תקציר סביר כרך ל"ב חוברת 4

ע.א. 133/86 - ציון צוברי נגד שלום שוהם והלבנון חב' לביטוח בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

א. המערער נפגע בתאונת דרכים ותבע פיצויים עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים. נפסקו לו פיצויים בגין הפסד השתכרותו בעבר ובעתיד, וכן בגין כאב וסבל. לצורך חישוב הפסד הכנסתו של המערער קבע ביהמ"ש כי שכרו עובר לתאונה היה 2/3 מהשכר הממוצע במשק וקביעה זו תוקפים הן המערער והן המשיבים בערעורם הנגדי. השופט לא האמין לעדותו של המערער כי שכרו היה גדול ב- %50 מהשכר הממוצע במשק, בעת שעבד בחנות ירקות לפני התאונה. ביהמ"ש יצא מהנחה ששכרו של התובע בחנות הירקות היה בשעור של 2/3 מהשכר הממוצע במשק, אך הנחה זו לא היתה מעוגנת בחומר הראיות ושני הצדדים חלוקים בתוצאה הנלמדת מכך. לעניין זה נתקבל הערעור של המערער.
ב. משקבע ביהמ"ש כי אינו נותן אמון בדברי המערער על גובה הכנסתו, כמוהו כמי שלא הביא ראיות כלל לעניין זה. מתעוררת השאלה כיצד היה על ביהמ"ש לקבוע את שיעור השתכרותו של המערער לפני שנפגע כדי לחשב את הפסד ההשתכרות, שהרי השופט האמין למערער כי עבד והשתכר אך לא האמין לדבריו על גובה השתכרותו. משלא בחר ביהמ"ש בדרך החישוב הגלובלי, אשר עמדה אף היא לפניו, רשאי היה ללכת בדרך הננקטת כל אימת שאין בנמצא ראיות שיכולות לשמש בסיס לחישוב ההפסד הצפוי, דהיינו לראות את השכר הממוצע במשק כעוגן לחישוב. לא היתה בפני ביהמ"ש כל ראיה שיש בה להצדיק הפחתה מן השכר הממוצע במשק, והעמדת ההשתכרות בפועל על שני שליש משכר זה. במקרה כזה לא מן הראוי היה שלא לראות את המערער כאילו השתכר את השכר הממוצע במשק במלואו.
ג. על בסיס השתכרות כזאת של המערער יש ליישם את קביעת ביהמ"ש כי כתוצאה מהתאונה פחת כושר העבודה של המערער בחצי, לצורך קביעת הפסד ההשתכרות בעתיד. אכן, המערערים שכנגד (המשיבים) תוקפים קביעה זו ותומכים את טענתם באחוזי הנכות הרפואית המוסכמת ששיעורה %17. אולם אין ביהמ"ש לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הניזוק ולא ימיר הערכת השופט דלמטה בהערכתו שלך. לעניין השכר הממוצע במשק הרי גובה השכר לצורך החישוב יהיה זה שהוכח בפני ביהמ"ש דלמטה ולא זה החל כיום, כטענת ב"כ המערער. לסכום האמור יתווספו ריבית והצמדה כהוראות ביהמ"ש בפסק דינו. מהסכום הסופי שנפסק עבור הפסד השתכרות יש לנכות את שיעור מס ההכנסה האפקטיבי בהתאם לשכרו של המערער שבמקרה דנא יעמוד על %15. אשר לטענת המשיבים כי יש להפחית את תשלומי הביטוח הלאומי שקיבל המערער לאחר התאונה לצורך הבטחת הכנסה - דין טענה זו להדחות. תשלומים אלה לפי חוק הבטחת הכנסה נכללים בגדר שכרו של התובע במומו, והוא מופחת מסכום הכנסתו הקודמת לצורך חישוב פער ההשתכרות. החשש מתשלום כפול לניזוק בגין נזקיו אינו עומד כאן, כשם שאין עומד למשיבים הנימוק כי הם צפויים לתביעת המוסד לביטוח לאומי להשבת אותם סכומים.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד שמואל צברי למערער, עו"ד י.עדיאל למשיבים. 25.9.88).

ע.א. 4/85 - פרופ' אוריאל צור נגד פרופ' אברהם הוכברג ודר' רחל פולמן

*תביעת פיצויים בגין הוצאת לשון הרע(ערעור וערעור שכנגד - הערעור נתקבל והערעור שכנגד נדחה).

א. בשנת 1977 החלה המשיבה את עבודת המחקר שלה לקבלת תואר דוקטור במסגרת הפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה העברית בירושלים. המשיבה הודרכה בעבודתה על ידי המשיב. עפ"י הנוהל, מי שהינו מדריך בעבודת דוקטוראט, משמש, לאחר הגשת
העבודה, כאחד משלושת השופטים הבודקים ומעריכים את העבודה. הקשרים בין המשיב והמשיבה נתהדקו ובאוקטובר 1981 עזב המשיב את משפחתו ועבר להתגורר עם המשיבה. המערער הינו פרופ' במכון ויצמן ותחום מחקריו קרוב לתחום בו עוסקים המשיבים. ביום 15.12.81 נפגש המערער עם המשיב והלה סיפר לו כי עזב את משפחתו וכי הוא חי עם אשה צעירה, היא המשיבה. המערער השמיע באוזני המשיב את דעתו כי יש פסול בכך שהוא משמש כמדריך של מי שהינה אהובתו, וניסה להניאו מלהמשיך בהדרכת המשיבה, אך המשיב לא קיבל את דעתו. גם לאחר מכן נערכו מספר שיחות טלפון בין השניים והמשיב לא שעה לשכנועי המערער ולא אמר דבר שניתן היה להסיק ממנו כי הוא מקבל את דבריו. בסביבות ה- 25.1.82 חדל המשיב להדריך את המשיבה בעבודתה ופרופ' אחר החליף אותו. ברם, אף כי החליפין בוצעו בפועל, אישור רשמי ניתן לכך רק ביום 14.2.82, לאחר שהמשיבה הגישה בקשה להחלפת המדריך במכתב מיום 2.2.82. מאחר שההחלפה בפועל היתה בסביבות ה- 25.1.82, קבע ביהמ"ש כי ההחלפה נתבצעה במועד זה ולא התייחס לתאריך האישור הרשמי.
ב. ביום 1.2.82 כשבוע ימים לאחר ההחלפה בפועל ומבלי לדעת על כך, שלח המערער מכתב לרקטור האוניברסיטה העברית עם העתקים לשישה מכותבים נוספים באוניברסיטה. בחלקים הרלבנטיים של המכתב נאמר "...כמדומני שקיים עקרון במוסכם בקשר להעסקת בעל ואשה באותה קבוצת מחקר, ובוודאי כאשר מדובר במדריך וסטודנט הכפוף לו... היות והוא (פרופ' הוכברג) גם 'המדריך הרשמי' והיחיד לתיזה של גב' רחל פולמן, שהיא גם 'הידועה בציבור' שלו, נראה לי שיש לנקוט לפחות בצעדים אלמנטריים... לשמור את הכלל שדוקטוראנט בונה במו ידיו את רוב עבודתו המדעית ומסכמה... ללא סיוע יתר של המדריך... לדעתי יש למנות ארבעה בודקים לתיזה של המועמדת (במקום שניים כרגיל) ולחייב עריכה של דיון בעל פה בהוצאות ובמיוחד בתרומה הייחודית של גב' פולמן בתיזה". המשיבים הגישו תביעה נגד המערער בטענהכי מכתבו מהוה הוצאת לשון הרע עפ"י סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע. ביום 21.5.82, לאחר הגשת כתב התביעה, שלח המערער מכתב אל המשיבים בו התנצל על הפגיעה בשמם הטוב במידה והיתה פגיעה כזו. ביום 15.10.82 שיגר המערער מכתב לרקטור החדש של האוניברסיטה העברית ובו חזר על עיקרי הדברים שנאמרו במכתבו הראשון, כולל המלצותיו באשר למבחן מיוחד לבדיקת התיזה של המשיבה. המשיבים רואים בכתיבת מכתב ההתנצלות משום הודאה בעוולה ובמשלוח המכתב הנוסף לאחר מכן משום החרפת העוולה.
ג. בפסק דינו פסק ביהמ"ש המחוזי כי היה במכתב משום הוצאת לשון הרע ועקב כך שהמכתב מייחס לתובע... התנהגות פסולה בטענה ששימש מדריך להכנת דוקטורט של הידועה בצבור שלו...". השופט קבע כי כל העובדות שצויינו במכתב היו נכונות, למעט המשפט לפיו המשיב הינו "המדריך הרשמי והיחיד לתיזה" שלא היה נכון ביום 1.2.82 כאשר המכתב נשלח. השופט קבע כי "התנהגותו... לא היתה זדונית ולא היתה שלוחת רסן". עם זאת קבע השופט כי לא עומדות למערער הגנות שבחוק ועל כן חייב אותו בתשלום פיצוי עבור הנזק שנגרם למשיבים. המערער ערער נגד החלטה זו של ביהמ"ש ואילו המשיבים מעלים בערעורם הנגדי טענות שונות שמגמתם להביא לפסק דין מחמיר יותר של המערער. ערעורו של המערער נתקבל וערעורם של המשיבים נדחה.
ד. לעניין תחולת ההגנה הכלולה בסעיף 14 לחוק - סעיף זה אומר כי "תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". ביהמ"ש המחוזי שלל מן המערער הגנה זו מן הטעמים הבאים: הדברים שהופיעו במכתב שלפיהם המשיב הינו "המדריך הרשמי היחיד לתיזה" לא היו דברי אמת בתאריך בו נשלח המכתב; אי
האמת הינה בפרט מהותי ואינה בגדר "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". קביעות אלה של ביהמ"ש המחוזי אין לקבל. ראשית, ספק רב אם אין אמת בכך שנכון ל- 1.2.82 היה המשיב עדיין בגדר "המדריך הרשמי והיחיד לתיזה" שכן ההחלפה אושרה רשמית רק ביום 14.2.88. המשיבה עצמה ביקשה את החלפת המדריך במכתב שנכתב ביום 2.2.82, היינו יום אחד לאחר כתיבת מכתבו של המערער; שנית, גם אם אין דברי המערער בנקודה זו דברי אמת, הרי שלא צדק ביהמ"ש דלמטה כי אין מדובר כאן ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". שתי העובדות העיקריות שעליהן נסוב המכתב הן: היות המשיב "המדריך הרשמי והיחיד לתיזה" של המשיבה; שהמשיבה הינה גם "הידועה בציבור" שלו. העובדה השנייה הוכחה כאמת, אך לכאורה נשלל כל היסוד העובדתי של המכתב אם אין אמת בעובדה הראשונה. ברם, גם העובדה הראשונה בעיקרה אמת היא.
ה. חשוב לעניין זה לעיין במכתב בשלמותו ובמגמת הכתוב. עולה בברור מהמכתב כי מה שהטריד את המערער זה החשש שמא היתה מעורבות יתר של המדריך בהכנת העבודה האמורה, וכי עלול להיגרם נזק לשמו הטוב וליוקרתו של המוסד האוניברסיטאי כולו עקב תופעה זו. לעניין זה אין נפקא מינא אם נפסקה ההדרכה שבעה ימים לפני המכתב או שעדיין נמשכה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הקשרים בין המשיבים היו כקשרים שבין "ידועים בציבור" לפחות מאז חודש יולי 81, אך ברור שההחלטה לעזוב בית ומשפחה אינה נולדת בין יום. המשיב שימש כמדריך של המשיבה משנת 1977, חמש שנים לפני מועד ההחלפה, כשההחלפה נתבצעה בסמוך למועד סיום העבודה. לאור הקשר ההדוק בין המשיבים במשך תקופה ממושכת, אין פנייתו של המערער מאבדת ממשקלה ומהאקטואליות שלה עקב ההחלפה במדריכים שחלה ימים ספורים לפני כתיבת המכתב. דברים אלה יפים גם לגבי הצעת המערער כי יש לערוך מבחן קפדני במיוחד ביחס לעבודת המחקר של המשיבה. על כן, בהקשר של המכתב בכללותו, יש לראות את אי האמת, אם אכן אי אמת היא, כמתייחסת לנקודה שולית ומשנית "המהווה פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". אשר לטענת המשיבים כי לא הוכח שמדובר בפרסום שהיה לו "עניין ציבורי" שזהו תנאי חיוני נוסף להחלת ההגנה לפי סעיף 14 לחוק - אין ספק כי הנושא הנדון, אשר יש לו השלכות על מעמדו, שמו הטוב ויוקרתו של מוסד אקדמי חשוב, ועל משקל התארים האקדמיים המוענקים על ידו, הינו בעל "עניין ציבורי". לפיכך ההגנה בסעיף 14 לחוק יכולה לעמוד למערער.
ו. נראה כי המערער יכול לחסות גם בצילה של ההגנה לפי סעיף 15 לחוק - הגנת תום הלב. לפי סוגיה 15 "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלה... הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי... או בקשר לעניין ציבורי...". אל תוך סעיף 15 של החוק יש לקרוא גם את האמור בסעיף 14 ביחס להגנת "אמת דיברתי" שההגנה לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. לפיכך, טעותו של המערער, אם אמנם בטעות מדובר, היא בנקודה משנית ואין בה משום פגיעה של ממש. באשר לדעה המובעת - הסעיף מגן על דעה הנאמרת בתום לב, בנסיבות המוזכרות בסעיף, אף אם אינה מעוגנת במלואה במציאות. ביהמ"ש המחוזי קבע באשר לתום לבו של המערער כי התנהגותו לא היתה זדונית וכי לא הוכח שהיתה לו כוונה כלשהי לפגוע בתובעים בתור שכאלה. ביהמ"ש קבע כי פעילותו של המערער בנושא הנדון נבעה מרצונו לגרום לתיקון מצב עניינים שהיה נראה פגום בעיניו. יש לקבל את מסקנות השופט בעניין תום לבו של המערער ואין להתערב בדבר. אשר למכתב ההתנצלות ששלח המערער - אין לייחס לו חשיבות מיוחדת שכן מכתב זה שוגר כנראה מטעמים טקטיים, ומתוך תקווה להביא בדרך זו לחיסול התביעה, ואין הדבר מעיד על תום לבו של המערער או על העדרו בעת כתיבת מכתב התלונה נשוא המשפט.

ז. המשיבים טוענים כי סעיף 16(ב)(2) לחוק הקובע חזקה בדבר היעדר תום לב על פי סעיף 15 חל במקרה שלנו. סעיף 16 אומר כי "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה... הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". לאור הדברים האמורים לעיל הרי שנתקיימה "אי האמת המותרת" על פי סעיף 15, כך שאין צריך להתייחס לטענה זו. ברם, גם לגופם של דברים אין ממש בטענת המשיבים. המערער אמנם לא פנה למשיבים לפני כתיבת מכתבו ולא וידא אם המשיב משמש עדיין כמדריכה של המשיבה, אך אין לומר כי המערער לא נקט אמצעים סבירים לצורך בירור האמת. עניין זה צריך להבדק על פי נסיבות המקרה המסויים העומד בפני ביהמ"ש. המערער ניסה מספר פעמים לשכנע את המשיב לעזוב את תפקידו והפעם האחרונה היתה כשבועיים לפני כתיבת המכתב. בכל השיחות היה המשיב עיקש בעמדתו ואף גער במערער על כי הוא מתערב בעניין לא לו, ומדבריו ניתן היה להסיק שאין הוא אפילו מעלה בדעתו אפשרות של הפסקת ההדרכה. לאור זאת לא היה זה בגדר הבלתי סביר שהמערער לא ראה לנכון לבדוק שמא שינה המשיב דעתו.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט בך. עו"ד מ. זרסקי למערער, עו"ד י. לוי למשיבים. 27.9.88) .

ע.א. 516/87 - מדינת ישראל נגד יהודית בלייכפלד

*סירוב המינהל לחתום חתימת בעלים על בקשה לתוספת בנייה בדירה שנחכרה ע"י העותרת(הערעור נתקבל ברוב דעות השרפטים חלימה וגולדברג נגד דעתו החולקת של השופט לוין) .
א. במאי 1975 נחתם חוזה חכירה בין מדינת ישראל ובין המשיבה ובעלה המנוח שלפיו החכירה להם המדינה חלקת קרקע. על החלקה הקימו המשיבה ובעלה את ביתם עוד בשנת 1956. חלקה זו מצוייה בין החלקות המנויות בתוספת לחוק בית הספר החקלאי מקווה ישראל אשר פורסם ביום 1.7.76. בעלה של המשיבה נפטר לפני כ- 3 שנים והותיר אחריו את המשיבה ואת שני ילדיה כיורשיו על פי דין. לאחר שנתאלמנה פנתה המשיבה למינהל מקרקעי ישראל כי יתן את הסכמתו לתוספת בנייה למבנה הקיים, כדי שבתה של המשיבה ומשפחתה יוכלו לבא ולהתגורר עמה. בהיותה אשה מבוגרת, כבת 78, וחולנית, קשים על האלמנה המגורים בדירה בגפה. בקשת המשיבה נדחתה במכתב שבו נאמר כי אין המינהל מאשר "בניית תוספת למבנה שהינו חלק משיכון עובדים מקווה ישראל". כיוון שכך עתרה המשיבה לביהמ"ש כי יצהיר שמינהל מקרקעי ישראל "נוהג שלא כדין ותוך הפרת החוזה בינו לבין המבקשת (המשיבה) כאשר הינו מסרב לחתום חתימת בעלים על הבקשה שהגישה המבקשת לאישור תוספת בנייה בביתה...". ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבה.
ב. ביהמ"ש דן בשאלה אם יש לראות בסעיף 5 לחוזה החכירה, כשהוא נקרא עם סעיף 4 לחוק השכירות והשאילה, מקור לחיובה של המערערת לתת את הסכמתה לבנייה. סעיף 5 לחוזה החכירה קובע כי "אסור לחוכר... להוסיף על המבנים הקיימים בנכסים אם השינויים או התוספת יביאו להגדלת השטח הבנוי של הנכסים... אלא בהסכמתו המפורשת מראש ובכתב של המשכיר...". ביהמ"ש סבר כי בידי המדינה "זכות הנובעת מן החוזה" לתת או לא לתת הסכמתו לשינויי בנייה, אך זכות זו יש לקיים בתום לב ובדרך מקובלת. הפירוש ההגיוני שיש לתת לכך, סבר ביהמ"ש, הוא כי אין הסירוב יכול להיות שרירותי וחייב הוא להיות מנומק וסביר ועומד לביקורת כביקורת שמפעיל ביהמ"ש על כל שימוש בזכות הנובעת מחוזה. ביהמ"ש הסיק מנוסחו של סעיף 5 את קיומו של חיובכפי שמבקשת המשיבה, וסרוב המינהל לתת את הסכמתו המבוקשת אינו סביר ונגוע בחוסר תום לב. ביהמ"ש דחה את הטענות כי הבקשה כפי שהוגשה ע"י המשיבה אינה
תואמת לתכניות הבנייה למיניהן שכן אם כך הדבר הרי שלטונות התכנון לא יתנו את האישור, ואין על המינהל לדחות כבר על הסף את הבקשה ליתן את חתימתו כבעלים. השופט סבר כי גם חוק מקווה ישראל אינו יכול למנוע היענות לבקשת המשיבה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים חלימה וגולדברג בפסק דין מפי השופט גולדברג, כנגד דעתו החולקת של השופט לוין.
ג. השופט גולדברג (דעת הרוב): אין עניינו של הערעור בזכויותיה של בת המשיבה בנכס, כאחת מיורשותיו של אביה המנוח, ואין ביהמ"ש בא לפסוק בזכות של הבת לגור בדירה בין עם אמה ובין בלעדיה. כמו כן אין עומדת לדיון השאלה בדבר זכותה של המשיבה להעביר את זכות החכירה לאחרים. כל שיש לדון בערעור הוא אם סבירים הם נימוקי המערערת שלא לחתום חתימת בעלים על הבקשה שהגישה המשיבה לאישור תוספת בנייה לביתה, כדי שבתה ומשפחתה יגורו עמה. עניין לנו במקרה זה לא רק בנורמות שבתחום המשפט הפרטי, ואין הדיון מותחם רק לשאלה אם נהג המחכיר בדרך מקובלת ובתום לב, כאמור בסעיף 4 לחוק השכירות והשאילה. כיוון שהמדינה היא צד לחוזה החכירה, מורחבת עליה יריעת הנורמות גם לעבר הנורמות המיוחדות של המשפט הציבורי, החלות עליה כנאמן הציבור, תוך התאמתן של נורמות אלה למערכת היחסים עליה הן מוחלות. יש לברר אם נימוקי המשיבה נופלים לגדר "מיתחם הסבירות". אין על ביהמ"ש להעמיד עצמו במקום הרשות ואין די בכך שמבחינה אובייקטיבית, כפי שהדברים נראים בעיני ביהמ"ש בשבתו לדון בנושא, אפשר היה לקבל החלטה סבירה יותר.
ד. שניים הם נימוקיה של המערערת לסרובה לתת את ההסכמה המבוקשת. האחד הוא כי על החלקה הנדונה חלה תכנית מפורטת שלפיה האיזור הוא "מגורים (עובדים) קומה אמת" ואילו המשיבה מבקשת לבנות תוספת בניה לשם מגורי בתה ומשפחתה שאינם עובדים בבית הספר החקלאי מקווה ישראל; הנימוק השני נעוץ בהוראות סעיף 4 לחוק מקווה ישראל הקובע כי "מקרקעין המפורטים בתוספת מיועדים לשימוש בית הספר ואין לשנות את יעודם זה אלא לפי יוזמת שר...". שני הנימוקים נכונים הם ומצדיקים את סירוב המשיבה. אף אם הסמכות שלא לאשר תכנית בנייה מסורה בסופו של דבר לרשויות התכנון, אין לומר כי על המדינה להתעלם כליל מהוראות תכנית בניין עיר, בבואה להפעיל את שיקול דעתה על פי סעיף 5 לחוזה החכירה. שיקול זה הוא לגיטימי ואינו חורג מ"תחום הסבירות". מה עוד כי התכנית האמורה אושרה מבלי שבאה לה התנגדות מאת המשיבה או בעלה שכבר ישבו בדירתם בעת ההליכים לאישור התכנית. כבר בחוזה החכירה שנחתם כשהמנוח היה עובד של בית הספר נאמר כי "הנכסים מוחכרים בזה, אך ורק למטרות מגורים לשימוש עצמי עבור החוכר ובני ביתו ואסור לו להשתמש בנכסים לצרכים אחרים בלי הסכמה מפורשת בכתב מעת המחכיר". משמע שהחוזה עצמו כירסם בזכויות החוכרים בכל הנוגע לזכותם לשכן אחרים בדירה.
ה. אף הנימוק השני בדבר מיהותם של דיירי הנכס אינו משולל יסוד נוכח הוראות חוק מקוה ישראל. אכן כלל גדול הוא שאין לפרש חוק חדש כבא לשלול זכות מוקנית אלא אם הדבר נאמר בו במפורש, ושלילת זכות אשר כזאת אין בנמצא בחוק מקווה ישראל. אולם בבוא המערערת לשקול אם ליתן את הסכמתה לתוספת בנייה, לשם מגוריו של מי שאינו עובד בבית הספר, אין עליה להתעלם מכך כי להגדלת המבנה אין כל נגיעה לשימוש הקבוע בסעיף 4 לחוק מקווה ישראל. בהסתמכה על החוק המייחד את המקרקעין המפורטים בתוספת שבו לשימוש בית הספר ומטיל הגבלות על שינוי היעד, לא שרבבה על כן המערערת שיקול זר ופסול.
ו. השופט ש. לוין (דעת מיעוט): גם אם נכונה טענת המערערת שסעיף 5 לחוזה החכירה, אילו היה כלול בחוזה חכירה "פרטי", לא היה מונע בעד הבעלים לסרב לתוספת
הבנייה על ידי החוכר, הרי הכל מודים שמינהל מקרקעי ישראל אינו רק בעלים פרטי אלא הוא פועל אף בתחום המשפט הציבורי וחלים עליו כללי המשפט הציבורי. כאשר נחתם חוזה החכירה בשנת 1975 בין המינהל ובין המשיבה ובעלה פעל המינהל גם כגוף ציבורי משכן. מדובר בחוזה חכירה לתקופה של 49 שנים הכולל אופציה של הארכה ל- 49 שנים נוספות. לענייננו, זכויות הקניין של החוכרים, בכפוף לכללי המינהל בעניין התשלומים, דומות לזכויות של בעלים. בנסיבות אלה גם המינהל מודה כי אינו רשאי להתנגד לתוספת בנייה מטעמים שאינם רלבנטיים. צדק ביהמ"ש המחוזי כי עניין התאמתה של הבנייה המוצעת לתכנית זו או אחרת החלה על החלקה הנדונה אינו מעניינו של המינהל. אם הבנייה המוצעת תואמת את התכנית - ההתנגדות אינה במקומה, ואם הבנייה אינה תואמת את התכנית, ממילא לא תקבל המשיבה את ההיתר הדרוש לה. אין טעם או הגיון לחסום את דרכה של המשיבה מראש מלפנות לרשויות התכנון והבנייה לעניין זה. צודקת המשיבה גם באשר לנימוק השני של המינהל לסירובו לתוספת הבנייה. בהליך הנוכחי אין מקום לפסוק בזכויות הבת לגור בדירה כיורשת של המנוח, ואם כך הוא הרי שומה על ביהמ"ש להפריד לצורך ההליך הנוכחי בין עניין הבנייה ועניין יעד המגורים בבנייה הנוספת. אין בחוק מקווה ישראל כל הוראה האוסרת בנייה נוספת באתר שהחוק חל עליו.

(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. עו"ד זכאי למערער, עו"ד בס למשיבה. 25.9.88).

ע.א. 472/86 - שאול עזר נגד יצחק עזריהו ואח'

מהותו של מסמך כ"הסכם". דרישה למסמך בכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין(הערעור נדחה).

א. המערער והמשיב הם אחים. המשיב הינו הבעלים של חלקת קרקע בהרצליה ולזכותו של המערער רשומות שתי הערות אזהרה לגבי החלקה. הערות אלה נרשמו מכח הסכמים שנערכו בין האחים בשנת 1977. בשנת 1982 התקשר המשיב בחוזה עם המשיבים 2 ו-3 (להלן: הקונים) אשר תכליתו מכירת החלקה לקונים. ביצוע העיסקה הותנה, בין היתר, במחיקת שתי הערות האזהרה שהיו רשומות לטובת המערער. באוקטובר 1982 נערך מסמך המנוסח כמכתב מאת המערער, המתגורר בחו"ל, אל ב"כ בארץ (להלן: המסמך) שבו נכתב בין היתר: "יצחק עזריהו (המשיב) מתחייב לשלם לי סכום כולל של 60,000 דולר, כתמורה על סכום זה אני מסכים... למחוק את הערת האזהרה ולאפשר ליצחק (המשיב) למכור את האדמה לכל קונה...". המערער והמשיב חתמו על המסמך האמור. על יסוד המסמך הנ"ל קבע ביהמ"ש המחוזי כי על המשיב להעביר למערער סכום של 60,000 דולר ובתמורה לכך תמחקנה הערות האזהרה שהיו רשומות לזכותו של המערער. בביהמ"ש המחוזי נחלקו הצדדים בשלוש שאלות עיקריות: מהותו של המסמך, האם הוא חוזה מחייב בין הצדדים כגירסת המשיב או שמדובר ב"רשימת הנחיות" של המערער לב"כ גרידא; האם הוטעה המערער ע"י הבעלים, הטעייה המעניקה לו את הזכות לבטל את המסמך; האם היתה הסכמת המערער מותלית בתנאי שהמשיב יצליח בשליחותו להשכין שלום בין המערער לבין בני משפחה עמם היו יחסיו מתוחים ואם לאו. ביהמ"ש המחוזי קבע כאמור והערעור נדחה.
ב. אשר למהותו של המסמך - ביהמ"ש המחוזי אמר בפסק דינו "בחנתי את המסמך...האם עומד המסמך בדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין והאם לפי מהותו יצר המסמך קשר חוזי מחייב". על שאלה זו השיב השופט בחיוב. אמנם השופט הגיע לתוצאה סופית נכונה, אך לא צריך היה להעביר את המסמך בכור המבחן של סעיף 8 הנ"ל בהתחשב במהות "העיסקה" שלפנינו. סעיף 6 לחוק המקרקעין מגדיר עיסקה במקרקעין כ"הקנייה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה". סעיף 8 בחוק קובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". מקריאת שני הסעיפים עולה
כי רק עיסקה כהגדרתה בסעיף 6 לחוק דורשת מסמך בכתב כדרישת סעיף 8 לחוק. השאלה היא איפוא אם העיסקה בענייננו, היא "עסקה במקרקעין" שמהותה "קניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין". התשובה לכך היא שלילית. שאלת תוקפה הקנייני של הערת האזהרה התעוררה במספר פסקי דין ומהם עולה המסקנה כי הערת האזהרה אינה "זכות במקרקעין" כמשמעותה בסעיף 6 לחוק ולפיכך, בעיסקה שבין המערער לבעלים לא היה צורך במסמך בכתב לפי סעיף 8 לחוק. ניתן גם לגרוס כי הערת אזהרה בפני עצמה אינה כלל "עיסקה במקרקעין" אלא הכרזה בלבד על התחייבות לבצע עיסקה במקרקעין בבוא העת, וכן יש ליתן את הדעת כי בענייננו אין עוסקים בעיסקה שתכליתה רישום של הערת אזהרה אלא במחיקתה, אך אין צורך להחליט כאן בשתי השאלות האמורות.
ג. לנוכח המסקנה כי אין צורך במסמך בכתב לפי סעיף 8, נכונה מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי "בשאלת הווצרותו של קשר חוזי מחייב מכוחו של המסמך יש להכריע לא עפ"י צורתו של המסמך אלא עפ"י כוונת הצדדים המתקשרים, כפי שהיא ניכרת ומסתברת מנסיבות התנהגותם לפני, בעת ואחרי ההתקשרות, וכן מתוכן המסמך גופו... הנסיבות שהוכחו... הובילוני למסקנה... ש(המסמך) אכן נועד להעמיד התקשרות חוזית מחייבת". כמו כן צדק השופט בקביעתו כי נסיבות המקרה מעידות על כך שהמסמך היה פרי גמירות הדעת של שני הצדדים להתקשר בחוזה מחייב. משהסתבר כי אכן היה "מפגש רצונות" כאמור נותרו לבחינה השאלות אם יש ממש בטענות המערער בדבר "הטעייה" ו"התנאי המתלה".
ד. באשר לטענת ההטעייה - המערער טען כי הוטעה על ידי המשיב הן בכך שהלה לא גילה לו כלל על קיומו של הסכם מכר בין המשיב לבין הקונים והן בכך שהטעה אותו בדבר הסכום הצפוי להתקבל, דהיינו 100 אלף דולר במקום 150 אלף דולר כפי שהוסכם בין המשיבים. סעיף 14 לחוק החוזים (סעיף הטעות) קובע "טעות, לענין סעיף זה וסעיף15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה". כאשר מדובר בהטעייה שמשמעותה הטעייה בכדאיות העיסקה בלבד, לא יוכל מי שהוטעה להזקק לתרופת הביטול, אם כי יוכל לפנות לסעיף 12 לחוק החוזים המזכהו בפיצויים. במקרה שבפנינו, גם אם היתה הטעייה, ואין הדבר כך, הרי צדק ביהמ"ש המחוזי כי "כדי להצליח בטענתו שהינו פטור מן ההתחייבות החוזית שנטל על עצמו... לא די היה למשיב להוכיח את עצם ההטעייה... שכן ההטעייה אינה מבטלת את ההתקשרות מעיקרה, אלא היה עליו גם להראות שבהסתמכותו על עילת ההטעייה עשה שימוש כדין בברירה המוקנית לו בסעיף 15 לחוק החוזים... הוא ביטל את החוזה בדרך ובמועד... משלא עשה כן נשאר החוזה... על כנו כחוזה תקף ומחייב לכל דבר וענין... נמצא שגם אם אניח לזכות המשיב שאמנם הוא טעה... לא יהיה בכך להועיל להגנתו". גם באשר לטענת התנאי המתלה צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי המערער לא הצליח להוכיח תנאי מתלה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, חלימה, אריאל, החלטה - השופט אריאל. עו"ד מאיר כהן למערער,עו"ד ג. קלינג למשיבים. 22.9.88).

בש"פ 651/88 - מדינת ישראל נגד פלוני קטין

*רשות ערעור על החלטה בעניין שחרור בערובה (בקשה לרשות ערעור על החלטה בעניין שחרור בערובה - הבקשה נדחתה).

המשיב, יליד שנת 1971, הואשם בהתפרעות והצתה והתביעה ביקשה מעצר המשיב עד תום ההליכים. בימ"ש השלום דחה את בקשת המדינה והחליט לשחרר את המשיב בערובה ובתנאי שיהיה במעצר בית ובתנאים נוספים של הפקדת כסף וערבות. בימ"ש השלום הסתמך על סעיף 21א'(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי, בסברו שניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של המשיב חמורה
פחות מאשר מעצר ממש. עררה של המדינה לביהמ"ש המחוזי נדחה מן הטעם ששניים מעדי התביעה נאשמים בבתי משפט אחרים ומשפטם טרם נסתיים, כך שמשפטו של המשיב עשוי להשתהות יתר על המידה ולפיכך אין לעצרו עד תום ההליכים. המדינה עתרה לביהמ"ש העליון לקבל רשות לערור על ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי, וזאת בגדר סעיף 38(ב) לחוק סדר הדין הפלילי כפי שתוקן בשנת תשמ"ח. בעבר לא ניתן היה להשיג בפני שופט ביהמ"ש העליון על החלטה בדבר מעצרו של נאשם שניתנה בבימ"ש לשלום ואשר הוחלט בה בערר בביהמ"ש המחוזי, כאשר כבר הוגש כתב אישום נגד הנאשם. סעיף 38(ב) כפי שתוקן משנה את המצב, מבחינה זו שהוא מאפשר למדינה או לנאשם לפנות לשופט משופטי ביהמ"ש העליון בבקשת רשות לערור על החלטה כאמור של ביהמ"ש המחוזי. במסגרת זו הוגשה בקשה זו והבקשה נדחתה.
השיקולים שבגדרם אפשר ליתן רשות לערור לא פורטו בנוסח הסעיף אך אין ספק כי מדובר במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות, המחייבת בדיקת נושא הבקשה בהליך שלישי, לאחר שהעניין כבר נדון בשתי ערכאות. נראה כי ביהמ"ש יכול בסוגייה זו להנחות את עצמו ע"י הכללים הקיימים לעניין מתן רשות ערעור על החלטה של ביהמ"ש המחוזי שישב כערכאת ערעור על פסק דין או החלטה אחרת של בימ"ש השלום. מדובר בשאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים שבהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על ידי ביהמ"ש העליון; מקרים שבהם יש חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות צבורית בעניין. במלים אחרות, מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה שבמחלוקת. בענייננו מייחסת המדינה למשיב ביצוע עבירות של התפרעות והצתה על רקע לאומני, כאשר לחובת המשיב הרשעה קודמת מאותו סוג. המדינה מבקשת שתקבע הלכה לעניין התייחסות ביהמ"ש לבקשות מעצר בקשר לעבירות האמורות בדרך כלל, והיא טוענת שכאשר קיימת ראייה הקושרת את הנאשם לביצוע עבירות כאלה על ביהמ"ש להימנע בדרך כלל מלעשות שימוש בסעיף 21א (ב)(1), ומה גם שאין המשטרה יכולה לפקח שתנאי מעצר בית שבהם מותנה השחרור בערובה אמנם יתקיימו. אכן, אילו עמדה השאלה כפי שהתביעה הציגה אותה, כאמור, יתכן שהיה מקום לתת למדינה רשות לערור. ברם, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר מהטעם ששניים מעדי התביעה נאשמים בבתי משפט אחרים ומשפטו של המשיב עשוי להשתהות יתר על המידה. התובעת ביקשה לקבוע שלא כך הדבר, אך נראה שבין אם צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו ובין אם לאו, אין טענת המדינה בנושא זה ראוייה לשמש כעילה מספקת למתן רשות לערור.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' א. כהנא למבקשת. 28.10.88).

ע.א. 55/87 - בנימית, חברה לבניין בע"מ נגד מדינת ישראל

*חישוב פיצויים למפוני סיני (הערעור נדחה).

המחלוקת בענייננו נוגעת לפרשנות סעיף 23(ג) לתוספת ז' לחוק פיצויים מפוני סיני הקובע לאמור "לצורך עריכת החישוב יוכל הזכאי לבחור שנת הכנסה החל משנת ..1975. ההכנסה השנתית תיקבע על בסיס ספרי החשבונות של העסק, דוחו"ת לרשויות המס או תחשיבים ענפיים מתאימים של רשויות המס... הכל לפי בחירת הזכאי...". השאלה שעלתה כאן היא אם בידי הזכאי בחירה בלתי מוגבלת בין החלופות השונות של דרכי ההוכחה הקבועות בהוראת החוק האמורה. לאור נוסחו של הסעיף לא יכול להיות חולק שהבחירה בין החלופות היא בידי הזכאי. דא עקא, האמור בחלופה אין משמעותו בהכרח שהטענות הקונקרטיות המתבססות על דרך הוכחה פלונית, אכן חייבות לעולם להיות אמינות על ביהמ"ש. סעיף 23 הנ"ל לא בא לשלול שיקול דעת מן הרשויות השיפוטיות. בכל הנסיבות יש לדחות את הערעור.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יהושע בר אל למערערת, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 26.10.88).

בש"א 307/88 - עזבון המנוחה יהודית זיידנצייג ואח' נגד חנה שטיין ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המבקשים חוייבו לשלם למשיבים סכום של כ- 82,000 ש"ח ומבקשים הם לעכב את ביצועו של פסק הדין בנימוק שמדובר במקרה חריג ועל כן אין לנהוג לפי הכלל שאין מעכבים ביצועו של פסק דין שהחיוב בו הוא לתשלום כספים. המבקשים טוענים כי על מנת לשלם את סכום פסה"ד יהיה צורך למכור נכס של העזבון וזה יביא למצב בלתי הפיך שלא ניתן יהיה להחזירו לקדמותו אם יזכו בערעור. כן הובע חשש, סתמי, ללא ביסוס כלשהו, כי המבקשים עשויים להיתקל בקשיים לגבות בחזרה כספים שישלמו כדי לקיים את פסק הדין. נימוק כפול זה בלבד אין בו כדי להצדיק עיכוב קיום פסק דין שכל חיובו הוא תשלום כספים. אולם, מתוך נימוקי הערעור עולה כי פרט חיוב עיקרי בסך 50,000 ש"ח שנפסק כפיצוי בגין התייקרות חומרי בניין שונים, נקבע עפ"י אומדנא גרידא וללא ביסוס של ממש. בטענה זו יש ממש וההשגות של המערערים בהקשר זה יש להם יסוד. בנסיבות אלה יש להורות על עיכוב ביצוע של חלק החיוב, היינו סכום של 30,000 ש"ח, ולדחות את הבקשה לגבי יתרתו.

(בפני: השופט בייסקי. 24.10.88).

בש"פ 544/88 - חזקי אורלי ואח' נגד אלי פנחסי ואח'

*הארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי התנהלו הליכים אזרחיים בין הצדדים וניתן פסק דין המחייב את המשיבים להסיר משכנתאות הרשומות על נכס שמכרו למבקשים. המשיבים לא מילאו אחר פסק הדין ובמסגרת הליכי בזיון ביהמ"ש הורה ביהמ"ש המחוזי לאסור את המשיבים "עד שיתרצו" אם לא יבוצע פסק הדין תוך פרק זמן שנקבע. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המשיבים וביטל את החלטות ביהמ"ש המחוזי בכל הנוגע להליכי בזיון ביהמ"ש. פסק הדין ניתן ביום 1.9.88, היינו בתוך תקופת הפגרה, וביום 16.9.88 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף. המועד להגשת העתירה הוא 15 ימים מיום מתן פסק הדין, כאמור בתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, אך ב"כ המבקשים טוען כי מועד זה טרם חלף. לשיטתו, הואיל ופסק הדין ניתן בעיצומה של פגרת בתי המשפט, הרי מכח סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות אין להביא בחשבון את תקופת הפגרה. לפי טיעון זה הנועד להגשת עתירה לדיון נוסף מתחיל לאחר תום הפגרה, ביום 1.9.88. לחילופין ביקש ב"כ המבקשים להאריך את המועד להגשת עתירה לדיון נוסף בשל חשיבות הבעייה העולה מפסק הדין של ביהמ"ש העליון. הבקשה נדחתה.
תקנות סדר הדין בדיון נוסף קובעות הוראות מיוחדות לעניין הליך זה. בהיעדר הוראה מיוחדת אין בהליכי דיון נוסף תחולה לחיקוקים אחרים בעניינים של סדר דין. כך אין תחולה לתקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי שלפיה "תקופת פגרה לא תובא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי ביהמ"ש או הרשם...". ב"כ המבקשים טוען כאמור כי יש להזקק לסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות הקובע הוראה כללית לגבי מניין ימי תקופה בה נכללים ימי מנוחה, פגרה או שבתון. ספק אם יש תחולה להוראה זו בענייננו, אך אין צורך לדון בכך שכן גם בהתבסס על הוראת סעיף 10 (ג) לחוק הפרשנות איחרו המבקשים את המועד. סעיף 10 (ג) קובע "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעפ"י חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". עפ"י הוראה זו אין ספק כי ימי פגרה החלים בתוך התקופה נמנים לצורך חישוב התקופה. רק אם הפגרה חלה ביום האחרון שבתקופה אין היום האחרון נמנה והיום שלמחרת הפגרה הוא היום האחרון בתקופה. בענייננו ניתן פסק הדין בתוך תקופת הפגרה, ביום 19.7.88 והיום האחרון חל בתוך תקופת הפגרה. לפי הרישא של סעיף 10 (ג) תקופת הפגרה נמנית בימי התקופה כך שהיום האחרון להגשת הבקשה חל ביום 3.8.88. אולם הואיל והיום האחרון
הוא יום פגרה נדחה המועד עד לאחר תקופת הפגרה, היינו גם יום 1.9.88. בקשה זוהוגשה ביום 6.9.88 ומכאן שהוגשה באיחור. אשר לטענה כי יש להאריך את המועד בשלחשיבות העניין העומד לדיון - חשיבות העניין כשלעצמה אינה מהווה טעם מיוחדלהארכת המועד. אין גם לקבל את הטענה כי הפרשנות המסופקת של סעיף 10(ג) הינהמבחינת טעם מצטבר לחשיבות העניין.

(בפני: הרשם צור. עו"ד פז למבקשים, המשיב לעצמו. 21.10.88).

בש"פ 575/88 - אילנה אטיאס נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה באיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררת הואשמה יחד עם בעלהבשורה של עבירות שעיקרן מעשי סחיטה באיומים נגד שני גברים נשואים על רקע שליחסים מיניים בינם ובין העוררת. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררת ובעלה עדתום ההליכים ובשעתו הגישה העוררת ערר לביהמ"ש העליון ועררה נדחה. העוררתפנתה פעם שנייה לשחררה בערבות כאשר הנימוק העיקרי היה חיקוקו של תיקון מספר9 לחוק סדר הדין הפלילי. הסניגור טען כי במצב המשפטי החדש אין יותר סיבה להחזיקאת העוררת במעצר, שכן מכל הסיבות שבעטיין ניתן צו המעצר הראשון נותרה כיום רקחומרת העבירה בלבד, וזו, על פי הוראות סעיף 21א'(ד) איננה סיבה מספקת. אמנםבהחלטה הראשונה אחד הנימוקים למעצר היה חשש להשפעה על עדים, והעיקר שניהגברים שהיו קורבנות הסחיטה, אך לטענת הסניגור נימוק זה איננו קיים יותר באשרשניהם כבר העידו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לשחרור בערובה והערר נדחה.
אכן, החשש להשפעה על עדים ולשיבוש הליכי המשפט פחת בהרבה לאחר עדותם שלשני המתלוננים ואולם אין בכך כדי להצדיק את השחרור בערובה. העבירות המיוחסותלעוררת ולבעלה קשורות באיום במעשי אלימות ואלה נמנות במפורש בסעיף 21א' עלהעבירות שבשל חומרתן בלבד ניתן לעצור עד תום ההליכים. זאת ועוד, נימוק נוסףשניתן בזמנו מתייחס לחשש שהנאשמת תימלט מן הדין ובעניין זה לא השתנה דבר מאז.כמו כן המשפט מתנהל בקצב מזורז ביותר, מרבית עדי התביעה כבר העידו והמשפטאמור להסתיים בקרוב. היסוס מה גרמה העובדה שלעוררת שני ילדים קטינים שכרגעשני הוריהם במעצר. בתיק ב.ש. 821/85 (פד"י ל"ט(3) 503) נקבע כי הישארות קטיןללא טיפול כאשר שני הוריו במעצר הוא נימוק לשחרור האם בערובה. ברם, אין המקרהההוא דומה למקרה דנא. במקרה הנדון היה מדובר בקטין שבגלל מעצר הוריו "נמצאללא בית ללא גואל ומושיע, כשהוא נזקק לחסדי שכנים כדי שתהיה לו קורת גג" כאמורבפסק הדין, ואילו במקרה שלנו נמצאים הילדים בביתן ובטיפולן של אמה ואחותה שלהעוררת. לפיכך נדחה הערר.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד מוקי לנדמן לעוררת, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 24.10.88).

בש"פ 598/88 - מחמוד קעדאן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שריפת מכונית המהווה ראיה במשפט) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

ביהמ"ש המחוזי שוכנע כי בידיהתביעה תשתית ראייתית לכאורית שלפיה העורר השתתף בשריפת מכונית על מנתלהעלימה, כאשר המכונית שנשרפה מהווה ראייה מרכזית במשפט שהתנהל נגד העורר.כן מסתבר שהעורר השמיע דברי איומים נגד אלה שאמורים להעיד נגדו וגם זייף תעודתזהות שבעזרתה ניסה להטעות את השוטר שבא לעצור אותו, היינו נסיון להימלט מאימתהדין. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. כל אחת מןהעובדות שהיו ביסוד ההחלטה נשוא הערר, מספיקה למעצרו של העורר עד תום ההליכים לאור האמור בסעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9), מכל שכן כאשרעובדות אלה מצטברות הן.

(בפני: השופט חלימה. עו"ד כהן לעורר, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 7.10.88).

רע"פ 115/88 - טור' לוי אליהו נגד התובע הצבאי הראשי

*רשות ערעור על פס"ד ביה"ד הצבאי לערעורים (בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים - הבקשה נדחתה).

סעיף 35 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) מעניק לביהמ"ש סמכות לפסול מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה בעקבות הרשעה לפי חוק אחר (מחוץ לפקודת התעבורה) אם ההרשעה היא בשל עבירה לפי החוק האחר, הנובעת מנהיגת כלי רכב. מטרתו הברורה והגלויה של סעיף 35 הנ"ל היתה כי הוא יחול כאמצעי עונשי על כל עבירה שרקעה תעבורתי במובן הרחב של שם התואר האמור. סעיף 21 לחוק השיפוט הצבאי אשר בא לקבוע סולם עונשים לעבירות צבאיות, אינו בא לשלול תחולתן ותוקפן של הוראות חוק הקובעות הוראות ענישה מיוחדות המכוונות, לאור מטרתן, גם למערכת השיפוט הצבאית, כאשר זו מקיימת הליכים מן הסוג המתואר בהוראה המיוחדת. יש לפרש את סעיף 35 כמתייחס אל גוף שיפוטי הדן בעבירות הנובעות מנהיגת רכב. אין מקום לדון בהקשר שלפנינו בהגדרה כוללת וממצה של המונח "בית משפט". לשם הסרת ספק יש להוסיף כי חוק יסוד - השפיטה, לא שינה לעניין זה דבר. בבואו להגדיר את מבנה מערכת בתי המשפט ואת החלוקה שלהם לסוגיהם, לא ביקש חוק היסוד לשנות את משמעותו של המונח "בית משפט" רטרואקטיבית, בכל דבר חקיקה אחר ובסעיף 35 הנ"ל שקדם לו בכלל זה. לפיכך נדחתה הבקשה.

(בפני: הנשיא שמגר. 26.10.88).

רע"א 521/88 - חיים כהן נגד עצמונה כהן ואח'

*הקדמת דיון באיסור כניסת הבעל לדירת בני הזוג (הבקשה נדחתה תוך הסתייגות).

המשיבים, אשתו של המבקש ושני ילדיו הקטינים, הגישו נגד המבקש תביעה למזונות זמניים ולהחזקת ילדים, וביום 27.9.88 הגישו בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המבקש להכנס לדירת בני הזוג. בו ביום נתן ביהמ"ש המחוזי צו מניעה זמני כמבוקש וזאת במעמד המשיבים בלבד. הדיון במעמד שני הצדדים נקבע ליום 29.11.88, היינו כחודשיים לאחר מכן. ביום 4.10.88 הגיש המבקש בקשה לביטול מיידי של צו המניעה שניתן בהיעדרו, ולחילופין ביקש לקיים את הדיון במעמד הצדדים תוך 48 שעות. בקשה זו נדחתה ביום 6.10.88 מהנימוק שלא ניתן להקדים את הדיון באשר יומנו של השופט הדן בנושא מלא. בקשה נוספת של המבקש לביטול צו המניעה הזמני נדחתה ביום 10.10.88 ע"י נשיאת ביהמ"ש המחוזי הקובעת בהחלטתה כי "יש החלטה בתיק, ואין מקום לחזור על בקשה שהוחלט בה". הבקשה לרשות ערעור נדחתה, אולם ביהמ"ש העליון קבע כי המבקש רשאי להגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה נוספת להקדמת הדיון בביטול צו המניעה שיערך במעמד שני הצדדים, כאשר ביהמ"ש המחוזי התבקש לעשות כל מאמץ כדי להקדים את מועד הדיון.
צו האוסר על כניסת בן זוג לדירת בני הזוג הינו סעד מרחיק לכת, ובשל חומרתו המופלגת מצווה ביהמ"ש לנהוג בו בזהירות מרובה. צו כאמור לא ינתן שלא במעמד בן הזוג שכנגדו הוא ניתן, אלא במקרים נדירים ביותר של מעשי אלימות המעוררים חשששל פיקוח נפש כמעט, ולאחר שניתן יש לקיים את הדיון בבקשה בנוכחות שני בני הזוג תוך זמן קצר ביותר מעת הינתנו של הצו. לאור הטענות והמסמכים שהוגשו לביהמ"ש המחוזי נכון היה לתת את צו המניעה במעמד צד אחד בלבד. אולם טענות המבקש נגד קביעת מועד כעבור חודשיים ימים לשמיעת הבקשה במעמד שני הצדדים בדין יסודן. שומה היה על ביהמ"ש לאפשר לבעל הדין שכנגד להביא טענותיו בפני ביהמ"ש תוך זמן קצר ביותר ודחיית הדיון לחודשיים ימים אינה נראית סבירה בנסיבות הענין. לפיכך הוחלט כאמור.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד ש. כהן צידון למבקש. 18.10.88).

בג"צ 116/88 - שמחה שנקר נגד שר המשפטים ואח'

*בקשה למינוי חוקר לעסקיו של בנק לאומי לישראל (העתירה נדחתה).

העותר הוא בעל מניות בבנק לאומי לישראל (המשיב השלישי) וכיהן בעבר בתפקידים בכירים בבנק, הנעשה בין כתלי הבנק חשוב לך והוא מנהל מערכה כדי להביא את הדברים על תקונם. בעתירה מבקש העותר שיינתן צו נגד שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה להפעיל סמכותם לפי סעיף 223 לפקודת החברות ולמנות חוקר לעסקיו של הבנק לפי אותו סעיף. העתירה נדחתה. סעיף 223 הנ"ל מסמיך את שר המשפטים למנות חוקר על מנת לחקור את עסקיה של חברה בנקאית גם עפ"י בקשת היועץ המשפטי לממשלה ואין חולקין כי סמכות היועץ המשפטי היא סמכות שבשיקול דעת. המשיבים אומרים בתשובתם כי הנושא שהעלה העותר בעתירתו נבחן עתה בשלושה מישורים: על ידי צוות מיוחד המורכב מרואה חשבון של הבנק ונציג המפקח על הבנקים, על ידי המפקח על הבנקים וע"י משטרת ישראל. עוד מציינים המשיבים כי רשות ניירות הערך הגישה דו"ח ליועץ המשפטי לממשלה שבעקבותיו הורה היועץ על חקירה משטרתית. מינוי חוקר לפי סעיף 223 לפקודה הינו צעד מרחיק לכת כשמדובר בבנק, שהשלכות לו במערכת החיים הכלכליים שהוא מנהל בתוך המדינה ובמערכת היחסים הבינלאומית בין גופים כלכליים במדינה ומחוצה לה. היועץ המשפטי לממשלה שקל והחליט בשלב הנוכחי שלא למנות חוקר ובשיקול דעתו אין עילה להתערב. לא מן הנמנע הוא שתתעוררנה בעתיד נסיבות המצדיקות חוקר ובמקרה כזה אין ספק שהמשיבים ישקלו את עמדתם לגופו של עניין.

(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, מלץ. החלטה - השופט לוין. העותר לעצמו, עו"ד פוגלמן לשר המשפטים, עוה"ד מ. חשין וד. אגמון לבנק לאומי. 6.10.88).

בג"צ 654/88 - עלי סולימאן זברגה ואח' נגד יו"ר הוועדה המחוזית מחוז המרכז

*הריסת מבנים שהוקמו ללא רשיון (העתירה נדחתה).

כל אחד מ- 15 העותרים הקים או התחיל בהקמת מבנה בלי לקבל לכך היתר כדין מאת רשויות התכנון. לא זו בלבד כי לא ניתן היתר כזה אלא שהמבנים הוקמו על אדמה חקלאית אשר לא נועדה לבנייה. המשיב הוציא צווי הריסה מינהליים לפי סעיף 238 (א) לחוק התכנון והבנייה והעותרים ביקשו לצוות על המשיב לבטל צוי הריסה מינהליים אלה. את הסעד בביהמ"ש מבקשים העותרים על יסוד מצוקתם בשטח הדיור. מאידך העלה המשיב בתשובתו את הנסיבות שבהן נעשית הבנייה באותו מיגזר, כאשר בטרם שמשלימים תכנון כלשהו ניבנים בניינים למאות ולאלפים ואלה מעמידים את רשויות התכנון בפני עובדות שקשה לשנותן וממילא כל מערכת התכנון נמצאת מסוכלת. יתר על כן, גם רשויות תכנון מקומיות במיגזר זה מעלימות עין מהבנייה הבלתי חוקית ומכאן שיו"ר הועדה המחוזית נאלץ להזדקק להוצאת צווי הריסה מינהליים כשם שהחוק מאפשר ומחייב זאת. העתירה נדחתה.
אין לבג"צ אפשרות לבחון נכונות מצוקת הדיור של העותרים או השהיית פעולות תכנון מטעם הרשויות אם היא מוצדקת ואם לאו. ככל שמדובר בעתירה לבטל צווי ההריסה המינהליים אין בידי בג"צ להועיל לעותרים. כל אחד מהם הקים מבנים שלא כדין על אדמה שאינה מיועדת לבנייה ומשכך הדבר היה בסמכותו, ואולי אף מחובתו, של המשיב, להוציא צוי הריסה מינהליים ולא היה בידי העותרים להצביע על כל נימוק או צידוק שלפיהם יכול בג"צ לבטל צווי הריסה או להגיש לעותרים סעד אחר כמבוקש בעתירתם. העותרים ביקשו כי המשיב ידחה את ביצוע צווי ההריסה לחודש ימים, תקופה שהעותרים מאמינים כי תחול בה התפתחות בקידום התכנון. זו שאלה הנתונה לשקול דעתו של המשיב ואין בידי בג"צ לצוות על דחיית ביצוע צווי הריסה.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. עו"ד יצחק תוסייה כהן לעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיב. 9.10.88).

בג"צ 531/88 - סאמי חמודה נגד מנכ"ל משרד החינוך ואח'

*מכרז למינוי בעל תפקיד מינהלי בבית ספר (העתירה נדחתה).

עניינה של העתירה דיון בפני הוועדה המייעצת לצרכי בחירת בעל תפקיד ניהולי בבית ספר יסודי שבעקבותיו נבחר המשיב השביעי לתפקיד. הדיון בועדה התקיים ביום 2.5.88 והעתירה ובה השגות על חוקיות דיוני הוועדה הוגשה רק ביום 9.8.88. בינתיים החלה שנת הלימודים. ההודעה בדבר בחירת המועמד שפסילתו מבקש העותר נמסרה עוד ביום 6.5.88. העתירה נדחתה מחמת השיהוי. טענת העותר היא כי פנה במכתבים לרשויות משרד החינוך וביקש כי בשל הפגמים שהיו בהליכי המכרז יוחלט על ביטולו ומכתבים אלו לא נענו באופן ענייני עד היום. במכתב שנכתב על ידי ב"כ העותר ביום 5.5.88 ציין במפורש כי אם לא יקבל הודעה תוך 7 ימים ובה פירוט עמדת המשיב ייאלץ לנקוט בהליכים משפטיים, ופיסקה דומה נכללה במכתב נוסף שנשלח ביום 11.6.88. דא עקא, התשובה המבוקשת לא נתקבלה והעתירה הוגשה רק בראשית אוגוסט. בנסיבות אלה יש לדחות את העתירה בשל השיהוי הרב אשר מקבל חריפות מיוחדת ככל שהדבר נוגע למוסדות חינוך, בהם בוחרים מנהלים ומורים לקראת שנת הלימודים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. שוקרי לעותר, עוה"ד גב' יוכי גנסין ומסאלחה למשיבים. 25.9.88).

ע.א. 620/86 - שמואל חרס נגד כימיטקס בע"מ

*פיצויים בתאונת עבודה (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער נפגע בתאונת עבודה כאשר עבד אצל המשיבה ותבע נזקיו מהמשיבה. בעלי הדין הסכימו לכך כי הנכות כתוצאה מהתאונה היא בשעור של %22.5. ביהמ"ש המחוזי קצב למערער פיצוי בפריטים שונים והמערער מערער על שלושה מאותם פריטים: כי נפסק לו סכום גלובלי בשעור של 20,000 ש"ח עבור הפסד השתכרות לעתיד, בעוד שעפ"י אחוזי הנכות המוסכמים היה מקום לפסוק בפריט זה 24,000 ש"ח לפחות. כן מלין המערער כי ביהמ"ש לא פסק לו פיצוי עבור 18 חודשי בטלה שלא היה מסוגל למצוא עבודה או עבודה אחרת שתתאים לו, אף לא פיצוי בשעור הנכות הצמיתה המוסכמת, אשר לכל הדעות היתה קיימת בתקופת מעבר זו. באשר לשני סעיפים אלה נתקבל הערעור. עוד מלין המערער כי ביהמ"ש קמץ ידו ופסק לו 5,000 ש"ח בפריט של כאב וסבל למרות העובדה כי בעקבות התאונה נאלץ לעבור 2 ניתוחים ובמשך חודשים ארוכים היה בנכות מלאה. בעניין זה נדחק הערעור.
אין פסול בכך כי ביהמ"ש פוסק לעתים פיצוי גלובלי על הפסד השתכרות בעתיד, כאשר הוא מתקשה להגיע לחישוב מפורט המבוסס על חישובים מדוייקים. אולם, גם במקרה כזה הסכום הגלובלי חייב להיקבע עפ"י נתונים קרובים למקובל לגבי הנפגע המסויים ובהתחשב בשכרו בעבר וביתר הנתונים השייכים לעניין. במקרה דנן אימץ ביהמ"ש את הנכות הרפואית גם כנכות פונקציונלית ומשלא התקשה לקבוע גודל שכרו של המערער, היה לפניו חישוב מדוייק על שעור הפסד השכר בעתיד אשר הסתכם ב-24,000 ש"ח. משהגיע ביהמ"ש להערכה מדוייקת למדי של שיעור הפיצוי המגיע עבור הפסד השתכרות בעתיד על יסוד חישובים אריתמטיים מבוססים, מן הראוי היה לפסוק סכום זה ועל כן יש להעמיד את הסכום על 24,000 ש"ח. גם באשר לעבר, כאשר המערער לא היה מסוגל לעבוד, צודק המערער שלפחות בגדר הנכות הצמיתה שלו צריך היה לפסוק לו הפסד השתכרות. גם ב"כ המשיבה מקבל כי בפריט זה הפיצוי המבוסס על שעור הנכות שנקבע מגיע לכדי 3,150 ש"ח משוערך להיום וסכום זה יש לפסוק למערער. מאידך אין להתערב בסכום שנפסק עבור כאב וסבל.

(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, גב' ולנשטיין. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד רפאל לב למערער, עו"דאריה שטיין למשיבה. 29.9.88).

ע.א. 55/86 - אגד אגודה שיתופית...בע"מ נגד יואל אדלר ואח'

*ערעור לביה"ד העליון של ההסתדרות על החלטה ב"משפט חברים" של מרכז הקואופרציה (הערעור נדחה בעיקרו).

המשיב הינו חבר אגד ובמלחמת יום הכיפורים נפצע והיה לנכה. ועדה רפואית דיאגנוסטית, הפועלת מטעם האגודה במקרים כאלה, קבעה כי בשל נכותו אין לשבץ את המשיב בעבודה שיש בה אחריות רבה ושעלולה לעורר בו מתח או חרדה. לפיכך שובץ המשיב ע"י אגד כקופאי בתחנה המרכזית, אך לטענת המשיב עבודת הקופאי עלולה להביאו לכלל מתח וחרדה ולפיכך סרב לעבוד בתפקיד זה. הנהלת אגד החליטה לראות בסירובו של המשיב עילה להוציאו מהאגודה ונקטה בהליכים הנדרשים למקרה כזה בתקנות האגודה המערערת. בין היתר קובעות התקנות כי חברי אסיפת המורשים של אגד רשאים ברוב מסויים להחליט על הוצאת החבר מהאגודה, וכי למערער הזכות לפנות למרכז הקואופרציה לפני הדיון באסיפת המורשים כדי שהלה יחליט אם צודקת ההנהלה בהחלטתה להציע לאסיפת המורשים להוציא את החבר מהאגודה. אם מרכז הקואופרציה קובע שאין ההנהלה צודקת, תדון על כך ההנהלה מחדש והיא יכולה שוב להחליט להביא את העניין בפני אסיפת המורשים, אלא שאז צריך רוב יותר גדול באסיפת המורשים כדי להוציא את החבר מהאגודה. בענייננו החליט משפט החברים שליד מרכז הקואופרציה כי ההנהלה צודקת בהחלטתה והמשיב ערער על כך לביה"ד העליון של ההסתדרות. זאת על פי תקנון "משפט החברים" של מרכז הקואופרציה. ביה"ד העליון של ההסתדרות קבע כי ההנהלה אינה צודקת בהחלטתה להציע לאסיפת המורשים להוציא את המשיב מן האגודה, וכן קבע ביה"ד החלטות נוספות באשר לשיבוצו של המשיב בעבודה. אגד טענה כי אין למשיב זכות ערעור לביה"ד העליון של ההסתדרות אך ביהמ"ש המחוזי קבע, כפי שקבע גם ביה"ד העליון של ההסתדרות, כי ישלו סמכות לדון בערעור. הערעור נדחה בעיקרו.
ביהמ"ש העליון קיבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי כי על פי הנוהלים הקיימים ועל פי הנוהלים שהיו בפועל יכול היה המשיב לערור לביה"ד העליון של ההסתדרות. כן יכול ביה"ד להחליט שאין ההנהלה צריכה להציע לאסיפת המורשים להוציא את המשיב מן האגודה. החלטה זו מחזירה את העניין להנהלה, ולפי תקנות אגד יכולה ההנהלה לשוב ולדון בעניין ולהביאו בפני אסיפת המורשים כדי לקבל החלטת אסיפת המורשים ברוב יותר גדול. עם זאת לא היה ביה"ד העליון של ההסתדרות מוסמך לתת הוראות לאגד בדבר שיבוץ המשיב בעבודות אחרות באגד.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אריאל. החלטת - השופט לוין. עו"ד כספי למערערת, עו"ד ננר למשיב. 8.9.88).

בג"צ 311/88 - החברה לפיתוח תל אביב בע"מ נגד אתרים בחוף תל אביב ואח'

*בקשה לבטל הפקעת מקרקעין בטענה של חוסר מעש במקרקעין ע"י הרשות המפקיעה (העתירה נדחתה).

העתירה מתייחסת להפקעת שטח קרקע נרחב בצפון ת"א, מתוך מגמה לפתח את השטח כאתר מפואר בתחום התיירות ופיתוח חוף ימה של תל אביב. העותרת מבקשת ביטול ההפקעה בשל חוסר מעש מתמשך והעתירה נדחתה. מימוש מפעל כה נרחב כפי שמתוכנן במקום מצריך זמן. על אחת כמה וכמה כשבמקביל לתכנון המפעל והשגת המימון נדרשת המשיבה לפעול נגד דיירים המחזיקים במבנים שבשטח. מדברי המשיבים עולה כי המשיבה לא זנחה אף לרגע את כוונתה לממש את המפעל והיא פועלת בהתמדה, תוך אילוצים הנובעים מקשיי מימון וקשיים אחרים, לקידום העניין. לפיכך אין לומר כי קמה לעותרת עילה לבקש ביטול ההפקעה בשל חוסר מעש מתמשך. כל מקרה ומקרה בו נעשתה הפקעה למטרה ציבורית שטרם מומשה, צריך להבדק על פי נסיבותיו. יתכנו מקרים בהם יתערב ביהמ"ש וההפקעה תבוטל בשל חוסר מעש, אך במקרה זה אין הצדקה להתערבות כזו.