון ולא הרעיון עצמו. רוב עקרונות היסוד הנוגעים לדיני זכות היוצרים הישימים במקרה שלפנינו נסקרו בפסק הדין המנחה (ע.א. 559/69 פד"י כ"ד(ו) 825). לעניין ההבחנה בין רעיון ויישומו של הרעיון, הרי הכל תלוי בנסיבות ואותה מערכת עובדות יכולה להיחשב לעניין אחד כרעיון ולעניין אחר כיישום של רעיון. בהיבט רחב כל המצאה או רעיון הם פיתוח של המצאה או רעיון קודמים, והשאלה בכל מקרה היא אם בפועל הוסיף פלוני משהו מקורי משלו לרעיון או ליישום קודם או שהוא העתיק בדרך מוסווית מה שעשה אחר מבלי שבפועל הוא יצר משהו מקורי משלו. להלן דן השופט לוין בשאלה הנוגעת לזכוית יוצרים בשיטה להוראת חשבון, והגיע למסקנה כי יכולה להיות זכות יוצרים גם בדרך בה מיישמים סימנים ויסודות טכניים בלימוד החשבון, והוא הדין, בדרך ההגשה, בצורת התרגילים ובאופן דירוג החומר שבעזרתו
מלמדים את התלמידים חשבון. יש לבחון בזהירות כל דמיון בין הספרים הנוגעים בדבר, אך אם המסקנה היא שספרו של התובע היה לנגד עיני הנתבע עת חיבר את ספרו, ואין מדובר אלא בהעתקה מוסווית, כי אז קופחה זכות היוצרים של התובע. בענייננו, אכן העתיק המערער חלקים מספרי המשיבים והפר את זכות היוצרים של המשיבים.
ג. באשר להפרת זכות יוצרים של בדידים שהשתמש בהם המערער - הגיע ביהמ"שהעליון למסקנה כי אמנם ניתן להפר זכות יוצרים גם באשר להוצאת הבדידים, אך בענייננו לא הפר המערער את זכות היוצרים של המשיב לעניין זה. נדחתה טענת המשיבים כי יש לראות את ה"הדפסה" על הבדידים עצמם, לאמור, חלוקתם ליחידות, משום "יצירה" ספרותית שהועתקה ע"י המערערים. אין להרחיב את מונחי החוק יתר על המידה על מנת שלא לכלול בהם עניינים שאינם ראויים להגנה. נכון שסידור מיוחד של הבדידים שבספרו של המשיב יכול לשמעו זכות יוצרים כ"יצירה ספרותית" ואולם אין ראייה שהמערערים העתיקו את בדידיהם דווקא מהשירטוטים שבספריו של המשיב. זאת מבחינת עובדתית. גם מבחינת משפטית אין בספרו של המשיב אלא יישום של שירטוטי בדידים לצרכים מסויימים של הדגמת תרגילי חשבון ספציפיים, והבדידים שיצרו המערערים אינם מתייחסים לתרגיל מסויים ואין בהם אלא ביטוי של רעיון כללי המיושם באופן ספציפי בספריו של המשיב. יש לקבל את הערעור גם באשר ל"רצועת המאה" שהיא רצועת קרטון ארוכה המחולקת למאה יחידות שהוצאה ע"י המערער, והיא זהה בכל לרצועה דומה שהוצאה קודם לכן ע"י המשיב. בעניין זה אין לומר כי הוצאת קרטון המחולקת ל- 100 יחידות, כשהיא לעצמה, יכולה להיחשב "יצירה ספרותית" הראוייה להגנה, לפי המבחנים המשפטיים הנוגעים לזכויות יוצרים. נתקבל גם הערעור לעניין "כרטיסי ההפתעה" שביהמ"ש העליון סבר, בניגוד לביהמ"ש המחוזי, כי אין בהם הפרת זכות היוצרים של המשיבים.
ד. אשר לטענת המערערים כי בעניין שבתחום החינוך והמדע, התרבות והחינוך, מן הדין הוא שזכויות הפרט המבקש להגן על קניינו הרוחני תתפרשנה על דרך הצימצום ותדחינה כנגד זכויות הכלל ליהנות ללא הגבלה מהתפתחוית בנושאים האמורים - גם טענה זו יש לדחות. אכן, לפי הדין הקיים מבקש המחוקק לאזן בין זכוית הפרט לקניינו הרוחני עם זכויות הציבור, אך בנסיבות של המקרה שלפנינו האיזון הראוי במסגרת הדין הקיים נמצא באבחנות בין העתקת רעיון ואופן יישומו והחלתן על הנסיבות שהוכחו בתובענה נשוא הערעור.
ה. אשר להוצאת צו המניעה - צודקים המערערים שעל ביהמ"ש לבחון את היצירה המפרה משלושה היבטים: האם קיימת העתקה של חלק ממשי מיצירתו של התובע, לעניין זה אין כמות העמודים המפרים אלא שיקול אחד בין כמה שיקולים שעל ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו; האם החלקים המועתקים ניתנים להפרדה באופן שצו המניעה יחול עליהם בלבד; האם הפרדת החלקים הנגועים מן היצירה תשלול מן היצירה את ערכה ותמנע את אפשרות השימוש בה. בענייננו נטען ע"י המערערים שרק כ-%20 מכלל העמודים ישבהם פגיעה בזכויות היוצרים, ואולם צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר סבר שאין להפריד בין העמודים ואין להסתפק בהוצאת דף זה או אחר מהספר וכי הצו צריך להנתן לגבי הספרים כולם.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין,בן דרור. החלטה - השופט לוין. עוה"ד א. גולדנברג ור. לוטי למערערים,עוה"ד חזן ומ. שריר למשיבים. 13.11.88).

ע.א. 383/87 - שלוש מלכה נגד אררט חברה לביטוח בע"מ

*תביעה לפיצויים עקב תאונת דרכים כאשר התובע מקבל גם פיצויים בגין אותה תאונה כנפגע בפעולות איבה(הערעור נתקבל).

א. המערער נפגע בתאונת דרכים ביום 10.6.82 כאשר נזרקו עליו אבנים בשעה שנהג ברכבו באיזור עזה. הפגיעה עקב התאונה הוכרה כפגיעה בפעולת איבה והמערער, על פי
תביעתו, מקבל מאת המדינה קיצבה חודשית על פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. בד בבד הגיש המערער תביעה נגד המשיבה שהיתה המבטחת שלו, השאלה שעמדה להכרעה הינה אם מיצה המערער את זכויותיו עקב הפגיעה שנפגע, בכך שהוא מקבל קיצבה לפי חוק נפגעי פעולות איבה, או שמא פתוחה בפניו הדרך לתבוע את נזקו גם על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. מקורו של הספק טמון בהוראות סעיף 17(ב) לחוק נפגעי פעולות איבה האומר כי "זכאי עקב מאורע אחד לתגמול לפי חוק זה ולפיצויים לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) יחולו עליו, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיף 36 לחוק הנכים...". סעיף 36 הנ"ל מחיל על מי שזכאי לתגמול לפי חוק נפגעי פעולות איבה ולפיצויים לפי פקודת הנזיקין הסדר שלפי אין הוא יכול לזכות בתביעה לפי שני החיקוקים, ואם הוא מקבל מהמדינה תשלום לפי חוק נפגעי פעולות איבה אין הוא יכול לתבוע לפי דיני הנזיקין, אלא אם הוא מגיע להסדר עם המדינה על השבת הכספים שקיבל מן המדינה. השאלה היא אם סעיף 17(ב) המאזכר את "פקודת הנזיקין" מתייחס גם לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
ב. סעיף 17(ב) לחוק נפגעי פעולות איבה תוקן בספטמבר 1982 ונקבע בו כי תחילתו של התיקון הוא ביום 1.9.82. בתיקון זה הוספה לסעיף, אחרי איזכור פקודת הנזיקין, הפיסקה "או לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים...". מכאן כי אחרי התיקון אין עוד אפשרות לתבוע הן לפי חוק הפיצויים והן לפי חוק התגמולים. לא נטען כלל כי התיקון לחוק התגמולים הוא בעל תוקף רטרוספקטיבי, במובן זה שניתן להחילו למפרע על אירועים שהתרחשו לפני מועד כניסתו של התיקון לתוקף. כלל הוא כי בהיעדר הוראה אחרת אין לייחס לחיקוק מהותי, להבדיל מחיקוק דיוני, תוקף למפרע. אין לייחס למחוקק כוונה לשלול מאדם זכות שכבר היתה מוקנית לו לפני שיצא החוק.
ג. ביהמ"ש המחוזי מצא כי גם לפי ניסוחו של סעיף 17(ב) לפני התיקןן חל ההסדר שנקבע בחוק המתקן, היינו שאין לדרוש כפל פיצויים הן לפי חוק התגמולים והן לפי חוק הפיצויים. הפרשנות בה נקט ביהמ"ש המחוזי סומכת יתדותיה על הוראת סעיף 25 לחוק הפרשנות הקובע לאמור "איזכור של חיקוק בחיקוק אחר, כוונתו לחיקוק המאוזכר בנוסחו בשעה שנזקקים לו, לרבות הוראות שנוספו בו והוראות שבאו במקומו בחיקוק אחר". לסברתו של ביהמ"ש המחוזי, הוראות חוק הפיצויים באות בגדר הצירוף "הוראות שבאו במקומו בחיקוק אמר", במובן זה שהן הוראות אשר באו במקום פקודת הנזיקין. לפיכך, איזכורה של פקודת הנזיקין בסעיף 17(ב) כנוסחו לפני התיקון, כולל גם את חוק הפיצויים, אשר בא, בהקשר זה, "במקום" פקודת הנזיקין. טעם נוסף שעמד ביסוד הפרשנות של ביהמ"ש המחוזי היה טעם מהותי ענייני, היינו שכוונת המחוקק היא להימנע מיצירת מצב שבו יהיה זכאי נפגע לתשלומי כפל. פועל יוצא של הדברים הנ"ל הוא כי התיקון מס' 7 לחוק התגמולים בו הוסף לסעיף 17(ב) איזכורו המפורש של חוק הפיצויים היה הצהרתי, ונועד רק כדי להבהיר את המצב המשפטי הנכון עובר לתיקון. הערעור נתקבל.
ד. השימוש שעשה ביהמ"ש המחוזי בהוראות סעיף 25 לחוק הפרשנות אין לקבלו. אין לומר כי חוק הפיצויים בא "במקומה" של פקודת הנזיקין, במובן סעיף 25 לחוק הפרשנות. אמנם, מהוראות סעיף 8 לחוק הפיצויים, בדבר ייחוד העילה עולה כי לעניין תאונות הדרכים בא חוק הפצויים להחליף את ההסדר הכללי שבפקודת הנזיקין, אך אין להסיק מכך כי מבחינת כללי הפרשנות יש לראות את איזכורה של פקודת הנזיקין ככוללת את חוק הפיצויים. מבחינת דיני הפרשנות לא יהיה זה נכון לומר כי איזכורה של פקודת הנזיקין בחיקוק פלוני כולל גם את הוראות חוק הפיצויים, או חוקים אחרים שנתקבלו במסגרת החקיקה אשר באה לתת תשובות ספציפיות לנושאים אשר נדונו קודם לכן לפי פקודת הנזיקין. לא לכך כוונו מילותיו של סעיף 25 לחוק הפרשנות אשר דן
ב"פירושם של איזכורים" כאמור בכותרת השוליים שלו. הסיפא של סעיף 25 המדברת על "הוראות שבאו במקומו בחיקוק אחר" משמעותה כי החיקוק המאוזכר כולל גם הוראות בחיקוק אחר המתייחסות אליו על דרך של תיקונו או החלפתו, ולאו דווקא תיקון בחיקוק המוסדר עצמו. סיכומו של דבר, איזכורה של פקודת הנזיקין בסעיף 17 (כ) לחוק התגמולים אינו כולל את חוק הפיצויים.
ה. פועל יוצא מן המסקנה האמורה בכל הנוגע למצב המשפטי ערב תיקון סעיף 17 הוא כי תיקון זה בחוק לא בא להצהיר על הדין הקיים כבר ממילא, אלא נועד לתקן ולחדש דבר. אמנם יש וחקיקה באה אך ורק להבהיר את המשפט הקיים ולהצהיר עליולמען הסרת ספק לגביו, אולם המחוקק שתיקן את חוק נפגעי פעולות איבה, סבר כי בעשותו כן הוא מחדש דבר. ניתן למנות כמה וכמה סימנים אשר יש בהם כדי להצביע על כך שהמחוקק סבר כי יש צורך בתיקון חוק נפגעי פעולות איבה לשם שינויו וכי התיקון לא בא ע"י המחוקק כדי להבהיר את המצב שהיה ממילא קיים.
ו. סיכומם של דברים כי דין הערעור להתקבל והמערער יכול להמשיך לנהל את תביעתו כנגד המשיבה על פי חוק הפיצויים, בד בבד עם קבלת הקיצבה על פי החוק לנפגעי פעולות איבה. אכן, אין הדעת נוחה מן האפשרות לתבוע ולזכות בתגמולים על פי שתי מערכות הפיצויים, ואפשרות זו מנוגדת לכוונה הכללית של המחוקק להימנע מיצירת מצב בו יהא הנפגע זכאי לתשלומי כפל. דא עקא, מגמה עקרונית כללית זו אינה מתיישבת הפעם עם לשונו של החוק, ולכן היא נסוגה בפניו. עם זאת, יש לציין כי המערער הסכים לחצי התקבולים על פי חוק נפגעי פעולות איבה ינוכו מהנזק ומהפיצויים בהם תחוייב הנתבעת" ויש לראות בכך הסכמה תקפה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר, הוסיפו השופטים לוין ומלץ. עו"ד י.כרמל למערער, עוה"ד י. עדיאל וא. גוט למשיבה. 27.10.88).

ע.א. 429/82 - מדינת ישראל נגד תמר סוהן

*תביעת נזיקין מהמדינה עקב אי קיום צו לעיכוב יציאה מהארץ(הערעור נדחה)
א. בין המשיבה לבין בעלה קיים סכסוך בענייני משפחה וביום 2.12.79 הוציא בית דין רבני, לבקשת המשיבה, צו לעיכוב יציאת הבעל מהארץ. הצו נשלח על ידי בית הדין למטה הארצי של המשטרה ובמקביל מסרה המשיבה את הצו בים 17.12.79 לקצין במשטרת ישראל. ביום 19.12.79 יצא הבעל את הארץ דרך נתב"ג בלי שיעוכב ע"י המשטרה. המשיבה הגישה תביעת נזיקין נגד המדינה ונטען בה כי המשטרה התרשלה בכך שלא מנעה מן הבעל לצאת את הארץ. המשיבה תבעה פיצוי בגין צער ועגמת נפש שנגרמו לה עקב היותה עגונה. בימ"ש השלום דחה את התביעה על הסף מחוסר עילה. הוא קבע כי פעילות המשטרה היא פעולה במישור הציבורי המינהלי וכי אין המדינה חבה כלפי התובעת ואין לתובעת עילה נגד המדינה. בערעור לביהמ"ש המחוזי נתקבל ערעורה של המשיבה ברוב דעות ונפסק כי המשיבה חבה חובת זהירות (מושגית) למשיבה.
ב. ב"כ המערערת טוענת כי צו עיכוב יציאה מהארץ הוא צו המכוון כלפי בעלה של המשיבה ולא כלפי המשטרה וכי הבעל מבצע עבירה בכך שהוא איננו מציית לצו. סמכות המשטרה לעכב יציאה מן הארץ נובעת מתוך חובתה הכללית של המשטרה למנוע עבירות, וחובה זו היא חובה ציבורית שאינה יוצרת כל יחסי "רעות" בין השוטרים לבין המשיבה. מה גם שלא פעולות המשטרה גרמו נזק במישרין למשיבה, אלא הנזק נגרם לה במישרין על ידי בעלה, ורק בעקיפין על ידי המשטרה בכך שלא מנעה מן הבעל לצאת את הארץ. לדעת ב"כ המדינה אין זה רצוי להטיל אחריות ברשלנות על המדינה בנסיבות אלה, הן משום המעמסה הכלכלית הכבדה שהדבר יגרור אחריו, הן משום השיבוש שהדבר יביא בקביעת סדרי העדיפויות במשטרה, והן משום החשש להצפת בתי המשפט
בתביעות נזיקין נגד המדינה. מאידך ציין ב"כ המשיבה כי מכח צווי המניעה הוסמכו השוטרים לעכב את יציאת הבעל מהארץ ואם הם הפעילו סמכותם זו ברשלנות, מן הדין להטיל עליהם אחריות ועל המדינה אחריות שילוחית. אמת הדבר, חובת המשטרה היא חובה ציבורית, אך בצדה קיימת חובה פרטית כלפי המשיבה. לדעת ב"כ המשיבה אין נימוקים ראויים של מדיניות משפטית שלא להכיר בקיומה של חובת זהירות בנסיבות העניין שבפנינו. הערעור נדחה.
ג. רשות שלטונית המפעילה סמכות סטטוטורית אינה חסינה מאחריות ברשלנות בגין הפעלה רשלנית של סמכות זו. הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי) אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הציפיה. השאלה המתעוררת כאן היא אם שוטר המופקד על היציאה מישראל שבידו צו עיכוב יציאה נגד פלוני, חב חובת זהירות (מושגית) כלפי מי שצפוי כי ייפגע אם צו העיכוב כנגד פלוני לא יבוצע. השאלה העומדת להכרעה איננה חובת הזהירות (המושגית) של הרשויות השלטוניות בכל הנוגע לשימוש הרשלני שהן עושות בסמכויותיהן. השאלה העומדת להכרעה אף אינה נוגעת לחובות הזהירות של שוטרים בכל הנוגע לשימוש בכוחם להשליט את החוק. השאלה שיש להכריע בה היא אם שוטר שבידו הסמכות לעכב את יציאתו של אדם מן הארץ מכח צו עיכוב שיפוטי חב חובת זהירות (מושגית) כלפי מי שעלול להפגע אם בשל רשלנותו של שוטר לא בוצע צו העיכוב. המיוחד הוא בכך שקיים צו שיפוטי המכוון כלפי האובייקט של הפעולות המשטרתיות וכי קיים אינטרס ציבורי חשוב בקיומם של צווים שיפוטיים.
ד. בחינתה של השאלה הנ"ל מחייבת תשובה על שתי שאלות משנה: האם השוטר יכול היה לצפות (כאפשרות פיסית) וצריך היה לצפות (כקטגוריה נורמטיבית) כי התרשלות בביצוע צו עיכוב יציאה שיפוטי תגרום נזק למי שעלול להפגע מכך; ואם התשובה על שאלה זו היא בחיוב קמה ועולה השאלה השניה אם קיימים נימוקים של מדינית משפטית לשלול את קיומה של החובה. התשובה לשתי שאלות אלה נקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית ובקביעתה של מדיניות זו על ביהמ"ש להתחשב במכלול האינטרסים והערכים המתנגשים בהכרעתה של אותה שאלה. באשר לשאלה הראשונה - התשובה לכך ניתנת על פי מבחן הצפיות הקבוע בסעיף 36 לפקודת הנזיקין. השאלה היא, אם אדם סביר "צריך היה"-לצפות להתרחשות הנזק והתשובה לכך היא חיובית. שוטר סביר יכול וצריך לצפות כי אם ברשלנותו לא יבוצע צו עיכוב יציאה הניתן נגד פלוני, יגרמו נזקים לאלה אשר ביקשו את הצו וקיבלו אותו. טוענת המערערת כי צו עיכוב היציאה לא הופנה כלפי השוטר אלא כלפי בעלה של המשיבה אך אין בכך ולא כלום. משניתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד פלוני מוענקת סמכות לשוטר הממונה על ביקורת הגבולות למנוע את יציאתו של פלוני. סמכותו הסטטוטורית של השוטר לעכב את יציאתו של אדם, היא אבן המסד והתשתית עליה נבנית חובת הזהירות (המושגית) של השוטר כלפי אשתו וילדיו של אותו אדם.
ה. באשר לשאלה אם קיימים שיקולים של מדיניות משפטית שיש בהם כדי לשלול את קיומה של החובה, היינו האם האיזון הראוי בין האינטרסים והערכים השונים נוטה לכיוון הכרה בקיומה של אותה חובה או לכיוון שלילתה - התשובה לכך היא כי האיזון הכולל מצביע לכוון הכרה באותה חובת זהירות. יש להדגיש את החשיבות הציבורית שבביצוע צווים שיפוטיים מזה ואת ייחודו של אובייקט הפעילות המשטרתית מכח הצוהשיפוטי מזה. העובדה שמדובר כאן בשוטרים ולא בעובדי ציבור סתם אין בה כדילשנות, שכן לא פעם הוטלה חובת זהירות על שוטרים בבצעם את תפקידיהם. אין כל סיבה שבמדיניות משפטית שלא להטיל חובת זהירות מושגית על שוטרים בביצוע צווים שיפוטיים שעניינם יציאה מהארץ. כל שנדרש מאותם שוטרים הוא לנקוט במיומנות של
השוטר הסביר, זאת ולא מעבר לכך. בקביעתה של מיומנות זו יש להתחשב באמצעים העומדים לרשות המשטרה, בשאר המטלות המוטלות עליה, ובנסיבות העניין האחרות. אין גם לקבל את הטיעון של "הצפה" שמעלה המדינה. טענה זו לא הוכחה ונסיון החיים אינו תומך בה. אין גם לומר כי טענת האחריות של המשטרה תביא לשיבוש בסדרי העבודה המשטרתית. על המשטרה לפעול במיומנות ככל אחד ואחד ואין מטילים עליה חובות שאינן מוטלות עליה בלאו הכי.
ו. אשר לטענת המדינה כי אפילו תוכר חובת הזהירות של השוטרים לעניין נזק "ישיר" אין להכיר בחובת זהירות כאשר מדובר בנזק "עקיף" - גישה זו אין לקבלה. עקרונית חלה חובת הזהירות בנזיקין הן לעניין נזק שנגרם על ידי פעולה אקטיבית של מזיק, והן לעניין נזק שנגרם בשל הצירוף של פעולה אקטיבית של פלוני ושל מחדל של המזיק ובלבד שהמזיק צריך היה, בנסיבות העניין, למנוע מפלוני מלהזיק. בפסיקה כבר הכיר ביהמ"ש אחריות של רשויות המדינה גם כאשר היה מדובר ב"נזק עקיף".
ז. פסק דין זה מוגבל לשאלת קיומה של חובת זהירות מושגית ואין ביהמ"ש נוקט עמדה באשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית. כמו כן אין ביהמ"ש נוקט עמדה בשאלה אם השוטר הפר את החובה הקונקרטית המוטלת עליו, אם חובה כזו תמצא, ואף אין ביהמ"ש קובע כל עמדה בשאלת הקשר הסיבתי. מרכז הכובד של הבעיות הקשורות לאחריות השוטר צריך למצוא את פתרונו במסגרת סוגיות אלה. אפילו מוטלת חובה (מושגית וקונקרטית) על שוטר, אין הוא חייב למנוע נזק. חובתו אינה אלא לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. אמצעי הזהירות עצמם הם פונקציה של האפשרויות העומדות לרשותו של השוטר ושל הנתונים הנוספים העשויים לא פעם להביא לידי כך שאפילו קיימת חובת זהירות, אין היא אפשרית בנסיבותיו של מקרה ספציפי. שאלות אלה אינן עומדות להכרעה ויתבררו בהמשך המשפט בביהמ"ש דלמטה.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. החלטה - השופט ברק, הוסיף השופט בך. עו"ד גב' ר. זכאי למערערת, עו"ד ג. קלינג למשיבה. 10.11.88).

ע.א. 523/88 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*אימוץ (הערעור נדחה).

ביהמ"ש המחוזי נתן צו שלפיו שני ילדיה הקטינים של המערערת, בני 7 ו- 8, הם בני אימוץ. המערערת, אמם של האחים, השלימה עם החלטה זו ומבקשת שהקטינים יימסרו לאימוץ לאחיה ולגיסתה המקיימים מסגרת משפחתית חמה וטובה. לדעת המערערת יוכלו גם הקטינים להשתלב באותה משפחה ומצבם של הקטינים יוטב, גם משום שתהיה להם מסגרת משפחתית חמה וגם משום שלא יקרעו ממשפחתם הביולוגית. טענה זו יש לדחות. על רקע העובדות העגומות שנפרשו בפני הדרגה הראשונה, המשך הקשר בין הקטינים לבין האם הביולוגית עלול להיות הרסני לקטינים, ועפ"י ההצעה, הקשר הזה ברור ומובן מאליו כמרכיב מרכזי בהצעה עצמה. ניתן גם להבין את הערעור כך כי ההחלטה שהילדים הם בני אימוץ תתבטל בשלב זה, וייעשה נסיון לפתור את בעיית הקטינים על ידי מסירתם לאח ולגיסה כדי שיטפלו בהם במעמד של אפוטרופסים. גם הצעה זו אין לקבל. הילדים נמצאים כרגע, מזה קרוב לשנה וחצי, בידי משפחה שמטפלת בהם בצורה חיובית מאד, משפחה שביקשה לקבל את הילדים לאימוץ. הנסיון עד כאן הוא חיובי מאוד ולפי חוות דעת המומחים המטפלים בעניין זה, ניתוק הילדים מהמשפחה המטפלת בהם היום, והחזרתם לחיק המשפחה הביולוגית, עלול להרוס את כל מה שנעשה לטובת הילדים הקטינים עד היום. הילדים הם כבר בגילאים מתקדמים כאמור ולאחר שנים של סבל ונסיונות שיקום שונים שנכשלו, לא ניתן, מבחינת טובת הילדים, לנסות עליהם פתרונות חדשים שספק רב אם הם רציניים.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' ולנשטיין. עו"ד א. קלר למערערת, עו"ד גב' נ. מימון למשיבים. 23.11.88).

ע.פ. 95/88 - רוני כהן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשתי עבירות של ביצוע שוד מזויין במלטשות יהלומים, עבירה נוספת של נסיון יסוד במלטשת יהלומים וכן בהחזקת נשק. הוא נדון ל-8 שנים מאסר בפועל וכן הופעל בחופף מאסר על תנאי של 10 חודשים. הסניגורית טוענת כי בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המערער החמיר עמו ביהמ"ש המחוזי בהשוואה עם שותף אחר שביצע עמו חלק מן העבירות, ולדעת הסניגורית נפגעה אחידות העונשים. כן העלתה הסנגורית את נסיבותיו האישיות של המערער וביניהן מחלה קשה שהוא סובל ממנה וכן כי הוא נתון בתנאי מאסר קשים בהיותו אסיר טעון הגנה. הערעור נדחה.
אשר לעניין הפרת עקרון אחידות העונשים - אין ממש בטענה זו. אחד משותפיו של המערער שהורשע רק בשני אישומים של מעשי שוד נדון ל- 10 שנות מאסר ואם כי אלה חופפים כשנה וחצי של מאסר שאותו נאשם מרצה הרי עדיין עונשו חמור יותר מזה של המערער. אם מדובר באחידות הענישה הרי דוקא עם המערער הקל ביהמ"ש לעומת חברו, שכן המערער הורשע בעבירות נוספות על אלה שהורשע בהן חברו. אין זאת אלא שביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל הנסיבות לקולא שנטענו, שכן אחרת העונש עשוי היה להיות ארוך יותר באופן משמעותי. לגופו של עניין אין העונש שנגזר חמור יתר על המידה. המערער הוא שהיה היוזם של מעשה השוד, הוא אשר הכיר את המלטשות אשר באחת מהן עבד, והתכנון והתצפיות כיצד לבצע את מעשי השוד היו ממושכים וקפדניים. המערער גם היה המומחה שידע להשלים את מלאכת הליטוש של היהלומים הבלתי גמורים שנשדדו והוא גם ידע דרכי שווקם. מדובר בשלל שוד שערכו מגיע לכדי 345,000 דולר. נוכח כל אלה, מתגמדות הנסיבות האישיות של המערער אשר כבר נלקחו בחשבון. מחלתו של המערער אמנם קשה היא ואולם היא לא הפריעה לו לתכנן ולבצע את המעשים החמורים.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, ולנשטיין. עו"ד גב' אסתר דורון למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 8.11.88) .

בש"א 341/88 - שמיר חב' לביטוח בע"מ נגד יוסף נהרי

*עיכוב ביצוע פס"ד לתשלומים לפי פוליסה עד לשמיעת הערעור (בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המשיב ביטח את ביתו אצל המבקשת, בין השאר גם נגד נזקים שנגרמים עקב רעש אדמה. אירע רעש שבעקבותיו טען המשיב כי נגרם נזק חמור לביתו המבוטח. הוא תבע פיצויים על פי הפוליסה שבידו וביהמ"ש המחוזי פסק למשיב סכום מסויים כפיצוי בגין נזקיו. המבקשת הגישה ערעור ובקשתה היא לעכב את ביצוע פסק הדין עד לשמיעת הערעור, זאת לאחר שביהמ"ש המחוזי סירב לעכב את ביצועו של פסק הדין. הבקשה נתקבלה בחלקה.
הגשת הערעור אינה מעכבת ביצוע החלטה שעליה מערערים אם כי ביהמ"ש רשאי להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע. בעשותו כך מביא ביהמ"ש בגדר שיקוליו שני אלמנטים: סיכויי הצלחה בערעור; הסיכויים שהנתבע יצליח לגבות כספו חזרה במקרה שערעורו יתקבל. בענייננו, אין למבקשת סיכוי להצליח בערעורה בנושא האחריות, ומאידך, באשר לגובה הפיצויים שנפסקו ייתכן שיש למערערת סיכוי כלשהו לזכות, במסגרת הערעור, במקצת מהסכום שנפסק נגדה. אשר לסיכויי המבקשת לגבות חזרה את כספה למקרה שתצליח בערעורה - משתמע מדברי המשיב עצמו כי המבקשת לא תוכל לגבות ממנו כסף שתשלם במקרה שתזכה בערעורה. לאור העובדות כאמור, מוצדק יהיה כי הבקשה לעיכוב הביצוע תתקבל בקשר לאותו חלק מהפיצויים שלגביו יש למערערת סיכויים להצליח בערעורה. לפיכך הוחלט כי יעוכב הביצוע לגבי מחצית הסכום שנפסק למשיב.

(בפני: השופט חלימה. 13.11.88).

בג"צ 112/88 - הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת גן נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ת"א ואח'

*קביעת תמרורי דרכים לפי תכנית בנין ערים של גבעתיים הפוגעים בתושבי רמת גן (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרת מעלה בעתירתה התנגדות לתוכנית בנין עיר של גבעתיים שעניינה שטח הקרוב לרמת גן, ומשיגה על החלטת הרשות המוסמכת לכך במשרד התחבורה שקבעה באיזור האמור תמרורים הפוגעים, לדעת העותרת, בתושבי רמת גן. העותרת העלתה השגותיה בענין תכנית בניין עיר האמורה עוד בשלב ההפקדה, לאחר מכן חזרה בה מהתנגדותה וזאת בעקבות דיון בין נציגי עיריות רמת גן וגיבעתיים. עפ"י הסיכום בדיון זה התחייבו עיריות רמת גן וגבעתיים לפעול יחד על מנת שרחוב מודיעין יהיה רחוב שהתנועה בו חד סיטרית ותמנע חניית מכוניות בצדי הרחוב ובמדרכותיו. בעקבות זאת הסירה העותרת את התנגדותה לתוכנית וזו אושרה. עתה טוענת העותרת כי עירית גבעתיים לא קיימה את התחייבותה עפ"י הסיכום הנ"ל. לפיכך היא מבקשת לבטל את התוכנית שאושרה כבר. טענת המשיבים היא כי עניין ארגון התעבורה והצבת התמרור הוא בשיקולה של המשיבה הרביעית רשות התמרור ומכל מקום לא ניתן לבטל תוקפה המשפטי של תוכנית בניין עיר שאושרה כדין, אחרי שעברה את כל ההליכים שנקבעו בחוק, רק בשל כך שנכזבה תקוות ראש העיר האחת מאי קיום התחייבותו של ראש העיר השכן להשתדל אצל הרשויות המוסמכות לכך שהתעבורה תאורגן בדרך פלונית כפי שהוסכם מראש בין שני ראשי הערים. העתירה נדחתה.
תכנית בנין עיר הנדונה אושרה כדין אחרי שעברה את כל הליכי התכנון ואין לגלות בתכנית עצמה או בדרכי אישורה עילה לביטולה בדיעבד. ההסדר המוסכם בין ראשי הערים לא היה תנאי לאישור התכנית והיה כל כולו בתחום שיקוליה של עיריית רמת גן. ההסדר בין ראשי הערים נגע ביניהם בלבד ולא לוועדות המוסמכות. זאת ועוד, הנושא שהוסכם עליו בהסדר לא היה מסור להחלטת ראשי הערים אלא נשלט על ידי החלטת רשות התמרור שהיתה ערה לרצונה של עיריית רמת גן ואשר לא היתה זקוקה כלל לפניית עיריית גבעתיים כדי לעמוד על רצונה של עיריית רמת גן. לא נתגלה פגם בשיקוליה של מי שנושאת בתפקיד התעבורתי של הצבת התמרור (המשיבה הרביעית). לא הוצבע על שיקולים פסולים או זרים שהניעו את המשיבה להגיע להחלטתה בעניין הצבת התמרורים. בכל הנסיבות אין להיעתר לעתירה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ש. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יצחק יחיאל לעותרת, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבה, עו"ד אירית אורון לעיריית גבעתיים. 6.10.88).

בג"צ 613/88 - יצחק צרפתי נגד ביה"ד הארצי לעבודה ושלמה לוי

*דחיית עתירה עקב שיהוי בהגשתה (העתירה נדחתה).

בעתירה מבוקש לבטל פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בנימוק כי החלטת בית הדין הקובעת שבין העותר לבין המשיב השני (להלן: המשיב) היו יחסי עובד מעביד שגוייה היא. העתירה נדחתה. ההחלטה במחלוקת הנדונה ניתנה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בגלגול הראשון של ההתדיינות, ופסק הדין בנדון ניתן ביום 16.3.86. אז הוחזר העניין אל בית הדין האזורי לעבודה כדי שיקבע את שיעור התשלומים המגיעים למשיב, ולאחר שבית הדין האזורי סיים תפקידו ערער העותר לבית הדין הארצי לעבודה. מכאן, כי אם חלק העותר בתום הדיון הראשון על הקביעה לעניין מהות היחסים בינו ובין המשיב, מן הדין היה כי שאלה זו תובא אז בפני בג"צ. העותר השהה את העניין קרוב לשלוש שנים, ורק כעת, לאחר שנסתיים מחזור נוסף של ההתדיינות בפני שתי הערכאות של בית הדין לעבודה, הוא מנסה להביא את העניין בפני בג"צ, בטענה כי בית הדין לעבודה שגה בקביעת מהות היחסים בין בעלי הדין, כפי שנקבע בדיון הראשון. מבלי להכנס לברור הטענה לגופה, מאחר והעותר השהה את הפנייה לבג"צ לתקופה כה ארוכה, אין להזקק לעתירה.

(בפני השופטים: ביסקי, ד. לוין, מלץ. עו"ד מיכאלי לעותר, עו"ד יצחק הומינר למשיב השני. 30.11.88).

ע.פ. 91/88- אבו אחמד נביל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד ומעשה מגונה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נכנס לבית, הציג עצמו כמתקן טלויזיות ותוך כדי כך ביצע שוד ומעשה מגונה במתלוננת. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 7 שנים מאסר בפועל בגין מעשי השוד ו- 4 שנים בגין המעשה המגונה כאשר שנתיים חופפות ושנתיים מצטברות. התוצאה היא שעל המערער הוטלו 9 שנים מאסר בפועל וכן נדון לשנתיים מאסר על תנאי. העונש של מאסר בפועל יחפוף מאסר אחר שהמערער מרצה בגין תיקים אחרים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את נסיבותיו האישיות של המערער, שהוא בן 24 והודה בבצוע המעשה, וכן טען כי העונש שהוטל חורג ממדינית הענישה וכי לא היה צידוק להצטברות הענישה בשתי העבירות. אולם, נסיבות ביצוע העבירה ע"י המערער הן חמורות. העונשים שהוטלו עליו בגין כל אחת מן העבירות תואמים את מדיניות הענישה של ביהמ"ש העליון. עניין לנו בשתי עבירות שונות אשר יש צידוק להצטברות העונשים בהן. העונש כולו בא לשקף את החומרה היתירה שבה יש לראות את התנהגותו של המערער ואת הצורך להגן על האזרח מפני פגיעה בביתו ובגופו ובפני פגיעה בו כשהוא בביתו.

(בפני השופטים: ברק, ביסקי, ד. לוין. עו"ד בר און למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 7.11.88).

בש"פ 732/88 - מדינת ישראל נגד רמי פירו

*שחרור בערובה (התפרצות וגניבה)

(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל). המשיב הואשם בשבעה מקרים של התפרצות וגניבה והמדינה ביקשה מעצרו עד תום ההליכים וזאת בשל היותו עבריין שכבר הורשע בעבר בעבירות שונות, לרבות עבירות רכוש, ובשל רצף העבירות נשוא כתב האישום, המלמד על כך שבהתהלכו חופשי מסכן המשיב את בטחון הציבור. בית המשפט המחוזי סבר כי המעצר איננו מחוייב המציאות וניתן להסתפק בסנקציה פחות חריפה, דהיינו, שחרור המשיב ממעצרו בתנאים שהם: מעצר בית עד לסיום המשפט; המשיב לא יעשה שום שימוש בטלפון ולא יבוא במגע עם איש מלבד בני משפחתו המתגוררים עמו; יוצא צו עיכוב יציאה מהארץ נגדו; ימציא ערבות עצמית של כל אחד מהוריו כי יופיע במשפט. הערר נתקבל.
הסניגור טען כי אין לעצור את המשיב, בין היתר, משום שמי שלבטח השתתפה בכל מעשי העבירה, היא חברתו של המשיב דינה דנינו, שוחררה בערובה לאחר שהודתה במעשים ושיתפה פעולה עם המשטרה. לדעתו, אם דנינו שוחררה כי אז יש לשחרר את המשיב ולו רק כדי למנוע אפלייה בלתי מוצדקת בין השניים. התמונה המצטיירת היא כי יש לכאורה יסוד להאשמות המיוחסות למשיב בכל שבעת האישומים. כשאלה הם פני הדברים ניתן לומר שבקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים מבוססת, שהרי בהתחשב במהות העבירות, נסיבות ביצוען ועברו של המשיב, קיים יסוד לחשש שבהיותו חופשי יסכן את בטחון הציבור. הפתרון של בית המשפט למעצר בית אינו הולם בנסיבות המקרה. מעשי העבירה המיוחסים למשיב בוצעו כולם בקרבת מקום לדירת מגוריו וזאת הן בשעות הערב והן בשעות היום. לא ניתן לפקח על קיום התנאים של מעצר בית בכל שעות היממה אלא אם כן תוצב במקום משמרת משטרתית קבועה ואין להטיל על המשטרה משימה כזו. לא נראה כי הורי המשיב שלא מנעו בעדו מלבצע עבירות בעבר יבטיחו את מילוי התנאים, דהיינו מעצר הבית המלא, איסור שיחות טלפון וכד'. אין לומר כי מעצר המשיב מול שחרורה של עדת התביעה יוצר אפלייה. הנסיבות האופפות את השניים מבחינת מעורבותם במעשים, עברם והסיכון שהם מהווים לציבור שונות במידה ניכרת. לפיכך יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.