ע.א. 404/86 - האוניברסיטה העברית בירושלים נגד מזל בר כוכבא ואח'
*פיצויים בגין תאונת עבודה(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המשיבה עבדה כלבורנטית במעבדה לכימיה של האוניברסיטה. באוקטובר 1981 העבירה בקבוק חומצה גופריתנית ממקום למקום, הבקבוק נבקע ותכולתו נשפכה על המשיבה, ונגרמו לה כוויות קשות מאוד בחלקי גוף שונים. היא נזקקה לאישפוז ממושך,לטיפול רפואי מתמשך ומכאיב, וסבלה מנזקים שונים. ביהמ"ש המחוזי קבע את אחריותה של המערערת לתאונה וכן קבע לה פיצויים ובכללם 60,000 ש"ח עבור כאב, סבל ואובדן הנאה בחיים. כן נקבעו פיצויים עבור הפסד השתכרות בעתיד, אובדן פנסיה, הוצאות עזרה בבית וכיוצא בכך. המערערת ערערה על כל מרכיב ומרכיב ממרכיבי הנזק כפי שנפסקו והערעור נדחה, פרט לגובה הפיצוי עבור כאב, סבל ואובדן הנאה בחיים.
ב. ביהמ"ש המחוזי נימק היטב כיצד ועל סמך מה קבע את מסקנותיו העובדתיות ועל פי מה חישב את סכומי הפיצוי. פסק הדין מושתת על מכלול הראיות, לרבות התייחסות לכל חוות הדעת הרפואיות שהיו בפני השופט, ואין להוציא דברים מהקשרם או להתמקד בקטעי דברים כדי לקעקע בדרך זו את שנקבע על ידי ביהמ"ש לאחר שיקול דעת מרובה ובחינה ממצה של הראיות. אין דרכה של ערכאת הערעור, בדרך כלל, להתערב בקביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש בדרגה הראשונה, בהתרשמותו מהעדים ואמינותם ובסכומי הנזק אשר נקבעו על ידי ביהמ"ש על פי חומר הראיות ושיקול דעתו. כלל זה יפה גם כאשר מדובר בשיעור הפיצוי בגין כאב, סבל ואובדן הנאת חיים, שנקבע מטבע הדברים, על פיאומדנותו והתרשמותו מהעובדות של השופט בדרגה הראשונה. אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בחיוב כזה אלא אם גלוי לעין שהסכום סוטה במידה מוחשית מהסביר. בפסיקת פיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הפיצוי בפרוט זה של נזק נקבע על פי קריטריונים מוגדרים ומרכיבי חישוב מיוחדים שנקבעו בחוק. קריטריונים אלה אינם חלים ואינם מחייבים כשמדובר בתביעת פיצויים שאינה מבוססת על החוק הנ"ל וכלהנובע ממנו. קביעת פיצוי בגין כאב וסבל בשל תאונת עבורה אינה מחושבת על פי קריטריונים בדוקים והחלטיים, אלא על פי אומדנת השופט ומתוך התחשבות בסכומי נזק בפריט זה שנפסקו במקרים דומים והפכו לאמת מידה ראוייה למקרים אחרים.
ג. אין ספק שהמשיבה נפגעה פגיעות קשות מאוד שהסבו לה ויוסיפו להסב לה סבל וכאב פיסיים ונפשיים גם יחד. הפגיעות משפיעות על תיפקודה היום יומי, על אורח חייה, על הופעתה מהבחינה האסתטית, על חייה האינטימיים ויחסיה עם בעלה, ואין ספקשנשללו ממנה לתמיד הרבה מהנאות החיים. מתוך נסיון לאמוד את הסבל הרב הזה נתן השופט ביטוי לחומרת הנזק בהעמידו את הפיצוי בפריט זה על סך 60,000 ש"ח. בעשותו כן ייחס משקל רב להתרשמותו מתחושת הכאב, הצער והסבל של האשה ושל בעלה כפי שהופגנו בעת השמעת עדותם לביהמ"ש ולרושם שהתקבל ממראה עיניו. מהבחינה הזו הרחיקהשופט מעל ומעבר מהפיצוי ההולם שציפה והעריך ב"כ המשיבה עצמו. בסיכומיו, בבואו לפרט את שיעורי הפיצוי המגיעים, לסברתו, למשיבה העריך שבגין הכאב, הסבל והפסד הנאת החיים יש לפסוק למשיבה לפחות 15,000 ש"ח. אכן, אין ביהמ"ש נוהג לפסוק לתובע מעבר למה שביקש, אך במקרה דנא לא הגבילה המשיבה את תביעתה בפריט הכאב והסבל, אלא תבעה "לפחות" סכום פלוני והסכום הכולל שנפסק למשיבה אינו עולה על הסכום אותו תבעה בסיכומיה. עם זאת, הגם שקביעתו של השופט בפריט כזה יפה תמיד לנסיבותיו של המקרה המסויים המתברר בפניו, הרי שמטבע הדברים יתייחסו לפסיקתו כאמת מידה למקרים אחרים ומכאן שבמידה מסויימת קביעת שיעור הנזק בפריט זה עשוייהלהתפש כקובעת נורמה זו למקרים אחרים. מה גם אם ביהמ"ש העליון יאשר נורמה זו, והלכותיו מהוות תקדים וקובעות משום כך נורמה מחייבת כחלק מן הדין. אכן, המקרה הוא יוצא דופן בנסיבותיו, אולם אם משווים את שיעור הפיצוי במקרה זה לשיעורי
הפיצוי שנקבעו במקרים שונים אחרים, שגם בהם הכאב והסבל המוכחים היו כבדים וקשים, הרי שקביעת ביהמ"ש יוצרת נורמה חדשה ומרחיקה לכת שיש בה סטייה מוחשית ובולטת לעין מהנורמות המקובלות עד כאן. בכל הנסיבות ביטוי הולם לסבל הפוקד את המשיבה ינתן גם אם יועמד הפיצוי בגין פריט זה על 40,000 ש"ח וסכום זה יש לפסוק.גם פיצוי בשיעור כזה גבוה ומרחיק לכת, אך הוא נותן משקל לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ואינו סוטה עדיין מנורמות מקובלות ונאותות שנקבעו כבר בעבר והראויות עם הזמן לריענון ועדכון.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד עדיאל למערערים, עו"ד ליבוביץ למשיבה. 26.1.89).
ע.א. 6/86 - אברהם ותמר גפטר נגד נאוה (גפטר) רזון ואח'
*תקפותו של מינוי "בן ממשיך" ע"י האב כלפי יורשים אחרים(הערעור נדחה).
א. בשנת 1957 רכשו סימה ואריה גפטר (להלן - ההורים) משק חקלאי במושב "משגב דב" מאת חברת רסקו. בחוזה הרכישה מרסקו נקבע כי זכותם של המתיישבים ביחידת המשקתובטח ע"י רישום במשרד ספרי האחוזה וכי הרישום ייעשה לאחר החלוקה של אדמות הכפר כאשר הדבר יהיה אפשרי מבחינת טכנית ומשפטית. ההורים ניהלו משק חקלאי עד יום מותם ועד עצם היום הזה לא נרשמו הזכויות שלהם על שמם בלשכת רישום המקרקעין. בשנת 1978 מינה האב את המערער להיות "בן ממשיך" ובמקביל הסכים שיבנה במשק בית מגורים נוסף על זה שההורים עצמם גרו בו. הבית נבנה והמערערים גרים בו מאז. בן נוסף (המשיב השני) מתגורר אף הוא בתחומי המשק. ההורים נפטרו ולא השאירו צוואה. לאחר פטירתם ביקש המערער מאת הסוכנות היהודית לרשום אותו ואת אשתו כבעלי הזכויות במשק מכח מינויו ע"י האב כ"בן ממשיך" והסוכנות נעתרה לבקשה ורשמה את הזכויות כפי שהתבקשה. במאי 1982 ניתן בביהמ"ש המחוזי צו ירושה שבו נקבעו כיורשים של ההורים בחלקים שווים שלשת ילדיהם - המערער, המשיבה והמשיב השני. המשיבה, בתם של ההורים, ביקשה מביהמ"ש המחוזי הצהרה כי המשק החקלאי הינו חלק מעזבון ההורים וכי רישומו בסוכנות ע"ש המערערים נעשה שלא כדין ויש לבטלו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה וקבע שהמשק הוא חלק מן העזבון ויש לבטל את רישומו ע"ש המערערים בסוכנות. את מסקנתו השתית השופט על אלה: ההורים המנוחים לא היו בני רשות שאינה ניתנת להורשה, אלא היו - בעלי זכויות שביושר לחכירה של המשק, זכויות הניתנות להורשה ; המערער איננו "בן ממשיך" משום שמושג זה חל רק על אגודהשסווגה בחוק כמושב עובדים ואילו האגודה הנדונה כאן איננה כזו; אין לראות את מינויו של המערער כ"בן ממשיך" ע"י אביו כמתנה כפי שטוען המערער. הערעור נדחה.
ב. אשר לטענה כי החוזה בין ההורים לבין רסקו לא היקנה להורים יותר מאשר מעמד של בני רשות ולפיכך המשק איננו חלק מהעזבון ואיננו בר הורשה - מחומר הראיות עולה בבירור שההורים רכשו את המשק בתמורה ובעלי הקרקע קיבלו על עצמם לרשום חכירה בשמם של ההורים. המערערים טוענים כי בעלי הקרקע הוא המינהל וכי רסקו לא היתה מוסמכת להקנות בשמו זכויות - ברם, בחוזה עצמו הציגה רסקו את עצמה כמוסד מיישב שהוסמך ע"י הקרן הקיימת לישראל, קודמתו של המינהל בבעלות על הקרקע, והמינהל הצהיר כי הוא מאמץ את החוזה של רסקו ועומד מאחוריו. מכאן שרסקו היתה זכאית ומורשית להעניק להורים זכויות כפי שהעניקה בחוזה. העולה מן האמור שעניין לנו בזכות שביושר במקרקעין שעל פי הוראות 166 לחוק המקרקעין חל עליה הדין שקדם לחוק המקרקעין והרי אלה זכויות שהינן בנות הורשה.
ג. אשר לטענת המערערים כי המערער הינו "בן ממשיך" ומכאן שזכויותיו במשק גוברות על זכויות אחיו ואחותו כיורשים - מושג זה של "בן ממשיך" נקבע והוגדר
בתקנה 3א' לתקנות האגודות השיתופיות ונקבע שם כי התקנה תחול על אגודה שסווגה ע"י הרשם כ"מושב עובדים". כך שכוונת המחוקק היא כי המעמד של "בן ממשיך" יהיה קיים רק במושב עובדים ולא בכל צורת התיישבות אחרת, ומשגב דב איננו מסווג כמושב עובדים וממילא אין להפעיל את המושג "בן ממשיך" על המערער. טוען המערער כי קיים מושג של "בן ממשיך" גם מכח מנהג מקובל ונפוץ אולם טענה זו אין לקבל. כדי למנוע פיצולו של משק חקלאי קבע המחוקק שני פתרונות. האחד, מסירתו של המשק ל"בן ממשיך" על פי הוראות התקנות הנ"ל, והשני, מסירתו של המשק ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, על פי הוראות סעיף 114 לחוק הירושה ובתנאים של פיצוי היורשים האחרים. אלה הם שני הפתרונות החוקיים היחידים ואין בכוחו של מנהג ליצור חלופה נוספת של "בן ממשיך". אגב, מנהג כזה גם לא הוכח במקרה שבפנינו.
ד. טענה אחרת בפי המערערים כי מן הדין לפרש את מינויו של המערער ע"י אביו ל"בן ממשיך", כמתנה שנתן האב לבן שתחול לאחר מותו. אין בטענה זו ממש. אפילו היו ראיות לכך שזו היתה כוונתו של האב, וראיות כאלה אין בנמצא, הרי גם אז עניין לנו במתנה בלתי תקפה, שכן מדובר במתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, ולפי סעיף 8 לחוק הירושה מתנה כזו אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גבימיכאלי למערערים, עו"ד ח. נועם למשיבה, עו"ד גב' עשירה ראובני למינהל. 26.2.89).
בג"צ 672/87 - נסאן מחמד עתאמללה ואח' נגד אלוף פיקוד הצפון
*אמת המידה הראוייה להסתברות הפגיעה בבטחון המדינה לצורך הגבלת חופש התנועה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. השאלה העומדת לדיון בעתירה היא אמת המידה הראוייה להסתברות הפגיעה בבטחון המדינה, המצדיקה הגבלת חופש התנועה על פי תקנה 110 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. המשיב הוציא צווי הגבלה נגד שני העותרים בקבעו כי הדבר דרוש למען בטחון הציבור בישראל והגנתה של מדינת ישראל. בינתיים נעצר העותר השני במעצר מינהלי והעתירה נוגעת לעותר הראשון בלבד. ההגבלה שהוצאה נגדו קובעת כי לא יעזוב את שטח כפר מגוריו ללא הרשאה בכתב של מפקד המשטרה המחוזי וכן לא יחליף מקום מגוריו, ישאר בתוך תחומי ביתו כל יום משעות הערב ועד הבוקר וכן יתייצב בתחנת המשטרה בנצרת פעמיים בשבוע. כנגד צו הגבלה זה עותר העותר ועתירתו נדחתה.
ב. באשר להגבלת חופש התנועה - ההתנגשות היא בין ערך יסוד של חופש התנועה מצד אחד והעקרון של בטחון המדינה מצד אחר. אין חולק בדבר מרכזיותם של ערכי הבטחון במכלול ערכיה של שיטת המשפט שלנו ואם ההתנגשות בין הערכים היא חזיתית, בלא שניתן לקיים את האחד תוך קיום השני, כי אז הערך של בטחון המדינה ידו על העליונה.
ג. לשם הגנה על ערך הבטחון, בו עלולה התוצאה הרעה להיות בלתי הפיכה ובעלת השלכות מרחיקות לכת ביותר, יש להרחיב את מתחם ההסתברות, לפי כל מבחן, עד שיכלול גם "שולי בטחון" לסטייה בהערכת הסיכון. הצבת גבולותיה של ההסתברות הינה פועל יוצא למידת ההגנה שמבקשים להעניק לערך זה, כי הרי לא כל העקרונות הם בעלי חשיבות זהה בעיני החברה ועל ביהמ"ש להעריך את החשיבות החברתית היחסית של העקרונות השונים. הרחבה זו של מרווח הבטחון ראוייה היא לא רק באשר לבחינת מידת ההסתברות, אלא גם לגבי שקילתה של מידת הפגיעה בבטחון המצדיקה פגיעה בחופש התנועה. במכלול שיקולי ההסתברות של הסכנה והערכת הפגיעה, לגיטימי להביא בחשבון לא רק את תמונת המצב הבטחוני בזמן נתון, אלא גם את הדינמיות הפנימית שבאירועים
בטחוניים. צווי ההגבלה יכול שיהיו שונים ומגוונים וגם מידת פגיעתם אינה שווה לכל נפש. לא הרי צו ההגבלה מטיל על המוגבל "מעצר בית", כצו הגבלה המגביל את תנועותיו לאיזור שבתחומו רשאי הוא לנוע בחופשיות, או צו הגבלה למי שהוגלה מאיזור לאיזור או מי שנאסרה עליו היציאה מהארץ. אולם, כל מידה של פגיעה בחופש התנועה חייבת להיות תולדה של העמדת שני הערכים זה מול זה, והשכנוע כי הפגיעה אכן מתחייבת למען השגת המטרה הביטחונית הספציפית שהיא באה למנוע. משמעות הדבר כי חייב להיות קשר ישיר בין האמצעי שננקט לבין מידת הסכנה הנשקפת מן האיש שכנגדו הוצא צו ההגבלה.
ד. בענייננו הורשע העותר ב-1981 בעבירות של החזקת נשק, גרימת חבלה על ידי זריקת בקבוקי תבערה לעבר אוטובוסים ואף נדון למאסר בפועל של שנה. בנוסף לכך הצטבר בשירות הבטחון מידע ביטחוני כי העותר פעיל במסגרת אירגון מחבלים וכי קיימת מגמה של הרחבת ההתארגנות הקיימת. מתוך החומר שהוגש עולה כי אין צורך להדרש במקרה ברור זה לקביעת גדרו של מבחן ההסתברות, שכן גם לפי המבחן שהוצע ע"י העותר - וודאות קרובה - וגם לפי המבחן שהוצע ע"י ב"כ המדינה - אפשרות סבירה - מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. הוסיף - השופט ברק. עו"ד א. פיש לעותרים, עו"ד פוגלמן למשיב. 14.2.89).
ע.א. 195/85 - בנק איגוד לישראל בע"מ נגד ז'אק סוראקי ואח'
*חיוב בנק בתשלום נזקים עקב אי ביצוע הוראת לקוח לרכישת פלטינה ב"עיסקה עתידית"(הערעור נדחה).
א. המשיבים עוסקים, בין היתר, במסחר בניירות ערך ובמצרכים בבורסות בשוויץ ובישראל. בבואם ארצה בראשית ספטמבר 1982 עיינו המשיבים בידיעות הבורסה ומצאו כי מחירי הפלטינה בשוק הבינלאומי ירד לרמה המצביעה על כדאיות עסקית ברכישת פלטינה על מנת למכרה ברווח לכשיעלה מחירה. המשיבים פנו לסניף של הבנק המערער בבורסה ברמת גן, ביום 2.9.82, וביקשו לבצע עיסקה של קניית פלטינה ב"עסקה עתידית" בסכום של 3 מיליון דולר. האחראים בסניף הבנק בבורסה פנו לממונה על עסקות חוץ בסניף המרכזי של הבנק, שהיה אמור לבצע את ההזמנה מן הגורמים המתאימים. האחראי, (להלן : קרויטמן), הבהיר לאנשי הסניף כי על המשיבים לתת ערבות בגובה של %20 משווי ההזמנה קודם ביצועה, וכן דרש כי הוראת ביצוע לגבי העיסקה תגיע לידיו לא יאוחר מהשעה 00:2 בצהריים הן משום שעיסקות מסוג זה אינן לשטח ההתמחות שלו, והן משום שמתקיימת הלוויית אביו של אחד ממנהלי הבנק וקרויטמן יצא ממקום העבודה בשעה 00:2 ויחזור לאחר כשעה. הוסבר למשיבים באותו מעמד שיש להבטיח את עניין הערבות עד שעה 00:2. באותו זמן עמדה לזכות המשיבים ערבות של בנק שוויצרי אך צריך היה להכניס בה שינויים והמשיבים התקשרו לבנק השוויצרי וביקשו את השינויים בערבות. זו הגיעה בטלקס סמוך לשעה 00:3. כיוון שעד השעה 00:2 לא הגיע הטלקס של שינוי הערבות החליטו האחראים בסניף הבורסה לבצע את ההזמנה ובשעה 00:2 העבירו בטלקס הוראה לקרויטמן בסניף המרכזי כי יבצע את ההזמנה. דא עקא, שהטלקס לא הגיע לידי קרויטמן מיד אלא כעבור כ-20 דקות ואז הוא כבר היה מחוץ למשרד בלכתו להלוויה. כאשר חזר קרויטמן מן ההלוויה לאחר השעה 00:3 הודיע לסניף הבורסה כי לא יוכל לבצע את ההזמנה מפאת השעה המאוחרת. בערך ב-30:3 התקשרו מסניף הבורסה למשיבים והודיעו למשיב השני כי לא ניתן יהיה לבצע את העיסקה באותו יום. המשיב הגיב ברוגז רב וסיים את השיחה בטריקת השפופרת. באשר לתוכן השיחה, טענו אנשי הבנק כי הוא ביטל את ההזמנה ואילו המשיב העיד כי עמד בשיחה על כך שהבנק יבצע את ההזמנה. לעניין זה קיבל ביהמ"ש המחוזי את גירסת המשיב. בסיכומו של דבר לא ביצעו אנשי הבנק את
ההזמנה באותו יום ובבוקר שלמחרת כבר היה מחיר הפלטינה גבוה ב-%10. המשיבים תבעו נזקיהם מהמערער ובביהמ"ש המחוזי לא היתה למעשה מחלוקת על כך שאם אכן היה הסכם הזמנה והבנק לא ביצע את ההזמנה ביום ההזמנה, היה במחדלו זה הן משום ביצוע עוולתרשלנות כלפי המשיבים והן משום הפרת החוזה שביניהם בעניין זה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשאת בנזקי המשיבים והערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת הבנק שהוסכם בין המשיבים לבין המערער כי תיקון כתב הערבות חייב להגיע לבנק עד השעה 00:2 וכי אם לא כן יהיה הבנק פטור מחובתו לפעול למימוש הזמנת הפלטינה. ביהמ"ש קבע כי תנאי זה של השעה 00:2 היה מותנה בין אנשי הבנק לבין עצמם, אך לא בין אנשי הבנק לבין המשיבים. באשר לענין זה הרי מדובר בממצא עובדתי שאליו הגיע ביהמ"ש המחוזי ואין נסיבות המצדיקות התערבות בקביעות העובדתיות של ביהמ"ש. זאת ועוד, מן הנתונים נובעת המסקנה כי גם לו הגיע הטלקס בדבר תיקון הערבות עד הטועה 00:2, לא היה בכך כדי לאפשר ביצוע העסקה, שכן סניף הבורסה ממילא שלח הוראת ביצוע לפני השעה 00:2 וההוראה לא הגיעה לקרויטמן עד לשעה 00:2 אלא כאשר חזר מן ההלוויה השעה לאחר 00:3. אותה עת גם הודע לו בטלפון כי הגיע הטלקס המתקן את הערבות אלא שלטענתו היה כבר אז מאוחר מדי והוא אפילו לא ניסה לבצע את ההזמנה.
ג. בנפול הטענה בדבר הצבתו של תנאי מוקדם לעיסקה, יש לקבוע כי הבנק המערער הפר את התחייבותו לבצע את עיסקת הפלטינה באותו יום ובכך אף התרשל כלפי המשיבים. בנק המקבל על עצמו לבצע עיסקות מן הסוג שבפנינו, לגביהן ברור כי תנודות השערים הרלוונטיים עשויות לחרוץ את גורלן לרווח או להפסד, אף בטווח של יום אחד, חייב להיות ערוך לביצוע התחייבותו באותו יום. הברירה בידי הבנק להחליט אם ליטול על עצמו משימה זו, אולם: אם הביע נכונות לבצע את העיסקה, עליו לבצעה במיומנות ובמקצועיות ראויים. בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הפר הבנק את חובת הזהירות שחב ללקוחותיו המשיבים. מדובר בעיסקה לא שגרתית בסכום גדול של 3 מליון דולר, שהיה בצדה רווח נאה לבנק, ואף על פי כן חרג הבנק מסטנדרט התנהגות של בנק סביר הנוטל על עצמו ביצועו של שירות בנקאי ללקוח, קל וחומר שירות מיוחד ולא שיגרתי, ובהרכב גדול, כפי שהיה בענייננו.
ד. טוען המערער כי גם אם התרשל והפר חוזה אין בכך עדיין כדי להביא לחיובו בנזקי המשיבים, וזאת בשל החובה להקטין את הנזק המוטלת על הצד הנפגע בהפרת חוזה, עפ"י סעיף 14 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), וכן בהתחשב בסעיף 68 לפקודת הנזיקין הקובע הפחתת פיצויים בשל אשם תורם. גם טענה זו יש לדחות: המערער ביקש להצביע על כך כי המשיבים יכלו לבצע עיסקה זו באמצעות בנק אחר או באמצעות הבנק השוויצרי שיכול היה להוציא אל הפועל את העיסקה גם בשעה המאוחרת של שעה 30:3 כשהודיעו למשיבים כי הבנק המערער אינו מבצע את העיסקה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההגנה של הקטנת הנזק ואכן בדין נדחתה טענה זו. כאשר הודיע נציג סניף הבורסה למשיבים כי אין באפשרות הבנק לבצע את העיסקה באותו יום, תגובת המשיבים היתה כי אין הם מוכנים לקבל את ההודעה האמורה, וכי הם עומדים על ביצוע העיסקה כפי שסוכם בצהרי היום. נקודת המוצא לבחינתו של הנושא של הקטנת הנזק היא איפוא העובדה שהמשיבים הודיעו למערער כי הם עומדים על ביצוע הזמנת הפלטינה כמוסכם. נטל ההוכחה של הטענה כי הצד הנפגע לא עשה די להקטנת נזקיו, רובץ על כתפי המזיק או הצר המפר. בענייננו אין לומר שהתנהגות המשיבים היתה בלתי סבירה. אכן, הם יכלו תיאורטית לקבל את הודעת הבנק על אי ביצוע ההזמנה ולבצעה בכוחות עצמם, אולם לא היתה זו ההתנהגות הסבירה היחידה בשעה שקיבלו את הודעת סניף הבורסה בשעה 30:3
אחר הצהרים. המשיבים, כאנשי מסחר סבירים, יכלו להניח כי אם יעמדו על כך יוכל הבנק לבצע את הזמנת הפלטינה, שהרי יום העסקים טרם הסתיים.
ה. באשר ל"הפרה צפויה" של החוזה - ההפרה התגבשה והשתכללה בסיומו של אותו יום עסקי, עת נמצאה הוראת הקנייה של המשיבים בלתי מבוצעת. הודעת סניף הבורסה למשיבים כי אין באפשרותו לבצע עיסקאות באותו היום עולה, מן הבחינה המשפטית, כדי הפרה צפויה, כהגדרתה בסעיף 17 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). גילוי דעתו של צד לחוזה בדבר ההפרה מקנה ל"נפגע צפוי" ברירה בין מספר תרופות חילופיות. בין היתר יכול הוא "לדחות" את ההפרה הצפויה תוך עמידה על זכותו לקיים את החוזה. אם בחר בדרך זו עומד החוזה בתקפו. באשר להקטנת הנזק טוענים, איפוא, המשיבים, טענה חילופית, שהחובה להקטין את הנזק טרם נולדה ביום 9.2.82, שהרי עד תום אותו יום לא אירעה ההפרה ולא התגבש נזק הניתן להקטנה. אכן, רשאים היו המשיבים לעשות שימוש בזכות שלא להסכים להפרה הצפויה ולעמוד על ביצוע החוזה ואם בחרו בדרך זו עמד החוזה בתקפו וממילא לא התגבשה החובה של הקטנת הנזק ער תום אותו יום. לא כך הם פני הדברים לגבי יום המחרת. החוזה לקניה בו ביום הופר וביום שלאחר מכן כבר קמה ועמדה חובת המשיבים לצמצם את נזקם. בבוקרו של יום 3.9.82, יכולים היו המשיבים לבצע את עיסקת הפלטינה ונזקם התממש באותו יום.
ו. אשר להערכת הנזק - נזקם של המשיבים הוא אובדן רווח ולפי חוק החוזים (תרופות) נזק כולל גם מניעת רווח. הפיצויים נקבעים לאור שיעורו של נזק הממון, הניתן להערכה כספית, לרבות כל חסרון הכיס ומניעת רווח, שנגרמו לנפגע. בעניין זה עקרון הפיצוי בדיני חוזים ובדיני הנזיקין חד הוא. בנזיקין השאיפה היא להחזיר את הניזוק למצבו הכלכלי אלמלא בוצעה כלפיו העוולה, ובדיני החוזים - העמדת הנפגע במצב שהיה אלמלא הופר החוזה. אשר למועד הערכת הנזק - אין לקבוע מסמרות. בתיק שבפנינו, ההפרש בין מחירי הפלטינה ביום 2.9.82 לבין יום המחרת הוא אובדן הרווח המדוייק שנגרם למשיבים, שהרי למחרת היום היתה למשיבים גישה לשוק הפלטינה ויכולים היו לבצע עיסקה דומה בפלטינה על נקלה. למעשה המשיבים לא תבעו מן המערערת עליית הערך שהמשיכה להתרחש גם בשני הימים הבאים, אלא עליית הערך מן היום האחד ער למחרתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד בנימין לוינבוק וענת זרחין למערער, עוה"ד יובל לוי ויחיאל כשר למשיבים. 20.2.89).
בש"א 39/89 - אברהם אנגל ואח' נגד בנק צפון אמריקה (בפירוק)
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
ביום 20.11.88 נתן ביהמ"ש המחוזי פסק דין חלקי בו חוייבו המבקשים לשלם למשיב סכומי כסף שונים. פסק הדין הומצא לב"כ המבקשים ביום 4.12.88 והמועד האחרון להגשת ערעור חל ביום 18.1.89. הערעור לא הוגש במועד וביום 23.1.89 הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בנימוקי הבקשה נטען כי המבקשים הם תושבי ארה"ב ונוצר קושי לבוא עימם בדברים הן בשל הריחוק הגיאוגרפי והן בשל קשיי שפה. הוסבר כי המבקש השני הוא אשר היה בקשר עם ב"כ המבקשים ובחלק גדול מהתקופה להגשת הערעור שהה במזרח הרחוק לרגל עיסוקיו ורק עם שובו לארה"ב עיין במסמכים ונתן הוראה להגיש ערעור. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
הקשר בין עו"ד לשולחו הוא עניין ליחסים בין השניים ולא מעניינו של ביהמ"ש. העובדה שבעל דין נמצא בחו"ל היא כשלעצמה אינה בבחינת טעם מיוחד להארכת מועד. בעל דין בחו"ל המבקש לנקוט בהליכים משפטיים וממנה לצורך כך ב"כ בארץ חייב
להיערך לקשר שוטף ואמין עם בא - כוחו, במיוחד בתקופת הזמן הקצובה להגשת ערעור. המבקשים לא דאגו לערוצי תקשורת יעילים עם באי כוחם ואף לא נטען שניסו לעשות כך.
(בפני: הרשם צור. עו"ד זיידמן למבקשים, עו"ד בר הלל למשיב. 20.1.89).
רע"א 218/88 - אומנויות פנים בע"מ נגד סנפורד קולב
*הגבלת רשות להתגונן (הערעור נדחה).
הוגשו שטרות לביצוע נגד המבקשת וזו הגישה התנגדות ועפ"י החלטת ביהמ"ש המחוזי הוענקה למערערת רשות להתגונן תוך הגבלת ההתנגדות לטענת תרמית בלבד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה של המערערת להתיר לה להתגונן גם בטענת כשלון תמורה, מלא או חלקי. הערעור נסב על הסירוב לאפשר העלאת טענת הגנה של כשלון תמורה. מדובר בשיקים שניתנו לעו"ד פלוני כתמורה על שירותיו המקצועיים להכנת תביעה מטעם המערערת, שעניינה הגנה על קניין רוחני. לטענת המערערת, הסתבר לה אחרי מתן השיקים, כי לא היו לעורך הדין הכשירויות המקצועיות, כפי שהציגן בפניה, כדי שיוכל לטפל כנאות בתביעה מן הסוג הנ"ל, ומכאן טענת התרמית. כן נטען כי היה לפחות כשלון תמורה חלקי כי הפעולות המקצועיות שבוצעו ע"י הפרקליט לא חפפו את התמורה שהוסכמה מראש ואשר לשם הבטחתה ניתנו השיקים הנ"ל. הערעור נדחה.
אין חולקים כי הפרקליט ביצע שעות עבודה בכמות בלתי ידועה במסגרת פעולתו המקצועית עבור המערערת. לא היו ראיות בדבר מספר השעות או ראיות אחרות שמהן ניתן היה להסיק באיזו מידה הושקעה העבודה הראוייה לחלק מן התמורה, מהו החלק האמור ובאיזו מידה מבטיחים השיקים תמורה שהיא מעבר לעבודה שבוצעה. על מנת לקבל רשות להתגונן על יסוד טענת כשלון תמורה חלקי, מן הנכון להצביע על שיעור קצוב ולא די בטענה כללית וסתמית שחלק מן התמורה עבור השיקים לא נתקבל. נכון הוא כי המערערת קיבלה ממילא רשות להתגונן בטענת תרמית, אך הרשות בעילה פלונית אינה גוררת בהכרח גם רשות להתגונן בעילה אלמונית. אין גם להסיק כי חפיפה בראיות שיצטרכו להביא במסגרת ההליכים העתידיים מרחיבה מניה וביה את העילות לרשות להתגונן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ב. לוינבוק למבקשת, עו"ד ש. קרן - גיל למשיב. 12.2.89).
על"ע 17/88 - עו"ד פלוני נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד בירושלים
*דחיית ערעור ע"י ביה"ד הארצי בנימוק שהערעור הוגש ללא נימוקים (הערעור נתקבל).
המערער הורשע ביום 28.2.87 בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עוה"ד בעשיית מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין והוטל עליו עונש השעייה של שלושים יום. ביום 23.12.87 הגיש המערער כתב ערעור בו נאמר כי "נימוקי הערעור יישלחו תוך שבועיים". נימוקי הערעור הוגשו רק ביום 20.4.88 כשהם אינם חתומים, ונחתמו ע"י המערער ביום 29.4.88. בית הדין הארצי דחה את הערעור מהטעם שהוגש שלא כדין, שכן כלל 53 של כללי לשכת עוה"ד קובע כי מערער יגיש, בתוך שלושים יום, "כתב ערעור מנומק חתום על ידו". בית הדין ציין כי אמנם הסמכות בידו להאריך מועדים מכח הוראת כלל 81 לכללים אשר לפיו "בכל ענין של סדרי דין שאין עליו הוראה בחוק, בכללים או בחיקוק אחר, ינהג בית הדין המשמעתי בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק". ברם, בנסיבות העניין, קבע בית הדין, אין לעשות שימוש בסמכות זו שכן לא ניתן כל נימוק שיצדיק את הארכת המועד. הערעור נתקבל.
הערעור בדין יסודו הן על פי קונסטרוקציה פרשנית והן על פי קונסטרוקציה של מילוי ליקויים בכללי הלשכה. על פי הקונסטרוקציה הפרשנית ניתן לומר כי "כתב ערעור" ללא נימוקים הוא כתב ערעור ועל כן קיים המערער את זכותו לערער. נכון כי ללא נימוקים כתב הערעור פגום, אך גם כתב ערעור פגום הוא כתב ערעור. על פי
קונסטרוקציה זו עומד כדין ערעור בפני בית הדין המשמעתי הארצי ועליו לדון בו לגופו. על פי הקונסטרוקציה של מילוי ליקויים בכללים - אין בכללים הוראה באשר לדינו של כתב ערעור ללא הנמקה. במצב דברים זה יש לפעול על פי כלל 81 לכללים, היינו לפנות ל"חיקוק אחר". חוק סדר הדין הפלילי (נוסח חדש) הוא "חיקוק אחר" לענין כלל 81. בחוק הסדר הדין הפלילי, סעיף 203, נקבע כי אם לא ניתנו בהודעת הערעור נימוקי הערעור, רשאי ביהמ"ש להורות למערער להגיש נימוקים ואם אינו עושה כן, רק אז ניתן לרחות את הערעור מחוסר נימוקים. על פי קונסטרוקציה זו בית הדין המשמעתי אינו רשאי לדחות את הערעור בטרם הורה למערער להגיש נימוקים ובטרם שוכנע כי המערער לא קיים הוראתו זו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. המבקש לעצמו, עו"ד י. מינא למשיבה. 20.2.89).
רע"א 79/89 - מנחם רותם נגד אריה רותם
*קיום קדם משפט ע"י רשם שכיהן במינוי של שופט האם דינו כמי שהתחיל בדיון לפי סעיף 15(2) לחוק בתי המשפט (הנקשה נדחתה).
בהחלטה נשוא בקשה זו החליט ביהמ"ש המחוזי כי רשם שכיהן במינוי של שופט ביהמ"ש המחוזי בפועל ושקיים הליכי קדם משפט לא התחיל ב"דיון" לענין סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט, ולפיכך כשפקעה כהונתו כשופט בפועל אין הוא מוסמך עוד לשמוע ראיות בתיק העיקרי. החלטת ביהמ"ש המחוזי תואמת את החלטת ביהמ"ש העליון בע.א. 563/88. בבקשה דנן טוען המבקש כי טעות היתה בפסק הדין בע.א. 563/88 והוא תומך את יתדותיו, בין השאר, בשתי החלטות של ביהמ"ש העליון שבהן נקבע, לעניין סעיף 36 לחוק בתי המשפט, כיום סעיף 78 לחוק, ששופט שקיים הליכי קדם משפט כבר התחיל בדיון. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ההחלטות שעליהן סומך המבקש לא הובאו לתשומת לב ביהמ"ש העליון בדונו בע.א. 563/88, אך גם בהסתמך על הלכות אלה עדיין טענת המבקש אינה מבוססת. שופט ביהמ"ש המחוזי שהתחיל בדיון חייב לסיימו אלא אם "נמנע" ממנו לסיים את הדיון כאמור בתקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, אך לעניין פרק י"ג לתקנות קיימת הפרדה בין קדם המשפט וה"דיון". אלמלא הפרדה זו חובה היה על השופט שקיים את קדם המשפט לשמוע גם את המשפט עצמו, אך לא זו מדיניות התקנות ויש אשר שופט אחד מקיים הליכי קדם משפט ושופט אחר דן בתיק העיקרי. בכך נשמרת ההפרדה בין הליכי ההכנה למשפט לבין המשפט עצמו. הדין אינו יכול להיות אחר לגבי הליכי קדם משפט שנתקיימו בפני רשם המכהן במינוי בפועל כשופט ביהמ"ש המחוזי, ולענין זה אין לומר עליו שהוא כבר התחיל ב"דיון". ההחלטות שהמבקש מסתמך עליהן מתייחסות לסוגיה אחרת, הנוגעת להעברת ענין מבימ"ש במקום אחד לבימ"ש של אותה דרגה במקום אחר. המדיניות התחיקתית לענין זה היא שה"ענין" כולו ידון בבית משפט אחד, בין ביהמ"ש המקורי ובין ביהמ"ש הנעבר. לפיכך קיום הליכי קדם משפט משמש מכשול להחלטת ההעברה. בע.א.563/88 הנ"ל הושארה בצריך עיון השאלה מה היה הדין אילו שמע הרשם בכהונת שופט בפועל ראיות בגדר הליכי קדם משפט. טוען המבקש כי במקרה דנן הורה השופט על הגשת תצהירים במקום חקירה ראשית ומכאן שכבר התחיל בשמיעת ראיות. אין בטענה זו ולא כלום שכן הוראה על הגשת תצהירים אינה חורגת מגדר ההליכים ההכנתיים שבגדר קדם המשפט.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ע. פולמן למבקש. 26.2.89).
בג"צ 30+56/89 . סמיר יוסף חובון ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש
*צווי מעצר מינהליים (העתירה נתקבלה בהסכמת המשיב).
נגד העותרים הוצאו צוי מעצר מינהליים ושופטים משפטאים דחו את ערעוריהם של העותרים. נגד אחד העותרים הוצא בשעתו צו מעצר
לתקופה של ששה חודשים שהערעור עליו נדחה, ובבג"צ קודם הוסכם להעמיד את תקופת המעצר על ארבעה חודשים. לאחר שעותר זה שוחרר ממעצרו, הוא נעצר שנית ושוב הוצא נגדו צו מעצר מינהלי. שתי ההחלטות נשוא העתירות ניתנו על גבי טפסים שבהם סומנו מספר שורות לטיעוני הפרקליטים ובתום הטופס הודפסו כמה חלופות להחלטה לסימון: א. לדחות את הערעור. צו המעצר המינהלי ישאר בתוקפו. ב. לדחות את הערעור, אך תקופת המעצר תימנה מיום המעצר בפועל. ג. לבטל את הצו המינהלי. ד. לקבל את הערעור ולהעמיד את תקופת המעצר המינהלי על ...". לאחר מכן מופיעות המלים "הנימוקים להחלטה" עם שלוש שורות ריקות המיועדות לכתיבת הנימוקים. לפני מתן ההחלטות נשוא העתירות. התקיים דיון ונרשמו פרוטוקולים מפורטים. ההחלטות שניתנו ע"י השופטים המשפטאים בשני התיקים הם : באחד התיקים "לאחר שעיינתי בחומר החסוי מצאתי כי יש הצדקה להמשיך מעצרו של המערער והחלטתי..." ולאחר מכן סומנה חלופה "א" לטופס המודפס, היינו לדחות את הערעור ; בתיק השני קבעו השופטים "לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הגלוי והחסוי החלטתי כי תקופת מעצרו של המערער תקוצר בחודש אחד...". טוענים העותרים, בין השאר, כי ניתנו ע"י השופטים החלטות בלתי מנומקות. העתירה נתקבלה.
גם ב"כ המדינה הסכימה כי ההחלטות הן בלתי מנומקות וכי התוצאה צריכה להיות החזרת הדיון לשמיעתם מחדש של הערעורים לפני שופטים משפטאים. ברם, ההחלטות לוקות בפגם חמור נוסף, שהן ניתנו על גבי טפסים שהוכנו מראש. אין זה מתקבל על הדעת שהחלטות שיכולות להביא לשלילת חירותו של אדם ינתנו "בדרך מקוצרת" כאשר נשוא ההחלטה הוא אך פרט בטופס, ומן הראוי שהנוהג האמור ייפסק. בעתירה אחרת בנושא דומה קבע ביהמ"ש העליון כי הצו במקרה כזה דומה בתכנו לצו של חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים) ומן הראוי כי השופטים המשפטאים יאמצו לעצמם, בשינויים המחוייבים, כמה מכללי היסוד הבסיסיים המצויים בחוק זה. שלילת החירות שלא על יסוד החלטה של רשות שיפוטית היא צעד מרחיק לכת ובעל חומרה רבה. שיקול הדעת הנכון שחובה להפעילו לפני מתן הצו צריך להתייחס לשאלה אם ההחלטה בכל מקרה קונקרטי משקפת את האיזון הנאות בין הכרח בטחוני שאין לו פתרון סביר אחר לבין מגמת היסוד שלפיה יש לכבד חרותו של אדם. בהחלטות נשוא העתירות אין ביטוי לכל אלה. השופטים המשפטאים לא הסבירו בכל דרך שהיא מה הם הטעמים שהניעו אותם במקרה האחד לאשר את תקופת המעצר ובמקרה האחר לקצרו. על השופט המשפטאי גם להביא בחשבון בכלל שיקוליו הרלבנטיים את השאלה אם קיימת אפשרות להעמיד את העותר לדין פלילי בשל המעשים המיוחסים לו ולפיכך המעצר אינו נחוץ וגם על כך לא נתן השופט המשפטאי בענייננו את דעתו. אם נתנו השופטים המשפטאים דעתם לשאלות האמורות ולשאלות הרלבנטיות האחרות הרי לא נתנו ביטוי לכך בגוף החלטותיהם כפי שמן הראוי היה לעשות. לפיכך הוחלט להחזיר את שני התיקים לדיון מחדש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, גב' ולנשטיין. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. טאהא לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיב. 21.2.89).
ע.א. 195/87 - ורדה פרצ'יק נגד אורי פרצ'יק
*מחלוקת בשאלה אם שווי כספי של פוליסות ביטוח מנהלים של הבעל מהווה רכוש משותף של בני הזוג (הערעור נדחה).
המערערת והמשיב היו נשואים והתגרשו. בהסכם הגירושין נעשתה חלוקה של הרכוש המשותף ובנושא אחד שלא הגיעו לכלל הסכמה פנו לביהמ"ש המחוזי. השאלה שבמחלוקת היתה אם השווי הכספי של פוליסות ביטוח מסויימות שנעשו לטובת הבעל מהווה חלק מהנכסים המשותפים של בני הזוג, או שמא שייך הוא לבעל בלבד. אם אלו מהוות פוליסות לביטוח חיים סתם ודמי הפרמיה שולמו מכספים שהושגו במאמץ המשותף של בני הזוג, כי אז גם ערכן הכספי של פוליסות אלה יהא חלק מהנכסים
המשותפים של בני הזוג. אולם הפוליסות נשוא הדיון מכונות אמנם פוליסות לביטוח חיים אך בעלי הפוליסה בכל הביטוחים שבמחלוקת הוא המעביד - בתחילה חברת י.ב.מ. ולאחר מכן חברה בשם יוטא מערכות שהיא חברה בשליטתו של הבעל. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה, על יסוד חומר הראיות, כי עניין לנו במקרה זה בתוכניות לביטוח מנהלים ופקידים בכירים שמשולב בהן מרכיב של ביטוח חיים ולפיכך שייכות הן לבעל בלבד. הערעור נדחה.
ההלכה שנקבצה ע"י ביהמ"ש העליון היא כי פוליסות ביטוח מנהלים במהותן הן פוליסות הבאות להבטיח זכויות סוציאליות, דמי הביטוח משולמים בעיקרם על ידי המעביד ולפיכך פירותיהן של אותן פוליסות, או הערך הכספי שלהן, שייכים לעובד שלטובתו נעשתה הפוליסה ע"י המעביד. בענייננו כלול אמנם בפוליסות מרכיב מסויים של ביטוח חיים - אך מרכיב זה הוא שולי לעיקר, שבא להבטיח את זכויותיו הסוציאליות של העובד (הבעל) ע"י הבטחת כושרו של המעביד, בבוא הזמן, לקיים את חובתו לשלם פיצויי פיטורין ופנסיה, לכשהעובד יהיה זכאי להם. לפיכך אין אותו מרכיב שולי של ביטוח חיים משנה את המהות. נכון כי בתקופה מסויימת נעשה שימוש בחשבון משותף של בני הזוג לתשלום אותו חלק מן הפרמיות החלות על העובד בגין אותם ביטוחים, אולם תשלומים אלה היו מקריים ובתקופת ביניים בלבד. אין בכך כדי לשנות ממהות הפוליסות ומהמסקנות הנובעות מכך.
(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, גב' ולנשטיין. החלטה - השופט לוין. עו"ד אשכנזי למערערת, עו"ד מאק למשיב. 2.2.89).
בר"ע 499/88 - אברהם זוהר נגד תלמי הנגב בע"מ
*בקשה לתיקון כתב תביעה (הבקשה נדחתה).
במאי 1987 הגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי תובענה לפיצויים עקב נזקי שמיעה שנגרמו לו בשנת 1983 כאשר עבר בשירותה של המשיבה. לקראת הדיון בקדם המשפט החליף המבקש את פרקליטו וזה עתר לתיקון כתב התביעה כדי לטעון בו שבעקבות הפגיעה באוזניים נגרמו לו גם נזקים נוירולוגיים. המבקש הגיש תצהיר ונחקר על תצהירו וביהמ"ש המחוזי החליט שלא להיעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה. ביהמ"ש המחוזי היה ער לנוהגם של בתי המשפט להיעתר, בהיעדר טעמים לסתור, לבקשות תיקון של כתבי טענות המוגשות להם, אך הוא מצא טעמים לסתור בעובדה שהמבקש לא התלונן מעולם על מיחושיו הנוירולוגיים לפני פרקליטו הקודם, וגם לא נמצא כל מסמך רפואי התומך בגירסה בדבר קיום מיחושים אלה. ביהמ"ש דחה את הבקשה משום שהוגשה באיחור וגם שלא בתום לב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. עניין תיקון של כתבי טענות הוא ענין שבשיקול דעת ואין בימ"ש לערעורים נוהג להתערב בו אלא אם כן נפלה טעות יסודית בהפעלתו, ומה גם שענייננו בבקשת רשות ערעור. לא ניתן הסבר של ממש לאיחור בהגשת בקשת התיקון ונראה הדבר שביהמ"ש לא נתן אמון בגירסת המבקש. בנסיבות אלה לא הצביע המבקש על קיומה של עילה המצדיקה מתן רשות ערעור.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ג. שהרבני למבקש, עו"ד י. רהט למשיבה. 6.1.89).
רע"פ 149/88 - אדוארד טוביה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש בעבירות תעבורה (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בשורה של עבירות תעבורה חמורות שהתרכזו בנהיגה אחת שגרמה לתאונה. בנהיגה זו לא ציית המבקש לתמרור, נהג ברשלנות, בזמן פסילה, ללא רשיון וללא תעודת ביטוח, ומעל כל אלה נהג תחת השפעת משקאות משכרים. כמו כן, למבקש הרשעות קודמות הכוללות פסילות בפועל ועל-תנאי ונהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. בימ"ש השלום גזר למבקש מאסר של שנה אחת בפועל ושנתיים על-תנאי וכן פסל אותו מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים. ביהמ"ש ציין בגזר דינו כי המבקש
הוא "פגע רע" ומסכן את הציבור. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הלכה היא מימים ימימה שאין נוהגים לתת רשות ערעור לעניין חומרת העונש וכי בעניין זה מספיקות שתי ערכאות די והותר. רשות ערעור כזאת ניתנת רק במקרים נדירים ומיוחדים והמקרה דנא אינו כזה. גם לגופו של ענין ובנסיבותיו של המקרה לא היה העונש חמור כלל ועיקר.
(בפני: השופט י. מלץ. המבקש לעצמו, עו"ד גב' שולמית וסרקורג למשיב. 3.1.88).
ע.א. 301/88 - מזל אזולאי נגד אברהם אזולאי
*מזונות (הערעור נדחה).
המערערת והמשיב נישאו באוגוסט 1984 וילדם הקטין נולד כשנה לאחר מכן. השניים התגוררו לסירוגין במושב שבו מקום מגורי הורי הבעל ולעתים גם בדירת הורי האשה. זמן קצר לאחר הנישואין החלו סכסוכים בין בני הזוג. בתקופת ההריון עזבה האשה את בית הבעל ועברה לגור עם הוריה וחלק מן הזמן גר עימה בעלה שם. נעשה נסיון להשלים בין בני הזוג אך הנסיון לא עלה יפה ובסופו של דבר הבעל גר עם הוריו ואילו האשה והקטין גרים עם הוריה. ההפרדה בין בני הזוג נעשתה בהסכמה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האשה אינה זכאית למזונותיה באמרו "דעתי נוטה לכך, כי אין האשה זכאית למזונות לעצמה, זאת משום שהרי בהסכמה הדדית נפרדו בני הזוג, וכאילו אמרו זה לזה, הבה ונחיה בנפרד. בנסיבות כאלה... האם יהיה זה צודק לחייבו במזונותיה - לדעתי לא. מצד שני, ייתכן שאין משמעות מעשית לשאלת החבות של הנתבע במזונות האשה, זאת משום שאין חולקין על כך שהאשה איננה משתכרת, ושהקטין זקוק לטיפולה, ולכן... הנתבע חייב בדמי טיפול עבור הקטין, שיהיו שווים לגובה המזונות שהאשה צריכה להם...". הערעור נדחה.
מבחינת התשתית ההלכתית לא צדק ביהמ"ש המחוזי בעניין חיוב הבעל במזונות האשה. הבעל חייב במזונות האשה כל עוד לא הוכחה אחת מן העילות הפוטרת אותו מחובה זו. הסכמה על מגורים בנפרד אינה בגדר אחת העילות כל עוד לא הוכח שהאשה ויתרה על מזונותיה במפורש. אולם, אין לדברים אלו משמעות מעשית, שהרי ביהמ"ש ציין מפורשות שהוא קובע דמי טיפול הבנויים על ההנחה שהאשה איננה עובדת ואיננה משתכרת וכי אלו יהיו שווים לדמי המזונות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. המערערת לעצמה, עו"ד עילית איסק-פארי למשיב. 3.1.89).
בש"א 257/88 - רינה ניר ואח' נגד יוסף אסרף ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
המנוח יצחק ניר ניהל מוסך לתיקון משאיות בחצר ליד ביתו. ביום האירוע הביא המשיב את משאיתו לתיקון במוסך. לצורך הטיפול עמד המנוח על שלדת המשאית ועסק בפירוק חלקים מן המנוע. באותה עת המנוע היה מושבת. לפתע נשמעה חבטה והמנוח נמצא שוכב בלא הכרה ולאחר מכן נפטר מן החבטה שקיבל. המבקשים, אלמנתו וילדיו של המנוח, הגישו תביעה נגד המשיבים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וטענו כי יש לראות את המנוח כמי שנפגע ב"תאונת דרכים" במשמעות מונח זה בחוק. ביהמ"ש המחוזי דן בשאלת מקדמית והיא אם מכונאי שתיקן משאית במוסך ונפגע תוך כדי ביצוע התיקון, נחשב למי שנפגע בתאונת דרכים עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש נזקק למספר פסקי דין שניתנו עד לתאריך הדיון ועל יסוד פסקי דין אלה דחה את התביעה. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ניתן ביום 31.5.88 ובתוך פרק הזמן הקבוע לא הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין והוא הפך לסופי. ביום 1.8.88 יצאו ארבעה פסקי - דין של ביהמ"ש העליון בהרכב של חמישה שופטים ובכולם דיון מפורט ומעמיק בהגדרת "תאונת דרכים"
שבחוק תוך עיצוב גבולות חדשים למונח "שימוש ברכב מנועי" בהגדרה זו. בפסקי דין אלה (במיוחד פסק-דין שולמן, פד"י מ"ב (2) 844) מעניק ביהמ"ש למונח "שימוש" פירוש מרחיב ומחילו על גדר מקרים רחב אשר על פי הפסיקה הקודמת נמצא מחוץ לגבולות התפרשותו של החוק. לאור פסיקה זו הגישו המבקשים ביום 10.8.88 בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בעניינם. המבקשים טוענים כי פסיקת ביהמ"ש העליון הינה בבחינת חידוש הלכתי המהווה עילה להארכת מועד להגשת ערעור. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
אין חולק על הכלל כי שינוי בהלכה ע"י ביהמ"ש העליון מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. מה שנדרש הם שני תנאים מצטברים: האחד - סמיכות זמנים בין ההחלטה שעליה מבקשים לערער ובין ההלכה הפסוקה החדשה, והאחר - פניית בעל הדין לביהמ"ש סמוך לאחר מתן פסה"ד המחדש. ב"כ המשיבים אינו חולק על הכלל המכיר בחידוש הלכתי "טעם מיוחד" להארכת המועד, אך הוא טוען כי לא חל שינוי בהלכה לגבי נסיבות מקרה כמו זה של המבקשים. ברם, מניתוח פסק-דין שולמן ופסקי-דין אחרים שניתנו באותו יום עולה כי השינוי בהלכה יכול וישתרע גם על המקרה שלפנינו. אין ספק שאם עניינם של המבקשים היה נדון ע"י ביהמ"ש המחוזי עפ"י ההלכה החדשה היתה מונחת בפני ביהמ"ש תשתית שונה בתכלית של פרשנות משפטית ואפשר שפני פסה"ד היו שונים. לפיכך, ומכיוון שהתקיימו גם התנאים האחרים הנדרשים, יש להיענות לבקשה ולהאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' ויינברגר למבקשים, עו"ד נוביק למשיב. 9.1.89).
בש"א 249/88 - מרדכי מרקוביץ נגד מאיר מלכא
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש בביהמ"ש המחוזי תביעה כספית נגד המבקש שעילתה הוצאת לשון הרע וניתן פסק-דין נגד המבקש. הוגש ערעור לביהמ"ש העליון ובקשתו של המבקש היא לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לשמיעת הערעור. הבקשה נדחתה. שני נימוקים לדחיית הבקשה שדי בכל אחד מהם כשלעצמו כדי להביא לתוצאה זו. לפני פנייתו בבקשה זו אל ביהמ"ש העליון, לא הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין בביהמ"ש המחוזי. ללא הגשת בקשה מוקדמת כזו אל ביהמ"ש שנתן את פסק הדין נשוא הערעור ודחייתה שם, אין בסמכותו של ביהמ"ש העליון לדון בבקשה כזו. נימוק אחר הוא כי החלק האופרטיבי של פסק הדין הוא תשלום סכום כסף וטענת המבקש היא כי בשל קשייו הכלכליים אין באפשרותו לשלם את הסכום שנפסק נגדו. ברם, הלכה היא שמצבו הקשה של המבקש, שאין ידו משגת לפרוע את החוב, אינו מהווה בדרך כלל נסיבה מיוחדת המצדיקה עיכוב ביצוע פסק הדין.
(בפני: השופט בך. המבקש לעצמו, עו"ד א. גולדשמיט למשיב. 6.1.89).
בש"א 381/88 - נחום קרליץ נגד משה קפלן ואח'
*פטור מאגרה (בקשה לפטור מאגרה - הבקשה נדחתה).
ביום 9.10.88 נתן רשם ביהמ"ש המחוזי החלטה הדוחה מספר בקשות לפטור מאגרה שהגיש המבקש במספר תיקים. המבקש ביקש לערער על החלטה זו בפני ביהמ"ש המחוזי אך אחר את המועד. לפיכך הגיש בקשה להארכת מועד וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו "אין תצהיר התומך בעובדות הנזכרות בבקשה ולפיכך הבקשה נדחית". על החלטה זו הגיש המבקש לביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור ויחד עימה הגיש בקשה לפטור אותו מאגרת הבקשה. הבקשה לפטור מאגרה נדחתה.
המשיב מס' 7 (עו"ד זילברמן - להלן המשיב) העלה בפתח הדיון טענה כי הבקשה העיקרית לרשות ערעור אינה מגלה עילה ולפיכך דינה של הבקשה לפטור מאגרה להדחות על הסף. על כך משיב המבקש כי ביהמ"ש המחוזי טעה בכך שדחה את בקשתו להארכת מועד
בשל אי הגשת תצהיר, שכן אין חובה להגיש בקשה להארכת מועד בדרך המרצה ולתמוך אותה בתצהיר בכל מקרה. לעניין זה הדין עם המשיב. הבקשה לרשות ערעור אינה מגלה עילה וככזו אין ליתן עליה פטור מאגרה. החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנה כדבר המתבקש מאליו שכן מיצוות התקנות היא שכל בקשה שיש להגיש בדרך המרצה יש לתמוך בתצהיר לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה. בגוף הבקשה להארכת המועד טוען המבקש כי איחר את המועד משום שבימים הקבועים להגשת ערעור היו לו דיונים בתיקים אחרים והוא לא הספיק לטפל בערעור זה שכן הוא מטפל בכל ההליכים בעצמו. נימוק זה הינו נימוק עובדתי מובהק ויש לתמוך אותו בתצהיר. באין תצהיר אין יסוד לבקשה ולכן בדין דחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה להארכת מועד על הסף. טענותיו של המבקש שאין חובה להגיש בקשה להארכת מועד בדרך המרצה הינן חסרות ביסוס.
(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, המשיב מס' 7 לעצמו. 4.1.85).
בש"א 383/88 - אלכסנדרה רוזנקרנץ נגד מיכאל נימירובסקי
*פטור מאגרה (בקשה לפטור מאגרת ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה ערעור נגד המשיב ועם הגשת הערעור שילמה את האגרה בקופת ביהמ"ש. הבקשה לפטור מאגרה הוגשה לאחר ביצוע תשלום האגרה וב"כ המבקשת מבקש להורות על החזרת האגרה ששולמה. ברם, אין לרשם סמכות לעשות כן. אגרה ששולמה אינה מוחזרת. לפי תקנה 13(א) לתקנות ביהמ"ש (אגרות) בעל דין המבקש לפטור אותו מאגרה, יצרף להליך המוגש לביהמ"ש בקשה מתאימה לפטור מאגרה ובמקרה כזה מקובל ההליך בלא תשלום האגרה. אם שולמה כבר אגרה עם הגשת ההליך והוגשה בקשה לפטור לאחר מכן - אין דרך להחזירה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ויינברג למבקשת, המשיב לעצמו. 4.1.89).
רע"א 627/88 - סולל בונה בע"מ נגד אחים גולדשטיין... בע"מ
*האם יש צורך ברשות ערעור על החלטה הדוחה טענה של זכות עכבון על נכסים של חברה בפירוק (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה משום שאין צורך ברשות).
המבקשת עותרת למתן רשות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי שבה נדחתה בקשת המבקשת להצהיר כי יש לה זכות עכבון בשני בניינים שבנתה לפי הזמנת המשיבה שהיא חברה בפירוק. פרקליט המבקשת נתבקש לנמק מדוע לדעתו מדובר ב"החלטה אחרת" ולא בפסק דין שעליו יש להגיש ערעור בזכות. בתשובה בכתב כתב פרקליט המבקשת כי גם הוא סבר שמדובר ב"פסק דין" אך הפנה את תשומת לב ביהמ"ש העליון לפסק דין שניתן ברע"א 338/83 (פד"י מ"א (3) 449) שבו נקבע שהחלטה כזו היא "החלטה אחרת" כי "לאור ההלכה הפסוקה ברור, שכל החלטה, הניתנת במסגרת של פירוק שטרם נסתיים, היא 'החלטה אחרת' ועל כן הערעור עליה הוא ברשות". הדיון הועבר להרכב של שלשה והוחלט שמדובר בפסק דין שיש לערער עליו ללא רשות.
אין עוד מקום לנהוג על פי ההחלטה שבבר"ע 338/83 משני טעמים. הטעם הראשון הוא שסעיף 291 לפקודת החברות מחיל על החלטות שניתנו במהלך פירוקה של חברה את כללי הערעור הרגילים, ומאחר שאין חולקים עוד על כך שביהמ"ש המחוזי סיים את מלאכתו בבקשה שהוגשה לו, אף כי הליכי הפירוק יימשכו, הרי שמדובר בפסק הדין. הטעם השני הוא ש"ההלכה הפסוקה" עליה סמך ביהמ"ש העליון בפסק דינו בר"ע 338/83 הנ"ל היא ע.א. 613/78 (פד"י ל"ד (1) 449), שם נדונה השאלה מה דינה של החלטת ביניים שניתנה בגדר תובענה לפירוק שיתוף במקרקעין, ואין בין השאלה ההיא והשאלה שלפנינו ולא כלום. כיוון שכך נדחתה הבקשה לרשות ערעור מבלי לדון בה לגופה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. 6.1.89).
בש"א 414/88 - קליר טנקג'י נגד משרד התחבורה, וועדת המוניות ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי התקיים דיון בערעור המבקש על החלטת וועדת המוניות וביום 31.10.88 ניתן פסק דין הדוחה את הערעור. על החלטה זו ניתן לערער בזכות תוך 45 ימים, כך שהתקופה להגשת הערעור הסתיימה ביום 15.12.88. רק שבוע ימים לאחר מכן הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. בנימוקי הבקשה נאמר כי פסק הדין בביהמ"ש המחוזי ניתן שלא בפני המערערת או בא כוחה, לאחר שבא כח המערערת הודיע לביהמ"ש שלא יוכל להופיע. ב"כ המבקשת טוען כי פסק הדין התקבל במשרדו ביום 7.11.88 וממועד זה יש לחשב את התקופה להגשת הערעור. הבקשה נדחתה.
המועד הקובע לעניין מניין הימים להגשת ערעור מתחיל ממועד מתן פסק הדין אף אם בעל הדין לא התייצב, ובלבד שניתנה לבעל דין הזמנה כדין לשימוע הפסק. טוען ב"כ המבקשת כי מדובר בפגם פורמלי הניתן לתיקון מכח הסמכות הכללית של ביהמ"ש לתקן פגם בהליך, לפי תקנה 524. גם טיעון זה אין לקבל. מועדים הקבועים בחיקוק מחייבים ואין לרפא את הפגם של אי עמידה בהם על דרך של שימוש בסמכות הכללית של ביהמ"ש לתקן פגמים. בתקנה הנ"ל מוסמך ביהמ"ש לתקן פגמים טכניים בהליכים תקינים שהוגשו כדין והמתנהלים בפניו אך איחור במועד איננו פגם טכני, קל וחומר איחור במועד הקבוע בחיקוק. מדובר כאן בטעות של בעל דין שגרמה לו לקפח את המועד והלכה היא שטעות כזו אינה בחינה טעם מיוחד להארכת המועד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד הורנשטיין למבקשת, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבים. 12.1.89).
רע"א 435/88 - יהודה גבריאלוב נגד רות דוידסון ואח'
*פינוי חנות
(הבקשה נדחתה).
בבית משפט השלום הגישו המשיבים תביעת פינוי נגד המבקש, ששכר מהם חנות, בטענה כי הפר את הוראות חוזה השכירות. לאחר משפט ארוך פסק השופט כי עלה בידי המשיבים להוכיח עילות פינוי. הוא בדק ושקל את האפשרות של מתן סעד מן הצדק והגיע למסקנה שאין המבקש ראוי שינתן לו סעד זה. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי מדובר בקביעות עובדתיות שהיה להן עיגון בחומר הראיות ולפיכך אין להתערב בקביעות אלה. ביהמ"ש המחוזי בדק מחדש באופן עצמאי את שאלת הסעד מן הצדק ואימץ את נימוקיו של שופט השלום. הוא אף הוסיף עליהם כי גם בשלב זה אין המערער מוכן או יכול לחזור בו מן ההפרות. לפיכך דחה את הערעור. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב"כ המבקש טוען כי יש בידו ראיות חדשות שלא הובאו בפני הערכאה הראשונה משום שהמבקש לא יכול היה בזמנו לאתרן ובאם תינתן לו רשות ערעור יבקש רשות להגישן. בין יתר הראיות שעליהן מדבר המבקש נמצאת קבוצה של "ראיות נוספות" המתייחסת לעובדה שלאחר שניתן פסק הדין, מכרו המשיבים את הנכס לבעלים חדשים ואלה קיבלו מידי המבקש דמי שכירות עבור תקופה שלאחר מתן פסק הפינוי. אין בכך כדי להושיע את המבקש. הוא נמצא במושכר עד היום עקב צוי עיכוב ביצוע שניתנו על ידי הערכאות השונות עד להכרעה סופית בעניין. תשלום דמי שכירות עבור תקופת העיכוב אין בה כדי לשנות דבר, מה גם שהעניין כולו נוגע לאחרים שאינם צד כלל להליך זה. הנושא הנדון הוא ספציפי לסכסוך שבין הצדדים ואין הוא מעורר שום שאלה שיש בה חשיבות משפטית או ציבורית שיהא בה כדי להצדיק את הכנסתו של עניין זה דרך הפתח המותחם והצר שדרכו ניתן לעיתים להרשות הבאת עניין בפני ערכאה שלישית.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד משה ח. כהן למבקש, עו"ד ר. תגר למשיבים. 24.1.89).