תקציר סביר כרך ל"ב חוברת 22

בש"פ 23+32/89 - יוסי בן שמעון ופלוני קטין נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (השתתפות באירוע בו נרצח אדם).

*האם יש חובת מעצר עד תום ההליכים בקטין הנאשם ברצח(ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של בן שמעון נדחה ועררו של הקטין נדחהלדיון לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן).
א. בן שמעון הואשם בעבירת רצחו והקטין הואשם בסיוע לרצח, החזקת נשק וסיוע לאחרמעשה. לפי כתב האישום קשרו ארבעה אנשים, ובכללם שני העוררים, קשר לרצוח את בנימין לוגסי. הקטין הגיע לככר העירייה בבת ים ושוחח עם לוגסי. כעבור כעשר דקותהגיעו שלושת האחרים לכיכר במכונית השייכת לבן שמעון ונהג בה אחד מן השנייםהאחרים. בידי אחד מהשלושה היה אקדח ובידי השניים האחרים, ובכללם בן שמעון, היומקלות. השלושה החלו מכים את לוגסי בנוכחות הקטין. אחד מן השלושה ירה מספר יריותאקדח בלוגסי שגרמו למותו. גם לאחר היריות הוסיפו השלושה להכות בלוגסי. השלושה,כולל בן שמעון, ברחו מהמקום והקטין קיבל את האקדח והחביאו בין השיחים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים. עררו של בן שמעון נדחה ועררו שלהקטין נדחה לשמיעה עד לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן.
ב. ב"כ של בן שמעון טוען שאינה מצוייה הוכחה כי מרשו ידע על קיום אקדח בידיושל אחד מן השלושה, ולא הוכח כי היה חבר בקשר לרצוח את לוגסי. ביהמ"ש המחוזי קבעכי הוכח לכאורה שהשלושה נסעו במטרה משותפת לכיכר. לאחר היריות על לוגסי לא גילוהשניים האחרים, בכללם בן שמעון, הפתעה כל שהיא, ולא זו בלבד אלא חזרו והנחיתומהלומות על קרבן היריות. הסניגור תוקף מסקנה זו, ואולם קביעת העובדות לאשורןתיעשה במסגרת הבירור המשפטי ולא עתה המקום והאפשרות לקביעה בענין זה. כל מהשניתן לומר כי ייתכן וקיימות ראיות לכאורה כי אכן נקשר קשר מעין זה בין השלושה.ברם, אין צורך להכריע בכך עתה, שהרי על כל פנים מצויות ראיות לכאורה בדבר גרימתחבלה מחמירה, והיא עבירה שנעשתה באלימות על ידי הכאותיו של בן שמעון בלוגסיהמנוח, הן לפני היריות והן לאחריהן. במכלול הנסיבות, מן הראוי לעצור את בןשמעון עד תום ההליכים גם אם לא מצוייה הוכחה לכאורה באשר לאישום הרצח. לכל אלה יש להוסיף כי משפטו של בן שמעון קבוע להוכחות במשך שלושה ימים רצופים כבר בחודשמרץ. לפיכך יש לדחות את עררו.
ג. אשר לעררו של הקטין - נראה מחומר הראיות כי הוא לא נטל חלק במכות שהונחתועל לוגסי. לעומת זאת, היה עד ראייה למכות וליריות וקיבל לידיו את האקדח כדישהשלושה יוכלו להמלט בלי הנשק. גם עורר זה לא גילה הפתעה כלשהי מהעובדה שנורויריות לעברו של לוגסי שגרמו למותו. הסניגורית מודה כי הוא עבר עבירה של סיועלאחר מעשה, אך טוענת כי נוכחותו במקום היא מקרית בלבד ואין ידו בקושרים ובסיועלרצח של לוגסי. ביהמ"ש סבר כי קיימות הוכחות לכאורה בדבר קשר וסיוע לרצח גםבאשר לקטין. הלה הוא יליד ינואר 1972 וביצע את העבירה המיוחסת לו בהיותו בן 16ועשרה חודשים בקירוב. בפני השופט הועלתה טענה כי מאחר והעורר השני הוא קטין לאחלה לגביו חובת מעצר עד תום ההליכים, גם כאשר העבירה המיוחסת לו היא רצח, וזאתלפי האמור בסעיף 25(ב) לחוק הנוער. ביהמ"ש דחה טענה זו משום ש"סעיף 21ב וסעיף34 לחוק סדר הדין הפלילי קובעים את המבחן על פי סוגי העבירות ולא על פי גילהעבריין". בעניין זה יש לקבל את הערר.
ד. הוראת סעיף 34 לחסד"פ, שהיא כיום (לפי תיקון מס' 9) סעיף 21ב לחסד"פ,הקובעת מעצר חובה במקרה של אישום ברצח כאשר קיימות ראיות לכאורה, אינה חלהבמקרה של נאשם שהוא קטין. סעיף 25(ב) לחסד"פ קובע כי "אדם שהיה קטין ביום ביצועהעבירה, לא יוטל עליו עונש מוות, ועל אף האמור בכל דין אין חובה להטיל עליומאסר עולם, מאסר חובה או עונש מינימום". סעיף זה, מטרתו להקל עם הקטין באשר הואקטין ולתת בידי ביהמ"ש את שיקול הדעת גם בעבירה של רצח, לקבוע את העונש לפינסיבות העניין. ניתן להסיק על דרך ההיקש, שכשם שלעניין העונש על עבירת רצח שנעברה ע"י קטין אין מאסר עולם חובה אלא רשות, כך גם לעניין מעצר של נאשם ברצח אין הוא חובה, משמדובר בנאשם שהוא קטין, אלא רשות בלבד. והדברים קל וחומר. אם לאחר ההרשעה קבע המחוקק שעונש מאסר עולם על עבירת רצח בעבריין קטין, אינו חובה אלא רשות, קל וחומר שלעניין מעצר שלפני ההרשעה שהנאשם עדיין בחזקת חף מפשע, אין המעצר חובה אלא רשות, כשמדובר בקטין. כיוון שאין המעצר חובה אלא רשות, מן הראוי להסתייע בקצין מבחן בטרם תתקבל החלטה סופית ולפיכך יש לדחות את הדיון עד לאחר קבלת תסקיר מפורט ע"י שירות המבחן.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד מקרין לבן שמעון, עו"ד גב' לוין לקטין, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 20.2.89).

בג"צ 769/88 - עומר אחמד אבו עובייד נגד מפקח כוחות צה"ל באיזור יו"ש

*מעצר מינהלי(העתירה נדחתה.)

א. העותר נעצר במעצר מינהלי על פי צו שהוציא המשיב וערער על מעצרו לפני שופטת משפטאית לפי הצו בדבר מעצרים מינהליים. במהלך הערעור הוגש לשופטת חומר ראיות אשר בחלקו הוגש כחומר חסוי, שלא במעמד העותר או ב"כ. בתום הדיון החליטה השופטת לדחות את הערעור כשנימוקיה הם "... החומר החסוי מצביע על כך שהמערער נמנה עם המנהיגים הבכירים של פעילי חזית השחרור העממית בנפת רמאללה, ארגון העוסק הן בפעילות פוליטית והן בפעילות צבאית. גם לאחר מעצרו המשיך המערער מתוך מתקן הכליאה בפעילותו... יש חשש כבד כי שחרור המערער, או אף קיצור תקופת מעצרו, יגרמו לחידוש אינטנסיבי של פעילותו, ועל כן אני דוחה את הערעור...". בעתירתו תקף העותר את תקינות הדיון בערעור והמסקנה שאליה הגיעה השופטת. לטענת העותר לא נתנה השופטת את דעתה בעת קבלת הראיות החסויות, אם מותר לה לסטות מדיני הראיות ועקב כך לא נימקה את סטייתה מדיני הראיות. לטענת העותר לא בדקה השופטת שמא יש נתונים עובדתיים נוספים שלא נמסרו לעציר ושניתן לגלותם לעציר. טענה נוספת בפי ב"כ העותר כי השופטת לא שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים להחלטה, דהיינו אם במקום המעצר המינהלי ניתן להעמיד את העותר לדין על מעשיו. טענה שלישית בפי ב"כ העותר כי מן הראוי שבג"צ יעיין בחומר החסוי כדי להווכח אם אכן יש בו כדי לבסס את המסקנה שאליה הגיע ביהמ"ש. העתירה נדחתה.
ב. באשר לבקשת העותר כי בג"צ יעיין בחומר החסוי - השופט המשפטאי הדן בערעור הוא הגורם המחליט בו על פי הצו ובידו בלבד הופקדה הסמכות להכריע בהליך זה. בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור או כרשות ערר על החלטות בענייני מעצר של רשויות שיפוטיות. יש להבחין בין הפיקוח השיפוטי של בג"צ לבין זכות הערעור או הערר. פיקוח של בג"צ אין עניינו בטעמיה הענייניים של ההחלטה, בצידקתה או בקיום הצדקה לבחינתה, אלא בבחינת חוקיותה של ההחלטה. אולם, גם אם נתקיימה עילת התערבות פורמאלית, כגון שהדיון בערר לא היה חוקי במובן זה שלא נשמרו בו סדרי הדין שנקבעו בו, עדיין נותר לברר אם אמנם מחייב הצדק את התערבותו של בג"צ לאור נסיבותיו של העניין. מכאן לטענה הראשונה שהשופטת לא הקפידה על ההנחיות שהותוו ע"י בג"צ בעניין הגשת חומר חסוי. אכן, השופטת לא הקפידה על כל תג ותג מן ההנחייה אולם "פגם" זה אינו יורד לשורשו של הדיון ואין בו לבדו כדי להצדיק התערבות בג"צ. יתירה מזו, השופט הדן בערעור מוסמך על פי הצו לקבל ראיה אף שלא בנוכחות העציר ובא כוחו או בלי לגלות אם שוכנע שגילוי הראיה, עלול לפגוע בבטחון האיזור או בבטחון הציבור. מכאן שהוראות הצו על אפשרות הסטייה מדיני הראיות ומתן
טעמים לכך, יפות לדיון הגלוי, והן לא נועדו למקרה של קבלת ראיות חסויות, שלגביהן קיימת הוראה ספציפית.
ג. נותרה לדיון טענת ב"כ העותר, כי נעלם מתשומת לבה של השופטת נתון רלוונטי לשיקוליה, והוא אם ניתן להעמיד את העותר לדין בשל המעשים המיוחסים לו, שאם כך הדבר לא היה מקום לנקוט נגדו בצעד של מעצר מינהלי הנועד לנסיבות יוצאות דופן, כשלא קיימת אפשרות משפטית אחרת להבטיח את בטחון האיזור או בטחון הציבור. בנדון זה, הסכימה באת כוח המשיב לבקשת ב"כ העותר כי בג"צ יעיין בחומר החסוי. אכן, לאחר עיון בחומר זה המסקנה היא כי האפשרות להעמדתו לדין של העותר אינה מתיישבת עם מהותן של הראיות הקיימות נגדו. לפיכך הוחלט לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, גב' ולנשטיין. החלטה - השופט גולדברג.עו"ד אבו-חוסיין לעותר, עו"ד גב' נילי ארד למשיב. 6.2.89).

ע.פ. 191/88 - ג'רבי מבורך נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים(הערעור נתקבל בחלקו).

א. שלשה צעירים הזדמנו ליד מדורה במקום די נידח, ששימש כאורווה ליד גבעת אולגה. צוות שוטרים שראה את המדורה הגיע למקום ושם הבחין בשלשת הצעירים. בחיפוש נתגלו שתי סוליות חשיש במשקל של כ-800 גרם וכן פתילים וכלים המשמשים לעישון סם. השלשה נעצרו ונחקרו בחשד של החזקת סמים ואחד מהם בחשד שסיפק את הסם לרעיו. אחדמהשלשה, בשם קסלסי, הועמד לדין ובמשפטו נטל על עצמו את האחריות להספקת הסם. השני מתוך השלשה, בשם גלאם, הפך לעד מדינה ומסר הודעה מלאה שלפיה המערער הוא שסיפק את הסם לשלשה ואילו גלאם וקסלסי רק החזיקו בסם והשתמשו בחשיש. המערער בחקירתו ובעדותו הציג עצמו כמי שנקלע באקראי לקרבת מקום ולא הבחין בשום דבר הקשור בסמים במקום האירוע. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לקסלסי שלפי עדותו אין במערער אשם ומאידך קיבל את עדותו של גלאם כעדות מהימנה. השופט דחה את גירסת המערער כלא אמינה ופרט את העובדות המשמשות חיזוק וסיוע לעדותו של גלאם. לפיכך הרשיע את המערער בעבירות הסמים וכן הרשיעו בעבירה של הדחה בחקירה בכך שהדיח את חבריו, גלאם וקסלסי בחקירתם, וניסה להניעם מלייחס לו דבר בקשר לאירוע הסמים. גלאם העיד על כך והדים לאפשרות כזו נשמעים גם בשיחה מוקלטת, שהתקיימה בין חבריו של המערער. הערעור נדחה בכל הנוגע לעבירת הסמים ונתקבל באשר לעבירה של הדחה בחקירה. באשר לעונש - המערער נדון לשלש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ומכיוון שזוכה מחמת הספק מעבירת ההדחה בחקירה הופחת המאסר בפועל ב-4 חודשים.
ב. עדותו של גלאם יכולה לשמש בסיס לקביעת הממצאים העובדתיים שכן יש בדבריו תיאור מלא ומפורט באשר למעורבותו של המערער בפרשת הסמים האמורה. בדיקת העדות ובחינתה במסגרת מכלול הראיות אינה מצדיקה התערבות של ביהמ"ש העליון בממצאים העובדתיים ובשאלת האמינות. זאת ועוד, לדבריו של גלאם חיזוק וסיוע רבי משמעות בעדויות אחרות. מאידך, באשר לעבירת ההדחה, מתוך השיחה המוקלטת שהושמעה ניתן להבין גם שכל השלשה היו במידה מסויימת של מצוקה ונראה היה טבעי בעיניהם שאחד יטול את האשמה על עצמו ולפחות יביא רווח והצלה לחבריו. לא ברור מעבר לספק כיהמערער, ודווקא הוא, היה המדיח ואחרים היו בחזקת מודחים פאסיביים. לפיכך יש לקבל את הערעור באשר לעבירת הדחה.
ג. הסניגורית העלתה טענה כי המערער לא היה מיוצג בדרגה הראשונה ע"י סניגור לאורך כל מהלך הדיון. אמנם בתחילת הדיון היה המערער מיוצג ע"י סניגור כפי שהחובה היא בעבירת הסמים אך בהמשך ביקש להשתחרר מסניגורו ולטעון לעצמו. לסברת הסניגורית לא היה צריך ביהמ"ש להסתפק בכך והיה זה מחובתו להעמיד את המערער על
הצורך שיהיה מיוצג. טענה זו אין לקבל בנסיבות המקרה, שכן רוב עדויות התביעה נשמעו שעה שהמערער היה מיוצג וגם אז מעורבתו של המערער עצמו בחקירת העדים היתה ניכרת. המערער עמד בתוקף על זכותו לייצג עצמו, כי לא סמך על עו"ד ממונה, ובנסיבות המקרה יצא ביהמ"ש ידי חובתו כששיחרר את הסניגור לאחר שהמערער הפציר בביהמ"ש לעשות כן.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' וולנשטיין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד גב' עדנה קפלן למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 19.1.89).

בש"א 407/88 - ענת קרמרז' נגד הסתדרות הצופים העבריים בישראל ואח'

*הארכת מועד להגשת ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).

א. בביהמ"ש המחוזי נתבררה תביעת נזיקין של המבקשת נגד הסתדרות הצופים (להלן - המשיבה) ונגד המשיבים האחרים. ביהמ"ש חייב את המשיבה לשלם למבקשת דמי נזק המבוססים על שיעור נכות של %.17.5 ודחה את תביעתה כלפי המשיבים האחרים. כן דחה את הודעת צד ג' שהגישה המשיבה נגד המשיבים האחרים. פסק הדין ניתן ביום 11.10.88. ביום 23.11.88 הגישה המשיבה ערעור על פסק הדין וביום 19.12.88 הגישה המבקשת בקשה לקבוע כי זכאית היא להגיש ערעור שכנגד לערעור המשיבה ולחילופין להאריך לה את המועד להגיש ערעור עצמאי משל עצמה. הבקשה לקבוע כי המבקשת זכאית להגיש ערעור שכנגד נדחתה ומאידך הוחלט להאריך לה את המועד להגיש ערעור משל עצמה.
ב. ערעורה של המשיבה מכוון כלפי אותו חלק מפסק הדין הדוחה את תביעותיה שלה כלפי המשיבים האחרים. הודעת ערעור זו אינה מעוררת את שאלת גובה הנכות שנקבעה למבקשת והפיצוי הכספי שנפסק לה, ולמעשה אין היא מכוונת כלפי המבקשת. המשיבה אף ציינה בהודעת הערעור את המבקשת כמשיב פורמלי. לדברי ב"כ המבקשת מעוניינת המבקשת לתקוף בערעור את גובה אחוזי הנכות והפיצוי הכספי, ואולם עניין זה אינו נושא לדיון על פי ערעור המשיבה. לפיכך מנועה המבקשת מלהגיש ערעור שכנגד בעניין גובה אחוזי הנכות.
ג. באשר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור עצמאי משל עצמה - בקשה זו מבוססת על חילופי דברים שהיו בין ב"כ המבקשת לבין ב"כ המשיבה. הבקשה נתמכת בתצהיר של ב"כ המבקשת והוא אומר כי עמד להגיש ערעור על פסק הדין בהיותו סבור שסכום הפיצויים שנפסק נמוך ואף הכין טיוטת ערעור. אך יחד עם זאת התקשר טלפונית לב"כ המשיבה כ-10 ימים לפני חלוף המועד להגשת הערעור וב"כ המשיבה הודיע לו כי הוא עומד להגיש ערעור על פסק הדין וכי הערעור מכוון גם נגד המבקשת ומתייחס לגובה סכום הנזק שנפסק. בשיחה זו הודיע ב"כ המבקשת לב"כ המשיבה כי הוא מתכוון להגיש ערעור שכנגד והמתין עם הגשת הערעור כדי שזה יוגש במסגרת של ערעור שכנגד. ב"כ המבקשת טוען כי הוטעה. בתום לב מדברי ב"כ המשיבה ולעומתו טוענת המשיבה כי על המבקשת היה לכלכל צעדיה בלי קשר למהלכי המשיבה. כלל הוא כי משא ומתן בין הצדדים אינו מהווה נימוק המצדיק הארכת המועד. אולם לכלל זה חריג הנוגע למקרים שבהם עמדת בעל הדין הושפעה מעמדתו של הצד שכנגד או ממצג שיצר כלפיו או מהסכם שהושג ואלה השפיעו על מהלכיו של אותו בעל דין וגרמו לו לאחר את המועד. בענייננו הושפעו מהלכיה של המבקשת מעמדת הצד שכנגד. ביחסים בין בעלי הדין רשאי היה ב"כ המבקשת לסמוך על שיחה שקויימה, ולהאמין שכך אכן יהיו פני הדברים. לאחר הגשת הערעור הסתבר לב"כ המבקשת כי למעשה ערעורה של המשיבה אינו נוגע למבקשת והוא הזדרז ופנה בלא שהיות לביהמ"ש להארכת המועד. בנסיבות אלה יש להאריך את המועד.

(בפני: הרשם צור. עו"ד נחום גד למבקשת, עו"ד דבורקיס למשיבה. 3.2.89).

ע.פ. 530/88 - עלי סעיד נסאר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת נשק וחומרת העונש בעבירות הכוללות עבירות טרור (הערעור נדחה).

המערער, יליד 1969, הורשע בביצוע עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה (הבערת צמיגים בדרך צדדית המוליכה לקיבוץ), הזדהות עם ארגון טירור (הכנת דגלי אש"ף והנפתם) והחזקת נשק (שרשרת של 44 תרמילי רובה) וכן בהפרעה לשוטרים במילוי תפקידם. המערער נדון ל-15 חדשים מאסר בפועל ו-18 חדשים מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי לא הוכח שמדובר בתרמילי רובה טעונים ואולם המערער הודה בהחזקת נשק, משמע שמדובר בתרמילים טעונים. אשר לטענה כי ביהמ"ש טעה כאשר קבע שמדובר במכת מדינה ושמעשיו של המערער סיכנו חיי אדם - חזקה על ביהמ"ש שלא טעה כאשר הפנה אל ריבוי המעשים מהסוג הנדון בתחומי מדינת ישראל בנסיבות שבהן אין מנוס משיקולי הרתעה ראויים. אין לומר כי ביהמ"ש סטה ממדיניות ענישה ראוייה בעבירות מהסוג הנדון במידה המחייבת התערבות ביהמ"ש שלערעור.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' וולנשטיין. עו"ד נעאמנה למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 26.2.89).

בג"צ 737/87 - מרים עורקבי נגד ביה"ד הרבני האזורי פתח תקוה ואח'

*סירוב דיין שהוא בדעת מיעוט לחתום על פס"ד של ביה"ד הרבני (עתירה לצו על תנאי - העתירה בוטלה לאחר שהעותרת באה על סיפוקה).

העותרת הגישה תביעת מזונות ותביעה לשלום בית בביה"ד הרבני בפתח תקוה ובסיום הדיונים ניתן פסק דין ביום 10.8.86 כשהוא חתום ע"י שניים מתוך שלשת הדיינים שישבו בהרכב. הדיין השלישי, הרב משורר ישעיהו, (המשיב השני בעתירה), סרב לחתום על פסק הדין. כנגד אי חתימתו של הדיין השלישי מכוונת העתירה. לאחר הוצאת הצו על תנאי ולאחר שתי ישיבות של בג"צ התקיימה הישיבה השלישית ולקראת הדיון הוגשה לבג"צ הודעה מטעם פרקליטות המדינה כי הדיין השלישי חתם על פסק הדין ביום 5.12.88. בפסק דינו כותב הרב משורר "לאור פניית מנהל בתי הדין הואיל וכבר כתבתי חוו"ד המצורפת לתיק החלטתי לצרף את חתימתי... כדעת מיעוט ולפיכך פסה"ד הינו ברוב דעות". עולה מהאמור כי העותרת באה עתה על סיפוקה ועל כן דין הצו על תנאי להתבטל. עם זאת, אין להמנע מלהביע מורת רוח לאשר התרחש בתיק זה. משניתן פסק דין חייבים כל השופטים, בין שופטים במערכת האזרחית ובין דיינים במערכת בתי הדין, להשתתף במתן פסק הדין, אם כדעת הרוב ואם כדעת מיעוט. שופט שאינו מסכים לתוצאה אינו רשאי להמנע מליתן פסק דין. החובה לשפוט היא גם חובה לשאת באחריות לפסק דין, אותו יש ליתן לאחר סיום ההליך. שופט או דיין המסרב להביא את ההליך השיפוטי לידי סיום על ידי חתימה על פסק הדין אינו ממלא את תפקידו השיפוטי. לפיכך חוייבו ביה"ד והרב משורר בתשלום הוצאות העתירה לעותרת.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, בך. עו"ד א. בוכניק לעותרת, עוה"ד רוזנברג וארד למשיבים. 27.2.89).

רע"א 453/88 - יעקב זמל נגד אילפם ישראל בע"מ ואח'

*קיום "דיון חוזר" בהחלטה בדבר סעד זמני (הבקשה נדחתה).

החלטה בדבר סעד זמני לעולם אינה סופית, וביהמ"ש רשאי לשוב ולדון בעניין מחדש, אם בצורה של בקשה חוזרת למתן סעד זמני - אשר נדחתה קודם לכן - ואם בדרך של בקשה לביטול או שינוי סעד זמני שניתן. אולם "דיון חוזר" שכזה ייעשה רק במקרים ראויים, כגון עקב שינוי נסיבות או כאשר מסתבר לאחר מכן שלא היה צידוק ליתן את הצו. במקרים אחרים עלולה פנייה נוספת להיחשב כטרדנית, ואולי אף כשימוש לרעה בהליכים. הבקשה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי לדיון חוזר בסעד זמני לא הצדיקה דיון חוזר ומטעם זה בדין נדחתה. לפיכך אין לתת למבקש רשות ערעור. המבקש
טוען כי נוצרו נסיבות חדשות אשר הצדיקו את פנייתו הנוספת - ולא היא. בעיקרם של דברים אין מדובר בנסיבות חדשות שנוצרו לאחר הדיון הראשון, אלא שבבקשה הנוספת "שופצו" הטענות הקודמות, או הועלו הצעות חדשות בהן נזכר המבקש רק לאחר הדיון הקודם. אין בכך עילה לדיון מחודש.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד ע. בן עמי למבקש, עו"ד מ. שפירא למשיבות. 28.2.89).

ע.פ. 521/88 - חסן ספאדי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה שונה מזו שבה הואשם הנאשם כאשר השופט לא הפנה תשומת לבם של הצדדים שהוא מתכוון להשתמש בסמכותו לעניין זה (הערעור נתקבל).

המערער הוא אחיו של אחד בשם פארס ספדי. בבעלותו ובהחזקתו רכב פרטי שהוא נוהג בו. באחד הימים הסיע המערער את אחיו ואדם נוסף, תושב לבנון, למקום המצוי בקרבת תחנת אוטובוס שליד מדרשת תל חי. במקום זה התבצעה עסקת סמים בין אחיו של המערער והלבנוני שנסע עמם ברכב, ועוד תושב לבנון שהגיע למקום כששקית ובה כ-360 גרם הירואין וכ-500 גרם חשיש עמו. התביעה סברה כי המערער היה שותף לאחיו בעיסקה זו ומשום כך הואשם המערער בסחר בסמים והחזקת סמים. ביהמ"ש קיבל את גירסת המערער כי: אחיו המבוגר ביקש ממנו להסיע אותו ותושב לבנון שהתארח אצלו למטולה. ליד תל חי נתבקש לעצור והדבר עורר בו חשדות, באשר אחיו היה מעורב בעבר בעסקות סמים. משהבחין כי תושב לבנון מגיע אל עבר המכונית כששקית בידו, סרב בכל תוקף שהשקית תוכנס למכונית. משסרב המערער לקלוט את הסמים למכוניתו הוטמן הסם ע"י אחיו בקרקע ליד עץ. הלבנונים יצאו לדרכם ואילו המערער ואחיו נכנסו למכונית והתרחקו מהמקום. בשלב זה ביקש האח מהמערער להתעכב כדי לצפות אל עבר המטמון ולהיווכח אם הלבנונים לא חוזרים לקחת את הסמים. היה מעקב משטרתי אחר המתרחש והשניים נעצרו. המערער גילה מיד לאנשי המשטרה את מטמון הסמים וקידם בכך את חקירת האירוע והעמדתם של המעורבים לדין. ביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה כי מבחינה עובדתית המערער כלל לא היה מעורב בעיסקת סחר הסמים וזיכה אותו מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ברם, השופט החליט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, לאמור, להרשיע את הנאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו. השופט סבר כי ניתן להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 260 לחוק העונשין שעניינה סיוע לעבריין לאחר מעשה ובסעיף 262 לחוק העונשין שעניינה אי מניעת פשע. לפיכך הרשיע ביהמ"ש את המערער בביצוע עבירות אלה וגזר דינו למאסר ולתשלום קנס. הערעור נתקבל.
בשום שלב של הדיון לא הפנה השופט תשומת לבם של התביעה והנאשם לכך שבכוונתו לשקול עשיית שימוש בסעיף 184. אמנם ביהמ"ש רשאי לנהוג כן אולם בתנאי הכלול בסעיף 184 הנ"ל, דהיינו "... שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן...". טוען הסניגור כי ההרשעה בסעיפים 260 ו-262 לחוק דינה להתבטל שכן אילו ניתנה לו הזדמנות להתגונן נגד העבירות החילופיות היה לו מה להשמיע הן עובדתית והן משפטית. צודק הסניגור בטענותיו. סעיף 260 מתייחס לאדם "... היודע שפלוני עבר עבירה, ומקבל אותו או עוזר לו בכוונה שימלט מעונש..." וסעיף 262 מדבר על "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו...". ככל שמדובר בסעיף 260 יש להוכיח כוונה מיוחדת של הנאשם לסייע לעבריין להמלט מעונש, וכלל שמדובר בסעיף 262 יש להוכיח שהנאשם ידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע וכשידע זאת לא נקט באמצעים סבירים למנוע את המעשה או את השלמתו. עניין הכוונה המיוחדת לסייע לאח להמלט מעונש לא היה נושא לדיון ולא ניתנה למערער הזדמנות לשלול בעדות ובראיות קיומה של כוונה מיוחדת זו. באותה מידה לא התבררו במידה מספקת העובדות הדרושות לשם הרשעה לפי סעיף 262, שכן עד
שבוצעה העבירה לא ידע המערער דבר על המזימה במידה שתחייב אותו לנקוט אמצעים. גם לא נדונו טיבם של האמצעים הסבירים, שהיו אפשריים בנסיבות המקרה, ואם ועד כמה שקל אותם המערער. טוען התובע כי היה יסוד להרשיע את המערער בהחזקת הסמים, כמי שהיה שותף להחזקה הזו מרגע שידע על קיומם של הסמים ועל הטמנתם בקרקע ליד העץ, ובנכונותו לשתף פעולה עם אחיו בתצפית לעבר מקום המטמון. אולם, התביעה לא ערערה כנגד זיכויו של המערער מעבירת החזקת הסמים למרות שהתשתית העובדתית הזו היתה ידועה לה.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' וולנשטיין. החלטה - השופט לוין. עו"ד זיו למערער, עו"ד כהן למשיבה. 16.1.89).

=רע"א 24/89 - כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה נגד בית מלכה - בית חינוך חרדי לבנות ואח'

*מתן פס"ד נגד ערב שלא התגונן, כאשר לחייב העיקרי ניתנה רשות להתגונן (הבקשה נדחתה פרט לעניין אחד שנדון כאילו ניתנה רשות לערער והערעור נתקבל).

הוגשה תובענה בסדר דין מקוצר ע"י המבקש נגד חייבת עיקרית (המשיבה 1 להלן: המשיבה) ושני ערבים (המשיבים 2 ו-3). המשיבים 1 ו-2 ביקשו רשות להתגונן ואילו המשיב 3 עזב את הארץ ולא הגיש בקשה לרשות להתגונן. המשיבים 1 ו-2 ערערו על כך שניתנה להם רשות מוגבלת בלבד להתגונן והמבקש השיג אף הוא בערעור. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים 1 ו-2 ויריעת הרשות להתגונן הורחבה. מאידך דחה את הערעור של המבקש ובין היתר ערעורו על כך שלא ניתן פסק דין נגד המשיב 3 למרות שהלה לא ביקש רשות להתגונן. הבקשה לרשות ערעור על מתן הרשות להתגונן נדחתה ואילו הבקשה לרשות ערעור על אי מתן פסק דין נגד המשיב השלישי נתקבלה, התיק נדון כאילו ניתנה רשות ערעור והערעור נתקבל.
כאשר אחד הנתבעים אינו מבקש רשות להתגונן תוך המועד הקבוע בתקנות רשאי התובע לקבל פסק דין נגד הנתבע. הלכה פסוקה היא שאין ביהמ"ש עושה עצמו אפוטרופסו של בעל דין, מקום שהחייב העיקרי לא אותר והערב לא התגונן. העובדה שהחייב העיקרי התגונן והערב נמנע לעשות כן אינה מעלה ואינה מורידה. בתי המשפט דלמטה סברו שיש לעכב מתן פסק הדין נגד הערב על יסוד סעיף 4(א) לחוק הערבות הקובע שאין הערב חב יותר מחיובו של החייב. ברם, אין קביעה זו נוגעת כלל לשאלה הדיונית אם זכאי התובע למתן פסק דין נגד ערב אם לאו כל עוד הנושה מתדיין עם החייב העיקרי. המשיבים 2,1 אינם טוענים שהם ייפגעו כתוצאה ממתן פסק דין נגד המשיב 3. ממילא. לא תהיה למשיב זה זכות חזרה או השתתפות כנגד המשיבים 2,1 הואיל והוא היה זה שניהל את ענייניה הכספיים של המשיבה ולפי קביעת הרשמת ידע אודות התובענה ואף העיר את תשומת לבם של המשיבים האחרים לגופה (ראה סעיף 10(א) לחוק הערבות וסעיף 57 לחוק החוזים חלק כללי). לפיכך הוחזר התיק לרשמת ביהמ"ש המחוזי למתן פסק דין נגד המשיב 3.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ש. פרלמוטר למבקש, עו"ד ד. מרו למשיבים 2-1. 27.2.89).

רע"א 293/88 - הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד מרזוק מוחמד מחמוד

*מתן רשות בתביעה אזרחית להביא ראיות לסתור קביעות ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי (הבקשה נדחתה).

המשיב נפגע בתאונת דרכים ונחבל בראשו. הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי קבעו למשיב אחוזי נכות זמניים באשר לדעתו הוא סובל מהפרעות נפשיות לאחר תאונת הדרכים שגרמה לו לזעזוע מוח. לעומת זאת, הוועדה הרפואית האחרונה וכן וועדת העררים קבעו כי ההפרעות הנפשיות מקורן במחלת סכיזופרניה פרנואידית שממנה סובל המשיב וכי מחלה זו הינה מחלה קונסטיטוציונית שאינה קשורה
עם התאונה. משום כך לא נקבעו למשיב אחוזי נכות בגין התאונה. המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת בגין התאונה וביהמ"ש המחוזי התיר למשיב להביא ראיות לסתור את מסקנות הוועדה הרפואית, כאמור בסעיף 6ב' סיפא לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש סבר כי קיים "טעם מיוחד" להתיר הבאת ראיות לסתור, וזאת מטעם משפטי ועובדתי משולב. הטעם העובדתי הוא "... היעדר התייחסות הוועדות השונות אל הקשר שבין אירוע התאונה להתפרצות המחלה...", והטעם המשפטי הוא כי לעניין האחריות האזרחית די בכך שהתאונה גרמה להתפרצות המחלה. ביהמ"ש, לאחר שבחן את החומר, הגיע למסקנה כי וועדות המוסד לביטוח לאומי הסתפקו בקביעה כי המשיב לקה במחלה עוד לפני אירוע התאונה וכי אין קשר עובדתי בין עצם הווצרות המחלה לבין התאונה, אך השאלה אם התאונה גרמה להתפרצות המחלה כלל לא נדונה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טוענת המבקשת כי לפי סעיף 6ב' הנ"ל קביעת דרגת נכות עפ"י דין מחייבת לא רק לגבי שיעור הנכות, אלא גם לגבי שאלת הקשר הסיבתי שבין התאונה ובין הנכות, ועל כן אין ליתן רשות להביא ראיות לסתור לעניין הקביעה כי אין בענייננו קשר סיבתי. אכן, מצוות המחוקק היא שמה שיחייב את ביהמ"ש הוא לא רק דרגת הנכות שנקבעה, אלא גם קיומו או שלילתו של הקשר הסיבתי. לפיכך, מקום בו נדונה שאלת קיום הקשר הסיבתי והוכרעה, תחייב בדרך כלל ההכרעה אף אם זו נעשתה תוך העדפת אסכולה רפואית אחת על אחרת. אולם, בענייננו לא נדונה השאלה אם ארוע התאונה יכול לגרום להתפרצות המחלה ואם אכן כך ארע. ממילא לא הוכרעו השאלות שבמחלוקת ובלי הכרעה בשאלות אלו בדין נעתר ביהמ"ש לבקשה להביא ראיות לסתור.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד ש. קרינסקי למבקשת, עו"ד ג. אגברייה למשיב. 28.2.89).

בש"א 34/89 - העובדים של ה.ש.י. המגדר... בע"מ ואח' נגד ה.ש.י. המגדר... בע"מ ואח'

*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).

המשיבה (להלן - החברה) נמצאת בהליכי כינוס נכסים ובפירוק. ביום 22.7.87 אישר ביהמ"ש המחוזי (השופט לויט) מכירת המפעל תמורת 2.9 מליון דולר כשהצעת המשקיעים כללה סכום של 100,000 דולר המיועד לעובדים. בגוף ההחלטה המאשרת את המכירה נקבע כי סכום זה ישולם ע"י רוכש החברה "לקופה שתיועד עבור העובדים לסיפוק תביעותיהם". לאחר מכן פנו העובדים לביהמ"ש המחוזי בבקשה לאשר לעובדים מסויימים תשלום כספים המגיעים להם עבור שכר עבודה וזכויות אחרות בדין קדימה, והשופט לויט החליט ביום 10.2.88 כי יש לצרף את כונס הנכסים כצד, והתייחס לסכום של 100,000 דולר "ששולם עבור המגיע לעובדים". בחודש אוגוסט 1988 פנו מפרקי החברה לביהמ"ש בבקשה למתן הוראות ובה ביקשו לקבוע כי יש לראות את הסכום של 100,000 דולר הנזכר בהחלטות השופט לויט מיום 22.7.87 ומיום 10.2.88 כסכום ששולם כתרומת הערכה לעובדים עבור הפעלת המפעל ומכירתו כעסק ולא על חשבון תביעותיהם מהחברה בפירוק. בקשה זו באה בפני סגן הנשיא וינוגרד ונדחתה בהחלטה מיום 13.12.88. השופט וינוגרד ציין כי החלטות השופט לויט ברורות ועולה מהן שהסך 100,000 דולר שולם לעובדים לא כתרומה אלא ע"ח תביעותיהם מהחברה בפירוק. על החלטת השופט וינוגרד הגישו העובדים ערעור ובבקשה דנא הם מבקשים להאריך להם את המועד להגשת ערעור על החלטות השופט לויט מיום 10.2.88 ומיום 22.7.87. הבקשה נתקבלה.
לדברי ב"כ המבקשים היה ברור לעובדים כי הסכום של 100,000 דולר הינו בבחינת "דמי הערכה" המשולמים לעובדים עבור נכונותם להמשיך ולעבוד במפעל והוא לא נועד
לכיסוי תביעותיהם המיוחדות מן המפעל, כולן או חלקן. לדבריהם, רק בהחלטת סגן הנשיא וינוגרד התחוורה לעובדים משמעות החלטות השופט לויט בעניין מעמדו של הסכום האמור. על רקע ההליכים שהתקיימו בביהמ"ש המחוזי והצעת הקונה לרכוש את המפעל, הצעה שנתמכה בידי העובדים, אין זה מופרך, מבחינת העובדים, לייחס להחלטות השופט לויט משמעות התומכת בגירסתם. אכן, העובדים טעו אך על טעותם עמדו רק בהחלטת סגן הנשיא וינוגרד, עליה הוגש ערעור בתיק העיקרי. עניין לנו איפוא בהחלטות שיפוטיות הניתנות לפירושים שונים כאשר כל אחד מבעלי הדין אוחז, בתום לב, בפירוש אשר לדעתו הוא הפירוש הנכון. בנסיבות אלה קיים צידוק להאריך את המועד להגשת ערעור, כדי לאפשר לבעל הדין לתקוף את תוכן ההחלטות המקוריות לגופן ולנסות להבהיר אל נכון את תוכנן. זאת ועוד, בערעור על החלטת השופט וינוגרד עומדת לדיון שאלת מהותו של הסך 100,000 דולר ומצב דברים זה מהווה נימוק בפני עצמו להארכת המועד. כנימוק מצטבר ניתן להוסיף את חשיבות העניין העומד על הפרק.

(בפני: הרשם צור. 8.2.89).

בג"צ 854/88 - בן ציון ג'רסי נגד המטה הארצי של המשטרה וביהמ"ש לתעבורה

*הצטברות כפל קנס בעבירות תעבורה (העתירה נדחתה).

על העותר הוטלו קנסות בגין עבירות תעבורה, חלקם של הקנסות הוטלו ע"י בימ"ש השלום וחלקם בדרך של הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי. העותר אינו מלין על הקנסות המקוריים, אך טענתו היא כי מאז הוטלו, ולא שולמו על ידו, לא קיבל כל הודעה על כפל הקנס שהצטבר על פי הוראות החוק. עתירתו נדחתה. החוק קובע כפל של קנס אם מתקיימים התנאים הקבועים בו, ואינה מוטלת כל חובה על המשטרה או רשות הרישוי להודיע לעותר על דבר התרחשותו של כפל הקנס. מכיוון שכך אין לו לעותר אלא להלין על עצמו על שלא שילם הקנס במועדו.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, בך. העותר לעצמו, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 27.2.89).

בג"צ 822/88 - ד"ר טובה רוזנצוייג נגד היועץ המשפטי לממשלה

*בקשה שהיועהמ"ש יכפה מתן גט כאשר ביה"ד הרבני חייב את הבעל לתת גט אך לא ציווה לכפות עליו מתן גט (העתירה נדחתה).

בספטמבר 1987, פסק בית הדין הרבני האזורי בחיפה ברוב דעות, כי "על הבעל לתת גט פיטורין לאשתו מיד וללא כל כל דיחוי, כפי שחייבו בית הדין הגדול בשעתו". העותרת מבקשת להורות למשיב כי יפנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לכפות במאסר על בעלה כי יתן לה גט כפי שנפסק ע"י בית הדין הרבני, לפי סעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. העתירה נדחתה. מנוסח פסק הדין האמור עולה, כי בית הדין הרבני פסק שהבעל חייב לתת גט לאשתו, אך לא פסק שיש לכפותו על כך. לפיכך בדין נמנע היועץ המשפטי להשתמש בסמכותו לפי סעיף 6 האומר כי "ציווה בית דין רבני בפסק דין סופי לכפות איש לתת גט פיטורין לאשתו... רשאי בית משפט מחוזי... לכפות במאסר לציית לצו". בסעיף נאמר לכפות ובמקרה דנן לא נאמר בפסק הדין של בית הדין הרבני שהוא כופה מתן גט. בכוונה תחילה נאמר שניתן לכפות במאסר רק כאשר בית הדין הרבני נתן פסק דין שיש לכפות את הבעל למתן גט, וזאת כדי למנוע חשש של גט מעושה כאשר מצד הדין שבהלכה אין לכפות גט אלא רק לחייב. העותרת יכולה להמשיך ולהביא טענותיה ומצוקותיה בפני בית הדין הרבני, על שטרם הותרה מעגינותה, ובעלה עומד במרדו ומסרב לתת לה גט. בית הדין לבטח יחזור וידון בעניינה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא אלון. העותרת לעצמה, עו"ד גב' זיסקינד למשיב. 7.2.89).

בר"ע 15/89 - לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד מרדכי מילס

*מתן רשות בתביעה אזרחית להביא ראיות לסתור קביעות ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

למשיב אירעה תאונה והוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לו נכות בגין אי ספיקה נשימתית בשיעור של %20 שאותה ייחסה הוועדה לתאונה נשוא התביעה. הוועדה הרפואית לעררים קבעה כי אמנם סובל המשיב מהפרעה חסימתית קלה בדרכי הנשימה אך אין נכות מבחינת דרכי הנשימה בגין החבלה הנדונה. ביהמ"ש המחוזי החליט להתיר הבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6ב' סיפא לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי היה ער להלכות שיש להתיר ראיות לסתור את קביעות הוועדות של הביטוח הלאומי רק במקרים נדירים ושגם קביעה בלתי מנומקת עשוייה לשמש קביעה מחייבת לפי הרישא של סעיף 6ב'. ברם, ביהמ"ש סבר כי בנסיבות המקרה קמה עילה למנות מומחה רפואי מטעמו כדי שיבדוק את המשיב בנושא המחלוקת. השופט סבר כי הצידוק נובע מכך כי "מהמסמכים עולה שייתכן ויש קשר בין התאונה והבעיות הנשימתיות" וכן שהוועדה הרפואית לעררים לא נימקה את החלטתה. דא עקא, שהוועדה הרפואית לעררים עיינה לפני מתן החלטתה בשני מסמכים מעודכנים שלא עמדו לפני הועדה הרפואית הראשונה, ואין לומר שהחלטתה אינה מנומקת או אינה מבוססת. עצם העובדה שיש הבדל בין מסקנות שתי הוועדות אינה יכולה לשמש טעם להתיר הבאת ראיות לסתור לפי הסיפא של סעיף 6ב' הנ"ל.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ע. כהן למבקשת, עוה"ד ש. פסקא ופ. פורת למשיב. 6.2.89).

ע.פ. 249/88 - יהוקם עמרם נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

העורר הואשם בהחזקת הירואין שנמסר לידו על ידי סוכן משטרתי, בשתי הזדמנויות, וכן בהחזקת נשק מסוג עוזי וקשירת קשר שעניינו עיסקה בנשק. ביהמ"ש הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו והדגיש כי החזקת הסם היתה לשימוש עצמי בלבד. בגין כל אלה נדון המערער ל- 3 שנים מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של תשעה חודשים, מחציתו מצטברת ומחציתו חופפת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
כל כולה של ההרשעה מושתתת על עדותו של עד התביעה יעקב מיימון, שפעל כסוכן משטרתי בעבירות הסמים. עד זה הוא עבריין, שקופת שרצים רצינית מאפיינת את אישיותו, ואין זה בטוח להרשיע על פי עדותו אם אין לה תימוכין. כך סבר והנחה את עצמו השופט המחוזי. השופט נתן אמון בעדותו של העד מיימון חרף אישיותו המפוקפקת וזאת לאחר שמצא כי לכל שסיפר יש תימוכין המחזקים את האמון. בדבריו. אכן, העובדות והראיות התומכות בדברי מיימון מבחינת אמינותן אינן ראיה עצמאית, המלמדת על ביצוע עבירות על ידי המערער, והחיזוק המתקבל מראיות תומכות אלו אינו ברמה הנדרשת לצורך סיוע. אולם, התמיכה בעדותו של מיימון לשם חיזוק האמון בגירסתו, אינה צריכה להיות משפטית ברמה כה גבוהה כפי שמבקש הסניגור. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - בהתחשב בחומרת העבירות ובעברו של המערער, והעובדה שחזר לסורו לאחר שדומה היה כי השתקם בעזרתם של שוחרי טובתו, אין מקום להתערב בעונש.

(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, גב' וולנשטיין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ע. בכר למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 9.2.89).

ע.א. 433/88 - יחיאל ישפה נגד עדנה בן דב ואורה בלם

*פסילת צוואה שבה נמסרה לשיקול דעתו של אחר קביעת הזוכים בעזבון (הערעור נדחה).

המערער והמשיבות הם ילדיה של המנוחה תמר ישפה. ביום 1.11.87 עשתה המנוחה צוואה בה נאמר "אני תמר ישפה... נותנת בזאת את צוואתי ורצוני האחרון בגלל עוגמת הנפש שעשו לי בנותי וחתני להוריש את רכושי אשר ישאר לאחר מותי לצרכי צדקה... לפי מיטב שיקוליו של בני יחיאל ישפה. אני מצווה בזאת את יחיאל ישפה לנהל ולפעול לפי מיטב שיקוליו להוציא צוואתי זו לפועל לאחר מותי". המערער הגיש בקשה לקיים את הצוואה הנ"ל ואילו המשיבות, בנותיה של המנוחה, הגישו בקשה לקיים צוואה שעשתה המנוחה ביום 27.4.86 ושבה הורישה את רכושה לשלשת ילדיה, המערער והמשיבות, ומינתה את המשיבה הראשונה כמוציאה לפועל של הצוואה. כן הגישו המשיבות התנגדות לבקשה שהוגשה ע"י המערער. בדחותו את בקשת המערער קבע ביהמ"ש המחוזי כי מן הבחינה המשפטית נעדרת הצוואה האחרונה תוקף וזאת לנוכח האמור בסעיפים 29 ו-33 לחוק הירושה. בקשת המשיבות התקבלה שכן לא היה חולק על תקפותה של הצוואה הראשונה, ועל כל פנים חפפו הוראותיה המהותיות של צוואה זו להסדר החל בהיעדר צוואה. ביהמ"ש חייב את המערער אישית בתשלום 4,000 ש"ח הוצאות למשיבות. המערער מערער על אי קיום הצוואה האחרונה, ולחילופין מבקש הוא כי תקויים אחת משתי צוואות אחרות שהמנוחה עשתה, לדבריו, לאחר הצוואה הראשונה, וכן הוא מבקש כי חיובו בהוצאות המשיבות יבוטל או יוטל על העזבון, שכן בהגישו את בקשתו ובהתנגדו לבקשת המשיבות לא עשה למען עצמו אלא מילא את החובה אשר הוטלה עליו בצוואה האחרונה לדאוג למימוש רצונה של המנוחה. הערעור נדחה.
לפי סעיף 29 לחוק הירושה "אין המצווה יכול למסור לאחר את קביעת האדם שיזכה מן העזבון או את החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם...". בצוואה האחרונה ביקשה המנוחה להוריש את רכושה "לצרכי צדקה שיינתנו... לפי מיטב שיקוליו של... (המערער)" ובכך נמסר למערער הכח לקבוע מי יזכה ברכושה של המנוחה. לפי הרישא של סעיף 29 אין תוקף למסירה כזאת זולת אם צויינו בצוואה "אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה" ואנשים כאלה לא צויינו בצוואה. בהורשת הרכוש "לצרכי צדקה" אין כדי לעמוד בדרישת סעיף 29. אף אם אין הכרח כי האנשים שמתוכם יש לבחור את הזוכה יצויינו בצוואה בשמותיהם, על כל פנים אין די כי תצויין המטרה שהמצווה חפץ לקדם באמצעות נכסי עזבונו. אף מסעיף 33 לחוק הירושה עולה כי המחוקק לא היה מוכן לתת תוקף לצוואה שבה צויינו אך המטרות שלשמן מבקש המצווה להקדיש את עזבונו, אלא הדרישה היא לכך שבצוואה ייקבע למי, להבדיל מלשם מה, צוו נכסי העזבון. אשר לטענה החילופית של המערער שיש לקיים שתי צוואות אחרות שעשתה המנוחה - לא עמדה כל בקשה כזו בפני ביהמ"ש המחוזי וממילא אין ערכאת הערעור יכולה לדון בבקשה. אשר לשאלת ההוצאות - אלה אינן עונש אלא באות הן לשפות בעל דין הזוכה במשפט על מה שהוציא בניהול ההתדיינות. קבלת עתירת המערער משמעותה למעשה כי המשיבות היו נאלצות לשאת בשני שלישים מתשלום ההוצאות ותוצאה כזו אין לקבל.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד י. גרין למשיבות. 9.2.89).

ע.א. 533/88 - תקוה חזן ואח' נגד דוד חזן

*מזונות (הערעור נדחה).

המערערות טענו בביהמ"ש המחוזי שינוי נסיבות המצדיק העלאת סכום המזונות. תביעתן נדחתה והערעור נדחה. המשיב שב והעלה טענה של חוסר סמכות שנשענה על כך שמזונות האשה נדונו בשעתו בביה"ד הרבני וכי שינויו של הסכום מן הראוי שיידון גם כן בביה"ד הרבני על יסוד "כלל ההמשכיות". אין לדון כאן בטענה זו מאחר ולא הוגש ערעור שכנגד על החלטת ביהמ"ש המחוזי שיש לו סמכות לדון בנושא.
לגוף הערעור של המערערות - אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי שסבר כי לא הוכח שינוי נסיבות. טענת המערערות כי צריכה להישמר זיקה יחסית קבועה בין המזונות לבין שכרו החודשי של המשיב, היינו כי לעולם יש לפסוק אחוז זהה מן השכר של המשיב, אין לקבלה. המזונות נקבעים לפי הצרכים ואלו נקבעו בעבר על יסוד ממצאיו של ביהמ"ש. סכום המזונות ממשיך ומתעדכן על פי הוראות ההצמדה של פסק הדין ושינוי נסיבות מהותי לא הוכח.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אברהם קדם למערערות, עו"ד משה שפירא למשיב. 15.2.89).

בג"צ 108/88 - ל.ה.ב. לשכת ארגוני העצמאיים בישראל נגד שר האוצר ואח'

*התנאים שמעניקה הממשלה להשקעות כספי ביטוח חיים לעומת התנאים בכספי ביטוח מנהלים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העתירה מתייחסת לפוליסות ביטוח חייםהמוצאות, בין היתר, בהתאם להסכם השקעה שנחתם בין ממשלת ישראל לבין חברות הביטוח והתאחדות החברות לביטוח חיים בע"מ. ביטוח חיים נועד ליתן כיסוי לסיכון העלול להתרחש למבוטח בעתיד, אך יש בו גם מרכיב של תכנית חסכון. כדי להבטיח את מרכיב ההצמדה בתכניות הביטוח הוסכם בין התאחדות חברות הביטוח לבין האוצר כי החלק הארי של דמי הביטוח הניגבים בביטוח חיים צמוד יושקע באגרות חוב ממשלתיות צמודות ערך ונושאות ריבית. אגרות חוב מיוחדות הוצאו לצרכי החסכון. בהסכמים התחייבה הממשלה לרכוש את כל הכספים שנצברו בביטוח החיים ולהוציא אגרות חוב לכל אורך חייה של הפוליסה על פי תנאים קבועים ובלתי משתנים של אותן אגרות. החל בשנת 1976 ועד 1987 עמד שיעור הריבית באגרות אלה על %5.2 לשנה. דין אחד היה כל אותן שנים לביטוח הקרוי "ביטוח מנהלים" וביטוחי חיים אחרים המוגדרים כ"ביטוחים אישיים". קיימת תשתית חקיקתית להסכמים שמכוחם מונפקות אגרות החוב המיוחדות. בעקבות השינויים במדיניות הממשלה חל שינוי הדרגתי גם בכל הנוגע לאגרות החוב הנוגעות לביטוח חיים צמוד. בשנת 1988 חל שוני שבעיקרו מבחין בין "ביטוח מנהלים" ובין "ביטוח אישי". בביטוח מנהלים משאיר ההסדר החדש את שיעור הריבית על תשואה של %5.2 לשנה ובביטוחים האישיים מציע ההסדר חלופות שלפיהן התשואה נמוכה יותר. לטענת העותרת מפלה התכנית החדשה בין עצמאיים שיכולים לבטח עצמם רק בביטוחי חיים אישיים לבין שכירים שיכולים לבטח עצמם בביטוח מנהלים. כן טענה העותרת כי ההסדר החדש נוגד את יסודות החוק המסדיר את השקעת כספי הביטוח באגרות החוב. העתירה נדחתה.
אשר לטענה בדבר סטייה מהוראות החוק - העותרת טועה בפרשנות הפיסקה המדברת על קביעת שיעורי הריבית. אין בחוק דבר המגביל את סמכות שר האוצר לעשות הסדרים שונים לגבי השקעת דמי הפרמיות הנובעות מסוגים שונים של ביטוחים. אשר לטענה בדבר הפלייה פסולה בין שכירים לעצמאיים - הפלייה היא פסולה אם יש בה מנהג של איפה ואיפה שרירותי לגבי בני אדם שהם שווים לעניין מסוים. לא כזה המצב בענייננו, שכן לא הרי ביטוח מנהלים כהרי ביטוח אישי. "ביטוח מנהלים" הוא בעיקרו ביטוח סוציאלי ונועד לכסות את התחייבויות המעביד כלפי העובד לשלם לו פיצויי פיטורין בנסיבות מסויימות וכד'. מכאן כי אין דין ביטוח אישי כדין ביטוח מנהלים. גם שכיר הרוצה לבטח את עצמו ביטוח חיים אישי, לא יזכה לאותו מעמד של השכיר שיש לו ביטוח מנהלים.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' ולנשטיין, החלטה - השופט לוין. עו"ד עמיר לעותר, עוה"ד פוגלמן והלוי למשיבים. 2.2.89).

ע.א. 778/87 - מיכאל שפיר נגד פיתוח חברה למחקר ופיתוח... בע"מ ואח'

*תביעה לרווחים עפ"י הסכם והצורך בהוכחת הרווחים (הערעור נדחה).

המערער שעבד בעבר בשירות הציבורי בסיירה ליאונה קיבל בשנת 1975 רשיון לרכישת יהלומי גלם במדינה זו ומכירתם ושיווקם בשוק העולמי. המשיבה היא חברה ממשלתית שעסקה בייבוא חומרי גלם לתעשיית היהלומים המקומית. בנובמבר 1975 חתמו הצדדים על זכרון דברים שעל פיו ישיג המערער רשיון לרכישת יהלומים בסיירה ליאונה לשם שווקם בשוק החופשי ויפעל כנציג המשיבות. בתמורה הובטחה למערער משכורת חודשית וכן אחוזים מן הרווח כפי שיוסכם בין הצדדים בחוזה שאמור היה להחתם. לא נחתם חוזה בין הצדדים ובדצמבר 1976 הודיעה המשיבה למערער כי מחמת הפסדים בעסקות סיירה ליאונה, היא מבטלת את זכרון הדברים. בעקבות ביטול זכרון הדברים, הגיש המערער, בין היתר, תובענה לאחוזים מהרווחים בעיסקות היהלומים בסיירה ליאונה. מונה רואה חשבון כדי לבדוק את ספרי המשיבות אך הוא לא יכול היה להגיע עפ"י בדיקת ספרי החשבונות למסקנה, אם היו רווחים בעיסקאות אלה. משלא ניתן לקבוע על פי ספרי המשיבות אם היו רווחים, היה על ביהמ"ש לקבוע את הרווחים על פי אומדן. מאחר שהוסכם כי נרכשו יהלומים בסכום כולל של חמישה מליון וחצי דולר ומאחר ולדעת המערער עומדים הרווחים בענף היהלומים על שיעור מסויים, הרי זכאי הוא לפסיקת סכום עפ"י האחוז האמור. מאידך טענו המשיבות כי לא היו רווחים מן העיסקאות של סיירה ליאונה. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לסמוך מסקנותיו בעניין קיום רווח על נוסח דברים סתמי וכללי שבטענת המערער בדבר אחוז הרווח של היהלומנים. הערעור נדחה.
בעניין קיומו של רווח ושיעורו, לא הובאו ראיות מדוייקות יותר מאשר טענות שהתבססו על דברים שהמערער שמע ממקור בלתי ידוע. ייתכן ולא ניתן היה להשיג בנסיבות העניין ראיות מדוייקות יותר, אך בכך בלבד לא היה כדי לפטור את ביהמ"ש מן הצורך להסתמך על נתונים בדוקים. לא הובאה גם חוות דעת מומחה. ביהמ"ש סבר על כן, בצדק, כי אין בפניו נתונים שעליהם הוא יכול להשתית את ההערכה המבוקשת. כל שנתבקש מביהמ"ש לא היה אלא אומדנה, אך גם לצורך קביעת אומדנה, היה דרוש יותר מאשר היה בפני ביהמ"ש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' אראלה פרק למערער, עו"ד עודד זנדבנק למשיבות. 20.2.89).

ע.פ. 509/87 - ז'אק קלוד בן חביב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

ביום 25.9.86 הגיע המערער למפעל קונפקציה של המנוח כדי לתבוע חוב של 1,500 ש"ח שלטענת המערער היה המנוח חייב לאשת המערער, כשכר עבודה. כשעה וחצי לאחר שהגיע למפעל, ירה המערער באקדח שנשא ברשיון, כדור אחד במנוח וגרם למותו. המערער הואשם בעבירה של רצח וביהמ"ש הרשיעו בהריגה. ביהמ"ש קבע כי יש ספק אם הנאשם כוון את האקדח לעברו של המנוח וקיימת האפשרות כי כוון אותו אל החלון שמאחורי השולחן, אלא שקפיצתו של המנוח גרמה לכך שבמקום לפגוע בחלון פגע הכדור במנוח. לאחר שהמנוח נפגע מהיריה, ניסה המערער להצילו ולא הסתלק מהמקום. גם עובדה זו הגבירה בלב ביהמ"ש את הספק באשר לרצונו של המערער לפגוע במנוח פגיעה פיזית של ממש. בבואו לקצוב את העונש ציין ביהמ"ש כי: "יש ואדם מאבד את עולמו ברגע אחד - אימרה זו מתאימה למקרה הנדון בפנינו. איש משפחה, אזרח טוב, קוטל אדם שאף הוא אדם עובד ופרודוקטיבי בגלל חוב של 1,500 ש"ח". אולם, עם כל ההבנה למצבו האומלל של המערער, ראה ביהמ"ש להתייחס בחומרה לתופעה של נקיטת אמצעים אלימים ועשיית שימוש בנשק לגביית חוב אזרחי. ביהמ"ש
ציין כי העונש שהוא מטיל בא לא רק לכדי להרתיע את הנאשם, אלא אף עבריינים בכח. לפיכך, דן את המערער לעשר שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
לכאורה העונש הולם את המעשה החמור שגרם לקיפוח חיי אדם והמיט אסון כבד על בני ביתו של המנוח. אילו היה המערער אדיש לחיי אדם והיה מבקש לפתור סכסוך כספי בעשיית שימוש בנשק חם, לא היתה הצדקה להתערב כהוא זה בגזר הדין, חרף הנסיבות המקילות שבאישיותו של המערער ומסכת חייו החיובית. אולם מסתבר כי ביהמ"ש לא השתכנע שהמערער ביקש לפגוע פגיעה פיזית במנוח ומשקרה האסון, היה זה הוא שנחרד מהתוצאה ואיחל לשלומו של המנוח. המערער לא הכין את הנשק לקראת יציאתו לפגוע במנוח, נשק זה היה עמו ברשיון, ורק כאשר איבד את שלוות נפשו במהלך הויכוח, עשה שימוש נפסד באקדח במטרה להפחיד את המנוח. התנהגות זו המדברת במובן מה לטובת המערער, לא השפיעה במידה מספקת על שיקולי ביהמ"ש בבואו לאזן בין החומרה הרבה שבמעשה לבין הנסיבות המיוחדות של המקרה. לפיכך דין ייעשה אם עונש המאסר בפועל יועמד על שמונה שנים במקום עשר.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' ולנשטיין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 7.2.89).

בש"פ 126/89 - ישעיהו פנסו נגד מדינת ישראל

*ערר על דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי לביהמ"ש המחוזי (ערר על דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בביהמ"ש המחוזי - הערר נדחה).

ביום 24.7.87 נדון העורר בבימ"ש השלום בתיק פלילי 80/87 ונגזרו לו 42 חורשי מאסר לריצוי בפועל. על גזר דין זה לא ערער העורר בזמנו. אותו זמן היה העורר אסיר ברשיון וביום 5.1.89 הפקיעה וועדת השחרורים את הרשיון וממילא על העורר להשלים ריצוי יתרת המאסר בנוסף לעונש שנגזר לו בת.פ. 80/87. לאחר הפקעת הרשיון הוגשה, ביום 30.1.89, לביהמ"ש המחוזי בת"א בקשה להארכת מועד להגיש ערעור על חומרת העונש שנגזר שנה וחצי קודם לכן בת.פ. 80/87. בנימוקי הבקשה ציין הסניגור כי לאחר הפקעת הרשיון יהא על העורר לרצות כשלוש שנות מאסר נוספות וכי בימ"ש השלום לא התכוון בזמנו לגזור על העורר עונש כה חמור. ביהמ"ש המחוזי ביקש את תגובת הפרקליטות לבקשה ומשזו התנגדה לה, דחה את הבקשה להארכת מועד. הערר על ההחלטה הדוחה את הבקשה להארכת מועד נדחה.
אין לקבל את טענת הסניגור כי ביהמ"ש המחוזי .לא קיים את מצוות סעיף 68(א) לחוק בתי המשפט, המחייב קיום דיון פומבי, כאשר החליט בבקשה על יסוד העיון בה ובתגובת הפרקליטות. סעיף 68(ג) מורה במפורש כי בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות, רשאי ביהמ"ש לדון בדלתיים סגורות. בקשתו של העורר מצוייה בתחום הוראה זו. אשר לטענה כי הצורך בהגשת ערעור על גזר דינו של בימ"ש השלום נולד רק ביום 5.1.89 כאשר הופקע רשיונו של העורר ומכאן הצידוק להארכת המועד - למעשה רק פורמלית מצביע הסניגור על הצורך לערער על גזר הדין בת.פ. 80/87 כאשר הלכה למעשה טרונייתו היא על הפקעת הרשיון להלך חופשי. גם העורר, בהודעת הערעור, ציין כי למעשה אם לא היה מופקע רשיונו של העורר להתהלך חופשי, לא היה מקום להגשת הערעור. מכאן כי הערעור מכוון למעשה נגד הפקעת הרשיון, ואילו לגבי גזר הדין אין לעורר פתחון פה. העובדה כי התנהגותו של העורר הצדיקה הפקעת הרשיון אין לה דבר עם העונש שנגזר בת.פ. 80/87.