ע.א. 507/85 - בדר פנון ואח' נגד שטראוס חברה לשיווק בע"מ
*מתן רשות להתגונן. *דרישה להמצאת ערבות בנקאית(הערעור נדחה).
א. הצדדים התקשרו ביניהם בחוזה לפיו היה על המשיבה לספק למערער מוצרי חלב ולהשאיל לו מספר מקררים לאחסנת המוצרים. המשיבה עמדה, לטענתה, בכל התחייבויותיהולטענתה לא עמד המערער בהתחייבויותיו. היא הגישה תביעה נגד המערער בגין אי פרעון שני שיקים שניתנו ע"י המערער לכיסוי חלק מהחשבונות שהיה חייב לשלמם על פיהחוזה, והימנעות המערער מלמסור למשיבה ערבות בנקאית שהתחייב להמציאה. המערערים הגישו בקשת רשות להתגונן, כשלמערער טענות הגנה שונות, מהן טענות קיזוז ומהן טענות היפות לתביעה שכנגד. בהחלטתו מיום 14.4.85 הפריד ביהמ"ש המחוזי בין החשבונות שלא שולמו ע"י המערער ושהובטחו בשיקים שניתנו למשיבה ושלא נפרעו, לגביהם דחה את הבקשה לרשות להתגונן, ובין יתרת התביעה - לגביה התנה את מתן הרשות להתגונן בהמצאת ערבות בנקאית של 18,000 דולר. ביום 16.4.85 נתן השופט פסקדין חלקי המחייב את המערערים לשלם למשיבה את הסכום הנובע משני השיקים שלא נפרעו. המערערים לא הפקידו את הערבות שנקבעה כתנאי לרשות להתגונן ביחס ליתר פרטי התביעה וביום 22.5.85 דחה השופט סופית את בקשת הרשות להתגונן לגבי התביעה בשלמותה ונתן פסק דין בו חייב את המערערים לשלם למשיבה את סכומי הכסף שתבעה מהם. הערעור נדחה.
ב. ב"כ המערערים טען בסיכומיו כי בשלב הדיון בבקשה לרשות להתגונן די בטענות הגנה בלתי מוכחות המצביעות על סיכוי כלשהו לזכות בתביעה. לטענתו העלו המערערים טענות הגנה שחייבו מתן רשות להתגונן בפני כל תביעות המשיבה וללא התנאת הרשות להתגונן בהפקדת ערבות כלשהי. אכן, בקשת רשות להתגונן תסורב רק במקרים בהם משתכנע ביהמ"ש כי אין לנתבע הגנה של ממש. אולם, בענייננו סבר השופט כי טענות ההגנה של המערערים חלשות מאד ודחה את בקשת הרשות להתגונן רק לגבי העילה הנובעת משני השיקים ואילו לגבי יתר עילות התביעה העניק רשות להתגונן כשהרשות מותנית בהפקדת ערבות. באשר לתביעה המבוססת על שני השיקים נתן השופט ביטוי לכלל, לפיו נוהגים בתי המשפט להחמיר עם נתבע החייב על פי שטר, וזאת בין היתר מהטעם שהשהייתאכיפתו של המסמך גורעת מסחירותו של השטר, אשר מן הדין לראותו כ"שווה כסף". איןפסול בהחלטה שלא לתת למערערים רשות להתגונן לגבי חלק זה של התביעה.
ג. מכל מקום, באשר לעניין השיקים, בין שצדק השופט בקביעתו ובין אם לאו, מן הדין לדחות את הערעור גם על סמך נימוק מקדמי, פורמאלי. החלטת השופט מיום 16.5.85 לחייב את המערערים בתשלום הסכומים הנקובים בשיקים, היוותה "פסק דין חלקי". אם חפצו המערערים לערער על פסק דין חלקי זה, חייבים היו להגיש עליו ערעור תוך הזמן הקצוב. על פי התקנות, היינו תוך 45 יום, והם לא עשו כן. אין מדובר כאן בהחלטה שאינה פסק דין הניתנת לערעור ברשות בלבד ואשר ניתן להשיג עלאותה החלטה בערעור על פסק הדין במשפט. מדובר בפסק דין חלקי ואין לאפשר למתדיין לערער על פסק דין חלקי במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי, אם בינתיים עבר המועד להגשת ערעור על פסק הדין החלקי.
ד. אשר לערעור על החלטת השופט להתנות את הרשות להתגונן בהפקדת ערבות בנקאית - החלטה זו של השופט היתה בבחינת "החלטת ביניים" ועל כן רשאים היו המערערים לערערעליה במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי. הסמכות להתנות תנאי של הפקדת ערבות למתןרשות להתגונן מעוגנת בתקנות וזו סמכות רחבה אשר השימוש בה תלוי בשיקול דעתו החפשי של ביהמ"ש. אלא שבשורה של פסקי דין שניתנו בביהמ"ש העליון הונחו בתי המשפט שלא לעשות שימוש רחב בסמכות זו. אולם גם להנחייה מגבילה זו נקבעו סייגים ומסתמנת נטייה להחמיר עם נתבע, בפרט כאשר הגנתו לוקה בחוסר בהירות. כזה המצב
במשפט דנן. השופט הדגיש בהחלטתו כי טיעוני ההגנה נראו בחלקם על פני הדברים בלתימבוססים, ובחלקם האחר לא בא זכרם בהסכם בין הצדדים והם גם לקו בחוסר בהירות ובהיעדר פרטים מדוייקים. אי ציון פרטים מדוייקים מצד נתבע המבקש להתגונן בטענה שיש לו תביעה שכנגד, מצדיקה אף סרוב להעניק לו רשות להתגונן, קל וחומר שיש בפגםכזה כדי לאפשר לביהמ"ש להתנות את מתן הרשות בהפקדת ערבות מתאימה. המצב היה עשוילהיות שונה אילו הומצאה ע"י המערערים הוכחה משכנעת שאין לאל ידם לגייס את סכום הערבות הבנקאית שנקבעה ע"י ביהמ"ש. במקרה כזה יכלה להישמע הטענה, במידה רבה של שכנוע, שביהמ"ש מנע מהנתבעים להגיש בפניו את הגנתם, חרף העובדה שסבר כי לכאורה הצביעו הנתבעים על הגנה הראוייה להישמע. אולם המערערים לא הוכיחו כי לא היה באפשרותם להמציא את הערבות הבנקאית שנדרשה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר. בך, גב' וולנשטיין. החלטה - השופט בך. עו"ד י. תוסייה כהן למערערים, עו"ד י. ביניש למשיבה. 19.3.89).
ע.פ. 651/88 - דניאל שדה נגד מדינת ישראל
*נהיגה "ללא ביטוח" כאשר הנהג לא חידש רשיונו במשך 6 שנים(הערעור נדחה).
א. המערער לא חידש את רשיון הנהיגה שלו במשך שש שנים ולכן נהג בלא "רשיון נהיגה תקף" כלשון סעיף 10(א) לפקודת התעבורה. המערער נשא תעודת ביטוח חובה בעת הנהיגה. דא עקא, על פי תנאי המופיע בתעודת הביטוח, מותנה הביטוח בכך שהמבוטח הוא בעל רשיון נהיגה או שהיה בעל רשיון נהיגה תקף במועד כלשהו בשנתיים שקדמו למועד הכנס הביטוח לתקפו. כיוון שכך הרשיע בימ"ש השלום לתעבורה את המערער בעבירות של נהיגה ברכב ללא רשיון נהיגה וכן נהיגה ברכב ללא פוליסה בת תוקף. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער. נהיגת רכב ללא רשיון גוררת בעקבותיה תוצאות משפטיות, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי. במישור הפלילי נקבע בשורהשל פסקי דין, כי נהיגה ברכב ללא רשיון נהיגה תוך הפרת התנאי המגביל שבפוליסה, מהווה עבירה של שימוש ברכב ללא ביטוח על פי סעיף 2 לפקודת הביטוח. במישור האזרחי ניתן מלוא התוקף - הן כלפי הנוהג ברכב והן כלפי צדדים שלישיים - לתנאי מגביל בפוליסה, שנועד לשחרר את חברת הביטוח מאחריותה מקום שנהג ברכב אדם חסר רשיון נהיגה. משמעות הדברים היא, כי אין כיסוי ביטוחי (ביטוח אישי וביטוח אחריות) לנהיגה בלא רשיון נהיגה. משום כך, דין תביעתו של הנוהג ברכב כנגד מבטחועל פי רכיב הביטוח האישי שבפוליסה - להידחות. עוד נקבע, כי אין לנוהג כזה עילת תביעה מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נגד קרנית, וכן, במקרה שמדובר בתאונה מעורבת, אין לנוהג עילת תביעה מכח הוראות חוק הפיצויים כלפי הנוהג האחר או מבטחו. עוד נקבע בפסיקה כי מקום שהנוהג ברכב נהרג, בין בתאונה עצמית ובין בתאונה מעורבת, אין לתלוייו זכות לקבל פיצויים - לא מן המבטח שהוציא את פוליסת הביטוח, ולא מקרנית או מן הנהג האחר או מבטחו על פי עילה מכח חוק הפיצויים. כיוון שאין כיסוי ביטוחי לנהיגה ברכב ללא רשיון גם במובן רכיב הביטוח האישי וגםבמובן רכיב ביטוח האחריות, הרי הנפגע בתאונות דרכים (זולת הנהג) יפרע נזקיו מקרנית.
ב. טענת המערער היא כי סעיף הגבלת האחריות שבפוליסת הביטוח, לפיו מותנה הביטוח בהיותו של המבוטח בעל רשיון נהיגה במועד כלשהו בשנתיים שקדמו להוצאת הביטוח, מחוסר תוקף, וזאת לנוכח הוראת סעיף 7(א)(3) לחוק הפיצויים הקובע לאמור "... נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה... מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". טענת המערער היא כי מאחרשפוליסה בת תוקף לפי דרישותיה של פקודת הביטוח היא פוליסה אשר מבטחת את בעל
הרכב והנוהג בו מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק הפיצויים, ומפני נזק גוף שנגרם להם בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים, הרי שהתנאים המפורטים בחוק הפכו להיות חלק מפקודת הביטוח לצורך בירור אם קיימת פוליסת ביטוח בתוקף או לאובמשפט פלילי על פי הפקודה. כיוון שהוראת סעיף 7(א)(3) קובעת זכאות על פי חוק הפיצויים לנהג שרשיונו פקע מחמת אי תשלום אגרה ללא הגבלת זמן, הרי הוראה זו גוברת על התנאי המגביל שבפוליסה, אשר שולל אחריותו של המבטח אם המבוטח לא היה בעל רישיון נהיגה תקף בתאריך כלשהו בתקופה של שנתיים שקדמו להוצאת הפוליסה. על פי הטענה האמורה, המערער בפנינו, שלא חידש רשיונו שש שנים רצופות, לא עבר עבירהשל נהיגה ללא ביטוח, שכן זכאותו לפיצוי נקבעת בסעיף 7 הנ"ל לחוק הפיצויים אשר יש לקראו לתוך פקודת הביטוח בדרך של השתלבות. הערעור נדחה.
ג. אכן, מגמת המחוקק היתה ליצור חפיפה בין האחריות על פי חוק הפיצויים מחדגיסא, לבין חובת הביטוח על פי הוראות פקודת הביטוח מאידך גיסא. ברם, אין כל סתירה בין סעיף 7 לחוק הפיצויים לבין חובת הביטוח הקבועה בפקודת הביטוח, שכן פועלו של סעיף 7 הנ"ל מותנה בתוכן חוזה הביטוח המגולם בפוליסה. מכח סעיף 7 ניתןאך להוסיף על הגבלת האחריות של המבטח, אך לא להטיל עליו חיובים נוספים שלא נטל על עצמו במפורש. כל שעשה המחוקק בסעיף 7 הנ"ל הוא לפטור את המבטחת מחבות, שאחרתהיתה תקפה תוך כדי הצבת סייג לפטור זה אשר נקבע בסעיף 7. מטרתו של סעיף 7 היא אך להוסיף הגבלות מקום שהפוליסה שותקת בעניינים המנויים בסעיף 7, אשר נראו למחוקק ראויים להסדר סטטוטורי החלטי בדבר שלילת זכאות. מקום שהפוליסה קובעת הוראות בדבר הגבלת תוקף עקב היעדר רשיון תקף - הסדר כזה תקף וממצה.
ד. ניתן להוסיף בהקשר שבפנינו כי משמעותן של מילות הסיפא "רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה" אינה ברורה די הצורך. סעיף 10 לפקודת התעבורה אוסר נהיגה בלא "רשיון נהיגה תקף" ומהו רשיון נהיגה תקף - בכך עוסקות תקנות התעבורה האומרות: "רשיון נהיגה כאמור בסעיף 10 לפקודה יינתן בהתאם להוראות פרק זה" הוא הפרק השנילתקנות התעבורה. רשיון יכול שינתן לתקופה של שנתיים או שלש שנים, או חלק מן התקופות. מה דינו של מי שלא חידש את רשיון הנהיגה שלו במועד - בכך דנה תקנה 172א' הקובעת: "לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות...". ניתן לטעון, כי מי שלא חידש את רשיון הנהיגה שלו במשך תקופה העולה על שנה אחת - כמוהו כמי שמבקש רשיון נהיגה לראשונה. עליו לעמוד בבדיקות ובחינות כאילו לא היה בעל רשיון מעולם. תתכן לכאורה טענה, שלא הועלתה במקרה שלפנינו, כי מי שרשיונו פקע "מחמת אי תשלום אגרה" כאמור בסעיף 7(א)(3) סיפא לחוק הפיצויים, הוא רק מי שלא חידש רשיונו במשךשנה אחת, שהרי לאחר חלוף שנה, רואים אותו כמי שמבקש רשיון ראשון. משתמע מכך כינוסח הפוליסה הנותן כיסוי ביטוחי לנהיגה בלא רשיון במשך תקופה של שנתיים מיטיבעם המבוטח לעומת החוק המקים לו זכות רק לתקופה של שנה אחת.
(בפני השופטים : הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. מורג למערער, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 6.3.89).
בג"צ 199/88 - קהילת ציון אמריקאית - בפירוק נגד עירית קרית אתא ואח'
*מועד תחולת חיוב מס השבחה. *מס השבחה כחוב רגיל בכינוס נכסים.388(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. שלש חלקות קרקע בקרית אתא הינן בבעלותה של העותרת. ביום 10.1.80 נקבע ייעודן הנוכחי של החלקות בתכנית מתאר חדשה של המקום. ביום 24.5.83 ניתן בביהמ"שהמחוזי צו לפירוקה של העותרת. הכונס הרשמי נתמנה כמפרקה הקבוע בצו מיום 23.10.83. במהלך הליכי הפירוק אישר ביהמ"ש המחוזי למפרק למכור את החלקות בדרך
של מכרז. האישור ניתן ביום 5.10.87. ביום 20.10.87 הודיעה המשיבה למפרק על גובה ההערכה לצרכי היטל השבחה בגין החלקות הנ"ל וימים ספורים לאחר מכן שלחה המשיבה למפרק הודעות דרישה לתשלום היטל השבחה בהתאם להערכות הנ"ל. ביום 30.11.87 פנה המפרק אל העיריה בדרישה לתת לעותרת תעודות בהתאם לסעיף 10(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תעודות המעידות על כך כי אין התנגדות לכך שתרשמנה בפנקסי המקרקעין פעולות בגין מימוש זכויות במקרקעין הנדונים. בפנייה זו הביע המפרק את דעתו כי החובות בגין היטל ההשבחה נוצרו ביום שנכנסה לתוקף תכנית המתאר הנ"ל, היינו שנים לפני שהחלו הליכי הפירוק של העותרת. מאחר שכך, סבר, הרי אלה חובות בני תביעה ככל חוב אחר של החברה שבפירוק. העיריה השיבה כי להשקפתה החובות בגין היטל ההשבחה לא נוצרו אלא עם עריכת השומה במועד מימוש הזכויות, דהיינו לאחר מתן צו הפירוק. מאחר שכך, סברה, הרי שאין אלה חובות בני תביעה, וזכותה לעכב מתן התעודות המבוקשות ער שישולמו חובות אלה במלואם. עתירת העותרת נתקבלה.
ב. בקו הראשון ניצבות זו מול זו שתי מערכות חוקים: המערכת האחת היא זו של חוק התכנון והבנייה שעניינה היטל השבחה, ועל פי תוספת שנכנסה לתוקף ביום 1.7.81 לא תירשם בפנקסי מקרקעין פעולה אלא לאחר שהוצגה תעודה המעידה כי שולמו כל הסכומים המגיעים אותה שעה כהיטל החל על המקרקעין, ומול אלה ניצבת מערכת חוקים המתייחסת ספציפית לחובותיהם של פושטי רגל וחובות בפירוק. בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל נקבע כי חוב בר תביעה הוא "כל חוב או חבות שניתן לפי פקודה זו לתובעים בפשיטת רגל" ובסעיף 71 לפקודה נקבע כי "חוב וחבות קיימים או עתידיים... החלים על החייב ביוםמתן צו הכינוס... יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל...". דיני פשיטת הרגל חלים מכח פקודת החברות בכל הנוגע לזכויות נושים ולחובות הניתנים לתביעה גם על פירוקה של חברה חדלת פרעון. הכלל המרכזי לגבי פרעונם של חובות בני תביעה כאלה הוא שוויון בין אנשים לדרגותיהם ואיסור על העדפת נושה אחד על פני רעהו. השאלה היא מה יעשה פושט רגל או מה תעשה חברה בפירוק החפצים לבצע רישום עיסקה במקרקעין והינם חייבים חובות או היטלים לוועדה מקומית או לעיריה. מחד, כפופים הם לכללים של פשיטת רגל ופירוק האוסרים העדפת נושה אחד על פני רעהו מאותה דרגה ; ומאידך נדרשים הם לשלם את כל חובותיהם לוועדה המקומית או לעיריה שאם לא כן לא יקבלו את התעודות הדרושות ולא יוכלו לרשום את העיסקה. הפתרון לשאלה זו נמצא במישור הכללים החלים על התנגשות בין חוק כללי לבין חוק מיוחד. הוראות התוספת השלישית וסעיף 324 לחוק התכנון הן בבחינת חוק כללי החל על כל מי שמבקש לבצע רישום עסקת מקרקעין. מאידך, הוראות פשיטת הרגל החלות גם על חברות שבפירוק, הן בבחינת חוק מיוחד החל רק על חלק מוגדר מאותם המבקשים לבצע רישום כאמור, דהיינו פושטי הרגל והחברות שבפירוק. על פי העקרונות הנקוטים בידי ביהמ"ש גוברות הוראות חוק מיוחד על הוראות חוק כללי במקרה של התנגשות ביניהן. נמצא, שאם אכן עניין לנו בהיטל השבחה שהינו בבחינת חוב בר תביעה בפירוק, זכאית העותרת לתעודות המבוקשות אף מבלי שתצטרך לשלם תמורתן את היטל ההשבחה הנדרש ממנה.
ג. כאן מתעוררת השאלה אם עניין לנו בחוב בר תביעה בפירוק. אם נוצר החוב ביום כניסת תכנית המתאר לתוקפה, דהיינו לפי צו הפירוק, כי אז עניין לנו בחוב בר תביעה בפירוק. מאידך. אם, כטענת העיריה, נוצר החוב ביום מימוש הזכויות במקרקעין, דהיינו לאחר צו הפירוק, כי אז עניין לנו בחוב שאינו בר תביעה וממילא הדין עם העיריה. את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא .בהגדרת "השבחה" בתוספת השלישית לחוק התכנון היינו "עליית שווים של מקרקעין עקב אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג". במקרה שלפנינו אישור התכנית היא שהעלתה את שווים של המקרקעין דהיינו היא שיצרה את ההשבחה. המסקנה המתבקשת מהוראות התוספת הנ"ל היא שחובת
תשלום ההיטל נוצרת ביום שנעשה המעשה שהשביח את המקרקעין והעלה את שווים, ולענייננו ביום אישור התכנית. כיוון שכך, מדובר בחיוב שחל לפני צו הפירוק והרי זה חוב בר תביעה ודינו כדין כל חוב. העובדה שעריכת שומת ההשבחה נערכה יותר מאוחר אין בה כדי לשנות מן האמור כי החיוב חל ביום תחילת התכנית.
(בפני השופטים : הנשיא שמגר, מלץ, אריאל. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד ע. בלום ומ. גולדשטיין לעותרת, עו"ד ברטוב למשיבים. 9.3.89).
בג"צ 567/87 - גוניק יהושע ו-28 אחרים נגד רשות הנמלים בישראל ואח'
*פירושו של הסכם קיבוצי לעניין הפרשות לקרן תגמולים מפרמיות אוטומטיות(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותרים היו עובדיה של חברת שירותי נמל מאוחדים שפעלה כקבלן לשינוע מטענים בנמל חיפה. בשנת 1968 רכשה המשיבה את החברה אגב אימוץ הסכם העבודה שבין העובדים לבין החברה. בשנת 1966 פורסם ההסכם הקיבוצי המסדיר את תנאי העסקת העותרים (להלן: הסכם 1966). לעניין זכויות הפנסיה של העוברים קובע הסכם 1966 כי העוברים והמעביד יפרישו לקרן פנסיה "נתיב" תשלומים "בהתאם לתקנותיה של קרן זו" כשעובד חדשי יפריש מדי חודש %5 מן השכר הכולל ואילו המעביד יפריש %11 . המונח "שכר כולל" מוגדר בהסכם לאמור "שכר יסוד, תוספת וותק, תוספת משפחה ותוספת יוקר. (תשלומי פרמיות, שעות נוספות ותוספת שכר שאינן כלולות בשכר היסוד אינן נכללות ב'שכר כולל')". מכח ההסכם מתווספת לשכר עובדי המוסך שבחברה פרמיה בשיעור של %25 כאשר "הפרמיה הזו חלה גם על תשלום מחלה, חופש ותאונה כפי שזה היה נהוג עד כה". הרי זו "פרמיה אוטומטית", שקיבלו העותרים. עד שנת 1971 לא איפשר תקנונה של "נתיב" לקבל הפרשות (דמי גמולים) בגין פרמיות בכלל. תיקון בתקנות איפשר לה לקבלהפרשות בגין פרמיות מדודות ומבוקרות החל ביום 1.1.71 ועל פי שינוי נוסף של התקנות גם בגין פרמיות מוסכמות (פרמיה אוטומטית) מתאריך 1.1.77. בהסכם הקיבוצי שנחתם בין מועצת פועלי חיפה לבין המשיבה ביום 24.2.82 הוסכם כי לגבי פועלי תפעול בנמל המבוטחים בקרן פנסיה מצטברת כמו נתיב יופרשו דמי גמולים על שכר עידוד מדוד. העותרים כולם פרשו לגימלאות בזמנים שונים לפני שנחתם ההסכם הקיבוצי האחרון. תביעתם של העותרים בביה"ד לעבודה היתה לפצותם על אי הפרשת כספים ע"י המשיבה לקרן נתיב מכל רכיבי שכר העובדים. לטענתם, כתוצאה מאי הפרשה זו, זכויות הגימלה שצברו עם פרישתם פחותות מאלה שהיו זוכים אילו הופרשו הפרשות מכל רכיבי השכר. בית הדין האיזורי לעבודה נעתר לתובענה של העותרים אך בית הדין הארצי לעבודה, לאחר פס"ד קודם שהגיע לבג"צ, קיבל את ערעורה של המשיבה -וקבע כי על פי היחסים המחייבים בין בעלי הדין לא היתה כוונה, וממילא גם לא חובה, להכליל את רכיב הפרמיה האוטומטית במשכורת לצרכי הפרשה לקרן נתיב. עתירת העותרים היא כי בג"צ יבטל את פסק הדין השני של בית הדין הארצי. העתירה נדחתה.
ב. לצורך הכרעה במחלוקת בדבר מהותה של הפרמיה האוטומטית, ואם היתה חובה על המשיבה להפריש גם ממנה דמי גמולים, העמיד בית הדין הארצי לפניו בראש וראשונה את השאלה אם ההפרשות לקרן נבעו מהסכם קיבוצי או מחוק שירות המדינה או מחוק פיצויי פיטורין. טענת העותרים הינה כי גם כאשר הזכות נובעת מהסכם קיבוצי, הרי לצורך הפרשנות של רכיבים כגון "שכר יסוד", "שכר כולל", "תוספת", "פרמיה", "פרמיה קבועה", יש להסתמך על המבחנים שנקבעו על ידי בתי הדין לעבודה עצמם לעניין חוק שירות המדינה (גימלאות) וחוק פיצויי פיטורין, ואין לפרשם בצורה שונה כאשר הזכותנובעת מהסכם קיבוצי. בית הדין הארצי לא קיבל גירסה זו בקבעו כי מקור זכותם של העותרים הוא בהסכם קיבוצי, אשר לא אימץ לגביהם את חוק שירות המדינה. על כן, קבע, יש לבחון זכויות העותרים על פי הכללים המקובלים בפירוש הסכם קיבוצי
ובהתחשב בתקנות קרן נתיב שאליה מפנה ההסכם, ואין להחיל על העותרים את המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך חוק שירות המדינה או חוק פיצויי פיטורין. מסקנת ביהמ"ש היתה כי הצדדים להסכם הקיבוצי לא הכלילו ולא התכוונו להכליל את רכיב הפרמיה האוטומטית כחלק השכר ממנו יש להפריש. לקרן נתיב. בית הדין גם ציין כי התנהגות הצדדים החל בשנת 1956 ועד שנת 1981, משקפת את המוסכם ביניהם. המערערת לא הפרישה דמי גמולים על הפרמיה האוטומטית והמשיבים ונציגי העובדים לא הגישו תביעה במשך 25 שנה.
ג. לפי מימצאי בית הדין, התוספת לה זכו העותרים באה לפצותם על כך שלא ניתן היה ליישם עליהם, עובדי מוסך, את שיטת הפרמיה המדודה. מחמת קשיי מדידה נקבעה הפרמיה באחוזים קבועים מהשכר. דווקא משום יציבות הפרמיה האוטומטית ותשלומה. אף בתקופת היעדרות מעבודה סבר בית הדין האיזורי לעבודה כי מדובר ברכיב שהוא חלק מהשכר היסודי. בהקשר זה יש לציין כי הגדרת "שכר כולל" בחסכם 1966 קובע מפורשות כי תשלומי פרמיות אינן נכללות בשכר כולל; כי אותה תקופה היתה הקרן נתיב ממילא מנועה על פי תקנותיה לקבע הפרשות בגין פרמיות; רק בפברואר 1982, לאחר שכל העותרים כבר פרשו לגימלאות, נחתם הסכם חדש עם המערערת שלפיו תפריש דמי גמולים על שכר עידוד מדוד בלבד. בכל אלה יש ללמד במידת מה על כוונת הצדדים כפי שזו ניתנת להסיק מלשון ההסכמים והנסיבות שהיו קיימות, מבחינת האפשרות להפריש לקרן נתיב, וזאת מלבד העובדה שבמשך 25 ומעלה אף אחד מהעותרים לא הפריש את חלקו לקרן ומעולם לא דרשו העותרים מהמשיבה לבצע הפרשה כזו.
ד. הטעות העיקרית שמוצאים העותרים על פני פסק הדין הוא בכך, כי בית הדין הארצי סטה מהלכה שהוא עצמו קבע בפסיקה ממושכת ועקבית, לפיה משבאים לבחון מהותה של תוספת לשכר אין קובע השם בו כינו אותה אלא תוכן התוספת לגופה. כאשר התוספת משולמת לעובד תמורת עבורתו הרגילה, בלי שהיא מותנית בקיום תנאים או גורמים אחרים ונוספים, אין זו "תוספת" אלא חלק משכר יסוד. הם גורסים שאף שהלכה זו נקבעה בהקשר לחוק שירות המדינה (גימלאות) וחוק פיצויי פיטורין, אין לצמצם את הפרשנות לחוקים אלה בלבד ויש להחילה גם על מקרים בהם הזכויות נובעות מכח הסכם קיבוצי. טענה זו אין לקבל. כשהזכות נובעת ומושתתת על אחד מחוקי העבודה מוגבלים הצרדים לגרוע מזכויות אשר קבע המחוקק ואין לרוקן הוראות חוק מתוכן באמצעות הסכמים ע"י מתן כינויים שונים לרכיבי שכר. סעיף 21 לחוק הסכמים קיבוציים קובע כי "זכויות עובד הקבועות בחוק יכול הסכם קיבוצי להוסיף עליהן אך לא לגרוע מהן". בכפוף לסייג זה לא צמצמו בתי הדין לעבודה את חופש ההתקשרות בחוזים בכל הנוגע ליחסי עבודה וקבע כי היסוד שבחוק הסכמים קיבוציים, הוא אוטונומיה לשותפים ליחסי עבודה קיבוציים, תוך אי התערבות מירבית בתוכנם של הסכמים קיבוציים. משבא בית הדין הארצי לעבודה לבחון משמעותה של זכות מכח הסכם קיבוצי ספציפי, הוא מנחה עצמו ומשתמש בכלים שפותחו לצורך פירוש הסכמים קיבוציים, אגב התחקות אחר כוונת הצדדים להסכם, על מנת ללמוד על מהות הזכות והיכן הוצבו תחומיה, וכל עוד לא עומדת ההוראה שבהסכם הקיבוצי בסתירה להוראת חיקוק קוגנטית, או להוראה חוזית עדיפה מבחינת העובדים, או מנוגדת לסדר הציבורי, כי אז יש ליתן משקל מכריע לכוונת הצדדים להסכם. כאשר מתחקים אחר כוונת הצדדים בפרשנות נכונה של הסכם מהסוג הנדון, ניתן גם ללמוד על כך מהתנהגות הצדדים במשך שנים רבות כיצד ראו הצדדים והבינו את ההסכם, ומה הזכויות שהוא משקף.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד אנבר לעותרים, עוה"ד נ. פינברג וק. שליט למשיבים. 14.2.89).
ע.פ. 157/88 - מדינת ישראל נגד עומר אבו ניע
*קולת העונש (מעשי סדום) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בעבירות של מעשי סדום ומעשים מגונים שביצע בקטינים במשך השנים 1985, 1986. עבירות אלו ביצע תוך כדי ריצוי תקופת מאסר של שש שנים עקב עבירות דומות שבוצעו בשנת 1982 וכאשר לקראת שחרורו מן המאסר הותר לו לעבוד מחוץ לכתלי בית הסוהר. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב מאסר של שלש שנים בפועל ושנה וחצי על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל.
הוגשה לביהמ"ש חוות דעת של פסיכיאטר שמצא כי עבירותיו של המשיב נובעות מפגם באישיותו, פגם ששורשיו בילדותו המוקדמת ואשר בעטיו פיתח את הסטייה המינית הגורמת לו שלא לשלוט ביצריו. המומחה חושב כי מאסר אינו תרופה לליקוי זה. מאידך, הפסיכיאטר של שירות בתי הסוהר לא הגיע למסקנה לגבי הסיכוי לריפויו של המשיב, מאחר שהלה לא שיתף עמו פעולה בעת הבדיקה. אכן, הטיפול בסטייה זו קשה מאד והסיכויים לרפאה מועטים. לכן, עיקר מעיינו של ביהמ"ש צריך להיות מופנה למטרת ההגנה על הקטינים המשמשים קרבנות למעשיהם של אנשים כמו המשיב. עונש מאסר שהוטל על המשיב בשנת 1983 לא הועיל להניא אותו מלחזור ולבצע עבירות כאלו אפילו בטרם סיים את ריצוי העונש שהוטל עליו אז. בנסיבות אלה העונש שהוטל ע"י ביהמ"ש המחוזי קל מדי. בהתחשב בכל הנסיבות ובכך שביהמ"ש לערעורים אינו ממצה את הדין עד תום הוחלט להעמיד את העונש על מאסר בפועל של 4 שנים וחצי ועוד שנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' וולנשטיין. עו"ד גב' א. ברזילי למערערת, עו"ד מסאלחה למשיב. 7.2.89).
ע.פ. 215/88 - דור ברנורנג' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בחבלה בכוונה מחמירה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ונדון ל-9 שנים מאסר בפועל. הסניגור. טוען נגה ההרשעה וביקש להעלות ספקות בקשר לכך אם אכן ביצע המערער את המעשים המיוחסים לו. לטענתו ניתן היה להסיק מן הראיות במידה שווה או לפחות עד כדי העלאת ספק, כי המתלונן יצחק רואימי גרם לעצמו חתך בצוואר ודקירה בחלק העליון של הבטן ולא המערער הוא שעשה מעשים אלה. הערעור נדחה.
מערכת הנסיבות כפי שנפרשה לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ביססה כדבעי את מסקנות ביהמ"ש שלפיהן ניתן להסיק מדברי רואימי, מאופי הפציעות ומן הממצאים האחרים והנסיבות כי המערער הוא שביצע את המעשים. ביהמ"ש לא התעלם מאי אלה סתירות בדבריו של רואימי בשלבים השונים של החקירה, אך לא היה באלה כדי לפגוע במסקנה הבסיסית ששללה כל יסוד וכל הגיון מן התיזה של הפציעה העצמית. אין גם מקום לקבל טענה חילופית של המערער בדבר החלפת סעיפי האישום. לדברי הסניגור לא היה מקום להסיק מנסיבות העניין על קיומה של הכוונה הספציפית הנדרשת לפי סעיף 329 (1) היינו חבלה בכוונה מחמירה. חוות הדעת הרפואית מצביעה בבירור על הסכנה החמורה שהיתה צפוייה לקרבן העבירה, ומעשיו של המערער בנסיבות העניין הצביעו בעליל על הכוונה שנתלוותה לכך. אשר למידת העונש - אין ספק שהעונש חמור אך השאלה היא. אם במציאות שלנו בה רבים מעשי האלימות החמורים לסוגיהם, ואשר בה גובר הזלזול בחיי אדם ובשלומו, מן הנכון שערכאת הערעור תתערב, במסקנותיו של ביהמ"ש דלמטה. אין מקום לכך וגזר דינו של ביהמ"ש המחוזי משקף אח חרדתו ממעשים אשר רק בנס לא גרמו למותו של הקורבן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נחמן בטיטו למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 6.2.89).
ע.פ. 492/88 - מדינת ישראל נגד פטריק פרץ
*קולת העונש (תקיפת עד בביהמ"ש וגרימת חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
נגד המשיב התנהל משפט בביהמ"ש המחוזי. באחד הימים העיד מטעם התביעה עד מדינה בשם נקר. בשעת ההפסקה זינק המשיב מספסל הנאשמים לעבר עד המדינה כשבידו סכין מאולתרת שהסתיר על גופו. הוא כיוון את הסכין לצווארו של נקר, אולם שוטר שהיה במקום הצליח לדחוף את ידו של המשיב והסכין הורדה לכיוון גבו של עד המדינה, הוחדרה ע"י המשיב פנימה, פגעה בריאותיו של נקר וגרמה לו לפציעה משמעותית. ביהמ"ש המחוזי ציין את חומרתו של המעשה, אך הביא בחשבון לקולא את הודאת המערער בעובדות ואת חרטתו וגזר לו שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העונש שהוטל נוטה במידה מופרזת לקולא. אך בנס נסתיים העניין. כפי שנסתיים, כי העד יכול היה להפגע באופן חמור עוד יותר. פגיעה בעד מדינה, בעת מתן עדותו, היא מעשה המופנה לא רק נגד קרבן המעשה אלא נגד קיום המשפט והשלטת החוק. מן ההכרח שייעשה הכל כדי להרתיע מפני מעשים נפשעים כלפי ביהמ"ש ונגד עדים ולשרשם. לפיכך יש לקבל את ערעור המדינה ולהעמיד את עונשו של המשיב על חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' רבקה לוי למערערת, עו"ד צ.ברון למשיב 12.2.89).
ע.פ. 280+333/88 - פסח שפדייב נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (שוד) (ערעור וערעור שכנגד על מידת העונש - הערעור שכנגד על קולת העונש נתקבל).
המערער ואדם נוסף פרצו באישון לילה מבער לתריס לדירתה של אשה שגרה בגפה במגדל העמק, כשהם מצויידים בסכין ופניהם רעולים. בעוד המתלוננת ישנה, ניגשו אליה השניים וקרעו מתנוכי אוזניה עגילי זהב. משהתעוררה איימו עליה בסכין ודרשו ממנה את כספה, שאם לא תעשה כן יפתחו לה את הבטן. מכאן ובהמשך התעללו השניים באשה, היכו בה בכל חלקי גופה, בעטו בה באכזריות ותוך שימוש בסכין קרעו מעליה את בגדיה וכפתוה בידיה וברגליה ברצועות בד. כן כרכו רצועות בד על צווארה ופיה. לאחר מכן אספו מכל הבא ליד מרכוש המתלוננת. תוצאות ההתעללות במתלוננת היו, שטף דם חזק במצח וסביב העיניים, חתכים בפנים, שברים בשיניים, חתכים בתוך הפה ושפכי דם בכפות הידיים, וחבלות בכל חלקי הגוף. בגין המעשים הנ"ל, גזר ביהמ"ש המחוזי למערער חמש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסרים על תנאי של שישה חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל.
באשר לערעור המערער - העונש שהושת עליו הוא מתון וביהמ"ש נהג עמו במידה רבה של חסד. מאידך, צודקת המדינה באשר לקולת העונש. התופעה של שוד אנשים חסרי ישע היא תופעה נפוצה ועל ביהמ"ש לתרום תרומתו לבטחון הציבור והגנת רכושו בקביעת נורמות ענישה חמורות ומרתיעות. העונש שנגזר אינו עומר במבחן זה ואין בו כדי להשיג את היעד. בהתחשב בכך שאין ביהמ"ש של הערעור ממצה מלוא חומרת הדין כאשר הוא מקבל ערעור על קולת העונש, יועמד עונשו של המערער על 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן יופעלו ששת חורשי המאסר על תנאי במצטבר.
(בפני השופטים: ד. לוין. בך, גב' ולנשטיין. עו"ד חלילה למערער, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 7.2.89).
ע.פ. 24/89 - אברהם לינקר נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הואשם יחד עם אחר (להלן: לוי) בעבירות הקשורות בעיסקות סמים ובהחזקת נשק. לוי הודה, הורשע, ונדון לתקופת מאסר ממושכת של 6 שנים בפועל. במסגרת גזר הדין של לוי אמר השופט כי התרשם "שהנאשם האחר היה המוביל בעיסקה" כאשר הנאשם האחר הוא המערער דנא. בעקבות הודאתו של לוי הופרד הדיון וכנגד המערער הוגש כתב אישום נפרד והמתברר בפני אותו שופט. הסניגור ביקש מהשופט כי יפסול את עצמו, שכן אותה הבעת דעה לגבי חלקו של המערער בעיסקה, יכול שתשפיע על האובייקטיביות שלו במשפטו של המערער. השופט דחה את הבקשה והערעור נדחה.
חששו הסובייקטיבי של נאשם להשפעה כזו או אחרת על שופט, לא די בו כדי להצדיק את פסילתו והמבחן הינו תמיד זה של קיום אפשרות ממשית למשוא פנים. הנסיבות כאן אינן מעלות אפשרות ממשית שכזאת. הדברים שאמר השופט כשגזר את דינו של לוי לא היו אלא על סמך טיעונים לעונש שנטענו בפניו וללא עיון בחומר הראיות, ואין בהם כדי להקים אפשרות ממשית של משוא פנים.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד עובדיה אבוש למערער, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 6.2.89).
ע.פ. 40/89 - ראייד אחמד זועבי נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
במהלך משפטו של המערער בפני שופטת שלום בירושלים העיד אחד העדים בערבית ועדותו תורגמה. סביב דיוק התרגום ודיוק הפרוטוקול, בא הסניגור מספר פעמים בטרוניה על כך שאין דברי העד נרשמים במדוייק ובשלב מסויים אף העיר כי הפרוטוקול "מזוייף". השופטת ראתה לנכון לנסות ולהפיג את המתח שנוצר באולם ע"י מילתא דבדיחותא. היה זה לאחר שהעד אמר כי דברים שמסר בשעתו לחוקר בהודאתו לא היו מדוייקים כי זכרונו אז היה פגום משום שלא היה בקו הבריאות שכן זה עתה יצא מבית החולים. כאשר בהמשך קבל הסניגור על כך שדברים שנרשמו לא נאמרו, שאלה אותו השופטת אם הוא יצא זה עתה מבית החולים ואיננו זוכר דברים שנאמרו דקה או שתיים קודם לכן. הסניגור מייחס לאמירה זו פגיעה קשה בכבודו כאילו נרמז בה על מצבו הנפשי וביקש מהשופטת שתפסול עצמה עקב כך ועקב "האוירה המתוחה שהכניסה השופטת לכל מהלך המשפט". השופטת נתנה החלטה בה פירטה את השתלשלות הדברים והסבירה שלא היתה לה כל כוונה לפגוע בכבודו של הסניגור וכי כל שביקשה היה להפיג את המתח שנוצר בעקבות הערותיו החוזרות ונשנות של הסניגור. לפיכך לא ראתה עילה לפסול את עצמה. הערעור נדחה.
לאחר שמיעת טענות הצדדים נתבקשו הערותיה של השופטת והיא אכן השמיעה את הסבריה. אין חולק על כך שאותה מילתא דבדיחותא של השופטת לא היתה מוצלחת במיוחד והיתה מיותרת. אף השופטת עצמה מסכימה שכך הוא. אלא שלא זאת השאלה שבה צריך להכריע. השאלה היא אם הערה כזו, אפילו אם איננה מוצלחת, די בה כדי להקים אפשרות ממשית של משוא פנים שתצדיק פסילת שופט. התשובה לשאלה זו היא בשלילה. אין ספק כי בישיבת ביהמ"ש באותו יום נוצר מתח מסויים בין השופטת לסניגור כתוצאה מהערות הסניגור שלא היה להן מקום לגבי נכונות הפרוטוקול. אך ברור שבשום פנים לא נוצרה אפשרות ממשית של משוא פנים בהמשכו של המשפט. עם זאת, אין ללמוד מדברים אלה כי יש לראות בהערתה של השופטת דבר מקובל שאין בו פגם. ביהמ"ש העליון כבר הדגיש לא אחת כי על ביהמ"ש לנהוג לעולם באיפוק ובריסון ועליו תמיד להביא בחשבון, בהשמיעו דברי ביקורת, איך תתפרש הביקורת בעיני הנוגע בדבר או בעיני הציבור. עם זאת,
פסיקתו העקבית של ביהמ"ש העליון היא כי אין לערבב בין התחומים ולא כל אמירה שאיננה במקומה מהווה גם עילה לפסילתו של שופט.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד לידאווי למערער, עו"ד גב' ברונשטיין למשיבה. 7.2.89).
בש"פ 72/89 - ציון רחמים אבוטל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד המבקש ונאשם אחר, ארמונד וענונו, הוגש כתב אישום בגין עבירת התפרצות וגניבה מדירה. המדינה ביקשה את מעצרשני הנאשמים עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר ואילו וענונו שוחרר בתנאים מסויימים. על החלטה זו הוגש הערר כאשר הנימוק היחידי הוא אפלייה שעשה ביהמ"ש בין שני הנאשמים. הערר נדחה. בין שני הנאשמים קיים הבדל מהותי בכל הנוגע לעברם. העורר הוא בעל עבר עשיר ומגוון שעבירות אלימות ורכוש משמשות בו בערבוביה. תלויות ועומדות נגדו שתי תקופות מאסר ממושכות על תנאי, והן בנות הפעלה. מעל כל אלה מסתבר שהעורר ביצע את העבירה המיוחסת לו בשעה שהיה נתון במעצר בית לפי צו של ביהמ"ש בתיק אחר. אמנם גם וענונו איננו "צדיק הדור" אך מספר הרשעותיו פחות בהרבה. בתנאים אלה סבר השופט כי העורר מסוכן לציבור עד כדי כך שיש להחזיקו במעצר ואילו לגבי וענונו סבר כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור מגבילים. אין פגם באבחנה זו ואין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש דלמטה.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד אבו עטא לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 13.2.89).
בש"פ 78/89 - מדינת ישראל נגד סעד קהמיז
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בסחר בסמים המתייחס ל-100 גרם הירואין. התביעה מסתמכת בעיקרה על הודעתו של אחד גבי עמר אשר שימש בלדר להעברת הסם ולמשיב מיוחס כי הוא זה ששם את הסם במקום מוסכם מראש אשר משם נטל אותו עמר כדי להעבירו ליעודו. הונחו בפני ביהמ"ש קלטות של שיחות שנערכו ולפחות בשני מקומות קשר עמר את המשיב עם מקור הסם. מאידך, מצביע הסניגור על קלטות נוספות שבהן סתר עמר את עצמו והכחיש כי היה זה המשיב שהטמין את הסם, אך סירב לגלות את שמו של האיש שעשה כן. ביהמ"ש המחוזי לא השתכנע מהראיות לכאורה וקבע שבאף אחד מקטעי הקלטות אין למעשה כל ראייה ישירה המצביעה על כך כי מחביא הסם הוא המשיב וכי ביהמ"ש שידון באישום, יצטרך להחליט מה המסקנות מכך. הערר נתקבל.
עולה מן הקלטות האמורות שעמר אמנם ניסה לשנות עמדתו הברורה כי היה זה המשיב שהחביא את הסם, אך לאורך כל השיחות המוקלטות הוא חוזר ומדגיש את קשריו עם המשיב בענייני סמים דווקא. צדק השופט כי שינוי עמדה זו יש בו כדי להפחית במידת מה מחד משמעיות הראיות, ואולם עדיין נותרת ראיה לכאורה מוצקת למדי הקושרת את המשיב בצורה ברורה עם העבירות המיוחסות לו. בינתיים חלה התפתחות נוספת כאשר עמר הועמד לדין על פי כתב אישום שבו נאמר בין היתר "באמצע חודש דצמבר... נפגש הנאשם בקרית שמונה עם אחד בשם סעד קהמיז (הוא המשיב). סעד סיפק לנאשם סם מסוכן מסוג הרואין במשקל של 100 גרם". עמר הודה בכתב האישום כלשונו והורשע בעבירות שיוחסו לו. הנה, מניה וביה, יש בכך גם אמרה ברורה וחד משמעית נגד המשיב והיא מנטרלת את הדברים הנוגדים שמסר עמר בהזדמנויות הנזכרות. בנסיבות אלה מצויות ראיות לכאורה מוצקות נגד המשיב. הסניגור הדגיש את העובדה כי המשיב שוחרר בינתיים בערובה ומציין כי אין זו דרכו של ביהמ"ש העליון להחזיר למעצר אדם שכבר שוחרר בערובה.
אכן, זוהי הנטייה של ביהמ"ש ואולם כשמדובר בסחר בהירואין, ובכמות גדולה יחסית, הרי ההגנה על הציבור בפני העוסקים בכך מצדיקה שלא לאפשר לנאשמים כאלה ללכת חופשי ולהמשיך לעסוק בעיסוקם הנלוז. לפיכך, נתקבל הערעור והוחלט לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' עשירה ראובני לעוררת, עו"ד גלעד למשיב. 6.2.89).
בש"פ 89/89 - פלוני, קטין - נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (קשירת קשר לזריקת בקבוקי תבערה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בקשירת קשר לזרוק בקבוקי תבערה לעבר כוחות הבטחון וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. בידי התביעה ראיות לכאורה מוצקות, כי יחד עם אחרים הכין העורר בקבוקי תבערה וארב לכוחות הבטחון. הראיות נמצאות לא רק בהודאותיהם של השותפים לעבירה, אלא גם בהודאותיו של העורר עצמו. למותר להדגיש את הסכנה הצפוייה לציבור הרחב ולכוחות הבטחון ממעשים מסוג זה, שהם מעשי יום יום. הסכנה לציבור גדלה כאשר מדובר בעורר אשר זה עתה השתחרר ממאסר שנגזר לו -בגין עבירה של יידוי אבנים ובקבוק תבערה לעבר שוטרי משמר הגבול, וגם מאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו לא הרתיעו מלהמשיך במעשים חמורים אלה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד רוזנטל לעורר, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה.13.2.89).
בש"פ 96/89 - עמרם אלול נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בידי המשטרה ראיות מוצקות לכאורה כי העורר השתתף, יחד עם אחר, בשוד מזויין, בו הפיקו השניים שלל בערך של עשרות אלפי דולרים. בין הראיות נמצאת עדותו של עד מדינה וכן נמצאו טביעות אצבעותיו של העורר במקום הפשע מבלי שיוכל לתת הסבר כיצד הגיעו לשם. את האקדח ששימש את השודדים לביצוע השוד, סיפק העורר. בנסיבות אלה הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים. בפי הסניגור שתי טענות המצדיקות לדעתו את קבלת הערר: האחת, כי עברו כ-17 חודשים מאז ביצוע העבירה ובתקופה זו המשיך העורר לעבוד בצורה מסודרת; השניה, כי חומרת העבירה בלבד אינה מצדיקה מעצר. הערר נדחה. חלוף הזמן במקרה דנן אינה מהותית, באשר זהותו של העורר כמבצע השוד המזויין נתגלתה רק לאחרונה. העובדה כי העורר הצליח להסתיר את מעשיו, הגם שעצם מעשה השוד היה ידוע, אינה צריכה להוות שיקול בשאלת מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. אכן, חומרת העבירה בלבד אין בה כשלעצמה צידוק למעצר עד תום ההליכים ואולם עדיין נותר השיקול של היות הנאשם מסוכן לציבור. נתקיימו בעורר חששות אלה. לא רק כי ברשותו היה אקדח בו החזיק ללא רשיון, אלא שהוא היה נכון לעשות בו שימוש כלפי אזרחים שלוים כדי לבצע שוד מזויין ולשדוד רכוש רב. בנסיבות אלה יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גבאי לעורר, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה. 13.2.89).
בש"פ 97/89 - שמשון חי נגד מדינת ישראל
*בקשה לרשות ערעור על החלטה בערעור לעצור עד תום ההליכים (בקשה לרשום ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי, בערר, לעצור את המבקש עד תום ההליכים - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע עפ"י הודאתו בעבירות של קבלת נכסים שהושגו בפשע ובקבלת נכסים שהושגו בעוון, וכן בזיוף שיקים ועשיית שמוש בהם וקבלת מוצרים במרמה. הודאה זו באה בעקבות עסקת טיעון שנעשתה בין המבקש לבין התביעה ובוטלו
נגדו אישומים על התפרצות וגניבה. בשלב זה ציווה בימ"ש השלום על קבלת תסקיר שירות המבחן וגזירת הדין נדחתה עד לקבלת התסקיר. הסניגור ביקש לשחרר את המבקש בערובה וזאת לאור שינוי הנסיבות, הנובעות לדעתו מביטול האישומים החמורים יותר בפריצות וגניבות וכן הצורך להמתין להגשת. תסקיר שירות מבחן. בימ"ש השלום נעתר לבקשה ומצא כי מן הראוי לנהוג עם המבקש במידת החסד וציווה לשחררו בערבות. ערר מטעם המדינה נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי ובקשה לרשות ערעור נוסף נדחתה.
בנסיבות המקרה אין שינוי נסיבות מהותי בכך כי שונו סעיפי האישום על פי עסקת טיעון. בצדק הצביע ביהמ"ש המחוזי על כך כי קבלת רכוש גנוב בידיעה שהושג במעשה פשע ועבירות אחרות בהן הודה המבקש, אינן נופלות בחומרתן, ובעיקר מבחינת הסכנה לציבור, מעבירות התפרצות שבאישום עליהן ויתרה התביעה על פי עסקת הטיעון. לכך מתווסף עברו הפלילי העשיר של המבקש והמשכת דרכו העבריינית זמן לא רב לאחר שריצה עונש מאסר ממושך. מבחינות אלה לא רק כי לא חל כל שינוי בנסיבות, אלא להיפך, משהורה המבקש בעבירות המיוחסות לו שוב אין הוא בחזקת זכאי והעובדה שמתן גזר הדין נדחה עד לקבלת תסקיר שירות המבחן, אינו מפחית מהיותו של המבקש מסוכן לציבור.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד יפרח למבקש, עו"ד שדמי למשיבה. 12.2.89).
ע.א. 457/88 - רמזי מגדלשוילי נגד אינגה מגדלשוילי ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער, יליד 1962, נשוי למשיבה ואב למשיב השני שהוא קטין. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מזונות אשתו ובנו הקטין, יליד יולי 1987, בסכום של 1,000 ש"ח לחודש, וכן חוייב בתשלום סכום חד-פעמי של כ-3000 ש"ח לכיסוי רכישת ציוד ראשוני לקטין. ביהמ"ש המחוזי התרשם שהבעל כשיר לעבודה ויכול להשתכר, אך הוא מעדיף חיי בטלה על פני עבודה. ביהמ"ש הבהיר כי כאשר מדובר במי שחייב בפרנסתם של אשתו ובנו הקטין, אין להאמין לו שבמשך ,חודשים רבים הציע עצמו לכל אותן עבודות שהוא מסוגל לבצען ולא, מצא עבודה כלשהי. כמו כן הבעל מתגורר בנצרת שם הוא סמוך על שולחן הוריו, הוא יכול למצוא עבודה מחוץ למקום מגוריו, אך הוא מסרב לעשות כן. בנסיבות אלה סבר ביהמ"ש כי יש לחייב את המערער בתשלום מזונות כפי שקבע. הערעור נדחה. לעניין שיעור המזונות - אין ביהמ"ש של ערעור נוהג להתערב בממצאיו של בימ"ש קמא ובמסקנותיו בדבר שיעור המזונות אלא אם מתגלית טעות מהותית. בענייננו, אין לומר כי ביהמ"ש שגה בהערכתו כי המערער יכול להשתכר ואינו עושה מספיק לשם השגת מטרה זו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עובדיה אבוש למערער, עו"ד ישראל בלום למשיבים. 26.3,89).
בש"פ 103/89 - מדינת ישראל נגד יעקב צרפתי
*שחרור בערובה (גרימת חבלה ככוונה מחמירה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הועמד לדין בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה ולאחר הקראת כתב האישום תוקן כתב התביעה באופן שאין בו כדי לשנות את סעיף האישום והמשיב הודה באשמה. עד אז היה המשיב עצור וביהמ"ש ציווה להגיש תסקיר שירות המבחן בהתחשב בגילו של המשיב. באותו שלב ביקש הסניגור לשחרר את המשיב בערובה עד לגזר הדין שנדחה לתקופה של חודשיים. ביהמ"ש נעתר לבקשה, בעיקר משום שהתייצב לפניו מפקדו של המשיב בצה"ל והלה מסר כי המשיב משרת ביחידה מבצעית מזה תקופה ארוכה לשביעות רצון מפקדיו ומן הראוי שלא לקטוע את השירות, והעיקר שהוא, המפקד, נכון ליטול את המשיב תחת השגחתו ופיקוחו. ביהמ"ש הורה על שחרור המשיב בערבות ועל תנאי כן יתייצב מיד בפני מפקדו ויהיה תחת פיקוחו עד למתן גזר
הדין ללא כל חופשות, וכי המפקד יהיה אחראי כי המשיב יהיה תחת פיקוחו. ביהמ"ש הוסיף כי במקרה של הפרת התנאים יתבטל השחרור לאלתר. עררה של המדינה נדחה.
המשיב דקר בסכין תושב ירוחם תוך כדי מהומה במגרש כדורגל בין קבוצות יריבות של אוהדים. בצדק מדגיש ב"כ המדינה את העובדה כי למעשה לא חל שינוי בנסיבות שבגינן מצא ביהמ"ש המחוזי בזמנו לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים. להיפך, כעת, לאחר שהמשיב הודה בבצוע העבירה, שוב אין הוא בחזקת זכאי ויש יסוד סביר להניח כי בהתחשב בחומרת העבירה עשוי להגזר לו עונש של מאסר לריצוי בפועל. עקרונית יש להסכים לטענה זו. הבקשה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי אינה אלא בקשה לעיון מחדש בצו מעצר וצידוק לעיון כזה קיים רק אם ניתן להצביע על שינוי נסיבות לעומתאלה שהיו קיימות קודם לכן. לכאורה, הודייה באשמה רק מחמירה את מצבו של הנאשם שכן הוא כבר מורשע בדין. דחיית גזירת הדין לתקופה של חודשיים כדי לקבל תסקיר שירות מבחן איננה נסיבה, כשלעצמה, המצדיקה שינוי בהחלטה באשר עדיין עומדים בעינם כל השיקולים שהצדיקו את צו המעצר המקורי. אולם, ייתכנו נסיבות נוספות שניתן לקחת בחשבון במסגרת השיקולים הכוללים, ובמקרה דנא השאלה היא אם המסגרת הצבאית כאמור וההגבלות שהוטלו מהוות ערובה מספקת ששוב אין צפוייה סכנה מהמשיב לציבור. התשובה היא בחיוב.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד רזניק לעוררת, עו"ד יפתח למשיב. 12.2.89).
בש"פ 112/89 - מדינת ישראל נגד מאיר עמר
*שחרור בערובה כתוצאה מעיון חוזר בעבירות הדחה (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב נתון במעצר מאז יום 2.6.88 בקשר לשני אישומים המייחסים לו במגדל העמק. על פי כתב האישום ביצע המשיב את ההצתות ביוזמתו ובשליחותו של אחד משה פרץ. העד העיקרי להוכחת האישומים הוא פרץ עצמו. אין חולקין כי מדובר במעשים חמורים וכי קיימות ראיות לכאורה בהודעה שנתן פרץ ובקלטות מהשיחות שניהל עמו אסיר אחר. אולם, פרץ העומד כעת לדין מתכחש להודעותיו ולשיחה ובהקשר זה מתנהל כעת בעניינו משפט זוטא. פרץ, האמור להיות עד במשפטו של המשיב, אינו יכול להעיד בטרם יסתיים משפטו. המשפט של פרץ עדיין בתחילתו ורשימת העדים כוללת כ-50 עדים. אין לראות באופק את קיצו של המשפט ההוא וממילא לא ניתן יהא לקדם את משפטו של המשיב ולסיימו. בנסיבות אלה ביקש המשיב עיון חוזר בצו המעצר בנימוק כי במצב שנוצר קיים שינוי נסיבות המצדיק לשחררו בערובה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והורה לשחרר את המשיב בערובה. הערר נדחה.
ב"כ התביעה הדגישה במיוחד את החומרה המפליגה של העבירות אשר גם על פי תיקון מס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי מצדיק מעצר עד תום ההליכים, היותו של המשיב מסוכן לציבור בהתחשב בהרשעותיו הקודמות בעבריינות מגוונת, באלימות ובבריחה ממעצר, וכן מציינת באת כח המדינה כי טרם נסתיימה שנה למעצרו של המשיב ואין לומר בוודאות כי עד תום השנה לא יסתיים משפטו של פרץ והוא יוכל להעיד במשפטו של המשיב. אכן, היה צידוק בזמנו למעצרו של המשיב והסיבות שהצדיקו את המעצר לא חל בהן כל שינוי. השאלה העומדת לדיון היא אם לאחר מעצר של מעל לשמונה חודשים יש צידוק להמשיך ולהחזיק את המשיב במעצר, כאשר טרם חלפה התקופה אשר המחוקק ראה לקצוב לשחרור נאשם שמשפטו טרם נסתיים. בנסיבות רגילות היה מקום להשיב על כך בחיוב.. זאת, אילוהיה סיכוי סביר כי המשפט יסתיים בזמן נראה לעין או כי הנאשם הוא הגורם להמשכת משפטו מעבר למתחייב. אולם, בנסיבות דכאן לא זו בלבד שאין לייחס למשיב השהיית בירור משפטו, אלא אין כלל לדעת מתי הוא יוכל להימשך ובאיזה פרק זמן יוכל להסתיים. אין ולא יכולה להיות למשיב כל השפעה על כך והכל תלוי בקצב התקדמותו
וסיומו של המשפט נגד פרץ. בנסיבות כאלה ומאחר והמשיב נתון כבר במעצר מעל לשמונה חודשים, אין למצוא פגם בהחלטה לשחררו בערובה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' רבקה פלדמן לעוררת, עו"ד גלעד למשיב. 15.2.89).
ע.א. 119/88 - דוד (וקנין) קורן נגד רות (וקנין) מור ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה הראשונה התגרשו ועובר לגירושיהם נערך ביניהם הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, שכלל בין היתר הסדר מזונות שתי המשיבות האחרות שהן קטינות. לפי אמות המידה שנקבעו בהסכם נשא המערער במזונות הקטינות בסכום של 364 ש"ח לחודש למועד מתן פסק הדין בתיק נשוא הערעור, היינו ליום 12.1.88. המשיבות תבעו הגדלת המזונות וביהמ"ש סבר כי לאור צרכיהן של הקטינות, שעליהן לא היה חולק, ולאחר קביעת המינימום ההכרחי לקיומן של הקטינות, יש להגדיל את שיעור המזונות עד לסכום של 580 ש"ח לחודש. כן תוסיף האם ותזכה בקיצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי. ביהמ"ש המחוזי התחשב בהכנסות המערער ובעובדה שהוא עומד להנשא ורעייתו החדשה איננה משתכרת, והגיע למסקנה בדבר תשלום הסכום הנ"ל. הערעור נדחה.
טענת המערער היא שלא הוכח שינוי מהותי בנסיבות שיצדיק העלאת דמי המזונות. לרעת המערער הטעמים שעליהם הוצבע להוכחת שינוי הנסיבות אינם מהווים למעשה שינוי בנסיבות. ברם, הפתרון למחלוקת שבפנינו איננו טמון בקביעת עמדה לגבי השאלה אם חל שינוי מהותי בנסיבות מאז חתימת ההסכם בין ההורים. ההסכם איננו מונע תביעת מזונות של קטינים מן ההורה החייב לספק צרכיהם ההכרחיים, ומאחר וההתדיינות הקודמת לא היתה בין הקטינות למערער, אין גם צורך בהוכחת שינוי נסיבות. מאחר וביהמ"ש המחוזי פסק סכום המבטא רק צרכים הכרחיים, אין להתערב בקביעתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. בניטה למערער, המשיבות לעצמן. 29.3.89).
ע.א. 220/88 - אילנה הררי ואח' נגד גד הררי
*מזונות
(הערעור נתקבל).
המערערת הראשונה והמשיב התגרשו ועשו הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק דין. לבני הזוג ילדים שאחת מהם, נעמת, היתה בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי חיילת בשירות סדיר והתגוררה עם האם. הבת, המערערת השניה, התגוררה אף היא עם האם בעוד הבן התגורר עם האב שנישא בינתיים. המשיב תבע הפחתת המזונות כפי שנקבעו בפרוטרוט בהסכם הגירושין, כאשר את התביעה הגיש כששה חודשים אחרי שהסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין. ביהמ"ש המחוזי הפחית את סכום המזונות והערעור על כך נתקבל.
שינוי נסיבות מהותי יכול להצדיק שינויים בשיעור המזונות, אף כי אלו נקבעו בהסכם, אך במקרה דנן לא הוכח שינוי מהותי. שינוי חלקם של המזונות בהכנסה הכללית של האב מ-%50 ל-%54 אינו כה מהותי ובעל משקל עד שיהיה בו כדי להצדיק סטייה מהסכם אשר על תנאיו הוסכם אך זמן קצר לפני כן. המשיב נשא אשה שניה מיד אחרי גירושיו, כוונה אשר לפי כל הסימנים התגבשה עוד בעת עריכת הסכם הגירושין, ואין בעובדה זו כדי להוות, בנסיבות שבפנינו, שינוי מהותי, שהרי האשה של המשיב משתכרתלמחייתה. בנסיבות המקרה אין לומר כי הוכח שינוי מהותי וכי היה מקום להפחית את שיעור המזונות. לפיכך יש להחזיר המזונות לשיעורם כפי שנקבעו בהסכם הגירושין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צילה צפת למערערים, עו"ד יהושע ננר למשיב. 26.3.89).