תקציר סביר כרך ל"ב חוברת 5

בג"צ 650/88 - התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נגד השר לענייני דתות ואח'

*השתתפות התנועה ליהדות מתקדמת בתערוכה שנערכה ע"י משרד הדתות(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. משרד הדתות, בשיתוף עם הרבנות הראשית לישראל והיכל שלמה, ערך בחול המועד סוכות תערוכה במסגרת "שבוע השירותים הדתיים היהודיים". הודעה לצבור על קיום התערוכה פורסמה ביום 12.8.88 ובה נאמר כי מוסדות, אירגונים ומפעלים המעוניינים להציג בתערוכה יפנו לכתובת פלונית וכי ועדה בין משרדית תאשר את רשימת התצוגות.העותרת ביקשה להציג במסגרת התערוכה את פעולותיה ואת השירותים שהיא מציעה לציבור הרחב ומשלא קיבלה תשובה לפנייתה הגישה את עתירתה ביום 18.9.88. תחילת התצוגה נקבע ליום 27.9.88 והדיון בעתירה נקבע לערב החג, ביום 5.9.88. התשובה לעותרת נשלחה רק אחרי הגשת העתירה, ביום 18.9.88, בשל כך שישיבת הוועדה המארגנת נתקיימה רק באותו מועד ולעותרת נאמר שבקשתה נדחתה. הנימוקים לדחייה היו כי התערוכה נועדה להציג את שירותי הדת היהודית כפי שהם ניתנים על ידי גופיםוגורמים המספקים שירותי דת אלה לפי דין ו/או המתוקצבים על ידי משרד הדתות, בפיקוח הרבנות הראשית ובהסכמת היכל שלמה. נאמר בתשובה כי המרכז לפלורליזם של העותרת אינו עונה למסגרת זו, הואיל ואינו מספק שירותי דת יהודית בפיקוח הרבנות הראשית, והשירותים שהוא מספק אינם מוכרים ואינם מתוקצבים על ידי משרד הדתות. בהודעה מטעם פרקליטות המדינה שהוגשה לבג"צ צויין כי כל הגופים והמוסדות שאושרו להשתתפות באירוע הינם גופים ומוסדות של משרד הדתות או הקשורים עמו והמציגים פרוייקטים והישגים שונים בתחום שירותי הדת היהודיים בישראל, ומאידך לאאושרו פניות של אנשים וגופים שלא ענו על הקריטריונים שנקבעו. העתירה נדחתה.
ב. טענת העותרת היא כי סירוב המשיבים פוגע בעקרון השוויון וכי המשיב השני, המשרד לענייני דתות, הוא משרד ממשלתי העורך פעולה המיועדת לציבור הרחב והוא פועל כאן במסגרת ביצוע תפקידים כלליים שהוטלו עליו מטעם הממשלה ואינו זכאי לנעול דלתותיו ולשלול זכות השתתפות בתערוכה מן העותרת. השאלות הטעונות בחינה הן: מה הכלל המנחה החייב להיות מונח ביסוד פעולתו של המשיב השני; האם יושם כלל זה במקרה שבפנינו. חופש הדת וחופש הפולחן הם מחרויות היסוד המוכרות בשיטתנו וביטוייה של החרות האמורה בעיקרה בחופש ההבעה והמעשה הדתיים, אולם בכך לא סגי. בין היתר נובע מקיומה של החרות האמורה שינהגו במאמינים במידה של שיוויון וכי רשויות השלטון ירחיקו עצמם מכל מעשה או מחדל כלפי המאמינים על זרמיהם, לרבות ארגוניהם ומוסדותיהם, שטעם של הפלייה פסולה מתלווה אליו. פעולה כללית של רשות שלטונית מחייבת גישה פתוחה והוגנת, שאינה מותנית דווקא בהזדהות עם זרם זה או אחר, אלא מבטאת יחס של שוויון אשר לו זכאים כל הזרמים. בענייננו נטען מטעם המשיבים כי האירוע בא להציג רק את הפעולות הנעשות במסגרת משרד הדתות ובפיקוחו, הא ותו לאו. תגובת העותרת היתה כי גם היא נזקקה בעבר במספר הזדמנויותלעזרתו של משרד הדתות ועל כן גם היא בין הנתמכים על ידי המשרד. הדוגמאות שהובאו היו מספר פניות לקבלת עזרה ברכישת תשמישי קדושה. ברם, ההזקקות למשרד הדתות בבקשות כגון אלה עדיין אינה יוצרת את הבסיס הלכאורי לשיתופו של מוסד אוגורם ציבורי בתערוכה המאורגנת ע"י המשיבים. אין להניח כי כל מי שזכה בעבר לעזרתו של משרד הדתות גם זכאי, מיניה וביה, לשתף עצמו בתערוכה על ידי שיציג בה דוכן. בענייננו מדובר בראש וראשונה במידה, בהיקף ובאופי של הקשר עם המשרד ויש יסוד לטענת המשיבים כי אין הכוונה לקשר מקרי ומזדמן, אלא להצגת פעולות מרכזיותשהמשרד נוטל בהן חלק ומפקח עליהן.
ג. יתכן שהמחלוקת בין העותרת למשיבים ראויה היתה לבירור עובדתי נוסף ונרחב יותר, וזאת בעיקר ככל שהדבר נוגע ליתר המשתתפים בתערוכה שאושרו, היינו האם
אמת המידה שהוצגה על ידי המשיבים, יושמה, הלכה למעשה, בצורה שונה ממה שנטען. אולם הדיון נתקיים עקב לוח הזמנים הדחוס רק ממש ערב החג, היינו ערב פתיחת התערוכה. השאלה היא אם ניתן לגלות באימוצה וביישומה של אמת המידה הנ"ל על ידי המשיבים, על פניה, פעולה חריגה עד שיהיה בה כדי להצדיק התערבות בג"צ על אתר כמבוקש, כדי לאסור קיומה של התערוכה או העברתה בשלב זה למקום אחר, אם לא ישותפו בה גם העותרים. בנתונים כפי שהובאו אין הצדקה למסקנה כאמור שהשלכותיה המעשיות הן, בנסיבות אלה, מרחיקות לכת למדי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יהושע שופמן לעותרת, עו"דמנחם מזוז למשיבים. 27.9.88).

ע.א. 496/88 - נדב הנפלד נגד אגודת ספורט רמת השרון ואח'

*בקשה לעבור מקבוצה לקבוצה בכדורסל(הערעור נדחה).

א. המערער, יליד 1968, החל מתאמן בכדורסל מגיל 8 כאשר הצטרף לחוג כדורסל שהוקם על ידי המועצה המקומית רמת השרון, מקום מגוריו. בספטמבר 1979 נרשם, בהסכמת אביו, כשחקן באגודת הספורט העירונית רמת השרון ובאמצעותה באיגוד הכדורסל בישראל. ב-15.8.84 השאילה אותו האגודה לקבוצת הכדורסל של הפועל רמת גן. לימים התאחדה קבוצת רמת השרון עם א.ס.א. תל אביב ולצורך השתייכות לקבוצה המאוחדת חתם המערער על טופס שחרור והעברה. לאחר שגוייס לשרות סדיר ביקש המערער, באוגוסט 1987, להצטרף לקבוצת הכדורסל של הפועל הגליל העליון וקבוצתו (א.ס.א.) אישרה את ההשאלה לפי בקשתו. בבקשתו ציין המערער, שהיה אז בן 19, כי הוא מבקש להרשם בקבוצת הפועל הגליל העליון "לאחר שהושאלתי כחוק על ידי קבוצת א.ס.א. ת"א - רמת השרון". על מנת שיוכל לשחק בקבוצה זו ובליגה הלאומית קיבל המערער מאלוף הפיקוד היתר לעבודה פרטית, המתיר לו לעסוק בכדורסל בקבוצה הנ"ל, כל עוד הוא בשרות חובה "לאחר שעות הפעילות" הצבאית שלו. המערער רואה עתידו כשחקן מקצועי בכדורסל, אך כל עוד הוא משרת שרות חובה בצה"ל אין לראות את משחק הכדורסל שלו כמקצועו בהווה. המערער עתר לביהמ"ש המחוזי לקבלת הצהרה כי הוא חופשי "להצטרף לכל קבוצה (של כדורסל) בכל עת שיחפוץ עפ"י רצונו הבלעדי" וכי קבוצת האם הנ"ל "אינה זכאית לאסור עליו לעבור ולשחק בשורות קבוצת כדורסל אחרת" או "להתנות הסכמתה" למעבר כזה בתנאים כלשהם. כן עתר המערער כי ביהמ"ש יצהיר שאיגוד הכדורסל חייב לעשות כל הנדרש לצורך העברתו של המערער לקבוצה אחרת. המערער השתית את התובענה על שניים אלה: התחייבות, כביכול, לאפשר לו מעבר חופשי כזה שניתנה לו, עפ"י הנטען, על ידי ראש החוג שאליו הצטרף בגיל 8; כי אין להגביל את זכותו לעבור "כל עת שיחפוץ" שכן הגבלה כזו מקבוצת האם שלו לכל קבוצה אחרת, מהווה הגבלה אסורה של חופש העיסוק שלו וכפייה אסורה של שירות אישי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור נדחה.
ב. בדיקת החומר מובילה למסקנה כי לא הוכחה התחייבות מטעם מי שהוסמך לכך ע"י האיגוד כי יאפשרו למערער מעבר חופשי לקבוצה אחרת. הוא הדין לגבי הטענה כי אין המערער קשור בתקנון האיגוד מאחר ולא היה מודע לכך כאשר הצטרף לאיגוד, דבר שקרה בעודו קטין. המסמכים שעליהם חתם המערער, הן באישור אביו בהיותו קטין והן בעצמו לאחר שבגר, מראים כי היה מודע יפה לנוהלים המחייבים בעניין השאלה והעברה מקבוצה לקבוצה.
ג. אשר לטענה כי הגבלת זכות המעבר פוגעת בחופש העיסוק - בעניין זה מסתמך המערער על שלושה פסקי דין של ביהמ"ש המחוזי, אך באותם פס"ד היה מדובר בשחקנים מקצועיים שהאגודות שילמו להם שכר קבוע. באותם מקרים התקיים לכאורה מצב עובדתי המאפשר משפטית השמעת טעון בדבר הגבלת חופש העיסוק וכפיית שירות
אישי. מה שאין כן במקרה שלפנינו. המערער אין לו ולא היה לו חוזה אישי לתשלום שכר עבור השתתפותו במשחקים עם קבוצתו. זאת ועוד, כל זמן שהמערער משרת שירות חובה בצה"ל אין לקבוע כי הוא שחקן מקצועי. היתר העבודה שניתן לו ע"י הצבא מהווה זכות שניתנה לו להמשיך להתאמן ולשחק לקידום מגמתו להפוך לשחקן מקצועי בעתיד ואיןלראות בהיתר זה אישור להיות שחקן כדורסל מקצועי כבר עתה. צדק על כן השופט כי במקרה זה אין מתעוררת בעייה של הגבלת חופש העיסוק או כפיית שירות אישי.
ד. זאת ועוד, חופש העיסוק מהווה זכות יסוד חשובה לאזרח ובמשטר דמוקרטי ראוי להקפיד כי יקויים הלכה למעשה. אולם אין זו זכות מוחלטת שאין להגבילה כלל, גם לא במקרה מתאים ובתנאים הולמים. הגבלות כאלו מצויות ומוכרות הן בדין והן בהלכה. סעיפים המגבילים חופש העיסוק במקרים מתאימים הוכרו בפסיקה ככשרים ומוצדקים, אם ההגבלה סבירה היא מבחינת היקפה ומשכה. מוכרות הגבלות לחופש העיסוק בחקיקה בחוק, בתקנות ובתקנונים פנימיים. הזכות לחופש העיסוק ככל שהיא חשובה ויסודית אין לראות בה "מילת קסם" שעם השמעתה תתנפצנה כל ההגנות הסבירות השמורות לבעל הדין האחר, אם עפ"י הסכם ואם עפ"י תקנות. כל מקרה טעון בחינה עפ"י נסיבותיו וכך אכן נעשה במקרה דנן.
ה. לעניין תקנון האיגוד טוען המערער כי אבד הכלח על הלכת ביהמ"ש העליון בע.א. 193/64 (פד"י י"ח(3) 323) שלפיה "בהיעדר עילה חוקית לא יטול ביהמ"ש על עצמו את המשימה להדריך על ידי צווים ופסקי דין את האגודות הנ"ל או את ההתאחדות, איך לפקח ואיך לארגן את משחקי הספורט היזומים על ידיהם". נכון שאגודות הספורט היום אינן כבר כולן אגודות חובבים או עוסקות בספורט לשמו והספורט הפך גם לעסק שבו מועסקים שחקנים בשכר לא קטן, אך אין בכך כדי לשנות את ההלכה הנ"ל שביסודה עקרון חופש ההתאגדות וחופש ההתקשרות. אין ביהמ"ש יכול לשים עצמו במקום מומחי הספורט ולקבוע להם מה היא תקופה סבירה ומה אינה סבירה לגבי הסגר לצורך העברה מקבוצה לקבוצה. ביהמ"ש לא יתערב בהוראות התקנון כל עוד אינו בלתי צודק בעליל. ואינו מראה כוונה רעה ואין בו משום התערבות מטרידה בזכויתיהם של הכפופים לו עד כדי כך שאין למצוא לו הצדקה בעיני אנשים סבירים. תקופת הסגר של שנתיים מקובלת בענף הכדורסל. נטען כי אין זה צודק להתחיל את התקופה מגיל 21, דהיינו מעת סיום השרות בצה"ל של השחקן הנכנס להסגר. התשובה לכך היא כי אם ינתן לחייל בשרות חובה להכנס להסגר תוך תקופת שרותו, יוקנה לו בכך יתרון על השחקנים הבוגרים החייבים בתקופת ההסגר לחפש להם עיסוק אחר. אין ההוראה נראית בלתי סבירה בעליל. התקנון בא לשרת את האינטרס הכולל של כל האגודות החברות באיגוד, כ-30 אלף שחקנים, ואם כל שחקן ינהג ככל העולה על רוחו, מהר מאוד תשתרר אנארכיה ולא תהיה אפשרות לשחק כלל.
ו. שאלה אחרת היא אם אלה המצווים על הפעלת התקנון, הן באיגוד והן באגודות, מפעילים אותו באופן סביר, או באופן העלול להביא לקיפוחו של השחקן הבודד. קיפוח כזה נראה היה לבתי המשפט המחוזיים בעניינים של שחקנים שביקשו כי האגודות יתירו העברתם ובאותם פסקי דין גם נקבע כי יש לקיים דיון נפרד בעניין התמורה שעל האגודה הנעברת לשלם למעבירה. צויין באחד מפסקי הדין כי יהא זה רצוי והוגן להקים מוסד בוררות שיכריע בהגינות בין הטיעונים של שני הצדדים. הוקם מוסד בוררות שאליו מפנה התקנון, ליישוב כל סכסוך או חילוקי דעות כגון זה שבפנינו. המערער מסרב לפנות לבוררות ונימוקו לכך כי עפ"י הסעיף בתקנון אין הבורר כפוף לדין המהותי או לדיני הראיות. נימוק זה אינו סביר. המערער מחוייב עפ"י התקנון לפנות לבוררות כפי שמחייבים אותו שאר סעיפי התקנון.

(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, גב' ולנשטיין. החלטה - השופטת ולנשטיין. עו"ד זיסמן למערער) .

ע.א. 552/82 - אברהם אופיר נגד מנהל מס שבח מקרקעין מחוז המרכז

*מס שבח בעיסקת קומבינציה(הערעור נתקבל).

א. למערער היתה מאז שנת 1947 בעלות בחלקת מקרקעין ששטחה 1019 מ"ר. ב- 10.1.78 התקשר המערער בחוזה עם חברה קבלנית בעיסקת קומבינציה, שלפיה יעביר לבעלות החברה את החלקה תמורת התחייבות החברה לבנות לו על החלקה קוטג' בשטח של 170 מ"ר, שאליו יהיה צמוד שטח קרקע של 230 מ"ר. מנוסח החוזה ברור כי הצדדים התכוונו להעביר את החלקה בשלמותה לקבלן ומאידך התחייב הקבלן "למסור את הקוטג' הנ"ל לרשות המוכר... ולהעבירו על שם המוכר במשרד ספרי אחוזה לא יאוחר מאשר...". הקבלן התחייב לשלם מס שבח החל על העיסקה. ביום 19.4.78 הגישו הצדדים הצהרה לשלטונות המס בה דיווחו על מכירת החלקה בשלמותה. לפני כן, ביום 19.3.78, ניתן ע"י ביהמ"ש העליון פסק דין בע.א. 487/77 (פד"י ל"ב (2) 121 - להלן פסק דין ברקאי), המתייחס לעיסקות קומבינציה. פסק הדין יצר הבחנה בין שני סוגי עיסקות. בעקבות פסק דין ברקאי התקשרו הצדדים, ביום 6.6.78, בהסכם חדש המהווה תוספת להסכם מיום 10.1.78. לפי תוספת זו המערער מעביר לבעלות החברה רק %75 משטח הקרקע, בעוד שהקוטג' ייבנה על %25 מהקרקע הנותרים בבעלות המערער. תוספת זו לא הוגשה לשלטונות המס באותו מועד. ביום 26.7.78 יצאה הודעת שומה לתשלום מס שבח על מכירת החלקה ותוספת המס שהוטלה על החברה הקבלנית. השומה התבססה על מכירת הקרקע כולה. שווי המכירה נקבע לסכום פלוני ושיעור מס השבח הועמד על %12 כיון שהחלקה נרכשה בפברואר 47. בשלב זה לא חוייבו הצדדים בתשלומי מס נוספים, למרות ששלטונות המס העריכו את העיסקה כהעברת הבעלות בקרקע בשלמותה והיה עליהם, לפי שיטתם, לחייב את המערער בקשר לאותו חוזה גם במס רכישת החלק בחלקה שעליו הקוטג' ואת החברה הקבלנית במס שבח על מכירתו של אותו שטח שעליו המבנה. בתאריך 20.2.79 נעשה שטר מכר בלשכת רישום המקרקעין בקוטר עם העברת הקרקע על שם הקבלן ולפי שטר המכר הועברו לקבלן 3/4 מהחלקה בהתאם להסכם המתוקן.
ב. ביום 3.7.80 התקשר המערער עם קונה בהסכם למכירת הקוטג'. למשיב נמסרההצהרה בה דיווח המערער כי הוא מוכר את רבע החלקה אשר רכש בשנת 1947 ואשר השתבחה בינתיים במבנה. המשיב הוציא הודעת שומה למס שבח ביום 21.4.81 בה קבע כי החלקה הנמכרת נרכשה על ידי המערער בחודש אפריל 1978, לפי ההסכם הראשון עם החברה הקבלנית, וסכום הרכישה במועד זה הוערך ב- 76,500 ש"ח. המשיב קבע את שיעור מס השבח ל- %50. בהזדמנות זו דרש המשיב שהמערער ישלם גם מס רכישה בגין רכישת הקוטג' מהקבלן בשנת 1978 והוציא הודעת שומה למס רכישה. על שתי הודעות שומה אלו הגיש המערער השגות. בהשגה אחת ביקש המערער תיקון לשומת מס השבח בעיסקה האחרונה ובהשגתו השניה תקח את הדרישה לתשלום מס רכישה בגין העיסקה הראשונה. בשתי ההשגות טען המערער כי המשיב טעה בקבעו כי המערער רכש את חלקת הקוטג' בשנת 1947 מהקבלן ועפ"י גירסתו נעשתה הרכישה בשנת 1947. לדעת המערער צריך היה המשיב לתקן גם את הודעת השומה הראשונה למס שבח וזאת מכח ההסכם המתקן שנערך ביום 6.6.78. המשיב דחה את ההשגות על הסף והמערער ערער על כך לוועדת הערר לפי חוק מס שבח. הוועדה החליטה, ביום 9.7.82, כי ההסכם המתקן מיום 6.7.78 נעשה מתוך מניע לזכות בהפחתת מס, וזאת בעקבות פסק דין ברקאי שניתן במועד סמוך. מאחר שהתוספת להסכם לא הוגשה לשלטונות המס במועד, סבר ביהמ"ש המחוזי כי אין מקום כעת, לאחר יותר משנתיים של שתיקה מצד המערער, לפתוח מחדש את השומות. לפיכך דחה את הערעור. הערעור נתקבל.
ג. בפסק דין ברקאי הובהר כיצד על מנהל מס שבח מקרקעין לנהוג בבואו לקבוע את המס עבור "עיסקות קומבינציה". פסק הדין יצר הבחנה בין שני סוגי עיסקות, האחת
"העיסקה המוכרת כעיסקת קומבינציה" והאחרת "העיסקה הבלתי מוכרת כעיסקת קומבינציה". העיסקה המוכרת היא זו בה נמכר חלק מן המגרש ותמורת המכר היא מבנה שייבנה על החלק האחר הנותר בידי בעל המגרש. על עיסקה כזו יוטלו מס שבח ומס רכישה פעם אחת בלבד, והמיסוי יהא רק על החלק מהמגרש שנמכר לקבלן. שווי המכר המשמש בסיס למיסוי יהיה הערכה של השווי וההוצאות על בניית המבנה המובטח כתמורה לחלקה, כולל חישובו של רווח קבלני סביר. לחילופין יכול מנהל מס שבח לאמוד את שווי השוק של חלקת הקרקע. לעיסקה הבלתי מוכרת מתייחסים כאילו נערכות שתי עיסקאות: עיסקה אחת שלפיה מוכר בעל המגרש את הקרקע בשלמותה לקבלן; עיסקה שניה שלפיה הקבלן מוכר לבעל המגרש את חלק המגרש בתוספת המבנה שיבנה עליו וכל אחת משתי העיסקאות תישא במיסוי של מס שבח ושל מס רכישה. בנוסף להבחנה בין שתי הדרכים להתקשרות הנוגעת לענייני מיסוי בעת עריכת העיסקאות, קיים הבדל מעשי נוסף הבא לידי ביטוי בהערכת השבח במכירה נוספת, כאשר בעל המגרש המקורי עומד למכור את חלק המבנה שנבנה בעבורו. לפי העיסקה המוכרת המבנה נבנה על קרקע שנותרה בבעלות המוכר ואז שווי הרכישה לצורך מס שבח במכירה המאוחרת יהיה השווי במועד הרכישה המקורי, ועפ"י העיסקה הבלתי מוכרת, בעל המגרש רכש ברכישה חוזרת את חלקו של המגרש עליו נבנה המבנה, ולצורך חישוב השבח בעיסקה הבלתי המוכרת שווי הרכישה יהא השווי במועד רכישת החלקה בחזרה מהקבלן.
ד. באשר לערעור על החלטת הוועדה שלא לבטל את שומת מס הרכישה שהוצאה ביום 21.4.81 בגין רכישת %25 מהקרקע על ידי המערער בחזרה מהקבלן - טעתה ועדת הערר בקבעה כי אין לפתוח כעת את השומות שנערכו בשנת 1978. השומות כנגדן קבל המערער הוצאו בשנת 1981 והמערער השיג עליהן מיד עם הוצאתן. כאמור, מפאת טעות שלא הוסברה, לא נערכה למערער שומה למס רכישה בקשר לרבע החלקה בשנת 1978, ורק בהזדמנות מכירת הקוטג' נזכרו במשרדי המשיב להוציא, בשנת 1981, את השומה הנדונה. אמנם המשיב הוציא בשנת 1978 שומה לתשלום מס שבח שהתייחסה לחלקה בשלמותה והמערער לא הגיב ולא מחה על כך בשעתו, אולם אין לייחס משמעות רבה לשתיקה זו של המערער, שכן עפ"י החוזה בינו לבין החברה הקבלנית התחייבה החברה לשאת בתשלום מס השבח שיוטל על המערער, והשומה בדבר גובה המס לא היתה איפוא צריכה לעניין במיוחד את המערער. כאשר בא המערער למכור את הקוטג' והתברר לו שהמשיב התייחס אל העיסקות משנת 1978 לצורך שומתו בצורת שונה מכפי שבוצעו, לדעתו, למעשה, אין מניעה לכך כי המערער ישיג על השומות שהוצאו בשנת 1981 ויבקש בו זמנית לתקן את השומה, המוטעית לטענתו, שנעשתה בשנת 1978. יצויין כי : התיקון המבוקש של השומה משנת 1978 הוא רק אינצידנטאלי להשגה העיקרית המתייחסת לשומות משנת 1981.
ה. המערער טען כי על המשיב היה לתקן את שומת מס השבח משנת 1978 בהתחשב בתוספת להסכם שנערכה בין הצדדים ביוני אותה שנה. הליך תיקון השומה מעוגן בסעיף 85 לחוק מס שבח הקובע כי "המנהל רשאי... לתקן שומה... תוך ארבע שנים מיום שנעשתה, בכל אחד מהמקרים... נתגלו עובדות חדשות העשויות... לחייב במס או לשנות את סכום המס...". בהנחה שהתיקון מיום 6.6.78 הינו בר תוקף, וכי לא קיימת סיבה חוקית להתעלם מהשינוי האמור בחוזה, אזי נופל המקרה לגדרו של סעיף 85 שכן מדובר בעובדות חדשות שנתגלו למנהל תוך ארבע שנים מיום עשיית השומה.
ו. נותרת השאלה אם היתה הצדקה לכך שהמשיב לא הכיר בתקפו של השינוי או שרשאי היה להתעלם ממנו. טוען המשיב כי המניע להסכם המתקן נעוץ במתן פסק דין ברקאי, אשר בעקבותיו הבין המערער, כי רצוי לו, מבחינת המיסוי הצפוי, להעביר לקבלן רק %75 מהחלקה ולהשאיר בבעלותו %25. אולם, אין קיומו של מניע זה מעלה או מוריד,
ובלבד שהחוזה כפי ששונה שיקף בצורה נכונה את ההתקשרות האמיתית בין הצדדים. אכן, זהו המצב. %25 של החלקה שעליהם התחייב הקבלן להקים את המבנה, היו למעשה מיועדים להיות בבעלותו של המערער בכל הזמנים, לפני החוזה, בעת ביצועו ולאחריו. העברת %75 מהחלקה משקפת בצורה נכונה את מהות העיסקה שנעשתה בין הצדדים. זאת ועוד, בפועל בוצעה העברת החלקה באופן התואם את צורת ההתקשרות המאוחרת, שכן בפועל הועברו רק %75 מהחלקה. לא הועלתה טענה מטעם המשיב ששינוי החוזה נעשה "למראית עין" בלבד ושעל כן הוא פסול עפ"י הוראות סעיף 13 לחוק החוזים. בהיעדר טענה כזו בוודאי שביהמ"ש לא יעלה אותה מיזמתו, ומה גם ונראה, כי לאור האמור לעיל אין תשתית עובדתית לטענה כזאת.
ז. יכול היה המשיב לנסות ולהיבנות מסעיף 84 לחוק מס שבח הקובע כי "סבור המנהל כי עיסקה פלונית... המפחיתה או העלולה להפחית את סכום המס... או למנוע תשלום מס, היא מלאכותית או בדויה, רשאי הוא להתעלם מהן ולשום את המס המגיע לפי זה". אם סבר המשיב כי החוזה המקורי הוא המשקף את ההסכם בין הצדדים ושהתיקון נעשה באופן מלאכותי על מנת להתחמק מתשלום מס, הרי היה בסמכותו, מתוקף הסעיף האמור, להחליט כי הוא מתעלם מן העיסקה המתוקנת והוא מאשר את השומה עפ"י הנוסח הראשון של ההסכם. במקרה כזה מן הדין היה להודיע לנישום על ההחלטה כדי לאפשר לו להשיג עליה. אולם המשיב לא קיבל החלטה עפ"י סעיף 84 הנ"ל וטענה בעניין זה לא נטענה. בנסיבות אלה חייב המשיב לתת את מלוא המשקל לחוזה המתקן ולהתאים את שומתו למצב החדש שנוצר עקב תיקון החוזה. לפיכך יש לראות את חיובו של המערער במס רכישה מיום 21.4.81 כבטל ולצורך חישוב מס השבח עבור מכירת הקוטג' יש לשום את שווי הרכישה לפי רכישת החלקה במקור ב- 1947.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, מלץ. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' חיה רינון למערער, עו"דגב' לאה מרגלית למשיב. 17.10.88).

ע.א. 563/86 - החברה הכלכלית חיפה בע"מ נגד מנהל מס ערך מוסף חיפה

*מע"מ על תרומה לבניית מעון יום לילדים(הערעור נדחה).

א. המערערת קיבלה תרומה של 150,000 דולר לשם בניית מעון יום לילדים והמשיב קבע כי התרומה חייבת במע"מ מכוחם של סעיף 12 לחוק מס ערך מוסף ותקנה 3(ב) לתקנות מס ערך מוסף. המערערת מקיימת בחיפה מרכז לתעשיות מדע והיא קיבלה את התרומה לבניית מעון, לשימושם של הילדים של עובדי המרכז. המעון מושכר ע"י המערערת לחברה בת שלה, המתפעלת את המעון באמצעות נעמ"ת. על דמי השכירות מדווחת המערערת לשלטונות מע"מ כעיסקאות חייבות במס, שכן המערערת הינה עוסק לצורך מס ערך מוסף. השאלה שבמחלוקת נוגעת לחלותו של סעיף 12 לחוק הקובע לאמור: "12.(א) תרומה, תמיכה או סיוע אחר... שקיבל עוסק ייחשבו כחלק ממחיר עיסקאותיו; הוראה זו לא תחול על סוגי תקבולים או סוגי עוסקים שקבע שר האוצר. (ב) שר האוצר רשאי לקבוע דינם של התקבולים לעניין חשבונית, ניכויים,.רישום בספרי החשבונות של העוסק וכיוצא באלה". בתקנה 3(א) לתקנות מצוייה רשימת תקבולים לעניין סעיף 12 אשר לא ייחשבו לחלק ממחיר עיסקאותיו של העוסק. המדובר בתקבולים הניתנים לעוסק מתקציב המדינה למטרות מסויימות, או תקבולים הניתנים ע"י הסוכנות וכדומה באלה מענקים. תקנה 3(ב) לתקנות מורה כי "יראו בתקבולים שתקנת משנה (א) אינה חלה עליהם עשיית עיסקה עם נותן התקבולים...". טענת המערערת היא כי חוק מע"מ בנוי על תפיסה שלפיה מוטל מס על עיסקאות ובכל מקרה שאין עיסקה, כמו במקרה שלנו לגבי התרומה, אין מס. באשר לסעיף 12 סוברת המערערת כי הוא איננו סעיף של הטלת מס. לחילופין טוענת המערערת כי יש לפרש את
סעיף 12 כך שיחול רק מקום שיש קשר ישיר בין כספי התרומה הניתנים לעוסק לבין עיסקה מסויימת החייבת במע"מ, כאשר קיים חשש כי מעלימים את המחיר הנכון של העיסקה ע"י הפחתת מחירה ובאשר להפרש מקבלים את התרומה. מאידך סבר המשיב שסעיף 12 לחוק הוא הוראה מיוחדת ולפיה, במקרה המיוחד הנדון בו, שאיננו עיסקה, הוא המקרה בו מקבל העוסק תרומה או תמיכה, ייחשבו תקבולים אלה, כ"חלק ממחיר עיסקאותיו" של העוסק. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והערעור נדחה.
ב. אכן, קבלת תרומה, תמיכה או סיוע אחר איננה כשלעצמה עיסקה, ולכן סעיף 2 לחוק הדן בעיסקאות לא יחול. פועלו של סעיף 12 הוא בהרחבת בסיס המס בכך שרואים את התקבולים כחלק ממחיר עיסקאותיו של העוסק. זאת באשר לתקבולים שהם תרומות, הקצבות וכדומה. אכן, נקודת המוצא במלאכת פרשנות החוק היא הלשון בה נקט המחוקק ולשון זו צריכה להתפרש במקרה של ספק עפ"י מטרת החוק ותכליתו. לשונו של סעיף 12 היא ברורה וחד משמעית. בחוק מס ערך מוסף נקט המחוקק בביטויים גורפים וחייב במס כל תרומה, תמיכה, או סיוע אחר שקיבל עוסק. החוק אינו מבחין בין סוגי התקבולים האמורים ברישא לסעיף 12, והוא חל גם על תשלומי תמיכה שקיבל עוסק שלא לצורך ייצור הכנסה, אלא במישור ההוני או למטרה שאיננה מסחרית. כל אותם תקבולים ששר האוצר לא הוציאם בתקנות מכלל ההסדר שבחוק, ייחשבו כחלק ממחיר עיסקאותיו של העוסק שקיבלם. לא נדרש כי יוכח קשר ישיר בין התרומה לבין עיסקאותיו של העוסק על דרך של הפחתת מחיר העיסקאות בגובה התרומה. גם הוכחת קשר עקיף לא נדרשת.
ג. בפי המערערת טענה חילופית כי קבלת התרומה היא בגדר "עיסקה" אשר שיעור המס עליה הוא אפס, בהיותה מכירת נכס בלתי מוחשי, היא הזכות שהמעון ייקרא על שם התורם, תושב חוץ, עפ"י הוראת סעיף 30(א)(2) לחוק. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מן הטעם שאין בפנינו "עיסקה" כלל, אלא מדובר בתרומה למטרה ציבורית בלי שיקול כלכלי או מסחרי כלשהו. גם טענה זו יש לדחות. המושגים "תרומה" ו"עיסקה" מוציאים זה את זה, ואינם יכולים לדור בכפיפה אחת. המונח "עיסקה" טומן בחובו פעילות כלכלית בעלת אופי מסחרי. עפ"י הגדרת "עיסקה" שבחוק, נדרש כי מכירת הנכס תיעשה "במהלך עסקו" של העוסק. מובן שאין טענה כי המערערת מקיימת עסק על הנצחת שמות תורמים. הנצחת שם התורם נילווית בדרך כלל למתן התרומה, אך אין בה כדי לשנות מאופייה של התרומה כפעולה שמחוץ למישור העיסקי המצוייה בתחום העשייה שלא למטרת רווח. בתור שכזו אין התרומה בכלל "עיסקה" ועל כן סעיף 30 לחוק אינו יכול, מטבע הדברים, לחול עליה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עודד זנדבנק למערערת, עו"ד יעקב כהן למשיב. 14.9.88).

ע.א. 192/86 - ציון סולימנפור נגד מרדכי ראובני ואח'

*טענת ערב כי הוטעה באשר לסכום הערבות שעליו חתם (הערעור נדחה).

המשיב נתבע ע"י המערער לתשלום חוב כערב להסכם הלוואה שנעשה בין המערער לבין המשיב יעקב אבן. גירסת המשיב היתה כי הניח שהסכום הנקוב בהסכם הוא 75,000 ל"י ולא 750,000 ל"י ככתוב בהסכם במפורש בספרות ובמלים. גירסת המשיב תמוהה היא כשלעצמה ותמוהה היא שבעתיים כשבנוסף לכך מצוייה חתימת המשיב על גבו של "שיק בטחון" שנתן אבן למערער שאף הוא בסכום 750,000 ל"י. לכך יש להוסיף את נכונותו של המשיב, לפני שהוגשה התביעה, לשלם למערער סכום מסויים, שעל פניה מצביעה על הודאה בחוב. ברם, על פי ממצאי ביהמ"שהמחוזי אין לשפוט את מעשיו של המשיב על פי אמות מידה רגילות, הן מפאת אישיותו והן מחמת יחסיו המיוחדים עם אבן. בנדון זה אומר השופט כי המשיב עשה עליו רושם של אדם פשוט, אולי אף פרימיטיבי, שנפל תחת השפעתו של אבן, שבצד היותו בעל
מעמד של סדרן בתחנת מוניות בה עבד המשיב, מעמד המקנה לו עמדת השפעה וכח כלפיו, הינו גם אדם דומיננטי ואינטלגנטי. המשיב הפך להיות נושא כליו של אבן, האמין בו ללא סייג ועשה ללא היסוס כל מה שאבן הורה לו. ביהמ"ש קבע כי הוא מאמין שהמשיב חתם על כל מה שאבן ביקש ממנו לחתום וכי אבן והתובע (המערער) ניצלו זאת לרעה והחתימו את המשיב על מסמכים שלא ידע כלל על מהותם או את תכנם ובכללם ההסכם והשיק. גם לגבי הצעת התשלום מצדו של המשיב לא סבר השופט ש"מדובר בהודאה בחוב" אלא מדובר בהסכמתו להשתתף במידת מה בתשלום לתובע, וזאת לאחר שהיה נתון בלחץ ואיומים של התובע. הערעור נדחה.
ההכרעה בין הגירסאות של המערער והמשיב, שסתרו זו את זו לחלוטין, נפלה על פי מידת האמון או אי האמון שנתן השופט בדברי העדים שהופיעו לפניו. יתרון ההתרשמות מהעדים היה כולו של ביהמ"ש המחוזי. אין להיאחז באמירה זו או אחרת של אחד העדים, שלא נזכרה בפסק הדין, ושמקריאתה בלבד ניתן למצוא חיזוק לגירסת המערער או פירצה בגירסת המשיב. יש לצאת מן ההנחה כי גם אמירות אלה לא נעלמו מעיניו של השופט, גם אם לא פירטן אחת לאחת, ובדחותו את העדות, דחה אף אמירות אלה במשמע. אין למצוא בענייננו נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות בקביעות מהימנות של הערכאה הנמוכה ביותר. כפועל יוצא אין להתערב בתוצאה כי חתימתו של המשיב על ההסכם "איננה מעידה על גמירות דעת מצידו לערוב להלוואה שלקח (אבן) מהתובע בסך של 750,000 ל"י". ביהמ"ש המחוזי אכן לא איזכר את סעיף 54 לפקודת הראיות אך ישנה אמירה המסבירה את הטעם שהניע את ביהמ"ש להסתפק בעדותו של המשיב כדי לקבל את גירסתו. ביהמ"ש אומר כי "משהו מכח ההשפעה של אבן ניתן ללמוד גם מדבריו של (הערב השני) בחקירה על בקשתו לרשות להתגונן 'אני חתמתי על מסמך ההלוואה בלי לקרוא אותו. יעקב אבן מיהר ואני נתתי בו אמון'". דברים אלה כשהם נקשרים לאמור קודם להם, כי התביעה נגד הערב השני נמחקה לבקשת המערער, לאחר שנתבע זה נבדק בהסכמה בפוליגרף, למרות היותו חתום כערב שני על אותו הסכם, מסבירים דיים את ההסתמכות על דברי המשיב. טענת התרמית שהעלה המשיב גם הוכחה בכמות הראיות הנדרשת להוכחתה. זאת משהוכח כי גם בהליך קודם שהיה בין הצדדים על רקע הלוואות כספים, קבע ביהמ"ש כי חתימותיו של המשיב על שני שטרות שעשה, הושגו ממנו במרמה על ידי אבן והמערער. לפיכך יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מ. טורבוביץ למערער,עו"ד משה בן יקר למשיב. 11.9.88).

רע"א 436/88 - מיכל רון וענת רון קטינה נגד נילי טל ואח'

*פעולת הורי קטינה כאפוטרופסים (הבקשה נדחתה).

השאלה שהתעוררה בדיון היתה אם היה דרוש אישורו של ביהמ"ש לפי סעיף 20(5) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות להטלת שליחות מצד הורי המבקשות על הסב כדי שישכיר את המקרקעין של המבקשות. טענת המבקשות היא כי עצם הטלת השליחות על הסב היתה בגדר "פעולה משפטית" הנכנסת למסגרת הסעיף הנ"ל. התשובה לטענה זו היא חיובית, היינו הטלת שליחות על הסב היא אכן בגדר "פעולה משפטית". אולם, השאלה היא פעולתו המשפטית של מי נעשתה כאן. אם מדובר בפעולה משפטית של המבקשות אכן טעון הדבר אישורו של ביהמ"ש. אולם, בענין זה פעלו הורי המבקשות, כאפוטרופסן של המבקשות וכנציגן עפ"י דין ולא כשלוחן. משום כך, מינוי הסב כשלוח נעשה על ידי האפוטרופסים ככאלה, ולכן לא היה בגדר פעולתן המשפטית של הקטינות המבקשות. השכרת נכס המקרקעין ע"י הסב נעשתה במסגרת סמכויות ההורים כאפוטרופסים טבעיים, כמפורט בסעיף 15 לחוק הכשרות, ולשם מילוי סמכויותיהם אלה הסתייעו בשלוח - הוא הסב של המבקשות. מעשה ההשכרה כשלעצמו לא היה בגדר פעולה משפטית בין הקטין לבין "קרובי הוריו" כאמור בסעיף 20(5) הנ"ל,
שהרי הפעולה היתה בין הקטינים לבין אלו ששכרו את המקרקעין. אין גם לקבל את טענת המבקשות כי יש לראות בהשכרה לדיירים מוגנים משום "שיעבוד" המקרקעין. ההשכרה לדייר מוגן אינה בגדר "שיעבוד" שהמחוקק נתכוון אליו בסעיף 20(1) לחוק הכשרות. על כן אין יסוד לבקשה למתן רשות ערעור נוסף, גם בלי להזקק לשאלה אם יש בנסיבות המקרה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בהתאם להלכה של ביהמ"ש העליון.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. גרון למבקשות, עו"ד י. ברוך למשיבה הראשונה, עו"ד א. גביש למשיבה השניה. 28.10.88).

רע"א 321/88 - פיליפ רייט נגד ידיאמקס יהלומים בע"מ

*החלטה בעניין טענת התיישנות בתביעה לפי חוזה ביטוח (הבקשה נדחתה).

המשיבה הגישה נגד המבקש תביעה לתשלום תגמולי ביטוח עפ"י פוליסה שהוציא המבקש למשיבה. התובענה הוגשה לביהמ"ש לאחר חלוף שלוש שנים מיום ארוע המקרה נשוא התביעה ובכתב הגנתו טען המבקש להתיישנות התביעה, וזאת מכח הוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א- 1981. בכתב התשובה העלתה התובעת (המשיבה) טענות שונות נגד מירוץ תקופת ההתיישנות ובין היתר טענה כי תקופת ההתיישנות הנזכרת בסעיף 31 הנ"ל מתייחסת למועד הגשת תביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח למבטח ואילו על מועד הגשת התובענה לביהמ"ש חלים דיני ההתיישנות הרגילים של שבע שנים. במסגרת הליכי קדם משפט הגיעו הצדדים להסכם דיוני שלפיו תידון תחילה השאלה המשפטית של פירוש סעיף 31, וביהמ"ש קיבל את טענות המשיבה וקבע כי על התביעה הנדונה חלים דיני ההתיישנות הרגילים לפיכך דחה את טענת ההתיישנות. על החלטה זו הוגשה בקשה לתת כבר עתה רשות לערער, וזאת בשל חשיבותה הציבורית והעקרונית של שאלת מועד התיישנות תביעה לפי חוזה ביטוח, מבחינת המבוטחים והמבטחים כאחת. המבקש טוען כי קיימים פסקי דין סותרים בערכאות נמוכות ויש ליתן הלכה מנחה בסוגיה זו. מאידך טוענת המשיבה כי נקבע כבר מועד קרוב לשמיעת התיק לגופו ומתן רשות ערעור בשלב זה עלול לגרום לדחיית מועדים אלו. הבקשה נדחתה.
ביהמ"ש העליון קבע פעמים רבות כי אל לו לבעל דין לפנות בבקשת רשות לערער על כל החלטה הניתנת ע"י בימ"ש דלמטה במהלך שמיעת המשפט. גם כשמתעוררת שאלה רצינית הראוייה להתברר בערעור, לא תינתן רשות לערער אלא אם כן מן הדין להכריע בשאלה זו מבלי להמתין לתוצאות המשפט. בענייננו אין לתת רשות כזו. אם תתקבל טענת המבקש כי תקופת ההתיישנות הינה שלהם שנים, גם אז יהא צורך להמשיך ולשמוע ראיות לשם הוכחת טענות אחרות שהעלתה המשיבה כנגד טענת ההתיישנות כגון טענת תרמית וכיוצא בזו, ובוודאי שאם תתקבל טענת המשיבה כי תקופת ההתיישנות היא שבע שנים יהיה צורך להמשיך ולשמוע ראיות בתיק לגופו. במצב דברים זה אין להטריח את ביהמ"ש העליון כבר עתה בשאלה העקרונית שמעלה המבקש, ובירורה של סוגיה זו יגיע זמנה בעת שמיעת הערעור, אם יוגש כזה, או בהזדמנות אחרת.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד י. לוי למבקש, עו"ד י. וינרוט למשיבה. 24.10.88).

רע"א 233/88 - שחר ושות'...בע"מ נגד יונה גבאי ואח'

*הארכת מועד למתן פסק בוררות (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי האריך למפרע את המועד למתן פסק בוררות ואישר את הפסק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. לגופו של עניין אין מקום להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש דלמטה על הנמקותיו. השאלה האחת שיש להתייחס אליה היא אם יש למבקשת עילת ביטול לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות, היינו כי "הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו". ברם, גם בעניין זה אין מקום למתן רשות ערעור. משקבע הבורר בפסק דינו כי "פרט לסעיפים שפורטו לעיל, אני דוחה את כל התביעות והתביעות שכנגד האחרות" - לא ניתן לקבוע כי הבורר לא הכריע בכל העניינים
שנמסרו להכרעתו. יש לציין כי הבורר פטור היה מלנמק את פסק דינו. כפי שנאמר בספרו של הנשיא זוסמן על דיני הבוררות "אם לא הזכיר הבורר בפסק דינו את תביעות התובע... רשאי ביהמ"ש לפרש את שתיקת הבורר כדחיית התביעה ולקיים את הפסק". בענייננו יפים הדברים, מבחינת קל וחומר. שהרי הבורר קבע מפורשות כי הוא דוחה את כל התביעות והתביעות שכנגד האחרות.

(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד מ. עליאש למבקשת, עו"ד א. בן עמי למשיבים. 20.10.88).

רע"א 443/88 - עקיבא אברהם נגד כפר יעבץ מושב עובדים של הפועל המזרחי...בע"מ

*החזרת תיק מבימ"ש מחוזי לבימ"ש שלום כדי שישמע עדים נוספים (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי בשבתו בערעור קיבל את ערעור המשיב והחזיר את הדיון לבימ"ש השלום על מנת שישמעו את עדותו של עד פלוני שלא הועד במסגרת הדיון בערכאה הראשונה. לדעת המשיב נוגד מעשהו של ביהמ"ש המחוזי את ההלכה כפי שהותוותה בע.א. 68/85 (פד"י מ"א (3) 12) שם נקבע על ידי ביהמ"ש העליון בשבתו כערכאת ערעור בזכות על ביהמ"ש המחוזי כי " עניין הזמנתם של העדים הנוספים אינו יכול לשמש יסוד לקבלת הערעור ולהחזרת הדיון לביהמ"ש קמא...". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
התחומים המשפטיים בהם נמצא התקדים האמור שונים מהמקרה שבפנינו, שכן כאשר ביהמ"ש דן בשלל הערעור בזכות בבקשה להחזיר את הדיון כדי שישמעו עדים נוספים הוא מיישם את הכללים ואמות המידה לפיהם פועלת ערכאת ערעור לגבי ערעור שבפניה. הבקשה לרשות ערעור תחומה שונה, שהרי מדובר בערעור שני ברשות עקב משגה דיוני שנפל בביהמ"ש המחוזי שישב כערכאת ערעור ראשונה בזכות. אין ללמוד מן הדברים שנאמרו בע.א. 68/85 הנ"ל כאילו לעולם לא יוחזר הדיון לשם שמיעת עדים, אם כי ניתן להניח לצורך הדיון שבפנינו כי בדרך כלל אין להחזיר את הדיון ולתקן משגה דיוני בניהול המשפט בערכאה הראשונה שנפל אצל בעל דין. עיקרו של דבר, אף אם נניח כי החזרת הדיון לא היתה במקומה הרי לצורך בקשת רשות ערעור אמות המידה הן שונות כאמור בר"ע 103/82 (חניון חיפה - פד"י ל"ו (3) 123).

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ר. שרון למבקש, עו"ד ויקטור הרצברגר למשיב. 5.10.88).

בש"א 320/88 - יוסף שבו ואח' נגד פקיד שומה עפולה

*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).

ניתן פסק דין נגד למבקשים בביהמ"ש המחוזי בנצרת והמבקשים הגישו בקשה לעכב את ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה. כלל מקובל לגבי בקשות מהסוג דנן הוא כי המבקש עיכוב ביצועו של פסק דין צריך להצביע על קיומם של שני תנאים מצטברים, דהיינו: סיכויים טובים להצליח בערעור; קושי להחזיר את המצב לקדמותו למקרה שהערעור יתקבל. בענייננו מבוסס פסק הדין בעיקרו על עדויות שזכו לאמונו של ביהמ"ש וקשה לומר שהסיכויים הם טובים להצלחה בערעור. מכל מקום, אין קושי שהמצב יוחזר לקדמותו למקרה של הצלחה בערעור.

(בפני: השופט חלימה. 23.10.88).

בש"א 292/88 - ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ נגד עמוס פלוריאן ואח'

*בקשה להחלפת מקום דיון מנצרת לירושלים (בקשה להחלפת מקום הדיון מבית המשפט המחוזי בנצרת לביהמ"ש המחוזי בירושלים - הבקשה נדתתה).

הבקשה להעברת מקום השיפוט מנצרת לירושלים מתבססת על כך שכל הגורמים הנוגעים בדבר, מקום שבתם העיקרי בירושלים וטעמי הנוחות מחייבים העברת הדיון. המבקשת אומרת כי התובענה הוגשה בנצרת אך ורק בשל כך שהמבקשת היא בעלת משרד בנצרת. הבקשה נדחתה. בנסיבות הקיימות בבתי המשפט, מקובל על ביהמ"ש העליון כי תובענה שהוגשה כדין בבימ"ש המוסמך לדון בה,
לא תועבר לבימ"ש אחר שסמכותו מקבילה. במציאות הקיימת, יש בהתפרסות הטבעית של התובענות בין בתי המשפט כדי להקל במידת מה על הדיון וטעמי נוחות של הצדדים אינם מכריעים בכגון דא. רק במקרים יוצאים מן הכלל, כגון נכות קשה של בעל דין, נוטה ביהמ"ש העליון לדון בחיוב בבקשת העברה המבוססת על טעמי נוחות בלבד. האמור מתייחס למקרים שבהם אין מדובר בהעברת תיק מתל אביב לבימ"ש אחר.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד נ. אבולוף למבקשת,עו"ד ישראל קלינג למשיבים. 18.10.88).

בש"א 297/88 - דניאל סוסנוביק נגד רו"ח אוריאל להב

*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).

במסגרת הליכי פירוק ניתנה החלטת ביניים ע"י ביהמ"ש המחוזי והמבקש הגיש ערעור על אותה החלטה. הוא נדרש להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיב תוך 30 יום כאשר הדרישה הומצאה למבקש ביום 2.9.88. רק ביום 4.10.88 פנה המבקש לביהמ"ש להגשת הערבון אך בשל האיחור לא קובל הערבון ומכאן הבקשה להארכת המועד. אין חולק שהיום האחרון להפקדת הערבון הוא ה- 2.10.88, אך המבקש טוען כי בשל קשיים כלכליים התקשה בהשגת הערבות וכאשר עלה בידו לגייס את סכום הערבון חל יום הושענא רבא, יום 2.10.88, וחג שמחת תורה חל ביום 3.10.88, ולכן הפקיד את הערבון רק ביום 4.10.88. המבקש טוען כי לא עלה בדעתו שיום הושענא רבא הוא יום עבודה של ביהמ"ש וכן סבר כי בימי חול המועד סוכות, כמו בחול המועד פסח מצוי ביהמ"ש בתקופת פגרה. הבקשהלהארכת מועד נדחתה.
המועד שנקבע בהודעת ביהמ"ש מחייב ויש לעמוד בו. חריגה מן המועד מחייבת הסבר מתקבל על הדעת. ימי חול המועד סוכות הם ימי עבודה רגילים לכל דבר ודינו של יום הושענא רבא אינו שונה מדינם של כל ימי חול המועד. הסתמכותו של המבקש על סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות אינה מועילה אף היא. ראשית, ספק אם חוק זה חל בענייננו שכן הוא חל על דברי חקיקה והוראות מינהל וספק אם ניתן לראות בהודעה על קביעת ערבון משום הוראת מינהל במובן חוק זה. שנית, ולעצם העניין, סעיף 10 (ג) קובע כי יום מנוחה, פגרה או שבתון החלים ביום האחרון לתקופה הקבועה לעשיית פעולה לא יימנו במניין ימי התקופה. בענייננו, יום 2.10.88, היום האחרון, שבו חל הושענא רבא, אינו יום מנוחה, פגרה או שבתון, ובכך נשמט הבסיס מטיעון זה.

(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד רוטמן למשיב. 26.10.88).

בש"א 271/88 - זאב לנדאו נגד מנחם דניאל, עו"ד הנאמן על נכסי זאב לנדאו(בפשיטת רגל) וכונס הנכסים הרשמי.

*עיכוב ביצוע החלטה בדבר ביטול צו פשיטת רגל (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין עד לערעור - הבקשה נתקבלה).

ביום 7.6.88 ניתן פסק דין בביהמ"ש המחוזי בחיפה שבו בוטל צו בדבר פשיטת הרגל של המבקש. ביום 7.7.88 דחה ביהמ"ש המחוזי את בקשת המבקש להתלות ביצוע פסק הדין הנ"ל עד להכרעה בערעור שיגיש לביהמ"ש העליון. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש העליון וכן פנה בבקשה להתלות את ביצועו של פסק הדין הנ"ל עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה. תקנה 468 מקנה לביהמ"ש שלערעור סמכות לעכב ביצוע פסק דין בהתקיים נסיבות מיוחדות. כיוון שעיכוב ביצוע החלטה הוא חריג, מוטל על מי שמבקש עיכוב הביצוע לשכנע את ביהמ"ש כי מן הדין לעשות כן וכי קיימות "נסיבות מיוחדות" המצדיקות את העיכוב. נסיבות מיוחדות העשויות להצדיק עיכוב ביצוע, קיימות כאשר מתברר כי אם יבוצע פסק הדין, שוב לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, והזוכה בערעור לא יוכל לממש את פרי זכייתו. על ביהמ"ש גם לבחון ולשקול את מאזן הנזקים או מאזן הנוחות והאינטרסים של הצדדים ואת התוצאות שתגרמנה לכל אחד מהם כתוצאה מהחלטותיו האפשריות. כאשר נזקו הצפוי של האחד גדול, ואילו לצד השני
צפוייה רק השהייה מוגבלת במימוש טובת הנאה או נזק שניתן לפצותו עליו, תגבר הנטייה שלא ליצור עובדות קיימות. כמו כן מעריך ביהמ"ש את הסיכוי הלכאורי שעם למבקש לזכות בערעורו. בענייננו מתעוררת בערעור שאלה נכבדה, והיא, באיזו מידה על ביהמ"ש, המבקש לבטל צו בדבר פשיטת רגל של חייב, לקחת בחשבון את טובתו של פושט הרגל עצמו, גם כאשר מוכח בפניו שאין בצו פשיטת הרגל כדי להביא תועלת לנושים. ערעורו של המבקש אינו נראה על פניו מופרך. בהתחשב בעובדה זאת, וכן בנזקים ובסיכונים אשר עלולים להערם לכל אחד מהצדדים באם יוחלט כך או אחרת, מן הדין להעתר לבקשה ולהורות על עיכוב ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי עד למתן ההכרעה בערעור. שאלת גורל דירתו של המבקש, שנטען לגביה כי דירת פאר היא, יכולה להיות נדונה גם במסגרת הליכי פשיטת הרגל.

(בפני: השופט בך. עו"ד מ. לוינסון למבקש, המשיב לעצמו, עו"ד מ. קליבץ לכונס הנכסים הרשמי. 14.10.88).

בש"א 219/88 - הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד סלימה מתתיהו ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה).

ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקשת לשלם למשיבים סכום כסף מסויים והמבקש ביקש בביהמ"ש המחוזי לעכב את ביצועו של פסק הדין. ביהמ"ש נעתר לבקשה בחלקה בקבעו כי ביצוע פסק הדין יעוכב לגבי מחצית הסכום שנפסק. המערער הגיש ערעור על חיובו ויחד עם זאת ביקש לעכב את ביצועו של פסק הדין במלואו עד לשמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה.
קיימת אבחנה בין צד שחוייב בדין בביהמ"ש ומבקש עיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן נגדו לבין הצד שכנגד באותה בקשה המבקש לערער על החלטת ביהמ"ש דלמטה לעכב את ביצועו של פסק הדין. צד שחוייב בדין יוכל לפנות לביהמ"ש שלערעור בבקשה לעיכוב ביצוע רק לאחר שהגיש בקשה לביהמ"ש דלמטה ובקשתו נדחתה. אם לא פנה תחילה לדרגה הראשונה אין ביהמ"ש '"לערעור מוסמך לדון בבקשה. אך סמכותו של ביהמ"ש שלערעור אינה סמכות ערעורית אלא מקורית והוא רשאי ואף חייב לפסוק לפי שיקול דעתו הוא. לעומת זאת אם נעתר ביהמ"ש דלמטה ועיכב את הביצוע הרי תרופתו של בעל הדין שכנגד היא לערער על ההחלטה לאחר נטילת רשות. בענייננו המבקש לא ביקש רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש דלמטה, אך ניתן להזקק לבקשה זו ללא מתן רשות ערעור כאמור. אשר לעצם הבקשה - אין לומר כי הערעור חסר סיכוי וכן נתקיים התנאי שאם המבקש יזכה בערעורו לאחר שפסק הדין יבוצע יהא זה קשה מאד להשיב את המצב לקדמותו. אחד הזוכים מתגורר דרך קבע בכתובת בלתי ידועה בחו"ל כך שלא ניתן לאתר אותו בעת הצורך והזוכה השני הינו זקן בא בימים אשר לפי כל הסימנים הוא חסר אמצעים. לפיכך הוחלט על עיכוב ביצועו של פסק הדין במלואו.

(בפני: השופט חלימה. עו"ד י. וינרוט למבקש, עו"ד י. שגב למשיבים. 26.10.88) .

בש"א 220/88 - גדעון שרייר נגד חנה שרייר קטינה ואח'

*בקשה לפטור מאגרת ערעור (בקשה לפטור מאגרת ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש חוייב בתשלום מזונות לבתו הקטינה והגיש על כך ערעור. הוא ביקש לפטור אותו מתשלום אגרת ערעור ולקבוע ערובה במקום ערבון להבטחת הוצאות המשיבות בערעור. הבקשה לפטור נדחתה ולקביעת הערובה במקום ערבון נתקבלה. מתברר שהמערער עובד באופן סדיר כטפסן בחברה קבלנית ושכרו הנקי בחודשים ינואר אפריל 1988 נע בין 600 ל-900 ש"ח לחודש. תמונת מצב זו נכונה גם היום. המבקש מתגורר בגפו בדירה שכורה ומשלם שכר דירה בסכום של 110 דולר לחודש וכן הוצאות החזקת הדירה, ואין איש סמוך על שולחנו. כמו כן המבקש הוא בעלים של מגרש בפתח תקוה ועליו בית ולדברי המבקש ערך המגרש כ-2 מליון ש"ח. לדבריו המגרש אינו ניתן למימוש שכן הוא תפוס בידי פולשים ובקשר
לכך הגיש תביעת פינוי התלוייה ועומדת בבימ"ש השלום בפתח תקוה. שאלת יכולת בעל דין לשלם אגרה צריכה להיקבע לפי מצבו בתקופה הקרובה הקודמת להגשת הבקשה ומשום כך יש להתעלם מן הנתונים בדבר מצבו הכלכלי של המבקש בשנים עברו ומסכומים ששילם לעורכי דין עבור שירותים משפטיים שביצעו עבורו במסגרת התביעה נגד הפולשים. ברם, בהתבסס על הנתונים העדכניים יש לדחות את הבקשה וזאת משני טעמים: ראשית, המבקש משתכר באופן סדיר מעבודת כפיים, והוצאותיו אינן מרובות. מדובר באגרת ערעור בסכום של 600 ש"ח והכנסתו של המבקש מאפשרת לו לשאת בתשלום זה. שנית, המבקש הוא בעלים של מגרש שערכו רב ואף אם לא ניתן לממש את המגרש כיום, הרי המגרש יכול לשמש בסיס טוב לגיוס כספים ממקורות אחרים. אשר לערבון להוצאות המשיבים - סכום זה יעמוד על 2,000 ש"ח והמערער יוכל להפקיד, במקום ערבות בנקאית, ערבות צד ג' הנתמכת בתצהיר הערב לגבי רכושו ממקורות הכנסתו.

(בפני: הרשם צור. עו"ד מאק למבקש, עו"ד יעקב כהן למשיבות. 11.10.88).

בש"א 250/88 - אליעזר שפרלינג נגד דבורה שפרלינג

*בקשה להוספת נימוק ערעור (בקשה להוספת נימוק ערעור - הבקשה נתקבלה).

ביהמ"ש המחוזי דן בתביעת המשיבה למזונות מבעלה המבקש, ואחת השאלות שעמדה לדיון היתה טענת המבקש כי המשיבה אינה זכאית למזונות בשל קשריה הרומנטיים עם אחד בשם קישון. ביהמ"ש המחוזי מצא שלא הוכחו קשרים רומנטיים בין המשיבה לקישון, אך קבע שהיו בין שניים אלה קשרים עסקיים. המבקש לא ביקש בביהמ"ש המחוזי שלא לחייבו במזונות בשל קשרים עסקיים אלה, אך ביהמ"ש המחוזי, שחייב את המבקש בתשלום מזונות, קבע כי למשך תקופה של שנה אחת לא יחוייב המבקש במזונות אשתו שכן במשך אותה שנה השתכרה המשיבה מעבודתה אצל קישון. על פסק דין זה הגיש המערער ערעור והמשיבה הגישה ערעור שכנגד. ערעורו של המבקש נסב, בעיקר, על קביעת ביהמ"ש המחוזי כי לא הוכחו קשריה הרומנטיים של המשיבה עם קישון. לאחר הגשת הערעור הגיש המבקש את הבקשה הנדונה להוסיף להודעת הערעור טענה חילופית, שהקשר העיסקי בין המשיבה לבין קישון נמשך יותר משנה אחת. המבקש טוען כי בשל מורכבות העניין והחומר הרב נשמטה טענה חלופית זו, בתום לב, מהודעת הערעור. המשיבה מתנגדת לתיקון בטענה שעניין קשריה העסקיים עם קישון לא עמד כלל לדיון בביהמ"ש המחוזי וכן היא טוענת שהבקשה הוגשה באיחור, לאחר שניתן כבר צו על עריכת סיכומים בכתב ולאחר שהסיכומים הוגשו. הבקשה נתקבלה.
ביהמ"ש מוסמך להתיר תיקון הודעת ערעור וסמכות זו משתרעת גם על הוספת נימוק ערעור ואינה מוגבלת לתיקון נימוק קיים. נימוק הערעור שהוספתו מבוקשת הוא חילופי ומתייחס במישרין לקביעה הכלולה בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בדבר קשריה העסקיים של המשיבה עם קישון. אין אפוא לומר שקיים חשש שנימוק הערעור שהוספתו מבוקשת יביא לחריגה ממסגרת הדיון כפי שהתברר ביהמ"ש המחוזי. אכן, שאלת הקשרים העסקיים בין המשיבה לקישון לא עמדה לדיון בביהמ"ש המחוזי, כטענת המשיבה, אך עניין זה מוצא ביטוי בפסק הדין וביהמ"ש אף מנמק מדוע מצא לנכון להתייחס לעניין זה למרות שהמבקש התמקד בטיעוניו על קשר רומנטי בלבד בין המשיבה לקישון. זאת ועוד, עניין הקשר העיסקי מועלה כאחד מנימוקי הערעור שכנגד שהגישה המשיבה, כך שסוגייה זו תעמוד ממילא לדיון בפני ביהמ"ש. הוספת נימוק הערעור לא יביא אפוא לחריגה ממסגרת הדירן. אשר לטענת המשיבה כי הבקשה הוגשה באיחור - השיקול המרכזי בעניין מועד הגשת הבקשה הוא אם הגשת הבקשה תביא לעיכוב הטיפול בערעור או לשיבוש בעבודת ביהמ"ש. בענייננו אין חשש שכזה. ניתן צו
לעריכת סיכומים בכתב ועל המבקש הוטל לסכם טענותיו ראשונה. הבקשה לתיקוןהודעת הערעור הוגשה אמנם לאחר שניתן הצו בדבר סיכומים בכתב, אך הוגשה קודםלהגשת סיכומי המבקש ובסיכומים כבר נכללו הטיעונים ביחס לנימוק הערעור החילופי,וצויין כי הדבר כפוף לאישור תיקון הודעת הערעור. ב"כ המשיבה הגיש סיכומיו וציין כיתשובתו לטענה החילופית תיכלל במסגרת סיכומים לערעור שכנגד. בנסיבות אלה איןלומר שחל שיבוש או עיכוב בטיפול בערעור למרות שהבקשה לתיקון הוגשה באיחור.

(בפני: הרשם צור. עו"ד שוורץ למבקש, עו"ד בן יקר למשיבה. 14.10.88).

בש"פ 653/88 - מדינת ישראל נגד אברהם כהן

*שחרור בערובה לאחר הפרת תנאי הערובה (הערר נתקבל).

המשיב הואשם בגרימת חבלה חמורה ופציעה כאשר, לטענת המדינה,דקר אדם בסכין על רקע סכסוכים בין השניים. ביום 1.9.87 החליט ביהמ"ש המחוזיבבאר שבע על שחרורו של המשיב בערובה בתנאים מסויימים, שאחד מהם אסר עלהמשיב להיכנס לקריית מלאכי. כעבור חודשיים שינה ביהמ"ש את תנאי השחרור וקבעכי המשיב יוכל לשוב לקריית מלאכי אך יהיה מוגבל ביציאה מביתו. המשיב הפר וחזרוהפר את תנאי השחרור ונעדר מביתו מפעם לפעם ולפי גירסת המדינה אף הסתבךבעבירה או בעבירות נוספות. בינתיים מתנהל משפטו של המשיב בעצלתיים תוך כדידחיות חוזרות ונשנות, בעיקר ביוזמת המשיב ובפועל נתקיימה רק ישיבת הוכחות אחת.עקב הפרות תנאי השחרור ביקשה המדינה ביום 11.10.88 את מעצר המשיב עד תוםההליכים וביהמ"ש הורה, בהחלטה זמנית, על מעצר המשיב עד לדיון במשפט עצמו ביום27.10.88. באותו תאריך לא הופיע פרקליטו של המשיב לדיון וב"כ המדינה ביקש לקייםאת הישיבה בהיעדר הסניגור ולהשמיע את עדי התביעה. ביהמ"ש לא נעתר לבקשהודחה את המשך המשפט ליום 1.2.89. לאחר החלטה זו הורה ביהמ"ש המחוזי בהרכבאחר לשחרר את המשיב בערובה ועל החלטת השחרור מלינה המדינה. הערר נתקבל.
אין ספק בדבר שנאשם במשפט פלילי המשתחרר בערובה עד לבירור דינו ומפר אתתנאי הערובה דינו, בדרך כלל, להיעצר עד לסיום ההליכים. בענייננו מדובר בהפרותחוזרות ונשנות של שחרור בערובה ובנסיבות אלה לא היה מנוס, בעיקרון, אלא לעצוראת המשיב עד תום ההליכים. הסיבה שהניעה את השופט לשחרר את המשיב בערובההיתה ככל הנראה הקביעה המאוחרת של התאריך להמשך הדיון, היינו 1.2.89, שהואיותר משנה וחצי לאחר הגשת כתב האישום. אילו היה מועד הדיון האמור נותר בעינו, לאהיה מנוס, אלא לקיים את החלטת השחרור בערובה. אולם, המדינה ביקשה להקדים אתמשפטו של המשיב וביהמ"ש נעתר לבקשה והורה על קיום המשפט ביום 14.11.88. בכךנשמט הבסיס מתחת להחלטת השחרור בערובה והתוצאה היא שיש לקבל את הערר.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' נ. ישראלי לעוררת, המשיב לעצמו. 30.10.88).

בש"פ 625/88 - משטרת ישראל נגד נאג'י אצלן ואח'

*ביקור אצל עצירים (הערר נתקבל).

בימ"ש השלום הורה על מעצר המשיבים לצרכי חקירה ונתן הוראותהמאפשרות ביקורים אצל המשיבים בתנאי מעצר. המדינה הגישה ערר על ההחלטהוביהמ"ש המחוזי דחה את הערר בנימוק של חוסר סמכות. הערר נתקבל. סעיף 38 לחוקסדר הדין הפלילי מסמיך את ביהמ"ש לדון בערר על "החלטה בעניין הנוגע למעצר",וצודקת המדינה בטענתה שהסעיף האמור רחב דיו כדי שיכלול בגידרו גם החלטהבעניין ביקורים בעת המעצר, בין אם ההחלטה ניתנה בסמכות ובין אם ההחלטה ניתנהשלא בסמכות. לפיכך הוחלט לקבל את הערר ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לשםטיעון בהשגות המדינה על החלטת בימ"ש השלום.