ע.פ. 41/88 - ד"ר רפאל שמשוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס וחומרת העונש(הערעור נדחה) .
א. המערער הורשע בחמישה אישומים של השמטת הכנסות במזיד ובכוונה להתחמק מתשלום מס, ניהול פנקסי חשבונות כוזבים במזיד ובמטרה להתחמק מתשלום מס והגשת חשבונות כוזבים לשלטונות מע"מ מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס. כן הורשע בפעולה או עיסקה במטבע חוץ. בגין כל אלה נדון המערער לששה חודשים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 50,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אין מחלוקת כי המערער השמיט בין השנים 1979 ל - 1983 הכנסה כוללת של כ- 95,000 מרק. המחלוקת הינה אם ההשמטה נעשתה במזיד ובכוונה להתחמק ממס או מתוך טעות, טפשות או תמימות. מטבע הדברים הוא, שממצא בדבר כוונה מתבסס לרוב על ראיות נסיבתיות, וראיות כאלה היו למכביר. כך, למשל, המערער קיבל שיקים במטבע חוץ מלקוחותיו. הדבר נעשה בדרך לא מקובלת, על פיה נשלחו השיקים ע"י הלקוחות מישראל לחו"ל והופקדו בבנק של המערער שם. זאת ועוד, הכנסות שהיו למערער בישראל מתיירים הושמטו כולן. היו לביהמ"ש נתונים מספיקים כדי לקבוע כי ההשמטה היתה במזיד ומתוך כוונה להתחמק מתשלום מס.
ג. אשר לעונש - המערער הוא רופא עור ואת העבירות ביצע כאשר שימש רופא המטפל במחלות עור של חולים שבאו לים המלח. הסניגור ביקש כי המערער ישא את עונש המאסר בפועל בעבודות שירות. אין להעתר להצעה זו. יש להתייחס בחומרה יתירה לעבירות של השתמטות מתשלומי מס אמת. בהטילה מאסר בפועל, מביעה החברה המאורגנת את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של מעלימי המס. על כל בעל הכנסה החייב במס לדעת כי ביהמ"ש מתייחס בחומרה יתירה להעלמת מס ונותן ביטוי להתייחסות זו בעונשי מאסר מתאימים. אכן, תמיד יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם, ועתה קיימת אפשרות גם של התחשבות בנסיבות אישיות מיוחדות ע"י מתן הוראה כי נאשם ישא עונש מאסר בעבודת שירות, אך אין נסיבות כאלה בענייננו.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ד. לוין. עו"ד רוטמן למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 7.11.88).
ע.א. 704/86 + 524 - משה לוי נגד מוריס ורמי חקשוריאן
*אחריות בתאונת עבודה ושיעורי הפיצויים(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. התובע נולד בשנת 1942 וגדל בסוריה שם למד את מלאכת הנגרות. ב- 1961 עלה לישראל ולפני גיוסו לצה"ל עסק בנגרות רהיטים. לאחר מכן שירת בצה"ל, היה אזרח עובד צה"ל ובכל השנים הללו לא עסק בנגרות. לאחר מכן עסק במסחר ובסוף 1978 חזר לעבוד בעבודת נגרות כמרכיב ארונות. ב-1980 שכר נגריה בבניין, שם נמצאה גם נגרייתם של הנתבעים (המשיבים), כאשר הנתבעים היו זקוקים למנהל עבודה קיבלו את התובע לעבודה כמפקח על עבודתם של 8 - 7 נגרים במחלקה של נגרות בניין. במפעל של הנתבעים היתה מכונת "פרייזר" שהגיעה אליהם שנה קודם לאירוע נשוא התביעה. המכונה הגיעה עם מגינים שיש להרכיבם לפי צרכי הפעולה המיוחדת שמבקשים לבצע. התובע החל בעבודה אצל הנתבעים ביום 2.8.82 והנתבע מוריס, העוסק בצד המקצועי של הנגריה, הראה לתובע את המכונות ויצא מהנחה שהתובע בקי בעבודה, שהרי היה עצמאי בנגריה שלו והתקבל בתור מנהל עבודה. לדעת מוריס צריך מנהל עבודה להכיר כל מכונה ומכונה בנגרות וכולל מכונת פרייזר. פעם אחת ראה מוריס את התובע עובד על המכונה והוא שם את הסכינים בצורה לא נכונה. בפעם השנייה שהתובע עבד על המכונה, שבוע לאחר מכן, היה צריך לבצע עבודה כזו שאי אפשר להשתמש בה במגינים הרגילים של המכונה, אלא יש צורך לאלתר "סטופר". בהיעדר "סטופר" כזה נדחפה ידו
השמאלית של התובע אל בין סכיני המכונה ואיבד ארבע אצבעות יד שמאלו. הנתבע מוריס לא נתן לתובע הוראה מפורשת לעניין השימוש בסטופר, ולדבריו, כאשר ניסה להסביר לתובע כיצד פועלות המכונות, נפגע הלה כאילו מטילים ספק במיומנותו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער אשם באשם תורם של %50 וקבע את סכום הפיצויים שעל הנתבעים לשלם. מן הסכום הזה ניכה ביהמ"ש את קיצבת הביטוח הלאומי ולאחר ניכוי קיצבה זו ניכה סכום נוסף בגין הרשלנות התורמת. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. אין חולקין שהמכונה שמדובר בה היא מכונה מסוכנת מאוד החייבת, מכוח פקודת הבטיחות בעבודה, להיות "מגודרת לבטח". חובה זו היא חובה אבסולוטית ולא בנקל ייחס ביהמ"ש רשלנות תורמת לעובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל. ביהמ"ש המחוזי צדק כי המקרה שלפנינו היה אחד המקרים הנדירים המצדיקים חלוקת האחריות בין העובד למעביד. ברם, לא צדק בכך שחילק את האחריות שווה בשווה. כאמור לא קיבל התובע הוראה מפורשת לעניין השימוש ב"סטופר", אך אפילו לא היה נסיונו של התובע אלא של ארבע שנים, הרי כל נגר סביר, ואפילו סתם אדם סביר, יכול להבין כי עבודה במכונה כזאת שבה הסכינים עושים ששת אלפים סיבובים בדקה, דורשת מיגון לידו של העובד, כדי שלא תוכל להחליק לקרבת הסכינים. אשמו של התובע הוא בחוסר תשומת לב סבירה לעניין זה. מאידך, היו חייבים הנתבעים שלא לאפשר עבודה במכונת הפרייזר בלא מיגון כזה. אפילו היה התובע נעלב מהסבת תשומת לבו לעניין זה, לא היו פטורים הנתבעים מלהקפיד להזהירו על כך, שבשום מקרה אין להפעיל מכונת הפרייזר בלי מיגון מתאים. בנסיבות המקרה יהיה נכון לחלק את האחריות בין הצדדים כך שעל הנתבעים יהיה לשאת ב- %75 מן הנזק.
ג. טעה השופט כאשר קבע כי מסכום הנזק יש לנכות תחילה את התגמולים המתקבלים מאת הביטוח הלאומי ורק אחר כך לעשות את החישוב של תרומת הרשלנות. הדרך הנכונה היא לקבוע קודם את סכום הנזק, כולל כאב וסבל, אחר כך לנכות את שיעור הרשלנות התואמת, ולבסוף לנכות את תשלומי הביטוח הלאומי. כך יש לנהוג הן לגבי הסכומים שנפסקו לגבי העבר, והן לגבי אלה הנפסקים לגבי העתיד. יש איפוא לתקן עניין זה בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
ד. בעניין גובה הנזק - ביהמ"ש חישב את הנזק לפי הכנסתו של התובע אצל הנתבעים, אך לפי הראיות אמור היה התובע לעבוד בעבודות אחרות בנוסף לעבודתו אצל הנתבעים, ויש להוסיף עוד %10 כאומדן רווחיו של התובע בעבודות פרטיות. הובאו ראיות כמה היה אמור התובע להשתכר אצל הנתבעים שכר נטו ולא הובאו כל נתונים לגבי השכר ברוטו שבגינו היה אמור להשתלם שכר הנטו. באין נתונים כאלה לא היה יכול ביהמ"ש להביא בחשבון חישוביו את ההפרש, אם היה, בין שכר הברוטו לשכר הנטו. כן אין לקבל את טענת המערער לגבי התקדמות בשכרו עם המשך הזמן. נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של %46 ואין לקבל את טענת הנתבעים כי כשם שעבד התובע בעבר בעבודות של מתורגמן כך יוכל לעבוד בעתיד בעבודת מתורגמנות או פקידות ויוכל להשתכר לא פחות משהשתכר אי פעם בנגרות. אכן, התובע עבד בעבר כמתורגמן וכן עבד בעבודה זו לאחר שהחלים מן הפציעה במשרה ארעית. בעבודות אלה השתכר פחות מאשר אצל הנתבעים ושכרו הגיע ל - 400 עד 500 ש"ח בחודש, בעוד שעבודתו אצל הנתבעים היתה מגיעה לאותו מועד ל - 800 ש"ח. בנתונים אלה צדק ביהמ"ש כשהעריך את הפסד ההשתכרות על פי שיעור אחוזי הנכות.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, גב' ולנשטיין. החלטה - השופטת ולנשטיין. עו"ד רינובסקי למערער, עו"ד צבי רפפורט למשיבים. 22.11.88).
בג"צ 87+612/88/435 - יעקב פלקון נגד גובה המכס ואח'
*תשלומי חובה ביבוא חלקי בשר(העתירה נדחתה).
א. העתירה דנא נדונה בשני שלבים. בשלב הראשון נדונו: עתירת העותר לעניין שחרור טובין מבית המכס כאשר מדובר במשלוחים של חלקי בשר וחלקי פנים שיובאו על ידי העותר והוחלט לחלטם. הנימוקים של המשיב היו כי ייבואם של בשר וחלקי פנים הראויים למאכל אסורים הם אלא ברשיון, וצריך כי התנאים המצורפים לרשיון יקויימו במלואם. לטענתו של גובה המכס ייבא העותר חלקי פנים ורגליים שהתיימרו להיות במסגרת ההיתר שניתן לו, אך הבדיקה העלתה כי החלקים מכילים בשר שלא הורשה לייבאו. במטגרת אותו בג"צ הגיעו הצדדים לידי הסדר שלפיו מונה מומחה שיבדוק את הטובין ויקבע אם הם מתאימים לתנאי. המומחה בדק את הטובין שהיו אמורים להיות עצמות והבדיקה העלתה כי העצמות אינן מתאימות למוצהר ולפיכך בדין חולטו. להלן בדק המומחה את הטובין שהם "כסלי שומן" והבדיקה העלתה כי הם מכילים %70-%80 שרירי בשר, כך שהם אינם מתאימים להיתר. אולם המומחה קבע כי כינוי הטובין "כסלי שומן" נעשה בתום לב וללא כוונת הונאה במזיד ולפיכך "יש לראות במוצהר ככסלי שומן במסגרת רשיון הייבוא שניתן לעותר והינו זכאי לשחרר הטובין". גם באשר לחלק אחר של הטובין קבע המומחה כי על אף שאותו חלק כולל %40 שרירים רשאי העותר לשחרר את הטובין. לפיכך הסכימה המדינה כי העותר ינקוט בהליכים המקובלים לשחרור הטובין ובכלל זה הגשת רשומון למכס. העותר פנה, לגובה המכס והלה הודיעו כי ישחרר את הטובין לאחר שהעותר ישלם את תשלומי הגובה המגיעים בגינם, או יפקיד ערבות בנקאית עד לבירור העניין בבימ"ש מוסמך. בעקבות זאת הגיש העותר המרצה בתיק העתירה הראשונה שבגידרה טען כי הסכם הפשרה לא קויים על ידי המשיבים, ובד בבד הגיש עתירה שנייה שבמסגרתה הוא משיג על הטענה כי הטובין הם מאותו סוג שעליו חל תשלום חובה, דהיינו "בשר עגל עם או בלי עצמות", וזאת מכוח צו שעת חרום (שיעור תשלומי חובה). לטענת העותר, עפ"י הסכם הפשרה, אין הוא חייב בתשלום מס כלשהוא. העתירה נדחתה.
ב. עניין החילוט היה הנושא היחיד שהעסיק את בג"צ בעתירה הראשונה. השאלה הנוגעת לתשלומי החובה לא עלתה וגם לא התעוררה כלל במסגרת אותה עתירה. השאלה היתה אם הטובין שיובאו מתאימים להיתר ובאשר לכך קבע המומחה כי הנתונים של מוצרי היבוא יכולים להתיישב עם "הטעיה" לגבי הנאמר בהיתר, אך הדבר נעשה בתום לב. הדגש מושם על הביטוי "לא נעשתה הונאה במזיד" שמשמעותו בהקשר הדברים הוא כי על אף שהביטוי "כסלי שומן" שבו השתמש העותר אינו מבטא את מצבם האמיתי של הטובין, אין לראות בשימוש נסיון להטעות. מכאן כי חוות דעתו של המומחה הועילה בנושא החילוט בלבד, אך העדר הזדון שאיפיין את תיאור הטובין אין בו כדי לשחרר חלק זה של הטובין מתשלום החובה המגיע בעבורם עקב מצבם האמיתי, להבדיל מהתיאור שניתן להם ע"י העותר. דווקא הממצא בחוות דעתו של המומחה הוא שיצר הוכחה חלוטה המחייבת את גובה המכס שיסווג חלק זה של הטובין כ"בשר ושאריות בשר" המחייבים תשלום חובה.
ג. נותרת השאלה אם ניתן לפתור את נושא הסיווג ע"י בימ"ש אחר, כך שאין מקום לפנות בעניין זה לבג"צ. אילו היה מדובר במס שהוא תשלום מכס המגיע על הטובין הנ"ל, ניתן היה לפתור את השאלה על פי פקודת המכס, על ידי פנייה לבית המשפט המוסמך. אולם מדובר ב"היטל" על פי צו שעת חירום, שלגביו אין באותו צו הוראה מפורשת בנושא הסמכות. המחלוקת בין הצדדים נוגעת כאמור לנושא סיווגם של הטובין ומחלוקת זו ניתנת לפתרון על פי העובדות אשר כל צד סבור שהן תומכות בגירסתו. מכאן שמדובר במחלוקת שבעיקרה היא מחלוקת עובדתית ואין בג"צ יכול לשמש פורום מתאים
לפתרונה. הרשות תבעה תשלום "היטל" אך היא מוכנה לשחרר את הטובין אם תומצא ערבות בנקאית עד שבית משפט מוסמך יקבע מי צודק במחלוקת. אין כל מניעה כי העותר יביא את המחלוקת להכרעה מוסמכת, בין להחזרת ההיטל אם ישולם ובין לפסק דין הצהרתי בדבר הסיווג הנכון של הטובין. אין בעובדות שהועלו במסגרת העתירה סיבה שתחייב את התערבותו של בג"צ במעשה המיוחס לרשות.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד רסלר לעותר, עו"דגב' נ. ארד למשיבים. 10.11.88).
ע.א. 861/86 - עליזה שושלב נגד ירדניה חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת נפגעה בתאונת דרכים והגישה תביעה לפיצויים. ביהמ"ש פסק לה פיצויים בגין נכות נוירולוגית שנגרמה לה עקב הפציעות בפניה והמערערת משיגה על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי באלה: ביהמ"ש פסק לה נכות תפקודית של %10 ולדעת המערערת היה צריך לפסוק לה נכות תפקודית של %20; לא נפסקו לה פיצויים בגין עזרה בבית עד תום שנות עבודתה ולדעתה היה צריך לפסוק לה פיצויים כאלה; לדעת המערערת מן הדין היה לקבוע הפסד השתכרות ממשי לעבר ולעתיד ולא להסתפק בפסיקת סכום גלובאלי בגין הפסד כושר השתכרות. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. ב"כ המערערת מיצר על כך שבעת הדיון ויתר על חקירה נגדית של המומחה מטעם המשיבה כאשר הלה נכח בבית המשפט על מנת להיחקר על חוות דעתו. בשלב מאוחר יותר ביקש ב"כ המערערת מב"כ המשיבה לזמן שוב את המומחה כדי להיחקר, אך לא ביקש ולא קיבל רשות לכך מבית המשפט. צדק ביהמ"ש המחוזי כי ללא רשות כזאת לא היה מקום שהמשיבה תשוב ותגרום להופעתו של המומחה מטעמה. כן צדק בית המשפט כי למרות ההימנעות מחקירה נגדית אין לראות את המערערת שוויתרה על חקירה זו כאילו קיבלה את עמדת העד המומחה שלא נחקר, במיוחד כאשר המערערת הגישה חוות דעת נגדית.
ג. אשר לנזק התפקודי - המומחה מטעם המשיבה קבע נכות של %10 כנזק שאינו תפקודי וביהמ"ש התייחס לשעור זה כאילו היה נזק תפקודי. מאידך סבר המומחה מטעם המערערת כי יש לה נזק תפקודי של %20. למעשה מתמקדת המחלוקת בין המומחים בעניין כאבי ראש ועייפות שמהם סובלת המערערת, לטענתה, והגורמים לה לירידה בכושר תפקודה. ביהמ"ש המחוזי קיבל בעניין זה את עדותה של התובעת אך משאר הראיות שהובאו הוא הסיק כי היא מגזימה בתאור סבלה ובכך אין להתערב. הוא הדין באשר לעזרה בבית. עד לתאונה לא יצאה המערערת לעבודה כמעט בכלל, אם כי התכוונה לעבוד בשנה שבה קרתה התאונה, מאחר שעד אז גידלה את חמשת ילדיה וניהלה לבדה את משק הבית הגדול שלה. השופט קבע את הזדקקותה של המערערת לעזרה בבית כתוצאה מן התאונה למשך שבעה חודשים בלבד וגם בכך אין להתערב. העסקתה של עוזרת כיום, כפי שעושה המערערת, אינה מחוייבת המציאות כתוצאה מפציעתה של המערערת, אלא יש לראותה כצורך הנובע מניהול משק בית גדול עם חמישה ילדים, כאשר עקרת הבית יוצאת לעבודה כל יום לחמש שעות.
ד. לעומת זאת יש לקבל את הערעור באשר להפסד שכר. השופט קמץ ידו מעט כאשר קבע סכום גלובאלי של 6,000 ש"ח ליום פסק הדין כהפסד כושר השתכרות. הוכח כי המערערת עובדת כיום 23 שעות בשבוע. היא החלה לעבוד 28 שעות אך הפחיתה את שעות עבודתה בגין מצבה הבריאותי. בעקבות קביעת השופט בדבר הפסד השתכרות של המערערת בגלל הנכות שנקבעה, אפשר לקבוע את ההפסד בפריט זה על סמך הנתונים האמורים במקום לקבעו באופן גלובאלי. 5 שעות מתוך 28 שעות מהוות %18. על בסיס
זה, שכרה של המערערת ואורך שנות העבודה עד גיל 65 ניתן לקבוע את הפסד ההשתכרות. לפיכך, בפריט הפסד ההשתכרות יש להוסיף סכום של כ- 6,500 ש"ח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גב' ולנשטיין. החלטה - השופטת ולנשטיין. עו"דשמואל ברקוביץ למערערת, עו"ד גב' רבקה לוין למשיבה. 22.11.88).
ע.א. 43/86 -עזבון המנוח ג'וני חונדיאשווילי ואח' נגד מועצת פועלי ירושלים ואח'
*תביעת פיצויים בגין טביעת ילד בבריכת שחיה(הערעור נדחה ).
א. המנוח ג'וני חונדיאשווילי, שהיה בן 8 שנים ומחצה ביום האירוע, בא אותו יום עם .. חברו לרחוץ בבריכת השחייה הציבורית של המשיבים. המנוח לא ידע לשחות. ש זמן מה לאחר מכן ראה המציל שהסתובב, כדרכו, סביב הבריכה, כדי לבחון את הנעשה בה, את המנוח כשהוא שוכב בתחתית הבריכה בעומק של 1.80 מטר. הוא הוציא את המנוח משם אך לא הצליח להצילו. עזבון המנוח ואמו הגישו תביעת פיצויים נגד המשיבים, שהם מחזיקת הבריכה, מנהל הבריכה והמציל וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. בית המשפט דחה ארבע מטענות המערערים: את הטענה שהמציל לא היה כשיר לעסוק במלאכתו דחה ביהמ"ש מאחר שזה היה בעל תעודת מציל מוסמך והעובדה ששימש כמציל מחליף רק ימים ספורים לפני האירוע אינה מעלה או מורידה; באשר לטענה כי על מפעילי הבריכה היה להעסיק במקום יותר ממציל אחד הרי לכך השיב ביהמ"ש כי לפי צו הסדרת מקומות רחצה די ב"בריכה קטנה", שהיא הבריכה שלפנינו כהגדרתה בצו, במציל אחד; לטענה כי לפי רשיון הפעלת הבריכה שומה היה על המערערים להעסיק מציל לכל 200 מתרחצים השיב ביהמ"ש כי לא הוכח שמספר המתרחצים בעת האסון עלה על מאתיים; הטענה הרביעית היתה שמימי הבריכה היו בעת האירוע עכורים וביהמ"ש דחה גם טענה זו וקבע עפ"י הראיות כי המים היו צלולים דיים לגלות דרכם את המנוח השוכב בתחתית הבריכה. לפיכך נדחתה התביעה. הערעור נדחה.
ב. אין עילה להתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי. בערעור העלה ב"כ המערערים מספר טענות נוספות והן כי לא היה תיאום בין המופקדים על ניהול הבריכה וכי מנהל הבריכה היה חסר נסיון ניהול; המציל לא היה "מציל אחראי לבריכה" כמשמעות דיבור זה בצו; מהודעת המציל במשטרה יוצא כי היה צורך להעסיק מציל נוסף בבריכה; שעצם מציאותו של המנוח בקרקעית הבריכה יוצרת חזקה של התרשלות שהמשיבים לא הזימו אותה. גם טענות אלה אין לקבל. באשר לטענה הראשונה - גם אם לא היה תיאום מלא בין המופקדים על ניהול הבריכה לא הוכח קשר סיבתי בין המחדל, אם היה כזה, לבין האירוע. כן לא הצליח ב"כ המערערים ליצוק תוכן לדיבור "מציל אחראי לבריכה" להבדיל מ"מציל" סתם המוגדרים בנשימה אחת בסעיף 1 לצו, ובנסיבות אלה יש לראות את המציל כמי שהיה "מציל אחראי לבריכה". אשר להודעות המציל במשטרה - אין לקבוע עפ"י אמירות אלה כי לא היה די במציל אחד. ברם, גם אילו הוכחה במקרה דנן רשלנות במספר המצילים שהועסקו בבריכה, לא הוכח הקשר הסיבתי בינה לבין האירוע, שהרי לא הובאו אפילו מקצת ראיות כדי לפרט כיצד נכנס המנוח לבריכה, מה קרה שם וכיצד הגיע לתחתית הבריכה.
ג. אשר לטענה כי עצם מציאותו של המנוח בתחתית הבריכה יוצרת עובדתית חזקה של רשלנות - לא מן הנמנע הוא שאילו יכלו המערערים להצביע על "דבר מה" נוסף כי אז היה נטל הראייה מוחלף, אך עומדת כאן בעוכרי המערערים העובדה שאיש אינו יודע כיצד הגיע המנוח לבריכה ולמקום שבו הוא נמצא, ובהיעדר ראיות בנדון זה אין מציאותו של המנוח בתחתית הבריכה מצביעה יותר על רשלנות מאשר על היעדר רשלנות.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד שטראוס למערערים, עו"ד אהרוני למשיבים. 28.11.88).
רע"א 196/88 - עו"ד טדאוש טומשבסקי נגד משה אופנהיימר ואח'
*אחריות עו"ד בנזיקין עקב רשלנות שהביאה לידי שימוש ביפו"כ שהופקד בידי עוה"ד שלא לפי תנאי ההפקדה(הערעור נגד המשיבים הראשונים נדחה ונגד המשיב השלישי נתקבל).
א. המשיבים הראשונים (להלן: המוכרים) הם הבעלים של מגרש. ביום 4.1.83 נכרת חוזה מכר לגבי המגרש האמור בין המוכרים לבין המשיב השני (להלן: הקונה) כאשר התמורה המוסכמת היתה סכום של שקלים ישנים שערכם דאז היה כ-6,300 דולר ואשר היו צריכים להשתלם לשיעורין. נרשמה הערת אזהרה לזכות הקונה. שני שיעורי התשלום הראשונים כובדו, בתשלום השלישי חל איחור של 11 חודש והשיעור הרביעי בסכום של כ-2,700 דולר לא שולם. בבימ"ש השלום תבעו המוכרים את יתרת הסכום האמורה וכן פיצויים מוסכמים וקבועים מראש בסך 50,000 שקלים ישנים בשל הפרת החוזה על ידי הקונה וכן הצמדה של הפיצויים. במשרדו של המערער נחתם יפוי כח בלתי חוזר של המוכרים שייפה את כוחו של הקונה "למכור ולהעביר את המגרש בשמם או במקומם" של המוכרים. גם חוזה המכר נערך ונחתם במשרדו של המבקש שפעל כמיופה כח של שני הצדדים לעיסקה ואשר בידיו גם הופקדו המסמכים, כולל יפוי הכח תוך התנייה שימסור את יפוי הכח לקונה רק אם הלה יעמוד בהתחייבויותיו. ביום 10.11.85 נודע למוכרים כי ביום 2.6.85 בוצעו רישומים של שתי העברות במגרש. ההעברה הראשונה היתה משמם של המוכרים לשמו של הקונה וההעברה השניה משמו של הקונה לשמם של הופמן ואח' (להלן: הקונים). החתימות של שתי ההעברות אושרו ע"י המשיב השלישי, עו"ד עמוס וייצמן, (להלן: המשיב) ששימש כנציגם של הקונים ברכישת המגרש. את ההעברה לקונה ביצע המשיב בהשתמשו ביפוי הכח הבלתי חוזר שנמסר לידיו ע"י המערער .
ב. בימ"ש השלום חייב את הקונה לשלם למוכרים סכום בשקלים השווה לכ - 3,100 דולר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל וכן בתשלום פיצויים בסכום של 50 ש"ח בצירוף הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל. אשר לתביעה נגד המערער - תביעה זו היא לפיצויים על נזק שנגרם למוכרים כתוצאה מהפרת אמונים של המערער ופעולה בניגוד להרשאת המוכרים או פעולה שיש בה רשלנות מקצועית של עוה"ד כלפי לקוחותיו. לגבי שיעור הנזק הנתבע טענו המוכרים כי הוא אותו נזק שהוכיחו כחובו של הקונה על פי החוזה. וחסרון הכיס שנגרם להם כתוצאה מאי קיומו של החוזה. ביהמ"ש קבע כי יפוי הכח ניתן בנאמנות לידי המערער כדי שיעשה בו שימוש להגן על האינטרסים של המוכרים בעיסקה ולאפשר את הרישום על שם הקונה כאשר הלה יקיים התחייבויותיו כלפי המוכרים. המערער לא עמד בחבותו ומסר את יפוי הכח יחד עם כל התיק לידיו של הקונה כדי שהקונה יוכיח באמצעות יפוי הכח למשיב, ב"כ הקונים, כי הוא הבעלים של המגרש וזכאי למכור אותו. מצג זה שהמערער רצה לעזור לקונה להציג בפני הקונים היה מצג שווא. המערער ידע כי בשלב מסירת יפוי הכח לא היה זכאי הקונה להעביר את הבעלות במגרש על פי יפוי הכח, שכן עדיין היה חייב כספים למוכרים ובכך הפר המערער את אמון המוכרים בו ואת חובתו המקצועית כעו"ד ופעל ברשלנות. ביהמ"ש ראה חומרה בכך שנמסר יפוי הכח בו נכתב במפורש "כל התמורה שולמה" כאשר המערער ידע היטב כי הדבר לא כך הוא.
ג. אשר לעו"ד וייצמן (המשיב) ב"כ הקונים הלה נתבקש לטפל ע"י לקוחותיו ברכישת המגרש והעברתו לבעלותם. המשיב מאשר כי בסמוך לקבלת התיק ממשרדו של המערער, התקשר עמו המערער וציין כי יש עדיין התחשבנות בין המוכרים לבין הקונה בקשר לרכישת המגרש. למרות התראה זו המשיך המשיב בהעברה ולא אמר לאף אחד שיש התחשבנות. בימ"ש השלום ציין כי אמנם צודק המשיב בטענותיו שאין לו חובת נאמנות אלא ללקוחותיו, אולם כאשר נתגלתה סתירה בין האמור ביפוי הכח שכל התמורה שולמה לבין טיוטת ההסכם שממנה צריך היה ללמוד אחרת, ובנוסף לכך ההודעה בדבר
"התחשבנות" שנמסרה לו בשיחה הטלפונית, צריך היה המשיב לא להעביר ללקוחותיו את המגרש. בימ"ש השלום ייחס למשיב חוסר תום לב ורשלנות במילוי תפקידו כעו"ד, שכן העברת המסמכים מהמערער למשיב כללה התחייבות מכללא להשתמש במסמכים בתום לב. לגבי החלוקה בנזק קבע ביהמ"ש כי המערער ישא בשלשה רבעים מן הנזק של המוכרים והמשיב ברבע אחד מן הנזק. בערעור לביהמ"ש המחוזי טען המערער נגד חיובו בכלל ונגד הקביעה בדבר אחריותו המופחתת של המשיב, ומאידך נדון ערעורו של המשיב נגד חיובו בכלל. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערער, קיבל את ערעורו של המשיב נקבע שהמשיב אינו חייב לשאת בנזק. ערעורו של המערער נגד החיוב בכלל נדחה וערעורו נגד שחרורו של המשיב מאחריות נתקבל.
ד. מרבית טענותיו של המבקש בנוגע לאחריותו בכלל הן טענות עובדתיות ובכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. באשר לסכום המתייחס לפיצויים המוסכמים שבין הקונה למוכרים ואשר גם בו חוייב המערער - טוען המערער מספר טענות ובכללן כי הפיצויים המוסכמים כלל לא נתבקשו ע"י המוכרים בכתב התביעה ולכן לא היה בימ"ש השלום מוסמך לפסוק אותם. טענה זו אין לקבל. אכן, כלל נקוט בידי ביהמ"ש כי אין ליתןלתובע סעד שאותו לא ביקש אך כלל זה אינו כלל מוחלט. ישנם מקרים, אם כי מקרים יוצאי דופן, שביהמ"ש, אף בשלב של ערעור, יתן לתובע סעד, שאותו לא ביקש, אם הסעד נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי, אשר נתבקש בכתב התביעה. זאת בדרך של תיקון כתב תביעה אם בשלב של ערעור, ולפעמים אף בלי צורך בתיקון כתב תביעה. במקרה דנא אין ספק שאכן "הסעד נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי" שהרי מדובר בחלקו האחר של נזק אשר נתבקש בכתב התביעה. יחד עם זאת יש לציין כי אף שהפיצויים המוסכמים לא נתבקשו על ידי המוכרים בכתב התביעה, הרי אוזכרו על ידם כבר בסיכומיהם בבימ"ש השלום.
ה. טענה אחרת בפי המערער נוגעת לפיצויים המוסכמים שהפסידו המוכרים ושבהם חוייב. לטענתו, הוא כלל ועיקר לא היה צד לאותו הסכם, ובכל מקרה פיצויים אלה נקבעו, לדעתו, רק למקרה של ביטול החוזה ולא למקרה של קיומו וכאן הרי החוזה לא בוטל. גם טענה זו אין לקבל. עילתם של הפיצויים שנתבעו ע"י המוכרים מהמערער לא היתה החוזה אלא רשלנותו של המערער. לפיכך אין משמעות לעובדה שהמערער לא היה צד לחוזה. הנזק שנגרם למוכרים כתוצאה מרשלנות המערער הוא אותו נזק שהמוכרים הוכיחו כחובו של הקונה על פי החוזה וחסרון הכיס שנגרם להם עקב התנהגותו של המערער. אין גם ממש בטענה שלפיה הפיצויים נקבעו רק למקרה של ביטול החוזה, שכן לשונו של הסעיף הרלבנטי בחוזה הוא כי במקרה שהקונה יסרב "לשלם את התשלומים בעד הדירה בזמן שהותנה בחוזה הנוכחי" אזי יחשב כמפר החוזה ויהיה מחוייב בתשלום סכום הפיצויים. משמע, הפיצויים המוסכמים נקבעו גם למקרה של הפרת החוזה - הפרה שעניינה איחור בתשלומים אף אם בסופו של דבר החוזה אינו מבוטל.
ו. מאידך, יש לקבל את הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המשיב מהשתתפות בכיסוי הנזק. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנתו ע"י ניתוח הראיות שהיו בפניו. לא מן הנמנע הוא שבידודה של ראייה מסויימת ובחינתה באופן נפרד, יובילו למסקנה שונה לחלוטין מאשר בחינתה של אותה ראייה על רקע נסיבותיו של מקרה נתון. אולם המשקל שיש לייחס לראייה מסויימת וכפועל יוצא מכך גם המסקנות יש להסיק ממנה, קשורים קשר בל ינתק להתרשמותו הישירה של ביהמ"ש מהראייה שבפניו, להקשר הדברים ולמכלול הנסיבות, אף אם כל אלה לא תמיד מוצאים את ביטויים בפסק הדין. המסקנות שהסיק בימ"ש השלום משיחת הטלפון שבין המערער לבין המשיב ומתוך המסמכים בדין הוסקו. חובתו של המשיב לנהוג בתום לב ולא להתרשל בתפקידו לא פסקה עם תום השלב החוזי, אלא משתרעת עד לשלב הקנייני שהוא רישום המקרקעין.
זאת ועוד, המשיב חתם גם על שטר ההעברה הראשון שבין המוכרים לקונה ובכך סייע להעברת הרישום משמם של המוכרים לשמו של הקונה ולכך לא היה מחוייב על פי החוזה שבין הקונה לבין הקונים. אשמו התורם של המשיב מתבטא באי מניעתו של הנזק כשניתנה בידיו ההזדמנות לכך. אמירת המערער למשיב כי קיימת עדיין התחשבנות מסויימת ובנוסף לכך המסמכים בתיק שהועברו לידי המשיב, כל אלה היה די בהם כדי לעורר את חשדו של המשיב ולמנוע את ביצוע ההעברה על ידו. לפיכך יש להחזיר על כנו את פסק דינו של בימ"ש השלום.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. טורבוביץ למערער, עו"ד ר.סמוחה למשיבים, עו"ד ישראל קנטור למשיב. 30.11.88).
בג"צ 618/88 - דפנה קרונברגר ואח' נגד מנהל מחוז ירושלים במשרד החינוך והתרבות ואח'
*בקשת אישור לעבור ללמוד ממבשרת ציון לביה"ס התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והשופט מלץ נגד דעתה החולקת של השופטת ולנשטיין).
א. המועצה הנבחרת במבשרת ציון לא תיפקדה כראוי במשך שנים ובאפריל 1988 מונתה "ועדה ממונה". מערכת החינוך בישוב כוללת 4 בתי ספר יסודיים וחטיבת ביניים ויש תכנית לפתח אותה בהמשך הזמן לחטיבה עליונה. מערכת החינוך סבלה אף היא מחוסר התיפקוד של המועצה הנבחרת, שלא הצליחה לקיים את מדיניות האינטגרציה של משרד החינוך. עקב התיפקוד הלקוי האמור נתנה מחלקת החינוך של המועצה, בתחילת יוני 1988, לשמונה תלמידים, שביקשו זאת במועד כדין, אישורים לעבור ללמוד בכיתה א' של חטיבת הביניים בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית. משנכנס לתפקידו מנהל מחלקת החינוך מטעם הועדה הממונה, קבע כי 8 האישורים הנ"ל ניתנו מתוך שיקול מוטעה תוך הפרת ההנחייה הקיימת במועצה באשר למקרים בהם יש לאפשר העברות כאלה. אי לכך החליטה הועדה הממונה לבטל את האישורים הנ"ל וכך נודע להורי 8 התלמידים הנ"ל ביום 27.6.88. כעבור חודש פנו הורי 7 מתוך 8 התלמידים הנ"ל בערר למשיב ועל פי ייעוץ משפטי שקיבל ראה עצמו נאלץ לקבל את העררים, מאחר שהעוררים כבר עשו הכנות מעשיות וכן התכוננו נפשית לקראת העברתם ללמוד בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה. הודעה על קבלת העררים נשלחה לעוררים ב-12.8.88. האירועים האמורים דירבנו את העותרת הראשונה, הלומדת במבשרת, לנסות גם היא להתקבל לבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה, היא התאמצה בלימודיה, עמדה בבחינות, ודיברה עם המנהל וכל זאת "באמצע שנת הלמודים" תשמ"ח. היא זכתה באישור המנהל של ביה"ס האוניברסיטאי המביע נכונותו לקבל את העותרת לשנת הלמודים תשמ"ט. אישור זה נושא בראשו תאריך מודפס של 31 במאי 1988, אך תאריך זה נמחק ובמקומו נרשם בכתב יד 15.8.88. אביה של דפנה, העותר השני, אומר כי תשובת בית הספר על יד האוניברסיטה נשתהתה והגיעה לידיעת העותרים רק ביום 16.8.88. דרישת העותרת היא כי ינתן גם לה אישור לעבור לביה"ס האוניברסיטאי. העתירה נדחתה ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והשופט מלץ כנגד דעתה החולקת של השופטת ולנשטיין.
ב. השופטת ולנשטיין - (דעת מיעוט): כאשר כל טענות העותרים בדבר הסיבה לשיהוי בפניות שלהם לרשויות, מעל ומעבר למועדים הקבועים בתקנות חינוך ממלכתי, מבוססות על כך שהאישור שנושא בראשו תאריך 31.5 הגיע לידיהם ב-16.8, ניתן היה לצפות לכך כי עובדה זו תאומת באופן יותר משכנע מן הנוסחה השגורה "הנני מצהיר כי העובדות הכלולות בעתירה זו הן נכונות למיטב ידיעתי ואמונתי" כפי שמצהיר אביה של העותרת. הוא יכול היה להבהיר כי עובדה זו אמת היא וכן מי מחק את התאריך המקורי ורשם את התאריך החדש וכד'. עפ"י תקנה 2(3) לתקנות חינוך ממלכתי (העברה) בקשת תקציר פסקי דין כרך ל"ב - 11 169
ההעברה היתה צריכה להיות מוגשת "לא יאוחר מ-6 שבועות לפי ראשית שנת הלימודים", היינו במקרה שלנו ה-21.7.88. בענייננו הגישו העותרים את בקשתם באיחור כשהם מסתמכים על העובדה שנתקבלו העררים של התלמידים הנ"ל. תלמידים אלה הגישו את בקשותיהם במועד, הבקשות אושרו, לאחר מכן בוטלו, ובקבלו את העררים החזיר המשיב את האישורים המקוריים על כנם. מצבה של העותרת שונה בתכלית שכן היא לא הגישה בקשתה במועד, לא קיבלה אישור, וממילא לא היה לה בסיס לערוך הכנות מעשיות או נפשיות להעברתה לביה"ס שליד האוניברסיטה. מבחינה פורמאלית, בהתחשב בהחמצת כל המועדים שעל פי התקנות, דין העתירה להדחות. הדין עם המשיבים גם מבחינת המדיניות הראוייה שמבקשת עתה הוועדה הממונה ליישם, ואשר ביישומה חייב גם ביהמ"ש.
ג. ברם, המשיבים מודים שעד שנתמנתה הועדה הממונה, ועוד בתחילת יוני 1988, לא יישמה המועצה הנבחרת את מדיניות האינטגרציה המכתיבה סרוב לבקשות ההעברה, פרט ליוצאים מן הכלל. המועצה הנבחרת היתה נעתרת לבקשות העברה מכל דכפין, ודבר זה לא היה סוד. ביום 5.7.88 ראתה הוועדה הממונה לחזור ולאשר את הצורך בקיום מדיניות האינטגרציה והחליטה כי "למסגרות חינוך הנמצאות ביישוב ושאינן ייחודיות לא ינתנו אישורים ללימודי חוץ" ומהחלטה זו ניתן ללמוד כי עובר לקבלתה לא נהגה המועצה כך. יכלו אם כן העותרת והוריה, במאי 1988, כאשר פנתה למנהל בית הספר שליד האוניברסיטה, להניח כי לא יושם בפניה מכשול להעברתה לשם, אם רק תצליח לעמוד בדרישות בית הספר ההוא. היא התאמצה ועמדה בהן, והשיגה את האישור הנכסף, שאמנם מוכנים לקבלה. מבחינה זו נראה כי ראוי עניינה לאהדת ביהמ"ש. אפלייה ודאי שלא היתה כאן אך בגלל "היעדר מדיניות ברורה" של רשות החינוך בישוב והענקת אישורים תוך התעלמות מן השיקולים הנכונים, נוצרה אצל העותרת הצפייה "ומאמציה להשיג את רמת הלימודים הדרושה לקבלתה לבית הספר שבירושלים לא ייעשו לריק ותקוותיה לא יוכזבו על ידי סרוב רשות החינוך המקומית להעניק לה את ההיתר. בכל הנסיבות יכול ביהמ"ש לראות במקרה זה מקרה אחרון לאנדרלמוסיה וראשון לסדר החדש בענייני החינוך במבשרת ציון ולמרות הפגמים הפורמאליים יש להעניק לעותרת את אישור ההעברה.
ד. השופט מלץ (דעת הרוב):
העותרים הגישו את בקשתם להעברה הרבה אחרי תום המועד הקבוע לכך בתקנות והם לא הצביעו על אפלייה לרעה של העותרת אל מול תלמידים אחרים שכן מצבם של התלמידים האחרים היה שונה בתכלית כאמור. מצבם של 7 התלמידים האמורים שונה גם מבחינה עניינית שכן הם התקבלו לכיתה ז' - שהיא הכיתה הראשונה של חטיבת הביניים ואילו במקרה הנדון כאן עניין לנו בכיתה ט'. לכך יש להוסיף כי על פיהוראות תקנה 11 מהתקנות הגישו העותרים ערר על ההחלטה הדוחה את בקשתם בפני מנהל המחוז ועררם נדחה. על פי הוראות תקנה 11(ג) "החלטת מנהל המחוז תהיה סופית". העותרים גם השתהו בהגשת העתירה לבג"צ. העתירה הוגשה כשבועיים לאחר שנודעה החלטת מנהל המחוז לדחות את הערר שהגישו, ומספר ימים לאחר תחילת שנת הלימודים. בעתירות כאלה הקפיד בג"צ מאז ומעולם על כך שהן תוגשנה בזריזות מירבית כדי למנוע תקלות ולאפשר תחילת שנת הלימודים בצורה מסודרת. הצעת השופטת ולנשטיין לקבל את העתירה נובעת מאהדה לתלמידה וזאת משום שממילא לא היתה הקפדה על יישום המדיניות עד ליום 5.7.88 וניתן לראות מקרה זה כ"אחרון לאנדרלמוסיה" בענייני החינוך במבשרת ציון. ברם, אין לראות כיצד יוכל בג"צ לתת ידו להארכת קיומה של אותה אנדרלמוסיה אפילו ביום אחד או במקרה אחד נוסף אך ורק משום אהדה לעניינו של עותר זה או אחר. יש לברך על כך שהוועדה הממונה החליטה
סוף סוף ליישם את מדיניותה ועל בג"צ לעמוד מאחורי יישומה בהקפדה. לפיכך יש לדחות את העתירה.
ה. המשנה לנשיא אלון: בנסיבות העניין קיים חשש רציני ומבוסס כי תקוותה - משאלתה של השופטת ולנשטיין, כי מקרה זה יהא "אחרון לאנדרלמוסיה וראשון לסדר החדש בענייני החינוך במבשרת ציון" עלולה לא להתגשם. יו"ר הוועדה הממונה אומר בתצהירו כי קיימות כבר שתי בקשות נוספות של הורי תלמידים המבקשים ללמוד מחוץ למסגרת הקיימת בישוב, כאשר לטענת ועד הורי התלמידים של חטיבת הביניים, באם תנתן אפשרות ללמודי חוץ באופן בלתי מסוייג, יוגשו בקשות נוספות בעקבות תוצאות הדיון בעתירה זו. אין לראות כיצד ועל סמך מה ניתן יהיה לסרב לבקשות נוספות אלה, באם בג"צ ייעתר לבקשת העותרים מבלי שיש בידם עילה מוצדקת כל צרכה לכך. נמצא שהאנדרלמוסיה תגבר ומאמציה המרובים של הוועדה הממונה לבסס את חטיבת הביניים במקום ולהעמידה על רמה נאותה לא תהא להם עמידה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מלץ, ולנשטיין. העותרים לעצמם, עוה"ד בלס וברקוביץ למשיבים. 2.11.88).
ע.פ. 62/88 - קסאברי סעיד נגד מדינת ישראל
*הרשעה באי קיום צו סגירה למפעל שהוחזק ללא רשיון ומידת העונש(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער הורשע באי קיום צו סגירה למפעל שהוחזק ללא רשיון, אי מילוי חובת רשיון וכן אי מסירת ידיעות מלאות לחוקר והפרעה לחוקר במילוי תפקידו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער תשלום קנס של 10,000 ש"ח או שנתיים מאסר תמורתם, כאשר ביהמ"ש הורה כי הקנס ישולם תוך 30 יום; הפעלת התחייבות על סך של 500 ש"ח שתשולם לאלתר או ששה חודשי מאסר תמורתם; ששה חודשים מאסר על תנאי אם יעבור המערער עבירה כלשהי מסוג עוון או פשע ויורשע עליה. הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נדחה בעיקרו.
ב. הסניגור טוען כי המערער הודה באי סגירת המפעל בגלל טעות בהבנת הדברים, היינו, הוא החזיק את המוסך פתוח רק כדי להוציא ממנו ציוד ולא כדי לעבוד בו, וחשב, בטעות, שגם זה נקרא אי סגירת מפעל מאחר והדלתות פתוחות. הסניגור לא הביא כל תצהיר או סימוכין לטענתו. על יסוד השערות כאלה אין ביהמ"ש מבטל הודאה באשמה, בפרט כשניתנה כשהנאשם היה מיוצג ע"י עו"ד. עוד יותר תמוהה טענת הסניגור באשר להרשעה בעבירה של אי מסירת ידיעות לחוקר והפרעה לחוקר, שלגביה טען הסניגור שהדברים לא היו כפי שנאמר בכתב האישום וכפי שהודה המערער. מן הראוי שלא להעלות טענות כאלה בביהמ"ש לערעורים לעניין הודאה שניתנה ע"י נאשם המיוצג ע"י עו"ד. כך שבערעור על ההרשעה אין ממש.
ג. אשר לעונש - עונש מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא עבירה על כל עוון או פשע, הוא תמוה שהרי לא שבקת חיים לכל בריה. ביהמ"ש העליון כבר ביטל תנאי מעין זה בפעמים קודמות ואף הפעם יש לקבוע כי התנאי הוא אם לא יעבור המערער תוך 3 שנים על סוג עבירות דומה. כמו כן תמוהה הקביעה של שנתיים מאסר תמורת 10,000 ש"ח וששה חודשים מאסר תמורת 500 ש"ח, לא רק בגלל חוסר הפרופורציה, אלא אף משום שתקופות המאסר הן מוגזמות. הסניגור מבקש כי ביהמ"ש יסתפק בעבודות שירות לתועלת הציבור במקום עונשים אחרים. ב"כ התביעה ביקשה לקיים את הקנס ותשלום ההתחייבות, אך הסכימה כי תשונה תוספת המאסר תמורת הקנס והתנאי במאסר המותנה. אכן, אין מקום להפחתה מסכומי הקנס וההתחייבות. הסכום של 10,000 ש"ח אין בו משום הגזמה, במיוחד בהתחשב בכך שקיימת כאן גם הרשעה בעבירה של אי מסירת ידיעות והכשלה בתפקיד. יחד עם זאת נראה למוצדק בנסיבות האישיות שבפנינו לקבוע שתשלום הקנס יעשה בשיעורים במשך שנה. לפיכך הוחלט כי התחייבות של 500
ש"ח תשולם תוך חודש ימים או מאסר של חודש תמורתה והסכום של 10,000 ש"ח ישולם ב- 12 שיעורים במשך שנה או שמונה חודשי מאסר תמורתם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד בירגר למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 26.10.88).
בש"א 288/88 - מודה אייזיק נגד שושנה בר ניסים
*תיקון הודעת ערעור (בקשה לתיקון הודעת ערעור - הבקשה נתקבלה בחלקה).
בין הצדדים לבקשה נערך הסכם שלפיו המבקשת מכרה דירה למשיבה. התעוררו חילוקי דעות בין הצדדים והמשיבה ביקשה הצהרה כי היא זכאית לחזקה בדירה ולרישומה על שמה וכן תבעה פיצוי כספי בשל הפרת חוזה. ביהמ"ש דחה את תביעת המשיבה לקבלת החזקה והרישום, וקיבל את תביעתה להשבת סכומים ששילמה בגדר החוזה ולתשלום פיצוי כספי בשל הפרת ההסכם. על כך הגישו המבקשת והמשיבה ערעורים. עתה הגישה המבקשת בקשה לתיקון הודעת הערעור כאשר לדבריה תכלית הבקשה היא להעמיד טענות משפטיות המצויות בהודעת הערעור המקורית, על מכונן. ב"כ המשיבה טוען כי הבקשה תביא לחריגה ממסכת הדיונים כפי שנפרשה בביהמ"ש קמא. הבקשה נתקבלה בחלקה.
לביהמ"ש סמכות לתקן הודעת ערעור בכל שלב משלבי הדיון וסמכות זו אינה נוגעת, כטענת המשיבה, לעניינים טכניים דווקא, והיא חלה על כל עניין אשר לדעת ביהמ"ש טעון תיקון. עם זאת, במסגרת תיקון הודעת ערעור לא יתאפשר לבעל דין להרחיב את יריעת הדיון ולחרוג מן המסגרת אשר נדונה בביהמ"ש קמא. בענייננו, חלק מבקשת התיקון משתקף למעשה בהודעת הערעור המקורית אף שהטענה אינה ברורה כל צורכה בהודעת הערעור המקורית. בנקודה זו הבקשה לתיקון רק מפרטת את הטענה ומציגה אותה בלבוש משפטי ברור. מאידך, חלק אחר מן הבקשה מתייחס לטענה החורגת מגדר הדיונים ונימוק זה אין להתיר את הוספתו.
(בפני: הרשם צור. עו"ד שמר למבקשת, עו"ד ש. הירש למשיבה. 20.11.88).
בג"צ 609/88 - תנועת "כך" נגד עירית חיפה
*פסיקת הוצאות בבג"צ כאשר העתירה בעת שהוגשה היתה צודקת (בקשה לפסיקת הוצאות - הבקשה נתקבלה).
ביום 20.6.88 פנתה העותרת למשיבה בבקשה להתיר לה הקמת דוכן החתמה בחיפה ולא זכתה לתשובה אלא במכתב מיום 9.8.88 ואף זאת לאחר תזכורת. בתשובה של העיריה נדרשה העותרת להודיעה באלו מועדים היא מבקשת לקיים את ההחתמה. העותרת השיבה במכתב מיום 16.8.88 כי המועדים המבוקשים על ידה הם 20.8.88 ו- 20.9.88. העותרת לא קיבלה תשובה לפנייה השנייה ולפיכך הגישה עתירה לבג"צ ביום 1.9.88. ניתן צו על תנאי ובתשובה הודיעה המשיבה כי אישרה את בקשת העותרת להצבת דוכן לימים 11 ו-18 לחודש אוקטובר. לאור זאת הודיעה העותרת על הסתלקותה מן העתירה אך היא מבקשת לחייב את המשיבה בהוצאות. בקשתה נתקבלה.
המשיבה טוענת כי העיכוב במתן התשובה לפנייה הראשונה של העותרת, זו מיום 20.6.88, מקורו בתקופת החופשות השנתיות. אשר למכתב מיום 16.8.88 טוענת המשיבה כי היה עליה לבדוק את פרטי הבקשה באגף הרישוי ועוד טרם היה סיפק בידה ליתן תשובה פנתה כבר העותרת לביהמ"ש. אין לקבל הסבר זה של המשיבה. אדם הפונה לרשות זכאי לקבל תשובה עניינית לפנייתו תוך פרק זמן סביר. תקופת חופשות - אם קיים בכלל מושג כזה - אינה אמורה לשתק את פעולת הרשות ואינה יכולה להוות סיבה לאיחור במתן תשובה. גם המכתב השני של העותרת לא נענה תוך זמן סביר בהתחשב במועדים שבהם ביקשה העותרת לערוך את ההחתמה. בנסיבות אלה אין לבוא חשבון עם העותרת על שהיא הגישה עתירתה ביום 1.9.88 והיא זכאית לפסיקת הוצאות.
(בפני: הרשם צור. 16.11.88).
ע.פ. 91/87 - סעיד מריסאת נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, בכך שביחד עם אחרים התנפל על זקן בן 78 תוך איום בסכין ושדד אותו. בקשר לאותה עבירה הורשע המערער בהתפרצות לבנין ושימוש ברכב שלא ברשות. ביהמ"ש גזר למערער ארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ממצאיו של ביהמ"ש המחוזי מבוססים על ראיות למכביר ואין פגם במסקנת ביהמ"ש שיש להרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו. בהתחשב בחומרת המעשה, הן עפ"י מהות סעיפי האישום בהם מדובר והן בשל נסיבות הלוואי המחמירות, ותוך לקיחה בחשבון של הרשעות קודמות הרשומות כנגד המערער, אין עילה להתערבות בגזר הדין.
(בפני השופטים: בך, חלימה, מלץ. המערער לעצמו, עו"ד ש. גורדון למשיבה.16.10.88).
בש"פ 667/88 - עבד חסווה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בתיווך להספקת הירואין בשתי הזדמנויות ובהחזקת סם כזה בהזדמנות שלישית שקרתה יותר מחצי שנה לפני שתי העבירות הנטענות האמרות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. אין העורר חולק על כך כי קיימות ראיות לכאורה שהעורר הוביל את הסוכן הסמוי אל ביתו של ספק סם והלה סיפק לסוכן סם בכמות שהחוק מכיר בה כמיועדת לצריכה עצמית. אין ספק כי מדובר כאן ב"דג רקק" מבחינת ההפצה של סם המוות הזה, דהיינו החוליה האחרונה בשרשרת ההפצה. כמובן שללא החוליה האחרונה הזאת הסם אינו מגיע לצרכן עצמו, וקיים צורך להגן על הציבור גם מפני פגיעתו הרעה של זה. תיקון מס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי מזכיר באופן מיוחד את עבירות הסמים וכולל אותן בין העבירות שהאישום בהן מהווה עילה למעצר. התובעת טוענת כי מן הראוי להמשיך ולנקוט בקו שהיה ננקט בעניינים כאלה לפני התיקון הנ"ל, בעוד שהסניגור טוען כי המקרה הוא כזה שניתן להשיג את המטרה של המעצר בדרך של שיחרור בערובה ותנאי שיחרור פחות חמורים ממעצר. עמדת התביעה נתקבלה. בעניין סמים בכלל והירואין בפרט, לא התכוון המחוקק להקל לעומת ההלכות שהיו קיימות קודם לתיקון. צריך שכל העוסקים בסמים ידעו כי אם הם נתפסים בכף ייעצרו עד שיישפטו.
(בפני: השופטת ולנשטיין. עו"ד רוזנטל לעורר, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 10.11.88).
רע"פ 136/88 - ינון בן אברהם כהן נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בעבירות נגד הרכוש (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבית משפט השלום בעבירות נגד הרכוש, וזאת עפ"י הודאתו. ביהמ"ש גזר עליו מאסר של שנתיים בפועל ושנה על תנאי. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי על חומרת העונש וערעורו נדחה. עתה מבקש הוא להביא את עניין העונש לערכאה שלישית ובקשתו נדחתה.
הלכה פסוקה היא כי עניין העונש שנדון בשתי ערכאות איננו מצדיק הבאתו לדיון לביהמ"ש העליון כערכאה שלישית אלא במקרים יוצאי דופן. הסניגור טוען כי מי שהיה נאשם נוסף בתיק המקורי זוכה בינתיים בדין ולדעתו זהו נימוק נוסף להקלה בעונש. לצורך קשירת קשר, טוען הסנגור, דרושים שניים לפחות, ואם האחד זוכה משמע שלא היה כאן קשר. אין בטענה זו כלום. לא הוברר לביהמ"ש מדוע זוכה הנאשם הנוסף ומכל מקום זיכויו אין לו שום השלכה על הרשעתו של המבקש שנעשתה על סמך הודאתו.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד שלמה ערד למבקש, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 22.11.88).
רע"פ 140/88 - יצחק פאר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת תעבורה (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת של 70 קמ"ש בקטע שבו המהירות המותרת היא 50 קמ"ש, ונדון לתשלום קנס של 500 ש"ח וכן נפסל מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים בפועל ו- 3 חודשים על תנאי. ערעורו לבית המשפט המחוזי על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה והבקשה להרשות לו ערעור נוסף נדחתה. המבקש העלה טענות כלליות נגד דרכי העבודה בבתי המשפט לתעבורה לפי "שיטת הסרט הנע" ובבית המשפט המחוזי בחיפה. טענות כלליות מעין אלו אין מקומן בבקשה זו. הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי כתבו פסקי דין מפורטים וענייניים ועולה מהם ברורות שבשתי הערכאות התייחסו לטענותיו של המבקש ופרקליטו ברצינות ובכובד הראש הראוי. אשר לטיעון הספציפי בדבר "שגיאות" של בית המשפט דלמטה - מתברר שהסניגור לא היה יכול להצביע על שום שגיאה של ממש. טענתו העיקרית היתה כי בית המשפט המחוזי לא דן בכל הטענות שהעלה בערעורו, ואולם אין בטענה זו ממש. בית המשפט המחוזי בשבתו בערכאת ערעור התייחס לאותן סוגיות שנראו לו ראויות להתייחסות ובכך אין כל פגם. עיקר הגנתו של המבקש בבית המשפט לתעבורה היתה נגד קבילותו וטיבו של תצלום מכוניתו של המבקש על ידי מצלמה שהופעלה על ידי השוטר שהיה עד תביעה במשפט, אולם סוגייה זו נדונה בהרחבה על ידי שופטת התעבורה שציינה כי הנאשם לא ביסס כל הגנה כנגד העבירה המיוחסת לו. בכל הנסיבות אין הצדקה להבאת העניין בפני ערכאה שלישית.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד שמחה ניר למבקש, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 5.12.88).
רע"א 586/88 - סמי קצב נגד ינאית קצב ואח'
*צו עיכוב יציאה בדיון בתביעת מזונות (הבקשה נדחתה).
ארבע טענות בפי המבקש: שלא היה מקום למתן צו עיכוב יציאה מכח תפקידו של השופט במינוי בפועל כשופט בית המשפט המחוזי; שבגדר הבקשה לצו זמני לא הורשה פרקליטו לחקור את המשיבה על כתב התביעה; שבהיותו תושב חוץ לא היה מקום ליתן נגדו צו עיכוב יציאה; שהבטוחות שנתבקש לתת כדי לאפשר יציאתו לחו"ל גבוהות מדי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אשר לטענה הראשונה - אין מדוברבמקרה בו התחיל השופט לדון בבקשה כרשם. בנסיבות דנן לא היתה מניעה לדון בבקשה מכח המינוי שניתן לרשם כשופט בפועל של בית המשפט המחוזי. לטענה השניה - השופט לא התיר שאלות לגבי התביעה, להבדיל מאשר לענין צו עיכוב היציאה, והוא לא היה חייב, מכוח שיקול דעתו, להפוך את הבקשה לסעד הזמני ל"חזרה כללית" לקראת המשפט. אשר לטענה השלישית - נכון הדבר שהיותו של נתבע תושב חוץ היא שיקול כנגד מתן צו עיכוב יציאה, אך במקרה דנן הוכחה זיקה מספקת של המבקש לישראל, שבנסיבותיה הצדיקה את ההנחה שיציאתו לחו"ל עשויה להכשיל כל פסק דין שינתן נגדו. אשר לגובה הערובות - עניין הוא לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה ואין עילה להתערב בו.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד בר שלטון למבקש, עו"ד א. בן דרור למשיבים. 6.12.88).
בש"פ 746/88 - מדינת ישראל נגד יהושע חיון
*שחרור בערובה (פריצת מכוניות וגניבת מכשירי רדיו) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בגניבת מכשירי רדיו ורמקולים מתוך שתי מכוניות חונות בעפולה והיזק בזדון בכך שניפץ את השמשות במכוניות הנ"ל כדי לבצע את מעשי הגניבה. עוד הואשם בסחיטה באיומים בכך שדרש מבעליו של אחת המכונית שנפרצה, תוך איום שירצח אותו ואת משפחתו, שיחזיר לו חפץ שהושאר בטעות על ידי המשיב בתוך המכונית האמורה. בקשר לאירוע זה מואשם המשיב גם בעבירה של הדחה בחקירה באיומים והפחדה. התביעה ביקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים ובית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. הוא ציין כי
אמנם קיים חומר ראיות לכאורה לביסוס האשמה, וכן היה ער לכך שהמשיב הוא בעל עבר פלילי ותלוי ועומד נגדו עונש של 30 חודשי מאסר על תנאי בגין עבירות דומות לאלה המשמשות נושא המשפט דנן וכי העבירות הן מהסוג המצדיק את מעצרו של הנאשם עפ"י הוראות סעיף 21 א' לחוק סדר הדין הפלילי, אך השופט סבר כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור המשיב בערובה תוך התניית תנאים כי לא יתגורר בעפולה אלא בחיפה ולא יבוא במגע עם עדי התביעה לרבות המתלוננים. הערר נתקבל.
אין מדובר רק בעבירות נגד הרכוש אלא בהטלת אימה על אחד הקורבנות תוך השמעת איומים ברצח. מעשה אחרון זה מצביע לכאורה על נטייתו של המשיב לנסות ולשבש הליכי משפט. במשפט הקודם שהוגש נגד המשיב הוא הורשע בשבעה מקרים של סחיטה באיומים ובגזר הדין בקשר לאותו משפט קבע בית המשפט כי העבירות שבהן הורשע המשיב יוצרות תדמית של נאשם המטיל חיתתו על הציבור ועושה באחרים ככל העולה על רוחו. באותו משפט הוטל על המשיב מאסר על תנאי בלבד ואותו מאסר על תנאי הוא בר הפעלה. השופט אמנם קבע כתנאי לשחרור בערובה שהמשיב יתגורר בחיפה ולא יבוא במגע עם עדי התביעה, אך אין בתנאים אלה כדי להפיג את החשש כי המשיב עלול לנסות לשבש את הליכי המשפט באם יתהלך חופשי. לפיכך יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.
(בפני:השופט בך. עו"ד שאול גורדון לעוררת, עו"ד אילן גרטנר למשיב. 8.12.88).
ע.פ. 582/88 - אזברה מוחמד נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה
(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם בבית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע באשמה של עקיפה כשהדרך אינה פנוייה במרחק מספיק, לפי תקנה 47 (ד) לתקנות התעבורה. לאחר שנשמעו שני עדי תביעה נדחה הדיון לישיבה אחרת לשמיעת עדי ההגנה. בישיבה הבאה, הודיעו הצדדים כי הגיעו לעיסקת טיעון שלפיה יוסר סעיף האישום מתקנה 47 (ד) לתקנה 47 (ה) (ו). השופט ביקש מהתובע הסברים לשינוי עמדת התביעה ולאחר חילופי דברים חזר בו התובע מעיסקת הטיעון. בתגובה על כך ביקש הסניגור כי הנאשם יזוכה מן האישום המקורי שכן, לדבריו, מה שאמר התובע, בטרם חזר בו, מהווה חזרה מהאישום המקורי. הבקשה נדחתה על ידי השופט שקבע בהחלטתו כי הוא רואה בטיעוני הסניגור "תכססנות וחוסר הגינות". בתשובה על כך ביקש הסניגור מן השופט שייפסול עצמו ונימק זאת בשניים אלה: שבמהלך הדיון הזכיר בית המשפט כי יש לנאשם "תנאי להפעלה"; כי התערבותו של בית המשפט הכשילה את עיסקת הטיעון והיתה בכך התערבות נקמנית לרעת הנאשם. השופט דחה את בקשת הפסילה והערעור נדחה.
מסתבר כי בשעה שנעצר על ידי השוטר ביקש המבקש מן השוטר "אל תתן לי בית משפט אני על תנאי זה הפרנסה שלי". דברים אלה נרשמו בדו"ח שהוגש בהסכמת הסניגור במסגרת עדותו של השוטר בתביעה. מכאן שדבר התנאי התלוי ועומד נגד המערער היה ידוע לשופט מראשיתו של המשפט ולא היה כל פגם בכך שהוא הזכיר עניין זה במהלך הדין. אשר לטענה המתייחסת להתערבותו של השופט בעיסקת הטיעון - אין צורך להביע דעה בעניין זה שכן די בכך שזהו נושא שיש להעלותו בערעור לגופו של עניין אם וכאשר יוגש. בערעור הדגיש הסניגור כי הנאשם לא צריך לחיות בהרגשה שהשופט פועל בגדו. ברם, הלכה פסוקה היא כי לא די בהרגשה סובייקטיבית כזו או אחרת כדי להצדיק פסילת שופט. השאלה האחת היא אם על פי אמות מידה אובייקטיביות קיימת אפשרות ממשית של משוא פנים מצד השופט.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד חודורוב למערער, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 5.12.88).