בג"צ 727/88 - הרב יצחק יוסף עווד נגד זבולון המר, השר לענייני דתות
*סמכותו של שר הדתות לבטל הסכמה למינויו של מי שהורשע בפלילים כחבר במועצה הדתית. * זכות השמיעה לנפגע לפני קבלת ההחלטה.(העתירה נתקבלה).
א. העותר משמש כחבר המועצה הדתית בראש העין מינואר 1986. בדצמבר 1987 נבחר כיו"ר המועצה הדתית. הוא נכלל בין מועמדיה של הרשות המקומית במועצה הדתית. שר הדתות והרבנות המקומית חיוו דעתם כי העותר מתאים לשמש כחבר המועצה הדתית. בעת מתן הסכמתו לא ידע שר הדתות כי העותר ביצע בשנים 1972 ו-1975 מעשי גניבה, כאשר כיהן כגזבר המועצה הדתית, וכי הורשע בגין מעשים אלו. בדצמבר 1987 הגישו חמישה מתושבי ראש העין עתירה לבג"צ כנגד שר הדתות ואחרים וביקשו, בין השאר, לקבוע כי העותר (שהיה המשיב באותה עתירה) אינו מתאים לשמש כיו"ר המועצה הדתית וכחבר המועצה הדתית וכי על שר הדתות לפטרו. שר הדתות ציין בתשובתו כי גם לדעתו מי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון אינו ראוי לשמש כחבר המועצה הדתית, ברם, לאחר שנתמנה האיש, אין שר הדתות מוסמך לפטרו. בדיון עצמו הודיע ב"כ שר הדתות כי על אף עמדתו זו הרי הסכמתו של השר למינויו של המשיב באותה עתירה (העותר דנא) נובעת מתוך טעות ואולי אף מתוך הטעייה, ולפיכך יש לראות את הסכמתו של השר למינוי כבטלה. עם בטלות ההסכמה, בטל מאליו גם המינוי של המשיב (העותר) שכן ההסכמה הינה תנאי מוקדם למינוי ואי קיום התנאי כדין גורר בטלות המינוי. בעקבות הודעת השר כי יודיע על ביטול הסכמתו לכהונת עווד במועצה ביטלו העותרים באותה עתירה את עתירתם. ביום ביטול העתירה שלח ב"כ העותר מברק לשר הדתות ובו נתבקש השר לא לקבל כל החלטה לפני שיתן לעותר לטעון את טענותיו בקשר לאפשרות ביטול מינויו. בקשה זו לא נענתה וביום 25.10.88 נשלח לעותר מכתבו של השר בו הודיע לעותר על פקיעת מינויו והפסקת כהונתו כחבר המועצה הדתית ראש העין. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה כאשר טענת העותר היא כפולה : ראשית, כי המשיב נעדר סמכות לפטר או לבטל את מינויושל העותר; שנית, כי המשיב הפר את כללי הצדק הטבעי בכך שלא שמע את העותר בטרם יתן החלטתו. בג"צ דחה את הטענה הראשונה וקבע כי המשיב יכול היה לבטל את המינוי ומאידך קיבל את הטענה השניה בקבעו כי השר הפר את כללי הצדק הטבעי בכך שלא שמע את העותר ולפיכך הפך את הצו להחלטי.
ב. חוק שירותי הדת אינו כולל כל הוראה, שלפיה מי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון, אינו כשיר להתמנות כחבר המועצה הדתית. כן אין בחוק הוראה שלפיה ניתן להעביר מכהונתו חבר מועצה שהורשע בעבירה שיש עמה קלון. הסדרים בעניין זה הקבועים בחוקים שונים אינם כלולים בחוקי שירותי הדת. נמצא כי גם מי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון כשיר להתמנות כחבר מועצה דתית, שכן בהיעדר תנאי כשירות סטטוטוריים, אין לקבוע תנאי כשירות הלכתיים. יחד עם זאת, כשירות המועמד לחוד ושיקול דעת מינהלי של הממונה לחוד. על כן, אפילו כשיר מי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון להתמנות כחבר המועצה הדתית, אין בכך כדי להכשיר שימוש בשיקול דעת מינהלי הממנה אדם שעבר עבירה שיש עמה קלון לחבר המועצה הדתית. מינויו של אדם כחבר מועצה דתית חייב להיעשות מתוך שקילת כל השיקולים הרלבנטיים ושיקולים אלה בלבד. הרשעה בעבירה שיש עמה קלון הינה, ללא ספק, שיקול רלבנטי שכל רשות ממנה רשאית וחייבת לקחת בחשבון, בטרם תעשה את המינוי. שיקול זה נלקח בחשבון על ידי שר הדתות בחוזר שהועבר לכל הרשויות המקומיות ולחברי הרבנות המקומית, שלפיו מי שחוייב בדין בפסק דין סופי על עבירה שיש עמה קלון, אינו מתאים לשמש כחבר המועצה הדתית.
ג. מה דינו של אדם שעבר עבירה כזו והתמנה כחבר המועצה הדתית - אין בחוק הוראה באשר להעברה מכהונה של אדם כזה. השאלה היא אם בנסיבות כאלה הרשות המינהלית שעשתה את המינוי רשאית לחזור בה מהחלטתה ואם אין לומר כי שתיקת החקיקה בעניין ההעברה מכהונה משמעותה הסדר שלילי לעניין החזרה מהחלטת המינוי. התשובה היא כי
העברה מכהונה לחוד וחזרה ממעשה המינוי לחוד, והיעדר הסדר בעניין העברה מכהונה אינו משליך על הסדר שלילי בעניין חזרה ממעשה המינוי. היעדר כל הסדר בדבר העברה מכהונה מצביע על כך כי המחוקק ביקש להבטיח את מלוא משך כהונתו של חבר שנבחר כדין. אין בכך כדי להצביע על היעדר יכולת להביא לביטולו של מינוי שנעשה שלא כדין. השאלה כשלעצמה היא אם מוסמכים הממנים לחזור בהם, בתנאים הנזכרים, ממעשה המינוי ואם אין לומר כי עם המינוי סיימו הממנים את מלאכתם, ניתקו עצמם מהממונה על ידם, ושוב אין בכוחם לחזור ולדון בתוקף המינוי. בשאלה זו מתנגשים אינטרסים נוגדים. מחד גיסא עומד האינטרס הציבורי בטוהר השירות הציבורי והצורך להבטיח כי נושאי משרה ציבוריים יהיו נקיים מכל רבב, ומאידך גיסא עומד האינטרס הציבורי בהפעלתם הנמשכת והבלתי מופרעת של נושאי המשרה, וכן האינטרס הפרטי של המתמנה שסמך על תוקף המינוי. הפתרון לבעייה זו מחייב איזון ראוי בין השיקולים הנוגדים. אין לגרוס הלכה נוקשה המאפשרת חזרה מהמינוי בכל המקרים, כשם שאין לגרוס הלכה נוקשה השוללת את כח החזרה בכל המקרים. העולה מן האמור כי הסמכות לחזור ממינוי פגום קיימת ומוכרת, אם בהיקש מדיני הטעות וההטעייה שבמשפט הפרטי ואם כחלק מתורת שיקול הדעת המינהלי, המעניק סמכות לבטל החלטה מינהלית, שלא לקחה בחשבון את כל השיקולים הרלבנטיים.
ד. הבעייה הנותרת היא מה השיקולים המצדיקים החלטת רשות שלטונית לעשות שימוש בסמכותה ולבטל מינוי שנפל בו פגם. השאלה הניצבת כאן היא אם רשאי השר לחזור בו מהסכמתו בטענה כי בשעת ההסכמה לא ידע כי העותר עבר עבירה שיש עמה קלון. התשובה על שאלה זו היא בחיוב. לצורך גיבוש עמדתו של השר בעת המינוי, באשר לשיקולים של יושר אישי, היעדר עבר פלילי, וכיוצא באלה שיקולים שהם מהותיים בעניין זה, עמדה לעיני השר תשתית עובדתית שאינה תואמת את המציאות. השר לא ידע על דבר הרשעתו של העותר בעבר. בנסיבות העניין היה זה מחובתו של העותר להעמיד את המועצה המקומית על דבר הרשעתו, והיה גם מחובתם של המועצה המקומית והעותר להעמיד את השר על דבר ההרשעה בדין. חובת תום הלב וההגינות מחייבת צעד זה. על כן, עניין לנו בטעות מהותית שנפלה בהסכמתו של השר, שכתוצאה ממנה נעשה מינוי הפוגע בטוהר המידות של השירות הציבורי, בתדמיתו ובאמון הציבור בו. באיזון הראוי בין האינטרס הציבורי לטוהר מידות בשירות הציבורי לבין האינטרס הציבורי בפעילות נמשכת של הרשות המינהלית והאינטרס האישי של העותר, יד האינטרס הראשון על העליונה.
ה. באשר לזכות השמיעה - במסגרת סמכותו של השר לחזור בו מהסכמתו, ההרשעה בעבירה שיש בה קלון הינה שיקול ראוי שמותר ואף חייבים לקחתו בחשבון. השר צריך לשקול בדבר ולהחליט אם להפעיל סמכותו והחלטת השר מטבע הדברים פוגעת בעותר. פשיטא, שאין השר רשאי להפעיל את שיקול דעתו בטרם ישמע את העותר, כפי שאכן נתבקש על ידי ב"כ העותר. כך, למשל, בטיעונו בבג"צ הדגיש ב"כ העותר כי מדובר בעבירה שנעברה ב-1972 וב-1975 ומן הראוי הוא כי שיקול זה יילקח בחשבון על ידי השר. לפיכך אין מנוס מביטול הודעת השר על ביטול הסכמתו למינויו של העותר ושאלת ביטול ההסכמה צריכה לידון מחדש על ידי השר, לאחר שישמע את טענותיו של העותר.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, בך. החלטה: השופט ברק. עו"ד שחם לעותר, עו"ד מזוז למשיב. 1.1.89).
בג"צ 754/88 - אמיר חשין ואח' נגד מנהלת חטיבת הביניים מעלה אדומים ואח'
*מתכונת של חלוקת תלמידים בין כיתות בחטיבת ביניים(העתירה נדחתה).
א. במעלה אדומים קיימת חטיבת ביניים והמשיבה, המנהלת, הציעה כי בשנת הלימודים תשמ"ט ישובצו תלמידי כיתות ז' לכתות בהן תמותן ההטרוגניות של התלמידים. הצעת המנהלת אושרה ע"י המועצה הפדגוגית של בית הספר, ומנהל מחוז ירושלים במשרד
החינוך אישר את ההצעה. בעקבות זאת חולקו כיתות ז' לארבע כיתות. שתי כיתות ובהן תלמידים בעלי הישגים טובים יותר ושתי כיתות ובהן תלמידים בעלי הישגים חלשים יותר. כחודש לאחר תחילת שנת הלימודים העלו הורי התלמידים החלשים טענות חמורות על פגיעה חברתית בילדיהם. הם דרשו לחזור ולחלק את הכתות כפי שהיה נהוג בבית הספר בעבר. לקראת סוף חודש אוקטובר השביתו ההורים את הלימודים בכיתות "החלשות" ובראשית נובמבר הודיעה מנהלת בית הספר, על דעת מנהל מחוז ירושלים במשרד החינוך, להורי תלמירי כיתות ז' כי הוחלט לשבץ מחדש את תלמידי הכיתות. טענת העותרים הינה " כי השינוי בעמדת המשיבים לא נבע משיקולים פדגוגיים או משיקולים של הגשמת האינטגרציה בחינוך, אלא כניעה ללחצים הבלתי חוקיים שהפעילו ההורים של תלמידי הכיתות "החלשות". מאידך, ציינו המשיבים כי החזרת המצב לקדמותו נעשתה מתוך שיקולים ענייניים ושיקולים אלה בלבד. החלטה זו תואמת את מדיניות האינטגרציה הכללית של משרד החינוך ואת שהיה נהוג בחטיבת הביניים באותו בית ספר בעבר. אמנם נעשה נסיון להתמודד עם נושא הפערים בין התלמידים בצורה שונה ובלבד שהניסיון לא יגרום לתקלות, אך משהתברר שנוצרו חיכוכים חברתיים ובעיות חברתיות קשות הוחלט לחזור למתכונת שהיתה לפני כן. (העתירה נדחתה)
ב. הרפורמה נועדה להעלות את רמת ההוראה וההישגים הלימודיים והחינוכיים מחד גיסא, ולהפחית את הפער הקיים ברמת ההשכלה של התלמידים השונים ובסיכוייהם להשתלב בחברה ובמשק מתקדם, מאידך גיסא. השאלה בעתירה איננה עניינה של הרפורמה בחינוך כלשעצמה, אלא אם השיקול שהדריך את אנשי החינוך היה שיקול ענייני הנוגע לרפורמה כטענת המשיבים, או שמא היה זה שיקול של ריצוי ההורים שהשביתו שלא כדין את הלימודים בבית הספר, כטענת העותרים. כפי שעולה מן החומר בתיק הרי ההכרעה לשנות את מבנה הכיתות נפלה אצל מנהל מחוז ירושלים במשרד החינוך שהוא בעל הסמכות בענין זה. הוא הגיש תצהיר וגם העיד על דוכן העדים ובג"צ השתכנע כי ביסוד החלטתו אמנם היה שיקול ענייני ולא לחץ של שביתת ההורים. מסתבר שהנזק הנגרם לתלמידים החלשים במישור הדימוי העצמי הוא רב ומולו לא נגרם כל נזק במישור החברתי לתלמידים החזקים.
ג. בג"צ העיר מספר הערות: ראשית, מעלה אדומים מצוייה ביו"ש ועל ניהולה חל צו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) ולפי הצו חלים דיני החינוך בכלל ומדיניות האינטגרציה בפרט הנוהגים בישראל על מעלה אדומים. שנית, בג"צ הורה על חקירה נגדית של מנהל המחוז במשרד החינוך על תצהירו וזהו צעד שבדרך כלל אין בג"צ נוקט אותו. עם זאת, במקרים מיוחדים ינקוט בג"צ בדרך זו והמקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים מיוחדים.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, חלימה. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. מישייקר לעותרים, עוה"ד גב' מנדל ושטיינר למשיבים. 22.12.88).
ע.פ. 330/88 - נסים אדרי ושמואל זכאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש.(הערעור נדחה).
א. המערערים הורשעו בעבירות מרמה המתייחסות לשלושה פנקסי שיקים שנעלמו ממפעל תדמיר שבהרטוב. שישה-עשר מתוך השיקים הוצגו לפרעון ותמורתם, שהסתכמה בכ-90,000 ש"ח, נגבתה תוך חיוב חשבונה של תדמיר. שיקים אלה לא נמשכו על-ידי תדמיר ולא נחתמו על ידי מי מעובדי המפעל שהיה מוסמך לכך. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערערים מזיוף השיקים וכן זיכה אותם מעבירות מירמה הנוגעות לשישה שיקים והרשיעם בעבירות הנוגעות לעשרה שיקים. בעת האירועים היה אדרי עובד של תדמיר כאיש אחזקה ומשכורתו . ,החודשית האחרונה היתה כ-1,200 ש"ח. היה לו קשה להתקיים מסכום זה וכמעט מדי חודש
היה פונה אל הממונה עליו ומקבל מפרעות. זכאי הכיר את אדרי באביב 1987. לזכאי היה חשבון בבל"ל סניף בית שמש והוכח כי שבעה מתוך שישה עשר השיקים הפקיד זכאי בחשבונו וזוכה בתמורתם. גם על שני שיקים נוספים חתם זכאי חתימת הסבה ותמורתם נגבתה שלא על ידי הפקדה ישירה בבנק. באחד המקרים פגש זכאי את אחד מחבריו בבנק וביקש ממנו לגבות עבורו אחד השיקים ושיק שני מסר זכאי לבעל צרכנייה על חשבון החוב שהיה חייב לו וקיבל את העודף במזומנים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השניים ודן את זכאי לחמש שנים מאסר בפועל ואת אדרי לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. אדרי מערער על חומרת העונש בלבד ואילו זכאי מערער הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. הערעורים נדחו.
ב. זכאי טוען כי אין בחומר הראיות בסיס להרשיעו וכי פעל בתום לב למען אדרי שביקש להיעזר בו ובחשבון הבנק שלו כדי לפדות את תמורת השיקים. לפי גירסת זכאי נזקק אדרי לעזרתו כי לא רצה להשאיר זכר ברישומי הבנק לעובדה שהוא קיבל כספים על פי השיקים וזאת כדי להימנע מתשלום מסים שבהם עלול היה להתחייב בגין תקבולים אלה. השופט דחה את הגירסה הזאת באשר בנסיבות שבהן התוודעו השניים צריך היה זכאי לרעת כי אדרי הוא עובד שכיר שבקושי "גומר את החודש" ואין עומדים לרשותו סכומים של עשרות אלפי ש"ח, במשך התקופה הקצרה יחסית שבה פעל זכאי בשיקים כאמור. השופט מצא תימוכין למסקנתו כי זכאי היה שותף ביודעין לקבלת הכספים במירמה בכמה נסיבות נוספות והן: זכאי לא נענה להצעה להציג את דפי חשבון הבנק שלו כדי לתמוך בגירסתו כי מיד לאחר הפקדת השיקים שהסב לו אדרי, הוציא מזומנים מהבנק כדי לשלם את התמורה לאדרי. טוען הסניגור כי אין ללמוד דבר לחובתו של זכאי מעצם שתיקתו וכי חובת הוכחתם של היסודות הנפשיים של העבירה היא על התביעה, וכל עוד לא הובאו ראיות לכאורה להוכחת יסודות אלה אין הנאשם חייב לתת הסבר למעשה הפיזי שהוכח. אכן, זו ההלכה אך בדרך כלל היסוד הנפשי של עבירה כזאת מוכח בראיות נסיבתיות. הנסיבות שהוכחו במקרה זה הספיקו די והותר כדי שביהמ"ש יצפה לתמיכה של ממש בגירסתו של המערער, שלכאורה לא נראתה סבירה. תמיכה כזאת יכול היה זכאי ללא קושי להמציא על-ידי הגשת דפי חשבון הבנק שלו. המנעותו מלעשות זאת מוליכה למסקנה כי אילו היה מציג את חשבונות הבנק, היה הכזב בגירסתו מתגלה לעין כל. כמו כן נתמכת ההרשעה בגביית שני השיקים, אחד ע"י חברו של זכאי שפגש בבנק והאחת ע"י בעל הצרכניה.
ג. אשר לעונש - בולט ההפרש הניכר בין העונשים שהטיל ביהמ"ש על אדרי ועל זכאי, וסניגורו של זכאי טוען כי עיקרון אחידות העונשים מחייב הקלה ניכרת בעונשו של זכאי. אין לקבל טיעון זה. מאחוריו של זכאי קופה מלאה וגדושה של הרשעות קודמות, מרביתן בעבירות מרמה, זיוף והפצת מסמך מזוייף. כבר נגזר בעבר על זכאי עונש של חמש שנים מאסר בגין עבירות מרמה וכבר אז נהג עמו ביהמ"ש במידת רחמים. זכאי אינו לומד את הלקח שאמור הוא ללמוד מענישתו והסכנה הנשקפת ממנו לציבור מחייבת ואף מצדיקה לכלאו לתקופה ממושכת. בכל הנסיבות אין דופי בשיקולי ביהמ"ש באשר למידת עונשו. אשר לאדרי - ביהמ"ש תיאר את המצב העלוב שבו מוצא עצמו נאשם זה, לאחר שפוטר מעבודתו ומשפחתו הגיעה לפת לחם. עברו נקי ובשל חולשת אופיו ומצבו הכלכלי הקשה נגרר אחרי זכאי לביצוע העבירות הנדונות. ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל אלה והקל במידה רבה עם אדרי כך שאין להקל עמו עוד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, חלימה, גב' ולנשטיין. החלטה - השופטת ולנשטיין. עו"ד ברקוביץ לאדרי, עו"ד בר-חיים לזכאי, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 4.12.88).
ע.פ. 417/87 - מדינת ישראל נגד אברהם אלבז
*זיכוי נאשם שנעשה עקב אי הופעת ב"כ התביעה למשפט(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' נתניהו וגולדברג כנגד דעתו החולקת של המשנההנשיא אלון).
א. באחד הערבים, לאחר חצות, היו המשיב והמתלונן בפאב בטבריה. המתלונן הלך לחדר השירותים והנאשם נטל כוס שבורה, הלך אחר המתלונן לחדר השירותים ושם גרם למתלונן חבלה חמורה בפניו על ידי חתך עמוק באורך 10 ס"מ בלחי השמאלית וכן חתכים קטנים באצבעות ידיו. המשיב כפר באשמה ונקבע מועד לשמיעה. במועד שנקבע התייצב המשיב בעצמו ואילו מטעם המדינה לא הופיע איש. לאחר שחלפו כשעה וארבעים דקות נתן ביהמ"ש פסק דין המזכה את המשיב באמרו "בהיעדר הופעה לב"כ המאשימה שזומן... להוכחות בתיק זה, ולא טרח להודיע על כך שייעדר מכל סיבה שהיא ולפי שהתקיימה כבר הקראה והנאשם כפר בעובדות, אני מזכה את הנאשם מכל אשמה מחמת אי הופעת ב"כ המאשימה ועדיו". זיכוי זה הוא על-פי סעיפים 133 ו-94 לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף 133 קובע כי "לא התייצב התובע במועד שנקבע למשפט... ובית המשפט לא ראה לדחות את המשפט למועד אחר, ינהג בית המשפט כאמור בסעיף 94 כאילו חזר בו התובע מהאישום...". בסעיף 94 לחוק נאמר "חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל ביהמ"ש את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה ביהמ"ש את הנאשם מאותו אישום". 10 ימים לאחר מתן פסק הדין הגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול פסה"ד ובבקשה נאמר כי "עקב תקלה לא היתה הופעה מטעם התביעה". נטען כי למשיב לא ייגרם נזק ע"י בירור המשפט לגופו ובירור זה יהא בו משום תרומה לאמת. ביהמ"ש דחה את הבקשה באומרו "אין כל הסבר בבקשה זו מה טבעה של אותה "תקלה" המוצדקת היא אם לאו... טענה סתמית בדבר "תקלה" לא יכולה לעמוד לו לאף מתדיין בפני ביהמ"ש... כל עוד אין פירוט על אופיה וטבעה של תקלה זו, מלווה בתצהיר... אין כל מקום לבקשה זו". הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' נתניהו וגולדברג, בפסק דין מפי השופט גולדברג, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא אלון.
ב. המשנה לנשיא אלון (דעת מיעוט): הליך של הגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התובע אינו מצוי בסדרי הדין הפליליים. ההליכים האזרחיים מאפשרים לבעל דין, הן תובע והן נתבע, להגיש במקרים מסויימים בקשה לביטול החלטה או פסק דין שניתנו בהיעדרו. לא כן בהליכים פליליים המבחינים בין תובע לנאשם. חוק סדר הדין הפלילי מאפשר בעבירות מסויימות ובמקרים מסויימים ניהול משפט שלא בנוכחות הנאשם וקובע מקרים מסויימים שבהם יהא הנאשם רשאי להגיש בקשה לביטול דיון או פסק דין שניתן בהיעדרו. מאידך, פסק דין שניתן בהיעדר התביעה אינו ניתן לביטול על ידי ביהמ"ש שנתן את פסק הדין. הדרך היחידה הפתוחה בפני הפרקליטות לביטולו של פסק דין כזה היא על דרך הערעור. גם משום כך לא היה מקום להיענות לבקשת הפרקליטות בביהמ"ש המחוזי לבטל את הזיכוי.
ובאפשרויות כאלה, אבל ביהמ"ש שלערעור נותן לשיקול זה משקל מסויים בהחלטתו אם הראוי היה לדחות את שמיעת המשפט למועד אחר ולא להפעיל את הסמכות של זיכוי לפי סעיף 133. הסמכות לפי סעיף זה צריך שתופעל בזהירות מירבית ובמקרים נדירים. במקרה דנן, כך טוען התובע, יש להעדיף את בירור האמת על אי הנוחות שנגרמה למשיב כתוצאה מאי קיום הבירור המשפטי. לעומתו טוען הסניגור כי נגד האינטרס החשוב של בירור האמת מצויים מספר אינטרסים אחרים הראויים להגנה, והם כבודו של ביהמ"ש שהמתין קרוב לשעתיים והפרקליט לא הופיע, בזבוז זמנם של ביהמ"ש והעדים שהוזמנו ועינוי דינו של המשיב. אכן, כאשר ביהמ"ש בא להפעיל סמכותו עפ"י סעיף 133 עומדים בפניו, בדרך כלל, מספר אינטרסים המתנגשים זה בזה, ועל בית המשפט למצוא את האיזון הראוי בין אינטרסים נוגדים אלו. מצד אחד עומד האינטרס שכאשר מדובר במשפט
פלילי שבו מתבררת האשמה רצינית, ביטול האשמה מבלי לברר אותה לגופה, בגלל אי התייצבות התובע, גורם עיוות דין לציבור. לעומת זאת, אף זהו אינטרס ציבורי, שזמנו של ביהמ"ש לא יבוזבז לריק, שלא יגרם ללא סיבה מצדיקה עינוי דין לנאשם ושלא יבוזבז זמנם של עדים המוזמנים לביהמ"ש וכיוצא באלה עניינים. לשיקולים אלה ניתן להוסיף את העובדה שהנאשם יצא כבר זכאי, בפסק דין כתוב וחתום, ועתה עלול הוא לעבור מחדש את כל הליכי השיפוט מראשיתם. אמנם מערכת משפטנו מכירה במצבים ובאפשרויות כאלה, אבל ביהמ"ש שלערעור נותן לשיקול זה משקל מסויים בהחלטתו אם להתערב בפסק הדין ואם לאו.
ד. בענייננו, אמנם מדובר בעבירה חמורה של חבלה בכוונה מחמירה וזה שיקול חשוב במכלול השיקולים, אך אין הוא השיקול היחידי. ב"כ התביעה לא הופיע ביום הדיון מבלי למסור הודעה כלשהי על כך. כעבור עשרה ימים הוגשה בקשה לביהמ"ש המחוזי לבטל את פסק הדין כשההסבר היחידי לאי ההופעה הוא "עקב תקלה" ללא פירוט וללא הסבר. כמו כן לא ניתן תצהיר המאמת את סיבות ההיעדרות. משקבע המחוקק הוראה מיוחדת המסמיכה את ביהמ"ש לזכות נאשם בנסיבות כאמור, יש להתייחס לפסק דין מזכה זה כלכל פסק דין אחר של ביהמ"ש, ובימ"ש שלערעור לא יבטלו כלאחר יד וכדבר שבשיגרה. הנימוק המרכזי לפסק דין של זיכוי לפי סעיף 133 הוא אי התייצבותו של התובע וכאמור לא ניתן כל הסבר של ממש לאי הופעה זו. בכגון דא גובר האינטרס שיש לכל יחיד ויחיד, ומתוך כך לכלל הציבור, שלא יבוזבז זמנם של ביהמ"ש, של העדים ושל שאר הגורמים, וכן שלא יעונה דינו של אדם שאימת הדין מרחפת עליו ומשבא הענין בפני ביהמ"ש שלערעור שלא יפתח בדין לאחר שכבר יצא זכאי.
ה. השופט גולדברג (דעת הרוב): לפרקליט שאמור היה להופיע לדין מטעם המדינה לא היה טעם מבורר לאי התייצבותו במועד, ואף על פי כן אין ביהמ"ש פטור מלבחון אם איזן ביהמ"ש המחוזי כראוי בין האינטרסים השונים, שעה שהפעיל את סמכותו וזיכה את המשיב. בשיקלול האינטרסים העומדים על הפרק רב ביותר הוא משקלה הסגולי של חומרת העבירה. כמו כן, משך הזמן השיפוטי שיתבזבז לריק אם יידחה הדיון כתוצאה מאי התייצבות התובע, ומספר העדים שהופיעו, ושייפגעו מכך כי יהא עליהם לחזור שנית לביהמ"ש, ראויים אף הם לבוא במניין השיקולים להפעלת סעיף 133. בענייננו מדובר במעשה בריונות מהדרגה הראשונה, שתוצאותיו השחתת פניו של הקרבן. האינטרס הציבורי מחייב כי נורמות התנהגות אשר כאלה של "חיסול חשבונות" ייעקרו והאשמים לא יינקו מעונש. לכך יש להוסיף כי מדובר בסה"כ בשני עדי תביעה והמסקנה המתחייבת היא כי הכף נוטה במקרה כזה לדחיית הדיון ולא לזכויו של הנאשם מאשמה כה חמורה. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לשמיעת הוכחות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד י. רזניק למערערת, עו"ד ו. זילברשטיין למשיב. 21.12.88).
בג"צ 884/86 - הועד המקומי נווה זוהר ואח' נגד שר הפנים ואח'
*מינוי ועדת חקירה שתחליט אם לפזר את המועצה האיזורית "תמר"(העתירה נדחתה כפוף להוראה לשר הפנים לדון מחדש כבקשת העותרים למנות ועדה למילוי תפקידי המועצה).
א. העתירה. מכוונת לשר הפנים ליתן טעם מדוע לא יורה על הדחת המשיב השלישי (להלן: המשיב) מראשות המועצה האזורית "תמר" (להלן: המועצה האיזורית) ומדוע לא יורה על פיזורה של המועצה האיזורית ומינוי וועדה למילוי תפקידיה של זו עד לקיומן של בחירות במועצה האיזורית. העותר, הוועד המקומי של נווה זוהר, הוכר כישוב בתחום המועצה האיזורית ויתר העותרים הם תושבי הישוב ועמותת נווה זוהר. המועצה האיזורית כוננה ע"י שר הפנים בשנת 1956 וחבריה שמונו בשעתו על ידי השר
מכהנים מאז. המועצה האיזורית מאגדת במסגרתה את הישובים של חוף ים המלח. העותרים מבקשים להדיח את המשיב מראשות המועצה האיזורית ולפזר את המועצה בגין מעשים שונים שהם מייחסים למשיב, ובכללם זיופי פרוטוקולים של ישיבת המועצה האיזורית, שחיתות ובזבוז השוררים במועצה האיזורית, לדעת העותרים, שהשושבין הראשי להם הוא המשיב. לעניין זה מציינים העותרים כי המשיב מפלה לטובה את קיבוץ עין גדי שהוא קיבוצו של המשיב, ובאשר לכך מדובר בבניית בריכת שחייה מקורה בקיבוץ, הקמת בית תרבות ומרכז ספורט איזוריים, הפלייה לרעה של הישוב נווה זוהר וכיוצא באלה האשמות. המשיב מצדו מכחיש את כל האשמות הנ"ל ומסביר כי כל שנעשה נעשה לטובת האיזור כולו. שר הפנים בתשובתו לעתירה מתייחס לנושא העתירה ומציין כי "על יסוד ג מכלול השיקולים, אלה שבמישור הכללי ואלה המתייחסים לנושאים הספציפיים... לא נמצא כי בפרק זמן של מספר חודשים שנותר עד לעריכת בחירות - ישנו מקום לנקוט בצעד מרחיק לכת של פיזור המועצה ומינוי ועדה קרואה... בשל ההשלכות החמורות של העברת אנשי ציבור מכהונתם, לא נוהג המשיב (השר) לעשות כן אלא אחרי בדיקה על ידי ועדה בעלת אופי ציבורי... זו מתמנית כאשר ישנו... צידוק ענייני לעשות כן". העתירה נדחתה פרט לכך שבג"צ קבע כי על שר הפנים למנות וועדה שתבדוק את המצב ולפי ממצאיה יחליט אם למנות וועדה קרואה.
ב. על פניהם של דברים אין לומר כי כל טרוניות העותרים נטולות יסוד, כשם שאין אפשרות לקבוע כי לא מקובלות על בג"צ כל תשובות המשיבים. נוכח העמדות הקוטביות של הצדדים לא ניתן להגיע לכלל קביעת עמדה ברורה אלא לאחר חקירה ודרישה ולבג"צ אין הכלים הנאותים שיאפשרו לו לברור את העובדות ער לכדי קביעת ממצאים. בנסיבות שנוצרו ראוי שחקירת העובדות לשם שקילת בקשת העותרים כי השר ימנה וועדה קרואה, תיעשה במסגרת סעיף 38 לפקודת המועצות המקומיות. זאת בהתחשב בכך שהחקירה לא נעשתה עד כה מתוך הנחה כי הבחירות למועצה האיזורית קרובות. בינתיים נתברר שהנחה זו אינה קיימת עוד וכי אין עומדים כעת לפני בחירות למועצה האיזורית. אין בג"צ סבור כי התקופה שעד לבחירות היא "תקופת דמדומים" בה פטור השלטון המרכזי מלחקור האשמות על חריגות חמורות בדרך קבלת החלטות במועצות ופגיעות קשות בניהולן התקין. השיקול כי מועד הבחירות קרוב מאד, אינו יכול עוד לעמוד לאחר שהוברר כי מועד הבחירות אינו נראה עוד לעין, ובמצב דברים זה אין מנוס מן המסקנה כי על שר הפנים לדון מחדש בבקשת העותרים למינוי וועדה קרואה עד לאחר קיום הבחירות, וזאת לאחר שימנה וועדת חקירה בעלת אופי ציבורי שתחקור בתלונות ותגיש לו את ממצאיה כפי שנוהג הוא לעשות במקרים כאלה.
ג. מינוי וועדה קרואה לא תפגע במקרה זה בזכות היסוד של תושבי האיזור לבחור את נציגיהם למועצה. ממילא מכהנת המועצה הנוכחית כמועצה ממונה, וכהונתה של הוועדה . % הקרואה, אם תתמנה, ממילא תפקע לאחר הבחירות שעליהן הכריז השר מכח סעיף 38 4 לפקודת המועצות המקומיות. מאידך, אם ישתכנע השר כי מינוי וועדה קרואה תעלה ארוכה לתחלואי האיזור בתקופת הביניים עד לבחירות, אין לראות כל הגיון שלא לפעול בדרך זו.
ד. אשר לטענת משרד הפנים כי משהוכרזו בחירות למועצה האיזורית אין עוד אפשרות למנות לה וועדה קרואה - טענה זו אין לקבל. הטענה סומכת על לשונו של סעיף 38 לפקודה המביא שלש חלופות להחלטת השר להורות על בחירת מועצה חדשה, או למנות מועצה מתוך אנשים הכשירים להיות חברי מועצה, או למנות וועדה למילוי תפקידי המועצה. על פי פרשנות המשיבים אין בידי שר הפנים לנקוט ביותר מחלופה אחת מבין השלש המנויות בסעיף, ומשבחר השר להפעיל את סמכותו והכריז על בחירות, אין באפשרותו לבחור בחלופה נוספת של מינוי מועצה ממונה או וועדה קרואה. פרשנות
מילולית זו מחטיאה את המטרה התחיקתית של סעיף 38. אכן, משהחליט השר להורות על בחירות להבראת מועצה שאינה מתפקדת כראוי, אין עוד, בדרך כלל, טעם לצרף להחלטה זו החלטה נוספת בדבר מינוי מועצה אחרת או וועדה קרואה. אולם הכל לפי הנסיבות. אין להעלות על הדעת כי גם משנוכח השר לדעת כי על אף הכרזתו על בחירות, הן לא יוכלו להתקיים תוך מועד סביר, לא יהא בידו להיעזר באחת משתי החלופות הנוספות לתקופת הביניים עד לבחירות, כשהמועצה הקיימת אינה מסוגלת, לדעתו, גם בפרק זמן זה לתפקד כראוי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. רונן לעותרים, עו"ד פוגלמן לשר הפנים, עוה"ד מלצר ופדר למועצה האזורית. 1.1.89).
ע.א. 3/82 - מנדל מאיר נגד מדינת ישראל
*תביעה בנזיקין עקב תאונת דרכים בטענה שהכביש היה משובשא. (הערעור נדחה).
בשנת 1968 נהג המערער ברכב פרטי בכביש צדדי המוביל מגונן לנאות מרדכי. לפתע סטה מנתיב נסיעתו לשמאל הדרך, נתקל בעץ, נפצע ונזקק לטיפול רפואי. סמוך לאחר התאונה, בעודו מאושפז, נחקר המערער על ידי חוקר משטרה באשר לנסיבות האירוע. המערער השיב לחוקרו "פתאום הרגשתי שהמכונית סוטה לצד שמאל, את הסיבה אני לא יודע... איש לא הפריע לי בנסיעתי... אני מצהיר שאין אני רוצה להתלונן כי אין לי תביעות נגד איש ולא תלונות נגד אף אחד. אני לבדי נסעתי ולבדי נפגעתי ומבקש שהמשטרה לא תפתח בחקירה...". שום גירסה לסיבת התאונה לא הושמעה על ידו במשך קרוב לשבע שנים. רק בשנת 1975, 3 ימים לפני תום תקופת ההתיישנות, הגיש המערער תביעה נגד המדינה בטענה כי זו אחראית לאירוע התאונה. טענתו היא כי הכביש היה משובש, היתה בו מהמורה רחבה ועמוקה, ובשל כך סטה מקו נסיעתו, עבר לנתיב הנגדי ונתקל בעץ. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערער וערעורו נדחה.
ב. אם הדברים הם כפי שטוען המערער, הרי השאלה היא כיצד השיב בחקירתו סמוך לאחר התאונה שאינו יודע מה הסיבה לתאונה וכי אין לו טענות נגד איש. על שום מה לא הפנה את תשומת לב חוקרי המשטרה, או האחראים לתחזוקת הכביש, לעובדה שיש מהמורה בכביש. כיצד לא פנה בתביעה כל שהיא על פי אותה עילה במשך תקופה כה ארוכה. בפי המערער לא היתה תשובה מניחה את הדעת ואמינה. את הגירסה בדבר המהמורה, הכבושה ומאוחרת מאוד, ביקש המערער לאשש בעדות מפיו ובעדותן של שתיים מנוסעות המכונית שבאו להעיד בבית המשפט בנובמבר 1981. עדויות כבושות אלה היו דלות תוכן ורחוקות מלשכנע מבחינת אמינותן ואין תימה שביהמ"ש לא ראה להשתית על דבריהן ממצא עובדתי.
ג. המערער קובל על כך כי ביהמ"ש המחוזי החל בשמיעת העדים ביום 22.11.81 וביקש להמשיך בשמיעה למחרת היום. המערער לא היה מוכן לכך ונבצר ממנו להביא ביום המחרת עדים נוספים שלא הזמינם מראש. ביהמ"ש סירב לדחות את הדיון ושמע את הסיכומים למחרת היום מאחר שהמשיבה לא הביאה ראיות מטעמה. עוד טוען המערער כי לא הובאו ראיות לסתור את גירסתו ועדיו באשר למהמורה שבכביש ולכן היה צריך לאמץ את גירסתו. אין לקבל שתי טענות אלה. על פי תקנות סדר הדין האזרחי דינו של משפט להתברר מיום ליום. בעל דין צריך להיות ערוך ומוכן להשמיע את כל עדיו ולהגיש את כל ראיותיו ברצף. דחייה של משפט היא בבחינת חריג והוא יותר רק מטעמים טובים. במקרה דנן הבהיר ביהמ"ש על שום מה אינו נענה לבקשת הדחייה, לאחר שיהוי כה רב בשמיעת המשפט, בעטיו של המערער, שהגיש באיחור רב תובענתו וביקש, וגם קיבל, שש פעמים דחיות במועד השמיעה. ברור גם שבנסיבות המקרה לא נגרם למערער כל עיוות בשל אי דחיית הדיון, ככל שמדובר בהוכחת גירסתו בדבר הגורם לתאונה. אשר לטענה העניינית
- ענין לנו בקביעות עובדתיות המושתתות במידה רבה על התרשמותו של ביהמ"ש מהעדים שהתייצבו בפניו ואמינות דבריהם. בכגון דא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה: השופט ליון. עו"ד לשצ'ינסקי למערער, עו"ד י. כהן למשיבה. 26.12.88).
בג"צ 146/88 - בני קורן נגד עירית רחובות
*רשיון לפתיחת חנות למכירת אביזרי מין (התנגדות לצו על-תנאי - הצו הפך להחלטי).
עניינה של העתירה, בקשת העותר לפתוח חנות למכירת אמצעי מניעה ואביזרי מין, וכן ספרות קלטות באותו נושא. בג"צ החליט להפוך את הצו על תנאי להחלטי בהסתמכו על העקרונות והכללים שפורטו בפסקי הדין של בג"צ בעניינים דומים בעבר. בג"צ ציין את הודעת העותר לביהמ"ש כי הוא מוכן לקבל על עצמו תנאים סבירים שהרשות המקומית תקבע, ומבחינתו יתנהל המקום ללא תצוגה חיצונית, יותקנו וילונות על החלונות ותיאסר כניסת קטינים. פסק דין קצר ניתן מפי הנשיא שמגר, תוך שהוא מאמץ את פסקי הדין של בג"צ בעניינים אחרים הנוגעים לרשיון עיסוק בחנות לאביזרי מין. המשנה לנשיא אלון הרחיב את הדיבור בנושא של חופש העיסוק והזכיר את החיקוק המיוחד של הכנסת המאפשר לרשות מקומית להגביל פתיחת עסקים של עריכת משחקי הימור, זאת בעקבות פסיקת בג"צ כי רשות מקומית אינה מוסמכת להגביל פתיחת עסקים כאלה. המשנה לנשיא אמר כי אמנם הגיע למסקנה שיש להפוך את הצו על תנאי להחלטי, משום שאין לפגוע בעקרון של חופש העיסוק על דרך ההיקש מדבר המחוקק בעניין מקומות לעריכת משחקים, אך הוסיף לתשומת לבו של המחוקק כי מן הראוי שיבוא תיקון מתאים לחוק רישוי עסקים, בדומה לתיקון שנתקבל לעניין משחקי הימור, גם לעניין עסק מסוג זה שנדון בעתירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ש. לוין. עוה"ד ר. פוליאק וד. גו'ריני לעותר. עו"ד ש. שמעון למשיבה. 8.12.88).
ע.א. 584/87 - אהרון אנקור נגד מיה אנקור ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נישאו ב-1979 ונולדו להם שני ילדים, ילידי 1980 ו-1984. המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה בשמה ובשם הילדים, למזונות ומדור. האשה וילדיה מתגוררים מאז אפריל 1987 בדירה שכורה. המערער משרת בשירות קבע בצה"ל ומתגורר בדירה של שלשה חדרים שבבעלות בני הזוג. בבעלותו דירה נוספת שהיא רכוש משותף שלו ושל אחותו. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות ילדיו כאשר כמודד להכנסתו שימשה משכורת אוקטובר 1986, יחד עם התמורה מהשכרת הדירה, סכום של 1,150 ש"ח. באשר להחזקת הילדים קבע ביהמ"ש, על יסוד הראיות שבאו בפניו, כי טובת הילדים דורשת ששניהם יהיו יחד אצל האם. לעניין צרכי הקטינים חילק ביהמ"ש את המשאבים לפי שיטת הידות והשתית את החיוב כאשר הוא לוקח בחשבון שהבעל הוא איש צבא קבע הנהנה מבגדים חינם וארוחות במחנה וכדומה. לפיכך העריך את חלקו כחלק כל אחד מילדיו, כאשר לילדים תתווסף חצי ידה בגין טיפול. לאור האמור קבע שעל המערער לשלם למזונות הילדים 820 ש"ח לחודש ומסכום זה ניכה את הקיצבה של הביטוח הלאומי. לעניין מזונות האשה לא קיבל ביהמ"ש את טענת המערער בדבר מעשה כיעור של האשה המשחרר אותו מתשלום מזונות. עם זאת קבע כי היא משתכרת 600 ש"ח לחודש ולכן פטור המערער ממזונותיה. הערעור נדחה.
אשר לטענת המערער באשר לכך שבית המשפט השתית את החלטתו שלא לשלם לאשה מזונות על הכנסת האשה ולא על מעשה כיעור שלה - ביהמ"ש רשאי היה להסיק כי אין טעם לדון בעניין מזונות האשה המשתכרת למחייתה, וממילא אין צורך להכנס לפרטי הטענות בעניין חשד הכיעור. אשר להחלטה בדבר החזקת הילדים - ככל שהיא צריכה להיות
מושפעת מטענת הכיעור, הרי שביהמ"ש השתית מסקנתו בנקודה זו על מערכת נתונים רחבה בהרבה מאשר בעניין טענת הכיעור, ואף רלבנטית הרבה יותר, מזו הנובעת מדו"ח המעקב של החוקר הפרטי. ביהמ"ש גם צדק כשהביע תמיהתו על העמדות הנוגדות של המערער שמצד אחד טען טענת כיעור הבאה לשלול מן האשה כל זכות, ומאידך הביע רצון לשוב ולהתגורר יחד עמה. אשר לטענת המערער כי הכנסת האשה גבוהה יותר מזו שנקבעה על ידי ביהמ"ש - אכן נכון שהאשה לא הגישה טופס הצהרת פרטים אך בכך לא היה כדי למנוע מביהמ"ש לקבוע את שיעור הכנסתה לפי הראיות שבפניו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דניאל טפרברג למערער, עו"ד פסח קניר למשיבים. 26.12.88).
ע.א. 151/88 - אליעזר שפרלינג נגד דבורה שפרלינג
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות המשיבה בסכום של 930 ש"ח צמוד למדד של דצמבר 1987. המערער ערער על עצם חיובו בתשלום מזונות וטענתו היא שהוא פטור מלזון את המשיבה משום שלמשיבה קשר אינטימי עם פלוני. בערעור שכנגד טוענת המערערת כי סכום המזונות נמוך מדי וכי לא היה מקום לפטור את המערער ממזונותיה במשך שנה, שלגביה היו ראיות על הכנסות ממעשי ידיה, וכן כי היה מקום לחייב את המערער במזונות הבן למרות שהוא כבר בגר והוא משרת בצבא. ביהמ"ש המחוזי קבע את ממצאיו אחרי דיון ארוך ומייגע שהוארך ללא צורך על ידי בעלי הדין ואף מתח ביקורת על בעלי הדין וחייב אותם בתשלום הוצאות לאוצר המדינה. הערעור נדחה.
אין יסוד לטעם הערעור המרכזי של המערער שלפיו המשיבה "זנתה תחתיו" או לפחות נתחייבה במעשה כיעור וכי על כן אינו חייב במזונותיה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין ספק בלבו שהתובעת (האשה) הרבתה לשקר בעדותה ובכלל זה בכל הנוגע על קשריה עם פלוני. בגלל ריבוי שקריה לא היה ביהמ"ש מוכן לסמוך על דבריה כלל ועיקר. ביהמ"ש המשיך כי מחומר הראיות עולה חשד כבד שהאשה פיתחה קשרים עם אותו איש, הכוללים קשר מהסוג שטוען לו הבעל, אולם ביהמ"ש סבר כי מדובר בחשד כבד שנותר בגדר חשד ולכלל הוכחה מספקת לא הגיע. לפיכך לא מצא מקום לפטור את הבעל ממזונותיה של האשה. אכן, חשד בלבד ויהיה אף כבד, אינו בגדר ראייה פוזיטיבית היכולה לבסס שלילת מזונות. העובדה שהמשיבה שיקרה אין בה כדי לתמוך בגירסת המערער. שקרים יכולים להוסיף חיזוק לטענת בעל הדין השני, אך הם אינם באים במקום ראייה המבססת את הטענה. בענייננו, החשדות בדבר הימצאותו של פלוני בדירת המשיבה לא אומתו מאחר והחוקרים שחיכו ליד הבניין לא ידעו כי לפלוני הנ"ל יש דירה באותו בניין, ומכאן כי אי יציאתו מן הבניין במשך הלילה אין פירושה ששהה ברירת המשיבה דווקא. אשר לערעור שכנגד - תשלום מזונות של ילד אחרי גיל הבגרות מותנית בהתקיימותם של התנאים שנקבעו לצורך כך בסעיפים 4 ו-5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) ובענייננו לא היו ראיות המחייבות תשלום מזונות כאמור. ביהמ"ש צדק כשציין שהבן הבוגר כלל לא תבע מזונות ועל כן אין כלל מקום מעיקרו לדון בנושא זה. כמו כן לא היה יסוד להעלאת הטענות נגד שיעור המזונות בטענה שהוא נמוך. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד וכל אחד מן הצדדים חוייב בתשלום 4,000 ש"ח לאוצר המדינה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יהודה שוורץ למערער, עו"ד ח. נבות למשיבה. 20.12.88).
ע.פ. 162/88 - פאעור ווחידי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת אקדחים גנובים ומכירתם למחבלים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשתי עבירות של החזקת נשק, כאשר מדובר בשני אקדחים חשודים כגנובים, אשר נמכרו על ידי המערער, בשתי הזדמנויות שונות, לתושבי עזה. בגין כל אחת משתי העבירות הוטל על המערער עונש של 5 שנים מאסר בפועל כשהעונשים מצטברים. הופעלו גם שני עונשי מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים ונקבע כי הם יהיו חופפים למאסר החדש וכן לקח ביהמ"ש בחשבון עבירת סמים של המערער והשית עליו בגינה 8 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי כשהמאסר יהיה חופף למאסר החדש. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אין ספק כי מדובר בעבירות רציניות, ובמיוחד כאשר מסתבר שהאקדחים נמכרו לחברים בארגון מחבלים עויין, שהשתתפו בביצוע פעולות נגד בטחון המדינה. יצויין עוד כי טענת המערער שהאמין כי הנשק מיועד להגנה עצמית של משפחת הרוכשים לא נתקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי. עם זאת, ולמרות שעונשי המאסר על תנאי שהופעלו והמאסר בשל עבירת הסמים יהיו חופפים, נראה כי העונש חורג במידה מסויימת מנורמת הענישה בשל עבירות מהסוג הנדון, ובמיוחד כאשר מדובר בהודאה באשמה לאחר עיסקת טיעון. אף ב"כ המדינה מסכים כי יש מקום להקלת מה בגזר הדין. לפיכך הוחלט להעמיד את העונש הכללי על 7 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, גב' ולנשטיין. החלטה - השופט בך. עו"ד ד. אסן למערער, עו"ד י. שדמי למשיבה. 4.12.88).
בש"פ 754/88 - מדינת ישראל נגד מרדכי בן צבי
*הארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 (רצח) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם ברצח אשתו ותקופת השנה למעצרו מגיעה לקיצה. לפיכך ביקשה המדינה הארכת המעצר מעבר לשנה לתקופה של שלשה חודשים. הבקשה נתקבלה. המשיב נתון במעצר מיום 7.12.87 וביום 28.7.87 החליט ביהמ"ש המחוזי כי עליו לשהות במעצר עד תום משפטו. כתב האישום הוגש לביהמ"ש המחוזי ביום 3.1.88. אין ספק כי יש הצדקה להארכת המעצר וזאת על סמך משקלם המצטבר של הנימוקים הבאים: קיימות ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישום נגד המשיב; מדובר בעבירת רצח אשר בגינה לא ניתן כלל לשחרר נאשם בערובה; שמיעת המשפט השתהתה עקב פטירת הסניגור והקשיים שהיו כרוכים במציאת סניגור חדש; שמיעת המשפט התקדמה באופן סביר והסתיימה כבר שמיעת משפט זוטא עם מתן החלטה שלפיה נתקבלה הודאתו של המשיב בחקירה המשטרתית כראייה קבילה.
הסניגור העלה טענה משפטית והיא כי אמנם הוגש כתב האישום נגד המשיב ביום 3.1.88, אך למעשה מצוי הוא במעצר בקשר לאותה עבירה החל ביום 7.12.87. לדעת המשיב התקופה המירבית של שנה למעצר נאשם שמשפטו טרם הסתיים כאמור בסעיף 53 לחוק, מתחילה מיום מעצרו של הנאשם ולא מיום הגשת כתב האישום. לפיכך, לטענת הסניגור, מן הדין היה לשחרר את המשיב ממעצרו לכל המאוחר ביום 7.12.88 והוא מצוי כעת במעצר שלא כחוק. טענה זו אין לקבל. סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי אומר כי "נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום עליו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת לשנה אחת ומשפטו... לא נגמר... ישוחרר מן המעצר". עולה מנוסח הסעיף כי מרובר במעצר בו נתון הנאשם "בשל אותו כתב אישום", משמע שהסעיף לא יכול לחול על מעצר בטרם היה כתב אישום. לפיכך, שנת המעצר מתחילה לרוץ במועד הגשת כתב האישום בלבד.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' תמר בורנשטיין למבקשת, עו"ד מאיר סרגובי למשיב. 25.12.88).
ע.פ. 640/88 - שלום חג'ג' נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
במהלך דיון במשפט פלילי הגיעו התביעה והסניגור לכלל עיסקת טיעון שבעקבותיה הודה המערער בעובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן. החל הדיון לעניין העונש, ובמסגרת זו הוגש גליון הרשעות קודמות של הנאשם. תוך כדי שלב זה של הדיון חזר בו המערער מההודאה על פי עיסקת הטיעון, וביקש מביהמ"ש לבטל את ההרשעה שניתנה על פי אותה הודאה, ולחזור ולקיים את הדיון על פי כתב האישום המקורי. השופט החליט, לפנים משורת הדין, מתוך הגינות עם הנאשם, ולמען הסר כל תחושה רעה מן הנאשם, להיעתר לבקשה הגם שיכול היה לדחותה. משחזר הדיון לנקודת המוצא ביקש הסניגור כי השופט יפסול את עצמו משום שראה את גליון ההרשעות הקודמות של הנאשם. השופט דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
אם היתה לסניגור מחשבה כזו, כי אז ראוי היה להעלותה בטרם איפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו, והשופט היה נותן לכך דעתו באותו שלב. גליון ההרשעות הקודמות הוגש במסגרת אותו הליך על דעת ובהסכמת הנאשם ולפיכך אין בידיעה בדבר גליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם, שהגיעה לידיעת השופט על דעת שני בעלי הדין, לרבות הנאשם, עילה לפסילתו של השופט.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גבריאל למערער, עו"ד לוי למשיבה. 27.12.88).
בש"פ 758/88 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ניסיון אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם בעבירות של מעשה מגונה בכפייה, נסיון אינוס, מעשה סדום ותקיפה מינית כאשר קרבן העבירות הינה בתו הקטינה, ונטען כי העבירות בוצעו במשך 4 שנים, כאשר הבת היתה בגיל 15-11. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה במידה סבירה לביסוס האישומים נשוא כתב האישום. בהתחשב במהות העבירות ובנסיבות החמורות בהן בוצעו, ובעובדה שהן בוצעו כלפי קטינה, קיימת ללא ספק עילה מספקת למעצרו של העורר לפי סעיף 21א' לחוק סדר הדין הפלילי. כמו כן, נקבע על סמך ראיות לכאורה, כי קיימת סכנה ממשית שהעורר עלול לנסות להפעיל לחץ על בתו באם ישוחרר.
(בפני: השופט בך. עו"ד חיים דגן לעורר, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 20.12.88).
רע"א 560/88 - גי.טי.סי... בע"מ נגד עו"ד חיימסון כונס נכסים של חברת ... בע"מ
*החלטה בבקשה למתן הוראות לכונס נכסים בלא לקיים דיון במעמד הצדדים (הערעור נתקבל).
המחלוקת בין בעלי הדין היא אם "טמבלר" (מכונה לעיסוי בשר) שנמסר על ידי המבקשת לחברה פלונית, (להלן - החברה), שהמשיב נתמנה כונס נכסים למימוש אגרת חוב שהוצאה על ידה, הפך לחלק מנכסי החברה מכח עיסקת מכר שנערכה בין המבקשת לבין החברה, או שהבעלות ב"טמבלר" עדיין מצוייה בידי המבקשת, לאחר שעיסקת המכר הפכה לעיסקת שכירות או עיסקת מכר שכירות, שבגדרה נותרה הבעלות ב"טמבלר" בידי המבקשת. המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי הודעה על בקשה בדרך המרצה, בה עתרה למתן הוראות לכונס הנכסים להשיב לרשות המבקשת את ה"טמבלר". השופט ביקש את תגובת המשיב בכתב לבקשה, ולאחר שעיין בתשובה וללא שזימן את בעלי הדין לטיעון בעל פה, דחה את הבקשה בהחלטה קצרה בה קבע שנחה דעתו שה"טמבלר" הוא נכס מנכסי החברה. המבקשת עתרה למתן רשות לערער על ההחלטה האמורה. לכאורה החלטת ביהמ"ש המחוזי היא פסק דין, הניתן לערעור בזכות, שכן הדיון בבקשתה של המבקשת תם ונשלם. אולם, המשיבה לא עוררה את הטענה שלא היה מקום להגשת בקשת רשות לערער, והיא הסכימה שביהמ"ש העליון ידון בבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי
הרשות שניתנה. בנסיבות אלה הועבר הנושא לדיון לפני מותב תלתא שדן בה כאילו הוגש הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי מלכתחילה. הערעור נתקבל.
השופט לא היה רשאי ליתן החלטתו ללא קיום דיון מלא. גם לגופו של עניין מתעוררות כמה שאלות עובדתיות שלא ניתן לבררן ללא חקירת הנוגעים בדבר. במסמך נשוא ההתדיינות הזמינה החברה מן המבקשת את ה"טמבלר" לכאורה בגדר עיסקת מכר מיום 1.1.87 הנושא עליה את הכותרת "התחייבות". עיסקה זו הפכה בתוספת להסכם מיום 1.5.88 ל"הסכם שכירות" בנסיבות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. אם מדובר בהסכם שכירות הרי שהבעלות בטמבלר נותרה בידי המבקשת. אולם המשיב טוען שמדובר בהסכם שכירות למראית עין וכי גם לאחר התוספת להסכם המשיכו בעלי הדין להתייחס לעיסקה כאל עיסקת מכר. שאלות אלה ואחרות מחייבות בירור עובדתי והחזרת הדין לביהמ"ש המחוזי שישקול את הדרך שבה ראוי לקיים את הדיון.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. כהן למבקשת, עו"ד צוקר למשיבה. 28.12.88).
בש"פ 771/88 - עלי פרהוד אבולגיען נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה) (ערר על מעצר ער תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, שעברו נקי, הואשם בעבירות שיש בהן מן החומרה. מעורבותו של העורר בפלילים, אם היתה כזו, היתה על רקע התערבות תקיפה ואלימה של אנשי שבט אבולגיען שליד ערד, בתכנית משרד הפנים לפעול להריסת מבנים שניבנו בניגוד לחוק. משבאו מפקחי משרד הפנים לערוך סקר של מבנים כאלה הותקפו וההתדרדרות היתה חמורה. המדינה ביקשה את מעצר העורר ער תום ההליכים מטעמים שונים וביהמ"ש ציוה על המעצר. הערר נתקבל.
לכאורה החלטת ביהמ"ש עומדת בפני הביקורת, שכן היו טעמים שהצדיקו מתן צו כזה. אולם בנסיבות המקרה היה טעם וגם צורך לבחון באופן יסודי אלטרנטיבה פחות חריפה, להבטחת התייצבותו של העורר למשפט. ואכן, קיימת אפשרות להשיג את הבטחון להתייצבותו של העורר במשפט, ומניעת התערבות לא נאותה מצדו בהליך העתיד להתקיים, וזאת על ידי הצבת תנאים לשחרור בערובה שיענו על הצורך האמור. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערובה מתאימה וכן עליו להתגורר בישוב אחר ולא לרדת דרומה מאותו ישוב וכן עליו יהיה להתייצב פעמים בשבוע בתחנת המשטרה בכפר סבא.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד סלע לעורר, עו"ד בורנשטיין למשיבה. 28.12.88).
בש"פ 742/88 - הית'ם בן עבד אללטיף דעאס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של זיוף, שימוש במסמך מזוייף, נסיון לקבל דבר במרמה וקבלת נכסים שהושגו בעוון וגניבה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים במשפטו, אך איפשר לו להשתחרר בערובה בתנאים, שכללו התחייבות להשאר במעצר בית פרט להתייצבות בתחנת המשטרה והתייעצות במשרד עורך דינו של העורר. לאחר ששוחרר בערובה הוברר לביהמ"ש כי במספר מקרים הפר העורר את תנאי השחרור אשר חייבו את הישארותו בבית מגוריו. חשוב וחמור מכך, הוכח שהעורר, שהינו, בין היתר, בעל נתינות אמריקאית, ושדרכונו נתפס על ידי המשטרה בעת מעצרו הראשון, השיג מאת הקונסוליה של ארצות הברית, בדרכי הונאה, דרכון אמריקאי חדש. אמצעי המירמה שננקטו על ידי העורר כללו הודעה כוזבת במשטרה בדבר אובדן הדרכון, מתן הצהרה כוזבת בבימ"ש השלום ברמאללה באותו עניין, והשגת הדרכון מאת הרשויות של ארצות הברית על סמך אותן טענות והצהרות שקריות. בעקבות זאת הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים. עררו נדחה.
העורר ניסה לתרץ את מעשיו בטעמים תמימים כלשהם, אך בצדק לא קיבל ביהמ"ש המחוזי את ההסברים. מה גם שגירסתו לא הוזכרה בעת תפיסת הדרכון שהושג במירמה, והושמעה לראשונה בעת קיום הדיון בבקשת המדינה לעיון חוזר. פעולותיו והתנהגותו של העורר מצדיקות את מסקנת ביהמ"ש כי קיים חשש ממשי של בריחה, וחשד מבוסס כאמור מצדיק את ההחלטה לבטל את השחרור בערובה. זאת במיוחד כאשר מתווספות לכך הראיות בדבר הפרת תנאי השחרור.
(בפני: השופט בך. עו"ד איתמר הכהן לעורר, עו"ד צבי קלנג למשיבה. 14.12.88).
רע"א 583/88 - פרוקומרץ שלום ואח' נגד שטנדר אריה ואח'
*עיכוב אישור של מכירת נכס בהוצל"פ
(הבקשה נדחתה).
המשיב הוא החייב בתיק הוצל"פ. באי כח המבקשים, הזכאים באותו תיק, מונו ככונסי נכסים למכירת נכס מקרקעין השייך למשיב. הם פרסמו מכרז בעיתונות ומכרו את הנכס למשיבים 5-2 (להלן הקונים) תמורת 265,000 דולר. לבקשת כונסי הנכסים אישר ראש ההוצל"פ את העיסקה. כשבועים לאחר מכן נעתר ראש ההוצל"פ לבקשת המשיב לבטל את אישור המכירה בנימוק שהחייב לא הוזמן להביע את דעתו, כי לא הוצגו הערכות שמאי כמתחייב מן ההליכים בתקנות ההוצאה לפועל, וכי כתוצאה מכך נמכר הנכס במחצית מערכו הריאלי. בהחלטת ביניים עיכב ראש ההוצל"פ את הליכי המכירה בתנאי שהחייב יציג הערכות שמאי והצעת רכישה אלטרנטיבית. החייב לא השלים את הנדרש ממנו בתוך הזמן שנקבע ובקשת דחייה נוספת שהגיש נדחתה. על החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי והשופט קיבל את הערעור וקבע כי יש לעכב את הליכי המכירה למשך 20 יום נוספים, בתנאי שהחייב יציג הצעת רכישה אלטרנטיבית שתלווה בערבות בנקאית, וכי אם יעמוד החייב בתנאים אלו, תקויים מכירה פומבית של הנכס שתהא פתוחה להשתתפות כל הצדדים. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשים טוענים כי השופט המחוזי העניק למשיב סעד רחב יותר מזה שביקש בערעור. טענה זו אין לקבל. משקיבל השופט את ערעורו של החייב, על החלטתו האחרונה של ראש ההוצל"פ, ממילא נשארה על כנה החלטתו הקודמת של ראש ההוצל"פ המעכבת את הליכי המכירה. זאת בתנאים שהציב ראש ההוצל"פ והם זהים במהותם לתנאים שקבע ביהמ"ש המחוזי. שאלה אחרת עוררו המבקשים אם היה ראש ההוצל"פ לפועל מוסמך מלכתחילה לעכב את הליכי המכירה, לאחר שנתן תוקף להסכם המכירה שכרתו הכונסים עם הקונים. התשובה לשאלה זו תלוייה בתשובה לשאלה אם מדובר כאן במכירה שכבר קיבלה את אישורו הסופי של ראש ההוצל"פ כנדרש על פי תקנה 69 לתקנות ההוצל"פ. המבקשים סבורים שיש לראות את המכירה כאן כאילו היתה מכירה פומבית שעל פיה הוכרז הקונה כקונה סופי, ואולם אין מדובר כאן במכירה פומבית כפי שהיה בתקדימים שהביאו המבקשים. כמו כן במקרים שהביאו המבקשים לא היתה טענה של פגם כלשהו בהליכי המכירה כפי שהיתה במקרה שלנו. במקרה דנן מעלה החייב טענות, שעל פני הדברים יש להן בסיס, לפגמים מהותיים בדרך שבה פעלו כונסי הנכסים. מבלי להכריע בשאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי בקביעתו כי כונסי הנכסים חייבים לנקוט בכל ההליכים הקבועים בתקנות ההוצל"פ בדבר מכירת נכס מקרקעין, נראה כי הפגמים שמנה השופט בהחלטתו, מהווים בסיס נאות למסקנה שאליה הגיע.
(בפני: השופט מלץ. עוה"ד הרטוב ונשר למערערים, עוה"ד לפידות ופלפלי למשיב, עו"ד בלטר לקונים. 22.12.88).