תקציר סביר כרך ל"ב חוברת 19

בר"ע 10/89 - יוסף פקר נגד פ.י.ט. חברה פיננסית ... (בפירוק)

*חקירת המבקש ע"י מפרקי חברה לפי סעיף 288 לפקודת החברות(הבקשה נדחתה).

א. בספטמבר 1988 הגישו מפרקיה של המשיבה בקשה לביהמ"ש המחוזי להורות על חקירתו של המבקש לפי סעיף 288 לפקודת החברות. בבקשה נטען כי עפ"י חומר שהצטבר בידי המפרקים נעשו בידי המבקש מעשים שלא כדין וכי יש לחקרו כדי לברר את חשדותיהם של המפרקים. בבקשה לא פורטו החשדות של המפרקים וביהמ"ש המחוזי הורה להגיש בקשה מפורטת שתכיל פרטים עובדתיים במידת האפשר, כדי שביהמ"ש ישתכנע שאמנם יש צורך במתן צו לחקירה. המפרקים הגישו נימוקים בהם פירטו חשדותיהם בקשר לשתי עיסקות של המשיבה עם המבקש וביהמ"ש המחוזי נתן צו למבקש להתייצב לחקירה. לפי סעיף 288 לפקודה ביהמ"ש רשאי להזמין "... כל אדם הידוע כמחזיק נכסים של החברה או החשוד בכך או הנראה כמי שחייב לה כסף או שהוא יכול... למסור מידע בדבר החברה... מסחרה, עסקיה או נכסיה, ורשאי הוא לחקור אותו באזהרה בכל העניינים האלה...". על מנת שניתן יהיה להזמין ארם לחקירה לפי הסעיף על ביהמ"ש להיווכח הןכי אותו אדם נכנס לגדרה של חלופה אחת לפחות מן החלופות המוזכרות בסעיף והן שבנסיבות העניין יש מקום לעשיית שימוש בשיקול הדעת הנתון לביהמ"ש אם להורות על קיום החקירה. טענת המבקש היא כי בעניינו לא התקיים אף אחד מן התנאים האמורים וכן כי טעה ביהמ"ש בשיקול הדעת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקש טען כי היה על המפרקים להוכיח כי המבקש נכנס לגדר חלופות הסעיף, וכי על המפרקים לאמת חשדותיהם באמצעות תצהיר. על כל פנים, טען המבקש, אין לשאול במסגרת החקירה אלא בקשר לשתי העסקאות שפורטו בתוספת הנימוקים שהגישו המפרקים. טענות אלה אינן מצדיקות מתן רשות לערעור. על מנת לבסס בקשה לקיום חקירה לפי סעיף 288 לפקודה די למפרקים להראות כי קיים חשד שהמבקש נכנס לגדר אחת מחלופות הסעיף ואין צורך בהוכחת הדבר. מטרת החקירה היא בדיקת החשדות, ודרישה להוכחה מוקדמת היתה עשויה לייתר את עצם החקירה. אשר לטענה כי הבקשה צריכה להיות מלווה בתצהיר - הבקשה לקיום החקירה הוגשה ע"י מפרקי החברה, הנחשבים כ"פקידי בית המשפט", ולא היה צורך ללוותה בתצהיר. מאחר שצרכי החקירה מחייבים כי לנחקר לא יימסר מראש כל החומר ולא יפורטו כל החשדות לא היה מקום להגביל את החקירה אך לעסקות שצויינו בתוספת הנימוקים.
ג. טוען המבקש כי אף אם נכנס עניינו לגדר חלופות סעיף 288, הרי טעה ביהמ"ש המחוזי בכך שעשה שימוש בשיקול דעתו להזמינו לחקירה, שכן בכוונת המפרקים לנצל אתהמידע שישיגו בחקירה לשם ביסוס תובענה אשר בדעתם להגיש כנגדו ובכך יזכו ביתרונות דיוניים ומהותיים שאינם מגיעים להם עפ"י סדרי הדין. הדין הוא כי אם הגישו המפרקים תובענה כנגד הנחקר לא יאופשר להם להשיג באמצעות החקירה מידע רב מזה שלו הם זכאים לפי סדרי הדין הרגילים. הוא הדין גם אם טרם הוגשה תובענה כזאתאך הוכח בדעת המפרקים להגישה ומטרת החקירה איננה אלא לסייע להם בביסוסה. אולם, המפרקים הצהירו כי לפי שעה אין הם מתכוונים לתבוע את המבקש וכי אם תשובותיו בחקירה יספקו אותם הם לא יתבעו. אין יסוד שלא לקבל הצהרה זו של המפרקים. יש לזכור כי מטרת החקירה היא, בין השאר, לאפשר למפרקים, אשר לעתים קרובות מצויים בנחיתות אינפורמטיבית, לברר אם יש יסוד להגשת תובענות אלו או אחרות ואין למנוע מהם את האפשרות לקיים בירור זה, ובלבד שלא הוכח כי מטרת החקירה המבוקשת איננה אלא לסייע למפרקים בניהולה של תובענה קיימת או עתידה.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד צ. פירון למבקש, עו"ד י. שגב למשיב. 30.1.89).

ע.א. 830/86 - ס.א.ר חרושת דפנה נגד ס.א.ר. סרט אלכסון בע"מ ואח'

*טענת מעשה בית דין בתביעת פיצוי בגין הפרה נמשכת של חוזה(הערעור נתקבל).

א. בין המערערת לבין המשיבים קיימת סידרה של חוזים שלפיהם העבירו המשיבים למערערת ידע, ציוד ומידע הקשור בשיווק ופרסום של סרטי אלכסון, סרטים מולחמים וכדומה, על מנת שהמערערת תעסוק ביצור ובהפצה של סרטים כאלה. בסוף 1979 הגישה המערערת תביעה נגד המשיבים (להלן: התביעה הראשונה) בגין הפרת החוזים, כאשר התביעה הצטמצמה לסעד הצהרתי לגבי אותן הפרות ללא תביעת פיצוי כלשהו. שני הצדדים הביאו בפני בימ"ש השלום ראיותיהם וסיכומי טענותיהם ובבואו להסיק את מסקנותיו לא הסתמך ביהמ"ש על מסמכים "שלידתם... היא בתאריכים מאוחרים להגשת התביעה... וגם הדברים שהם דנים בהם קרו לאחר הגשת התביעה, ומה שעלינו להחליט בו במשפט הוא דברים שקרו או לא קרו לפני הגשת התביעה". שופט השלום ציין כי ב"כ הנתבעים התנגד לכלול במסגרת אותו דיון דברים שקרו לאחר הגשת התביעה. ביהמ"ש נתן למערערת פסק דין הצהרתי שלפיו "הנתבעים הפרו את ההתחייבויות שקיבלו על עצמם...". לעומת זאת דחה ביהמ"ש תביעת המערערים לסעד כספי מאחר שסעד כזה לא נתבע בתביעה ואף לא הוגשה בקשה לתקן אותה על מנת לתבוע סעד כזה. בסוף 1985 הגישה המערערת תביעה חדשה בה היא תובעת פיצוי בגין הפרת החוזים הנ"ל. המשיבים ביקשו לדחות את התביעה על הסף, בין היתר, מחמת מעשה בית דין וביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה. לדעת ביהמ"ש "המדובר בעילה אחת בגין הפרות שונות של אותם חוזים ומשום כך שומה היה על המשיבה לעתור לפיצול סעדים... בטרם ניתן פסק הדין בבימ"ש השלום" וזאת אפילו בוצעה ההפרה נשוא התביעה הנוכחית לאמר שהתגבשה מסכת העובדות שמצאה ביטוי בתביעה הראשונה. הערעור נתקבל.
ב. בתביעה שמוגשת במועד מסויים בגין הפרה נמשכת של חוזה, אין התובע יכול לתבוע נזק עתידי, באשר אותה עת אין לדעת אם מעשה ההפרה יימשך. לגבי מעשה נזיקין נמשך נקבע ע"י ביהמ"ש העליון "משום כך יכול בעל המקרקעין לתבוע פיצויים בגלל הנזק שנגרם לו רק עד ליום הגשת התביעה ואין הוא יכול לתבוע נזק סכוי בעתיד, כי הרי הנתבע יכול לחדול בכל רגע מהסגת הגבול... מכאן שאם הנתבע ממשיך בהסגת הגבול גם אחרי הגשת התביעה נוצרת בכך עילת תביעה נוספת והתובע יכול לתבוע שוב על פיה בתביעה שניה וחוזר חלילה". דין דומה יש להחיל לגבי הפרה נמשכת של חוזה. אם בהפרה אחת נמשכת כך, קל וחומר הוא הדין בהפרות שמופר החוזה מפעם לפעם.
ג. נשאלת השאלה אם צריך לקבוע דין שונה במקרה שהעובדות בגין ההפרה השניה, או בגין הימשכותה של ההפרה המקורית מעבר למועד שבו הוגשה התביעה הראשונה, נודעו לנפגע בטרם הסתיים הדיון בתביעה הראשונה. שני הצדדים מסתמכים על פסק הדין בר"ע 449/83 (פד"י ל"ח (1) 613) שם נאמר כי "תביעה לאכיפת חיוב או להצהרה על קיומו... או תביעה לפיצויים בשל הפרתו של אותו חיוב, כולן תביעות, המבוססות על אותו חוזה ועל אותו חיוב העולה ממנו ואינני רואה מקום להפריד ביניהן ולראות בכל אחת מהן תביעה נפרדת". ברם, הכלל הזה אינו עונה לשאלה מה יעשה צד לחוזה שהופר בשנית לאחר שהוגשה תביעה לפיצוי בגין הפרתו הראשונה. נראה שהתשובה היא ביוצא מן הכלל שהובא באותו פסק דין האומר כי "כלל זה אינו חל במקרים דוגמת המקרים הבאים :... פיצול ההליכים נבע מעובדות חדשות, שנתגלו או התעוררו לאחר הבקשה לסעדהצהרתי". מכאן כי סעדים בגין עילה אחת שנולדה בטרם הגשת התביעה חייב התובע לכלול אותם כולם בתביעתו. וודאי שעתירה לסעד של פיצויים בגין הפרות שארעו עד למועד הגשת התביעה הראשונה, צריך היה התובע לכלול באותה תביעה, אלא אם הותר לו פיצול סעדים. אך אין זה הדין לגבי הפרה שנטען כי ארעה לאחר הגשת התביעה הראשונה, הפרה אשר מהווה עילה חדשה אשר בגינה זכאית המערערת לתבוע, ואין היא
זקוקה לצורך זה לרשות לפיצול סעדים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מאחר שתוך הזמן שהתביעה הראשונה היתה תלויה בבימ"ש השלום נודע למערערת על דבר ההפרה החדשה חייבת היתה לעתור בתביעה הראשונה לסעד בגין ההפרה החדשה על ידי בקשה לתיקון מתאים של אותה תביעה. גישה זו אין לקבל. לגבי ההפרה החדשה לא היתה חובה לבקש תיקון התביעה הראשונה ומותר היה להגיש את התביעה בנפרד כפי שהוגשה.
ד. פסק הדין ניתן מפי השופטת וולנשטיין. השופט ברק הוסיף כי ההפרות הנטענות התרחשו כולן לאחר הגשת התביעה המקורית וממילא מהוות הן עילות חדשות שאינן נתפסות ברשתו של הפסק הראשון. עם זאת, יש להשאיר בצריך עיון את השאלה אם לא היה מקום להגיע לאותה מסקנה - שאין לנו עניין במעשה בית דין - גם לגבי הפרות שהתרחשו לפני מתן פסק הדין הראשון. דומה שיש לבחון מחדש את העניין כפי שהוחלט בר"ע 449/83 הנ"ל. לכאורה, פסק דין הצהרתי אינו צריך למנוע תביעה שניה לפסק דין לאכיפת חיוב או פיצויים אפילו לעניין אותן עובדות עצמן. הבעייה לא נטענה כאן ולפיכך יש להשאירה בצריך עיון. השופט בך העיר כי יש להבחין לצורך הסוגייה בה עסקינן בין נזקים נוספים הנגרמים לתובע אחרי הגשת התובענה, במסגרת אותה עילת תביעה, כאשר התובע חייב לכללם בתביעתו המקורית, ואשר ביחס אליהם לא יותר לו, בדרך כלל, להגיש תביעה נוספת נפרדת, ובין מעשים נוספים המבוצעים על ידי הנתבע, המהווים עילות תביעה חדשות, אשר אין מניעה להגיש עבורן תובענות נוספות, והמקרה דנן נכלל בקטיגוריה השניה. בנוסף על כך אמר השופט בך כי הוא שותף לספק שהובע ע"י השופט ברק אם הכלל האוסר הגשת תובענות נפרדות בקשר לאותה עילת תביעה ללא קבלת היתר מיוחד, חל על מקרים בהם התובענה המקורית היא לפסק הדין הצהרתי. גם לדעתו צריך להשאיר שאלה זו בצריך עיון.

(בפני השופטים: ברק, בך, גב' וולנשטיין. החלטה - השופטת וולנשטיין. עו"ד רסלר למערערת, עו"ד תגר למשיבים. 6.2.89).

ע.א. 792/85 - הרטה ולד נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*פירוש "המדד ביום" בחוק מס שבח, האם הכוונה "למדד הידוע ביום" או "המדד הפורמלי החל באותו יום(הערעור נדחה).

א. המערערת מכרה מגרש בהסכם שנכרת ביום 28.3.84. היא עמדה בהוצאות שונות, ובכללן הוצאות לאחר יום המכירה, שנעשו בין התאריכים 1 ו-15 בחודש אפריל 1984. היא ביקשה כי הוצאותיה יוכרו כניכוי על פי הוראת סעיף 39 לחוק מס שבח. המשיב לא חלק על עצם הניכוי או על גובה ההוצאות. המחלוקת התמקדה בשאלת התיאום של ההוצאות שהוצאו לאחר יום המכירה, וזאת על פי הוראות סעיף 47 לחוק מס שבח. בסעיף זה מצוייה הגדרת "ערך הוצאות ששולמו לאחר יום המכירה" הקובעת כי אותו ערך יהא: "סכום השווה להוצאות המותרות... כשהוא מוכפל במדד ביום המכירה ומחולק במדד ביוםתשלום ההוצאה". עמדת המערערת היתה כי "המדד ביום" תשלום ההוצאות, הוא המדד שהיה ידוע באותו יום, היינו מדד חודש פברואר 1984, הוא המדד הידוע עד ליום 15 באפריל 1984. זאת למרות שההוצאה נעשתה כבר בתחילת חודש אפריל. לפי הטענה זהו גם המדד ביום המכירה שהיה כאמור ב-28.3.84 ומכיוון שכך, אין מקום לפעולת תיאום של ההוצאות עפ"י ההגדרה הנ"ל, שכן מדד יום המכירה ומדד יום תשלום ההוצאה חד הם. עמדת המשיב היתה כי מדד יום המכירה הוא מדד חודש מרץ שהתפרסם ביום 15.4.84 ואילו יום תשלום ההוצאה הוא מדד חודש אפריל שהתפרסם ביום 15.5.84. מכיוון שכך, סבר המשיב שיש מקום להפעלת נוסחת התיאום הקבועה בהגדרת "ערך הוצאות ששולמו לאחר יום המכירה". במלים אחרות, עמדת המערערת היא, כי "מדד ביום" הוא המדד הידוע באותו יום, היינו המדד האחרון שפורסם ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן - המדד הידוע) ואילו עמדת המשיב היא כי כוונת הכתוב למדד הפורמלי החל על אותו יום
עפ"י הפרסום הרלוונטי, היינו המדד של החודש בו מצוי היום הנבדק, אשר מתפרסם ביום ה-15 של החודש שלאחריו (להלן - המדד הרשמי). וועדת הערר קיבלה את עמדת המשיב והערעור על כך נדחה.
ב. המונח "מדד ביום" מופיע בכמה מן ההגדרות של סעיף 47 לחוק ותכליתה של ההוראה להגיע לשני נתונים: "הסכום האינפלציוני" מחד גיסא ו"השבח הריאלי" שהוא השבח פחות הסכום האינפלציוני, מאידך גיסא. מטרת ההגדרה להביא את מחיר הרכישה בתוספת ההוצאות המותרות בניכוי לערכי יום המכירה. נקודת המוצא הפרשנית כי יש לתת פירוש אחיד למונח "מדד ביום" לגבי כל אחד מן המועדים הרלוונטים שהוזכרו בחוק, היינו, "יום הרכישה", "יום המכירה", ו"יום תשלום ההוצאה". מן הבחינה הלשונית משמעות הצירוף "מדד ביום" אינה יכולה להיות אלא המדד הרשמי הנכון ליום מסויים, הוא המדד החודשי המתפרסם ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ביום ה-15 בחודש שלאחר מכן. זאת בניגוד למדד הידוע ביום מסויים, המתייחס מטבע הדברים למציאות של החודש שלפניו, ובימים 14-1 לחודש נתון, מתייחס לנתונים נכונים לחודשיים שקדמו לו. המדד הידוע עד לפרסום המדד הרשמי הקובע אינו אלא נתון ארעי ובלתי מדוייק מבחינה עובדתית, שהרי נפנים אליו, אם בכלל, אך ורק בשל כך שההודעה הרשמית המתייחסת למדד האמיתי ביום פלוני טרם פורסמה. סיכומם של דברים, הן לשון החוק כפשוטה, והן התכלית הכלכלית המונחת ביסודה, תומכים בפירוש המוצע ע"י המשיב שלפיו "המדד ביום" הוא המדד החל לפי ההודעה הרשמית לגבי אותו יום.
ג. לצורך שומה עצמית - באשר למדד ביום המכירה וביום הרכישה לא מתעוררות בעיות משום ששומה עצמית ניתן להגיש תוך 50 יום מיום ביצוע העיסקה. נותרת בעייה רק באשר לשאלת המדד ביום תשלום ההוצאה. מדובר גם בהוצאות ששולמו לאחר יום המכירה ולפיכך בשומה עצמית עשויים להגיע למצב שבו לא ידעו את המדד של יום המכירה אם ההוצאה נעשתה בחודש שלאחר יום המכירה. הקושי הוא קושי מעשי שניתן להתגבר עליו בעזרת אחד מן המנגנונים המצויים בחוק מס שבח. האחד, בקשה להארכת מועד לפי סעיף 107 לחוק, והשני, בקשה לתיקון שומה על פי סעיף 85 לחוק. במקרה אחרון זה תוגש השומה העצמית בלא הנתון בדבר ההוצאה ועם היוודע המדד בגין יום אותה הוצאה תוגש בקשת תיקון בהסתמך על העובדה החדשה שנתגלתה, היא המדד הנכון ליום ההוצאה. יש להעיר כי הטכניקה של שימוש במדד ידוע אינה זרה למחוקק, ומקום שכך הם פני הדברים נוקט החוק לשון מפורשת שאינה מותירה ספק פרשני.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יוסף סגל למערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 2.2.89).

בג"צ 6/88 - אברביה ישראל נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'

תחולת תנאי פיטורין הנקבעים בחוזה מיוחד ונוגדים את תנאי הפיטורין בפקודת העיריות. התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותר התקבל לעבודה בעירית ת"א ב-1979 והוא אז בן 54. אין זה הגיל הרגיל להתקשרות עיריה עם עובד ומטעם זה נחתם עם העותר חוזה מיוחד להעסקתו לתקופה של 11 שנים עד הגיעו לגיל פרישה. החוזה סוטה בתנאיו מהמקובל ביחסים שבין העיריה ובין עובדיה המתקבלים על פי הכללים שנקבעו בפקודת העיריות. בסעיף אחד נקבע כי העובד לא יזכה בגימלאות מהעיריה ובסעיף אחר נקבעו תנאי פיטורין מיוחדים. לפי סעיף הפיטורין רשאי ראש העיר, בין היתר, להפסיק את שירותו של העובר בכל עת אם עבר העובד על המשמעת או התנהג בצורה בלתי הוגנת, ללא כל תשלום. באשר לעניינים אחרים נקבע בחוזה המיוחד כי תחולנה על העובד "הוראות תקנות העיריה". ב-1986 נחשד העותר בעבירת שוחד. התלונה הועברה למבקר העיריה שחקר בנושא. מסקנות מבקר העיריה היו כי חומר הראיות אינו מצביע בוודאות על קבלת שוחד ע"י העותר, אלא על
התנהגות הפוגעת בכללי המוסר, בכבוד העיריה ובאימון הציבור בה ולפיכך המליץ לפטרו. ראש העיר אימץ את המלצות המבקר ופיטר את העותר מכח הסמכות הנתונה לו על פי החוזה המיוחד. העותר פנה לביה"ד לעבודה לביטול פיטוריו בטענה כי על פיטוריו חלים התנאים הקבועים בפקודת העיריות לגבי עובדים, וכן טען נגד הפיטורין מבלי שראש העיר שמע אותו תחילה אישית. לאחר שהוגשה העתירה לביה"ד האיזורי לעבודה קיבל העותר מכתב מראש העיר שהציע לו להעלות בכתב את השגותיו כנגד הפיטורין, אך העותר דחה את הפנייה באמרו כי כל עוד הודעת הפיטורין שרירה וקיימת אין הוא מוכן להביא את תגובתו בפני ראש העיר. ביה"ד האיזורי קבע שהפיטורין בטלים וזאת הן משום שלדעתו ההחלטה על פיטוריו של העותר צריכה להתקבל לפי פקודת העיריות, והן משום שהודעת הפיטורין שוגרה לעותר לפני שנשמעה גירסתו. ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעור העיריה וקבע כי עובד עיריה שנתקבל לעבודה על פי חוזה מיוחד אינו נכלל עם עובדי העיריה המתמנים על פי הכללים המנויים בפקודת העיריות ואין חלים עליהם הכללים של פיטורין לפי פקודת העיריות. עם זאת קבע ביה"ד כי לעותר שמורה זכות הטיעון בקשר לפיטוריו, וניתנה לו הזדמנות לשטוח טענותיו בפני ראש העיר, אפילו החלטת הפיטורין עדיין שרירה וקיימת. העתירה לבג"צ נדחתה.
ב. בג"צ אינו בימ"ש נוסף לערעורים המעביר תחת שבט ביקורתו את פסקי הדין שניתנו בביה"ד הארצי לעבודה בתחום סמכותו ועל פי הסדר הרגיל. סמכות ההתערבות של בג"צ מוגבלת ומצומצמת עד מאד. ככל שבג"צ מוצא להתערב בפסיקתו של ביה"ד לעבודה הוא מגביל עצמו בתחום צר, היינו, כאשר מתגלה טעות משפטית מהותית ולעניין זה אין נפקא מינה אם שורשיה בנושא סמכות או בנושא מהות, וכן כאשר הצדק מחייב התערבותו של בג"צ לאור נסיבותיו של העניין. כאשר שני התנאים האלה מצטברים יחדיו. ביה"ד הארצי עסק בעניין שבתחום סמכותו ומהבחינה הזו אין פגם בפסק הדין. הטענה היא כי נתגלתה "טעות משפטית מהותית" וכי הטעות היא כה חמורה עד שהצדק מחייב התערבות בג"צ. טענה זו יש לדחות. ביה"ד האיזורי קבע את שקבע מתוך הנחה שהעותר נמנה עם עובדי העיריה שחלים עליהם הכללים שבפקודת העיריות וסבר כי הסעיף המיוחד המאפשר סטייה מכללים אלה אינו חוקי. מאידך, סבר ביה"ד הארצי כי עובד על פי חוזה מיוחד יש לו דין מיוחד לעניין קבלה לעבודה ולעניין פיטורין והכללים שבפקודת העיריות אינם חלים עליו. רק אם הפרשנות שניתנה על ידי ביה"ד הארצי איננה אפשרית ואין בעניין זה פנים לכאן ולכאן, ורק אם ברור לחלוטין כי הסעיף בחוזה לעניין זה הוא בלתי חוקי בעליל, כי אז קיימת טעות גלוייה ומהותית המצדיקה התערבות בג"צ. ברם, לא זה המצב. בעת שנעשתה ההתקשרות עם העותר בחוזה מיוחד, לא היו כל תקנות המסדירות את העניין בפקודת העיריות באשר לעובדים על פי חוזה מיוחד, ולכן אין פסול בכך שהעיריה הנחתה עצמה על פי הכללים שנקבעו בתקשי"ר לגבי עובדי המדינה. בדרך כלל כשנדרשת רשות פלונית לקבוע עמדה בנושא שאינו מוסדר בכללים ברורים, מותר לה ללמוד גזירה שווה מכללים המקובלים במקרים דומים אצל רשות אחרת. על פי כללי התקשי"ר אפשר לקבוע תנאים מיוחדים להעסקת עובד על פי חוזה מיוחד במקרה מתאים, והמקרה דנן הוא מקרה מיוחד, שהרי מדובר בהעסקת עובד שבעת כניסתו לעבודה כבר היה בן 54.
ג. מדיניות שיפוטית מקובלת היא כי יש לפרש חוק או חוזה, ככל שרק ניתן, בדרך המקיימת את תוקפו של החוק או של החוזה, ולהמנע מקביעה כי אלה אינם תואמים את הדין. פסק הדין של ביה"ד הארצי מתיישב עם העובדות ועם החוק, ומכל מקום וודאי שהמסקנה שאליה הגיע על פי הנימוקים שניתנו מצוייה במסגרת אופציית הפרשנות האפשרית במקרה זה. מכאן שאין לומר כי מצוייה בפסק הדין טעות מהותית הגלוייה על פני הפסק וכיוון שכך אין יסוד להתערבות בג"צ בפסק הדין.

ד. אשר לזכות הטיעון של העותר - שמורה לו עתה זכות הטיעון בקשר לפטוריו כפי שנקבע על ידי ביה"ד הארצי לעבודה. לכך ניתן להוסיף שבנסיבות המקרה זכות הטיעון של העותר מוצתה באופן מלא. מבקר העיריה, ששימש זרועו הארוכה של ראש העיר בעניין זה, קיים בנושא זה בירור יסודי ושמע את העותר ואת השגותיו כשם ששמע ראיות נוספות. את סיכום הבירור, כולל דברי העותר וטענותיו, הביא לידיעת ראש העיר לפני שהלה החליט על הפיטורין. במקרה כגון דא אין זה מן ההכרח שראש העיר יחזור וישמע את העותר אישית.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד דוידוב לעותר, עו"ד גב' ברכה סמו למשיבים. 19.2.89).

בג"צ 832+849/87+581 - ראש עירית ירושלים ואח' נגד שר הפנים ואח'

*מתן אישור לתכנית הקמת האיצטדיון בירושלים(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. רעיון הקמתו של איצטדיון כדורגל בירושלים ראשיתו בשנת 1973. פרוייקט זה עתיד היה להבנות באיזור שועפט שבצפון ירושלים, ובהשפעת חוגים חרדיים שהתנגדו לבניית הפרויקט באותו איזור, הוחלט להקים וועדה שתמצא אתר חליפי לאתר שועפט. לאחר דיונים עלתה תכנית הקמת האיצטדיון באיזור מנחת. תכנית האיצטדיון היא אחת מתוך מספר תכניות באיזור הכוללת הקמת מרכז עירוני משני באיזור מנחת. תכנית מתאר כוללת מכילה בתוכה, בין היתר, הקמת מרכז מסחרי, הסטת מסילת הברזל, הקמת מרכז מסחרי ותעשייה עתירת ידע, והקמת גן חיות וכיוצא באלה תכניות. הן הוועדה המקומית והן הוועדה המחוזית החליטו לאשר את תכנית הקמת האיצטדיון לכ-12,000 צופים. באפריל 1987 אושרה התכנית ע"י הוועדה המחוזית, הוגש ערר למועצה הארצית לתכנון ולבנייה וביולי 1987 נדחה הערר. עתה היה על שר הפנים לתת את אישורו לתכנית אך הוא סרב, ואז פנו העותרים לבג"צ. עתירת העותרים נתקבלה.
ב. הנמקת מנכ"ל משרד הפנים להתנגדותו ניתן לחלק לשלשה רבדים: ליקויים ספציפיים בתכנית הנדונה ; אופן בחירת האתר; הצורך בתכנית מתאר כוללת לאיזור. באשר לליקויים הספציפיים בתכנית הרי הם מתייחסים לנושאי רעש, חנייה ותחבורה. אשר לאלה יש לקבל את חוות הדעת המקצועיות של העותרים ולקבוע כי אין בשיקולים הנוגעים לרעש, חנייה ותחבורה כרי למנוע את אישור התכנית. הוא הדין באשר לרובד השני הנוגע לבחירת מקום האתר. אין לקבל את הטענה כי לא נבחנו מקומות אלטרנטיביים. מסתבר שנבחנו אתרים שונים ובסופו של דבר המסקנה היתה כי המקום שנבחר הוא המקום המתאים. נותר איפוא לבחון רק את הרובד השלישי, היינו כי יש צורך בתכנית מתאר כוללת ולא להסתפק בתכנית חלקית הנוגעת לאיצטדיון בלבד. גם נימוק זה יש לדחות.
ג. ניכר בעליל כי הגורמים הנוגעים לתכנון התכניות היו מודעים ואף נתנו את דעתם לפרוייקטים השכנים המתוכננים והקיימים. אשר לחשיבותה של תכנית מתארית כוללת - אכן יש חשיבות לכך אולם אין חשיבות זו יכולה להכריע בשאלה הנדונה כאן. אין לומר כי בכל מקרה בו מדובר בפרוייקט שהוא חלק מתכנית מתארית כוללת, יהיה צורך, לעניין תכנית ספציפית, להמתין עד לקבלת התכנית הכוללת. ההכרעה נתונה לרשויות התכנון ויש להתחשב בכל מקרה גם בזמן הדרוש לביצוע תכנית ספציפית לעומת ביצועה של התכנית הכוללת. בענייננו, על בג"צ לבחון אם החלטת המנכ"ל שלא לאשר את התכנית יכולה לעמוד במבחן הסבירות. חוסר הסבירות היא עילת פסלות ומכוחה ייפסל שיקול דעת מינהלי בלתי סביר גם אם תוצאתו איננה החלטה שרירותית, וגם אם ההחלטה נתקבלה בתום לב תוך שקילת כל הגורמים הנוגעים לעניין וגורמים אלה בלבד. החלטה בלתי סבירה היא החלטה החורגת מהאופציות השונות של ההחלטות אשר בנסיבות העניין
מצויות במתחם הסבירות וצריכות לאזן בין מספר אינטרסים ציבוריים אשר כל אחד מהם חשוב כשלעצמו. בענייננו קיימים שני אינטרסים עיקריים: האחד, העדפת תכנון תוכנית כוללת, והשני, הצורך כי תכנית בניית האיצטדיון, שחשיבותה אינה שנוייה במחלוקת, לא תדחה שוב לאחר שנים רבות של "עינויי דין", תכנית שקיבלה את ברכת וועדות התכנון. אם שוקלים את טענות המשיב לעומת טענות העותרים ואופן ביצוע האיזון בין האינטרסים השונים, המסקנה היא כי האיזון נעשה באופן בלתי סביר בנסיבות העניין. גם אם תמצי לומר, כי קיימת עדיפות כלשהי לתכנון תכנית מתאר כוללת, הרי וודאי שעדיפות זו אינה כה מכרעת עד שינתן לה הכח להביא לידי דחייה כה ארוכה בביצוע התכנית הספציפית.

(בפני השופטים: ברק, חלימה, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עוה"ד אתמר הכהן, יצחק אלירז וגב' נעמי וייל לעותרים, עוה"ד מ. מזוז ורנטו יאראק למשיבים. 9.1.89).

ע.א. 244/87 - ציון קוש ואח' נגד שלמה כהן

*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

א. המשיב, שעבד אצל המערערת השניה, נפגע עקב תאונת דרכים שאירעה כשחזר ממקום עבודתו אצל המערערת במכונית שהיתה נהוגה בידי המערער. התאונה אירעה לפני שנכנס לתוקף חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ולפיכך אין החוק חל עליה. המערערים הודו באחריותם לתאונה ולתשלום פיצויים והמחלוקת היא באשר לשיעור הפיצויים שנפסקו למשיב בגין כאב וסבל, שיערוך שכרו של המשיב כפי שהיה ביום התאונה, ושכר טרחת עו"ד שבו חוייבו המערערים ואשר לא לקח בחשבון את העובדה כי מהסכום שנפסק נוכה סכום בגין תגמולי הביטוח הלאומי. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. באשר לאחוזי הנכות, הרי אלה נקבעו בסופו של דבר על יסוד חוות דעת מקצועיות שהוגשו והמערערים היו מוכנים, לצורך קביעת פיצויים בגין כאב וסבל, לקבל את ההנחה כי למשיב נגרמה נכות בשיעור של %44 כפי שנקבע ע"י המוסד לביטוח לאומי. טענת המערערים היא כי למרות אחוזי הנכות האמורים הרי גובה הפיצויים, בשיעור של 200,000 ש"ח בגין כאב וסבל, מופרז. אילו היה מקרהו של המשיב מתרחש לאחר שחוק הפיצויים נכנס לתוקפו לא היה זוכה בגין ראש נזק זה ביותר מ-18,000 ש"ח, והשאלה היא אם יש מקום להתערב בשיקולי ביהמ"ש המחוזי בקשר לסכום שקבע. המשיב נפגע פגיעה מוחית שהשאירה אותו בחוסר הכרה למשך כשבועיים. במשך חודשיים סבר כי נפגע גם באופן מיני אך עניין זה הוסדר חלקית ע"י תרופות שקיבל ובסופו של דבר נשאר עקר. המשיב יזדקק לטיפולים בעתיד ותוחלת חייו קוצרה עקב בעיות היכולות להתעורר בכלי הדם ובמח. עיקר בעייתו של המשיב היא בעקרות שאינה ניתנת לריפוי ומצב זה עלול להפריע למשיב למצוא בת זוג וגם אם תמצא כזו לא תהיה לו ההנאה שבהולדת ילדים ובגידולם. מאידך - אין נכותו תיפקודית בעיקרה. כאשר ביהמ"ש שלערעור דן בשאלה אם להתערב בגובה הסכום שנקבע בגין כאב וסבל רשאי הוא להתעלם מהשינויים שהביא חוק הפיצויים ולפסוק לפי המצב שהיה קיים לפני כן. אמנם ידועים מקרים שבהם אישר ביהמ"ש העליון את קביעת הפיצויים לפי הקריטריונים הקבועים בחוק הפיצויים, הגם שהמקרה אירע לפני שנכנס לתוקפו חוק הפיצויים, אך בעשותו כן התחשב ביהמ"ש העליון בעובדה שהסכום שנפסק נראה בנסיבותיו של אותו עניין כסכום סביר. כמו כן, בדרך כלל אין הערכאה השניה מתערבת בשיקולי הערכאה הראשונה בקביעת גובה הפיצויים שנפסקו בגין כאב וסבל ורק לעיתים נדירות, כשהסכום שנפסק אינו עומד בשום יחס למה שראוי להיפסק, או שביהמ"ש השתמש בשיקול דעת מוטעה, עשוייה הערכאה השניה להתערב. בקביעת גובה הפיצויים בגין כאב וסבל יש להתחשב בנתונים מסויימים, כגון פגיעתו
הפיזית של הניזק, משך האישפוז וסבל שנגרם לו. כשמיישמים את העקרונות האמורים על מקרהו של המשיב המסקנה היא שביהמ"ש המחוזי הגזים יתר על המידה כשזיכה את המשיב בסכום של פיצוי העולה פי 11 מכל סכום שהיה זוכה בו על פי חוק הפיצויים, ועולה על הסכומים שנפסקו בעבר לנפגעים עם נתונים לא פחות חמורים מאלה של המשיב. לפיכך יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל על 80,000 ש"ח במקום 200,000 ש"ח.
ג. אשר לשיערוך שכרו של המשיב - הובאו עדויות באשר לשכרו של המשיב סמוך לאירוע התאונה וביהמ"ש שיערך אותו שכר לסכום בשקלים ביום מתן פסק הדין. המערערים משיגים על דרך חישוב זו ולפי טענתם לא היה מקום להצמדתו המלאה של הסכום. אין לקבל את טענת המערערים. על פי ההלכה אין להתערב בחישוב הפסד ההשתכרות על בסיס משכורתו האחרונה של הניזוק כשהיא מוצמדת עד ליום פסק הדין. יש להחזיר את מצבו של הניזוק לקדמותו, היינו להעמיד את הניזוק לאחר מעשה הנזק באותו מצב בו היה נתון אותה שעה לולא מעשה הנזק וזה השכר שהיה מגיע אליו על יסוד השיערוך.
ד. המערערים ערערו גם על סכום שכר הטרחה שחוייבו לשלם, היינו %20 מסך 313,000 ש"ח שנפסק למשיב, מבלי שביהמ"ש ניכה מסכום זה לצורך שכ"ט את התגמולים שהמוסד לביטוח לאומי משלם למשיב. אין ביהמ"ש העליון רואה בעין יפה ערעור על שכר הטרחה שנפסק. כמו כן, ביהמ"ש הדן בנושא מסויים רשאי לפסוק לתובע שכר טרחה בסכום שהוא מעבר לשכר הטרחה המינמלי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין, והכל תלוי בנסיבותיו של כל עניין ועניין. בערעור דנא אין יסוד להתערב בקביעת ביהמ"ש באשר לשיעור האחוז, %20 שקבע, אך מאידך צודקים המערערים כי בקביעת סכום ההוצאות יש לנכות מהסכום הכללי שנפסק למשיב את תשלומי המוסד לביטוח לאומי. כך שיש לקבל את הערעור בנושא ההוצאות ולהשאיר %20 מהסכום שנפסק למערער לאחר ניכוי התשלומים של המוסד לביטוח לאומי ובכפוף להפחתת סכום הפיצויים ע"י ביהמ"ש העליון.
ה. המשיב טוען בערעור שכנגד שביהמ"ש לא הביא בחישוב ההפסדים את התוספות הסוציאליות לשכרו החדשי וכן לא הביא בגדר חישוביו את אפשרות התקדמותו של המשיב. שתי טענות אלה יש לדחות. באשר לחישוב ההפסדים בגין התוספות הסוציאליות הרי המשיב לא הניח בפני ביהמ"ש תשתית עובדתית שתאפשר להיענות לטענה. ההטבות הסוציאליות אינן בגדר ידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש ועל הטוען טענה מעין זו להוכיח אותה כדבעי. אשר לאפשרות התקדמותו של המשיב - יש לדחות את הטענה הן מבחינת העובדות והן על פי ההלכה. באשר לבחינה העובדתית השאלה אם צפוי גידול ריאלי בשכר העובדים במשק ובאיזה שיעור הינה שאלה עובדתית ומי שמבקש להסתמך על גידול ריאלי צפוי בשיעור ההכנסה עליו להוכיחו. במבחן זה לא עמד המשיב. אשר לבחינת ההלכה - המערער סמך את יתדותיו על הלכה שיצאה מביהמ"ש העליון, שבה הוחלט להוסיף %25 עבור הפסד השתכרות בגין המגמה ההולכת ונמשכת של עליית השכר. ברם, מאוחר יותר חלה התפתחות בהלכה ונקבע שאין מקום להוספת התוספת של %25. לפיכך יש לדחות את הערעור הנגדי.

(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט חלימה.. עו"ד חיים זליכוב למערערים, עו"ד צבי יעקבי למשיב. 23.2.89).

בג"צ 237/88 - מועצה מקומית גבעת שמואל ואח' נגד מנכ"ל משרד הפנים ואח'

*אישור תכנית להקמת מחלף על כביש גהה ליד גבעת שמואל(העתירה נדחתה).

א. עניינה של העתירה תכנית להקמת מחלף על כביש גהה אשר מקומו בין גבעת שמואל לבני ברק. ביוני 1983 העבירה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה של בני ברק את
התכנית המקורית להקמת המחלף לוועדה המחוזית והוועדה המחוזית החליטה להפקיד את התכנית. ההתנגדויות לתכנית המקורית הושמעו בוועדה המחוזית ובין השאר נדונה דרישת ראש עירית בני ברק "להבטיח כדין... שלא תותר תנועת כלי רכב במחלף בשבתות ובחגים". נציג משרד התחבורה בוועדה סבר כי אין בסמכות הוועדה לקבוע את סדרי התנועה ולפיכך לא החליטה הוועדה אלא להמליץ על הסדר לסגירת הקטע של המעבר בגשר בשבתות ובחגים. נתקיים דיון חוזר ובו הוחלט על שני שלבים. בשלב הראשון יוקם מחלף ובהיתר יכלל תנאי האוסר תנועה במחלף בשבתות ובמועדי ישראל בשל פגיעה בשומרי דת, ואילו בשלב השני, לאחר שבית ספר הנמצא במקום יועבר למקום אחר, תוקם "רמפה של שבת" לויסות התנועה בימי שבת ומועד. ראש המועצה המקומית גבעת שמואל (להלן: העותר) הגיש התנגדות לתכנית המתוקנת. לטענתו, סגירת המחלף בשבתות, בשלב הראשון, יגרום לכך כי רכב הבא מצפון לגבעת שמואל יצטרך לנסוע קילומטר נוסף עד הצטלבות מסויימת ומשם לפנות מזרחה לגבעת שמואל. בעקבות התנגדות העותר קיימה הוועדה המחוזית דיון נוסף בה נשמעו עמדת העותר ועמדת ראש העיר בני ברק והוועדה החליטה לאשר מחדש את התכנית המתוקנת באשר לאיסור התנועה בשלב ראשון והקמת הרמפה בשלב השני. בעקבות כך הוגשה העתירה והיא נדחתה.
ב. העותרים העלו טענות במישור הדיוני ובמישור המהותי. הטענה הדיונית היא כי החלטת הועדה המחוזית פסולה משום שלא ניתנה לעותרים הזדמנות להשמיע טענותיהם כאמור בחוק התכנון והבנייה. אכן, על פי האמור בחוק מן הדין היה לברר את עמדת העותרים לפני קבלת ההחלטה בדבר השינויים כתכנית המקורית. קבלת עמדת עירית בני ברק בעניין זה היה בה כדי להרע את מצבם של תושבי גבעת שמואל לעומת מצבם על פי התכנית המקורית, אשר לגביה לא העלו התנגדות. עם זאת, פגם זה בהליך קבלת ההחלטה נרפא, כאשר, לפני פרסום התכנית המתוקנת, הובאו בפני הועדה המחוזית נימוקי ההתנגדות של תושבי גבעת שמואל הן בכתב והן בעל פה, ורק לאחר דיון ענייני בטענות שהועלו החליטה הוועדה לדחות את ההתנגדות. כך בא על תיקונו הפגם הדיוני.
ג. אשר לטענות המהותיות - טוענים העותרים כי לא היה זה בסמכותה של הוועדה המחוזית לקבל את ההחלטה. העותרים מצביעים על כך שהרשות המופקדת על הסדרת התנועה בדרכים היא רשות התמרור המרכזית שבראשה המפקח על התעבורה ומקיומה של הסמכה זו בתקנות מבקשים העותרים ללמוד כי אין לגוף כלשהו אחר, לרבות הוועדה, סמכות מקבילה או עודפת על המפקח בקשר עם הסדרת התנועה בדרכים. טענה זו אין לקבל. וודאי שהמפקח על התעבורה בתפקידו כרשות התמרור ישקול ויחליט כיצד לווסת את התנועה בדרכים קיימות, ובאילו תמרורים או אמצעים אחרים יש להשתמש בנסיבות המיוחדות של כל מקרה. כדי לקדם מטרות אלו של הסדרת התנועה נכלל בין נציגי הרשויות השונות בוועדה המחוזית גם נציג של משרד התחבורה. אולם, אין הדבר מונע מהוועדה המחוזית לשקול ולהגביל היתרים מהנימוקים שהתחשבה בהם במקרה דנן. על פי חוק התכנון, מטרותיה של תכנית מתאר מקומית כוללות בין היתר "הבטחת תנאים נאותים מבחינת... הבטיחות, הבטחון, התחבורה והנוחות... על ידי תכנון הקרקע והשימוש בה..." ולקידום מטרות כאלה רשאיות הוועדות, בין היתר, לקבוע בתכנית "הוראה בכל עניין...". החוק מעניק איפוא לוועדות סמכויות רחבות לתכנון מכל ההיבטים הרלבנטיים לטובת אוכלוסיית שטח התוכנית, ונציגי כל ההיבטים מוצאים מקומם בוועדה המחוזית. לפיכך, עצם העובדה כי המפקח על התעבורה מוסמך להסדיר את התנועה בדרכים, אין בה כדי להפחית מסמכויותיה של הוועדה המחוזית לקבוע בתכנית מתאר תנאים לגבי הסדרת התנועה, כאשר מן ההיבטים היותר רחבים של הוועדה, נראה לה שראוי לקבוע תנאים כאלה.

ד. אשר לטענת העותרים כי החלטת הועדה לוקה בחוסר סבירות - גם טענה זו יש לדחות. השאלה המתעוררת היא אם לא היתה קיימת חלופה שלישית, בנוסף לשתי החלופות האמורות, היינו מתן היתר נסיעה בשבת או הגבלת הנסיעה בשבת. מדיוני הוועדה ומן ההחלטה עולה כי הוועדה אמנם החליטה על חלופה שלישית שיש בה כדי "להמעיט את הנזק של הנפגעים מסגירת המחלף בשבת" וזאת על ידי הקמת הרמפה של שבת בשלב השני. הוועדה יכלה לקבוע כי אין לבצע עתה בבת אחת את שני השלבים, מחמת הימצאותו של בית ספר במקום, וכי יש להמתין עם השלב השני של הקמת רמפה של שבת עד לאחר שבית הספר יועבר מהמקום. אין כל פגם בשיקול שעניינו מניעת פגיעה ברגשות של ציבור זה או אחר ובענייננו הציבור הדתי. המגמה צריכה להיות להביא לאיזון אינטרסים נוגדים ולמצוא את הדרך כיצד יחיו יחדיו המחנות החופשי והחרדי בצוותא ובשלום תוך כיבוד הדדי של צרכיו ורגשותיו של כל אחד מהמחנות. הוועדה לא רק רשאית היתה אלא חייבת היתה להביא בחשבון שיקוליה את שני האינטרסים הנ"ל.- הפתרון האידיאלי לבעייה הוא אמנם זה שהוצע לשלב ב', ואולם בדין נקבע שאין לבצע את שלב ב' כל עוד נמצא בית ספר במקום.

(בפני השופטים: ש. לוין, מלץ, גב' וולנשטיין. החלטה - השופטת וולנשטיין, הוסיף השופט לוין. 21.2.89).

בג"צ 38/87 - עמותת בית הכנסת המרכזי גבעת שפירא נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ואח'

*מתן היתר בנייה לבתי כנסת לפי תכנית בנין עיר קיימת(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. תכנית בניין עיר מסויימת (להלן: התכנית הראשונה) איגדה את כל התכניות שחלו בזמן הרלבנטי על שכונת גבעת שפירא (הגבעה הצרפתית) בירושלים. על פי תכנית זו נקבע כי מיקומו של בית הכנסת המרכזי יהיה במגרש מסויים (להלן: מגרש 14) ובאותו מגרש יוקם גם מרכז קהילתי. לאחר זמן הכינה הוועדה המקומית תכנית חדשה, הוגשו התנגדויות לתכנית זו והועדה המחוזית החליטה כי על מגרש 14 ייבנו שני בתי כנסת. מנכ"ל משרד הפנים החליט שלא לאשר את התכנית עקב טענות המתנגדים בדבר היעדר מרחק נאות מהמבנה אל חזית הרחוב. לאחר שהוכנסו תיקונים בתכנית אושרה התכנית ע"י מנכ"ל משרד הפנים. לאחר אישור התכנית פנתה העותרת לוועדה המקומית בבקשה לקבל היתר בנייה לבית הכנסת.
ב. העותרת הינה עמותה שאמורה היתה לבנות את בתי הכנסת על מגרש 14 והיא חתמה עוד בנובמבר 1983 על הסכם עם המועצה הדתית, שלפיו מרשה לה המועצה הדתית להקים את בתי הכנסת במגרש, שהמועצה הדתית חכרה מעירית ירושלים. פנייתה של העותרת לקבלת היתר בנייה נדחתה. הוועדה המחוזית החליטה להפקיד תכנית חדשה שעל פיה יוקמו במגרש 14 מועדוני נוער ואילו בתי הכנסת השכונתיים יועברו למגרש 3. גם תכנית זו בוטלה ובמקומה הומלץ להעביר את בתי הכנסת למקום אחר. שוב נדחתה התכנית והוועדה המקומית ביטלה את התכנית האחרונה ונותרה בתוקף התכנית השניה. בנובמבר 1985 .פנה ב"כ העותרת ליו"ר הוועדה המקומית וביקש שיוחלט בעניין מתן היתר לבניית בית הכנסת. משלא ניתן ההיתר פנתה העותרת לוועדה המחוזית וועדה זו החליטה לאשר את הבקשה להיתר בנייה של שני בתי כנסת במגרש 14. למרות החלטת הוועדה המחוזית לא הוצא היתר בניה לעותרת, שכן ועדת משנה של הוועדה המקומית המליצה להפקיד תכנית חדשה והוועדה המקומית דנה בנושא זה. הדיון הופסק עקב מתן צו ביניים בעתירת העותרת. עתירת העותרת הינה לחייב את המשיבות לתת לה היתר בנייה. אין מחלוקת בין הצדדים כי מן הראוי להקים בית כנסת בגבעת שפירא והמחלוקת סובבת סביב מיקומם של בתי הכנסת. העתירה נתקבלה.

ג. על פי התכנית הקיימת יוקמו בתי הכנסת במגרש 14 ועל כן יש להעניק היתר בנייה על פיה. זאת ועוד, הוועדה המחוזית החליטה לאשר את הבקשה להיתר בנייה ומכח החלטה זו יש ליתן את היתרי הבניה. נכון שהוועדה המקומית מבקשת להכין תכנית חדשה, אך כל עוד תכנית זו לא קיבלה תוקף אין הוועדה יכולה להסתמך עליה כנימוק לאי מתן רשיון בנייה על פי התכניות הקיימות. אין רשות התכנון יכולה לדחות בקשה להיתר בנייה התואמת את התכניות הקיימות בהסתמכה על תכנית חדשה שטרם הגיעה לשלבים שבהם מאפשר החוק להתחשב בה. אשר לטענה כי לעותרת אין מעמד בדין כי זכויותיה בנכס פקעו - טענה זו אין לקבל. העותרת הגישה בקשה להיתר עוד ב-1985 כאשר היה לה חוזה הרשאה לבניית בתי הכנסת ואם אכן חל שינוי בזכויותיה הקנייניות, כפי שטוענות המשיבות, הרי הוא נובע מהמחדל שלא כדין של הוועדה. בנסיבות אלה אין הוועדה יכולה לעשות את מחדלה שלה עצמה קרדום לטענת היעדר מעמד.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, אריאל. החלטה - השופט ברק. עו"ד יורם בר סלע לעותרת, עו"ד י. אלירז לוועדה המקומית, עו"ד ע. פולגמן לוועדה המחוזית, עוה"ד נ. וייל וג. קורן למשיבים האחרים).

ע.א. 400/86 - עזבון המנוח בן ציון קריגר ואח' נגד דר' סבינה קריגר

*תביעת אשה נגד עזבון בעלה בטענת תרמית של הבעל כלפיה(הערעור נתקבל).

א. המנוח והמשיבה התחתנו בשנת 1961. היו אלה הנישואים השניים של כל אחד מבני הזוג, כשלכל אחד מהם בת מנישואים קודמים. המערערת השניה (להלן: המערערת) היא בתו של המנוח. ב-1980 נפטר המנוח ועל פי צוואה שהשאיר ירשה המערערת את כל רכושו. בצוואתו כתב המנוח כי המשיבה זכאית להמשיך לגור בדירתם המשותפת וכן לרכוש את מחצית הדירה הרשומה על שמו תמורת 40,000 דולר שתשלם לבתו. עזבונו של המנוח כלל את מחצית הדירה בה התגורר עם המשיבה, כאשר המחצית השניה היא בבעלות המשיבה, וכן כלל העזבון כספים מקופת גמל וחשבונות ניירות ערך ומטבע חוץ. הסכום הכולל שהושקע על ידי המנוח בחשבונות בקופת גמל וחשבונות הבנקים בתוספת הרווחים שנצברו מגיע לכדי 20,000 דולר. המשיבה הגישה תובענה נגד העזבון והמערערת וזו התבררה כתביעה כספית שעילתה תרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין. טענת המשיבה היתה כי בעלה הוליך אותה שולל בטענה כי אינו משתכר וכתוצאה מכך נפל רוב הנטל הכספי של הפרנסה ורכישת דירת המגורים על המשיבה. דבר זה נתגלה לה לאחר מותו של הבעל.
ב. לפני שהצדדים התחתנו גר המנוח בדירה שכורה והמשיבה גרה בדירה בשיכון. לאחר שנישאו גרו בדירתה של המשיבה וכעבור מספר שנים רכשו דירה תמורת 42,000 ל"י. חלקו של המנוח בתמורה היה 11,000 ל"י ואילו ביתרת המחיר, לרבות תשלום משכנתא, נשאה המשיבה. בשנת 1974 מכרו את דירתם ב-130,000 ל"י וקנו את דירתם האחרונה ב-200,000 ל"י. את המחיר מימנו ממכירת דירתם ואת ההפרש השלימה המשיבה מכספה. המשיבה היא רופאה מומחית ועבדה במקצועה במשך כל השנים. למנוח לא היתה עבודה קבועה ורק בשנת 1970 נתמנה כמנהל סניף בנק. מתברר כי לא רק ברכישת הדירה נשאה המשיבה ברובו של המחיר, אלא שגם עיקר עול הפרנסה והחזקת הבית נפל עליה. את סכומי הכנסותיו לא גילה המנוח למשיבה מעולם. לא זאת בלבד שהמנוח לא מסר למשיבה מידע על הכנסותיו, אלא קיבל מפעם לפעם שיקים החתומים על ידי המשיבה, מילא בהם את שמו ואת סכום השיק, הפקיד את הכסף בחשבונו, ורכש מטבע חוץ. כן הוכח כי המנוח היה תומך בבתו מאז 1961 כאשר עקרה לקנדה והעביר אליה כספים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הוכחו יסודות התרמית כשטענותיו החוזרות ונשנות של המנוח כי אין לו אמצעים הם
מצג כוזב מתוך כוונה שהמוטעה (האשה) יפעל על פי ההיצג המוטעה ואכן המשיבה פעלה על פי אותו היצג כוזב בזה שמסרה למנוח כספים מעל ומעבר למה שהיתה נותנת אילו ידעה את מצב הדברים לאשורו. בבואו לקבוע את שיעור נזקה של המשיבה הגיע ביהמ"ש למסקנה כי זו הפסידה עקב התרמית אותו שיעור כספים שהיה מזכה אותה במחצית השניה של הדירה. לפיכך הורה כי המשיבה תקבל את כל הדירה. הערעור נתקבל.
ג. עד לתקופת עבודתו של המנוח בבנק הפסיד כספים ובוודאי שלא הוכחה טענת תרמית לגבי אותו פרק זמן. אשר לתקופת עבודתו בבנק - אכן המנוח לא שיתף את המשיבה במידע על גובה משכורתו, אולם מכאן ועד לתרמית המרחק הוא רב. אפילו היתה נכונה קביעת ביהמ"ש בדבר טענותיו החוזרות ונשנות של המנוח כי "אין לו אמצעים" עדיין לא יצאה המשיבה ידי חובת ההוכחה של עילת התרמית. לא נתברר מתי נטענו טענות אלה על ידי המנוח ואם אמנם היו בגדר היצג כוזב בזמן אמירתן. טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית וביהמ"ש הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור. על אחת כמה וכמה כשטענת תרמית מופנית כלפי אדם שהלך לעולמו ולא ניתן לשמוע את גירסתו וטענתו. היסוד הנפשי של כוונה להטעות אף הוא צריך להתקיים בעילת תרמית, והוכחתו של יסוד זה גם הוא על התובע.
ד. הדירה נקנתה 4 שנים אחרי שהמנוח החל לעבוד בבנק ואין ראייה כי אותה עת עמדו לרשותו כספים להשקיעם ברכישת הדירה. גם סכומי מטבע חוץ שקנה המערער מתייחסים לתקופה שעבד בבנק. המשיבה העידה כי חשבה שהמנוח חוסך בקופת גמל לעצמו לתקופה שיצא לפנסייה. כן היא מאשרת שידעה כי היו לבעלה חשבונות בנק משלו, אך לא העידה כי שאלה את המנוח דבר על חשבונות אלה, על מטרתם, סכומי החסכון שבהם ומקורותיהם. בכך לא רק שסברה וקיבלה כי יש למנוח חסכונות נפרדים, אלא משעצמה את עיניה ולא בררה את העובדות לאשורן, אין היא יכולה להשמע עתה בטענה כי המנוח הטעה אותה בהיצג כוזב שהציג לפניה. לכך יש להוסיף כי עניין לנו ביחסים מורכבים הנרקמים במהלך הנישואין במסגרת קיומו של התא המשפחתי. אין זו שותפות עיסקית בה ניתן לעשות חישוב מדוקדק של התרומה הכספית שתרם כל אחד מן השותפים. שעתו של בירור בין בני זוג, כשאחד מהם מגלה עובדה המצביעה כי הוא מרומה, היא בחיי בן הזוג ואתו, ולא לאחר מותו בהתדיינות עם יורשיו ועזבונו. כיוון שלא הוכחה תרמית מצד המנוח וכן כי קיבל מהמשיבה כספים שלא כדין הרי שדין הערעור להתקבל.

(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד לוינסון למערערים, עו"ד דניאל גושן למשיבה. 19.1.89).

רע"א 263/88 - דן אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נגד פקיד שומה

*החזרת מס מעסיקים ששולם כאשר נתחדשה הלכה ע"י ביהמ"ש העליון ונפסק שאין חיוב במס מעסיקים של תשלומי שירות מילואים(בקשה לרשות ערעור על סירוב להאריך מועד שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המערערת שילמה מס מעסיקים על פי חוק מס מעסיקים, בין היתר, גם על תשלומי שירות מילואים ששילמה לעובדיה. ביום 13.3.85 פסק ביהמ"ש העליון כי מעביד אינו חייב בתשלום מס מעסיקים על תגמולי שירות מילואים. כיוון שכך, פנתה המערערת ביום 14.3.86 למשיב בבקשה להחזיר לה את תשלומי המס ששולמו על ידה בטעות. הבקשה נדחתה בנימוק כי התשלום שנעשה על פי חוק שהיה בתקפו בעת התשלום אין חובה להחזירו, אפילו התברר לאחר מכן שהחוק פורש שלא כהלכה. ביום 27.3.87 הגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי המרצת פתיחה ובה עתרה לפסק דין הצהרתי כי היא זכאית להחזר סכומי המס ששולמו על ידה בטעות. המרצת פתיחה זו טרם נדונה והיא עדיין תלוייה ועומדת בביהמ"ש המחוזי. יחד עם הגשת המרצת הפתיחה, הגישה המערערת בקשה להארכת מועד להגשת הודעת ערעור על פי פקודת מס הכנסה. את ההליך השני הגישה המערערת מאחר
והתעורר ספק בלבה מה ההליך שהנישום ינקוט בו כדי לתבוע מן הרשויות החזר מס מעסיקים ששולם מעבר לסכום שצריך היה לשלם. האם ההליך הוא תובענה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט בדרך המרצת פתיחה, או אם ההליך הנכון הוא הגשת ערעור על פי פקודת מס הכנסה. לפיכך הגישה המערערת גם בקשה להארכת מועד להגיש ערעור כזה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה להארכת מועד ובקשה לרשות ערעור על החלטה זו נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. השאלה היתה אם קיים "טעם מיוחד" לצורך הארכת המועד המבוקשת. הועלו נימוקים שונים אך דין הערעור להתקבל על פי נימוק אחד והוא קיומו של הליך אחר התלוי ועומד בפני ביהמ"ש המחוזי. העובדה שבעניין מסויים תלוי ועומד הליך בביהמ"ש, מהווה "טעם מיוחד" לצורך הארכת המועד להגשת הליך אחר באותו עניין. בענייננו תלויה ועומדת בביהמ"ש המרצת פתיחה שהגישה המערערת, בה היא טוענת כי המשיב סירב שלא כדין להחזיר לה את תשלומי המס ששולמו על ידה ביתר. טענה זהה מבקשת המערערת להעלות בערעור שהיא חפצה להגיש לפי פקודת מס הכנסה.
ג. למסקנה שיש להאריך את המועד ניתן להגיע מתוך שיקול נוסף והוא נשוא העניין. מדובר בריבו של אדם עם רשויות המס, ודחייה מוחלטת של הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור עלולה ליצור מצב בו המחלוקת האמיתית לא תתברר כלל בפני ביהמ"ש. אין זה מן הראוי למצות את הדין שבדיון בעניינים או בנסיבות כגון אלו. תקנה 528 העוסקת בהארכת מועדים חלה אף על הארכת המועדים שנקבעו בתקנות ביהמ"ש (ערעורים בענייני מס הכנסה), ואף באלה דרוש "טעם מיוחד" לצורך הארכת המועד. יש לומר כי הנימוק של נשוא העניין מן הראוי שישקל, לעיתים, כאחד השיקולים בשקילת מכלול הנסיבות, לצורך ההכרעה בשאלה אם קיים "טעם מיוחד". לכך יש להוסיף כי הפגמים שפגמה המערערת לא נבעו מזלזול בהליכי משפט או בסדרי הדין או מהתעלמות מהם.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד א. צוקרמן למבקשת, עו"ד ב. אופיר למשיב. 16.1.89).

דנ"פ 1/89 - אברהם אלבז נגד מדינת ישראל

*זיכוי נאשם בשל אי התייצבות התובע למשפט (הבקשה נדחתה).

בע.פ. 417/87 עמדה על הפרק סוגייה משפטית והיא מתי ובאלה תנאים יפעיל ביהמ"ש את סמכותו, לזכות נאשם בשל אי התייצבות התובע לדיון, לפי הכללים שנקבעו בסעיפים 133 ו-94 לחוק הסדר הדין הפלילי. העותר עמד לדין בפני ביהמ"ש המחוזי בנצרת על פי כתב אישום שייחס לו עבירת חבלה בכוונה מחמירה. ביום שנקבע לשמיעת הדיון לא התייצב התובע וביהמ"ש החליט לזכות את הנאשם מחמת אי הופעת ב"כ המאשימה ועדיה. ביהמ"ש העליון, ברוב דעות, סבר כי בנסיבות המקרה, ובמיוחד נוכח חומרת העבירה, לא היה זה מן הראוי לעשות שימוש בסמכות האמורה ולזכות את הנאשם. עתה מבקש העותר כי ביהמ"ש העליון יחזור וידון בעניין בהרכב מורחב כרי שתקבע הלכה מתי ובאלה תנאים יעשה ביהמ"ש שימוש בסעיפים הנ"ל, ומהם הקריטריונים שצריכים להנחות את ביהמ"ש בבואו להפעיל את הסמכות. הבקשה נדחתה.
ביהמ"ש העליון כבר קבע הלכה בסוגייה זו עצמה והלכה זו מקובלת, על הכל. גם דעת הרוב וגם דעת המיעוט בפסק הדין נשוא הבקשה ביססו את עמדתן בהלכה זו אשר נקבעה בע.פ. 834/79 (פד"י ל"ד(3) 141). על פי אותה הלכה מתעוררים בעניין כגון זה שני אינטרסים נוגדים. מצד אחד, כאשר מדובר באשמה רצינית הרי ביטול האשמה מבלי לברר אותה לגופה גורם עיוות דין לציבור, מאידך, אינטרס ציבורי הוא שזמנו של ביהמ"ש לא יבוזבז לריק ולא ייגרם עינוי דין לנאשם וכיוצא בכך. ביהמ"ש פסק באותו מקרה כי באיזון בין האינטרסים צריך להתחשב בנסיבות של כל מקרה ומקרה ובין היתר בסיבת אי התייצבות התובע: חומרת העבירה והשתלשלות ההליכים עד קרות התקלה. השאלה היא
שאלה של ישום הלכה על נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כששני היבטים מנחים את ביהמ"ש. על פי הפסיקה, כפי שהתגבשה עד כה, ככל שהמעשה המיוחס לנאשם והעונש הצפוי לו כבד יותר, כן תגבר הנטייה להעדיף את ההיבט הציבורי שבקיום הדיון על ההיבט האחר; ככל שהעבירה קלה יותר, יגבר כוחו של ההיבט הציבורי האחר, היינו מניעת ביזבוז זמנו של ביהמ"ש וצמצום עינוי הדין לנאשם. כן ניתן להוסיף ככלל מנחה שככל שאי התייצבות התביעה למשפט נובעת ממחדל חסר הסבר או מהתרשלות כן תגבר הנטייה לסיים את ההליך בזיכוי הנאשם, וככל שהמחדל יצטייר כתקלה שבשוגג כן תגבר הנטייה להמשיך בהליך ולמצותו. מן האמור עולה כי אין במקרה דנן סוגייה משפטית חשובה שטרם נדונה, או פסיקה של ביהמ"ש העליון הסותרת הלכה קודמת, או בעייה משפטית חשובה וקשה המצדיקה בחינה מחודשת של המדיניות המשפטית.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד זילברשטיין לעותר, עו"ד י. רזניק למשיבה. 26.1.89).

בג"צ 152/88 - ציון מדרי נגד שר המשטרה ואח'

*פגמים בהליכים של פיטורי שוטר עקב הכאת ערבים תושבי השטחים בתל אביב

(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

עקב אירוע שאירע ביום 19.2.88, שבו, לפי הנטען, הוכו כמה תושבים ערביים תושבי השטחים בדירה שבתל אביב ע"י שוטרים שהיו נתונים לפיקודו של העותר, הוחלט לפטר את העותר. המעשה הנטען מצדיק נקיטת פעולה מהירה לפיטורי האחראי לו, דא עקא, שבמקרה הנדון קיימו המשיבים הליכים כה מהירים עד שהם פסחו על כמה מהשלבים ההכרחיים כדי להביא להחלטת פיטורין חוקית. גם באת כח המדינה הסכימה שנפלו פגמים בהליכי הפיטורין אלא שלטענתה לא נגרם לעותר עיוות דין עקב אותם פגמים. עתירת העותר נתקבלה.
פקודות הקבע הנוגעות לענייננו מחייבות לאפשר לאיש משטרה שוועדה בודקת את מעשיו, להביע את עמדתו בנשוא הבדיקה עם פתיחת הבדיקה; לעיין בכל חומר הבדיקה בתום הבדיקה ולהביע את גירסתו ועמדתו ביחס לחומר הראיות שנאסף; להביא עדים או ראיות נוספות מטעמו. רוב ההוראות האלה לא נשמרו. לא הודע לעותר על זכויותיו, לא ניתנה לו אפשרות לעיין בחומר הבדיקה ולהגיב עליו וממילא לא נשמעה גירסתו לגבי כל הנימוקים שבדיעבד שימשו עילה לפיטוריו. יתר על כן, אמנם הוזמן העותר לראיון כדי לדון בנושא אך חומר הראיות אינו שולל את האפשרות כי הראיון עם העותר נערך לאחר שכבר נפלה החלטה סופית בדבר פיטוריו. אין ספק שנוצרה אוירה שבגידרה סברו, ככל הנראה, המשיבים, שיש לפטר מיד את העותר ללא צורך לדקדק במה שנראה היה להם כהליכים מיותרים. גם לתשובת המשיבים לעתירה לא צורפו הראיות העיקריות. שעל יסודן הוחלט על פיטורי העותר, כגון התעודות הרפואיות על הפגיעות בתושבי השטחים ותמליל של הקלטת ששימשה נדבך חשוב במסקנות הקצין הבודק. בנסיבות העניין אין לומר כי לא נגרם לעותר עיוות דין. לפיכך הוחלט לבטל את החלטת הפיטורין ולהורות על קיום דיון מחדש.