ע.פ. 795/85 - דוד עמר נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. ביום 14.10.80 בוצע שוד בביתה של הקשישה סימה פרץ ביפו, האשה נרצחה בחנק ודברים שונים נשדדו ממנה. כיווני חקירה העלו חרס במשך למעלה משלוש שנים. המפנה חל בתחילת 1984 כאשר עציר בשם שיאר (להלן - שיאר) ביקש להפגש עם קצין בכיר במשטרת ישראל "על מנת להביא לגילוי בתיק רצח". שיאר גילה כי הרצח בוצע ע"י שניים, המערער ואחד יחזקאל שמאי. בעקבות הגילוי נעצר המערער ביום 18.4.84. שמאיהיה עצור בימים ההם בשל עבירות אחרות. משחשש שמאי כי המערער יקדימו ויזכה במעמדשל עד מדינה בפרשת רצח פרץ, ביקש את עזרת שיאר להפגישו עם המשטרה. במפגש שהתקיים ביום 20.4.84 הודה שמאי באוזני חוקרי המשטרה בביצוע הרצח יחד עם עמר, וזאת בטרם ניתנה לו הבטחה כלשהי באשר למעמדו בפרשה. למחרת היום התאבד שמאי. בחקירותיה גילתה המשטרה אצל אחד בשם פרנקו שתי שרשראות זהב ופרסת זהב שנשדדו מהמנוחה, ופרנקו טען כי קיבל את התכשיטים מידי המערער. בחקירה המשטרתית הכחיש המערער את האשמה בצורה לאקונית באמרו "אני חף מפשע". התביעה התבססה בעיקר על דברי שיאר. הנ"ל סיפר כי ביום 17.1.81 נעצר וישב בתא המעצר יחד עם שמאי, והלה התוודה בפניו כי הוא ועמר ביצעו את הרצח של סימה פרץ. שיאר העיד כי עמר גילה לולפני כן שהוא יחד עם שמאי ביצעו את הרצח וכשהוא סיפר לשמאי כי עמר גילה לו על דבר השוד והרצח, שמאי כעס מאוד. בחודש אפריל 1984, נתן שמאי לשיאר, כאמור, "גושפנקא ללכת למשטרה" במטרה לזכות במעמד של עד מדינה. על שיאר הוטלה משימה לדובב את השניים ולהקליטם אך פעולה זו נכשלה. סמוך להגשת כתב האישום הופגשו שיאר ועמר במטה הארצי של המשטרה והושמעו בפני עמר דבריו המוקלטים של שמאי המנוחבהתוודותו. כמו כן אישר שיאר אישית את קורות השוד והרצח כפי שסיפר לו בשעתו עמרעצמו, אך עמר לא הגיב.
ב. פרטי הדברים שהשמיע שמאי בחקירתו לא היו קבילים, שהרי שמאי לא היה עד או נאשם באותו משפט. המערער הכחיש כל קשר לפשע והתכשיטים שנמכרו על ידיו לפרנקו היו, לדבריו, רכושו מלפני מועד הפשע. קשריו עם שיאר תוארו כרופפים ודלילים ובפרט הוכחשה ההודייה שלו באוזני שיאר. ביהמ"ש המחוזי נתן אימון בדברי שיאר. הנ"ל נחקר במשך שלושה ימים וביהמ"ש קבע כי בחן בקפדנות את עדותו הן בשל היותה עדות יחיד והן משום היותה עדותו של עבריין שזכה לטובות הנאה. ביהמ"ש היה ער גם לכך ששיאר "כבש" את עדותו למשך מספר שנים, ונתן דעתו לעברו הפלילי הארוך של שיאר, לעובדה שאובחן בשנת 1979 כחולה במחלת נפש וכן כי זכה לטובת הנאה בכך שנסגרו נגדו כמה תיקים. מאידך, ציין ביהמ"ש את התנהגותו של העד בחקירה המשטרתית, את נכונותו להקליט בחשאי את דבריהם של המערער ושל שמאי, בהם עלולה היתה להתגלות סתירה לדבריו, ואת נכונותו להתעמת עם שניים אלה פנים אל פנים. ביהמ"ש מצא חיזוק לעדותו של שיאר בשורה של עובדות ובכללן שידע לתאר את זירת הפשע והאירועים שהביאו למות המנוחה, דבר שיכול היה לנבוע רק מתיאורי המערער או שותפו, העובדה ששמאי הודה ברצח ואם כי דבריו לא היו קבילים - עצם העובדה שהודה ברצח היתה ראייה קבילה. כיוון שדברי המערער באזני שיאר היו בגדר הודייה מחוץ לכתלי ביהמ"ש, נדרש לגביה "דבר מה נוסף" וביהמ"ש מצא כאלה במכלול הראיות. מאידךלא קיבל ביהמ"ש את התכשיטים שנמכרו לפרנקו כראייה, שכן ראיות הסניגוריה יצרו בלבו ספק שמנע קבלתה של מסקנה חד משמעית לפיה הוכח קשר בין הקרבן והתכשיטים האמורים. על יסוד כל האמור הרשיע ביהמ"ש את המערער ברצח סימה פרץ וגזר לו, את העונש הקבוע בחוק, מאסר עולם. הערעור נדחה.
ג. טענתו המרכזית של הסניגור הופנתה נגד מסקנות ביהמ"ש שאפשר לתת אמון בדברי שיאר למרות שזכה לטובות הנאה כאמור, שכבש את עדותו, שהוא עבר טיפול פסיכיאטרי, שהיה לו מניע של נקמנות ושיש לו עבר פלילי. ברם, ביהמ"ש המחוזי התייחס ביסודיותלכל הטענות והגיע למסקנה שניתן לסמוך על העדות. צדק ביהמ"ש כי שיאר איננו עד מדינה. עפ"י סעיף 54א'(א) לפקודת הראיות עד מדינה הוא שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או הובטחה לו טובת הנאה. לשיאר אמנם הובטחה טובת הנאה,אך הוא לא היה שותף לאותה עבירה. אשר לעניין "כבישת" העדות, אמנם שיאר שמע את דברי ההודייה של עמר עוד בשנת 1980 וגילה את העניין למשטרה רק בשנת 1984, אך הואהסביר שהתייחס לנסיבות המיוחדות שנוצרו אחרי ששמאי ביקש להפוך עד מדינה ולהקדיםבכך את המערער. משנתגלגלו הדברים לידי הודייה של שמאי במשטרה היה שיאר חייב לגלות למשטרה את הידוע לו. עדות כבושה אכן מעוררת סימני שאלה, אך אם יש הסבר לכך אין כבישת העדות כשלעצמה צריכה לבטל את ערכה ואת משקלה. עיקרו של דבר, ביהמ"ש ממילא לא סמך בנסיבות המקרה על דברי שיאר בלבד, אלא חיפש ומצא ראיות לחיזוקה של התיזה שעלתה מעדותו.
ד. ביהמ"ש צדק גם בכך שייחס משקל לעצם נכונותו של שיאר להקליט דבריהם של המערער ושל שמאי. היה לו עניין בטובת ההנאה כביטוייה בהסכם שבינו לבין התביעה, ולו היה מסתבר מהקלטות המערער או שמאי כי דברי שיאר אינם מבוססים כדבעי, גם לא היה זוכה בטובת ההנאה המוסכמת. אשר לציפיה לטובות הנאה - ציפיה כזו כשלעצמה אינה מהווה מניע מספיק להעלאת טענה בדבר ביצוע רצח על ידי אדם אחר, אף אם, כפי שסיפר המערער, היכה פעמיים את שיאר בעבר. שיאר סיפר במשטרה כי עמר אמר לו שהמנוחה שרטה לו ליד העין, שיאר ראה את השריטה ליד עינו של המערער סמוך לאחר הרצח, ובמשפטו טען המערער כי הצלקת נותרה בו מילדותו. אם כך הדבר טבעי היה שהמערער יסכים לבדיקת רופא כפי שהציעה לו התביעה. דא עקא, המערער התנגד לכך. אין גם ממש בטענת הסניגור כי מערכת הנסיבות שנפרשה ובעיקר אופיו של שיאר חייבותוספת ראיות סיוע ממש. מקובל כי כאשר העדות המרכזית היא של עד כמו שיאר, צריכיםדבריו להיבחן בזהירות רבה וביהמ"ש היה ער לחובתו האמורה. אל האמון בגירסת שיאר יש להוסיף את שתיקת המערער בחקירה, את התכחשויותיו הבלתי אמינות בכל הנוגע לאופי ומשך קשריו עם שיאר, עם שמאי ועם פרנקו.
ה. ב"כ המדינה ביקשה שביהמ"ש שלערעור יתייחס מחדש לשאלת התכשיטים שנשדדו בבית המנוחה ואשר נתגלו בידי פרנקו. לדעת ביהמ"ש המחוזי נותר ספק בקשר לזהות שבין התכשיטים הללו לבין אלו שנשדדו בבית המנוחה. צודקת התביעה כי היה זיהוי מספיק של בני משפחת המנוחה כדי לקבוע שהתכשיטים שנמכרו ע"י המערער לפרנקו אכן היו אלהשנשדדו בבית המנוחה. כך שאפשר להוסיף גם את פרשת התכשיטים לעדויות המחזקות את גירסת התביעה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 27.12.88).
ע.פ. 842/85 - יוסף הרנוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה(הערעור נדחה).
א. המערער, תושב אלון מורה, השתתף ביום 8.12.83 בסיור בתל-שכם. בשעות אחר הצהריים ביקש לחזור לביתו ונתלווה לתושב אחר של אלון מורה, אפרים סיגל. יחד עמםהיתה בתו של סיגל בת הארבע ובנו של המערער בן ה-12. המערער נשא תמ"ק עוזי וסיגלרובה מ-16. השניים טיילו בשכם יחד עם ילדיהם. באחד הרחובות נתקלו במטח אבנים ובעקבותיו החל סיגל לרדוף אחרי מיידי האבנים ובמהלך הרדיפה ירה באוויר. הרנוי
רדף אחרי מיידי האבנים עד שהגיע למאפייה בה היו, בין היתר, הילדות עיישה בת 11 ואחותה פידא בת ה-9. הרנוי ירה במאפייה וגם למותה של עיישה ולפציעתה של פידא. . בחזרו לרכב אמר הרנוי לסיגל כי נדמה לו שפגע במישהו, והשניים חזרו לאלון מורה. בשידור החדשות בערב הודיעו על הריגת ילדה ואז החליף הרנוי חלקים מנשקו בחלקים של נשק אחר כדי שלא ניתן יהיה לזהות את נשקו כנשק שגרם למוות. בסופו של דבר, ביום 29.12.83 נעצר הרנוי והואשם בעבירה של רצח. הדיון בביהמ"ש המחוזי התמקד בשתי נקודות מרכזיות: היכן נורתה המנוחה, בתוך המאפייה כגירסת התביעה או מחוצה 4 לה תוך כדי המרדף כגירסת הסניגוריה ; האם סבל המערער, כטענתו במשפט, מהתקף אפילפטי פסיכומוטורי כך שפעל מתוך אוטומציה ולא היה אחראי למעשיו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הילדה נפגעה בתוך המאפייה מיריות שירה הרנוי ודחה את הגנת ההתקף ,,האפילפטי פסיכומוטורי. עם זאת קבע ביהמ"ש כי לא הוכחו יסודותיה של עבירת הרצח אלא רק של עבירת ההריגה. התשתית העובדתית העידה, לדעת ביהמ"ש, על כך שהמערער לא התכוון בעת הירי במאפיה לרצוח את המנוחה ; לא הוכח המרכיב של "הכנה" שכן הנאשם לא הכין את הנשק לצורך הרצח אלא הנשק היה עמו להגנתו ואחר כך עשה בו שימוש במרדף. כיוון שמדובר בגרימת מוות במעשה אסור הרשיע ביהמ"ש את המערער בהריגה וגזר לו 10 שנים מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בערעור הלינה הסניגוריה על כך שביהמ"ש המחוזי התיר הבאת ראיות נוספות שנועדו לסתור את טענות ההגנה בשני תחומים : בכל הנוגע לכך שהמערער ביצע את הירי בעת התקף אפילפטי פסיכומוטרי, המסקנות אותן יש להסיק מן הראיות, בעניין המרחק בו נמצא היורה מן הקורבנות. אין יסוד לטרוניה זו. המערער לא העלה את טענת ההתקף האפילפטי פסיכומוטורי בעת שנחקר על ידי המשטרה, והתביעה לא יכלה לדעת מראש כי תועלה טענה של היעדר אחריות פלילית הנסמכת על טענת האפילפסיה. משהתברר בשלב מאוחר יותר כי זו אחת משתי טענותיו המרכזיות של המערער, לא יכול היה ביהמ"ש לסגור שעריו בפני הראיות המקצועית של המומחים מטעם המדינה. חוות דעת מקצועית, אשר הנושא בו היא דנה נתון במחלוקת כנה ועניינית בין המומחים, אינה יכולה להפוך לבלעדית רק בשל כך שצד אחד גיבש את קו הטיעון שלו בשלב כה מאוחר, עד שהיה בכך ן כדי למנוע היערכות מראש כלפיו על ידי הצד השני. זאת ועוד, השימוש שנעשה על ידי ביהמ"ש בסעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי היה שימוש נכון והוראת החוק האמורה הופעלה נכונה ולמטרתה. סעיף 167 נועד לסייע לביהמ"ש בפתרון התלבטויותיו, ולאפשר, לפי יוזמת ביהמ"ש, את הבהרתו של הטעון הבהרה הראוי לכך מבחינת חשיבותו. הדברים הנ"ל חלים גם על עדויות בעניין התוצאות הנובעות ממרחק הירי.
ג. טענת ערעור נוספת נוגעת למקום הימצאה של המנוחה בעת שפגעו בה הכדורים. לעניין זה ממצאי ביהמ"ש המחוזי מעוגנים בעדויות ומבחני הגיון אובייקטיביים כעולה מניתוח הנסיבות. אין עילה סבירה לדחיית ממצאי ביהמ"ש המחוזי בנקודה זו. הסניגור העלה השערות בעניין מעשיהן של הנערות לפני שהמערער הגיע אליהן, אך לא היה בהשערות אלה, שלגביהן לא הונחה תשתית ראייתית אמינה, כדי להועיל. השערות שאינן מעוגנות בראיות אינן יכולות לשלול עדות ישירה האמינה בעיני ביהמ"ש והגורסת היפוכה של ההשערה. גם באשר למחלת האפילפסיה יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנתו שהמערער לא פעל עקב התקף אפילפטי פסיכומוטורי. ביהמ"ש יכול היה להגיע על יסוד החומר שבפניו למסקנה שאליה הגיע, הן על יסוד חוות הדעת המקצועיות והן על יסוד מערכת הראיות העובדתיות הנסיבתיות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד מיכאל כספי ואבי הורביץ למערער, עוה"ד גב' עדנה ארבל, גב' נורית שניט וגב' צפורה ארמן למשיבה. 12.12.88). .
על"ע 19/88 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל אביב
*השעייה זמנית של עו"ד לאחר שהורשע בפלילים בבימ"ש מחוזי וטרם נשמע ערעורו על ההרשעה(הערעור נדחה).
א. המערער ייצג כעו"ד ארבעה לקוחות שרכשו מועדון לילה. המשטרה התנגדה להוצאת רשיון למועדון מהטעם שעל פי המידע שברשותה חלק מבעלי המועדון או מרוכשיו הינם בעלי עבר פלילי. המערער הגיש בשם לקוחותיו עתירה לבג"צ. אחד מארבעת רוכשי המועדון, אדם בשם ברנס, היה, לידיעת המערער, בעל עבר פלילי. חרף העובדה שהיו בידי המערער מסמכים שמהם עולה ברורות כי ברנס היה שותף ברכישת המועדון יחד עם האחרים, טען המערער בפני בג"צ כי שלושת לקוחותיו האחרים הם רוכשי המועדון וכי לברנס אין שייכות לעיסקה זו. המערער גם ניסח תצהיר כוזב, בו נאמר שברנס אינו שותף במועדון והחתים עליו את אחד מלקוחותיו. כן ערך תצהיר כוזב לחתימת ברנס עצמו. העתירה לבג"צ נדחתה ולאחר מכן נפתחה בעניין פרשת מועדון הלילה חקירה משטרתית שבמהלכה נערך חיפוש במשרדו של המערער. בעת החיפוש מצאה המשטרה בסל הניירות מסמך קרוע, והוא ההסכם שנערך בשעתו בין ארבעת לקוחותיו של המערער, לרבות ברנס, לרכישה משותפת של המועדון. בגין מעשים אלה הורשע המערער ביום 28.12.87 ע"י ביהמ"ש המחוזי בעבירות של שיבוש הליכי משפט ושל השמדת ראייה ונדון לשלש שנים מאסר על תנאי ותשלום הוצאות המשפט לקופת המדינה. המערער הגיש ערעור על פסק הדין וערעורו לביהמ"ש העליון טרם נשמע בעת בירור תיק זה. בעקבות פסק הדין הנ"ל הגיש הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (להלן: הקובל) בקשה לבית הדין המשמעתי המחוזי של הלשכה להשעות את המערער זמנית, על פי הוראות סעיף 78(ב) לחוק לשכת עורכי הדין. ביה"ד שוכנע כי העבירות שבהן הורשע המערער בביהמ"ש המחוזי הינן חמורות, שיש בהן קלון, ויש בהן משום פגיעה במקצוע עריכת הדין. לפיכך החליט להשעות זמנית את המערער. ביה"ד המשמעתי הארצי אישר את ההשעייה ומכאן הערעור דנא. יצויין כי עוד בתאריך 17.8.84, לאחר הגשת כתב האישום בתיק הפלילי, הוגשה ע"י הקובל בקשה לביה"ד המשמעתי המחוזי להשעייתו הזמנית של המערער, על פי סעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי הדין, אך בקשה זו נדחתה אז על ידי ביה"ד. הערעור על ההשעייה נדחה.
ב. הסניגור העלה שתי טענות טרומיות כנגד יישומו של סעיף 78(ב) לחוק על המקרה הנדון. סעיף 78(ב) אומר כי "עורך דין שהורשע... בשל עבירה פלילית, רשאי בית דין משמעתי מחוזי... להשעותו זמנית מלעסוק במקצועו עד להכרעה סופית בבקשה שתוגש לפי סעיף 75 ; לא הוגשה בקשה כזאת תוך 30 יום מהיום שפסק הדין המרשיע נעשה סופי, או שבוטלה ההרשעה, בטלה ההשעיה הזמנית". טוען המערער כי אפשר להפעיל סעיף זה, על פי פירושו הנכון, רק לאחר שניתן פסק דין סופי בעניין הרשעתו של עורך הדין בעבירה הפלילית המיוחסת לו, וכל עוד ערעורו של המערער על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי תלוי ועומד בפני ביהמ"ש העליון, לא היה ביה"ד המשמעתי מוסמך ליישם את סעיף 78(ב) לחוק. טענה זו אין לקבל. הסניגור תומך את יתדותיו, בין היתר, על חומרתה הרבה של החלטת ההשעייה, שלפיה נבצר מאדם לעסוק במקצועו, כך שנגרם לו נזק שלא ניתן לתיקון. על כן, לדעתו, יש לייחס למחוקק כוונה לאפשר הטלת עונש כזה רק לאחר שאשמתו של עוה"ד נקבעה בפסק דין סופי. אכן, מדובר כאן בסנקציה חריפה שפגיעתה עשוייה להיות חמורה ועל כן יש לנהוג זהירות רבה לפני שמחליטים על הפעלת הסנקציה. אולם מעיון בסעיף 78 בשלמותו, על כל אחד מסעיפי המשנה שלו, עולה ללא ספק, כי המחוקק התכוון להסמיך את בתי הדין להחליט על השעייתם הזמנית של עורכי דין במקרים מסויימים אף לפני שאשמת עוה"ד נקבעה בפסק דין סופי. ראייה ניצחת לעניין זה מצוייה בסעיף 78(ג), המאפשר השעייה זמנית של עו"ד אפילו בשלב שלאחר הגשת כתב האישום נגדו ובטרם הורשע בדין כלל. קל וחומר שאין לייחס למחוקק כוונה
לשלול את הסמכות להשעות זמנית עורך דין שכבר ניתן נגדו פסק דין מרשיע עם סיום משפטו בערכאה הראשונה. הדומיננטי בנושא זה הוא הדאגה לאינטרס הציבורי בכללותו, ואינטרס זה מחייב כי עורך דין המואשם בעבירות חמורות, שיש עמן קלון, ושנמצא אשםבאותן עבירות או שקיימות נגדו ראיות לכאורה בדבר ביצוען, לא יוכל לכהן כעורך דין, עם התדמית החיובית והמהימנות המוחלטת הכרוכים בכך, כל עוד לא התבררה פרשת האישומים נגדו סופית.
ג. טענה טרומית אחרת בפי הסניגור כי הקובל הגיש, כאמור, בקשה קודמת לביה"ד המשמעתי להשעיית המערער, על פי הוראות סעיף 78(ג) לחוק, לאחר הגשת כתב האישום נגד המערער ובקשה זו נדחתה. מכאן שהבקשה החדשה העמידה את המערער ב"סיכון כפול" ן וגם מטעם זה מן הדין היה לבטל על הסף את הבקשה השנייה. גם טענה זו אין לקבל. הקובל רשאי לבקש השעייה זמנית של עורך דין כבר עם הגשת כתב האישום, על פי סעיף 78(ג) לחוק, אולם ברור כי בשלב זה נטל השכנוע הרובץ על הקובל כבד מאד. עוה"ד הנאשם עדיין בחזקת זכאי ועל כן יעתר ביה"ד לבקשה מסוג זה רק במקרים נדירים וחמורים במיוחד. אולם עם הרשעת עוה"ד על ירי ביהמ"ש המחוזי, גם אם פסק הדין עדיין איננו סופי, מתהווה מצב שונה מבחינה מהותית. חזקת החפות מפשע אינה קיימת עוד, וכשם שביהמ"ש הדן בעבירה פלילית משנה את עמדתו בעניין שלילת חרותו של נאשם, או שחרורו בערבות, עם מתן פסק דין מרשיע נגדו, כך גם תגבר נטיית ביה"דהמשמעתי להורות במקרים מתאימים על השעייה זמנית של עוה"ד, לאחר שנקבע בפסק דין - 'מנומק, כי אשמתו של עורך הדין הוכחה כדבעי. אין בדחיית בקשתו של הקובל להשעות זמנית את עורך הדין בשלב הקודם למתן פסק הדין בערכאה הראשונה, כרי להוות מניעה להגשת בקשה חדשה להשעייה זמנית לאחר פס"ד מרשיע.
ד. לגופו של עניין טוען המערער כי פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי מוטעה וקיימים סיכויים טובים ביותר לביטולו על ידי ערכאת הערעור. לעניין זה יצטרך ביהמ"ש שישמע את הערעור לנתח בפרוטרוט את טיעוני הצדדים, אך די לציין כבר עתה, לאחר עיון בפסק הדין ושמיעת טענות הצדדים, כי אין לומר שמסקנות ביהמ"ש המחוזי הינן בעליל בלתי מבוססות, וכי סיכוייו של המערער לזכות בערעורו נראים טובים ומובטחים. אחת הטענות של הסניגור הינה כי ביהמ"ש שגה כאשר הסתמך על רישומיו של אחד משופטי ביהמ"ש העליון בבג"צ, שם נאמר מפי המערער "ויקטור ברנס אינו שייך ן לנו ואינו שותף". לטענת ב"כ המערער אין רישומיו של שופט ביהמ"ש העליון בזמן השמעת הטיעונים בפניו מהווים פרוטוקול רשמי שניתן להסתמך עליו כראייה. יהיה המצב בעניין זה כאשר יהיה, וביהמ"ש בערעור יוכל להתייחס לכך, הרי עולה מפסק הדין שביהמ"ש המחוזי לא ביסס את הרשעת המערער בעבירה של שיבוש הליכי משפט רק על התרשומת האמורה והסתמך על ראיות נוספות, לרבות התצהירים הכוזבים שנערכו על ידי המערער. בעניין השמדת המסמך במשרדו של המערער טען הסניגור כי דבר זה אירע לאחר ע סיום הדיונים בבג"צ ולכן לא יכול היה המערער להתכוון להשפיע בדרך זו על אותו הליך שיפוטי. ביהמ"ש המחוזי היה מודע לעובדה כי ההליך בבג"צ הסתיים לפני השמדת המסמך, אולם העבירה על פי סעיף 242 לחוק העונשין נעברת כל אימת שאדם משמיד מסמך בידעו כי המסמך דרוש או עשוי להיות דרוש להליך שיפוטי. הליך שיפוטי לעניין זה כולל אף חקירה משטרתית, והמערער ידע או חייב היה לדעת, כי עשויה להתנהל חקירה משטרתית ביחס לכמה היבטים של הפרשה הנדונה.
ה. טענה אחרת בפי המערער נגד שיקול הדעת של ביה"ד המשמעתי בהחליטו להפעיל לגבי המערער את סמכותו להשעייה זמנית. לדעתו אין מדובר בעבירות אשר מבחינת חומרתן מצדיקות נקיטה באמצעי כה חריג ודרסטי כל עוד לא ניתן פסק דין סופי. גם טענה זו אין לקבל. על פני הדברים נראה כי מדובר בעבירות רציניות שיש עמן קלון,
ובנוסף לכך הן קשורות קשר ישיר עם עבודתו של עוה"ד בביהמ"ש, ויש בהן כדי לערער את אמונם של השופטים כלפי מבצען. מטבע הדברים אין ביהמ"ש יכול לקבל את כל טיעוניו של עורך הדין, אך בכדי שהלה יוכל למלא את תפקידו כ"פקיד ביהמ"ש" חיוני הוא, כי ביהמ"ש יוכל לסמוך לחלוטין על יושרו ועל אמינותו. אמון זה עלול להתערער, כאשר מורשע עורך הדין בעבירות הקשורות במילוי תפקידו המקצועי. אם סבורים בתי הדין המשמעתיים של הלשכה כי המעשים נמנים עם סוג העבירות שבעטיין ניתן להשעות עורך דין זמנית לא יוכל ביהמ"ש העליון לומר כי שיקול דעתם של בתי הדין המשמעתיים הופעל שלא כדין, או בצורה בלתי סבירה, וכי הדבר מחייב או מצדיק התערבות ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: בך, חלימה, מלץ. החלטה - השופט בך. עו"ד ב. גרוס למערער, עו"ד ע. וייצמן למשיב. 6.12.88).
על"ע 1/88 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד פלוני
*קולת העונש המשמעתי לאחר הרשעה בפלילים(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. עו"ד פלוני (להלן: המשיב) הורשע בביהמ"ש המחוזי במספר עבירות, ערער לביהמ"ש העליון ושם נתקבל ערעורו בחלקו ונשארו על כנן הרשעות בעבירה של נסיון לקבל דבר בנסיבות מחמירות ובעבירה של הצעת שוחד. המשיב נדון ל-3 חודשים מאסר בפועל, מאסר על תנאי ותשלום קנס. בהתחשב בנסיבותיו האישיות הקשות של המשיב, אשתו ושני ילדיו פגועים בנפשם ונזקקים לטיפול רפואי ואף הוא עצמו סובל ממחלות שונות, נעתר הנשיא לפנייתו בבקשת חנינה והפחית את עונשו לחודש אחד מאסר בפועל בלבד. בעקבות פסק הדין בערעור פנה הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב לביה"ד המשמעתי המחוזי וביקש, מכח הוראות סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, להטיל על המשיב עונש של הרחקה לצמיתות מלשכת עורכי הדין. ביה"ד המשמעתי התחשב בנסיבות המקילות הנובעות מנסיבותיו האישיות של המשיב וגזר לו, ברוב דעות, שנה אחת השעייה בעוד שדעת המיעוט היתה שיש להשעות את המשיב ל-18 חודש. שני הצדדים ערערו לביה"ד המשמעתי הארצי וביה"ד קיבל את ערעורו של המשיב, ביטל את עונש ההשעייה בפועל והשית על המשיב השעייה על תנאי לתקופה של 5 שנים וכן נזיפה. שוב ערערו שני הצדדים לביהמ"ש העליון וביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של הועד המחוזי והחזיר על כנו את גזר דינו של ביה"ד המחוזי.
ב. חומרת מעשיו של המשיב ברורה. היו במעשיו אלמנטים של אי יושר ומעילה באמונו של לקוח. אמון מלא בין עורך דין ללקוחו הוא נשמת אפו של מקצוע עריכת הדין, וקשה להעלות על הדעת כיצד ניתן לקיים יחסי עורך דין ולקוח בלעדיהם. עורכי דין מצטיירים בעיני הציבור כאנשים בעלי רמה מוסרית גבוהה שניתן לסמוך עליהם. עורך דין שסרח במישור זה איננו פוגע רק בלקוחו, אלא פוגע בתדמיתו של מחנה עורכי הדין כולו. מזה מתחייב עונש מרתיע לעו"ד שנתפס בקלקלתו. עונש קל מדי מחטיא את מטרתו ולא רק שאינו מרתיע עבריינים בכח, אלא אף משמש להם גורם מעודד.
ג. בעבר היתה מקובלת הדעה שנסיבות אישיות מקומן בהליך הפלילי ואילו בהליך המשמעתי חייבות הרשויות בעלות סמכות השיפוט המשמעתי לשוות לנגד עיניהן את טובת הציבור ואת רמתו ושמו הטוב, של מקצוע הפרקליטות, ולעניין זה נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של עורך הדין הנאשם אינן יכולות להשפיע על המתקת הדין. (על"ע 1/64 פד"י י"ח (2) 605). בשנים האחרונות נתמתנה גישה זו ומקובלת על ביהמ"ש העליון התחשבות גם בהליכים משמעתיים, בנסיבות אישיות קשות, אך במידה ובמשורה. האינטרס הציבורי אמנם איננו יותר השיקול היחידי אך עדיין הוא השיקול החשוב והמכריע. בענייננו, הלכו שתי הערכאות בדרך זו. שתיהן שקלו את נסיבותיו המשפחתיות הקשות
של המשיב והתחשבו בהן במידה רבה. בהיעדר נסיבות מקילות כאלו היה המשיב ראוי לעונש השעייה של מספר שנים לפחות, אם לא למעלה מזה. בהתחשב בנסיבות המקילות גזר ביה"ד המחוזי עונש השעייה לשנה אחת ואף זאת ברוב דעות כאשר דעת המיעוט היתה שצריך להחמיר יותר. זוהי ההתחשבות המירבית האפשרית. ביה"ד הארצי הרחיק לכת יתר על המידה בהתחשבות זו והוציא מתחת ידיו גזר דין מופרז לקולא שמחטיא את מטרתו ואינו יכול לעמוד. רק בשל הכלל הנקוט בידי ערכאת הערעור שלא למצות את הדין בקבלו ערעור על קולת העונש, החליט ביהמ"ש העליון לבטל את גזר דינו של ביה"ד הארצי ולהחזיר על כנו את פסק דינו של ביה"ד המחוזי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד מיכאל כספי וגד תיכו למערער, עו"ד עמוס וייצמן למשיב. 9.1.89).
ע.ב. 1/88 - משה ניימן וסיעת כך בכנסת נגד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית
*פסילת רשימת "כך" מלהשתתף בבחירות לכנסת(ערעור על החלטה לפסול את סיעת כך מלהשתתף בבחירות לכנסת - הערעור נדחה).
א. ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-12 החליטה כי רשימת "כך" מנועה מלהשתתף בבחירות לכנסת, על פי סעיף 7א' לחוק יסוד: הכנסת. יו"ר ועדת הבחירות הודיע לבאי כח הרשימה על החלטת הועדה ובהתייחסו לטעם שעמד ביסוד הפסילה ציין כי הרשימה: "מנועה מלהשתתף בבחירות לכנסת מהעילות המנויות בסעיפים קטנים (2) ו-(3) של סעיף 7א' לחוק יסוד: הכנסת". .סעיף 7א' הנדון, שנתקבל בכנסת ב-1985, קובע כי "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה... אחד מאלה... (2) שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה ; (3) הסתה לגזענות". על החלטת ועדת הבחירות הוגש הערעור והוא נדחה.
ב. ב""כ המערערים העלה טענת טרומית ובה בקשה לפסילה עצמית של שלשה מחמשת השופטים הכלולים בהרכב מן הטעם שכבר הביעו דעתם בדיונים קודמים על מהותה של רשימת כך. בקשת הפסילה נדחתה על אתר. בעיות חוקתיות, ככל סוגיה משפטית אחרת, חוזרות ועולות באופן תדיר בפני ביהמ"ש העליון, ולא אחת גם מתקיים הדיון בין אותם צדדים. קורה גם שבעל דין פלוני כבר היה צד להליכים שונים ונפרדים בביהמ"ש העליון. הרשימה המערערת עתרה לביהמ"ש העליון בשבתו כבג"צ במספר לא מועט של מקרים, ואך טבעי הוא שרוב השופטים כבר דנו בתיק זה או אחר שהמערערת היתה צד בו. הבעת דעה על ידי שופט זה או אחר במסגרת פסיקתו בבג"צ מתייחסת להערכת נתונים ספציפית המובאת בפניו בתיק מסויים או בעת נתונה. אך, עיקרו של דבר, מעצם מהותו של התפקיד השיפוטי, קיימת פתיחות לשמוע טיעון המבקש לזרות אור חדש על מערכת נסיבות עובדתית זו או אחרת, או לפתח תיזה משפטית. שופט אינו פסול מלדון אך בשל כך שכבר דן בעבר בסוגייה משפטית פלונית והכריע בה. הערכאה השיפוטית העליונה איננה ממצה עצמה, והיא איננה הופכת לבלתי נגישה בשל ריבוי פניות של אותו בעל 1 דין החוזר ומביא ערעורים או עתירות שונות בפני בית המשפט. אך מקרי הוא כי בבית המשפט העליון נותרו עוד שופט אחד או שניים, שטרם דנו בעניינים שהמערערת היתה צד להם, ואין להעלות על הדעת היווצרותו של מצב אשר בו תתם היכולת של בית המשפט העליון לקיים דיון בתיק של המערערת או של בעל דין אחר כלשהו. חזקה על שופט ערכאת הערעור העליונה שלא יושפע בצורה פסולה מדברים שאינם רלוונטים או שאינם עולים בדיון הקונקרטי שבפניו, וכי יהיה נכון לשמוע בכל מקרה השגות ענייניות והשקפות חדשות בנושאים בהם דן בעבר ואשר עולים מחדש בפניו.
ג. פרקליטה של המערערת השיג על עצם תקפותו של סעיף 7א' וטען כי סעיף זה בטל מעיקרו, בשל כך שהוא עומד בסתירה להוראותיו של סעיף 4 לאותו חוק יסוד, אשר לו הקנה המחוקק מעמד על. לטענתו, כל פסילה של רשימה פוגעת בשיוויון שהוא, כאמור
בסעיף 4 הנ"ל, בין יסודותיה היציבים של שיטת הבחירות שלנו. מאחר ובהתאם לאמור בו אין לשנות את סעיף 4 אלא ברוב חברי הכנסת, יש לראות את הוראותיו, לא רק כמוגנות ומשוריינות אלא גם כעדיפות מהותית על כל דבר חקיקה אחר. טענה זו אין לקבל. סעיף 4 קובע את עקרונות שיטת הבחירות הנוהגת בישראל אך יחד עם זאת הוא מורה על הדרך שבה ניתן לחוקק אף בסטייה מן העקרונות הקבועים בו. הנוסח של הוראת השריון שבסעיף 4 הוא "אין לשנות סעיף זה, אלא ברוב של חברי הכנסת". משמע, ניתן לשנות את האמור בסעיף ובלבד שרוב חברי הכנסת יתנו קולם לכך. לעניין זה אין נפקא מינה אם המדובר בסטייה קלה או בסטייה רבתי מן העיקרון שהונח בסעיף 4, כי בהתירו תיקון שנתקבל ברוב מיוחס, לא קבע המחוקק סייג באשר למהותו או להיקפו הענייני של התיקון האפשרי.
ד. המערערת גרסה גם כי סעיף 7א' בטל ובלתי ישים בשל סתירות פנימיות שבו וכן בשל כוללניותו וסתמיותו. סעיף זה הוחק בשנת תשמ"ה בעקבות דברים שנאמרו בפסקי-הדין של בית המשפט העליון בערעורי בחירות. באותם פסקי-דין הצביע בית המשפט על כך שהזכות לבחור והזכות להיבחר הן בין חרויות היסוד המרכזיות והחשובות ביותר, ועם זאת, השימוש בזכות יסוד זו והפעלתה, הלכה למעשה, אינם יכולים להיות מוחלטים, שכן יתכן ויווצרו נסיבות קיצוניות בהן השימוש בזכות פלונית על ידי האחד יתנגש באותן נסיבות קונקרטיות נתונות עם זכותו החוקית של אחר, או יהווה סיכון חמור ומיידי שיש למנעו. לחוק היסוד, כביטויו בסעיף 7א', צריך להתפרש מתוכו ובו, על פי נוסחו והקשרו וצל יסוד מטרתו של דבר החקיקה האמור. הסממנים המצביעים על קיומן של התופעות השליליות המתוארות בפיסקאות (1),(2) ו(3) שבסעיף 7א' נלמדות מן המטרות או המעשים של הרשימה. מטרות נלמדות, בדרך כלל, מן המצע הפורמלי של הרשימה, אך גם מפירסומים, נאומים או מהבעות דעה המושמעות במסגרות פוליטיות. המחוקק לא כלל בסעיף זה את המרכיבים של קיום סכנה ברורה ומיידית או של אפשרות מסתברת למימוש הסכנה העולה ממטרותיה או ממעשיה של רשימה, או כל מבחן דומה אחר הכורך בין המעשה המוקע לבין אפשרות מימושו. יש ליישם את הוראותיו של דבר חקיקה זה מתוך אימוץ גישה, המביאה בחשבון את המשקל הרב המיוחס בהתאם לתפיסותינו לחרויות היסוד. הסמכות שהוענקה בסעיף 7א' איננה מיועדת לדברים שהם שוליים ואשר השלכתם על המכלול הרעיוני או הביצועי איננה משמעותית ורצינית. הכוונה לתופעות שהן בגדר מאפיינים דומיננטיים הניצבים כמרכזיים בין השאיפות או הפעילויות של הרשימה. הראיות במקרים כגון אלה צריכות להיות ברורות, חד משמעיות ומשכנעות.
ה. בית המשפט העליון דחה את הטענה בדבר סתירה פנימית, כביכול, בין הפיסקאות השונות של סעיף 7א'. אשר לטענה בדבר היעדר הגדרה לעניין האופי ה"דמוקרטי" של המדינה - אין צורך לתת כאן הגדרה מקיפה וכוללת של המושג "דמוקרטי". די אם יתייחסו לשאלה מהי ההשלכה של המטרות והמעשים המיוחסים למערערת, על העיקרון הקובע את זכותם של אזרחי המדינה לבחור ולהיבחר, הנגזר ללא ספק מאופייה הדמוקרטי של המדינה. הוא הדין באשר למונח "גזענות" בסעיף 7א'. הצעת התיקון לסעיף 7א' בעניין הגזענות הוגשה יחד צם הצעה לתיקון חוק העונשין. התיקון לחוק העונשין כולל הגדרה של המונח "גזענות" שהוא בין היתר רדיפה, השפלה, ביזוי או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסיה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני. אין מניעה לכך שבית המשפט יסתייע בהגדרה של חוק העונשין לצורכי הבנת תחומיו של סעיף 7א' מבלי לרצות ליצור רשימה סגורה.
ו. ב"כ המערערת טען שיש לפסול את החלטת וועדת הבחירות בין היתר משום שהיא לא נומקה. לטענת המערערת חלה במערכת הנסיבות הנוכחית הוראת החוק לתיקון סדרי
המינהל (החלטות והנמקות) ולכן היתה הועדה חייבת בהנמקה מפורטת של ההחלטה. ברם, החוק לתיקון סדרי המינהל אינו רלוונטי לענייננו. כשמדובר בגוף, המורכב מחברים שונים, שלכל אחד מהם היו נימוקים משלו וההחלטה מבטאת את הרצון הקולקטיבי של החברים שהצביעו בעד קבלתה, אין פגם בכך שההחלטה איננה מנומקת. ניתן ללמוד על שיקולי הוועדה מתוך הפרוטוקולים של דיוני הוועדה. כל החומר שהיה בפני הוועדה פרוס בפני בית המשפט, לרבות פרוטוקול הדיונים בו הביעו חברי הועדה את הנמקותיהם. מהבחינה העניינית ניתן להבין היטב מה היסוד של החלטת הפסילה והמערערת היתה מודעת לכך. זאת ועוד, בשבתו לערעור מוסמך בית המשפט ממילא להחליט, על יסוד החומר שבפניו, כל החלטה אותה רשאית היתה להחליט הוועדה. עיקרו של דבר, סמכותו של בית המשפט בשבתו בערעור כגון זה היא רחבה, ולאור זאת, אין בהנמקה זו או אחרת כדי להוסיף או כדי לגרוע, או כרי לכבול את ידי בית המשפט לבדוק את החלטתו לגופה.
ז. להלן עמד בית המשפט העליון על טענותיו של ב"כ המערערים כי הועדה פעלה תוך הפלייה, חוסר תום לב, ושיקולים זרים ודחה את הטענות אחת לאחת. בית המשפט דחה גם טענת המערערת כי מעשיה אינם אלא פעולות חוקיות, בכנסת ומחוצה לה, שמטרתן לשלול זכויות אזרחיות ואחרות מן האוכלוסיה הערבית, כדי לפעול בכך נגד התוצאות של המאזן הדמוגרפי הנוטה לרעת האוכלוסיה היהודית. לטענת המערערת היא פועלת בתוך ד' האמות של ההלכה היהודית ועל יסודה וכן טוענת היא שמעשיה אינם בגדר גזענות, כי הפלייה לטובה של האוכלוסיה היהודית אינה עולה כרי גזענות כלפי האוכלוסיה הערבית. טענות אלה אין לקבל. כאשר המחוקק התייחס בסעיף 7א' למטרות או למעשים שיש בהם משום שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה או הסתה לגזענות, לא איבחן בין המטרות והמעשים על פי אמת המידה המוצעת על ידי המערערת, המבדילה בין פעולות חוקיות ופעולות בלתי חוקיות. ההסתה יכולה להיות גם בדרכים חוקיות והסתה כזו רוצה המחוקק למנוע. אשר לטענה המבקשת למצוא צידוק למטרותיה ולמעשיה של המערערת בהסתמכותה על ההלכה היהודית - טענה זו כבר נדחתה בעבר ע"י בג"צ שהראה שאין כל יסוד ובסיס בהלכה היהודית למעשים כגון אלה של המערערת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, בייסקי, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אהרון פאפו למערערים, עוה"ד גב' דורית בייניש וגב' נילי ארד למשיב. 18.10.88).
בג"צ 389/87 - אברהם סלומון נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה... ואח'
*סירוב להעניק רשיון למסעדה ואולם לשמחות כאשר לפי תכנית בנין עיר ניתן לקיים במקום בית קפה בלבד(התנגדות לצו על-תנאי - הצו בוטל).
א. עניינה של עתירה זו סירוב הרשויות המוסמכות להעניק לעותר רשיון לניהול עסק של מסעדה ואולם לשמחות בבית ברחוב ביאליק ברמת-גן. עסקו של העותר מנוהל על ידו מאז 1959. על פי ההיתר לפיו הוקם הבית בשנת 1954 הוא נועד למקום מגורים ובית קפה, תכליות המותרות לפי תכנית בנין עיר שהיתה בתוקף אז לגבי האיזור. עד לשנת 1972 הוצאו לעותר רשיונות לניהול בית קפה בלבד, ולבקשת העותר הוענקו לו מאותה שנה רשיונות למסעדה בלי לנקוט הליכים מתאימים להתרת שימוש חורג כמתחייב על פי חוק התכנון והבניה. רשות הרישוי לא ראתה כנראה שוני מהותי בין מסעדה לבית קפה לעניינים הנדרשים על ידה. אולם, כבר בשלבים מוקדמים החל העותר לנהל בעסק גם אולם לשמחות ולכך באה התערבות הרשויות המוסמכות שהומרצו בעיקר על ידי דיירי הבית שהלינו באורח בלתי פוסק על מטרד ואי קיום הוראות חוק. גם המשטרה התנגדה לעריכת חתונות וכדומה אירועים בעסקו של העותר, מחמת היעדר תנאים מתאימים המתחייבים לגבי סוג עסק זה. בינתיים נכנסה לתוקף תכנית מתאר חדשה וזו מוציאה
במפורש מרשימת התכליות המסחריות עסקים של אולמי שמחות, וגם בית קפה ומסעדה אינם מצויים בה. אולם לאור הוראות מעבר בתכנית ומאחר ולעותר היה היתר לשימוש במקום כבית קפה, רשאי העותר להמשיך בשימוש זה. אך לא בבית קפה רצונו של העותר וגם במסעדה בלבד אין הוא מסתפק, אלא באולם לשמחות דווקא. עתירתו נדחתה.
ב. בסוף שנת 1978 קיבל העותר היתר לבנות בעסק גלריה ובה מטבח ושירותים ומעלית להורדת אוכל, אולם אין ממש בטענתו כי ההיתר לבנות גלריה מלמד כי רשויות הרישוי הסכימו לניהול אולם שמחות בעסק. עירית רמת גן הגישה נגד העותר אישומים פליליים על ניהול מסעדה ואולם לשמחות בלא רשיון ועל פי הודאותיו הורשע העותר וניתן נגדו צו סגירה. בשנת 1981, לאחר שורה של הרשעות פנה העותר בבקשה להתיר לו שימוש חורג כמסעדה ואולם שמחות. לא ניתן לו היתר לאולם שמחות אלא "שימוש חורג ל-5 שנים למסעדה, בתנאי שלא תופעל תזמורת במקום, ושעת הסגירה תהיה בשעה 23.00 בלילה". מסיבה שלא הובררה הוצא לעותר רשיון לשנים 1983-1982 לעסק של מסעדה ואולם שמחות ללא השמעת מוסיקה. בינתיים חלפה גם תקופת 5 השנים של האישור לשימוש חורג לעסק כמסעדה. הוועדה המקומית המליצה לאחר מכן על שימוש חורג למסעדה ללא השמעת מוסיקה לשלוש שנים, אך בהתחשב בהתנגדויות מרובות החליטה הוועדה המחוזית שלא לאפשר שימוש חורג נוסף למסעדה באשר לדעת הוועדה נכשל הנסיון בתקופה הקודמת.
ג. במשך כל השנים לא פסק העותר לנהל את אולם לשמחות בניגוד לרשיון. ההפרות היו רבות ומסוגים שונים ולא הרתיעוהו הרשעות בפלילים. דווקא מהשימוש הממושך במקום כאולם לשמחות, מבקש העותר לבסס זכות, הנובעת לדבריו מהשתק או מזכות קנויה, בגרסו כי הלכה למעשה מאומה לא השתנה בצורת ניהול העסק במשך השנים. בטיעון זה הרחיק העותר לכת. אין כל דין שעל פיו מוקנות זכויות לנהל עסק הטעון רשיון, על ידי שהעסק מנוהל ללא רשיון או בניגוד לו, ותהא תקופת ההפרה ארוכה ככל שתהיה. רשויות הרישוי הלכו אמנם לקראת העותר, ותוך התחשבות בפרנסתו החליטו להתיר לו שימוש חורג כדי שיוכל לנהל מסעדה ללא מוסיקה במקום בית קפה בלבד, אך הדעת נותנת כי אילו הקפיד העותר על תנאי השימוש החורג היו מתייחסים באהדה להארכת ההיתר לשימוש חורג כשנסתיימה התקופה של 5 שנים. אולם העותר סירב לקבל את הרשיון לניהול מסעדה והמשיך לנהל עסק של אולם לשמחות. בנסיבות אלה צודקים באי-כח המשיבים כי במשך כל השנים נהג העותר בחוסר נקיון כפיים וכבר מסיבה זו אין הוא ראוי לסעד בבג"צ. ברם, גם לגופו של ענין אין הדין עם העותר.
ד. ב"כ העותר טוען כי הוועדה המחוזית לא הפעילה באובייקטיביות את שיקול דעתה כשהיא בחנה אם להתיר שימוש לאולם לשמחות, והוא אף מייחס לה חוסר תום לב והיותה מושפעת ממניעים זרים, בעיקר מלחצים שהופעלו ע"י דיירי הבית, כאשר מאידך לא נבחנו כהלכה התוצאות הקשות עבור העותר. העותר טוען כי טרוניות דיירי הבית אין להן על מה לסמוך, מאחר ואלה נתבררו בדיון מקיף בבית משפט השלום בתל-אביב, נמצאו חסרות יסוד ונדחו בפסק-דין מ-1984. בכך רואה העותר אף מעשה בית-דין שהוועדה המחוזית היתה מנועה להרהר אחריו או לצדקו. טיעון זה אין לקבלו. הממצאים שנקבעו בהליכים המשפטיים בין העותר לבין דיירי הבית אינם מהווים מעשה בית דין לענין עתירה זו, שהיא במישור אחר ובין צדדים אחרים ונוספים. יתר על כן, בהתדיינות שם נקבעו ממצאים לגבי המצב שהיה באותה עת ואין בכך כדי ללמד מהו המצב מבחינת מטרד, הפרעות והפרות חוק, בתקופה שלאחר מכן ובעיקר בעת שהוועדה המחוזית דנה בבקשה של העותר בשנת 1988. טרוניות דיירי הבית היוו רק אחד השיקולים בין שיקולי הועדה המחוזית, שהרי התנגדות לא פחות נמרצת באה מאת משטרת ישראל בהקשר להיעדר תנאים הכרחיים כגון סדרי בטחון וכדומה וגם משרד הבריאות הביע התנגדותו משיקוליו הוא. על פי תכניות בנין עיר אולם לשמחות באיזור זה הינו בבחינת "שימוש חורג" שהועדה
המקומית רשאית להתיר באישורה של הועדה המחוזית. עשויים להיות לפעמים ניגודים בין שיקולי כל אחת מהוועדות, כפי שאמנם אירע כאן ביחס להתרת ניהול מסעדה. אך אין כל פסול כי השיקולים לענין התרת שימוש חורג יושפעו במידה מסויימת מהשלכה שיהיה לדבר על דיירי הבית ומחזיקיו או על הסביבה בכללותה. להיפך, זהו אחד השיקולים הרלוונטים. הוועדה המחוזית בחנה את כל ההתנגדויות ואת דברי ב"כ העותר ושקלה את הראוי והמתחייב בנסיבות המקרה ואין לומר כי שיקוליה לא היו ענייניים. השיקולים אם להתיר שימוש חורג מסויים נתונים לוועדות התכנון וגבולות התערבותו של בג"צ מצומצמים לתחום המבחנים הרגילים המקובלים במשפט המינהלי. בג"צ מפעיל ביקורתו השיפוטית לענין חוקיות ההחלטה ואם נבחרה האופציה הסבירה אשר ועדת התכנון היתה רשאית לבחור בנסיבות הענין. אין למצוא כי הועדה המחוזית פעלה והחליטה שלא במתחם השיקולים הסבירים בנסיבות הענין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, בך. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד שמעון בן יעקב וארנון בן יעקב לעותר, עוה"ד עוזי פוגלמן ווולובלסקי למשיבים. 6.11.88).
בש"פ 735/88 - יצחק חזן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה באיומים, הדחה בחקירה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם, ביחד עם נאשם אחר בשם אלטלף, בעבירות של סחיטה באיומים, הדחה בחקירה, הסגת גבול כדי לבצע פשע ותקיפה בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בעוד שהחליט לשחרר את אלטלף בערובה. עררו של העורר נדחה. ישנן בידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישומים. מדובר במעשי סחטנות מלווים בבריונות וטרוריזציה של משפחה, על רקע של חוב כספי כלשהו, שבני אותה משפחה היו חייבים למאן דהוא, לפי טענת הנאשמים. בהתחשב במהות העבירות ובעברו הפלילי של העורר, הכולל הרשעות בשל עבירות הכרוכות באיומים, סחיטה ואלימות, אין דופי במסקנת השופט כי קיימת סכנה של ממש כי העורר עלול לנסות לשבש את הליכי המשפט באם ישוחרר. שינוי מקום מגוריו באופן זמני לעיר אחרת אין בו כדי לנטרל את החשש הזה.
נימוק אחד של הערר מבוסס על העובדה שאלטלף השתחרר בערובה. על פני הדברים ישנה כאן הפלייה העשוייה לגרום לרגשי קיפוח מובנים אצל העורר. אולם, ביהמ"ש התרשם מחומר הראיות כי תפקידו של אלטלף בביצוע העבירות היה קטן יותר מזה של העורר, וכי היה זה העורר שהשמיע בפני קרבנות העבירות את האיומים החמורים. מכאן החלטת השופט לשחרר את אלטלף למרות שידע כי ניתן צו למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בין שצדק בכך השופט לגופו של עניין ובין שלא צדק, דבר שיתברר רק עם סיום המשפט, הרי נעשתה כאן לכאורה הבחנה לגיטימית בין שני הנאשמים ובכך ניטל העוקץ מטענת ההפלייה.
(בפני: השופט בך. העורר לעצמו, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 8.12.88).
בש"א 275/88 - אמגר לשיווק והשקעות בע"מ נגד ק.י.מ.א. להשקעות בנין בע"מ ואח'
*הוספת נימוקי ערעור (בקשה להוספת נימוקי ערעור 4 הבקשה נתקבלה).
המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שדחה על הסף תביעה שהגישה נגד המשיבים, בשל מעשה בית דין. מדובר בעסקת קומבינציה בין המשיבה הרביעית (להלן: הבעלים, שהיתה בעלת קרקע בנתניה) לבין המשיבה מס' 1 (להלן: הקבלן), שלפיה בנה הקבלן בית דירות בו ייעד מספר דירות לבעלים וגם מכר דירות לקונים. הבעלים נתנו יפוי כח בלתי חוזר לשני עורכי דין (להלן: הנאמנים) לפעול בשמם כדי לאפשר לקבלן. למכור דירות לקונים
ולהעבירן על שמם. לימים נקלע הקבלן לקשיים והקונים והבעלים השלימו את בניית הדירות בעצמם. הקונים קיבלו את החזקה בדירות ובין היתר קיבלה גם המבקשת את החזקה. הבעלים סרבו לגרום לרישום הדירות על שם הקונים בשל טענות שהיו להם נגד הקבלן בנוגע לדירות שהיו מיועדות להם. על רקע זה פנו הקונים, ובהם המבקשת, לביהמ"ש המחוזי וביקשו צו המורה לבעלים לרשום את הדירות על שמם. תביעה זו נדחתה בשל חוסר יריבות בין הקונים, ובהם המבקשת, לבין הבעלים. בעקבות החלטה זו הושג הסדר שלפיו הסכימו הבעלים לרשום את הדירות על שם הקונים בתנאים מסויימים. המבקשת סברה שאחד התנאים פוגע בה ועל כן לא הצטרפה להסדר, והגישה תביעה נגד הקבלן, הבעלים והנאמנים, להעברת הדירה על שמה. ביהמ"ש המחוזי קבע שלאור פסק הדין הראשון שאלת היריבות בין המבקשת לבין הבעלים הינה פלוגתא פסוקה ומשום כך דחה את התביעה כלפי הבעלים. על פסק דין זה הוגש ערעור בתיק העיקרי ועתה פונה המבקשת בבקשה להתיר לה הוספת טענה חילופית שמחסום היריבות ביחסים שבין המבקשת לבעלים אינו קיים ביחסים שבין המבקשת לנאמנים, ועל כן על ביהמ"ש להורות לנאמנים להעביר את הדירה על שם המבקשת. ב"כ הנאמנים מתנגד לבקשה ובפיו שתי טענות: כי אין הבקשה נתמכת בתצהיר; כי הטענה חריגה ממסגרת הסעד שהתבקש בביהמ"ש דלמטה. הבקשה נתקבלה.
אכן, בקשה להוספת נימוק ערעור כאמור יש לתמוך בתצהיר, אך זאת רק לצורך ביסוס עובדות המצויינות בבקשה. במקרה שלפנינו כל העובדות פרושות לנגד עיני ביהמ"ש והטענות, כולן, עולות מתיק ביהמ"ש והן מן התחום המשפטי. לגוף העניין, אין יסוד לטענה שהוספת הנימוק הינה בבחינת סעד חדש. בכתב התביעה ביקשו המבקשים סעד גם כלפי הנאמנים ובפסק דינו אומר ביהמ"ש כי התוצאה של דחיית התביעה נגד הבעלים היא שאי אפשר לתת שום צו אופרטיבי נגד יתר הנתבעים. אכן, יש טעם בטענת הבעלים כי מעמדם של הנאמנים כשלוחיהם של הבעלים, נגזר ממעמדם של הבעלים. טענה זו יפה בתשובה לנימוק הערעור הנוסף גופו, אך אין בה, כשלעצמה, כדי לחסום את המבקשת מלהעלות אותה בערעור ולנסות לשכנע את ביהמ"ש כי זכאית היא לסעד מיוחד כלפי הנאמנים, גם בנסיבות בהן קיים מחסום של יריבות בינה לבין הבעלים.
(בפני: הרשם צור. עו"ד בורנשטיין למבקשת, עו"ד ליזר למשיבים. 1.12.88).
ע.פ. 350/88 י מדינת ישראל נגד שמעון פטוסי
*קולת העונש (התפרצויות, שימוש ברכב ללא רשות, סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בשורה ארוכה של עבירות, הכוללות 13 עבירות של התפרצות וגניבה שבוצעו תוך פרק זמן קצר בשכונת בית-אליעזר בחדרה, 5 עבירות של שימוש ברכב ללא רשות, שתי עבירות של גרימת נזק לרכוש בזדון, עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה של נהיגה בלתי זהירה וכן עבירה של שימוש בחשיש. המשיב הוא עבריין מועד שיש לו עבר פלילי עשיר. הושקעו בו מאמצים רבים של טיפול ושיקום שהעלו חרס. בית המשפט המחוזי קבע כי "אין מנוס מכליאתו של הנאשם לתקופה ארוכה", אך בבואו לגזור את הדין הטיל עליו 3 שנים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר בפועל של שנה אחת שמחציתה חופפת ומחציתה מצטברת. כמו כן שלל בית המשפט מהמשיב את רשיון הנהיגה לתקופה של 3 שנים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
בית המשפט העליון התריע כבר לא אחת על החומרה של עבירות ההתפרצות שהפכו למכת מדינה. בענייננו מדובר בריכוז גדול של עבירות כאלה שבוצעו כולן בשעות הלילה, כולן בשכונה אחת, באופן שהיה בהן כדי להטיל אימה ופחד על השכונה כולה. לאלה יש להוסיף את העבירות האחרות שכל אחת מהן בפני עצמה חמורה והצטברותן של כל אלה, בנוסף לעברו של המשיב, מעידה על כך שאכן בפנינו עבריין מועד. בית המשפט המחוזי לא נתן ביטוי הולם בפועל להשקפתו כי יש לכלוא את הנאשם לתקופה ארוכה והעונש
שהטיל מופרז לקולא. לא רק שאין בו משום הרתעה אלא שיש בו כדי לשמש עידוד לעבריינים, ובייחוד לפורצים בכוח. לפיכך יש להחמיר בענשו של המשיב. ברם, מקובל על בית המשפט העליון כי בערעור כזה אין הוא ממצה את הדין עם הנאשם ומסיבה זו בלבד יועמד עונשו של המשיב על 4 שנים וחצי מאסר ואילו הפעלת המאסר על תנאי תשאר כמות שהיא באופן שבסך הכל ירצה המשיב 5 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: בך, מלץ, גב' ולנשטיין. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת, עו"ד זילברשטיין למשיב. 27.12.88).
ע.פ. 377/88 - יצחק ינאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד (הערעור נדחה).
המערער הורשע במתן שוחד ונדון לששה חודשים מאסר בפועל, ששה חודשים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 6,000 ש"ח. הרשעת המערער היתה מבוססת כולה על עדותו של העד עינב. אין חולקין שאם החלק המרשיע בעדותו של עינב בעינו עומד, מבוססת ההרשעה על בסיס איתן. ברם, המערער העלה כמה השגות לגבי הכרעת הדין: ראשית, כי טעתה השופטת בהבנת דברי עדותו שלו וקבעה כי הוא הודה שקיבל את המכתב נשוא האישום מאבי צור; שנית, כי נתגלו סתירות בדברי עדותו של עינב היורדות לשורשו של עניין; ושלישית, כי מן החומר שהובא יוצא שהיו בידי התביעה עוד ראיות שאילו היתה התביעה מביאה אותן היו יכולות להצביע על חפותו של המערער. הערעור על ההרשעה נדחה.
נכון הדבר שלא היתה הודאה מפורשת מצדו של המערער שהוא קיבל את המכתב נשוא האישום מצור, אלא גירסתו המדוייקת היתה שאיננו זוכר בדיוק ממי קיבל את המכתב וכי הוא משער שקיבל אותו מאדם אחר. עם זאת, אין לראות אי דיוק זה כיורד לשורשו של עניין. כמו כן, אין לקבל את הטענה השניה כי עדותו של עינב לקויה בסתירות היורדות לשורשו של עניין. נכון שבעדותו של עינב לא היתה בסוגיות שונות התאמה, אך ביהמ"ש ראה את עינב והתרשם מהאופן שבו מסר את עדותו וכשבחר לבסס את ההרשעה על הקטעים המרשיעים שבעדותו, אין עילה להתערב בממצאים שנקבעו. גם בטענה השלישית אין ממש. אם אכן נמצאו ראיות שיכלו להצביע על חפותו של המערער שומה היה על המערער להביאן בפני ביהמ"ש המחוזי בשעתן ובמקומן וכשהדבר לא נעשה, אין המערער יכול לקבול על הכרעת הדין.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' ולנשטיין. המערער לעצמו, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 30.11.88).
ע.פ. 542/88 - רחמים זבריקו נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
זהו ערעור על החלטה של שופטת בבימ"ש השלום בירושלים שלא לפסול את עצמה. בפי המערער שלש טענות עיקריות: כי "כבר עם תחילת הדיון הצהירה השופטת הנכבדה מהו העונש שיוטל על המערער"; כי השופטת הגבילה את הסניגור שעה שחקר בחקירה נגדית עדה מרכזית במשפט ; כי השופטת מנהלת את הפרוטקול ואת הדיון בצורה עויינת לנאשם וכבר גיבשה החלטתה להרשיעו. מתוך הפרוטוקול, החלטת השופטת והודעת הערעור עולה כי המשפט מתנהל במתח מסויים שהסיבה העיקרית לו היא הדרך והסגנון בהם מנהל הסניגור את המשפט. באשר לטענה הראשונה - מסתבר מהחלטת השופטת כי בישיבה בלשכה, במעמד עורכי הדין בלבד, היא אמרה לצדדים כי בערעורים שחזרו לאחרונה מבית המשפט המחוזי נקבעו עונשי מינימום וביהמ"ש המחוזי העיר שאין לרדת מעונשים אלה הואיל וטובת הציבור דורשת זאת. דברים אלה נאמרו ע"י השופטת לאחר שהצדדים ניהלו ביניהם, שלא בנוכחות השופטת, משא ומתן לעיסקת טיעון. אין באמור לעיל כדי להצדיק טענה שכבר בתחילת הדיון "הצהירה
השופטת הנכבדה מהו העונש שיוטל על המערער". אין גם ממש בטענה בדבר הגבלת החקירה הנגדית של הסניגור. החקירה נתמשכה יתר על המידה ובחלקה היתה שלא לעניין. לא היה בהגבלה שהגבילה השופטת יותר מאשר כוונה לייעל את הדיון כפי שכל שופט דיוני מחוייב לעשות ובוודאי שלא היה בה כדי לפגוע בהגנתו של הנאשם. גם הטענה השלישית כאילו השופטת כבר גיבשה החלטה להרשיע את הנאשם ומנהלת את המשפט בצורה עויינת אין לקבלה. מתח מסויים בין שופט לפרקליט, הגם שאין הוא רצוי, אין בו עדיין כדי לבסס טענה של דעה קדומה או עויינות. טוען הסניגור כי צורת ניהול המשפט מעוררת בלב המערער תחושה שיש כאן אפשרות ממשית למשוא פנים. ברם, כבר נפסק לא אחת כי חשש או חרדה סובייקטיבית של נאשם אין להם משקל לצורך דיון בבקשת פסילה של שופט. המערער לא הראה חשש ממשי למשוא פנים ולפיכך דין הערעור להדחות.
ביהמ"ש העליון מתח ביקורת על ניסוח הודעת הערעור. ביהמ"ש ציין כי קיימים בהודעת הערעור ביטויים שמקומם לא יכירם בכתב טענות מנוסח וחתום בידי עו"ד. כך למשל נאמר בהודעת הערעור "הנאשם מצוי - בניהול משפטו - במצב שעליו להתמודד עם תובעת היושבת מולו על כס המשפט בנוסף לתובעת המצויה על ספסל התביעה" וכן נאמר כי "יתירה מזאת - השופטת הנכבדה רושמת בפרוטוקול תשובות 'משופצות' והתנגדות ב"כ הנאשם לנוהג כזה מעלה את חמתה של השופטת והחתום מטה נאלץ לבקש מהשופטת שלא להרים עליו קול". באשר לביטויים אלה הורה ביהמ"ש העליון להעביר את התיק ללשכת עוה"ד כדי שיבדוק אם אין בביטויים משום פגיעה בכללי האתיקה.
(בפני: השופט מלץ. 29.11.88).
בש"פ 767/88 - הלל קורנפלד נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערובה
(ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).
העורר נעצר לצרכי חקירה בקשר לעבירות מס. בטרם הוגש כתב האישום ניתן היה לשחרר את העורר שכן החקירה נגדו הסתיימה והמדינה לא התכוונה לבקש את מעצרו ער גמר ההליכים בעקבות הגשת כתב האישום. בתום תקופת המעצר היתה הסכמה כי העורר ישוחרר בערובה והמחלוקת בין המדינה לבין העורר היתה באשר לגובה ולתנאי הערבות. בית משפט השלום העמיד את סכום הערבות על 35,000 ש"ח בהפקדה במזומן או בערבות בנקאית, ובנוסף לכך ערבות צד ג' על סך 100,000 שקלים. לכך התווסף תנאי של עיכוב יציאה מן הארץ. העורר לא השתחרר כי לא יכול היה להמציא את הערבויות. לבית המשפט המחוזי הוגשו ערעורים מצד המדינה ומצד העורר, כאשר המדינה טוענת כי סכום הערבות שנפסק נמוך מדי ואילו העורר טען כי אין הוא יכול לעמוד בתנאי הערובה וכך נגזר עליו להישאר במעצר. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור התביעה והעמיד את הערבות הבנקאית על 150 אלף שקלים. הענין הגיע לבית המשפט העליון וערעורו של העורר נתקבל.
העורר מתקשה לעמוד בתנאי הדורש ממנו הפקדה במזומן או ערבות בנקאית על סך 35 אלף שקל, ובודאי שאינו יכול לעמוד בערבות בנקאית בסכום הגבוה פי כמה כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי. אין כל הצדקה שאדם שאין חולקין כי מעצרו אינו דרוש, יוחזק במעצר בגלל תנאי שחרור שאין לעמוד בהם. נראה כי העורר יוכל לעמוד בהמצאת ערבות בנקאית על סך 20 אלף ש"ח וערבויות צד ג' על 200 אלף ש"ח, ולכן יש לשחררו אם ימציא ערבויות אלה. כמו כן יפקיד העורר את דרכונו בידי המשטרה וכן יתייצב אחת ליום במטה המשטרה כדי להפיג כל חשש שמא יימלט מן הארץ.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אורי רון למבקש, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 26.12.88).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 795/85 - הרשעה ברצח................................................ 210 ─* ע.פ. 842/85 - הרשעה בהריגה.............................................. 211 ─* על"ע 19/88 - השעייה זמנית של עו"ד לאחר שהורשע בפלילים בבימ"ש ─ מחוזי וטרם נשמע ערעורו על ההרשעה.......................... 211 ─* על"ע 1/88 - קולת העונש המשמעתי לאחר הרשעה בפלילים...................... 215 ─* ע.ב. 1/88 - פסילת רשימת "כך" מלהשתתף בבחירות לכנסת...................... 216 ─* בג"צ 389/87 - סירוב להעניק רשיון למסעדה ואולם לשמחות כאשר לפי ─ תכנית בנין עיר ניתן לקיים במקום בית קפה בלבד.............. 218 ─* בש"פ 735/88 - מעצר עד תום ההליכים (סחיטה באיומים, הדחה בחקירה).......... 220 ─* בש"א 275/88 - הוספת נימוקי ערעור........................................ 220 ─* ע.פ. 350/88 - קולת העונש (התפרצויות, שימוש ברכב ללא רשות, סמים)......... 221 ─* ע.פ. 377/88 - הרשעה בעבירת שוחד......................................... 222 ─* ע.פ. 542/88 - סירוב פסילה............................................... 222 ─* בש"פ 767/88 - תנאי שחרור בערובה......................................... 223 ─
─
─
─
─
─